פרולוג
לניקס — בת שלוש־עשרה
הפנים שלי נשארו ללא שינוי כשאני מביטה במראה, אבל העיניים שלי מבוגרות יותר מהפעם הקודמת שבה עמדתי בחדר השינה שלי, שבו יש מיטת אפיריון ורודה ובובות ברבי נסיכות, שנדחקו לחלק האחורי של הארון.
פוסטרים של 'אן סינק' ושל בריטני ספירס עדיין מודבקים על הקירות, אבל ברגע זה אני לא מצליחה להיזכר באף מילה מהשירים שלהם. השירים של אבות אבותיי ושל אבותיהם לפניהם ממלאים את ראשי, שירים עתיקים עם מילים שרק אנחנו מכירים, השירים שהיינו צריכים לתבוע לעצמנו מחדש.
הם נצמדים לזיכרוני, מצלצלים באוזניי, מהמהמים בדמי. התוף הטקסי עדיין הולם היכן שנמצא ליבי. רוח של אישה מאכלסת את גופה של הנערה הזאת, עם ניצני שדיים ולחיים עם שומן תינוקות. אני רק בת שלוש־עשרה, אבל בארבעת הימים של ריקוד הזריחה שלי, טקס המעבר שהופך אותי מנערה לאישה, אני מרגישה כאילו חייתי חיים שלמים.
אני לא כמו שהייתי.
"מה שלומך, ילדונת?" אבא שואל כשהוא ואימא נכנסים לחדר השינה שלי. לראות אותם יחד זה מחזה נדיר לאחרונה. למעשה, לראות אותם יחד זה מחזה נדיר כבר הרבה זמן. "אני בסדר." אני מחלקת את חיוכי ביניהם, כמו שאני עושה בתקופת החגים, וכמו שאני עושה עם רגשות החיבה שלי. "עייפה."
אימא מתיישבת על המיטה ומסיטה את שערי אחורה באצבעותיה הארוכות, העדינות.
"הימים האחרונים היו קשים בשבילך," היא אומרת, מחייכת חיוך ערמומי. "שלא לדבר על השנה האחרונה."
התחלנו לתכנן את ריקוד הזריחה לפני חודשים רבים. עם מספיק אוכל כדי להאכיל את כל המעורבים במשך ימים רבים, מתנות, הכנת השמלה המסורתית, ותשלום לאיש הרפואה ולרקדנים הטקסיים. זה תהליך ארוך ולא רק מתיש, אלא גם יקר. "לא הייתי משנה כלום," אני עונה. הברכיים שלי כואבות מהכריעה ומהריקוד. רקדתי ושרתי במשך שעות, מובלת דרך המילים של איש הרפואה.
והריצה. אף פעם בחיי לא רצתי הרבה כל־כך, אבל כשרצתי לארבעת הכיוונים ואספתי את יסודות הטבע, אדמה, שמיים, אש ואוויר, ספגתי אותם. הם חלק ממני, וינחו אותי עד סוף ימיי.
"אני יודעת שאת מותשת," אימא אומרת, "אבל את מוכנה לראות כמה אנשים? הם הלכו איתך בימים האחרונים, וכולם גאים מאוד."
למרות העייפות אני מחייכת. החברים והמשפחה שלי התאספו סביבי, לא רק בארבעת הימים האחרונים, אלא במשך החודשים שהובילו לריקוד הזריחה שלי. זה סיפור גדול לא רק בשבילי, אלא בשביל הקהילה כולה. "בטח." אני מעבירה את ידיי על עור הצבי הגמיש של השמלה הטקסית ושל המוקסינים שלי. "יש לי זמן למקלחת מהירה?"
איש הרפואה איבק את פניי לקראת סוף הטקס באבקני סוּף כחלק מהברכה. אפילו שהאבקה נשטפה, אני עדיין מרגישה את שרידיה על עורי ובשערי.
"כמובן," אבא אומר, גאווה ניכרת בעיניו האפורות. אפילו שהוא לא אפאצ'י, הוא היה מעורב בטקס וצפה בכל שלב. כפרופסור ללימודי ילידים אמריקאיים באוניברסיטת אריזונה, הוא מבין את המסורות ומכבד אותן עמוקות גם אם הן אינן שייכות לו.
"כולם אוכלים ונהנים שם בחוץ," אימא אומרת, "הם יחכו בזמן שתתרחצי."
ההורים שלי מחליפים מבטים ונראים מהססים. זה לוכד את תשומת ליבי משום שרק לעיתים רחוקות הם מתואמים.
פעם הם היו מאוהבים מאוד. אבא היה סטודנט שחקר את החיים בשמורה. אימא חיה בשמורה, באותו בית צנוע שבו אנחנו נמצאים עכשיו. בהתחלה היו שם זיקוקי דינור. מספיק כדי ליצור אותי. אולי הזיקוקים התפוצצו. אולי ההורים שלי שונים מדי זה מזה. אימא רצתה להישאר בשמורה עם השבט שלה. אבא, כוכב עולה במחלקה שלו כשסיים את הדוקטורט, היה צריך להיות באוניברסיטה.
עכשיו אני הקשר היחיד ביניהם. הם לא בדיוק רבו, אבל היו ביניהם הרבה מחלוקות לאחרונה, בעיקר בקשר אליי.
"היום הזה היה ציון דרך בשבילך," אימא אומרת בזהירות, מחליפה עוד מבט מהיר עם אבא, כאילו היא זקוקה לאישור. "את אישה עכשיו. הרוח של האישה המשתנה הפכה אותך לחזקה."
אני מהנהנת. מעולם לא הייתי דתייה במיוחד. אימא לא נצמדת לכל המסורות, אבל היום הרגשתי פרץ של עוצמה במהלך הטקס. אני באמת מאמינה שרוחה של האישה הראשונה העצימה אותי. אני עדיין מרגישה את הזרם חולף בעצביי, זה שלא הצלחתי להתנער ממנו גם לאחר שהטקס הסתיים.
"כמו שאת יודעת," אבא ממשיך את דבריה של אימא, "ניסינו לחשוב לאן את צריכה ללכת ללמוד בשנה הבאה."
"את יודעת שאני אוהבת שאת כאן, בשמורה, ובבית הספר שלנו," אימא אומרת, "לומדת את המסורות שלנו."
"ואת יודעת שאני רוצה שתנצלי כל הזדמנות שעומדת לרשותך," אבא אומר, "אפילו אם חלק מהן ייקחו אותך אל מחוץ לשמורה, למשל אל בית הספר הפרטי הסמוך לביתי, שאני מאמין שימקסם את היכולות שלך, ואף יכשיר אותך לקולג' ולחיים אקדמיים."
"היא יכולה ללכת לקולג' במימון פדרלי שניתן לשבטים," אימא מזכירה לו, "היא לא צריכה את בית הספר הפרטי בשביל זה."
"נכון, אבל מבחינה סטטיסטית רק כעשרים אחוז מהתלמידים הילידים מסיימים את השנה הראשונה של הקולג'," אבא אומר, "למה שלא נכין את לניקס למה שנמצא מעבר לשמורה ועדיין נשאיר אותה מחוברת לקהילה? אי אפשר להכין אותה לשני העולמות?"
זה נשמע הגיוני.
ומפחיד.
אפילו שאני מרגישה מועצמת בעזרת כוחה של האישה המשתנה, הרעיון של משהו חדש מפחיד אותי. השמורה הייתה החיים שלי במובנים רבים. שניהם אהבו אותי וחילקתי את חיי בין שני הבתים שלהם.
"יש הרבה דברים שצריך לחשוב עליהם," אימא אומרת, מעט חוסר סבלנות מתגנב אל תוך קולה הנמוך. "הנקודה היא שאנחנו חושבים שאת זאת שצריכה לקבל את ההחלטה."
אני מעבירה את מבטי מאימי, שהיא רק גרסה קצת יותר מבוגרת שלי, אל אבי, שלו אני בכלל לא דומה, מלבד עיניי האפורות. אבל אני נושאת את שניהם בליבי, ואני חושבת שהפחד הגדול ביותר שלי הוא שאפגע במישהו מהם על ידי הבחירות שאעשה.
"נוכל להמשיך לדבר על זה כשאחזור." אימא מעבירה יד מרגיעה על גבי. "אני נוסעת לסיאטל מחר. יש שם מחאה בנוגע לצינור הנפט החדש שרוצים להניח בשמורה. הם כאלה קצרי רואי. לכסף שירוויחו היום לא תהיה משמעות כשהקרקע והמים יזדהמו מעבר לכל יכולת ניקוי."
"נכון כל־כך," אבא ממלמל. "רק תיזהרי."
הם מאוחדים באהבתם כלפיי, ואפילו שהוא לא ילידי, הם מאוחדים גם בתשוקה שלהם לגבי עניינים הקשורים לשבט.
חלק מהחיבה שראיתי ביניהם כשהייתי קטנה יותר מופיעה בעיניה. "אני תמיד נזהרת, ראנד, אתה יודע את זה, אבל יש כל־כך הרבה מה לעשות, ואין זמן לבזבז. חוסר הצדק לא נח וגם אני לא אנוח."
הלוואי שהיא כן הייתה נחה לפעמים. תמיד יש איזו מטרה, מחאה, צינור נפט, משהו שלוקח אותה מכאן. אבל אני לא יכולה להתלונן. היא האדם שאני הכי מעריצה בעולם, והיא לא הייתה מי שהיא בלי הלהט הזה שלה כלפי אחרים.
"נמשיך לדבר על זה כשאחזור מסיאטל," אימא אומרת, "מה אתם אומרים?"
אני מעבירה את מבטי בין שניהם ומהנהנת, מורת רוח מתהווה בבטני מהמחשבה על כך שאצטרך לגרום עוגמת נפש לאחד מהם.
הם משאירים אותי להתקלח ולהחליף בגדים. כשאני יורדת למטה, החברים שלי, המשפחה והקהילה, זורמים מהסלון הקטן שלנו. השמחה שעל פניהם שווה את כל מה שעברתי בארבעת הימים האחרונים. ריקוד הזריחה הוא חגיגה שנמנעה מאיתנו במשך שנים כשהממשלה הוציאה אותו מחוץ לחוק. היינו צריכים להמשיך בחלק גדול מהמסורות שלנו בחשאי.
אף פעם לא נתייחס יותר לזכות לחגוג את הטקס הזה בגלוי כאל מובנת מאליה. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, אבל זו גם מחווה לכל אלה שהיו כאן לפנינו. זה חוט שקושר אותנו אליהם.
מינה רובינסון, החברה הכי טובה של אימא, הייתה הסנדקית שלי במהלך הטקס, תפקיד המחזק את הקשר שלנו אף יותר. היא ואימא יכלו להיות אחיות, לפי המראה החיצוני שלהן, אבל גם מבחינת הקרבה ביניהן.
"אני גאה בך," מינה לוחשת.
"תודה על הכול," אני אומרת, דמעות בעיניי. מסיבה כלשהי כשאני בזרועותיה, מוקפת בכל מי שהיה עד למעבר שלי מילדה לאישה, הרגשות מציפים אותי.
"מינה, לניקס," אימא קוראת ומכוונת את המצלמה לעברנו. "תחייכו!"
אני מחמיצה פנים, עייפה מצילומים ומלהיות מרכז תשומת הלב, אבל אימא מצלמת עוד תמונות. היא מסתובבת סביבי, נוגעת בשערי, מחבקת אותי, מכריחה אותי לאכול. האהבה והגאווה שלה עוטפות אותי, כמעט חונקות אותי. בסוף הערב אני רוצה להיות במיטה שלי, להיות קצת לבד.
הייתי צריכה לתת לאימא לצלם עוד תריסר תמונות. הייתי צריכה לתת לה אלף נשיקות. הייתי צריכה לישון למרגלותיה. הייתי עושה את זה אם הייתי יודעת אז שלעולם לא אראה אותה שוב.
"מהומה היא שפתו של זה שאין שומעים אותו."
ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.