איך לשנות את דעתך

אילו ניתן לתארך בדיוק כלשהו את תחילתה של תחיית המחקר הפסיכדלי, שנת 2006 היא ככל הנראה נקודת זמן מתאימה. זה לא שבאותו רגע היה נדמה למישהו שהוא עומד בנקודת ציון היסטורית — אף חוק לא הועבר בנושא ואף תגלית מדעית חשובה לא הוכרזה. אך עיניים רגישות יכלו להבחין בסדקים הראשונים שנבקעים בחומה כששלושה אירועים בלתי־תלויים לחלוטין התרחשו באותה שנה — הראשון בבאזל, השני בוושינגטון והשלישי בבולטימור.

חגיגות המאה להולדתו של הכימאי השווייצי אלברט הופמן היו האירוע הראשון, אירוע שבאופן מעניין משקיף אל פני העבר והעתיד בעת ובעונה אחת. הופמן הוא זה אשר בשנת 1943 הבין שהוא גילה (חמש שנים קודם לכן) את המולקולה שלימים קיבלה את השם אל־אס־די. אלה היו חגיגות יוצאות דופן בהתחשב בעובדה שיקיר החגיגות נכח בהן בכבודו ובעצמו. בפתח המאה השנייה לחייו, הופמן, במצב פיזי מצוין, נמרץ וחד מחשבה, היה מסוגל לקחת חלק פעיל בחגיגות שנערכו לכבודו, וכללו מסיבת יום הולדת שהמשיכה לסימפוזיון בן שלושה ימים. טקס הפתיחה נערך בשלושה־עשר בינואר, יומיים אחרי יום הולדתו המאה של הופמן (אשר מת בגיל מאה ושתיים). אלפיים האנשים אשר מילאו את מרכז הקונגרסים של באזל, נעמדו על רגליהם בתשואות ומחיאות כפיים כאשר אדם דקיק וכפוף — כמטר וחצי גובהו, לבוש בחליפה שחורה ועניבת פרפר — חצה באטיות את הבמה אל עבר המושב.

כמאתיים עיתונאים מכל רחבי העולם נכחו שם, לצד יותר מאלף מטפלים, סקרנים, מיסטיקנים, פסיכיאטרים, פרמקולוגים, חוקרי תודעה ונוירולוגים, רובם אנשים שחייהם הושפעו עמוקות מאותה מולקולה שהופמן הפיק חצי מאה לפני כן מפטרייה. הם באו לשם כדי לחגוג איתו, אך גם כדי לציין את מה שחברו, הרופא והמשורר השווייצי וולטר ווגט, כינה ״ההמצאה המהנה היחידה של המאה העשרים״. עבור הנוכחים בקהל לא היתה זאת הגזמה. על פי אחד מהמדענים האמריקאים שנכחו שם, רבים באו ״לסגוד״ לאלברט הופמן, ואכן האירוע לבש לא מעט סממנים דתיים.

למרות שכמעט כל אדם באולם הכיר את סיפור גילוי האל־אס־די בעל פה, הופמן התבקש לספרו פעם נוספת. (הופמן מספר את הסיפור בספר הזיכרונות שלו שראה אור בשנת 1979, "ל.ס.ד. — הילד הבעייתי שלי"). במסגרת עבודתו ככימאי צעיר במחלקה האחראית על פירוק מולקולות בצמחי מרפא במעבדות חברת התרופות "סנדוז". הופמן התבקש לסנתז, זה אחרי זה, את כל האלקלואידים (תרכובות אורגניות המכילות חנקן) אשר מיוצרים באופן טבעי באֶרגוֹט. ארגוט היא פטרייה טפילית אשר יכולה לפגוע במיני דגנים אך בעיקר בשיפון, ובמקרים מסוימים לגרום למי שניזון מלחם הנגוע בה להיראות כמשוגע או כאחוז דיבוק. (ישנה אפילו תיאוריה שלפיה הרעלת ארגוט היא זו שגרמה להתנהגות הנשים אשר נחשדו ונשפטו על היותן ״מכשפות״ בעיר סיילם). בחברת "סנדוז" קיוו לבודד תרופה מהארגוט, פוטנציאל שהתבסס על השימוש של מיילדות בפטרייה כאמצעי לזירוז צירים וכן לעצירת דימום לאחר לידה. בסתיו של 1938 ייצר הופמן את המולקולה העשרים וחמש בסדרה, וכינה אותה חומצה ליסרגית דיאתילאמידית (lysergic acid diethylamide) ובקיצור אל־אס־די-25. ניסויים מוקדמים בבעלי חיים לא נראו מבטיחים במיוחד (החיות נראו חסרות מנוחה ותו לא), והנוסחה לייצור אל־אס־די-25 נותרה כאבן שאין לה הופכין.

וכך היה במשך חמש שנים, עד אשר באחד הימים של אפריל 1943, ממש באמצע המלחמה, להופמן היתה ״תחושת בטן״ — הוא הרגיש שלמולקולה מגיע מבט נוסף. כאן האירועים מתחילים להישמע מעט מיסטיים. לפי הופמן, הפרוטוקול הרגיל הוא שלא מתעסקים שוב בחומר שסומן ככזה שאין בו פוטנציאל. אבל הופמן ״אהב את המבנה הכימי של מולקולת האל־אס־די״, ומשהו בתוכו אמר לו ש״יש לחומר הזה תכונות אחרות מאלה שהגיעו אליהן בניסויים המוקדמים״. דבר בלתי־רגיל קרה גם בעת שסנתז בשנית את האל־אס־די-25. חרף הזהירות הרבה שנקט (כהרגלו) בזמן העבודה עקב רעילותו הידועה של הארגוט, הופמן איכשהו ספג מעט מהאל־אס־די דרך עורו. ״עבודתי הופרעה על ידי תחושות בלתי־רגילות״, אמר לאחר מכן.

הופמן חזר לביתו, נשכב על הספה, ו״במצב דמוי חלום, בעיניים עצומות, הבחנתי בזרם מתמשך של תמונות מופלאות, צורות בלתי־רגילות ובמשחק צבעים קליידוסקופי עז״. וכך התחולל טריפ האל־אס־די הראשון שהעולם ידע, בשווייץ הניטרלית ובעיצומה של זוועת מלחמת העולם השנייה. היה זה טריפ האל־אס־די היחיד שהיה לחלוטין משוחרר מכל ציפייה.

כמה ימים לאחר מכן החליט הופמן המסוקרן לבצע ניסוי נוסף על עצמו — לא דבר בלתי־מקובל בימים ההם. הוא נקט מה שלתפיסתו היה משנה זהירות, ובלע 0.25 מיליגרם (מיליגרם אחד הוא אלפית הגרם) של אל־אס־די מהול במים. זאת נחשבת כמות מזערית גם בעולם התרופות, אבל אל־אס־די, מסתבר, הוא אחד מהחומרים הפסיכואקטיביים החזקים ביותר שהתגלו אי־פעם, ומנה פעילה שלו נמדדת באלפיות המיליגרם. העובדה המפתיעה הזאת עתידה לעורר את השראתם של המדענים שחיפשו, ובסופו של דבר גם מצאו, את המוליכים העצביים ואת הכימיקל האנדוגני — סרוטונין — אשר פועל במוליכים כמו מפתח במנעול — עובדה המסבירה כיצד לכמות כה קטנה של מולקולות יכולה להיות השפעה כה גדולה על המוח. כך או אחרת, תגליתו של הופמן היתה מנוע להתהוות מדעי המוח המודרניים בשנות החמישים.

וכך מתרחש הטריפ הרע הראשון שידע העולם, שעה שהופמן צולל לתוך מה שנראה לו בוודאות כשיגעון שאין ממנו דרך חזרה. הוא אומר לעוזר המעבדה שלו שהוא מוכרח לשוב הביתה. השימוש במכוניות היה אסור עקב המלחמה, ובדרך־לא־דרך הופמן מדווש על אופניו ועושה את דרכו הביתה, שם הוא נשכב בעוד עוזרו מזעיק רופא. (עד היום חסידי האל־אס־די חוגגים כל שנה את ״יום האופניים״ בתשעה־עשר באפריל). הופמן מתאר כיצד ״עצמים מוכרים ורהיטים תפסו צורה מעוררת אימה. הם היו בתנועה מתמדת, התעוררו לחיים כמו מונעים על ידי אי־שקט פנימי״. הוא חווה את התפוררות העולם שסביבו ואת התפרקות האגו שלו עצמו. "דיבוק אוחז בי, שד השתלט על גופי, ניסיתי להשתחרר מאחיזתו אך מיד שקעתי בחוסר אונים לתוך הספה״. הופמן היה משוכנע שהוא איבד את שפיותו לנצח, וייתכן שאפילו ימות. ״האגו שלי ריחף איפשהו במרחב, וראיתי את גופתי שכובה על הספה״. כשהרופא הגיע ובדק אותו הוא לא מצא שום דבר חריג במצבו — הסימנים החיוניים כמו דופק, לחץ דם ונשימה היו נורמליים לחלוטין. הסממן היחיד לכך שמשהו אינו כשורה היה אישוניו, שהיו מורחבים מאוד.

אך מרגע שההשפעה החריפה שככה, הופמן החל לחוש ב״אפטר־גלואו״, חוויה אופורית שהיא ההפך הגמור של ההאנגאובר, ואשר מצטרפת לעתים תכופות לחוויה הפסיכדלית. כשצעד בגינתו אחרי גשם אביבי, ״הכול נצץ וזהר באור יקרות. העולם נראה כאילו נברא מחדש״. מאז גילינו שהחוויה הפסיכדלית מושפעת מאוד ממידת הציפייה של המשתמש; אין אף סוג סם שהשפעתו כה ניתנת לשינוי. מאחר שחוויותיו של הופמן עם אל־אס־די הן היחידות שהיו חפות מניסיונות קודמים, מעניין לציין שאין בהן דבר מן הניחוחות הנוצריים או המזרחיים שעתידים להיות נורמות בז׳אנר. עם זאת, חווית העצמים המוכרים המתעוררים לחיים, וכן העולם ש״כמו נברא מחדש״ — אותו רגע אדם ראשון מלהיב שאלדוס האקסלי תיאר בספרו "דלתות התודעה" עשור לאחר מכן — עתידים להיות חוויות שבשגרה של המסע הפסיכדלי.

הופמן חזר מהטריפ שלו משוכנע בשני דברים — הראשון, שהאל־אס־די איכשהו מצא אותו (את הופמן) ולא להפך; השני, שלאל־אס־די עתיד להיות ביום מן הימים ערך רב לרפואה ולפסיכיאטריה, אולי בהציעו לחוקרים מודל של סכיזופרניה. לא עלה בדעתו מעולם ש״הילד הבעייתי שלו״, כפי שהוא עתיד בסופו של דבר לכנות את האל־אס־די, ייהפך בסופו של דבר ל״סם״, בין אם בשימוש לרעה או להנאה.

הופמן הבין את אימוץ האל־אס־די על ידי צעירים בשנות השישים כתגובה מובנת לריקנות של מה שהוא כינה חברה נכה רוחנית, מתועשת וחומרית, חברה שאיבדה כל קשר לטבע. הגאון בכימיה, כנראה הדיסציפלינה המדעית החומרית מכולן, השתכנע בעקבות חוויותיו עם האל־אס־די-25, שהמולקולה שגילה מציעה לאנושות יותר מכלי בעל פוטנציאל טיפולי; היא מציעה מזור רוחני לחברה כולה, בדמות יצירת סדק ב״מבנה המפואר של הרציונליות המטריאליסטית״. (כפי שניסח זאת חברו המתרגם ג׳ונתן אוֹט).

בדומה לכה רבים מממשיכיו, הכימאי הגאון הפך למעין מיסטיקן, מטיף למען התחדשות רוחנית וחיבור מחדש עם הטבע. באותו יום בבאזל ב־2006, עת התקבל בזר ורדים, אמר המדען לקהל ש״תחושת אחוות־חיות עם כל היצורים החיים צריכה לחדור יותר לתודעתנו ולתת משקל־נגד לפיתוחים הטכנולוגיים החומרניים ונטולי המשמעות, על מנת לאפשר לנו לחזור אל הוורדים, אל הפרחים ואל הטבע — אל המקום שאליו אנו שייכים״. הקהל פרץ בתשואות.

אילו נכח באירוע עד ספקן, לא היתה זאת טעות גמורה מצדו לחשוב שהאיש קטן הקומה שעל הבמה הוא מייסדה של דת חדשה, ושהקהל הוא עדת מאמיניו. אך אם זאת דת, הרי שזאת דת מיוחדת במינה. במרבית הדתות רק מייסד הדת, ואולי כמה מתלמידיו הקרובים, יכולים לטעון לאיזושהי סמכות שנובעת ממפגש ישיר עם קודש הקודשים. ממשיכיהם היו זוכים לקבל רק שכבה דקה של סיפורים, סמלים פולחניים ואמונה. ההיסטוריה מדללת את הכוח הראשוני של הדברים אשר צריכים להיות מתווכים כעת על ידי אנשי דת. ההבטחה יוצאת הדופן של כנסיית הפסיכדלים היא שכל אדם בכל זמן יכול לקבל גישה למקורות החוויה הדתית באמצעות לחם הקודש, הלא הוא מולקולה פסיכואקטיבית. הצורך באמונה פשוט נעשה מיותר.

לצד הזרם הרוחני השתלב בחגיגה, גם אם לא באופן הרמוני לחלוטין, המדע. במהלך סוף־השבוע שבו נערך הכנס לכבוד יום הולדתו של הופמן, חוקרים ממגוון חוגים אקדמיים — החל במדעי המוח, פסיכיאטריה ופרמקולוגיה, דרך מחקר התודעה וכלה באמנות — סקרו את ההשפעה של המצאתו של הופמן על החברה ועל התרבות, ואת הפוטנציאל שלה להרחבת הבנתנו את התודעה ויכולותינו לתת מענה לכמה הפרעות נפשיות קשות לטיפול. קומץ פרויקטים מחקריים אשר בוחנים את השפעתם של פסיכדלים על בני אדם, אושרו או יצאו לדרך בשווייץ ובארצות הברית, ומדענים בסימפוזיון הביעו את תקוותם שהאתנחתא הארוכה של המחקר הפסיכדלי הגיעה סוף־סוף לקִצה. אופוריה לא רציונלית היא סכנה מקצועית למי שעובדים בתחום זה, אבל ב־2006 היתה סיבה טובה לחשוב שהרוח אכן משנה כיוון.

אירוע קו פרשת המים השני של 2006 אירע חמישה שבועות בלבד לאחר הסימפוזיון המדובר. בפסיקה שהתקבלה פה אחד, ונכתבה על ידי יושב הראש החדש ג'ון גלובר רוברטס הבן, קבע בית המשפט העליון בארצות הברית כי קבוצה דתית קטנטנה, UDV שמה, אשר משתמשת בחליטה מעוררת הזיות הנקראת אייוואסקה לצרכים פולחניים, תוכל לייבא את המשקה לארצות הברית חרף העובדה שהוא מכיל DMT, המוגדר על פי החוק האמריקאי כסם מסוכן. הפסיקה התבססה על החוק להשבת חופש הדת משנת 1993, אשר שאף להסדיר את זכותם של האמריקאים הילידים לעשות שימוש בקקטוס הפיוטה בטקסיהם, כפי שעשו במשך דורות (תחת הזכות החוקתית לחופש דת). החוק מ־1993 אומר שרק במקרה שבו יש למדינה אינטרס לאומי, היא יכולה להתערב בחופש הפולחן והדת של האזרחים. במקרה של UDV, היה זה ממשל בוש שטען שרק לאמריקאים הילידים שמורה הזכות להשתמש בחומרים פסיכדליים בטקסיהם, וזאת עקב קשריהם המיוחדים עם הממשל; הממשל אף הוסיף שאפילו במקרה של האמריקאים הילידים יכולה הממשלה לשלול את הזכות הזאת בכל עת.

אולם בית המשפט דחה את טיעוני הממשלה מכול וכול, וטען כי משמעות החוק משנת 1993 היא שהממשלה לא יכולה למנוע מקבוצה דתית מוכרת להשתמש בחומרים פסיכדליים בטקסיה, למעט מקרים שבהם קיים אינטרס לאומי מובהק. תחת ההגדרה הזאת נופלות גם קבוצות דתיות חדשות ומזעריות אשר מאורגנות סביב טקס פסיכדלי, או ״צמח רפואי״, כפי שה"אייוואסקרוס" קוראים לחליטה. ה־UDV היא קבוצה נוצרית המאמינה ברוחות, שנוסדה בברזיל בשנת 1961 על ידי מלקט־גומי בשם חוזה גבּריאל דָה קוסטה. מקור השראתו לכנסייה החדשה היה התגלויות דתיות שהוא חווה שנתיים קודם לכן במהלך השתתפות בטקס אייוואסקה עם שאמאן מהאמזונס. הכנסייה טוענת כי חברים בה שבעה־עשר אלף איש משש מדינות שונות, אך באותה עת טוענת שיש רק מאה ושלושים חברים אמריקאים ב־UDV (שם הכנסייה הוא ראשי התיבות של União do Vegetal — איחוד הצמחים, משום שאייוואסקה נעשית על ידי הרתחת שני צמחים הגדלים באמזונס, Banisteriopsis caapi — גפן הרוחות, ו־Psychotria viridis — צמח ממשפחת הקפה).

פסיקת בית המשפט גרמה לסוג של התעוררות דתית סביב האייוואסקה באמריקה. כיום חברים בכנסייה כ־525 אנשים, וקהילות שלה מרוכזות בתשעה אתרים. הכנסייה החלה לגדל את הצמחים שמרכיבים את האייוואסקה על אי בהוואי, ומשם היא שולחת את החליטה המוכנה באין מפריע לקהילות השונות. אולם מספר האמריקאים שהשתתפו בטקסי אייוואסקה תפח מאוד בשנים שאחרי הפסיקה, ובכל ערב נערכים עשרות, אם לא מאות, טקסי אייוואסקה בארצות הברית (מספר לא מבוטל באזור סן פרנסיסקו וברוקלין). נדמה כי הממשל הפדרלי הפסיק לרדוף את מי שמחזיק או מייבא את החליטה, לעת עתה לפחות.

בפסיקתו מ־2006 סלל בית המשפט העליון דרך דתית — צרה אמנם, אך כזאת המושרשת עמוקות במגילת הזכויות החוקתיות של ארצות הברית — להכרה חוקית בסמים הפסיכדליים, לפחות במקרים שבהם משתמשים בהם באופן טקסי בקהילה דתית. ימים יגידו עד לאן הדרך הזאת תגיע וכמה תוכל להכיל, אך בהחלט מתעוררת השאלה מה יעשה בית המשפט, או מה תעשה הממשלה, כאשר יום אחד יקום אזרח אמריקאי, וכפי שעשה חוזה גבריאל דה קוסטה בברזיל, יכריז על חוויותיו הפסיכדליות כדת חדשה הדוגלת בשימוש בחומר פסיכדלי בטקסיה. היחס של תורת המשפט ל״חירות קוגניטיבית״, כפי שחלק מהחברים בקהילה הפסיכדלית מכנים זאת, עדיין מוגבל לדת בלבד; אבל כעת, משהדבר הוכשר חוקית, נדמה כי נפרץ סדק נוסף בחומות המלחמה בסמים.

הזכרנו ששלושה אירועים מרכזיים ב־2006 תרמו להחזרת הפסיכדלים לבמה, אחרי ששקעו בתרדמת חורף ממושכת. נראה שהאירוע החשוב ביותר מבין השלושה היה פרסום המאמר בכתב העת "סייקופרמקולוג'י" שהזכרתי בפתח הדבר לספר, אותו מאמר ששלח לי בוב ג׳סי ולא טרחתי אפילו לפתוח. גם לאירוע הזה היו השלכות רוחניות מפורשות, חרף העובדה שממצאיו התבססו על עבודתו של מדען קפדן ומוערך מאוד: רולנד גריפיתס. רצה הגורל וההשראה של גריפיתס — חוקר פסיכדלים בלתי־צפוי — לחקור את כוחו של הפסילוסיבין לעורר חוויה מ״סוג מיסטי״, נבעה מחוויה מיסטית שלו עצמו.

מאמרו של גריפיתס, ״פסילוסיבין יכול לגרום חוויה מיסטית בעלת משמעות אישית ורוחנית עמוקה וארוכת טווח״, המחקר הראשון שנערך על פסיכדלים והיה מתוכנן בקפידה (מזה ארבעה עשורים ואולי אף מאז ומעולם) ועל פי אמות המידה המדעיות המקובלות כיום: מחקר קליני שנערך בסמיות כפולה (double-blind) ועם קבוצת ביקורת שקיבלה פלצבו. המחקר קיבל כיסוי תקשורתי לא מבוטל, רובו נלהב כל כך עד שאפשר לחשוב שהבהלה המוסרית שהשתלטה על השיח בסוף שנות השישים סוף־סוף מיצתה את עצמה. הכיסוי התקשורתי החיובי היה ללא ספק קשור בעובדה שכתב העת הזמין (בדרבונו של גריפיתס עצמו) כמה מטובי חוקרי הסמים — חלקם חיילים מעוטרים של צבא המלחמה בסמים — להעיר על המחקר, עניין שסיפק לעיתונאים שסיקרו אותו תוכן אידאולוגי רב.

כל מי שהוזמן להעיר על המחקר ראה בפרסום אירוע גדול. הרברט ד. קלבר, מי שהיה סגנו של ויליאם בנט, האחראי על מדיניות הסמים בממשל של בוש האב, ולאחר מכן מנהל המחלקה לשימוש בחומרים ממכרים באוניברסיטת קולומביה, הילל את המחקר על רצינותו המתודולוגית, והכיר בכך שעשויות להיות ״אפשרויות טיפוליות מרשימות״ במחקר פסיכדלי ״אשר הופכות אותו ראוי לתמיכת מכון הבריאות הלאומי״. צ׳רלס ״בוב״ שוסטר, מי ששירת תחת שני נשיאים רפובליקנים כמנהל המכון הלאומי להתמכרות לסמים (NIDA), ציין שהמונח ״פסיכדלי״ רומז לחוויה מרחיבת תודעה, והביע את תקוותו ש״מחקר רב משמעות זה יהיה בדומה ׳מרחיב תחום׳״. הוא הציע גם שסמים ״מרתקים״ אלה, והחוויה הרוחנית שהם מעוררים, יכולים להימצא שימושיים לטיפול בהתמכרויות.

המחקר של גריפיתס וקבלתו שירתו את חידוד ההבחנה החשובה בין מי שנקראים הפסיכדלים הקלאסיים — פסילוסיבין, אל־אס־די DMT ומסקלין — לבין יתר הסמים הנפוצים, אלה הממכרים בפוטנציה ושרעילותם ידועה. ממסד מחקר הסמים האמריקאי בכבודו ובעצמו אותת על פני עמודיו של אחד מכתבי העת המובילים בתחומו, שיש לשנות את ההתייחסות לסמים פסיכדליים, ואף הדגים, במילותיו של אחד מהמעירים, ש״בשימוש הולם, חומרים אלה יכולים להביא לתוצאות בלתי־רגילות, וייתכן שמועילות, אשר בהחלט זכאיות להמשך מחקר״.

סיפור הולדתו של המאמר המדובר, מאיר באור אחר את היחסים הטעונים בין המדע לבין תחום אחר של חקירה אנושית שהמדע עשה מאמץ היסטורי להתעלם ממנו — רוחניות. באופן שבו תכנן גריפיתס את המחקר המודרני הראשון של הפסילוסיבין, הוא בחר להתמקד בהשפעות הרוחניות שלו על מי שנקראים Healthy Normals — אנשים נורמלים ובריאים, ולא ביישום הטיפולי הפוטנציאלי של הסם, כפי שעשו חוקרים אחרים בתקווה לטהר את שמם של חומרים אסורים כגון MDMA. איזה מין תועלת היתה בדרכו של גריפיתס?

הפסיכיאטרית והמומחית להתמכרויות ולשימוש בסמים, הארייט דה־ויט מאוניברסיטת שיקגו, ניסתה להתייחס למתח זה במאמר מערכת שליווה את מאמרו של גריפיתס. היא הצביעה על כך שהחיפוש אחר חוויות ה״משחררות את האדם מכבלי התפיסה והמחשבה היומיומיות, בחיפושו אחר אמיתות אוניברסליות והארה״ הוא אלמנט תמידי באנושיות שלנו, ושלמרות היותו כזה הוא ״זכה למעט מאוד עניין מהזרם המדעי המרכזי״. הגיע הזמן, היא הציעה, שהמדע ״יכיר בחוויות סובייקטיביות בלתי־שגרתיות אלה… גם אם לפעמים יעלו טענות לגבי מציאויות חלופיות אשר נמצאות מעבר לתחומי המדע״.

רולנד גריפיתס הוא כנראה המדען האחרון שהיינו מדמיינים שיתעסק עם פסיכדלים, מה שלבטח סייע בהצלחתו להשיב את המחקר הפסיכדלי למקום מכובד מבחינה מדעית. גריפיתס הוא אדם בשנות השבעים לחייו, גובהו מטר שמונים, והוא רזה וזקוף כמוט. גריפיתס אינו אדם פרוע. הדבר היחיד הפרוע במראהו הוא שערו הלבן והצפוף שנראה כאילו הוא מורד במסרק. הרושם הראשוני ממנו הוא של אדם ישר כסרגל: מפוכח, רציני ומתודולוגי; אבל כאשר הוא נדרש לדבר על השאלות המהותיות באמת, משהו בו מתעורר לחיים.

גריפיתס נולד בשנת 1944, וגדל בעיירה אל סֶריטו באזור מפרץ סן פרנסיסקו שבקליפורניה. את התואר הראשון שלו (בפסיכולוגיה) השלים באוקסידנטל קולג׳ אשר בקליפורניה, ולאחר מכן המשיך לאוניברסיטת מינסוטה ללימודי פסיכופרמקולוגיה. בשנות השישים המאוחרות במינסוטה הוא הושפע מאוד מעבודתו של פרדריק סקינר, מי שנחשב לדמות המשפיעה ביותר בגישה הביהביוריסטית במאה העשרים, דהיינו בהסטת תשומת הלב של הפסיכולוגיה מהתבוננות פנימית לניתוח התנהגויות והתניות המובילות אליהן. לביהביוריזם אין כמעט עניין בירידה למעמקי נפש האדם, אך הגישה הוכחה כיעילה מאוד בניתוח התנהגויות כמו שימוש בסמים והתמכרויות, מוקד ההתמחות של גריפיתס. סמים פסיכדליים לא שיחקו תפקיד בחינוכו הרשמי והלא־רשמי של גריפיתס. וכשהתחיל את לימודי התואר השני, מחקרו הידוע לשמצה בפסיכדלים של טימותי לירי שנערך בהרווארד כבר התגלה כשערורייה — ״מנחי באקדמיה הבהירו לי היטב שלחומרים הללו אין כל עתיד״.

בשנת 1972, עם סיום התואר השני, החל גריפיתס לעבוד בג׳ונס הופקינס (שם הוא עובד עד עצם היום הזה), והטביע את חותמו כחוקר מנגנון התלות במגוון חומרים חוקיים ולא־חוקיים: אופיאטים, תרופות הרגעה היפנוטיות (כמו וליום), ניקוטין, אלכוהול וקפאין. בעבודתו תחת מענקים מהמכון הלאומי להתמכרות לסמים (NIDA), גריפיתס היה בין החלוצים שביצעו ניסויים בבעלי חיים, לרוב בבונים או חולדות, שבהם הוצגה לחיות דוושה המאפשרת להן להחדיר לגופן מגוון סמים. זהו כלי מחקרי חזק עבור מי שמעוניין לבדוק מנגנונים של חיזוק, תלות, העדפות (ארוחת צהריים או עוד קוקאין?) וגמילה. חמישים וחמישה המחקרים שפרסם על אודות תכונותיו הממכרות של הקפאין, גרמו לנו לראות בקפה יותר סם מאשר מזון, והובילו להוספת סינדרום ה״גמילה מקפאין״ למהדורה האחרונה של ה־DSM (המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות). עד שנת 1994, בהגיעו לעשור החמישי לחייו, כבר היה גריפיתס המדען המוביל בתחומו ובשיא הקריירה שלו.

אך בשנה זו, בעקבות שתי תגליות מקריות ומבטיחות, קיבלה הקריירה של גריפיתס תפנית משמעותית. הראשונה התרחשה כשחבר הכיר לו את הסידהא יוגה. למרות נטיותיו הביהביוריסטיות כמדען, לגריפיתס תמיד היה עניין במה שהפילוסופים מכנים פנומנולוגיה — החוויה הסובייקטיבית של התודעה. הוא ניסה לתרגל מדיטציה עוד בימיו כסטודנט, אבל הרגיש ש״אינו יכול לשבת בשקט מבלי להשתגע. שלוש דקות נדמו לשלוש שעות״. כאשר ניסה זאת שוב בשנת 1994 ״משהו בי נפתח״. הוא החל לתרגל מדיטציה באופן קבוע, לצאת לריטריטים, ועבד בהשראת מגוון מסורות מן המזרח. הוא מצא את עצמו נשאב ״יותר ויותר עמוק לתוך המסתורין״.

אי־שם במהלך הדרך חווה גריפיתס מה שהוא מכנה בפשטות ״סוג מוזר של התעוררות״ — חוויה מיסטית. הופתעתי כשגריפיתס הזכיר זאת במהלך הפגישה הראשונה שלנו במשרדו, ועל כן לא התעמקתי בכך, אולם גם אחרי שהתוודעתי אליו יותר, גריפיתס עדיין הסתייג מלהרחיב יותר מדי בנושא, וכמי שלא חווה דבר דומה בחיים, לא היתה בידי כל דרך לגרום לו להרחיב על כך. כל מה שהוא היה מוכן לומר לי על החוויה, אשר התרחשה במהלך אחד מתרגולי המדיטציה שלו, היה שהוא התוודע ל״דבר־מה שהוא הרבה מעבר לתפיסת העולם המטריאליסטית, דבר שאין לי כל אפשרות לדון בו עם עמיתים שלי משום שהוא מערב מטאפורות והנחות שבתור מדען אני חש איתן לא בנוח״.

עם הזמן הוא החל להימשך יותר לדברים שלמד על ״מסתרי התודעה והקיום״ במהלך תרגולי המדיטציה שלו מאשר לעיסוקו במדע. הוא החל להרגיש מנוכר במידת־מה: ״לאף אחד מהאנשים הקרובים אלי לא היה עניין לעסוק בשאלות הללו, אשר נפלו תחת ההגדרה הכללית של רוחניות, ומצד שני, את האנשים הדתיים פשוט לא הבנתי בעצמי״.

״הנה, אני, פרופסור במשרה מלאה, מפרסם בהיקפים משוגעים, רץ מפגישה לפגישה, אך תופס את עצמי כרמאי״. הוא החל לאבד עניין במחקר שהיווה את מרכז חייו הבוגרים. ״הייתי יכול לחקור עוד סם הרגעה־מהפנט, לגלות דבר־מה חדש על קולטנים עצביים במוח, להשתתף בעוד ועדה של מִנהל המזון והתרופות, לצאת לעוד כנס אקדמי; אז מה? הרגש והאינטלקט שלי היו מכוונים הרבה יותר לשאלה של מה עתיד להביא הכיוון החדש הזה. מחקר הסמים שלי החל להיראות לי ריקני. הייתי מבצע את עבודתי, ומחכה כבר לחזור הביתה בערב ולעשות מדיטציה״. הדרך היחידה להמשיך ולבקש מענקי מחקר היתה להתייחס אליהם כ״פרויקט קהילתי״ עבור הסטודנטים שלו והפוסט־דוקטורנטים שעבדו תחתיו.

במקרה של המחקר בקפאין היתה לגריפיתס האפשרות לספק את סקרנותו שלו לגבי ממד בחייו — מדוע הוא מרגיש מחויב לשתות קפה בכל יום? — ולהפוך את השאלה לכר פורה של מחקר מדעי. אבל הוא לא מצא כל דרך לעשות את אותו הדבר עם סקרנותו המתגברת לגבי ממדי התודעה שהמדיטציה עוררה בו. ״מעולם לא עלה בדעתי שיש דרך לבדוק זאת באופן מדעי״. מתוסכל ומשועמם, גריפיתס החל משתעשע ברעיון לעזוב את המדע לטובת אשראם בהודו.

בערך באותו זמן בוב שוסטר, חבר ותיק ועמית של גריפיתס, שזה מכבר סיים את תפקידו כמנהל המכון הלאומי להתמכרות לסמים (NIDA), התקשר אליו כדי לקשר בינו לבין בוב ג׳סי — בחור צעיר שהכיר באסלן (ריטריט ללא מטרות רווח שממוקם בביג סר). ג׳סי ארגן כמה מפגשים קטנים לחוקרים, מטפלים ואנשי דת במרכז הריטריטים האגדי, על מנת לדון בפוטנציאל הרוחני והטיפולי של סמים פסיכדליים ובדרכים שבהן ניתן לשקם את שמם. ג׳סי עצמו לא היה לא רופא ולא מדען; הוא היה מהנדס מחשבים, סגן נשיא הפיתוח העסקי בחברת "אורקל", ששם לו מטרה להחיות את המחקר המדעי בפסיכדלים, אך ככלי להתפתחות רוחנית ולאו דווקא כדבר־מה רפואי.

גריפיתס סיפר מעט לשוסטר על חוויותיו הרוחניות ושיתף אותו בתחושותיו הכמוסות לגבי אי־שביעות רצונו ממחקר הסמים הקונבנציונלי.

״אתה צריך לדבר איתו,״ אמר לו שוסטר. ״יש להם כמה רעיונות מעניינים לגבי עבודה עם אנתיאוגנים,״ הוסיף, ״יכול מאוד להיות שיש לכם משהו במשותף.״

כשיגיע היום וההיסטוריה של הגל השני של המחקר הפסיכדלי תיכתב, בוב ג׳סי יצטייר כאחת משתי דמויות שוליים מדעיות באמריקה, חובבנים, למעשה, ואקסצטנרים מבריקים — שעבדו ללא לאות, ולרוב מאחורי הקלעים, כדי לגרום לרעיון להתרומם. שניהם מצאו את שליחותם בעולם בעקבות חוויות פסיכדליות משַנות חיים, ששכנעו אותם שיש בחומרים האלה פוטנציאל לרפא לא רק את האדם היחיד, אלא את האנושות כולה. שניהם הבינו שניתן יהיה לשקם את שמם של החומרים האלה רק באמצעות מחקר מדעי מבוסס. במקרים רבים היו החוקרים הבלתי־מיומנים הללו אלה שהגו את הניסויים לראשונה, ואחר כך מצאו (וגם מימנו) את המדענים שיבצעו אותם. לעתים אפשר למצוא את שמותיהם בין כותבי המאמר, על פי רוב בסוף הרשימה.

הדמות השניה והמוכרת יותר היא ריק דוֹבּלין, שהיה מעורב יותר זמן בתחום ואף ייסד את "מאפּס", האיגוד הרב־תחומי ללימודים פסיכדליים (Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies — MAPS). האיגוד הוקם אי־אז בתקופה החשוכה של שנת 1986, שנה אחרי שה־MDMA הוצא אל מחוץ לחוק, ובימים שבהם כל מי שראש מונח על כתפיו הניח שהסיכוי להחיות את המחקר הפסיכדלי הוא רעיון חסר תקווה.

דובלין, שנולד בשנת 1953, הוא פרד עקשן במיוחד. הוא החל במסע שתדלנות שמטרתו לשנות את תפיסת הממשל לגבי חומרים פסיכדליים מיד עם סיום לימודיו בניו קולג׳ בפלורידה ב־1987. אחרי שהתנסה באל־אס־די כסטודנט צעיר, ומאוחר יותר גם ב־MDMA, החליט דובלין שמשימת חייו היא להיות מטפל פסיכדלי. אולם חלומו נגנז בשנת 1985 עם הוצאת ה־MDMA אל מחוץ לחוק. דובלין הבין שחלומו לא יוגשם ללא שינויים בחוקים הפדרליים, והחליט שכצעד ראשון עליו לעשות דוקטורט במדיניות ציבורית בבית הספר על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. התמחותו היתה בתהליכים הסבוכים הקשורים באישור תרופות על ידי ה־FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקאי), ובעבודת התזה שלו טווה את המסלול המפותל שאותו עוברים כיום הפסילוסיבין וה־MDMA בדרכם להכרה רשמית.

דובלין הוא אדם שובה בכנותו, שנעתר לדבר עם כתבים על חוויותיו המעצבות עם פסיכדלים בפתיחות, אך באותה נשימה גם על אסטרטגיה פוליטית. בדומה לטימותי לירי, דובלין הוא הלוחם השמח ביותר, תמיד מחויך ותמיד מפגין מידה של התלהבות מעבודתו, בניגוד למצופה מאדם שהולך עם הראש בקיר משך כל חייו הבוגרים. הוא עובד ממשרד שנראה כאילו נשלף מספר של דיקנס, בעליית גג של מבנה קולוניאלי מגובב בבלמונט, מסצ׳וסטס. על שולחן הכתיבה שלו מונחות ערימות על ערימות של מאמרים, תמונות, כתבי עת ומזכרות, חלקם בני יותר מארבעים שנה. חלק מהפריטים שעל השולחן הם זכר לתקופה בקריירה שלו שבה החליט שהדרך הטובה ביותר לסיים את מלחמות הקנאים בעולם, תהיה לשלוח לקבוצה של מנהיגים רוחניים עולמיים טבליות של MDMA, סם הידוע ביכולתו לשבור מחסומים בין אנשים ולהצית אמפתיה. בערך באותה תקופה הוא ארגן משלוח של אלפי מנות של MDMA לטובת אנשים בצבא הסובייטי שעמלו על הסכמי פיקוח הנשק מול הנשיא רייגן.

מבחינת דובלין, קבלת אישור של מנהל המזון והתרופות לשימוש רפואי בפסיכדלים, הן עבור MDMA והן עבור פסילוסיבין (תהליך שלדידו נמצא בשלבים מתקדמים), היא רק צעד אחד בדרך למטרתו השאפתנית ומעוררת המחלוקת: שילוב של החומרים הפסיכדליים בחברה ובתרבות האמריקאיות, ולא ברפואה בלבד. זוהי כמובן אותה אסטרטגיה מנצחת שהנחתה את הקמפיין לדה־קרימינליזציה של מריחואנה, אשר קידום שימושיו הרפואיים של הקנאביס שינה את תדמיתו של הסם והוביל לקבלה יותר רחבה שלו בציבור.

אין זה מפתיע שאנשים זהירים יותר בקהילה (בהם בוב ג׳סי) מסתייגים מדיבורים מסוג זה, אבל ריק דובלין הוא לא אדם שיעדן את עמדותיו או אפילו יחשוב על אמירת דברים בריאיון לא לציטוט. הגישה הזאת אמנם מושכת אליו תקשורת רבה, אך השאלה עד כמה היא באמת מסייעת למאבק עדיין שנויה במחלוקת. עם זאת, אין ספק שדובלין, במיוחד בשנים האחרונות, הצליח לגרום לאישורם ומימונם של מחקרים חשובים בנוגע ל־MDMA, שהיה בראש מעייניו של הארגון שהקים MAPS .MAPS גם מימן כמה ניסויים קליניים קטנים שהדגימו את כוחו של ה־MDMA בטיפול בהפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD). דובלין, אגב, מגדיר קשת רחבה מהמקובל של חומרים כפסיכדלים — ומכליל גם מריחואנה ו־MDMA בקבוצה זו, למרות האופי השונה של פעולתם על המוח. מעבר לעזרה לסובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית, ולמחקר קליני ב־UCLA שהם מממנים, הבודק אפשרויות טיפול במבוגרים אוטיסטים באמצעות MDMA, דובלין הוא גם מאמין קנאי בכוחם של הפסיכדלים לשנות את האנושות לטובה דרך חשיפת ממד רוחני בתודעה שאותו חולקים כל בני האדם, בין אם הם דתיים מאמינים או לא. ״מיסטיות,״ הוא נוהג לומר, ״היא החיסון לקנאות.״

בהשוואה לריק דובלין, בוב ג׳סי הוא נזיר. אין בו שום דבר מרושל או לא זהיר. ג'סי — כיום בשנות החמישים לחייו, מאורגן מאוד, לא חובב ראיונות, ותמיד בוחר את מילותיו בקפידה — עושה את עבודתו הרחק מעין הציבור ובעיקר מבקתה קטנה בגבעות החשופות של צפון סן פרנסיסקו. הוא מתגורר בגפו, ולמעט חיבור מהיר לאינטרנט, נדמה שבוב ג׳סי חי לחלוטין מתחת לרדאר.

״בוב ג׳סי הוא כמו הבובנאי,״ אמרה לי קתרין מקלין. מקלין היא פסיכולוגית שעבדה במעבדתו של רולנד גריפיתס משנת 2009 עד שנת 2013. ״הוא בעל החזון שעובד מאחורי הקלעים.״

נסעתי לפי הוראותיו המדוקדקות של ג׳סי, צפונית לאזור המפרץ, והגעתי לבסוף לקצהו של שביל עפר צר שהתבקשתי לא לנקוב בשמו. חניתי בקצה השביל והתחלתי לצעוד מעבר לשלטי ה״אין כניסה לזרים״, בשביל מתעקל המוביל לגבעה שבראשה מחנה ציורי. הרגשתי כאילו באתי לפגישה עם המכשף. בקתתו הקטנה צפופה אפילו לשני אנשים, ולכן ג׳סי ארגן בין עצי האשוח הגדלים שם פינת ישיבה עם ספות נוחות, כיסאות ושולחנות. בנוסף, בנה מטבח חיצוני, ועל גבי מדף סלעי המשקיף לנוף עוצר נשימה הקים מקלחת, המְשַׁווה למחנה הרגשה של בית "הפוך".

את רובו של יום בראשית האביב, בילינו בסלון שנמצא בחוץ, שותים תה צמחים ודנים בתוכניתו השקטה בהרבה להשיב לפסיכדלים את מעמדם — תוכנית־על, שבה יש לרולנד גריפיתס תפקיד מרכזי. ״אני לא חובב מצלמות,״ הוא התחיל, ״אז בבקשה — רק בלי תמונות או הקלטות מכל סוג שהוא.״

ג׳סי הוא בחור רזה וקומפקטי, ראשו הריבועי עטוף שיער קצוץ ואפרפר, ועל אפו משקפיים ריבועיים ללא מסגרת, אופנתיים באופן מתריס. חיוכו יפציע רק לעתים נדירות, ויש בו איזושהי קשיחות שבדרך כלל נקשרת למהנדסים, אך מדי פעם הוא מצליח להפתיע בפרץ רגשות שתמיד יסתיים במשפט כמו: ״בטח שמת לב שלדבר על הנושא הזה גרם ללחלוחית בעיני. תן לי להסביר לך מדוע...״ לא רק שהוא בוחר את מילותיו בקפידה, הוא דורש מבן שיחו לנהוג באותה צורה, וכך למשל, כאשר בלי משים אמרתי ״לשם הנאה״ (for recreational use) הוא עצר אותי מבלי שנתן לי לסיים את המשפט. ״אולי אנחנו צריכים לבחון מחדש את המינוח הזה. בדרך כלל משתמשים בו על מנת להפוך חוויה לטריוויאלית. אבל למה? המשמעות המילולית של המילה recreation (הנאה אך גם יצירה מחדש) רומזת לדבר־מה שהוא בבירור לא טריוויאלי. יש עוד הרבה מה לומר על כך, אבל בוא נשמור את הדיון הזה להזדמנות אחרת. בבקשה המשך בדבריך.״ בהערותי לשיחה רשמתי לפני חצי תריסר מקרים שבהם ביקש ג׳סי שדבריו יהיו לא לציטוט.

ג׳סי גדל באזור בולטימור ולמד מדעי המחשב והנדסת אלקטרוניקה בג׳ונס הופקינס. במהלך שנות העשרים לחייו הוא עבד כמה שנים ב"מעבדות בל", ונסע מדי שבוע מבולטימור לניו ג׳רזי. בתקופה זו גם יצא מהארון, ושכנע את הנהלת החברה להכיר בקבוצת עובדיהם ההומוסקסואלים והלסביות (באותם ימים העסיקה החברה־האם של "מעבדות בל", T&AT, כ־300 אלף עובדים ועובדות). בהמשך הוא שכנע את הנהלת T&AT להניף את דגל הגאווה מעל המשרדים הראשיים של החברה בזמן שבוע הגאווה, ולשגר משלחת למצעד עצמו. ההישגים הללו עיצבו את החינוך הפוליטי של ג׳סי, והם אלה שגרמו לו להעריך את ההשפעה הרבה שיכולה להיות לפעילות מאחורי הקלעים, ללא רעש או דרישת קרדיט.

ג׳סי עבר בשנות התשעים לחברת "אורקל" שבאזור המפרץ, והיה אז העובד ה־8,766 של החברה — לא מהעובדים הראשונים, אבל מספיק מוקדם כדי לקבל נתח כלשהו ממניות החברה. היה זה זמן קצר לפני ש"אורקל" שלחה את נציגותה למצעד הגאווה בסן פרנסיסקו, ולאחר דרבונים קלים מצדו של ג׳סי בקרב ההנהלה הבכירה, היתה "אורקל" לחברה הראשונה מתוך 500 החברות בדירוג החברות הגדולות של "מגזין פורצ'ן", שהציעה הטבות לבני זוג מאותו מין מקרב עובדיה.

סקרנותו של ג׳סי לגבי פסיכדלים התעוררה לראשונה במהלך שיעור על סמים בבית הספר התיכון. קבוצת סמים זו, כך נאמר שם (בצדק), אינה ממכרת לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינה פיזיולוגית. המורה שלו המשיך בתיאור השפעות הסמים, כולל תיאור שינויים בתודעה ובתפיסה הוויזואלית, שאותם ג׳סי מצא מסקרנים במיוחד. ״יכולתי להרגיש שיש שם יותר ממה שהם היו מוכנים לספר לנו״, הוא נזכר. ״רשמתי זאת לפני.״ אבל לקח זמן רב עד שהיה מוכן להתנסות עם פסיכדלים בעצמו. לשאלה ״למה?״ היתה תשובתו בגוף שלישי: ״ילד הומו בארון עשוי לחשוש ממה שעלול להתפרץ ברגע שיסיר את ההגנות.״

בשנות העשרים שלו, ובזמן שעבד ב"מעבדות בל", הצטרף ג׳סי לקבוצת חברים בבולטימור שהחליטה, באופן מודע לחלוטין, להתנסות בפסיכדלים. אחד המשתתפים נשאר תמיד ״קרוב לקרקע״, למקרה שמישהו יהיה זקוק לעזרה או שפעמון הדלת יצלצל, והם העלו את המינונים בהדרגה. היה זה בשבת אחר הצהריים כאשר ג׳סי בן העשרים וחמש לקח מנה גדולה של אל־אס־די בדירה בבולטימור, והגיע למה שנקרא ״חוויה אחדותית״ שהתבררה כחוויה משַנת חיים. ביקשתי ממנו שיתאר את החוויה, ולאחר לא מעט ״ממממ...״ ו״אהה…״ ואזהרה בסגנון ״אני מקווה שתדע להפריד את החלקים הרגישים״, החל לתאר את החוויה בזהירות המתבקשת.

״שכבתי על הגב מתחת לעץ פיקוס,״ הוא נזכר. ״ידעתי שזאת הולכת להיות חוויה חזקה. והגיע הרגע שבו התחלתי לאבד אחיזה במעט אני שעוד נותר בי. איבדתי כל מודעות לכך שאני שוכב על הרצפה בדירה בבולטימור, ולא יכולתי לומר אפילו אם עיני עצומות או פקוחות. מה שנפרש לפני היה, בהיעדר מילה טובה יותר, חלל, אבל לא מהסוג הרגיל, אלא רק המודעות לתחום נטול צורה וריק מתוכן. ולתוך תחום זה הגיעה ישות שמימית, שהיתה ההתהוות של העולם הממשי. זה היה כמו המפץ הגדול, רק בלי בום או אור מסנוור. זאת היתה לידת העולם הגשמי. במובנים מסוימים זה היה רגע דרמטי — אולי הרגע החשוב יותר בהיסטוריה של היקום — וזה פשוט קרה.״

שאלתי אותו איפה הוא היה בתוך כל זה.

״הייתי צופה מפוזר. הייתי אחד עם ההתהוות הזאת.״ כאן כבר אמרתי לו שאיבדתי אותו. השהיה ארוכה. ״אני מהסס משום שהמילים לא באמת יכולות לתאר את זה — הן מגבילות מדי.״ חוסר האפשרות לתאר באמצעות מילים היא כמובן מהסממנים הידועים של החוויה המיסטית. ״המודעות מתעלה אל מעבר לכל תפיסה חושית מסוימת,״ הוא הסביר לשווא. האם זה היה מפחיד? ״לא היתה תחושת אימה. רק ריתוק ויראת כבוד.״ השהיה. ״ובכן, אולי קצת פחד.״

מכאן ואילך ג׳סי צפה (או איך שלא נקרא לזה) בהולדת… הכול. ברצף אפי המתחיל עם הופעת האבק הקוסמי, שמוביל לבריאת הכוכבים ואחריהם מערכות השמש, ומשם להיווצרות החיים ולהופעתם של ״מה שאנו מכנים בני אדם״, לאחריה רכישת השפה והיווצרות המודעות. ״כל הדרך עד לעצמי, כאן בחדר, מוקף בחברים. עשיתי את כל הדרך בחזרה למקום שבו הייתי. כמה זמן זה לקח במציאות? לא היה לי שמץ של מושג.

״מה שבלט במיוחד בשבילי היה סוג המודעות שחוויתי, משהו שהוא לחלוטין שונה ומובחן ממה שאני הכרתי כבוב. כיצד המודעות המורחבת הזאת משתלבת בתחומי הידוע? עד כדי כך שאני מתייחס לחוויה הזאת כשרירה וקיימת — דבר שאני עדיין לא בטוח לגביו — ושהיא מצביעה על כך שהמודעות ראשונית ליקום הממשי. למעשה היא קודמת לו.״ האם הוא מאמין כעת שהתודעה קיימת מחוץ למוח? הוא לא בטוח. ״אבל אם נקודת המוצא היתה שההפך הוא הנכון״ — כלומר שהתודעה היא תוצר של החומר האפור שבמוח שלנו — ״להיות לא בטוח פתאום זאת קפיצה אדירה.״ שאלתי אותו אם הוא מסכים עם משפט של הדלאי לאמה, שקראתי, ולפיו הרעיון שהמוח יוצר את התודעה — רעיון אשר מתקבל ללא שום שאלה על ידי מדענים — הוא ״הנחה מטאפיזית, לא עובדה מדעית״.

״בינגו,״ אמר ג'סי. ״ובשביל מישהו עם אוריינטציה כמו שלי, כלומר אגנוסטי, שבוי של התפיסה המדעית, זה משנה הכול.״

הנה מה שלא הצלחתי להבין לגבי חוויה כמו זו ששטח בפני בוב ג׳סי: מדוע שמישהו ירצה להאמין שהיא אמיתית? למה לא פשוט לתייג אותה בתור ״חלום מעניין״ או ״פנטזיה תחת השפעת סמים״. אך לצד היותה של החוויה המיסטית בלתי־ניתנת לתמלול, גם השכנוע העמוק שנחשפת לאיזושהי אמת עליונה הוא חלק בלתי־נפרד ממנה, ולא משנה אם נגרמה על ידי סמים, מדיטציה, צומות, הלקאות או חסך חושי. ויליאם ג׳יימס נתן שם לאמונה הזאת: התכונה התבונית. אנשים מרגישים שהם נחשפו לאחד מסודותיו העמוקים של היקום, ואין הם יכולים להשתחרר מתחושת השכנוע העמוקה. כפי שג׳יימס עצמו כתב — ״חלומות לא עומדים במבחן זה״. אין ספק שזאת הסיבה שבגינה חלק מהאנשים שחווים חוויה שכזאת ממשיכים הלאה בייסוד דתות, בשינוי את מסלולה של ההיסטוריה, או כפי שקורה במקרים רבים, שינוי מסלול חייהם. ״אין ספק״ הוא המפתח.

אני יכול לחשוב על שתי דרכי התייחסות לתופעה שכזאת, אף אחת מהן לא מספקת במיוחד. ההסבר הפשוט ועם זאת הקשה ביותר לקבלה הוא שמדובר פשוט באמת: המצב התודעתי שבו היית מאפשר לך להיחשף לאמת שיתר האנשים, הכלואים בתודעת הערות הרגילה שלהם, פשוט אינם יכולים לראות. ואולם למדע יש קושי רב בקבלת הפרשנות הזאת, משום שתהא אשר תהא צורת התפיסה השונה הזאת, אין דרך לוודא בכלים הרגילים של המדע כל דבר שנתפס באמצעותה. זהו דיווח נקודתי, וככזה הוא חסר ערך עבור המדע. המדע מאופיין בחוסר עניין או סובלנות לעדויות יחידניות. בזאת הוא מזכיר באופן מעניין דווקא את הדת המאורגנת, אשר גם לה קושי רב לייחס אמינות להתגלות ישירה. אך שווה לציין שיש מקרים שבהם למדע אין ברירה אלא להסתמך על עדות יחידנית — כך, למשל, בחקר התודעה הסובייקטיבית — אשר אינה נגישה לכלים המדעיים ויכולה להיות מתוארת רק על ידי האדם החווה אותה. פנומנולוגיה במקרה זה היא הנתון העיקרי. עם זאת, אין זה המקרה כאשר מעריכים אמיתות הנמצאות מחוץ לראש שלנו.

הבעיה בייחוס אמינות לחוויות מיסטיות היא בדיוק זאת: החוויה המיסטית מוחקת את ההבחנה בין פנים לחוץ, באותו אופן ש״המודעות המפוזרת״ של בוב ג׳סי נדמתה כשלו אך גם כמתקיימת מחוצה לו. מה שמוביל להסבר האפשרי הנוסף לתכונה התבונית של ויליאם ג׳יימס: כאשר תחושת האני הסובייקטיבית מתפרקת, כפי שלעתים תכופות קורה תחת מינון גבוה של פסיכדלים (כמו גם במהלך מדיטציה שעושים מודטים — אנשים העוסקים במדיטציה — מנוסים), נהיה זה בלתי־אפשרי להבחין בין מה שהוא אמת סובייקטיבית ואמת אובייקטיבית. הרי מי נשאר להטיל ספק אם לא האני?

בשנים שחלפו מאז מסעו הפסיכדלי הראשון אסף בוב ג׳סי עוד כמה חוויות משנות חיים. הוא נעשה מעורב בסצנת הרייבים של סן פרנסיסקו בשנות התשעים המוקדמות, וגילה ש״ההתמזגות הקולקטיבית״ במסיבות הריקודים שנמשכו כל הלילה, עם חומרים פסיכדליים או בלעדיהם, יכולה גם היא למוסס את "דואליות האובייקט־סובייקט״ ולפרוץ נופים רוחניים חדשים. הוא החל לחקור מגוון מסורות רוחניות, החל בבודהיזם, דרך קווייקריזם וכלה במדיטציה, וחש בהדרגה כיצד סדרי החשיבות בחייו משתנים. ״החלה לעלות בדעתי התובנה שאם אשקיע את זמני בתחומים אלה, אמצא בהם הרבה יותר חשיבות וסיפוק מאשר במה שעשיתי״ כמהנדס מחשבים.

ג'סי יצא לשנת שבתון מעבודתו בחברת "אורקל" (שאותה עזב לצמיתות בשנת 95'), והקים עמותה בשם "המועצה לתרגולים רוחניים" (Council on Spiritual Practices — CSP), במטרה ״להפוך את חווית הקדושה הבלתי־אמצעית לנגישה להרבה יותר אנשים״. האתר אינו שם דגש על העניין של הארגון בקידום אנתיאוגנים — המונח שג׳סי מעדיף על פני פסיכדלים — אבל כן מתאר את המטרה באופן מרומז: ״לזהות ולפתח אמצעים בטוחים ויעילים להגעה לחוויה רוחנית ראשונית״. אתר האינטרנט csp.org מציע ביבליוגרפיה מצוינת של מחקר פסיכדלי ועדכונים שוטפים מהעבודה שמתבצעת בג׳ונס הופקינס. העמותה גם לקחה חלק פעיל בתביעה של כנסיית ה־UDV, אשר הסתיימה בהחלטת בית המשפט העליון בארצות הברית להתיר שימוש בחומרים פסיכדליים כחלק מטקסי דת.

המועצה לתרגולים רוחניים צמחה מתוך שיטוט שיטתי של ג׳סי בנבכי הספרות הפסיכדלית והקהילה הפסיכדלית באזור מפרץ סן פרנסיסקו עם מעברו לעיר. בדרכו מכוונת המטרה והמעט אובססיבית ובנימוס מוקפד, ג׳סי יצר קשר עם ״זקני הפסיכדליה״ הרבים באזור — אוסף עשיר של דמויות מגוונות שהיו מעורבות במחקר ובטיפול הפסיכדליים לפני שמרבית החומרים האלה נאסרו על פי חוק בשנת 1970 (בשנה זו חוקקה פקודת הסמים האמריקאית, והאל־אס־די והפסילוסיבין הוגדרו בה כחומרים אסורים לכל שימוש ובעלי פוטנציאל התמכרותי וללא כל פוטנציאל רפואי). היו ביניהם ג׳יימס פַדימן, פסיכולוג מסטנפורד ומי שעומד מאחורי המחקר לבחינת חומרים פסיכדליים ופתרון בעיות. המחקר פורץ הדרך נערך תחת המכון הבינלאומי למחקר מתקדם במנלו פארק שבקליפורניה, עד אשר הוקפאה עבודת הקבוצה על ידי מנהל התרופות והמזון האמריקאי בשנת 1966. (בתחילת שנות השישים היה מספר המחקרים הפסיכדליים שנערכו בסטנפורד לא פחות ממספר המחקרים שנערכו בהרווארד; ההבדל היה היעדר דמותו המחשמלת של טימותי לירי.) נוסף לפדימן, היה גם אחד העמיתים שלו במכון למחקר מתקדם — מיירון סטוֹלַרוֹף. סטולרוף היה מהנדס אלקטרוניקה מוביל בעמק הסיליקון, מנהל בכיר בחברת "אַמפֶּקס" שעסקה בציוד הקלטה מגנטי, עד אשר טריפ של אל־אס־די גרם לו, בדומה לבוב ג׳סי, לזנוח את הקריירה שלו לטובת טיפול ומחקר פסיכדליים. ג׳סי גם הצליח להשתחל למעגל הקרוב של סשה ואן שוּלגין, דמויות אגדיות כשלעצמן, שנהגו לערוך מדי שבוע ארוחת ערב בנוכחות מטפלים, מדענים ואנשים בעלי עניין בפסיכדליה. (סשה שולגין, אשר מת בשנת 2014, היה כימאי מבריק — הוא גם החזיק באישור מיוחד מטעם המנהל לאכיפת הסמים, DEA, אשר אפשר לו לסנתז חומרים פסיכדליים חדשים ומקוריים, דבר שעשה בכמות מסחררת. שולגין היה גם הראשון לסנתז את ה־MDMA מאז סונתז לראשונה ונזנח על ידי חברת "מֶרק" ב־1912. משהבין את תכונותיו הפסיכואקטיביות, הציג אותו לקהילת המטפלים באזור סן פרנסיסקו בתור ״אֶמפַּתוֹגֶן״ — חומר מעורר אמפתיה. שנים לאחר מכן הפך ה־MDMA לסם המסיבות המוכר יותר כאקסטזי.) ג׳סי התיידד גם עם יוסטון סמית, חוקר מדעי הדתות אשר היה משוכנע שלחומרים פסיכדליים פוטנציאל רוחני שריר וקיים. סמית היה ממתנדבי ניסוי יום שישי הטוב, כאשר היה מרצה ב־MIT בשנת 1962; הוא יצא מהניסוי משוכנע שאין כל הבדל בין חוויה רוחנית הנובעת משימוש בסמים לבין כל חוויה רוחנית אחרת.

בהשראת ה״זקנים״ הללו ועבודת מחקר עצמאי, החל ג׳סי לחשוף את הקורפוס של הגל הראשון של המחקר הפסיכדלי, אשר רובו ירד לטמיון. הוא גילה, למשל, שלפני שנת 1965 פורסמו למעלה מאלף מאמרים מדעיים בנושא, ושהמחקרים האלה עירבו יותר מארבעים אלף נסיינים ומשתתפים. החל בשנות החמישים ועד שנות השבעים המוקדמות שימשו החומרים הפסיכדליים לטיפול במגוון רב של מצבים — כגון אלכוהוליזם, דיכאון, הפרעה טורדנית־כפייתית וחרדה לקראת סיום החיים — לעתים קרובות עם תוצאות מרשימות. אבל רק מעטים מהמחקרים נערכו תחת הסטנדרטים המודרניים, ובחלקם אף נפלו פגמים כתוצאה מהתלהבות יתרה של החוקרים המעורבים.

מה שסקרן במיוחד את בוב ג׳סי היה מחקר מוקדם שבחן כיצד חומרים פסיכדליים יכולים לתרום ל״טיוב אנשים בריאים״ — ביטוי מדהים כשלעצמו. סדרת מחקרים שנערכו על ״אנשים בריאים ונורמלים״, בחנו יצירתיות במדע ובאמנות, ורוחניות. המפורסם שבהם היה ניסוי יום שישי הטוב או ניסוי מארש צ'אפל, שנערך בשנת 1962 על ידי וולטר פנקי, פסיכיאטר וכומר שעבד על עבודת הדוקטורט שלו בהרווארד בהנחיית טימותי לירי. הניסוי נערך בסמיות כפולה (double-blind), ועשרים מתנדבים (כולם סטודנטים לתיאולוגיה) קיבלו במהלך דרשת יום שישי הטוב בכנסיית מארש שבקמפוס אוניברסיטת בוסטון קפסולה המכילה אבקה לבנה — עשר קפסולות הכילו פסילוסיבין בעוד עשר אחרות הכילו ניאצין — "פלצבו פעיל״, שגורם לתחושת עקצוץ. שמונה מתנדבים מתוך העשרה שקיבלו פסילוסיבין באותו יום דיווחו על חוויה מיסטית חזקה, בעוד שרק נסיין אחד מקבוצת הפלצבו דיווח על משהו דומה (לא היה זה קשה להבחין בין הנסיינים השונים, מה שקצת מערער על רעיון הסמיות הכפולה בהקשר זה: מי שקיבלו את הפלצבו ישבו רגועים על מושביהם, בעוד האחרים נשכבו על הרצפה או שוטטו בכנסייה ממלמלים משפטים כגון: ״אלוהים הוא בכל מקום״ ו״הו, ההדר!״). פנקי הסיק שחוויותיהם של מי שקיבלו פסילוסיבין היו ״בלתי־ניתנות להבחנה, שלא לומר זהות״ לחוויות מיסטיות קלאסיות הידועות מהספרות המדעית. יוסטון סמית הסכים עמו. ״עד לניסוי יום שישי הטוב,״ סיפר למראיין בשנת 1966, ״מעולם לא היה לי מפגש אישי ישיר עם אלוהים.״

בשנת 1986 ערך ריק דובלין מחקר המשך לניסוי יום שישי הטוב. הוא איתר וראיין תשעה מתוך עשרת הסטודנטים לתיאולוגיה אשר קיבלו פסילוסיבין במהלך אותו ניסוי. רובם דיווחו שהניסוי הוביל לשינויים עמוקים ומתמשכים בחייהם ובעבודתם. אך דובלין גילה גם כמה פגמים מהותיים בדיווח הניסוי של פנקי — הוא נמנע מלהזכיר שכמה מהנסיינים נאבקו בתחושות חרדה קשות במהלך הניסוי המקורי. את אחד מהם אף היה צריך לרסן וניתנה לו זריקת כלורפרומאזין, תרופה אנטי־פסיכוטית חזקה, אחרי שברח מהכנסייה אל שדירות קומונוולת, משוכנע שנבחר לבשר על ביאת המשיח.

באמצעות בחינת ניסוי זה וכן בדיקה מחודשת של ניסוי נוסף שנערך בהנחייתו של לירי — ניסוי אשר בחן התדרדרות חוזרת לפשע בבית הכלא קונקורד סטייט — הצליח דובלין להעלות כמה שאלות מטרידות לגבי איכות המחקרים בפרויקט הפסילוסיבין של הרווארד. האם התלהבות החוקרים זיהמה במידת־מה את תוצאות הניסויים שעליהם דיווחו? ג׳סי הסיק שאם רוצים להחיות את המחקר ולזכות ביחס רציני יותר, יש לדרוש רמה גבוהה יותר של אובייקטיביות והקפדה. עם זאת, היה משהו משכנע מאוד בתוצאות ניסוי יום שישי הטוב — ובוב ג׳סי ורולנד גריפיתס היו עתידים להכריע שכדאי מאוד לנסות לשחזר אותו.

בשנות התשעים המוקדמות היה בוב ג׳סי מעין ארכיאולוג — הוא חיפש ומצא ידע על פסיכדלים שהלך לאיבוד ברגע שהמחקרים הרשמיים נעצרו והמחקרים הבלתי־רשמיים ירדו למחתרת. קיים דמיון בין עבודתו לבין עבודתם של אותם משכילים בתקופת הרנסנס אשר גילו אוצר של ידע אבוד מהעת הקלאסית שנשמר באינספור כתבים ומגילות שנאצרו במנזרים. אולם במקרה שלפנינו הרבה פחות זמן חלף, והידע עצמו עוד נשמר והתקיים בראשיהם של חלק מהאנשים שעוד היו בחיים — כמו ג׳יימס פדימן, מיירון סטולרוף וּויליס הָרמַן (עוד מהנדס מאזור סן פרנסיסקו שנהפך לחוקר פסיכדליה) — שמהם היה צריך רק לבקש את הידע. גם מתוך מאגרי הידע הרשמיים והספריות, הידע נדלה בקלות רבה. אם יש מקום אחד שאפשר לראות בו מקבילה מודרנית למנזר הימי־ביניימי, שבו נשמרה גחלת הידע הפסיכדלי לאורך כל השנים, יהיה זה אסלן — מרכז הריטריטים האגדי בביג סר, קליפורניה.

מכון אסלן ניצב על צוק המשקיף אל האוקיינוס השקט, ונראה כאילו הוא בקושי נאחז ביבשת. הוא נוסד בשנת 1962, ומאז ועד היום מהווה מוקד משיכה לאנשי תנועת הפוטנציאל האנושי באמריקה ומשמש כבירתה הלא־רשמית של תנועת הניו־אייג׳. שיטות טיפול ופרקטיקות רוחניות שונות פותחו כאן במשך השנים, וביניהן גם שימושים טיפוליים ורוחניים בפסיכדלים. החל בשנת 1973 התארח סטניסלב גרוף, גולה צ׳כי ופסיכיאטר שהיה אחד מחלוצי הטיפול הפסיכותרפי בעזרת אל־אס־די, בתור חוקר הבית באסלן, אם כי החל לערוך שם סדנאות עוד שנים קודם לכן. גרוף הנחה אלפי סשנים של אל־אס־די במרוצת השנים, ואף ניסה לחזות שהפסיכדלים ״יהיו לפסיכאטריה מה שהמיקרוסקופ לביולוגיה, והטלסקופ לאסטרונומיה. כלים אלה מאפשרים ללמוד על תהליכים חשובים אשר בנסיבות רגילות אינם ניתנים להסתכלות ישירה״. מאות באו לאסלן כדי להציץ דרך המיקרוסקופ הזה, לעתים קרובות בסדנאות שגרוף עצמו הנחה עבור פסיכותרפיסטים שרצו לשלב פסיכדלים בעבודתם. רבים מהמטפלים כיום באופן מחתרתי בשיטות אלה למדו את מלאכתם מהמאסטר סטן גרוף בבית הגדול שבאסלן.

לא ברור אם המשיכו לעבוד באסלן עם אל־אס־די לאחר שהפך ללא חוקי, אך לא יהיה זה מפתיע בהתחשב בזה שהמכון עצמו שוכן הרחק בקצה היבשת, מעבר להישג ידה של מערכת אכיפת החוק. באופן רשמי לפחות, סדנאות מסוג זה הסתיימו עם הפיכתו של האל־אס־די ללא חוקי. גרוף החל ללמד במקום זאת טכניקה הנקראת נשימה הולוטרופית, שמטרתה לעורר מצב תודעתי פסיכדלי ללא שימוש בסמים, וכל זאת באמצעות שימוש בנשימה עמוקה, מהירה וקצבית, אשר על פי רוב מלווה בהלמות תופים חזקה. אולם התפקיד של אסלן בהיסטוריה של הפסיכדלים לא הסתיים עם האיסור החוקי. המקום הפך לנקודה שבה אנשים המקווים להחזיר את המולקולות הללו לתרבות — בין אם לצרכים טיפוליים או כאמצעים להתפתחות רוחנית — נפגשו כדי לתכנן את מהלכיהם.

בינואר 1994 הצליח בוב ג׳סי לסדר לעצמו הזמנה לאחד המפגשים האלה באסלן. בעודו עוזר בשטיפת הכלים לאחר ארוחת ליל שישי אצל סשה ואן שולגין, שמע ג׳סי שקבוצה של מטפלים ומדענים עתידה להתכנס בביג סר כדי לדון באפשרות של החייאת המחקר הפסיכדלי. סימנים הצביעו על כך שהרוח הרעה שנשבה בוושינגטון מהרגע שהמחקר הפסיכדלי הוצא אל מחוץ לחוק בשנות השישים, משנה כיוון. קרטיס רייט, המנהל החדש של מנהל המזון והתרופות (ובמקרה גם תלמיד לשעבר של רולנד גריפיתס בג׳ונס הופקינס), אותת על כך שהצעות מחקר לגבי פסיכדלים יקבלו התייחסות זהה להצעות מחקר אחרות ויישפטו אך ורק על פי איכותן. במטרה לבחון את הגישה החדשה הגיש ריק סטרסמן, פסיכיאטר מאוניברסיטת ניו מקסיקו, הצעת מחקר לבחינת ההשפעות הפיזיולוגיות של DMT — חומר פסיכדלי חזק אשר נמצא בצמחים רבים. המבדק הקטן היה הניסוי הראשון מאז שנות השבעים שקיבל גושפנקה פדרלית — ושרטט בדיעבד קו פרשת מים חדש.

פחות או יותר באותו הזמן, ריק דובלין וצ׳רלס גרובּ, פסיכיאטר ב־UCLA, הצליחו לשכנע את הממשל לאשר את הניסוי הראשון ב־MDMA שנערך על בני אדם (גרוב היה גם מהפסיכיאטרים הראשונים אשר צידדו בהחזרת הפסיכדלים לטיפולים הפסיכותרפיים, והיה הראשון לערוך ניסוי בפסילוסיבין לחולי סרטן). שנה לפני המפגש באסלן (שבו נכחו גם גרוב ודובלין) הקים הכימאי והפרמקולוג דייוויד ניקולס מאוניברסיטת פֶּרדוּ את מכון המחקר על שם הֶפטֶר (הפטר היה הכימאי הגרמני שזיהה לראשונה את המסקלין בשנת 1897), במטרה די לא סבירה לממן מדע פסיכדלי רציני (המכון הספיק מאז לממן רבים מהניסויים העכשוויים בפסילוסיבין). כך שכבר בתחילת שנות התשעים נמצאו רמזים מקדימים לכך שהתנאים לחזרתו של המחקר הפסיכדלי מתחילים להבשיל. אותה קהילה קטנה אשר שימרה את החלום לאורך ימי ביניים חשוכים, החלה בשקט־בשקט להתארגן מחדש.

למרות שג׳סי היה חדש בקהילה, מה גם שלא היה לא מדען ולא מטפל, הוא ביקש להשתתף במפגש באסלן ואף הציע לשרת כנער מים לאורך הפגישות אם זה מה שנדרש. את רוב המפגש מילאו דיונים לגבי כוחם הרפואי של הפסיכדלים, כמו גם דרישות למחקר פסיכדלי בסיסי במדעי המוח. ג׳סי הוכה בתדהמה מכך שחלק כל כך קטן מהדיון הוקדש לצד הרוחני של החומרים האלה. הוא עזב את המפגש בתחושה ש״היה שם מרחב לתמרון. קיוויתי שמישהו מהם פשוט ירים פתאום את הכפפה, אבל נראה שהם היו עסוקים מדי בכפפה אחרת. אז החלטתי לקחת חופשה ללא תשלום מ'אורקל'״. תוך שנה השיק ג'סי את המועצה לתרגולים רוחניים, ובתוך שנתיים כינסה המועצה מפגש משלה באסלן, בינואר 1996, במטרה לפתוח חזית נוספת במאבק להשבת הפסיכדלים.

כמה הולם שהכנס נערך בחדר מאסלו שבאסלן — מאסלו, אבי תיאוריית הצרכים, היה גם מי שהדגיש את חשיבותן של ״חוויות שיא״ בתהליך המימוש העצמי. מתוך חמישה־עשר המשתתפים ״זקני הפסיכדליה״ היוו את הרוב — מטפלים וחוקרים כמו ג׳יימס פדימן, ויליס הרמן ומארק קליימן, שהיה מומחה למדיניות הסמים בחוג לממשל בהרווארד (ומנחה התזה של ריק דובלין), ואנשי דת דוגמת יוסטון סמית, האח דייוויד סטיינדל־ראסט וג׳פרי ברונפמן, מנהיג כנסיית ה־UDV באמריקה (ויורש ההון של חברת המשקאות הקנדית "סיגראם"). בתבונתו החליט ג׳סי להזמין למפגש גם אורח חיצוני — צ׳רלס ״בוב״ שוסטר — מי ששירת תחת רונלד רייגן וג׳ורג׳ בוש האב כמנהל המכון הלאומי להתמכרות לסמים. ג׳סי לא ממש הכיר את שוסטר — הם שוחחו קצרות בכנס פעם אחת. אבל ג׳סי יצא מהשיחה הקצרה בהרגשה ששוסטר עשוי להיות פתוח להזמנה.

הסיבה שבגללה בוב שוסטר — דמות מובילה בממסד האקדמי אשר עיגן את המלחמה בסמים — היה בכלל פתוח להזמנה להגיע לאסלן על מנת לדון בפוטנציאל הרוחני של חומרים פסיכדליים היתה תעלומה. את הפתרון לה קיבלתי כאשר הזדמן לי לדבר עם אלמנתו כריס־אֶלין ג׳והנסון, חוקרת סמים בעצמה, שציירה בפני דמות של אדם בעל תחומי עניין רחבים באופן יוצא דופן כמו גם סקרנות עמוקה.

״לבוב היה ראש פתוח עד כאב," היא אמרה לי בחיוך. ״הוא היה מוכן לדבר עם כל אדם.״ בדומה לאנשים רבים מהרשות למלחמה בסמים, גם שוסטר הבין היטב שהפסיכדלים לא ממש מתאימים לפרופיל של סמים ממכרים; בעלי חיים שיכלו לתת לעצמם חומרים פסיכדליים בתנאי מעבדה, לא עשו זאת יותר מפעם אחת, והחומרים הפסיכדליים הקלאסיים הם בלתי־רעילים בעליל. שאלתי את כריס־אלין אלמנתו אם הוא אי־פעם לקח חומר פסיכדלי בעצמו — רולנד גריפיתס אמר לי בעבר שזה לא בלתי־אפשרי (״בוב היה ג׳אזיסט״ הוא אמר, ״אז לא אהיה בכלל מופתע״). אבל היא אמרה שלא. ״הוא ללא ספק היה סקרן לגביהם," היא אמרה לי, ״אבל אני חושבת שהוא פחד מדי. היינו אנשים של מרטיני.״ שאלתי אותה אם הוא היה אדם רוחני. ״לא באמת, אם כי אני חושבת שהוא היה רוצה להיות.״

ג׳סי, אשר לא היה בטוח כיצד שוסטר יגיב למפגש, ארגן את סידורי השינה כך שג׳ים פדימן יחלוק איתו חדר, והנחה את פדימן, פסיכולוג במקצועו, לבחון את שוסטר. ״למחרת בבוקר אמר לי ג׳ים — ׳בוב, המשימה הושלמה. מצאת בן אדם יקר מפז.׳״

אשתו מספרת ששוסטר מאוד נהנה מזמנו באסלן. הוא השתתף במעגל מתופפים שג׳סי ארגן — אי־אפשר לעזוב את אסלן מבלי להשתתף בפעילות בסגנון זה — והופתע לגלות את הקלות שבה נכנס למצב של טרנס. אך היו לשוסטר גם כמה תרומות חשובות לדיונים הקבוצתיים. הוא הזהיר את ג׳סי מפני עבודה עם MDMA, שכן האמין שהוא רעיל למוח, וכבר צבר עד אז מוניטין מפוקפקים של סם מועדונים. הוא גם גרס כי פסילוסיבין הוא מועמד מחקרי טוב בהרבה מאל־אס־די, בעיקר עקב סיבות פוליטיות: מאחר שהרבה פחות אנשים שמעו על החומר, על גבו של הפיסלוסיבין לא היה כל המטען התרבותי והפוליטי שהאל־אס־די נשא.

עד לסיום המפגש החליטה הקבוצה על רשימת מטרות, חלקן צנועות — יצירת קוד אתי למטפלים רוחניים — וחלקן שאפתניות יותר: ״להביא לעריכת מחקר גלוי וללא דופי, במסגרת מוסד עם חוקרים משכמם ומעלה״, ובאופן אידיאלי ״לעשות זאת ללא שום אמתלה של טיפול קליני״.

״לא היינו בטוחים שזה אפשרי," אמר לי ג׳סי, אבל הוא ועמיתיו האמינו שתהיה זאת שגיאה גדולה אם אישור רפואי יהיה התוצאה היחידה. מדוע שגיאה? מאחר שעיקר העניין של בוב ג׳סי לא היה בעיותיהם הנפשיות של האנשים, אלא רווחתם הרוחנית, דהיינו שימוש באנתאגונים לטיוב אנשים בריאים.

מעט אחרי המפגש באסלן העניק שוסטר את תרומתו הגדולה ביותר: הוא סיפר לבוב ג׳סי על חברו משכבר הימים רולנד גריפיתס, ותיאר אותו בדיוק כאותו ״חוקר משכמו ומעלה״ שג׳סי חיפש, וכן כ״מדען מהמעלה הראשונה״.

״רולנד הקדיש את עצמו לחלוטין לכל דבר שעסק בו," נזכר ג'סי בדבריו של שוסטר, ״כולל עיסוקו במדיטציה. אנחנו חושבים שזה שינה אותו.״ גריפיתס חלק עם שוסטר את חוסר הסיפוק הגדל שלו מעיסוק במדע, ואת עניינו הגובר ב״שאלות מהותיות״ העולות מהמדיטציה. שוסטר התקשר אחר כך לגריפיתס וסיפר לו על הבחור המעניין שפגש באסלן, הסביר לו ששניהם חולקים עניין ברוחניות, והציע שייפגשו. לאחר תכתובת מיילים, טס ג׳סי לבולטימור על מנת לאכול צהריים עם גריפיתס בקפטריה של הקמפוס הרפואי בבייוויו, פגישה שהולידה סדרת שיחות ומפגשים שהביאו בסופו של דבר לשיתוף פעולה ביניהם בשנת 2006 בדמות המחקר על אודות פסילוסיבין וחוויה מיסטית בג׳ונס הופקינס.

אולם חתיכה אחת עדיין חָסְרָה בפאזל הצוות המדעי. רוב הניסויים שגריפיתס ערך בעברו עם סמים, כללו שימוש בבבונים ובפרימאטים אחרים שאינם בני אדם. הניסיון הקליני שלו בעבודה עם בני אדם היה פחוּת בהרבה, והוא הבין שהוא יזדקק למטפל מוכשר שיצטרף לפרויקט — ״מטפל אמן״ כפי שהוא ניסח זאת. יד המקרה הפגישה בין בוב ג׳סי לפסיכולוג בכנס פסיכדליה כמה שנים קודם לכן, שלא רק שהתאים להגדרה אלא אף התגורר בבולטימור. התמזל מזלם ולאותו פסיכולוג, ביל ריצ׳רדס שמו, היה ניסיון כה רב בהנחיית מסעות פסיכדליים בשנות השישים והשבעים, עד שניתן כנראה לומר עליו שהוא האדם המנוסה ביותר עלי אדמות, למעט אולי סטן גרוף (שאיתו גם עבד בעבר). למעשה היה זה ביל ריצ׳רדס שנתן את מנת הפסילוסיבין החוקית האחרונה לאמריקאי, במרכז המחקר הפסיכיאטרי של מרילנד בבית החולים הממשלתי ספרינג גרוב באביב שנת 1977. בעשורים שחלפו מאז הוא המשיך לטפל מביתו אשר בשכונת וינדזור הילס שופעת הירק שבבולטימור, אך עבר להשתמש בכלים של פסיכותרפיה קונבנציונלית יותר, והמתין בסבלנות לעולם שישנה את פניו, בתקווה שיום אחד יוכל לעבוד עם פסיכדלים בשנית.

״התמונה הגדולה היא," כך אמר לי בפעם הראשונה שפגשתי אותו במשרד שבביתו, ״שהסמים הללו קיימים כבר לפחות חמשת אלפים שנה, ופעמים רבות בעבר צפו מעל פני השטח ואז דוכאו, אז זה רק עוד מחזור. אבל הפטריות ממשיכות לגדול, ובסופו של דבר עבודה מסוג זה תחזור. או לפחות כך קיוויתי.״ כשקיבל את שיחת הטלפון מבוב ג׳סי ב־1988, וזמן קצר לאחר מכן פגש את רולנד גריפיתס, לא האמין למזלו הטוב. ״זה עורר התלהבות.״

ביל ריצ׳רדס, אדם עליז להפליא בשנות השבעים לחייו, הוא גשר בין שני עידנים של טיפול פסיכדלי. וולטר פנקי היה השושבין בחתונה שלו; הוא עבד בשיתוף פעולה הדוק עם סטן גרוף בספרינג גרוב וביקר את טימותי לירי במילברוק, ניו יורק, לשם הגיע לירי אחרי שהוגלה מהרווארד. למרות שריצ׳רדס עזב את המערב התיכון לפני חצי מאה, הוא שמר על המבטא הכפרי של מישיגן, המקום שבו נולד בשנת 1940. ריצ׳רדס מתהדר כיום בזקן תיש לבן, צוחק בפרצים מדבקים, וחותם רבים ממשפטיו ב״ת׳יודע״ מתנגן ועליז.

את החוויה הפסיכדלית הראשונה שלו עבר ריצ׳רדס, אשר מחזיק בתואר שני הן בפסיכולוגיה והן בתיאולוגיה, כשהיה סטודנט לתיאולוגיה באוניברסיטת ייל בשנת 1963. הוא למד שנה אחת באוניברסיטת גטינגן שבגרמניה, וגילה שהוא נמשך למחלקה לפסיכיאטריה, שם למד על מחקר הכולל סם ששמו פסילוסיבין.

״לי אמנם לא היה מושג מה זה, אך שני חברים שלי השתתפו במחקר ועברו חוויות מעניינות.״ אביו של אחד מהם נהרג במלחמה, והוא מצא את עצמו בחזרה בילדותו יושב בחיקו של האב. לבחור השני היו הזיות שבהן אנשי אס־אס צעדו ברחובות. ״לי מעולם לא היתה הזייה רצינית," אמר ריצ׳רדס תוך כדי צחקוק, ״וגם ניסיתי להגיע לתובנות לגבי הילדות שלי. באותם ימים ראיתי את תודעתי שלי כמעבדה פסיכולוגית, אז החלטתי להתנדב.״

״כל זה קרה בטרם הובנה החשיבות של סט וסטינג. נלקחתי לחדר במרתף, קיבלתי זריקה והשאירו אותי לבדי.״ מתכון לטריפ רע, זה בטוח, אבל לריצ׳רדס היתה חוויה שונה לגמרי. ״הרגשתי שאני מתמזג בתמונות מופלאות ומפורטות שנראו כמו מבנים אסלאמיים, עם כיתובים ערביים, עליהם לא ידעתי דבר. ואז איכשהו הפכתי לתבניות המורכבות להפליא הללו ואיבדתי את זהותי הרגילה. כל מה שאני יכול לומר הוא שזוהר אינסופי של תודעה מיסטית התהווה. מודעותי היתה מוצפת באהבה, יופי ושלווה, הרבה מעבר לכל דבר שאי־פעם הכרתי או שיכולתי לדמיין שאפשרי. ׳יראת כבוד׳, ׳הדר׳ ו׳הכרת תודה׳ היו המילים היחידות שנותרו רלוונטיות.״

תיאורים מסוג זה תמיד נשמעים קצת רזים, לפחות בהשוואה להשפעה הרגשית שאנשים מנסים להעביר; כשמדובר באירוע משנה חיים, מילים עשויות להיראות חלולות. כשאמרתי זאת לריצ׳רדס הוא חייך. ״אתה צריך לדמיין איש מערות שנזרק עכשיו לאמצע מנהטן. הוא רואה אוטובוסים, טלפונים ניידים, גורדי שחקים, מטוסים. ואז תשגר אותו בחזרה למערה. איך הוא יתאר את החוויה? ׳זה היה גדול, זה היה מרשים, זה היה רועש.׳ אין לו אוצר מילים ל׳גורד שחקים׳, ׳מעלית׳, ׳טלפון נייד׳. אולי יש לו הבנה אינטואיטיבית של חשיבות כלשהי או סדר באירוע. אבל יש מילים שאנו זקוקים להן שעדיין לא קיימות. יש בידינו חמישה עפרונות צבעוניים כשאנו זקוקים לחמישים אלף גוונים שונים״.

באמצע המסע שלו נעצר אחד הפסיכיאטרים ליד החדר על מנת להסתכל בריצ׳רדס, וביקש ממנו לשבת כדי שיוכל לבדוק את הרפלקסים שלו. בעוד הרופא מקיש על פיקת הברך שלו עם פטיש הגומי הקטן, ריצ׳רדס זוכר את רגש ה״חמלה לשלב הינקות שבו נמצא המדע" שהתעורר בו. "לחוקרים לא היה מושג קלוש לגבי מה שקרה בעולם החוויה הפנימית שלי, כולל היופי שלא יתואר במילים או החשיבות הפוטנציאלית לכולנו.״ כמה ימים אחרי החוויה, חזר ריצ׳רדס למעבדה ושאל ״איך קוראים לסם שנתתם לי? איך מאייתים את זה?״

״וכל יתר החיים שלי הם הערות שוליים!״

אולם אחרי שכמה התנסויות נוספות לא הצליחו להביאו לחוויה מיסטית נוספת, ריצ׳רדס החל לתהות אם ייתכן שהוא האדיר את הטריפ הראשון ההוא. זמן־מה לאחר מכן, וולטר פנקי הגיע לאוניברסיטה, טרי מעבודת המאסטר שכתב בהנחיית טימותי לירי בהרווארד, והשניים הפכו חברים (היה זה ריצ׳רדס שלקח את פנקי לטריפ הפסיכדלי הראשון שלו בזמן שהשניים היו בגרמניה; מסתבר שכאשר היה בהרווארד לא לקח אל־אס־די או פסילוסיבין, מתוך חשש שמא תיפגע מהימנות ניסוי יום שישי הטוב). פנקי הציע לריצ'רדס לנסות שוב, אך הפעם בחדר המואר בנעימים, מקושט צמחייה, עם מוזיקה ברקע, ובמינון גבוה יותר. ושוב היתה לריצ׳רדס ״חוויה מדהימה בעומקה. הבנתי שלא רק שלא האדרתי את הטריפ הראשון — אלא למעשה שכחתי שמונים אחוזים ממנו.

״מעולם לא פקפקתי במהימנות החוויות הללו," אמר לי ריצ'רדס. ״היה זה בתחומי התודעה המיסטית שעליה דיבר שָנקַרָה, שעליה כתב פלוטינוס, עליה כתבו סאן חואן דה לה קרוס ומייסטר אקהרט. זה גם מה שאברהם מאסלו דיבר עליו ב׳חוויות השיא׳ שלו, למרות שאייב [מאסלו] יכול היה להגיע לשם גם ללא הסמים.״ ריצ׳רדס למד פסיכולוגיה אצל מאסלו באוניברסיטת ברנדייס. ״אייב היה מיסטיקן יהודי בטבעו. הוא היה יכול להישכב בחצר ולהגיע לחוויה מיסטית. פסיכדלים הם לאלה מאיתנו שלא התברכו בכך מלידה.״

ריצ'רדס יצא מהשיטוטים הפסיכדליים הראשונים האלה עם שלוש תובנות בלתי־ניתנות לערעור. הראשונה היא שחווית הקדושה שאותה מתארים הן המיסטיקנים הגדולים והן אנשים שיצאו למסע פסיכדלי במינון גבוה היא אותה חוויה והיא ״אמיתית״ — כלומר, לא פרי דמיונם.

״התקדם מספיק עמוק ומספיק רחוק בתודעה ותיתקל בקדושה. זה לא משהו שאנו מייצרים; זה משהו שנמצא שם ומחכה להתגלות. וזה קורה באופן מהימן למאמינים וללא־מאמינים כאחד״. תובנתו השניה היא שבין אם נוצרו עקב שימוש בסמים או בכל אמצעי אחר, החוויות האלה של התודעה המיסטית הן קרוב לוודאי הבסיס הראשוני של הדת (מסיבה זו ומסיבות אחרות ריצ׳רדס גם מאמין שפסיכדלים צריכים להיות חלק מהתוכניות הפדגוגית של תלמידי תיאולוגיה). תובנתו השלישית היא שהתודעה היא נחלתו של היקום, לא של המוח. בשאלה זו הוא מסכים עם הנרי ברגסון, הפילוסוף הצרפתי שתפס את המוח האנושי כמעין מקלט רדיו שיכול להתכוונן לתדרים של אנרגיה ומידע הקיימים מחוצה לו. ״אילו רצית למצוא את הבלונדינית שהגישה את החדשות אתמול בלילה," הציע ריצ׳רדס כאנלוגיה, ״לא היית מחפש אותה בתוך הטלוויזיה.״ הטלוויזיה היא, כמו המוח האנושי, הכרחית אך לא מספיקה.

בשלהי שנות השישים, לאחר שהשלים את לימודי התואר השני, מצא ריצ'רדס עבודה כעמית מחקר בבית החולים הממשלתי ספרינג גרוב מחוץ לבולטימור. הרחק מהרעש וההמולה שסבבו את טימותי לירי, התקיים מחקר מפתיע, שסותר את העובדות ההיסטוריות של המחקר הפסיכדלי. כוחו של הנרטיב של לירי עיוות את התפיסה ההיסטורית המקובלת, עד כדי כך שרבים מאיתנו מאמינים שלא נערך מחקר פסיכדלי רציני לפני שלירי הגיע להרווארד ושאף מחקר רציני לא נערך גם אחרי שפוטר. אולם עד אשר ביל ריצ'רדס לא נתן את מנת הפסילוסיבין למתנדב האחרון שלו בשנת 1977, נערכה בספרינג גרוב באופן פעיל (ומבלי לעורר כמעט מחלוקת) תוכניות מחקר שאפתנית בפסיכדלים — רובה במימון מענקים מהמרכז הלאומי לבעיות נפשיות — עם סכיזופרנים, אלכוהוליסטים ומכורים נוספים, חולי סרטן המתמודדים עם חרדות, אנשי דת ומומחים לבריאות הנפש, ומטופלים עם הפרעות אישיות חמורות. מאות מטופלים ומתנדבים קיבלו טיפול פסיכדלי בספרינג גרוב בין שנות השישים המוקדמות לאמצע שנות השבעים. במקרים רבים הגיעו החוקרים לתוצאות טובות מאוד במבדקים מתוכננים בקפידה, שפורסמו באופן קבוע בכתבי עת שעוברים ביקורות עמיתים כגון JAMA וה"ארכיב לפסיכיאטריה כללית" (רולנד גריפיתס מחזיק בדעה שמרבית המחקר הזה הוא בגדר ״חשוד״, אבל ריצ'רדס אמר לי ש״המחקרים הללו לא היו גרועים כפי שאנשים כמו רולנד עשויים לרמוז״). ראוי לציין שהרבה מאוד מהעבודה שנערכת כיום, במקומות כמו הופקינס, NYU ואחרים, מתבססת על מה שנעשה בספרינג גרוב. קשה למצוא ניסוי עכשווי בפסיכדליה שלא נערך במרילנד כבר בשנות השישים והשבעים.

לפחות בהתחלה העבודה הפסיכדלית בספרינג גרוב נהנתה מתמיכה ציבורית. ב־1965 שידרו בסי־בי־אס ״דיווח מיוחד״ ואוהד בן שעה על עבודת בית החולים עם אלכוהוליסטים שנקרא "אל־אס־די: הניסוי בספרינג גרוב". התגובה לתוכניות היתה כה חיובית, שהמחוקקים במדינת מרילנד הקימו מרכז מחקר במיליוני דולרים בקמפוס של בית החולים הממשלתי בספרינג גרוב, שנקרא "מרכז המחקר הפסיכיאטרי של מרילנד". סטן גרוף, וולטר פנקי וביל ריצ׳רדס נשכרו על מנת לתפעל אותו, יחד עם כמה עשרות מטפלים, פסיכיאטרים, פרמקולוגים וצוות תומך. קשה להאמין כיום גם לעובדה שריצ׳רדס סיפר לי — ״כל פעם ששכרנו מישהו חדש, ההכשרה שלו היתה מלווה בכמה סשנים של אל־אס־די. היה לנו אישור! אחרת איך יכולת להיות רגיש למה שעתיד להתרחש בראשו של המטופל? הלוואי שהיינו יכולים לעשות זאת בהופקינס.״

עצם העובדה שמחקר כה שאפתני המשיך להיערך בספרינג גרוב עמוק לתוך שנות השבעים, מראה כיצד הסיפור על דיכוי המחקר הפסיכדלי הוא מעט יותר מורכב מכפי שהעלילה הרשמית מגוללת. אמנם כמה פרויקטים מחקריים — כמו מבדקי היצירתיות של ג׳ים פדימן בפאלו אלטו — קיבלו את צווי הסגירה שלהם מוושינגטון, אך פרויקטים אחרים עם תקציב ארוך טווח, הורשו להתקיים עד שייגמר הכסף, מה שבסופו של דבר קרה. במקום להשבית את המחקר כולו, כפי שרבים בקהילה הפסיכדלית האמינו שקרה, הממשלה פשוט הקשתה על קבלת האישורים, והמימון הלך והתייבש. ככל שחלף הזמן גילו החוקרים שנוסף לכל הקשיים התקציביים והבירוקרטיים, היה עליהם להתמודד גם עם ״מבחן הגיחוך״: כיצד יגיבו העמיתים שלך ברגע שתספר להם שאתה עורך ניסויים עם אל־אס־די? עד אמצע שנות השבעים הפכו הפסיכדלים למבוכה מדעית, לא משום שהם היו כישלון, אלא משום שהם זוהו עם תרבות־נגד ועם מדענים מוקצים דוגמת טימותי לירי.

אבל לא היה שום דבר מביך במחקר הפסיכדלי שנערך בספרינג גרוב בשנות השישים המאוחרות ובשנות השבעים המוקדמות. אז, ושם, זה נראה כמו העתיד. ״חשבנו שזאת החזית המדהימה של הפסיכיאטריה," נזכר ריצ׳רדס. ״כולנו נהגנו לשבת סביב שולחן הדיונים ולדבר על איך אנחנו עתידים להכשיר את מאות אם לא את אלפי המטפלים שנזדקק להם לעבודה הזאת (וראה, אנחנו מנהלים את אותה השיחה שוב היום!). נערכו כנסים בינלאומיים במחקר פסיכדלי, והיו לנו עמיתים באירופה שעשו עבודה דומה. התחום התחיל להמריא. אבל בסופו של דבר הכוחות החברתיים היו חזקים יותר מאיתנו.״

ב־1971 הכריז ריצ׳רד ניקסון על טימותי לירי, פרופסור לפסיכולוגיה שעתידו מאחוריו, כ״אדם המסוכן ביותר באמריקה״. פסיכדלים הזינו את תרבות־הנגד, וזו בתורה ערערה את רצונם של הצעירים באמריקה לצאת ולהילחם. ממשל ניקסון ביקש להקהות את תרבות־הנגד באמצעות מתקפה על התשתית הנוירוכימית שלה.

האם דיכוי המחקר הפסיכדלי היה בלתי־נמנע? רבים מהחוקרים שראיינתי מרגישים שאולי היה ניתן להימנע מכך אילו הסמים לא היו דולפים מבין כותלי המעבדה — דבר שרובם, בצדק או שלא בצדק, חושבים שקרה בגלל ה״תעלולים״, ה״התנהגות הבלתי־נאותה״ וה״אוונגליזם״ של טימותי לירי.

סטניסלב גרוף מאמין שהפסיכדלים שחררו את ״האלמנט הדיוניסי״ באמריקה של שנות השישים, והציבו איום לערכים הפוריטניים של ארצות הברית — איום שבלתי־נמנע היה שייהדף (הוא גם אמר שהוא חושב שאותו הדבר עשוי לקרות שוב). רולנד גריפיתס ציין שהתרבות שלנו אינה הראשונה שחשה מאוימת על ידי פסיכדלים: הסיבה שבגינה ר' גורדון ווסון היה צריך לגלות מחדש את פטריות ההזיה במקסיקו היתה שהספרדים דיכאו את השימוש בהן ביעילות רבה, וציירו אותן ככלי מסוכן בשירות הפגניות.

״זה אומר משהו חשוב לגבי האופן שבו תרבויות מסתייגות מלחשוף את עצמן לשינויים שחומרים אלה יכולים להניע," הוא אמר לי בפעם הראשונה שנפגשנו. ״יש כל כך הרבה סמכות אשר מתפרצת מהחוויה המיסטית הראשונית, עד כדי איום על המצב ההיררכי הנתון.״

עד אמצע שנות השבעים הפכה העבודה עם אל־אס־די בספרינג גרוב, אשר רובה נעשתה במימון המדינה, לתפוח אדמה לוהט מבחינה פוליטית. ב־1975 חשפה ועדת רוקפלר, אשר מתפקידה היה לחקור את פעילות הסי־אַיי־אֵיי, כי גם הסוכנות ביצעה ניסויים באל־אס־די במרילנד, בבסיס הצבאי הרפואי פורט דטריק, כחלק מפרויקט בשליטה מוחית שנקרא MK-Ultra (מזכר פנימי ששחררה הוועדה מציג בבירור את מטרת הסוכנות: ״האם ניתן להשיג שליטה על פרט לכדי כך שיעשה דברים בניגוד לרצונו ואף בניגוד לחוקי הטבע הבסיסיים, דוגמת רצונו להישרדות?״). נחשף שהסי־איי־איי סיממה עובדי ממשל ואזרחים ללא ידיעתם; לפחות אדם אחד מת. החדשות שלפיהן משלמי המסים במרילנד תמכו במחקר עם אל־אס־די התפוצצו לכדי שערורייה של ממש, ולא ניתן היה לעמוד מול הלחץ להפסיק את המחקר בספרינג גרוב.

״עד מהרה היינו רק אני ושני עובדי מזכירות," נזכר ריצ׳רדס. ״ואז הכול נגמר.״

כיום רולנד גריפיתס, מי שאסף את שברי המחקר שהופסק עם סיום העבודה בספרינג גרוב, מתפעל מהעובדה שהגל הראשון של המחקר הפסיכדלי, מבטיח ככל שהיה, הסתיים מסיבות שכלל אינן קשורות למדע. ״בסופו של דבר השמצנו את החומרים הללו לחלוטין. אתה יכול להעלות בדעתך תחום אחר של המדע שנחשב כה מסוכן וטאבו עד כדי כך שכל המחקר בו נפסק לעשורים שלמים? אין לזה תקדים במדע המודרני.״ כך גם, ייתכן, היא הכמות העצומה של המידע שפשוט נמחק.

בשנת 1998 החלו גריפיתס, ג׳סי וריצ׳רדס לתכנן מחקר ניסיוני שהתבסס במידת־מה על ניסוי יום שישי הטוב. ״לא היה זה מחקר בפסיכותרפיה," מדגיש ריצ׳רדס. ״היה זה מחקר שמטרתו היתה לקבוע אם פסילוסיבין יכול לעורר חוויה טרנסצנדנטלית. עצם מתן אישור לתת פסילוסיבין לאנשים נורמלים ובריאים היה מחווה להיסטוריה מעוררת הכבוד של עבודתו של רולנד בהופקינס ובוושינגטון.״ ב־1999 אושר הפרוטוקול המחקרי, לא לפני שעבר חמש מדרגות ביקורת בהופקינס, כמו גם ב־FDA וב־DEA. (לרבים מעמיתיו של גריפיתס בהופקינס היו ספקות לגבי ההצעה, והם חששו פן מחקר פסיכדלי יסכן תקציבים לאומיים המגיעים אליהם; אחד אמר לי שהיו ״אנשים במחלקה לפסיכיאטריה ובאגפים אחרים במוסד אשר פקפקו בעבודה עקב המטען הרב שהחומרים המדוברים נושאים עמם מאז שנות השישים״).

״האמנו שהאנשים היושבים בכל הוועדות האלה יהיו מדענים טובים," אמר לי ריצ׳רדס. ״ועם קצת מזל אולי חלק מהם אפילו ניסו פטריות כשהיו סטודנטים צעירים!״ רולנד גריפיתס הפך להיות החוקר המוביל, ביל ריצ׳רדס המנהל הקליני, ובוב ג׳סי המשיך לעבוד מאחורי הקלעים.

״אני זוכר בבירור את הסבב הראשון שהרצנו לאחר עשרים ושתיים שנות הפסקה," נזכר ריצ׳רדס. הוא ואני היינו יחד בחדר הטיפולים בהופקינס. אני ישבתי על הספה שעליה שכבו המתנדבים בזמן מסעותיהם, וריצ׳רדס ישב בכיסא שבו ישב בכל אחד מלמעלה ממאה ממסעות הפסילוסיבין שהנחה מאז שנת 1999. החדר נראה יותר כמו סלון או חדר מנוחה מאשר חדר במעבדה, עם ספה קטיפתית, ציורים רוחניים באופן מעורפל על הקירות, פסל של בודהה על שולחן צד, ומדפים המחזיקים פטריית אבן ענקית לצד חפצים רוחניים שונים, שאינם משויכים לדת ממוסדת כלשהי, וכן גביע קטן אשר ממנו מקבלים המתנדבים את הגלולות.

״הבחור הזה שכב על הספה, שם בדיוק איפה שאתה, דמעות זולגות על פניו, ואני רק חשבתי — עד כמה יפה ומשמעותית החוויה הזאת. כמה קדושה. איך זה יכול היה אי־פעם להיות לא חוקי? זה כמו להוציא אל מחוץ לחוק את הכניסה לקתדרלות גותיות, או את המוזיאונים, או את השקיעות!

״בכנות אומר שלא ידעתי אם אזכה לראות זאת קורה שוב במהלך חיי. ותראה איפה אנחנו עכשיו: העבודה בהופקינס נמשכת כבר חמש־עשרה שנים — חמש שנים יותר מאשר ספרינג גרוב.״

ב־1999 החלה להתפרסם מודעה מוזרה אך מסקרנת בשבועונים באזור וושינגטון הבירה ובולטימור, שכותרתה: ״מתעניינים בחיים רוחניים?״

המחקר האוניברסיטאי באנתיאוגנים (בערך — חומרים מעוררי אלוהים כגון פיוטה ופטריות הזיה) חזר. שדה המחקר כולל פרמקולוגיה, פסיכולוגיה, הגברת היצירתיות ורוחניות. על מנת לבדוק אפשרות להשתתף בפרויקטי מחקר חסויים באנתיאוגנים, התקשרו ל: 1-888-585-8870. השיחה ללא תשלום.

www.csp.org

זמן קצר לאחר מכן, ביל ריצ׳רדס ומרי קוסימאנו, עובדת סוציאלית ויועצת חינוכית שריצ׳רדס גייס על מנת שתעזור לו להנחות את הסשנים הפסיכדליים, נתנו לאזרח אמריקאי את מנת הפסילוסובין החוקית הראשונה מזה עשרים ושתיים שנה. בשנים שחלפו מאז, ערך הצוות בהופקינס למעלה משלוש מאות סשנים, שבהם עבד עם מגוון אוכלוסיות, כולל אנשים נורמלים ובריאים, מודטים מנוסים וחובבים, חולי סרטן, מעשנים המבקשים להיגמל, ואנשי דת. הייתי סקרן לדעת מהי נקודת המבט של כלל המשתתפים במחקר, מכל הסוגים האמורים, אך במיוחד עניינה אותי נקודת מבטם של אותם אנשים בריאים ונורמלים, בין היתר משום שהשתתפו במחקר שלימים קיבל משמעות היסטורית, אך גם משום שהנחתי שהם ככל הנראה הכי דומים, איך לומר, לי. מה התחושה בחווית פסילוסיבין חזקה, חוקית לגמרי, בהנחיה מקצועית ובנוחות אופטימלית?

אך המתנדבים בניסוי הראשון לא היו בדיוק כמוני, שכן בשעתו, מסופקני אם הייתי ממשיך לקרוא מעבר לכותרת הפרסום ״מתעניינים בחיים רוחניים?״ בקבוצת המחקר המקורית לא היה אף אתאיסט גמור, וראיונות עם כתריסר מהם מראים כי רבים מהם הגיעו למחקר עם נטיות רוחניות כאלה או אחרות. היו שם הילרית, אדם שעשה את כל המסע של ג'ון החסון, נזיר פרנציסקני לשעבר והרבליסט. היו שם גם פיזיקאי המתעניין בזן, ופרופסור לפילוסופיה עם עניין בתיאולוגיה. רולנד גריפיתס הודה כי ״התעניַינו בהשפעה רוחנית אך גם גרמנו להטיה התחלתית [לכיוון זה]״.

עם זאת, גריפיתס עשה מאמצים כבירים בתכנון המחקר כדי לשלוט ב״אפקט הציפייה״. בחלקו היה זה הודות לסקפטיות של גריפיתס שסם יכול לעורר את אותן החוויות המיסטיות שהוא חווה במדיטציה שלו: ״כל זה היה אמת עבור ביל והיפותזה עבורי. לכן היינו צריכים לשלוט בהטיות של ביל.״ כל המתנדבים היו ״בתולי הזיות״, כלומר לא היה להם מושג איזו תחושה מעורר פסילוסובין; כמו כן, אף אחד מהאנשים שפיקחו עליהם לא ידע האם המתנדב שמולו קיבל פסילוסיבין או פלצבו, וכן האם הפלצבו היה קוביית סוכר או אחד משישה סמים פסיכואקטיביים אחרים. למעשה הפלצבו בניסוי היה ריטלין, וכפי שהתברר בדיעבד, ברבע מהמקרים המשגיחים טעו בניחושם לגבי טיב הגלולה שהמתנדב קיבל.

אפילו שנים אחרי חוויותיהם בניסויים, המתנדבים שדיברתי איתם זכרו אותם לפרטי פרטים ודיברו עליהם ארוכות; הראיונות נמשכו שעות. לאנשים הללו היו סיפורים חשובים לספר; בכמה מקרים היו אלה החוויות המשמעותיות ביותר של חייהם, והם בבירור התענגו על ההזדמנות להחיות אותן בפני בפירוט רב, בין אם פנים מול פנים, בסקייפ או בשיחת טלפון. המתנדבים גם התבקשו לכתוב דוח מסכם לחוויותיהם זמן קצר אחרי שאירעו, וכל מי שראיינתי שמח לחלוק איתי את הדוח שלו, מה שהוביל לקריאה משונה ומרתקת.

רבים מהמתנדבים שעמם דיברתי דיווחו על רגעים ראשונים של פחד עצום וחרדה בטרם התמסרו לחוויה — בעידוד משגיחיהם. המשגיחים עבדו לפי סדרה של ״הוראות טיסה״ שהכין ביל ריצ׳רדס, שהיו מבוססות על מאות מסעות פסיכדליים שהנחה. המדריכים עברו על ההוראות עם המתנדבים במהלך שמונה שעות ההכנה שמקבלים כולם בטרם הם יוצאים למסעם.

הוראות הטיסה מייעצות למדריכים להשתמש במנטרות כגון ״סמוך על הדרך״ וכן "בש״ה — בְּטַח, שחרר, היפתח". חלק מהמדריכים אהבו לצטט את ג׳ון לנון: ״כבה את המוח, הירגע, וצוף במורד הזרם״.

למתנדבים נאמר שהם עשויים לחוש את ״מות/התעלות האגו או העצמי היומיומי״, אבל ״תמיד תתלווה לזה לידה מחדש/חזרה לעולם הרגיל של זמן ומרחב. הדרך הבטוחה ביותר לחזור לנורמליות היא להתמסר ללא תנאים לחוויות המתהוות״. למדריכים נאמר להזכיר למתנדבים שהם אף פעם לא יישארו לבד ושאין להם סיבה לדאוג בנוגע לגופם במהלך המסע, מאחר שהמדריכים שם כדי לשים עליו עין. אם אתה מרגיש כאילו אתה ״מת, נמס, נעלם, מתפוצץ, משתגע וכו׳ — המשך בדרכך״.

המתנדבים נשאלים: ״אם תראה דלת, מה תעשה? אם תראה מדרגות, מה תעשה?״ ״אפתח אותה״ ו״אעלה בהן״ הן כמובן התשובות הנכונות.

ההכנה הקפדנית הזאת משמעה שאפקט ציפייה כלשהו הוא בלתי־נמנע. אחרי הכול, החוקרים מכינים את האנשים לחוויה משמעותית, המערבת מוות ולידה מחדש, ואשר טמון בה פוטנציאל משנה חיים. ״יהיה זה בלתי־אחראי לא להזהיר את המתנדבים שדברים כאלה יכולים לקרות," הדגיש גריפיתס לשאלתי לגבי היווצרות אפקט ״הטרמה״ לחוויות מסוג מסוים. מתנדב אחד — הפיזיקאי — אמר לי ש״שאלון החוויה המיסטית״ שמילא אחרי כל סשן גם כן שתל בו ציפיות. "אני כמה לראות את חלק מהדברים שנרמזו בשאלון״, הוא כתב אחרי סשן מאכזב — אולי תחת הפלצבו. ״לזהות חיוּת וחיבור בכל דבר ודבר, לפגוש את הריק, או התגשמות של ישויות ודברים כאלה״. בדרך זו ובדרכים רבות אחרות, כך נראה, ניסוי הפסילוסיבין של הופקינס הוא יצירה הנובעת לא רק מהמולקולה החזקה הזאת, אלא גם מההכנות ומהציפיות של המתנדבים. המיומנויות ותפיסות העולם של המשגיחים, הוראות הטיסה שכתב ביל ריצ׳רדס, עיצוב החדר, ההסתכלות הפנימית, שמעודדים אותה כיסוי העיניים והמוזיקה (והמוזיקה עצמה, אשר רובה נשמעת לי דתית מאוד), וכן, למרות שהם אולי לא ישמחו לשמוע זאת, מוחותיהם של מתכנני הניסויים.

הסוגסטיביות המוחלטת של הפסיכדלים היא אחת מתכונות היסוד שלהם, ועל כן במובן מסוים אין פלא שכל כך הרבה מתנדבים מהקבוצה הראשונה וההומוגנית בהופקינס חוו חוויה מיסטית; הניסוי תוכנן על ידי שלושה אנשים שיש להם עניין עצום במצבי תודעה מיסטיים (ובאותה מידה אין פלא שהחוקרים האירופאים שראיינתי כלל לא ראו מקרים כה רבים של חוויות מיסטיות במושאי המחקר שלהם ביחס לחוקרים האמריקאים). ובכל זאת, חרף כל ההטרמה המתרחשת, העובדה היא שלאנשים שקיבלו פלצבו, פשוט לא היו חוויות מאותו סוג שכל אחד ואחת מהמתנדבים תיארו בפני כמשמעותיות והחשובות ביותר בחייהם.

קצת לאחר שהמתנדבת לוקחת את הגלולה שלה מהגביע הקטן, אך לפני שהיא מרגישה השפעה כלשהי, רולנד גריפיתס עוצר לרגע ליד חדר הטיפולים ומאחל לה נסיעה טובה (bon voyage). גריפיתס משתמש לרוב במטאפורה מסוימת, אשר הותירה את חותמה על רבים מהמתנדבים שעמם דיברתי. ״תחשוב על עצמך כעל אסטרונאוט אשר נהדף בעוצמה אל החלל החיצון," ריצ׳רד בוּתבּי נזכר שאמר לו. בותבי הוא פרופסור לפילוסופיה שהיה בתחילת שנות החמישים לחייו כאשר התנדב למחקר בהופקינס. ״אתה הולך הרחק כדי לספוג הכול ולבוא במגע עם כל דבר שתמצא שם, ואתה יכול להיות סמוך ובטוח שאנחנו נהיה פה ונשגיח על הדברים. תחשוב עלינו כעל מגדל פיקוח. אנחנו דואגים לך.״

הרעידות של ההמראה והמאמץ הכרוך ביציאה משדה הכבידה של כדור הארץ, עלולים להיות מייסרים ואפילו מעוררי פלצות עבור האסטרונאוט המשתגר לחלל. כמה מהמתנדבים תיארו כיצד ניסו להיאחז בציפורניהם בעוד תחושת העצמי שלהם התפוררה במהירות. בריאן טרנר, פיזיקאי שעובד עבור קבלן צבאי (בעל סיווג ביטחוני), אשר היה בן ארבעים וארבע כשיצא למסע, ניסח זאת ככה:

יכולתי להרגיש את גופי מתפוגג. זה התחיל בכפות רגלי עד שהכול נעלם למעט הצד השמאלי של הלסת שלי. זה היה מאוד לא נעים; יכולתי לספור שיניים אחדות שנותרו ואת החלק התחתון של הלסת. ידעתי שכשזה ילך, אני איעלם. ואז נזכרתי במה שהם אמרו לי, שבכל פעם שאתה פוגש משהו מפחיד — לך לקראתו. אז במקום לחשוש מהמוות הסתקרנתי ממה שעתיד לקרות. לא ניסיתי יותר להימנע מהמוות. במקום להירתע מהחוויה התחלתי לחקור אותה. וכך, כל הסיטואציה כולה התפרקה לכדי תחושת ריחוף נעימה, ולזמן־מה הפכתי להיות המוזיקה.

לא עבר זמן רב והוא מצא את עצמו ״במערה גדולה. כל מערכות היחסים שלי מהעבר היו תלויות בה כנטיפי קרח: מי שישב לידי בכיתה ב׳, חברים מהתיכון, החברה הראשונה שלי, כולם היו שם חנוטים בקרח. זה היה מאוד מגניב. חשבתי על כל אחד ואחת מהם בתורו, זכרתי כל דבר לגבי היחסים שהיו לנו. זאת היתה בחינה מחדש — משהו לגבי נתיב החיים שלי. כל האנשים האלה הפכו אותי למי שנהייתי״.

איימי צ׳רניי, תזונאית והרבליסטית בשנות השלושים לחייה, הגיעה להופקינס בעקבות משבר. היא היתה אצנית שאפתנית, אשר במהלך לימודי אקולוגיית יערות נפלה מעץ ושברה את הקרסול, וכך סיימה באחת שתי קריירות, את קריירת הריצה ואת קריירת היערנות. ברגעים המוקדמים של המסע שלה, איימי היתה מוצפת בגלים של אשמה ופחד.

״התמונות שראיתי היו מהמאה התשע־עשרה, ואני הייתי על הבמה. שני אנשים שעמדו לצדי החליקו לולאה סביב צווארי לקול הצהלות של קהל צופים. הרגשתי ספוגת אשמה, הייתי מבועתת לחלוטין. נמצאתי בתחומי הגיהינום. ואז אני זוכרת את ביל שואל: ״מה קורה?״.

״׳אני חווה המון אשמה.׳ וביל ענה ש׳זאת חוויה אנושית רווחת מאוד׳, ובזאת, כל תמונת התלייה התפקסלה ונעלמה כלא היתה, והתחלפה בתחושה יוצאת מהכלל של חופש ותחושת חיבור לכל דבר. זה היה עצום עבורי. נוכחתי שאם אני יכולה לכנות משהו בשם ולהכיר בתחושה, להודות בה בפני מישהו, היא פשוט תשתחרר. כעת, מעט מבוגרת יותר וחכמה יותר, אני יכולה לעשות זאת בעצמי.״

זמן־מה לאחר מכן צ׳רניי מצאה את עצמה עפה ברחבי העולם ובמרחבי הזמן, רכובה על גב של ציפור. ״הייתי מודעת מספיק כדי לדעת שגופי מונח על הספה, אבל עזבתי את גופי וחוויתי את כל זה ישירות. מצאתי את עצמי במעגל מתופפים עם איזה שבט ילידי היכנשהו, ונרפאתי אך גם ריפאתי. היה זה רב משמעות עבורי. לא להיות חלק משושלת מסורתית [כהילרית] גרם לי תמיד להרגיש כזיוף בעיסוקי בצמחי מרפא, אבל זה דווקא גרם לי לראות שאני מחוברת לצמחים ולאנשים המשתמשים בהם, בין אם לטקסים רוחניים או פסיכדליים ובין אם להכנת סלט!״

במהלך אחד הסשנים הבאים התחברה צ׳רניי מחדש עם חבר נעוריה, פיל, אשר נהרג בגיל תשע־עשרה בתאונת דרכים. ״פתאום יש פיסה ממנו שחיה בכתף השמאלית שלי. מעולם לא הרגשתי משהו כמו זה, אבל זה היה כל כך אמיתי. אני לא יודעת למה הוא צהוב וגר בכתף שלי — או מה זה בכלל אומר? — אבל לא אכפת לי. הוא שוב איתי.״ כאלה תחושות של חיבור מחדש עם המתים אינן נדירות. ריצ׳רד בותבי, אשר בנו בן העשרים ושלוש התאבד שנה קודם לכן אחרי שנים של התמכרות לסמים, סיפר לי ש״אוליבר היה נוכח מבחינתי באותו רגע יותר משהיה אי־פעם״.

החשיבות העליונה של התמסרות לחוויה, מוזרה או מפחידה ככל שתהיה, מודגשת במערכי ההכנה ובאה לידי ביטוי לעתים קרובות במהלך המסעות של המשתתפים וגם לאחריהם. בותבי, הפילוסוף, הפנים את העצה עמוק בלבו וגילה שהוא יכול לנצל את הרעיון הזה ככלי לעיצוב החוויה בזמן אמת. הוא כתב:

מוקדם מאוד התחלתי להבין שהשפעות הסם מגיבות באופן ישיר לנחישות הסובייקטיבית שלי. אם, בתגובה לאינטנסיביות המתגברת של החוויה כולה, אתה מתחיל להיות מתוח מרוב חרדה, הסצנה כולה מתהדקת בדרך כלשהי. אך אם באופן מודע אתה מזכיר לעצמך להירגע, לשחרר ולהתמסר לחוויה, האפקט הוא דרמטי. החלל שמצאתי את עצמי בו, עצום ממילא, פתאום נפער אף יותר, ונדמה שהצורות שנעו במחזוריות מול עיני התפקעו מתבניות חדשות ועוד יותר מרהיבות. פעם אחר פעם היתה לי תחושה מדהימה של אינסופיות מוכפלת באינסופיות נוספת. התבדחתי עם אשתי כשהיא הסיעה אותי הביתה ואמרתי שהרגשתי שאני נשאב שוב ושוב לתוך חור התחת של אלוהים.

מה שבותבי חווה נשמע מאוד כמו חוויה מיסטית קלאסית, אם כי ייתכן שהוא הראשון בשרשרת ארוכה של מיסטיקנים מערביים שנכנס לממלכה השמימית דרך הפתח הספציפי הזה.

מתוך מעמקי ההזיה קלטתי שאו שאני מת, או שבאופן מוזר ביותר, כבר מתתי. כל נקודות ההשקה עם תחושת מציאות אמינה התפוגגו להן. מדוע שלא אחשוב שאני מת? ואם זה מה שנקרא למות, חשבתי לי, אז שכך יהיה. איך אפשר להתנגד לכזה דבר?

בנקודה זו, בשיא העומק של החוויה, הרגשתי שכל קטגוריות ארגון המציאות הניגודיות — חלימה וערות, חיים ומוות, פנים וחוץ, אני והאחר — קורסות אחת לתוך השניה. המציאות נדמתה כמתקפלת לתוך עצמה, קורסת פנימה במעין קטסטרופה אקסטטית של הלוגיקה. אולם באמצע סופת ההזיות הזו היתה לי חוויה מוזרה של זיכוך מוחלט. ואני זוכר את עצמי חוזר שוב ושוב, ״כלום לא חשוב, שום דבר לא חשוב יותר. אני מבין את הנקודה! כלום לא חשוב כלל.״

ואז זה נגמר.

במהלך השעות האחרונות וללא כל מאמץ, החלה המציאות לחזור לאטה ותפרה את עצמה בחזרה. בתיאום עם מוזיקת מקהלה מפעימה במיוחד, חוויתי תחושה עזה של התעוררות חגיגית מחדש, יום חדש מפציע מבעד ללילה קשה.

במקביל לראיונות שערכתי עם ריצ׳רד בותבי ושאר המתנדבים, קראתי את דבריו של ויליאם ג׳יימס על התודעה המיסטית בספרו "החוויה הדתית לסוגיה" בתקווה להבין טוב יותר את מקום הימצאי. ואכן, הרבה ממה שהיה לג׳יימס לומר עזר לי להתמצא במבול המילים והתמונות שאספתי. בהקדמה לדיון במצבי תודעה מיסטיים, מתוודה ג׳יימס באומרו ש״מערכי רוחי שלי חוסמים ממני את ההנאה מהם כמעט לגמרי״. כמעט לגמרי: את מה שידע ג׳יימס על חוויות מיסטיות הוא לא ליקט אך ורק מקריאה, אלא גם מניסיונותיו האישיים עם סמים, ביניהם חמצן דו־חנקני.

במקום לנסות להגדיר משהו שכה מסובך לאחוז בו כחוויה מיסטית, מציע ג׳יימס ארבעה ״סימנים״ שעל פיהם ניתן לזהות אותה. הראשון, ולדידו השימושי ביותר, הוא אי־האפשרות לתמלל אותה: ״הנושא מעיד עליה מיד, כי אין זה ניתן להבעה כלל וכי אי־אפשר בשום אופן לתאר כלל במלים את תוכנה לאשורו״. כל המתנדבים שדיברתי איתם, למעט אולי בותבי עצמו, התייאשו ברגע זה או אחר מלתמלל את עוצמת החוויה שהיתה להם, למרות ניסיונותיהם המאומצים. ״היית צריך להיות שם״ היה פזמון שחזר על עצמו.

התכונה התבונית של ג׳יימס היא הסימן השני: ״בעיני בעל החוויה המיסטית הנהו גם מצב של ידיעה. זהו מצב שבו מתגלים לו לאדם מעמקי אמת כאלה שאינם כלל לפי תפיסתו של השכל ההיקשי. מצבים כאלה, עם כל היותם נטולי ארשת, יש עמם גילוי והארה מלאי שחר וחשיבות״.

כל מתנדב שראיינתי דיווח כי החוויה הניבה יותר שאלות מאשר תשובות, ובאופן מעניין, למה שהוא בסופו של יום חווית סמים, היה בתשובות הללו משהו עמיד ויציב בצורה יוצאת דופן. ג׳ון הייס, פסיכותרפיסט בשנות החמישים לחייו, היה אחד המתנדבים הראשונים בהופקינס,

חשתי כאילו תעלומות נחשפו בפני ועם זאת הכול היה מוכר, וכאילו אני רק נזכר בדברים שאני כבר יודע. הרגשתי שאני בטקס חניכה לממדים של קיום שרוב האנשים כלל לא יודעים על קיומם, כולל תחושה ודאית שהמוות הוא אשליה, במובן זה שהוא רק שער שדרכו עוברים אל רובד אחר של קיום, שכולנו בקענו מתוך אותו האינסוף שאליו גם נחזור.

מה שדי נכון, אני מניח, אך תוך כדי חוויה מיסטית הגעה לתובנה שכזו משווה לה כוח של אמת גדולה שמתגלה.

כה רבות מהתובנות הספציפיות המתגלות במהלך מסע פסיכדלי מונחות על התפר הדק שבין עומק תהומי לבין בנאליות מוחלטת. בותבי, אינטלקטואל בעל חוש אירוניה מפותח, לא מתקשה לנסח במילים את האמת העמוקה לגבי האנושות שאליה נחשף באחד ממסעות הפסילוסיבין שלו.

לפעמים הייתי כמעט נבוך מהן, כאילו הן נותנות קול לחזון קוסמי של ניצחון האהבה שמתקשר אצל רובנו בדרך כלל למה שכתוב על גבי כרטיסי ברכה נדושים. ובכל זאת, התובנות הבסיסיות שאליהן נחשפתי במהלך הסשן משכנעות ברובן.

מה היתה תובנתו המשכנעת של הפרופסור לפילוסופיה?

״האהבה מנצחת הכול״.

ג׳יימס מתייחס לבנאליות של התובנות המיסטיות האלה: "הרגשה שהועמקה בפשרם של אִמרה או נוסחה מסוימת. 'כל ימי שומע הייתי אימרה זו', אנו קוראים אז, 'אך פירושה לא נתחוור לי במלואו אלא עכשיו'". נדמה שהמסע המיסטי מציע תואר ראשון במובן מאליו. אולם אנשים יוצאים מהחוויה הזאת כשהם מבינים את האמירות הנדושות הללו בדרך חדשה; מה שהיה רק ידוע, מורגש כעת, לובש קול סמכותי של שכנוע עמוק. ועל פי רוב, השכנוע הזה נוגע לחשיבות העצומה של האהבה.

קארין סוקל, מאמנת אישית לחיים והילרית בשנות החמישים לחייה, מתארת חוויה ש"שינתה הכול ופתחה אותי עמוקות״. בשיא המסע שלה, היה לה מפגש עם אל שכינה את עצמו ״אני הוא״. בנוכחותו, כך היא נזכרת, ״כל הצ׳קרות שלי התפוצצו. ואז היה מין אור, היה זה אורם הטהור של אהבה וקדושה, והוא היה עמי ולא היה צורך באף מילה. הייתי בנוכחותה של אהבה קדושה וטהורה לחלוטין, והתאחדתי עמה, במין פיצוץ של אנרגיה. רק הדיבור על זה מעביר חשמל באצבעותי. זה כאילו חדר אלי. גרעין הקיום שלנו, עכשיו ידעתי, הוא אהבה. בשיא החוויה אחזתי בפניו של אוסמה בן לאדן, פשוטו כמשמעו, הבטתי לו בעיניים והרגשתי אהבה טהורה עוברת ממני אליו וממנו אלי. הגרעין שלנו איננו רע, הוא אהבה. היתה לי אותה חוויה עם היטלר, ואז עם מישהו מצפון קוריאה. לכן אני חושבת שאנחנו אלוהיים. זה לא עניין אינטלקטואלי, זאת פשוט ידיעה״.

שאלתי את סוקל מה גורם לה להיות כה בטוחה שלא מדובר בחלום או בפנטזיה כתוצאה משימוש בסמים — השערה שלא הצליחה להתחרות בתכונה התבונית של החוויה. ״זה לא היה חלום. זה היה אמיתי כמו השיחה שאני ואתה מנהלים כרגע. גם אני לא הייתי מבינה את זה אילולא עברתי את החוויה הישירה הזאת. עכשיו זה מובנה במוח שלי ואני יכולה להתחבר לזה, ועושה זאת לעתים תכופות.״

את הנקודה האחרונה ג׳יימס מאזכר בדיון שלו לגבי הסימן השלישי של התודעה המיסטית, ה״ארעיות״. שכן למרות שהמצב המיסטי לא יכול להישמר לאורך זמן רב, עקבותיו מתעקשים ומופיעים, "אך בשובם שנית, אפשר להכיר אותם מיד; ומפעם לפעם עלולה איכות זו להתפתח ולהוסיף עושר פנימי והרגשת־ חשיבות".

הסימן הרביעי והאחרון בטיפולוגיה של ג׳יימס הוא ה״פסיביות״ ההכרחית לחוויה המיסטית. "משנחה על המיסטיקן רוח־ההכרה האופיינית, הריהו מרגיש מיד כי כוח רצונו כאילו הושתק בקרבו, ולפעמים יש לו גם הרגשה כאילו כוח נעלה השתלט עליו ומחזיק בו". מובן זה של כניעה זמנית לכוח עליון הרבה פעמים מותירה את האדם בתחושה שהוא השתנה לצמיתות.

מסע הפסילוסיבין של רוב המתנדבים שראיינתי נערך עשר עד חמש־עשרה שנים קודם לכן, ועם זאת השפעותיו עדיין הורגשו בבהירות, לעתים על בסיס יומי. ״הפסילוסיבין עורר בי אהבה, חמלה והודיה בדרכים שלא חוויתי לפני כן," אמרה פסיכולוגית שביקשה לא להזדהות בשמה, כאשר שאלתי אותה על ההשפעות המתמשכות. ״אמון, הרפיה, פתיחות והיות ברגע היו מבחינתי אבני הבוחן של החוויה. כעת אני יודעת את הדברים הללו במקום סתם להאמין בהם.״ היא לקחה את הוראות הטיסה של ביל ריצ׳רדס, והפכה אותן להוראות הפעלה לחיים.

ריצ׳רד בותבי עשה בערך את אותו הדבר בהופכו את תובנותיו בנוגע לשחרור לסוג של אתיקה:

במהלך הסשן שלי, אמנות ההרפיה עצמה הפכה לבסיסה של התגלות אדירה, שכן פתאום נחשף בפני משהו ברוח ההרפיה הזאת — השגתה של פתיחות הנפש, פתיחות מושלמת, בוטחת ואוהבת, היא־היא מהות החיים ומטרתם. משימתנו בחיים מורכבת בדיוק משחרור מפחדים ומציפיות, ניסיון להביא את עצמנו באופן טהור למפגש עם הכאן והעכשיו.

ג׳ון הייס, הפסיכותרפיסט, יצא עם ״תחושה של ערעור הממשי״, שהוחלפה בשכנוע ש״יש מציאות מתחת למציאות הרגילה שאנו תופסים. התוודעתי לקוסמולוגיה שלי — שיש עולם מעבר לעולם זה״. הייס ממליץ על החוויה הזאת במיוחד לאנשים בגיל העמידה, שכן, כפי שקארל יונג גרס גם הוא, חוויה של האלוהי יכולה לעזור להם להתמודד עם המחצית השניה של חייהם. ״לא הייתי ממליץ על החוויה לאנשים צעירים," הוסיף הייס.

המסע של צ׳רניי בהופקינס חיזק את המחויבות שלה לרפואה צמחית (כיום היא עובדת בשביל יצרן תוספי תזונה בצפון קליפורניה); הוא גם אשרר את החלטתה להתגרש מבעלה. ״הכול היה לי פתאום כל כך ברור. יצאתי מהסשן, ובעלי איחר לאסוף אותי. נפל לי האסימון שזה הסיפור איתנו. אנחנו פשוט אנשים מאוד שונים. ממש בעטו לי בתחת היום, והייתי צריכה שהוא יהיה שם בזמן.״ היא סיפרה לו את החדשות במהלך הנסיעה הביתה, ולא הסתכלה אחורנית.

ההקשבה לאנשים הללו מתארים את השינויים בחייהם בהשראת מסעות הפסילוסיבין גרמה לי לתהות אם חדר הטיפולים אינו אלא סוג של ״מפעל לטרנספורמציה אנושית״, כפי שתיארה לי זאת מרי קוסימאנו, המדריכה שככל הנראה בילתה שם יותר זמן מכל אדם אחר. ״מעתה והלאה," אמר לי אחד המתנדבים, ״אני אחשוב על חיי כעל לפני ואחרי הפסילוסיבין.״ מיד אחרי השתתפותו בניסוי הפסילוסיבין, עזב בריאן טרנר, הפיזיקאי, את עבודתו עם הקבלן הצבאי ועבר לקולורדו לצורך לימודי זן. היה לו ניסיון במדיטציה עוד לפני הפסילוסיבין, אבל ״עכשיו היתה לי גם המוטיבציה, שכן קיבלתי טעימה מהיעד״; מרגע שקיבל הצצה למצבי התודעה שאליהם הזן יאפשר לו להגיע, הוא היה מוכן לעשות את העבודה הקשה.

טרנר הוא היום נזיר זן מוסמך, אך הוא גם עדיין פיזיקאי, ועובד בחברה המייצרת לייזר הליום־ניאון. שאלתי אותו אם הוא מרגיש מתח בין המדע שלו לבין אורח החיים הרוחני שלו. ״אני לא מרגיש שישנה סתירה. מה שכן, מה שקרה בהופקינס השפיע על הפיזיקה שלי. הבנתי שיש כמה תחומים שאליהם המדע לא יכול לחדור. המדע יכול לקחת אותך עד המפץ הגדול, אבל לא מעבר לו. על מנת להציץ לשם יש צורך בסט כלים מסוג אחר.״

הדיווחים הנקודתיים האלה על טרנספורמציה אישית קיבלו תמיכה רחבה ממחקר המשך. המחקר בחן את חברי קבוצת האנשים הבריאים והנורמלים אשר השתתפו במחקר הראשון בהופקינס. קתרין מקלין, פסיכולוגית מהצוות של הופקינס, ניתחה את נתוני הסקרים שהופקו על ידי חמישים ושניים מתנדבים, כולל ראיונות המשך עם בני משפחה וחברים, וגילתה שברבים מן המקרים ניסוי הפסילוסיבין הוביל לשינויים מתמשכים באישיות המשתתפים. בקרב אותם מתנדבים שעברו ״חוויה מיסטית מלאה״ (מה שנקבע על ידי הניקוד שקיבלו בשאלון פנקי־ריצ׳רדס לחוויה המיסטית) נצפו באופן מובהק, נוסף לשיפור מתמשך באיכות החיים, גם שיפור ארוך טווח בתכונת האופי ״פתיחות מחשבתית״. פתיחות מחשבתית היא אחת מחמש התכונות שמשמשות פסיכולוגים לאפיוּן אישיות (ארבע התכונות האחרות הן מוחצנות, נועם הליכות, מוכוונות ויציבות רגשית), והיא כוללת רגישות וחיבה לאסתטיקה, דמיון, יכולת פנטזיה, וכן סובלנות לעמדות ולערכים של אחרים; פתיחות מחשבתית גם חוזה יצירתיות הן באמנויות והן במדעים, וכן, ככל הנראה, נכונות לשקול רעיונות הסותרים את המדע העכשווי. שינויים כל כך מובחנים ומתמשכים בקרב מבוגרים הם נדירים.

אולם השינויים הללו בכיוון של פתיחות מחשבתית רבה יותר, לא היו מוגבלים אך ורק לקהל המתנדבים בניסויים בהופקינס; גם המשגיחים מספרים על שינויים שחוו בעקבות צפייה במסעות האלה, לעתים בדרכים מפתיעות. קתרין מקלין, אשר הנחתה עשרות סשנים כאלה במהלך עבודתה בהופקינס, אמרה לי: ״נקודת המוצא שלי היתה בצד האתאיסטי, אבל התחלתי לחזות כל יום בעבודתי בדברים המנוגדים לאמונה שלי. עולמי הלך והפך מסתורי יותר ויותר ככל שישבתי עם אנשים על פסילוסיבין.״

בזמן הריאיון האחרון שלי עם ריצ׳רד בותבי, לקראת סוף בראנץ׳ נינוח של יום ראשון במוזיאון לאמנות מודרנית בבולטימור, הוא הביט בי בהבעה של להיטות מטיפנית לגבי ה״אוצרות״ שגילה בהופקינס, שהיתה מעורבת בה מידה קטנה של רחמים כלפי בן שיחו העדיין־בתול הזיות.

״אני לא מאשים אותך על כך שאתה מקנא.״

המפגשים עם המתנדבים בהופקינס אכן הותירו אותי מעט אכול קנאה, אך גם עם הרבה יותר שאלות מתשובות. איך ניתן להעריך את אותן ה״תובנות״ שהאנשים הללו חוזרים איתן מהמסע הפסיכדלי? איזו מידה של סמכות אנו מעניקים להן? מאיפה לכל הרוחות מגיע החומר שמרכיב את חלומות הערות האלה, או כפי שמתנדב אחד הגדיר זאת — את ה״סרטים התוך־נפשיים״? מהלא־מודע? מרמיזות המדריכים ומהסטינג של הניסוי? או, כפי שמתנדבים רבים מאמינים, ממקום כלשהו ״אי שם״ או ״מֵעֵבר״? מהי בסופו של דבר משמעותם של מצבי התודעה המיסטיים הללו בהבנת המוח האנושי או היקום?

מבחינתו של רולנד גריפיתס, המפגשים עם מתנדבי המחקר ב־2006 הציתו מחדש את התשוקה למדע, אך גם הותירו אותו עם כבוד רב לכל מה שהמדע אינו יודע, לאותו דבר שהוא מסתפק בלכנות ״המסתורין״.

״עבורי היו הנתונים [מהסשנים הראשונים]… אני מעדיף שלא להשתמש במילה מטורפים, אבל הם היו חסרי תקדים ביחס לדברים שאנו רואים כאן, במובן של עומק המשמעות וההשפעה הרוחנית ארוכת הטווח. יצא לי לתת הרבה סמים להרבה אנשים, ומה שאתה מקבל הוא ניסויי סמים. מה שייחודי לפסיכדלים היא המשמעות הנובעת מהניסוי.״

אולם עד כמה אמיתית המשמעות הזאת? גריפיתס עצמו אמנם לא חושב שניתן בכלל לענות על השאלה הזאת, אבל פתיחותו המחשבתית רחבה ביותר, אפילו לגבי הדיווחים ממקור ראשון של המתנדבים על ה״מֵעֵבר," איך שהם לא מגדירים אותו. ״אני מוכן להכיל את האפשרות שהניסויים הללו עשויים להיות אמיתיים ולא אמיתיים,״ הוא אמר לי. ״החלק המרגש בדבר הוא להשתמש בכלים שיש לנו על מנת לחקור ולפרק לגורמים את המסתורין הזה.״

לא כל עמיתיו חולקים עמו את הפתיחות המחשבתית הזאת. במהלך אחת מפגישותינו, תוך כדי ארוחת בוקר במרפסת השמש בבית החווה הצנוע שלו בפרוורי בולטימור, גריפיתס ציין את שמו של עמית שלו מהופקינס, פסיכיאטר בולט בשם פול מק׳יו, אשר מתייחס לחוויה הפסיכדלית בביטול ורואה אותה כלא יותר מאשר צורה של ״דליריום רעלני״. הוא דרבן אותי לגגל את מק׳יו (McHugh).

״רופאים פוגשים במצבי תודעה צבעוניים ומוזרים אלה אצל מטופלים הסובלים ממחלות כבד חמורות, בעיות בכליות ומחלות ריאה קשות, שבהן רעלנים המצטברים בגוף עושים למוח בדיוק את מה שהאל־אס־די עושה״, כתב מק׳יו בביקורת על ספר הדן בפרויקט הפסילוסיבין של הרווארד (הביקורת התפרסמה במגזין Commentary). ״החיוּת שבתפיסת הצבעים, התמזגות החושים הפיזיים, ההזיות, הבלבול ואיבוד תחושת הזמן, רגעי האושר והחרדה האשלייתיים הבאים והולכים ומייצרים תחושות והתנהגויות בלתי־צפויות — כל אלה הם לצערי תסמינים מוכרים, אשר רופאים בבתי חולים נקראים לטפל בהם מדי יום."

גריפיתס מודה שייתכן שהדבר שהוא רואה הוא סוג של פסיכוזה זמנית, והוא מתכנן לברר את נושא הדליריום באחד הניסויים הבאים, אך הוא באמת מפקפק בכך שהאבחנה הזאת מתארת במדויק את מה שעובר על המתנדבים. ״מטופלים אשר סובלים מדליריום מתארים את החוויה כמאוד לא נעימה," הוא מדגיש, ״ודאי וּודאי שאינם מדווחים חודשים אחר כך ׳וואו, זה היה אחד הרגעים הגדולים והמשמעותיים של חיי.׳״

ויליאם ג׳יימס נאבק בשאלות המהימנוּת הללו בדיונו לגבי מצבי תודעה מיסטיים. הוא הסיק שהמשמעות של החוויות הללו היא, וכך היא גם צריכה להיות, "כוח־אוטוריטה מוחלט על אלה שזכו להם". אבל אין שום סיבה בגינה על יתר האנשים לקבל "את עדותן של חוויותיהם המיוחדות." ועם זאת הוא האמין שעצם האפשרות האנושית להגיע למצבים התודעתיים האלה צריכה להקרין על הבנתנו את התודעה ואת העולם: "עצם מציאותם של מצבים מיסטיים שם לאל בהחלט את תביעתם של מצבים בלתי־מיסטיים להיות שליטים יחידים בעלי־הכרעה סופית בשאלה במה עלינו להאמין". מצבי התודעה האלטרנטיביים הללו "עשויים, למרות כל הקשיים הכרוכים בדבר, לשמש לנו שלבים הכרחיים בגישתנו אל האמת השלמה והסופית שאנו מבקשים". הוא זיהה שהחוויות האלה, שבהן הרוח "משקיפה על עולם יותר נרחב וכולל", רומזות ל״התפייסות״ מטאפיזית מקיפה: "הרי זה כאילו נתמזגו כאן לאחד ההפכים של העולם, שהניגוד וההתנגשויות שביניהם הם־הם הגורמים את כל הקושי והמכשלה שבחיים". האיחוד הסופי, הוא חשד, איננו אשליה בלבד.

רולנד גריפיתס נשמע היום כמו מדען מאוד מחויב — או שמא מוטב לומר מחויב מחדש — למחקר שלו. ״שטחתי בפניך איך בתקופה שבה התחלתי להיכנס לעולם המדיטציה, הרגשתי מנותק מעבודתי ואף שקלתי לעזוב אותה לגמרי. הייתי אומר שכיום אני מחויב אליה באופן אינטגרטיבי יותר מאי־פעם. אני מתעניין יותר בשאלות המהותיות ובאמיתות הקיומיות מתוך תחושות של רווחה, חמלה ואהבה הנובעות מהפרקטיקות האלה. כיום אני מביא את המתנות האלה למעבדה. וזאת הרגשה נהדרת״.

הרעיון שלפיו אנו יכולים כיום לגשת למצבי תודעה מיסטיים באמצעות כלים מדעיים הוא מה שגורם לרולנד גריפיתס לקום מהמיטה כל בוקר. ״כתופעה מדעית, אם בכוחך ליצור מצב שבו שבעים אחוז מהאנשים יגידו שהיתה להם אחת החוויות המשמעותיות ביותר בחייהם… ובכן, כמדען זה פשוט מדהים״. מבחינתו חשיבות תוצאות המחקר מ־2006 היא ההוכחה ש״אנו יכולים כיום לערוך מחקרים ארוכי טווח״ במצבי תודעה מיסטיים ״מאחר שאנו מסוגלים לעורר אותם בסבירות רבה. כך המדע מצליח לסחוף אחריו״. הוא מאמין שהעבודה עם הפסילוסיבין פרצה חזית חדשה במחקר המדעי את התודעה האנושית. ״אני מתאר את עצמי כמו ילד בחנות ממתקים״.

הימור הקריירה שלקח רולנד גריפיתס בשנת 1988, כאשר החליט להקדיש את עצמו למחקר הפסיכדלים והחוויה המיסטית, כבר השתלם לו. חודשים לפני ארוחת הבוקר שלנו, קיבל גריפיתס את פרס אדי מהאיגוד לבעיית ההתמכרות לסמים, אולי פרס מפעל החיים היוקרתי ביותר בתחום. כל מי שתמכו במועמדותו ציינו את עבודתו עם פסיכדלים כאחת מתרומותיו הניכרות. היקף עבודתו זו התרחב במידה משמעותית מאז המאמר מ־2006; בביקורי האחרון בהופקינס ב־2015, קרוב לעשרים אנשים עבדו על מגוון מחקרים הכוללים פסיכדלים. מאז ספרינג גרוב לא היתה כזאת תמיכה ממסדית במחקר הפסיכדלים, ומעולם בעבר מוסד בעל מוניטין כשל הופקינס, לא הקדיש כל כך הרבה משאבים למה שהוא, אחרי הכול, מחקר של מצבי תודעה מיסטיים.

המעבדה בהופקינס עודנה מתעניינת עמוקות בחקר הרוחניות וב״שיפור איכות החיים של אנשים בריאים״ — בניסויים אשר נערכים בימים אלה, ניתן פסילוסיבין למודטים מנוסים ולאנשי דת — אך לאפקט הטרנספורמטיבי של החוויה המיסטית יש בבירור גם השלכות טיפוליות, שהמעבדה בוחנת אותן. מחקרים שכבר הסתיימו מצביעים על כך שפסילוסיבין — או אולי מצב התודעה המיסטי שמעורר הפסילוסיבין — יכול להיות שימושי לטיפול בהתמכרויות (ניסוי מקדים בהפסקת עישון השיג שמונים אחוזי הצלחה, מספר חסר תקדים) ובטיפול במצוקה קיומית, שמתישה לעתים קרובות אנשים אשר מתמודדים עם אבחנה סופנית. בפעם האחרונה שנפגשנו, סיפר לי גריפיתס על המאמר שהוא מתעתד להגיש, ובו הוא מציג תוצאות מעבדה יוצאות דופן בשימוש בפסילוסיבין לטיפול בחרדה ודיכאון של חולי סרטן; המחקר השיג את אחת התוצאות הטיפוליות המשמעותיות ביותר שאי־פעם הושגו בהתערבות פסיכיאטרית. רוב המתנדבים שחוו חוויה מיסטית דיווחו שהפחד שלהם מהמוות הצטמק או נעלם כלא היה.

גם פה מתעוררות שאלות לגבי המשמעות והסמכות של חוויות שכאלה, במיוחד כאלה שנדמה שגורמות לאנשים להשתכנע כי התודעה אינה מוגבלת למוח ושהיא עשויה להמשיך להתקיים אחרי מותנו. אולם אפילו לשאלות מסוג זה גריפיתס מגיע עם ראש פתוח ומלא סקרנות. ״הפנומנולוגיה של הניסויים האלה כל כך מארגנת מחדש וכל כך משכנעת, שאני מוכן להכיל את זה שישנו מסתורין שאיננו מסוגלים להבין.״

גריפיתס עשה ללא ספק דרך ארוכה מאוד מהביהביוריזם הטהור שנהג לצבוע את תפיסת עולמו המדעית; חווית מצבי התודעה האלטרנטיביים, שלו ושל מתנדביו, פתחה אותו לאפשרויות שמעטים המדענים שיעזו לדבר עליהן בפתיחות.

״אז מה קורה אחרי שמתים? כל מה שאני זקוק לו זה אחוז אחד [של אי־ודאות]. אני לא יכול להעלות בדעתי דבר מעניין יותר ממה שאני עשוי לגלות או לא לגלות ברגע מותי. זוהי השאלה המעניינת ביותר שישנה.״ מסיבה זו הוא מקווה בכל מאודו שלא להיפגע על ידי אוטובוס, אלא דווקא שיהיה לו זמן ״להתענג״ על החוויה בלי הסחות הדעת של הכאב. ״המטריאליזם המערבי גורס כי המתג יורד וזהו זה. אבל יש עוד כל כך הרבה תיאורים אחרים. הרי יכול להיות שזו התחלה! זה לא יהיה מדהים?״

זה הרגע שבו גריפיתס הפך את היוצרות והתחיל לשאול אותי לגבי תפיסת עולמי הרוחנית, שאלות שאליהן הייתי לחלוטין לא מוכן.

״עד כמה אתה משוכנע שאין דבר אחרי המוות?״ הוא שאל. ניסיתי להתנגד, אך הוא התעקש. ״מה הם לדעתך הסיכויים שיש משהו אחרי המוות? באחוזים.״

״אממ, אני לא יודע," גמגמתי. ״שניים או שלושה אחוזים?״ עד היום אינני יודע מאיפה הגיעה ההערכה הזאת, אבל גריפיתס נאחז בה. ״זה המון!״ אז החזרתי את הכדור למגרש שלי, והפניתי את אותה השאלה אליו.

״אני לא יודע אם אני רוצה לענות על כך," ענה בחיוך, מביט במכשיר ההקלטה שלי. ״זה תלוי איזה כובע אני חובש.״

לרולנד גריפיתס היה יותר מכובע אחד! לי היה רק כובע אחד, כך הבנתי, וזה גרם לי לחוש מעט קנאה.

בהשוואה למדענים רבים — או, לצורך העניין, לטיפוסים רוחניים רבים — רולנד גריפיתס מחזיק במידה רבה במה שג׳ון קיטס מכנה, בהתייחסו לשייקספיר, ״יכולת שלילית״, היכולת להתקיים בינות אי־ודאויות, תעלומות וספקות, מבלי לשאוף לשלמויות, מדעיות או רוחניות. ״אין זה הגיוני לומר שאני משוכנע במאת האחוזים בתפיסת העולם המטריאליסטית בדיוק כשם שאין זה הגיוני לומר שאני משוכנע במאת האחוזים בגרסתו המילולית של התנ״ך.״

בפגישתנו האחרונה, סביב ארוחת ערב בביסטרו בשכונתו בבולטימור, ניסיתי לרתום את גריפיתס לדיון על הקונפליקט המדומה בין מדע לרוחניות. שאלתי אותו אם הוא מסכים עם אדוארד א' וילסון, אשר כתב שבסופו של דבר על כולנו לבחור — או בנתיב המדע או בנתיב הרוחניות. אבל גריפיתס לא חושב ששני הנתיבים הללו סותרים זה את זה, ויש לו מעט מאוד סבלנות לאנשים נחרצים בכל אחד מצדי המתרס. במקום זאת, הוא מקווה ששתי הדרכים יכולות להעשיר זו את זו ולתקן זו את פגמיה של זו, ובתהליך זה לעזור לנו לשאול ואז, אולי, לענות על השאלות הגדולות העומדות לפנינו. קראתי לו אז מכתב מיוסטון סמית, חוקר מדעי הדתות אשר השתתף בניסוי יום שישי הטוב של וולטר פנקי בשנת 1962. הוא נכתב לבוב ג׳סי זמן קצר לאחר פרסום מאמרו מ־2006 של גריפיתס אשר היה אבן דרך בעבודתו. ג׳סי חלק אותו עמי.

״הניסוי בג׳ונס הופקינס מראה — מוכיח — שבתנאי ניסוי מבוקרים, פסילוסיבין יכול לעורר חוויות מיסטיות אמיתיות. הניסוי משתמש במדע, שבו המודרניות בוטחת, על מנת לחתור תחת החילוניות המודרנית. בעשותו כך, הוא מציע תקווה להשבת הקדושה לעולם הטבע ולחברה; תחייה רוחנית שהיא ההגנה הטובה ביותר שלנו לא רק נגד אטימות, אלא נגד קיצוניות דתית. והוא פועל כנגד רוח הדעות הקדומות הבלתי־מדעיות המובְנות בחוקי הסמים העכשוויים שלנו״.

כאשר קראתי בקול את מכתבו של סמית, זרח חיוך על פניו של גריפיתס. הוא בבירור התרגש, אך לא היה לו מה להוסיף למעט — ״זה יפהפה.״