אני והאין רוכבים על אופניים

 פרק 1 לב טהור

״לב טהור בְּרָא לי וכו'. כי מה שמדברים בינו לבין קוֹנוֹ, הוא בחינת רוח הקֹדֶש... שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקֹדֶש. וצריך לחדש תמיד, לבקש בכל פעם בתחנונים ודברי רִצּוּיִים חדשים. ולזכות לזה, צריך טָהֳרַת הלב... וְטָהֳרַת הלב הוא, על־ידי שמתלהב ובוער לבו להשם יתברך... ולבוא להתלהבות וחמימות להשם יתברך, הוא על־ידי תנועה״.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה קנ"ו)

הכול התחיל אחרי שיואל התגרש. גלי ההלם עוד הִכוּ בנו.

אשתי סירבה להאמין. ״אורנה מתגרשת?״

הסברתי לה שיואל התגרש, ומכיוון שאורנה היא אשתו, גם היא התגרשה.

״אורנה מתגרשת?״ התעקשה אשתי, שקועה בעולמה הפנימי המזועזע והנרעש מהחדשות האחרונות, ״היא הבנאדם הכי יציב שאני יכולה לדמיין".

רציתי להזכיר לה שאורנה נשואה, או ליתר דיוק - היתה נשואה, לאחד האנשים הכי לא יציבים והכי פראיים שאני מכיר, אבל שתקתי. אהבתי את יואל אבל הייתי מודע לכך שיש לו בעיות, וגם לעובדה שלא נראה שהוא מתכוון לטפל בהן, לפחות לא בשנים הקרובות. בקיצור, אותי לא הפליא שהוא התגרש, אלא הסודיות שקדמה לגירושין, וגם השתיקה שגזר על עצמו אחריהם.

בשנים האחרונות, לפני שהתגרשו, גרו יואל, אורנה וחמשת ילדיהם במושב ליד מירון. בגלל המרחק והחיים ששטפו אותנו לכיוונים שונים לא ראיתי אותו כמעט. הפעמים היחידות שהתראינו בהן, וגם זה לזמן קצר, היו כשהצלחתי להתנתק מהמטלות ומהשגרה היומיומית ולעלות למירון, לציון של רבי שמעון בר־יוחאי, שם ראיתי את יואל במניין של הנץ החמה, לבוש בבגדים לבנים מכותנה רפויה וזועק את תיבות התפילה בהתלהבות שלא הצטננה עם השנים.

בסופו של דבר נשארו אורנה והילדים במושב, ויואל עבר בחזרה לאזור שלנו. הוא אמר שהמעבר בחזרה לעמק איילון ייטיב עמו ויעזור לו לאזן מחדש את חייו. ״אין כמו פארק קנדה״, קבע בנחישות אופיינית. העובדה, שהוריו גרים בָאזור ושיואל חזר לדור ביחידה הצמודה לביתם, מעולם לא עלתה על הפרק.

אשתי אמרה שהיא חוששת מהמעבר שלו ומפחדת שהוא ישפיע עלי לרעה. אמרתי לה שיואל חבר שלי, ושאני מרגיש שלפני שאנחנו עושים את החשבונות שלנו, במצב של יואל כיום אני רוצה לראות מה קורה איתו ואיך אפשר לעזור לו לייצב את חייו המתפרקים.

צפירות רמות פילחו את האוויר וקטעו את חוט המחשבה שלי. הרמתי את עיניי מהגמרא שהיתה מונחת לפניי, וקיוויתי שהצפירות ייפסקו. זה לא קרה. לצערי מקור הצפירות המשוער חנה בחניה שלי - יואל הפרוע. בעבר ניסיתי להסביר לו שאני גר בשכונה שקטה, ושהשכנים... זה לא ממש עניין אותו. סגרתי את הגמרא ויצאתי בבהלה מהבית, שועט לכיוון החניה.

יואל ישב בתוך הג'יפ שלו, לנדקרוזר לבן ומאובק כבן חמש שנים שהוריו הורישו לו לאחר שהחליטו לשדרג למודל חדש יותר. יואל עיטר אותו בסטיקרים צבעוניים, שביטלו ממנו סופית את המראה היוקרתי שהיה לו. נותרה רק מדבקה שנשאה את שם חברת הנדל"ן של אביו - שריד שהעיד על בעליו הקודמים. ניגונים עליזים פרצו מהחלונות הפתוחים ואיימו למלא את חלל השכונה. הצלחתי לראות את חיוכו השובב מרחוק. משקפי שמש ענקיים עיטרו את פניו המתהדרים בזקנקן לבן.

״זיהום רעש סביבתי״, אמרתי לו כשהתקרבתי והצבעתי על נגן הדיסקים, מחזיר לעצמי את הנשימה.

״הפצה״, אמר בחיוך מדושן.

״יואל, אמרתי לך בלי צפירות״, ניסיתי שוב.

”תפסיק להילחץ מהשכנים", קרא בצהלה, ולפני שהספקתי להגיב או למחות - צפר שוב.

יואל הוא החבר הקַבָּלי שלי. כל אחד צריך חבר קבּלי אחד או שניים, שיבאר מושגים מעורפלים בעולם הסוד, או כדי לבדוק איתו אם לרעיונות ולכיוונים, שהאירו לך בלימוד או בהתבודדות, יש יסוד ממשי או שהם סתם בגדר הזיה. בכל שיחה איתו על פנימיות הוא מפליג למחוזות ליריים של מפגשי אוהבים בין החתן והכלה, המלך ואהובתו. הוא חי בעולם של מטאפורות מיסטיות ומאמין באהבה חופשית - עם השם יתברך.

אני ויואל הולכים ביחד שנים אחורה, עוד הרבה לפני ששנינו חזרנו בתשובה. למדנו יחד ב"בליך", ואפילו בצבא דרכינו נפגשו. היינו חבורה: יואל וייס, אייל ברלב, רפי אוחנה ואני. בהתחלה היינו שלישייה, אבל בשלב כלשהו, לאחר הגירושין של הוריו, עבר רפי מבית הספר הדתי שלמד בו לבית הספר שלנו והצטרף לחבורה. מאז היינו "הרביעייה": יו-יו, רפי, ילי ואני.

נזכרתי בילדים המתוקים של יואל. הגדולים - בר־יוחאי בן העשר, טוהר־לב בת השמונה, שירשו את העיניים הבהירות של יואל וגם את מבטו החולמני. ואחריהם איילת־השחר, אור וזוהר־חי הקטן, שירשו את העיניים השחורות והמבט החודר של אורנה. אני מקווה שהם ישרדו את הפרידה טוב יותר מן האופן שרפי קיבל את זו של הוריו, חשבתי. היה לו קשה, זה בטוח, ואני לא יודע אם למישהו בסביבתו היו אז כלים להכיל את זה - לנו ודאי לא היו. אמא שלו - אישה קשת יום שמנסה לגדל את הילד שלה לבד, היתה תמיד עסוקה. הוא עשה כל מה שרצה בלי שיגבילו אותו. אמא ואבא שלו ניסו לפנק אותו, כנראה כדי לפצות על הגירושין, אבל הוא תמיד נראה לי לא מרוצה. לא היה חסר לו כלום, כביכול, אבל כל מה שהם ניסו לעשות לא באמת פיצה על החלל. והוא עשה כל מה שיכול כדי לחפות על הקושי שלו ולברוח ממנו. אולי עד היום הוא בורח.

קפצתי לתוך הג'יפ והתיישבתי לידו. "לאן?" שאלתי.

הג׳יפ שעט אחורה בסערה. יואל סובב את ההגה וניווט אותנו מחוץ לרחוב ההולנדי הקטן בחריקת גלגלים. הוא הגביר את המוזיקה, והיא התנגנה ברמקולים, מחרישת אוזניים. קיוויתי שדודו, השכן המנומס מדי, לא בבית.

יואל נסע מהר מדי, וכשחגרתי את חגורת בטיחות, הוא פרץ בצחוק פראי. "זה לא יעזור לך", הוא צעק. הסתכלתי עליו במבט מודאג. הוא כנראה צודק. כשהיתה הפסקה קלה במוזיקה הוא אמר: "הביטחון היחידי", ועצר לרגע, "מגיע משם", והצביע לשמים. הג'יפ קיפץ בעליצות ויואל פנה לכיוון היער. הוא החליש את עוצמת המוזיקה. ״נרגעת?״ הוא שאל. לא עניתי.

יואל תמיד היה טיפוס קיצוני. לפעמים לא ברור לי אם הוא מנסה בכוונה לעצבן אותי ולראות עד איפה הוא יוכל למתוח את יכולת ההכלה המוגבלת שלי - או שהוא באמת פשוט כזה. הרבה אנשים לא מסתדרים איתו, והוא טוען שמבחינתו זה ממש בסדר. "חברים זה לא פרחים", הוא אמר לי פעם, "לא אוספים אותם, חותכים להם את הרגליים ושמים בוואזה. חברים זה משהו חי. בוער. בועט".

יש ימים שיותר־מדי־יואל זה יותר מדי גם בשבילי, אבל הבוקר קמתי במצב רוח מרומם, מוכן להכיל עוד מנה גדושה של יואליות.

הכבישים הרחבים והמוכרים פינו את דרכם לשבילי עפר צרים ומוכרים פחות. המעבר מהכביש הסלול לדרכי העפר היטיב עם הג׳יפ, שכאילו חזר למחוזות המוכרים לו. הוא ניתר בקלילות וצלח את הבורות והאבנים הקטנות הפזורות בדרך. יואל דיבר, אבל בגלל הרעש של המנוע והמוזיקה המתנגנת לא הצלחתי לשמוע אותו, הוא האיץ והג'יפ דהר. הנסיעה החלה להיות מהנה יותר. קפיצות קטנות, עליות וירידות.

הגענו לנקודת תצפית במעלה הפארק, ויואל בלם תוך הטיית ההגה. ענן חול היתמר סביבנו. חשבתי שהג'יפ עומד להתהפך, אך התבדיתי. הוא לא התהפך, ואני נשארתי חי. הסתכלתי על יואל והוא חייך ואמר: "רק שלא תירגע יותר מדי. יאללה צא, הגענו".

״תגיד״, שאלתי וקפצתי החוצה מהג׳יפ, ״אתה יודע מה קורה עם רפי?״

יואל הניד בכתפיו. ״הוא שלח לי מייל לפני כמה חודשים מדרמסאלה. אמר שהוא נכנס לריטריט שתיקה של שלושה שבועות עם איזה רימפוצ׳ה טיבטי. מאז לא שמעתי ממנו שוב״. הוא הביט בי. ״למה אתה שואל?״

התחלנו ללכת לכיוון העצים. ״לא יודע״, אמרתי, ״סתם נזכרתי בו ובפעם הזאת שנסענו בג׳יפ שלך בנחל ערוגות וכמעט התהפכנו״. השילוב של יואל וג׳יפ ו"כמעט התהפכנו" לא היה לגמרי נדיר. משום־מה אני כל פעם שוכח את זה ונכנס איתו להרפתקה חדשה.

יואל נעמד לרגע ופניו הרצינו כמתאמץ להיזכר, ואז החל פתאום לצחוק. ״כן, זה היה קורע. רפי התחיל לצעוק ואמר לי שבחיים הוא לא נוסע איתי יותר. ואתה בכלל לא דיברת אחרי זה איזה... חצי שעה, היית לבן כסיד. כמו מישהו שכרגע פגש שד״. הוא עצר שוב ובחן אותי, ״גם עכשיו אתה נראה קצת חיוור״.

״עזוב״, אמרתי, ״עכשיו זה מהפלואורסצנטים״.

המשכנו לטייל, ואז הוא עצר והביט בי.

״אתה יודע מה״, אמר מהורהר, ״נראה שסוף סוף הבנתי מה הבעיה שלך״.

״הבנת מה הבעיה שלי, אה?״

״כן״, אמר בביטחון.

ברור כשמש. הוא הבין. ״נו?״

״אתה רוצה לדעת?״

״דבּר״, אמרתי בקוצר רוח. לא היה לי כוח לאבחנות של יואל, ועצבן אותי שכמו תמיד כשיש לו משהו להגיד - הוא מאט במקום להאיץ, מתאמץ לתת לדבריו נופח דרמטי מופרז.

״הבעיה שלך היא שאתה תקוע כל היום ולא זז. נהיית מקובע, ידידי היקר. מי שלא זז לא מתחדש, וזאת הבעיה שלך - חוסר בהתחדשות. ההתבודדויות שלך, תן לי לנחש, הן חסרות חיות וחסרות חן - אם בכלל יש לך זמן להתבודד בימים האלה. נכון?״

לא עניתי. הרחקתי את מבטי ממנו ובעטתי באצטרובל.

״אתה יודע מה אתה מפסיד, אחי?!״ הוא פירש את השתיקה שלי כהסכמה, ״עולם ומלואו אתה מפסיד. אתה יודע, הלב שלך זה כמו כור גרעיני, ואתה משתמש ב... אולי אפס נקודה שלושה אחוזים״.

הבטתי בו בחוסר אמון. יואל. מלך הדרמה.

״טוב, אולי אפס נקודה חמישה אחוזים. הרי רבי נחמן אומר שמה שמדברים בינו לבין קונו זה בחינת רוח הקודש, נכון? אתה יודע מה זה? רוח הקודש!״

הנדתי בכתפיי.

״תאמין, תאמין, בנאדם. כל מה שחסר לך זה קצת תנועה. רק תסתכל על הפנים החיוורות שלך. אבל אתה יודע מה צריך כדי שהדיבורים של הלב יהיו דיבורים של רוח הקודש? צריך טהרת הלב. ואיך משיגים טהרת הלב? על־ידי תנועה! תנועה מייצרת חום, וחום יבעיר לך את הלב - והופ! מה אומר?״

״אולי״, אמרתי. הוא צדק. קצת מעצבן, אבל צודק. בשביל זה צריך חברים, חשבתי לעצמי. שיגידו לך את האמת - גם אם היא לא תמיד נוחה או נעימה. ואני יודע שבאמת אכפת לו ממני, לכן קל לי יותר לעכל את הדברים.

נאנחתי. יותר מדי שעות מול מסכים מרצדים, יותר מדי בהייה בספרים בלי לקום להתרענן. מאוד שמחתי ללמוד ולעבוד מהבית, אבל היתה בדברים של יואל נקודה נכונה. יש לו חוש טוב לקרוא בני אדם - או לפחות את רוב בני האדם, חוץ מאת אשתו לשעבר, חשבתי בלבי. רציתי לשאול אותו איך הולך עכשיו, אבל לא שאלתי.

הוא הנהן והמשכנו בדרכנו בין אורנים ענקיים. עברנו על פני חומת אבן שממנה היה אפשר לצפות על כל העמק.

״ואני יודע מה יעזור לך״, אמר יואל בחיוך ממתיק סוד.

״נו?״ הוא יכול לעצבן פילים.

״שני גלגלים״, הוא אמר.

״יואל!״ התחלתי להתעצבן.

״אופניים״, הוא אמר והפסיק לחייך.

״באמת?״ שאלתי, ״דווקא אופניים?״

״רבּנו אמר שכל אחד צריך שיהיה לו סוס לצאת אתו ליער. אתה גר ממש ליד היער, אבל נראה לי שפעם אחרונה שהיית כאן זה היה כשבאתי לבקר אותך לפני שנה, לא? עכשיו הכול ישתנה - אתה תקנה אופניים!״

״אופניים..." גלגלתי את המילה בפה, ומשום־מה מיד התחלתי להרגיש אהדה ושייכות אליה. הרעיון הזה עבר לי בראש אולי פעם, אבל הוא נשכח כמו הרבה רעיונות אחרים. הילדים שלי בטח ישמחו אם אקנה אופניים, והם ישמחו כפליים אם באמת ארכב עליהם.

״נלך לעמית אופניים!״ קרא יואל בהתרגשות, ״אני חייב להכיר לך את עמית. הוא ימצא לך את הזוג המתאים. לא פגשת כזה גורו אופניים בחיים. ואתם ממש מתאימים שניכם - בדיוק אותו ראש״.

יואל נראה נלהב מהרעיון, ואני חשבתי על זה ששוב אנחנו לא מדברים בכלל על הגירושין שלו ועל כל מה שהיה שם. קשה לדבר עם יואל על רגשות. שיחות על רגשות מטפסות אצלו מהר מאוד מהלב אל השכל, ושם מתחיל מחול שלם של ספירות ועולמות רוחניים ורעיונות מופשטים. האפשרות השנייה, זו שבזמן האחרון נקט יותר, היתה להתעלם לגמרי או להחליף נושא.

"טוב, יואל", אמרתי, "לאן זה מוליך?"

"זה מוליך", אמר יואל בטון יֶקה מעושה, "לנקודה A ומשם לנקודה B". הוא עצר והביט בי במבט פראי ואמר פתאום: "בנאדם, אתה הולך למות. אתה יודע את זה? יום אחד אתה תמות, ואז מה תגיד? התאמנתי להיות ילד טוב כל החיים? לא רציתי להפריע לשכנים? השתדלתי לנסוע לאט ובאלגנטיות? התבטאתי תמיד כשורה בכל מקום ובכל אירוע? מה תגיד, אה? הייתי בסדר? תקשיבו: תכניסו אותי לגן עדן, בחייאת, תעשו טובה, הייתי ילד טוב תשעים שנה!"

הסטתי את המבט והסתכלתי על עץ מרוחק. האמת - לא ידעתי מה לענות לו. הוא צדק. כמה אנרגיה אני משקיע ב"להיות בסדר", ב"להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון". זה אפילו לא מודע. אני בכלל לא שם לב לזה - זה פשוט נמצא שם קבור בתוך התודעה שלי ומנהל אותי. ככה אני מסתדר בכל מקום, תמיד לומד מה להגיד ואיך. תמיד התגובות שלי הן "נאותות". אבל איפה אני בכל זה?

"אולי אתה צודק", אמרתי והשפלתי את המבט ובעטתי באבן.

"אחי", הוא אמר ותפס אותי בזרועותיו, "אני אוהב אותך. אבל צריך קצת לנער אותך לפעמים. לנער ממך את האבק כדי לתת לאריה שבתוכך לשאוג. אתה כל היום משתיק אותו. יאללה, תן לעצמך להיות. לא מגיע לך?"

המשכנו ללכת לאט. השביל התעקל שמאלה, ובהמשך עמדה קבוצת עצי אורן סבוכים. היה שם שולחן קק"ל קטן וספסלי העץ שסביבו. התיישבנו. "אתה מבין", פתח יואל, "אני לא אומר לך מה לעשות או איך לעשות. זה לא שיש לי איזה רעיון איך אתה אמור לחיות. אבל אני רואה אותך גורר רגליים, כבוי - ואני נגנב. איפה הרצון שלך? איפה החיוּת?"

"יש לי שאיפות", התגוננתי.

"עזוב שאיפות, עזוב סיסמאות. החיים קורים עכשיו. הם לא קורים עוד שנה. עוד חמש־עשרה שנה. 'היום - אם בקולו תשמעו'!, נכון? הכול קורה עכשיו. הכול קורה היום. הכול קורה בשנייה הזאת, שלעולם לא תחזור. אתה כל כך בקלות מוכן לוותר עליה?"

לא עניתי.

"תבין", אמר יואל בהתלהבות, "מה שהאר"י מסביר - שהעולם נברא מחדש כל הזמן, שכל רגע יש בריאה מחדש, והקדוש־ברוך־הוא מחדש את העולם כל הזמן - זה גם בנפש שלך! עולמות נבראים ונחרבים בתוך הנפש שלך. כל הזמן יש התחדשות, כל יום מביא איתו בשורה חדשה. הטעות היא שאנחנו חושבים שאנחנו חיים במציאות ליניארית, קבועה. אנחנו מדמיינים שיום האתמול מחובר להיום, וככה אנחנו "כאילו חיים" - אבל "היום" זה ההווה התמידי שמתחדש כל הזמן. יש התחדשות. זה קורה ממילא! רק אל תאחר את העגלה - או את האופניים במקרה שלנו - ותתחיל להזיז את עצמך, בנאדם. תתחדש! ואז גם תזוז במחשבות שלך ותבעיר את הלב שלך. זה תורה קנ״ו ליקוטי מוהר״ן. אתה מכיר אותה בעצמך".

הוא הסתכל עלי בעיניים בורקות. "תגיד, יואל". שאלתי בחיבה, "מה יהיה איתך?"

"אתה מסיט את הדיון?" שאל בחיוך.

"לא. פשוט ממש לא תכננתי שהשיחה תלך למקומות האלה. חשבתי לצאת לטיול רגוע ביער. אבל תמשיך..."

"זה כל העניין", הוא המשיך, "שזה לא קשור לרגוע או לא רגוע. זה קשור לנוכחות. זה קשור לחיים. כל רגע הוא חדש לגמרי, ואתה לא חייב לשאת על הכתפיים את כל הכשלונות של העבר, או את כל הפחדים מהעתיד הלא־ידוע. רק לחיות ברגע הזה ולעשות את מה שאתה צריך לעשות עכשיו - לא משנה באיזה תחום בחיים. פשוט לעשות את מה שמוטל עליך כרגע".

"נו, ומה זה יעזור לי? מחר יגיע בכל מקרה”.

"נכון. וגם מחר יהיה - היום. זאת אומרת, כשכבר יגיע מחר ויהפוך להווה, תעשה גם כן בדיוק את מה שאתה צריך לעשות. תחיה במאה אחוז את הרגע, ואותו הרגע יתנדף, ושוב יגיע רגע חדש - רגע טהור, רגע שמעולם לא היה ומעולם לא יחזור".

"אולי", אמרתי עם חיוך.

בדרך חזרה לג'יפ שתקנו. חשבתי בלבי שבפער הזה, בין הווה להווה, יכולה להתגלות יצירתיות אינסופית. כשמרגישים שיש בריאה אינסופית - הכול אפשרי. אחת הבעיות שלי היא שאני מסתכל אל העתיד ורואה בדמיוני מסע אינסופי. תחתוך את זה לפרוסות, אמרתי לעצמי, ותאכל רק את הפרוסה של היום. ומה שאתה צריך לעשות עכשיו - הבורא נותן לך כוח לעשות, ואז אין שום אתגר שאני לא יכול לעמוד בו. גם המקומות שנראים תקועים - מי יודע? אתמול לא הצלחתי, אבל אם היום הוא יום חדש לגמרי, והרגע הוא רגע חדש לגמרי - אולי עכשיו אצליח?