איך לתרגם אהבה

1.

החדר היה חשוך והמזגן כוּון לטמפרטורה הכי נמוכה. כנפיו של מאוורר התקרה חגו במהירות, ומזגן נייד עמד בסמוך למיטה ונהם נהמה חרישית. לפני שנרדם, שקל אורי לשלוח לארנון הודעה ולבקש שידחו את הקמת הגינה של משפחת הכהן, כי מסוכן לעבוד בחוץ בטמפרטורות כאלה, אבל ויתר. ידע שעוד לא נולד משבר האקלים שיגרום לארנון לדחות פרויקט. הוא הכיר את המנטרה הקבועה שלו שהיתה נשלפת כל אימת שהתחולל אירוע שהיה עלול לשנות תוכנית שנקבעה מראש: "גננים אמורים לדעת שלקוחות, בניגוד לתפוחים, לא צומחים על העצים." הוא קם, שטף פנים והרטיב את הזיפים הדוקרניים שלא התחשק לו לגלח, צחצח שיניים במשחה של טום וג'רי בטעם ענבים, ואף על פי שכבר הזיע, לא נכנס למקלחת.

הוא שנא להתקלח. המים הציפו אותו ברטיבות שלא היה יכול לשאת. האיבר היחיד שאהב ללחלח היה כפות הידיים. הן תמיד היו יבשות. הוא הצמיד אותן זו לזו כדי ליצור קערה ובה אסף את המים ואז משח אותן בנוזל כאילו החדיר אל העור קרם שמנוני. כשהרטיב את יתר חלקי גופו הרגיש שהעור הופך לעיסה צמיגה ולכן נמנע מלהתקלח בבוקר, כדי לחסוך מעצמו את הגועל הזה במשך היום כולו. בערב, כשהיה חוזר מהעבודה מאובק ומלוכלך, לא היתה לו ברירה. אמא שלו הזהירה אותו שאנשים יתרחקו ממנו אם לא יקפיד לשמור על היגיינה.

האוויר במטבח היה דחוס. הדירה היתה שקטה. שותפיו עדיין לא הקיצו משנתם, והוא שמח שלא נאלץ להתמודד עם ההמולה הטורדנית והרוחשת שייצרו. מבחוץ נשמעו גרירת פחי האשפה וטרטור המנוע של משאית הזבל. הוא התיישב ליד שולחן הפורמייקה, הוציא מהארון את קופסת דגני הבוקר, שפך את הפתיתים אל קערה גדולה, הטביע אותם בחלב קר, הוסיף חמש כפות סוכר לתערובת המתוקה ממילא וחיכה שיתרככו מעט בתוך הנוזל, כי פריכותם חתכה את לשונו.

ארנון אמר שיתחילו מוקדם מהרגיל כדי לנצל את שעות הקרירות היחסית, אך כשיצא לרחוב, תנור הקיץ כבר בער במלוא כוחו.

כשהיה בן חמש, ניסו הוריו לקחת אותו לחוף הים בתקווה שגם הם יוכלו לנהל שגרה של משפחה רגילה, אך הוא סבל מכל רגע. גרגירי החול שייפו את גופו כאילו היו נייר זכוכית גס, הוא לא הסכים להיכנס למים כי טען שכרבולות הקצף של הגלים מתקיפות אותו, ובעיקר התלונן על השמש הקופחת שצולה אותו. הוא נכנס לטנטרום ארוך, צרח והשתולל, ולא הצליח להירגע. מיואשים ומאוכזבים, נגררו כולם אל החניה, אך עומר, אחיו הבכור, סירב להיכנס למכונית. הוא עמד ליד דלת הטויוטה הכסופה וצעק שהוא לא נוסע איתם. אמא שלו איבדה את זה. היא זרקה לתא המטען את הסל עם קופסאות הפלסטיק שבהן הכריכים שכבר נמעכו, דחפה את עומר למושב האחורי וקשרה אותו עם רצועת הבטיחות. כשכולם ישבו במכונית, היה נדמה שהכניעה הפילה עליהם שתיקה שקטה, אבל עומר, כמו גחלת שבשוליה עדיין רמצה אש, התפרץ והכה את אורי מכות נמרצות, צווח שאי אפשר לעשות איתו שום דבר ושהוא הורס להם את המשפחה. אורי בכה וגמגם שגם הוא רוצה ללכת לים אבל לא מסוגל, ואולי אם ישתילו לו מזגן בלב זה יסתדר. אמא שלהם ישבה במושב הקדמי ומלמלה שהיא לא יכולה עוד, ונעצה ברקות שלה שתי אצבעות שנראו כלועות של אקדחים.

בערב אבא שלו התיישב בשולי מיטת הנוער של אורי, ליטף את גבו שהיה מופנה אליו, ואז נשכב מאחוריו ולחש אל תוך החיבוק שבו עטף אותו שהוא ילד גאון. כמי שממתיק סוד הבטיח שעוד יגיע הזמן, כשיהיה גדול, שבו ייהנה מכך שהראש שלו חושב אחרת, שהרעיונות שלו יהפכו אותו לאיש שמרוויח מיליונים, כמו סטיב ג'ובס וג'רי סיינפלד, שהוא רק צריך להתאזר בסבלנות. הם שכבו כך יחד מנומנמים, עגמומיות כורכת אותם זה בזה.

כשגדל הבין שהגוף שלו, כמו הראש, משובש. שהחיווטים הפגומים במוחו גורמים לכך שהחושים שלו קולטים את העולם בעוצמה גבוהה מדי. לפעמים רצה לקלף מעצמו את העור ולהחליף אותו בשריון שיגן עליו. או לפחות להתקין תרמוסטט שבקיץ יווסת את הטמפרטורה כך שלא ירגיש כמו עוף צלוי. הוא קיווה שככל שיתבגר, עוצמת התופעה הזאת תפחת. כך לפחות הבטיחו לו כשהיה צעיר. אלא שהבטחות, למרות הכלל שטוען שהן אמורות להתקיים, יודעות לא פעם למרוד בו.

"זה לא נורמלי החום הזה," אמר ארנון כשאורי נכנס לטנדר והתיישב לצידו. סלומון וסמארה, העובדים האריתראים של ארנון, ישבו בשקט מאחור. "כמה שנים אתה עובד איתי? חמש? בחיים לא היה דבר כזה, נכון?"

אורי הנהן. ארנון ידע שבנסיעות אורי אוהב להתכנס בעולמו. רק לעיתים נדירות היה זוכה לקבל ממנו תשובה. אפילו ב"בוקר טוב" כבר לא טרח לברך אותו, התרגל שאורי לא מגיב וּויתר על הניסיון לקשור איתו שיחה. הם היו נוסעים בדממה שאורי קטע מדי פעם בפרצי צחוק מוגזמים.

רותי כבר עמדה ליד בית המידות המטופח שלה והמתינה להם לבושה בבגדי פשתן בצבעי חול, שנחו על גופה ברישול מכוּון. היא התבוננה במנוף הגדול שממנו היה תלוי עץ זית עתיק על אנקול ברזל, ומחתה ממצחה אגלי זיעה. ארנון יצא מהטנדר, ומיד החל להשקות אותה במתזי חנופה. אורי חילץ עצמו בגמלוניות מהרכב הגדול וחבש על ראשו כובע מצחייה לבן. ריח קרם ההגנה שמרח על זרועותיו היה תוקפני. חריף ומתוק מדי. אלמלא מרח את עצמו בנוזל החלבי והדביק, היה מתייסר מכוויות השמש, אך מחיר הניחוח הסמיך היה כבד. כאילו מחירי החיים התחרו ביניהם איזה מהם ינצח את משנהו.

עץ הזית הורד בעדינות אל תוך הגומה שהוכנה עבורו. ענפיו המעוקלים השתרגו כמו ידיים מתלפפות בתנועות ריקוד. פיתולי הגזע המפוסלים יצרו מחילות עמוקות וצופנות סוד. זה היה עץ מפואר וגדל מידות, ואורי עקב בדריכות אחר תנודותיו באוויר עד שהונח על האדמה.

מסביב לגומה נבנתה במה מוגבהת מלוחות שיש בהירים. גופי התאורה שננעצו למרגלות העץ הבטיחו אלומות אור זוהרות. בארגזים שטוחים המתינו תבניות פלסטיק שחורות מלאות סלסלי כסף שיצרו שטיח מנוקד לבן ושתילי דייטס בעלי עלים ארוכים וזקופים. על אחד מעמודי התפרחת הסגולים שבלטו מעציצוני המרווה נחת דבור שחור ושמן, והוא התנודד עליו עד שהתכופף. לצד הבמה הונח מערום של סלעי בזלת גדולים ומחוררים, וצוות של פועלים המתין לסיום הנטיעה כדי להניח אותם על פי העיצוב שאורי הכין.

ארנון נע בקדחתנות בין נחיל הפועלים הרוחש ובין רותי שהמשיכה לעמוד ולהשקיף על הנעשה בחצרה במבט ביקורתי ולא מרוצה. אורי העריץ את ארנון, שהיה חזק ואנרגטי הרבה יותר מכפי שהיה ניתן לצפות מגבר שנושק לחמישים, מעשן כמו קטר ולא עושה ספורט. כמו ילד, ארנון היה מנצל כל הזדמנות להיתלות על ענפים ולטפס בגמישות קופית אל צמרות שבריריות, בודק בסקרנות איך נראים הדברים מלמעלה. את ארגזי השתילים היה מרים ביד אחת, כאילו הניף תינוק בן יומו כדי להפיק ממנו צחוק מתגלגל.

תחת קרני השמש המשפדות התנהלה עבודה מאומצת, וכעבור כמה שעות לבשה הגינה בדיוק את המראה שלו ייחלה בעלת הבית: בוסתן גלילי שהועתק ממקומו ועבר לנֵכר מנוכר.

חודשיים קודם לכן, כשארנון ואורי פגשו את רותי בפעם הראשונה, היא קיבלה את פניהם בקרירות, והושיבה אותם סביב שולחן נמוך שעליו נח מגש מתכת מרוקעת ובו נרות ריחניים וקנקן גדול של לימונדה שבתוכה הסתחררו קוביות קרח ועלי נענע.

רותי דיברה רק עם ארנון והתעלמה מאורי. היא אמרה שהיא כבר לא יכולה לסבול את הגינה שלה. נמאס לה. היא חייבת לרענן ולהחליף את הדשא בבריכה ולעצב את החצר כך שתיראה עדכנית.

"זית אני רוצה. זית," קבעה. "הוא חייב להיות כזה שאין לאף אחד אחר." ואורי לא הבין מדוע ארנון לא טורח לתקן אותה ולהסביר שאף עץ אינו דומה למשנהו.

"הכי עתיק והכי גדול והכי... אתה מבין אותי, נכון?" תנועות העפעפיים המהירות שלה זמזמו לאורי בראש.

"תסמכי עליי," ארנון השיב לה בהנהון מתחנחן, ולא ויתר על רפרוף בכף ידו על זרועה החשופה.

"אין לי מושג איפה תמצא כזה. מבחינתי, תעקור איזה מטע של ערבים." הוסיפה בלחישה שנועדה לאוזנו בלבד.

אורי הסתכל סביב ובחן את השטח הגדול שהקיף את הווילה האלגנטית, שנבנתה בסגנון קלאסי ששום אופנה לא פגמה ביוקרה שהפגין. הכול היה שמור ומטופח להפליא, ולא היה ברור לו מה אפשר לא לסבול בחיי השפע שניכרו מכל עבר. המדשאה הגדולה היתה מכוסחת באופן אחיד, וסביבה ניצבו עצים בוגרים שיצרו צל שהגביל את סוגי הצמחים שיכלו לשגשג תחתיהם והעיב על האפשרות להכניס צבע. באמתחתו היה מגוון פתרונות לבעיה הזאת, אך הוא הקפיד לא להתערב בשלב הזה, וארנון הוביל את השיחה. כשסיימה לנאום בלהט על מגרעות הגינה מול הקהל השקט והסבלני, נפנתה רותי לברר אם היא יכולה להציע להם משהו חם לשתות. ארנון הרחיב את חיוכו, העביר באגביות אצבע על זרועה החשופה ואמר לה שהוא נמס מכך שהיא קוראת אותו ללא מילים, כי בדיוק נפלה עליו עייפות אבל לצערו הרב הוא לא יכול להיכנס למיטה, ולכן יסתפק בקפה שחור חזק בלי סוכר. רותי צעדה במהירות לעבר המטבח בפנים סמוקות, ואורי צעק אל גבה המתרחק שהוא לא שותה משקאות חמים.

כשחזרה עם הקפה של ארנון ועם מגש פורצלן לבן שעליו נחה עוגת שמרים ביתית, שוב הסמיקה כשארנון אמר לה שהיא גם יפה וגם אופה. היא התיישבה לצידו כדי לפרוס את העוגה, והוא ניצל את ההזדמנות להעביר יד על הירך שלה. גופה הגיב בתנועת עיקול של מותניה ובמבט שנמהלו בו חדווה וזעם. אורי לא היה יכול להתאפק, ובזמן שביניהם הוחלפו מבטים רומזניים, הוא נטל את הסכין ופרס לעצמו חתיכה ענקית. היא היתה חמימה, רכה ומתוקה, ומילוי השוקולד זלג מבין שכבות הבצק. הוא דחס את הפרוסה לפה בשלמותה. בלי מפית ובלי צלחת. לחייו התנפחו, ומפיו נשמעו קולות לעיסה רעשניים. רותי הביטה בו במיאוס. היא חתכה פרוסה דקה, הניחה אותה בצלחת קטנה עם מזלג מתאים והגישה לארנון. לעצמה לא לקחה.

אורי ידע בדיוק באיזו גינה רותי מעוניינת. הוא לא היה צריך שתסביר לו. היא רצתה את מה שהכי קשה להשיג כדי שתהפוך לשיחת היום. מעוררת קנאה. אופנתית. זו שמנצחת במרוץ הרושם. אך למרות הבית היפה, הכלים הנאים וג'יפ הב־מ־וו בלבן בוהק שעמד בחניה, ראה שהעיניים שלה כבויות. יפות, נטולות קמטים ומלאות עצב.

אורי לא היה בטוח שהוא מבין מה זה אושר, אבל ידע לזהות את ריקנות היעדרו.

היא ישבה על ספת קש קלועה, וכובד המרירות השקיע אותה בכריות הבהירות התפוחות.

"אני רוצה להעיף מכאן הכול," הניעה את ידה לעבר החצר בתנועת גיליוטינה.

"את הברושים כדאי להשאיר," הציע ארנון. "הם יוצרים הפרדה טובה בין הבית ובין השדות."

"בשום פנים. ברוש זה עץ של בתי קברות."

"היא צודקת. במיתולוגיה יש את הסיפור על הצייד קופרסוס שהרג בטעות אייל קדוש ואז אפולו, שהוא אל השמש והמוזיקה, שתל את הגוף שלו באדמה והוא הפך לברוש. יש לברוש מראה של דמעה והוא סמל השאול. עץ ברוש שנכרת אינו צומח מחדש. הוא מסמל צער ועצב נצחיים," נאם אורי, עד שארנון סימן לו בנקישת אצבעות לשתוק ושאל את רותי מה היא רוצה לעשות עם השסק.

אורי בצע חתיכה נוספת של עוגה ובלע אותה במהירות, בביס אחד. "טעים," הצהיר כשראה שרותי מסתכלת עליו מלקק את האצבעות מהשוקולד שדבק בהן ומנגב אותן במכנסי הטריקו הרפויים.

"מה לעשות עם השסק? לכרות!" הקול שלה התרומם לגבהים והיא לא שמה לב שבעלה, עורך הדין הידוע יוני הכהן, נכנס למטבח והשקיף ממנו אל החצר. "עץ חרא. טונה של פרי שאף אחד לא רוצה לאכול. חוץ מהעטלפים שמחרבנים את הגלעינים על כל הריצוף והטיח. לא סובלת אותו. קצת בשר כתום וחמוץ על המון גרעינים. והחור הזה, השעיר. כמו צלב. הייתי צריכה להיפטר ממנו מזמן."

רותי לא הגיבה אל יוני, וגם הוא מצידו לא התייחס לנוכחים. הוא ניגש למכונת הקפה והפעיל אותה. אצבעותיו הארוכות והעדינות אחזו בכוס הזכוכית הקטנה כשהתמלאה במשקה החם, והוא שאף את אדי הארומה ונתן להם לשטוף את נחיריו. בלגימה מהירה גמע את האספרסו ורפרף על כותרות העיתון שהיה מונח על השיש. רק כשהרים את עיניו, הבחין ברותי ובארנון ואורי יושבים בחצר.

"אני מבין שארגנת כאן קונסיליום של גננים," נקישות נעלי הלכה שלו נשמעו כשיצא לעברם, והוא נעמד מאחורי רותי והניח את ידיו על כתפיה. "אז מה? עוקרים נטוע?" פניו הופנו אל ארנון כמי שהבין שממנו מצופה להגיע התשובה.

"זה נוני שסיפרתי לך עליו, מהסיירת. אתה יודע, שהקים את הגינה למשה ופנינה. וזה אורי."

"נעים מאוד," ארנון השיב והתרומם מכורסת הקש ללחוץ את ידו.

"גם לי." אמר יוני, וחזר למטבח, לקחת את הטלפון הנייד ומפתחות הרכב. "טוב, חבר'ה, מישהו צריך לעבוד כאן כדי שיהיה מאיפה לשלם לכם."

רותי התרוממה והתקרבה כדי לנקר נשיקה על לחיו, אך הוא הסב אליה את גבו ויצא.

ארנון ניסה להפר את השקט שהשתרר, והחל לדקלם את הנאום הקבוע שלו, שנועד להסביר למה הוא עדיף על כל חברת גינון אחרת. פניו לבשו ארשת רצינית כשסיפר איך אחרי שהשתחרר מהיחידה — תמיד אמר ה"יחידה" כמי שמשתף בקוד שכולם מכירים — החליט שישנה את פני עולם הגינון. דיבר על תחושת השליחות של הפרחת השממה, החיבור העמוק לאדמה והשורשיות שלו בארץ. כשהיו יוצאים מפגישות היכרות, היה זוקף את גבו בשביעות רצון, נכנס לאוטו, סוגר את הדלת בטריקה ומצהיר שהוא פשוט קוסם. שאפילו הוא לא מאמין איך הוא מצליח לעבוד על כולם ולמכור תדמית. אל מול מבטו השואל של אורי היה מסביר שהרעיון הוא לבנות סיפור שמציג אותך באופן שיפתה לקוחות לשכור את שירותיך. לדבר על ערכים ולהימנע מלהזכיר כסף. להשמיט את הפרטים הפחות פוטוגניים ולהציג רק את מה שנראה מושך. הוא הסכים להודות בפני אורי שעמוק בפנים הוא יודע שהוא מתחזה. סתם נוני מהקיבוץ. זה שלא הצליח לסיים בגרויות, וכולם אמרו לו ששום דבר לא יצא ממנו. אבל תדמית היא פתרון מעולה לאפסים כמוהו, כי עם הזמן לומדים להאמין לה, ובזכותה גם לו יש וילה מפוארת.

אורי חשב שאולי גם הוא צריך לבנות לעצמו תדמית, אם כי לא הצליח לתפוס את הרעיון שעל פיו אפשר לייפות את המציאות או לעשות הצגות. הרי לכל אדם יש את המופע שלו בעולם. כמו עץ או פרח. מראה ייחודי שפרטיו ברורים, שכל ניסיון להסתיר אותם תחת מעטה שנועד לשוות לו תכונות מוצלחות יותר, נידון בסופו של דבר לכישלון.

רותי לא היתה קשובה למאמצי השיווק של ארנון. דרך החלון עקבה אחר היגואר השחורה והמצוחצחת יוצאת מהחניה, אחר יוני שסובב את ההגה בתנועות חלקות, נינוחות ועגולות, בביטחון יהיר ובידיעה שהוא מעורר קנאה. ארנון קלט שאין טעם להמשיך בהרצאה, ולכן שאב את שארית הקפה בלגימה קולנית וקרא לאורי שיבוא לעשות איתו סיבוב בחצר.

ליד השער היה נטוע עץ פיטנה גדול, שפרחיו יצרו אגודות של שמשות שקרניהן לבנות וליבתן צהובה.

"זה עץ שאני אוהב," אמר ארנון. "יש לו נוכחות והוא תמיד מהודר."

"פיטנה זה סכסוך בערבית. אני חושב שכדאי לוותר עליו." אורי חלק עליו.

"גם ערבית אתה יודע?"

"לא באמת. עבדתי עם גננים מהמגזר כשעשיתי שירות לאומי במשתלה של עיריית תל אביב, והם הזהירו אותי מהעץ הזה."

"אז נוריד אותו. אמונות טפלות זה לחלשים. כאלה שמחפשים משהו להיאחז בו, כי הם לא מבינים שזה שטויות. אבל אין טעם לקחת סיכונים, נכון?"

הם עברו ליד מקבץ עצי הדר ושיח בוגנוויליה עם תפרחת בוורוד בוהק, שטיפסה על הגדר האחורית ונשרכה ממנה אל האדמה כמו שובל של שמלת ערב מפוארת. שלכת הפריחה הפריכה הצטברה בערמות שלא נאספו.

"אם אנחנו לוקחים את החלק הזה לטובת בריכה," אמר ארנון והצביע לפנים, "ומשאירים רחבה מרוצפת עבור ריהוט גינה ואולי מטבחון חיצוני עם גריל גדול ובר, כמובן, אפשר מסביב להכניס צבע ואלמנטים. צמחייה במספר גבהים. שילוב של עצי פרי עם עצי נוי. נכון?" אצבעו סימנה את גבולות הגזרה של כל אחד מהשימושים. "אין כאן בעיה של שטח. ונראה לי שגם לא של תקציב." הוא צמצם את עינו השמאלית, ואורי כבר למד שזה הסימן לכך שהדברים נאמרים בהומור.

בשבועות הבאים רותי צירפה לצוות שלהם אדריכל נוף, וכשאורי גיבש את תכנון הגינה, האדריכל המתנשא לא הסתיר את התלהבותו. בכל מפגש טרח לומר שפגש הרבה מעצבי גינות, ושאצל כולם זה מור אוף דה סיים, אבל שלאורי יש חוש נדיר לקומפוזיציה ושפה ויזואלית משלו, והמליץ לארנון לשמור עליו כי הוא נכס.

ארנון נהג להתפאר באורי והציגו בכל הזדמנות כ"לוחש לצמחים". פעם אורי קלט זנב שיחה שבה התרברב ארנון בפני קולגה שפגשו במשתלה, שזכה בעובד הכי טוב שאפשר לבקש.

"עזוב אותך מזה שהוא אף פעם לא חולה, מאחר או מבריז. קח איזה צמח שאתה רוצה, והוא שולף לך את השם העברי, הלועזי, צל, שמש, חזק, חלש, עונות, פריחה, יו ניים איט. כבר הסברתי לו שהוא צריך לפעמים להרגיע עם כל האינפורמציה כי ללקוחות אין סבלנות לזה. הם רוצים גינה יפה וזהו. וזה עוד לפני האקס פקטור. יש לו חוש מיוחד לקלוט את הבן אדם ולהבין בדיוק איזה צמחים מתאימים לו. מאז שהוא עובד אצלי, אני פורח."

הוא טען שאורי הוא הקמע שלו, אך ביקש ממנו להימנע מתקשורת ישירה עם הלקוחות. "אני מביא את הסקס, ואתה מביא את האפיל," טפח על שכמו של אורי עד שזה התנדנד קלות.

כעת, אל מול הגינה המתהווה, בהבל לחות כבד, אורי הביט סביב והיה מרוצה. צבעוניות רעננה ועזת רושם בשילובים מקוריים, ומשחק מעניין של מרקמים ועלוות יצרו תנועה שהיו בה השתנות וחגיגה לעיניים. הוא ישב על גדר האבן מעבר לרחוב והשקיף על הפועלים סוחבים, חופרים, נוטעים, מכסים ומסדרים את הצמחים על פי התוכנית, ועל הכלונסאות שהותקנו כדי לשאת את הקונסטרוקציות של השטחים שנבנו כדי לטפל בהפרשי הגבהים ובמעברים. חתול גדול התחכך בו, ואורי נהנה מקולות הגרגור שהשמיע כשהעביר אצבעות עבות על צווארו.

"אורי, בוא רגע," ארנון עמד לצידה של רותי וסימן לו לחצות את הכביש.

אורי נעמד על שפת המדרכה, הביט ימינה ושמאלה ושוב ימינה, אף שלא היתה שום תנועה בסמטה המבודדת. כדי להתרכז, חצה את הרחוב בהליכה נוקשה כשל חייל במצעד, מניף זרוע ישרה ופוסע קדימה ברגל הנגדית לה.

הוא חשב שקלט את רותי היטב, ולכן לא הצליח לנחש מדוע ארנון קורא לו. הוא חשש שמדובר בשיחת נזיפה מכיוון שבחר להשאיר את השסק. ארנון לימד אותו שגם כשמחדשים גינה, נכון להשאיר משהו מההיסטוריה של הבית, ושרסיסי העבר מעניקים להווה את תוקפו. לכן, אף על פי ששתל מגוון גדול של עצים חדשים, החליט שיהיה נכון להשאיר את השסק למזכרת, אף שרותי היתה ברורה מאוד בהנחייתה המפורשת להיפטר ממנו.

"אורי," ארנון הרים את קולו באופן מלאכותי וגם האט את דיבורו. "רציתי להגיד לך שרותי פשוט עפה על מה שעשית בגינה שלה. היא לא מפסיקה להתפעל מהתכנון ואומרת שקלטת אותה באופן מושלם."

"תודה," סינן ואצבעותיו נקמצו לאגרופים ונפתחו בתנועת הבהוב. הוא לא הבין מדוע ארנון מדבר בשמה, ועדיין הרגיש לחוץ.

"כל הכבוד, אורי," רותי ביטאה את שמו בהדגשה כדי לוודא שהמסר נקלט.

אורי שתק, וארנון חייך באופן מוגזם כדי לסמן לאורי שגם הוא אמור למתוח את שפתיו, אבל אורי התעלם מהאותות שנשלחו אליו. הוא רק המשיך להעביר יד על מצחו כדי למחות את הזיעה.

"נורא חם היום. אתם חייבים לנוח ולשתות משהו כדי שלא תתייבשו לי כאן." רותי דידתה בצעדים קטנים ומהירים אל עבר המטבח וחזרה עם בקבוק מים קרים ושתי כוסות.

אורי התיישב על כורסת הנצרים החדשה ושתה בלגימות גדולות וקולניות. לאט־לאט נרגע.

מתוך הבית עלתה נגינת כינור. הצליל הבליח כמו עשן, מחניק ומעורפל. אורי הרגיש שנשימתו נעתקת. הוא ניסה לפענח את המנגינה המסתורית. זה נשמע כמו התחלה של סימפוניה קלאסית שהתמזגה עם מוזיקה אתנית. הצלילים עלו, מנסרים וחורקים ועם זאת מתפתלים ומלטפים כמו רוח קלילה שנשבה אל שוליו של יום מהביל.

הוא קם והלך בעקבות הצלילים, כאילו בראו לפניו מנהרה של אור והוא הולך כבתוך מחסה, עטוף ומוגן מפני העולם. הוא חלף על פני המטבח הבהיר, המשיך אל הסלון הגדול עם התקרה הגבוהה, פסע על השטיח הענקי עם ריבועי האריגה הצבעוניים וניסה ללכוד את הכיוון שממנו נשמעו הקולות שכמו שייטו בחלל הבית וסחררו את האוויר.

"מה אתה צריך?" רותי עמדה מאחוריו. "שירותים?"

"לא," הוא הסתובב אליה, ידיו שלובות לפניו כאילו חיבק את עצמו. "שמעתי כינור."

היא החוותה בידה אל עבר הקומה התחתונה. "כן. זו יערה. הבת שלי. היא גרה אצלנו עכשיו."

הוא אחז במעקה המתכת וירד במדרגות. על מפתן דלת העץ עצר והאזין לצלילים, ואז פתח אותה.

"מה... די..." צעקה בהולה קרעה את האוויר עוד בטרם הספיק להיכנס אל החדר.

הוא נבהל, רצה לסגת לאחור, אבל לא הצליח לזוז ממקומו. החדר היה חשוך. וילונות כיסו את החלונות הגדולים, אך מבעד לשברירי האור שהסתננו דרכם הוא הבחין בצללית נשית דקה וזקופה יושבת על כיסא גבוה בפינת החדר. היה לה שיער דקיק, שצבע הדבש שלו בהק באפלולית, והיא לבשה חולצת טריקו לבנה מעל מכנסי ג'ינס קצרים. בפסיעות חרישיות התקרב אליה כמו שמתקרבים לחיה כדי שלא תברח, ובקול רועד שאל, "מה את מנגנת?"

עיניו התרגלו לעלטה. הקיר שמאחוריה היה צבוע בירוק כהה, וכרזות פרסום לקונצרטים היו תלויות עליו. עמוד התווים ניצב לפניה, ולצידו ארון עץ כבד שעל מדפיו העליונים הונחו ספרים רבים וחלקו התחתון היה מלא תקליטים. בצעדים מדודים ניגש לספרייה, זיהה על גבי הכריכות שמות של פילוסופים גרמנים וצרפתים ושל משוררים שלא קרא אך ידע על קיומם. הוא התכופף כדי לבחון את התקליטים, ואז התיישב לצד המדף הנמוך. רוב העטיפות היו דומות: שם המלחין בגופן מסולסל, שם הסימפוניה ושם התזמורת. לפעמים גם תמונה של המלחין או של מנצח. הוא לא הכיר מוזיקה קלאסית וזה לא עניין אותו. הוא דפדף בתקליטים חסר סבלנות. קלט את השמות בחטף, בלי שידע איך נשמעת המוזיקה שהלחינו: באך, סטרווינסקי, בארטוק, ראוול, שוברט, בטהובן.

יערה הניחה את הקשת על השולחן, הורידה את משענת הכתף והכניסה אותה ואת הכינור לארגז. חריקה של חיכוך רגלי המתכת של הכיסא שהוסט ממקומו גרמה לאורי להתכווץ ולתחוב את אצבעותיו לאוזניו.

"די," עיווה את פניו ועיניו התכווצו.

"מה די? תעוף מכאן."

"מה את מנגנת?" התעקש לברר.

"תצא מכאן בבקשה!" היא הפרידה את ההברות, אך סוף־סוף הישירה אליו מבט. פניה היו קפוצות, אך גם ההבעה הזועפת לא פגמה ביופייה, שנראה בעיניו שמימי. אורי התקשה להעריך בת כמה היא. מכיוון שהיתה קטנה ורזה ובגלל הבגדים שלבשה היא נראתה ילדה, אך הוא שיער שהיא, כמוהו, באמצע שנות העשרים לחייה.

"מה זה?" אורי לא הרפה, והרים תקליט של בוב דילן שהיה מונח על הרצפה. בתמונה שעל העטיפה הוא נראה אוחז גיטרה, וסביב דמותו עמוסת התלתלים פזורה עמימות מעורפלת של אולפן. אביו העריץ את דילן וטען שהוא גדול הכותבים של העת הזאת. כשהיה שומע אותו בנסיעות, הצטרף בהתלהבות לקולו הצפרדעי והסביר לאורי שאף אחד לא יודע לנסח כמוהו משפטים שאומרים כל כך הרבה בכל כך מעט מילים, שהוא מהפכן ופורץ דרך כי הוא לא עושה חשבון לאף אחד ולא מעניין אותו מה חושבים עליו. אורי הכיר המון שירים של דילן. זה היה פס הקול של ילדותו. אבל זה לא היה הסגנון שלו האזין.

"תלך מפה. מה לא ברור?!" אגרופיה נקמצו, ורקיעת הרגל שלה גרמה לו להירתע.

"Time Out of Mind — איך היית מתרגמת את זה?" התעקש למרות זעפנותה.

היא נשכה את שפתיה, עצמה את עיני האיילה המלוכסנות שלה ונשמה נשימות עמוקות כמי שמבצעת תרגיל של שליטה בגל זעם העומד להתפרץ.

"הזמן יוצא מדעתו?" עיניו שוטטו בחלל החדר. "time זה פשוט — יש כל מיני אפשרויות, אבל המילה הכי נכונה היא זמן. אבל ל־mind יש המון תרגומים. שכל, בינה, דעת, זיכרון, נטייה, שאיפה, תודעה, מחשבה, נפש, וגם שם לב, מבחין, משגיח, אכפת לו, מפריע לו, נזהר..." דקלם בקול מונוטוני. "אולי צריך ללכת לכיוון של תודעה על־זמנית." הרהר בקול, אך לא קיבל כל תגובה. "מה את אומרת, אולי זמן שמשתגע? זמן יכול להשתגע?"

"זמן לא, אבל אנשים — כן." עיניה רשפו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהגיבה לשאלות שלו.

"יש לך פטפון?"

"מה נראה לך?" אמרה בחוסר סבלנות והצביעה על המכשיר המרובע עם כיסוי הפלסטיק שניצב על שידה בירכתי החדר.

"אני רוצה לשמוע אותו." אורי הוציא בזהירות את התקליט השחור מהעטיפה והתקרב איתו אל הפטפון.

"ואני רוצה שתעוף לי מהחדר," ידה התרוממה כמו חרב שנשלפה מנדן כשהצביעה אל הדלת.

אורי החזיר את התקליט לעטיפה והניח אותו על הרצפה, בדיוק במקום שממנו לקח אותו, הסתובב ויצא. הוא כמעט מעד במדרגות, אך ייצב את עצמו ועלה בחזרה לקומת הכניסה.

"פסססס," התכופף אל עבר החתול השמנמן שהתחכך ברגלו, הרים אותו והצמיד את פרוותו אל פניו כך שתלטף את לחיו.

"איך היית מתרגם את הביטוי highway of regrets?" יערה הפציעה פתאום ונעמדה לצידו, בלי שהרגיש שעלתה אחריו במדרגות.

"נתיב החרטה? אוטוסטרדת החרטות? כביש מהיר של חרטות? אולי להשתמש בצער במקום בחרטה? מה אתה אומר?" היא פכרה את אצבעותיה, ועיניה התכווצו אל מול האור המסנוור.

אורי לא הגיב, והתמסר להתרפקות החתול על חזהו. "אני לא יודע." השיב אחרי שקט ארוך. "תרגום זה מכלול. הוא צריך ללכוד את הזרימה, את המצלול, את המשלב, את החריזה ואת הקצב. וגם את המהות של השיר. אי אפשר להתייחס לביטוי אחד בלי שום הקשר," הסביר, והמילים נפלטו מפיו כאילו נלעסו בין לסתות חשוקות. הוא לא הביט ביערה.

"מה קורה?" ארנון התקרב אליהם אחרי שסיים שיחת טלפון ארוכה. "אנחנו מתקדמים?"

"כן." אורי שחרר את החתול והזדקף. "פרקנו מהמשאית את כל ההדרים, וביקשתי מהחבר'ה מהמשתלה שיעבירו את האבוקדו ואת הליצ'י פנימה. את העוזרד האדום והלגיסטרמיות שמנו בצד. החלטתי לשנות קצת את התוכנית ולשתול את האגון הגמיש ליד הבריכה ואת הדק פרי מול החלון של המטבח. את הטברנה מונטנה אני מציע לפזר בחיץ עם השכנים ליד הגדר, אחרי שיסיימו לבנות אותה. זה יעבוד יותר טוב לדעתי."

"אני לא חושב שאנחנו יכולים להמשיך היום עם החום הזה. אפילו סמי וסוסו כבר גמורים." הוא הצביע על הפועלים האריתראים שישבו על הארץ. "עדיף לחתוך ולהמשיך מחר." הוא שלח מבט מתנצל אל רותי שחמקה אל המזגן שבפנים. אורי הביט סביב בשביעות רצון, לקח את מפוח העלים שהושען על הקיר לצד שער הכניסה וצעד אל הטנדר.