איינשטיין בזמן ובמרחב

1894. שדרת האופרה בפריז מוארת בפנסים שנקראו "נרות יבּלוֹצ'קוֹב"

לפתע נדלקו האורות. ביוני 1878 הוסט מתג בפריז, ושדרת האופרה - הרחוב הגדול עם המדרכות הרחבות שמפנה את מבטנו לבניין האופרה - הוארה לפתע. אור עז ולא טבעי שטף את חזית הבניינים שנבנו בארכיטקטורת אוֹסמָן והותיר בצל את הקומות העליונות. הקהל שהתאסף השתנק בתדהמה. שדרת האופרה היתה הרחוב הראשון בעולם שהואר בפנסי רחוב חשמליים.

לפני שהסתיימה אותה שנה, פנסים כאלה - המכונים "נרות יבּלוֹצ'קוֹב" - כבר היו מותקנים ברציפי התמזה בלונדון, על גבי עמודים שבבסיסם פוסלו דגים מפלצתיים מפותלים. עד מהרה האיר זוהרם המשונה והלא יציב את כל השדרות הגדולות בפריז והם צצו באלפיהם בלונדון ובכמה ערים גדולות בארצות הברית.

"נרות יבלוצ'קוב" אכן היו מופלאים, אך הם היו בהירים מכדי לשמש לתאורה בתוך הבתים, ולכן נעשו מאמצים רבים לפתח נורה חשמלית שתתאים למשרדים, לחנויות ולפנים הבית. בינואר 1879, הכימאי הבריטי ג'וזף סוואן (Swan) הדגים בהצלחה פעולה של נורה במהלך הרצאה בניוקאסל. באותה שנה, במֶנלוֹ פארק בניו ג'רזי, תומס אדיסון עמל על גרסה משופרת של נורה חשמלית. לרשותו של אדיסון עמד שם בית מלאכה לניפוח זכוכית משלו, שסיפק לו זרם כמעט קבוע של נורות. אדיסון הזדקק להן. באותה שנה הוא ניסה יותר מ־6,000 חומרים כחוטי להט, ובתוך כך פִּחְמן כמעט כל צמח שהכיר - במבוק, מהגוני, תאשוּר, ארז, עץ אגוז, פשתן. ב־22 באוקטובר 1879 הופעל מתח על פיסה שרופה של חוט כותנה שלופפה בתוך נורה. היא פלטה אור רך וכתום והחזיקה מעמד יותר מחצי יום. אדיסון הצליח במשימתו.

לתוך העולם החדש הזה, ההולך ומתבהר, נולד אלברט איינשטיין ב־14 במרס 1879, קצת לפני הצהריים.

איינשטיין נולד באוּלם, עיר עתיקה בשוואביה - בדרום־מערב גרמניה - על גדת הדנובה. המוטו של העיר זה מאות שנים הוא "Ulmenses sunt mathematici", ופירושו "תושבי אולם הם מתמטיקאים". שם הובס הצבא האוסטרי ב־1805 בידי נפוליאון. כשמשפחת איינשטיין התגוררה באולם, בנו פועלים צריח לכנסייה בעיר שבה ניגן מוצרט בעוגב, וכשסיימו לעבוד היא היתה לכנסייה הגבוהה בעולם.

פאולינה איינשטיין, שהיתה צעירה ב־11 שנה מבעלה הרמן, נולדה למשפחה עשירה. אביה, יוליוס קוך (Koch), ניהל עסק של תבואה והצליח להיות "הספק של חצר מלכות וירטמברג". היא עצמה היתה משכילה ומעודנת, אף שלא נחשבה למתנשאת. היא היתה בקיאה בספרות גרמנית, גילתה נטייה למוזיקה וניגנה בפסנתר בכישרון ובהנאה. נאמר עליה שהיתה מעשית, יעילה ונחושה, והיא היתה ידועה בשנינותה החריפה והלגלגנית שיכלה לעודד אך לעתים גם להעליב.

כמו אשתו, גם הרמן נולד למשפחת בעלי מלאכה וסוחרים יהודים. משפחת איינשטיין הרוויחה את לחמה בשוואביה הכפרית במשך 200 שנה ובמהלך הדורות הלכה ונטמעה בחברה הגרמנית, והרמן ופאולינה נהנו להחשיב את עצמם לשוואבים לא פחות מיהודים. הדת היהודית לא עוררה בהם עניין מיוחד.

הרמן החביב היה שונה בתכלית מאשתו. הוא היה אדם נוח לבריות, אפילו כנוע למדי, ותחביביו היו עממיים יותר. הוא אהב לטייל בנופים יפים, לשבת במסבאות, לאכול נקניקיות וצנוניות ולשתות בירה. היו לו שפם עבות וסנטר מרובע והוא היה יציב מיסודו. בבית הספר התיכון הפגין כישרון במתמטיקה ואף שלא היה יכול להרשות לעצמו ללמוד באוניברסיטה, חינוכו נתן לו כרטיס כניסה למעמד חברתי גבוה יותר. בנו זכר אותו כאדם חכם וחברותי. הוא גם היה אופטימיסט בלתי נלאה, אף שתקוותיו נכזבו לעתים קרובות בשל חוסר המעשיות שלו.

בקיץ 1880, כשאלברט היה בן שנה, הרמן שוכנע בידי אחיו הצעיר יאקוב להעביר את משפחתו למינכן ולהיהפך לשותף בחברה ההנדסית של אחיו, Jakob Einstein & Cie. משפחת איינשטיין עזבה אם כן אתר כמעט פסטורלי, שבו פרות עדיין נהגו לחצות את מרכז העיר, לטובת מרכז עירוני שוקק. בירת בוואריה היתה עיר בת 300 אלף תושבים. היו בה אוניברסיטה, ארמון מלוכה ומסחר משגשג באמנות.

תחילה עסקו האחים במים, בגז ובבניית דודים, אך עד מהרה עשו הסבה לתחום אחר, הנדסת חשמל. ב־1882 השתתפו בתערוכה האלקטרוטכנית העולמית שנערכה במינכן, שם הדגימו את פעולתם של מכשירי דינמו, נורות קשת ונורות רגילות - וכן מכשיר טלפון. שלוש שנים לאחר מכן סיפקו נורות לאוקטוברפסט הראשון במינכן שהואר באורות חשמליים. מבחינת אלברט, לפיכך, האור החשמלי לא היה משהו מופשט שקשור למהפכה טכנולוגית עתידית, אלא דבר מה ממשי, מיידי וניתן לידיעה. יאקוב והרמן החלו ללמד את הילד את רזי העסק. הוא רכש ידע רב על מנועים ולמד עובדות שימושיות על חשמל ועל אור ואת החוקים הפיזיקליים השולטים בהם.

אחרי שהושקע בחברה חלק גדול מההון המשפחתי של פאולינה, היא שגשגה וזכתה במכרזים לאספקת פנסי רחוב במקומות אחרים בגרמניה ובצפון איטליה. יאקוב שמר בידיו כמה פטנטים חשובים, והחברה העסיקה בשיאה 200 עובדים והיתה מסוגלת להתמודד עם מתחרות דוגמת סימנס ו־AEG. אך ב־1893, כשאיינשטיין היה בן עשרה, התהפך מזלה לאחר שהפסידה כמה מכרזים לאספקת תאורה חשמלית במינכן עצמה. אמנם Einstein & Cie היתה החברה המקומית היחידה בעיר שהשתתפה במכרזים, אך היא גם היתה החברה ה"יהודית" היחידה, וייתכן שזאת היתה הסיבה העיקרית להפסד בהם. החברה פשטה רגל וביתם של הרמן ופאולינה עוקל. לאחר שנעקרו מביתם בחרו לנסות לפתוח דף חדש באיטליה, שבה היו לחברה סיכויי הצלחה גבוהים יותר.

איינשטיין הצעיר היה מוקף באורות חשמליים - הם היו בחזית הטכנולוגיה המודרנית וניצבו במרכז עסקי המשפחה. אך בעוד שהמדענים ידעו כיצד להאיר את רחובות הערים ולגרום לחוטי להט מצמחים להפיק אור זהוב במשך שעות רבות, האור עצמו עדיין היה במידה רבה בגדר תעלומה. אם כי לא לזמן רב.