אנטומיה של בדידות

הקדמה

שלושת עמודי הבדידות

אנחנו נוצרים מתוך קשר. אנחנו ניזונים בביטחון ובחמימות של קשר, מרגע שהאימהות שלנו מצמידות אותנו לשדיהן. אנחנו לא מסוגלים לתפוס את ההבדל בין אימא שלנו לעצמנו, לכן בדיוק אז, במצב האיחוד הזה, אנחנו הכי קרובים למי ולמה שאנחנו באמת. אנחנו קרובים עד כדי כך שאנחנו לא טורחים לשאול את השאלה "מי אני?" אין צורך לשאול כי אנחנו לא נבדלים.

באקסטזה של קשר יש דממה עמוקה של הוויה. המניע לתנועה שלנו לאורך החיים הוא לא החרדה שנובעת מהצורך להשיג משהו שחסר לנו, אלא העשייה היא פשוט ביטוי טבעי להוויה. המצב הזה של הוויה הוא הכי טבעי לנו. והמצב הזה של קשר הוא מה שהושחת בתוכנו.

הספר הזה מסביר איך זה קרה, שלא באשמתנו, ומה נוכל לעשות בעניין. אובדן הקשר הטבעי יצר בדידות עמוקה וכאב נואש, אבל יש דרך לעבור את זה ולהגיע לתחושה מחודשת של קשר עילאי, כי בסופו של דבר זו זכותכם המולדת.

מגפת הבדידות

אנחנו חיים בעולם שבו יש מיליארדים רבים של בני אדם. ובכל זאת, התחושה המשותפת למרבית בני האדם שחיים על כדור הארץ היום היא שעמוק בפנים כל אחד מאיתנו לבד לגמרי. במרוצת השנים שבהן הסתובבתי ברחבי העולם, לימדתי נתונים דמוגרפיים שונים והובלתי תנועה רוחנית, התבהר לי לדאבוני שאם מרבית בני האדם שותפים לתחושה הזאת שהם לבד, הרי שהבדידות מורכבת יותר מכפי שנדמה. יש כאן משהו מורכב יותר מהצורך הפשוט להיות בחברת אנשים נוספים, והתחושה העמוקה הזאת של בידוד היא זו שזקוקה לריפוי. אבל בזמנו, כשהתחלתי להיות מודעת למגפה הזאת, עוד לא ידעתי את התשובה הזאת. לא ידעתי את התשובה, כי כך בדיוק הרגשתי גם אני.

נראה שהמילה בדידות לא מצליחה אף פעם לתאר את הרעב המייסר לקרבה. חיי היו נגועים בבדידות. והתהילה, שהגיעה כאביזר טבעי לקריירה שלי, רק הדגישה את הבדידות כמו בזכוכית מגדלת. במשך כל חיי לא הרגשתי אף פעם שרואים אותי, שומעים אותי, מבינים אותי או רוצים אותי. התהילה יותר הקשתה עליי להשיג את הקרבה שנכספתי אליה באופן נואש כל כך. כלפי חוץ נראה לעולם שכולם מעריכים אותי ורוצים אותי, אבל אין דבר רחוק יותר מהאמת. אנשים ראו אותי, הרגישו אותי והבינו אותי פחות מבעבר. הייתי מוקפת באנשים, אבל הייתי בשבילם לא יותר מההשלכות שהם הטילו עליי. הערך היחידי שהיה לי, והסיבה היחידה שבשלה הם רצו אותי, זה כדי להשיג את הדברים שיכלו להשיג באמצעותי.

כשאדם מתמודד עם בעיה בלי פתרון, הברירה היחידה שלו היא לחפש את התשובה בעצמו. מצאתי את עצמי בתפקיד החלוצה בארץ לא נודעת. ראיתי בבהירות רבה שבדידות היא המקור הראשון לסבל בעולם שלנו, וגם משהו שכולנו מנסים להימנע ממנו בשיטות התמודדות רבות מספור. אבל אי אפשר להימנע ממשהו ובו־בזמן גם ללמוד עליו. לכן החלטתי לעשות ההפך. ידוע שמורים רוחניים בעולם הישן נהגו להתבודד במדבר או במערה בניסיון להבין משהו על היקום. החלטתי לנקוט באותה גישה. רק שבמקום להיעלם במערה, נעלמתי בתוך הבדידות באמצעות מסע שמאני במרכז אמריקה והחלטתי להישיר מבט אל השטן. התהליך הזה ארך בסופו של דבר קצת יותר משנה. הבנת המהות האמיתית של הבדידות והאנטומיה שלה אפשרו לי להבין את היפוכה. וכשראיתי את הבדידות בבהירות, יכולתי לראות את הקשר בבהירות. וכך שבתי לעולם כשאני מוכנה ללמד אנשים על הבדידות שלהם ועל קשר. ועם ההבנה החדשה הזאת שמצאתי בליבי, בתודעתי ובגופי, כתבתי את הספר הזה.

הספר "אנטומיה של בדידות" התפתח מתוך אוסף מבולגן של רשימות שכתבתי, פעמים רבות על ניירות מוכתמים בדמעות. ניירות שנדחסו לתרמיל הגב שלי בכל מסע שמאני שיצאתי אליו במשך אותה תקופה בחיי. הספר כמעט נכתב מעצמו באמצעותי. בעזרת המידע הזה יכולתי להפוך בדידות לקשר גם בחיי האישיים ובחיי כל אחד מחברי הקהילה שלי.

חוסר מודעות יכול להיות כמו וירוס שמתפשט מדור לדור, אבל כך גם התעוררות. החזון שלי הוא שהמידע בספר הזה יתפשט ברחבי הפלנטה עד שנוכל לומר רשמית שאנחנו חיים בעולם שיש בו מיליארדי אנשים ואף אחד מהם לא מרגיש בודד.

טראומת הניתוק

לכל אחד מאיתנו יש סיפור אחר על הזמן שבו איבדנו את תחושת הקשר. אבל בשלב כלשהו, בתחילת חיינו, כולנו חווינו אותה נפילה מאיגרא רמה, את אובדן תחושת הקשר הפנימית העמוקה. כתוצאה מכך, רובנו עוברים את יתרת חיינו במעין משיכת חבל אין־סופית בין צד מסוים בתוכנו שמשתוקק נואשות להחזיר לעצמו בכל מחיר את הקשר הזה ובין הצד בתוכנו שרוצה להרחיק את הקשר הזה בכל מחיר.

הכאב שבאובדן הקשר הזה הוא התגלמות הטראומה העמוקה ביותר שאנחנו יכולים לחוות. הטראומה מפוררת אותנו וקורעת אותנו. היא הופכת סימטריה לאי־סדר. דממה לבהלה. הרמוניה למלחמה. אושר לסבל.

כשאנחנו חווים את הטראומה הזאת, אנחנו מרגישים כאילו הרכבנו משקפיים עם עדשות אפורות, ורובנו ממשיכים להרכיב אותם כל חיינו. אנחנו רואים את העולם מבעד לכאב שבעדשות האלה. מבעד לעדשות האלה אנחנו רואים את עצמנו כנפרדים מהאנשים ומהדברים שסביבנו. אנחנו תופסים את עצמנו כאילו אנחנו... לבד.

הכאב במצב האנושי הוא שאנחנו חיים על פני הכדור הזה יחד עם מיליארדי אנשים נוספים, ובכל זאת כל אחד מאיתנו מרגיש לבד. בשל טראומת הניתוק שחווינו, אנחנו רואים את עצמנו כמנותקים מכל מה שנתפס בעינינו כ"אחר".

די בכך שהנתק הזה מכאיב לנו. אבל למען האמת, זה לא נגמר שם. הכאב הזה מתפשט ברחבי כל הכדור. אם אתם באמת מחוברים למשהו, אתם לא יכולים להכאיב לו בלי להכאיב גם לעצמכם. כשאנחנו תופסים את עצמנו כמנותקים, אנחנו כבר לא חשים את אדוות האחדיות, שהיא האמת הבסיסית שלנו. אנחנו כבר לא מרגישים את ההשפעה שיש לכל דבר עלינו, וכתוצאה מכך אנחנו יכולים להכאיב למשהו או למישהו אחר בלי לקלוט את הכאב בתוכנו.

מהותו המכאיבה של הניתוק

המחשבה שיש משהו מסוכן ומכאיב בלהיות מנותק עשויה להיראות תאורטית ומופשטת עד שמבינים שזו הסיבה שבגללה הופרדו אוכלוסיות רבות במשך שנים רבות. אנשים כהי עור נלקחו ממשפחותיהם והוחזקו כעבדים, נשרפו, הוכו ונתלו. זו הסיבה שבשלה הוקמו בשנות ה־40 אושוויץ עם יתר מחנות המוות כדי לכלוא ולהשמיד את היהודים וקבוצות אוכלוסייה נוספות שהתנגדו למשטר הנאצי.

הניתוק גרם לארצות הברית להטיל את פצצות האטום על הירושימה בשנת 1945. זו הסיבה שבגללה בשנת 1979 חיסל משטרו של פול פוט 21 אחוזים מכלל האוכלוסייה בקמבודיה. וכיום הניתוק הוא הסיבה לכך שמישהו בוחר להתאמן במשך שנים למשימה יחידה, שבה הוא חוגר על גופו חגורת נפץ ומפוצץ אותה ואת עצמו יחד איתה במתקפת טרור, שמטרתה ליצור אימה והרס בקרב כל מי שאותו אדם החליט שהוא האויב שלו.

כל פשע שבוצע אי פעם קרה משום שאדם ראה את עצמו כנפרד ומנותק מהאדם שכנגדו הוא ביצע את הפשע. לכן אפשר לומר שתפיסת הפירוד היא לא רק מקור הכאב הגדול ביותר שאנחנו חווים בחיים האלה, אלא גם הדבר המסוכן ביותר עלי אדמות.

הפירוד בהתגלמותו העמוקה ביותר

למה מקרים נואשים כאלה ממשיכים להתרחש אפילו בעולמנו הנאור כביכול? זה קורה בגלל בדידות שכמותה לא ניתן לפתור פשוט באמצעות הימצאות בקרבת אנשים רבים יותר. למעשה, הבדידות המכאיבה ביותר היא זו שממשיכה להתקיים אפילו בתוך חדר הומה אדם. הבדידות מהסוג הזה, שמי שחווה אותה אינו מסוגל להרגיש חיבור אנושי אפילו כשהוא מוקף באנשים, דומה לעינוי שחווה מי שגווע ברעב בתוך חנות מכולת. לבדידות כזאת אני עומדת להתייחס בספר הזה.

יש אמרה לפיה ניתן להכיר את הצבע השחור רק כשמכירים את הצבע הלבן. במילים אחרות, רק באמצעות הניגודיות אנחנו יכולים לפתח מודעות אמיתית לקוטביות כלשהי. ולכן אם נכיר היטב את הבדידות, נוכל להכיר היטב את הקשר.

ההתקדמות שלנו בספר הזה תזרום בהתאמה מושלמת לעקרון המודעות האוניברסלי הזה. אתם תלמדו להכיר מהו קשר בכך שתכירו קודם את הבדידות. תתחילו בתהליך של שיקום הקשר בכך שתראו תחילה את הבדידות במבט צלול ותרגישו אותה בלב טהור. תלמדו להבין את הקשר באמצעות הבנה מלאה של הבדידות.

שלושת עמודי הבדידות

קשר מרמז על מעין הרמוניה. לכן קל להניח שבבדידות אין שום הרמוניה. ובכל זאת, יש בבדידות אלמנט של הרמוניה. ההרמוניה הזאת היא המספר שלוש שמייצג הרמוניה. אני מתכוונת ספציפית להרמוניה כזו שכוללת וממזגת בתוכה שני ניגודים.

האחדות שמסמל המספר שלוש אינה מושגת באמצעות היפטרות ממספר שתיים (מספר הניגודים) או ממחיקת הישות שגרמה לחוסר ההרמוניה. המספר שלוש ממזג את הכאוס שיש בשניים כדי לברוא ישות חדשה. ישות שכוללת בתוכה בהרמוניה את שני הניגודים.

כדי לאחד בין שני ניגודים, במקרה הזה בין אחד לשניים, יש צורך להציג ישות או מטרה משותפת, שאני קוראת לה "שלוש", והיא גדולה משניהם. המשוואה הזאת נראית אולי מופשטת, אבל ככל שתתקדמו בקריאת הספר תראו את התזמור השמימי הטבוע בתפיסה הזאת וגם את השלכותיו בכל מה שנוגע לקשר.

תדמיינו לרגע שישות מספר אחת מייצגת את הטוב וישות מספר שתיים מייצגת את הרע. אלה שני ניגודים. ישות מספר שלוש תדגים שמה שנדרש הוא איחוד בין טוב לבין רע למען מטרה משותפת, גדולה משניהם. למטרה הזאת אפשר לקרוא אֶחָדיוּת הצורה האולטימטיבית של קשר.

מעניין שאת הבדידות מרכיבים שלושה עמודים. שלושת העמודים האלה, כשבוחנים אותם מבעד לכוח הפנימי של מספר שלוש, מרמזים שהתשובה לבדידות מובנית בתוך המרקם האוניברסלי של הבדידות עצמה.

שלושת עמודי הבדידות הם:

1. פירוד

2. בושה

3. פחד

אחרי שמצליחים להבין לעומק את שלושת האלמנטים החיוניים האלה ואיך הם מתקשרים לחייכם, שני החלקים האחרונים בספר הזה יספקו דרכים מעשיות שיעזרו לכם ליצור שוב קשר בחייכם וילמדו אתכם איך לשמור על קשר חזק ומיטבי במערכות היחסים שלכם.