ארץ מובטחת

מכל חלקי הבית הלבן והשטחים שסביבו - החדרים והמסדרונות והגנים שמסמלים אותו - יותר מכול אהבתי את האכסדרה המערבית.

במשך שמונה שנים המעבר הזה היה המסגרת ליומי, הליכה בת דקה באוויר הפתוח מהבית למשרד ובחזרה. שם הרגשתי מדי בוקר את הצליפה הראשונה של רוח חורף או את הלמות החום של ראשית הקיץ; שם הייתי אוסף את המחשבות, עובר על רשימת הפגישות המצפות לי, מכין טיעונים להצגה מול חברי קונגרס ספקנים או בוחרים מלאי חששות, מתחשל לקראת החלטה כזאת או אחרת או משבר המתפתח לאטו.

בימיו הראשונים של הבית הלבן שכנו משרדי הזרוע הביצועית ומעונה של המשפחה הראשונה תחת גג אחד, והאכסדרה המערבית היתה רק דרך אל האורוות. אבל כשטדי רוזוולט נכנס לתפקיד הוא החליט שאין מקום בבניין אחד לצוות עובדים מודרני, לשישה ילדים נמרצים וגם לשפיותו. הוא הורה על בנייתם של האגף המערבי והחדר הסגלגל, ובמהלך השנים והנשיאויות הבאות צמחה ועלתה צורתה הנוכחית של האכסדרה: מעין מסגרת לגן הוורדים מצפון וממערב - הקיר העבה מצד צפון, אטום ונטול קישוטים פרט לחלונות הגבוהים בצורת חצי סהר; העמודים הלבנים האציליים מצד מערב, כמשמר כבוד המגן על מעבר בטוח.

בדרך כלל אני הולך לאט - הליכה בסגנון הוואי, כמו שמישל אוהבת לומר, לפעמים מעט בקוצר רוח. אבל באכסדרה הייתי הולך אחרת, מודע להיסטוריה שנעשתה שם ולקודמי. פסיעותי התארכו, הפכו מהירות מעט יותר, לקול צעדי על האבנים היה הד בחוליית אנשי השירות החשאי שהלכו כמה מטרים מאחורי. כשהייתי מגיע לשיפוע בקצה המערבי של האכסדרה (מורשתם של פרנקלין רוזוולט וכיסא הגלגלים שלו - אני מדמיין אותו מחייך בסנטר זקור, לופת בין שיניו פומית ובה סיגריה כשהוא מתאמץ לנסוע בעלייה), הייתי מנופף לשומר לבוש המדים שמעבר לדלת הזכוכית. לפעמים השומר היה מרסן קהל של מבקרים מופתעים. כשהיה לי זמן הייתי לוחץ את ידיהם ושואל מאין הם. אבל בדרך כלל הייתי רק פונה שמאלה, הולך לאורך הקיר החיצוני של חדר הקבינט ונכנס בדלת הצדדית לחדר הסגלגל, שם הייתי מברך לשלום את חברי הצוות האישי שלי, לוקח את לוח הזמנים וכוס תה חם ומתחיל בעבודת היום.

כמה פעמים בשבוע הייתי יוצא לאכסדרה ורואה את הגננים, כולם אנשי רשות הפארקים הלאומית, עובדים בגן הוורדים. רובם היו גברים לא צעירים, לבושים במדי חאקי, לפעמים עם כובע בד תואם שגונן עליהם מפני השמש או מעיל מגושם ששמר מפני הקור. אם לא הייתי מאחר, הייתי עוצר לפעמים להחמיא להם על השתילים החדשים או לשאול על נזק שנגרם בסופה שהשתוללה בלילה הקודם, והם היו מסבירים את עבודתם בגאווה שקטה. הם היו אנשים שממעטים במילים; אפילו ביניהם הבהירו עניינים במחוות יד או בהנהון. כל אחד מהם היה ממוקד במשימתו האישית, אבל כולם נעו בחן מתוזמר. שמו של אחד המבוגרים ביותר שבהם, גבר שחור גבוה וצנום בעל לחיים שקועות, היה אד תומס, והוא עבד בבית הלבן במשך 40 שנה. בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא הכניס יד לכיס האחורי של מכנסיו והוציא ממנו מטפחת כדי לנגב את רגבי האדמה, ואז לחץ את ידי. כף ידו, מגוידת ומסוקסת כשורשי עץ, עטפה את שלי. שאלתי עד מתי הוא מתכוון להישאר בבית הלבן לפני שיצא לגמלאות.

"אני לא יודע, אדוני הנשיא," הוא אמר. "אני אוהב לעבוד. המפרקים מתחילים לכאוב לי. אבל נראה לי שאשאר כל זמן שאתה תהיה כאן. אוודא שהגן ייראה טוב."

כמה טוב הגן הזה נראה! עצי המגנוליה עתירי הצל שהתרוממו בכל פינה; הגדרות החיות העבותות בצבע ירוק עמוק; עצי תפוח הבר שנגזמו במדויק. והפרחים, שטופחו בחממות במרחק קילומטרים לא רבים והוסיפו פרצי צבע קבועים - אדומים וצהובים, ורודים וסגולים; באביב הצבעונים בקבוצות צפופות, ראשיהם נוטים אל עבר השמש; בקיץ לבנדר סגול, גרניום ושושנים; בסתיו חרציות, חינניות ופרחי בר. ותמיד כמה ורדים, רובם אדומים אבל לפעמים גם בעלי פריחות בצהוב או לבן.

בכל פעם שהלכתי באכסדרה או הבטתי מבעד לחלון החדר הסגלגל ראיתי את תוצאות עבודתם של הגברים והנשים שעבדו בחוץ. הם הזכירו לי את הציור הקטן של נורמן רוקוול שתליתי על הקיר, ליד דיוקנו של ג'ורג' וושינגטון ומעל פסלו של ד"ר קינג: חמש דמויות קטנטנות בעלות גוני עור שונים, פועלים במכנסי עבודה או אוברולים, קשורים בחבלים המניפים אותם אל השמים הכחולים עזי הצבע, בדרך למרק את הלפיד של פסל החירות. האנשים בציור, הגננים בחוץ - הם העומדים על המשמר, חשבתי, הם המכהנים בשקט, שומרי הסדר הטוב. והייתי אומר לעצמי שאני צריך לעבוד קשה לא פחות מהם ולהקפיד על מעשי לא פחות מהם.

במשך הזמן ההליכות שלי באכסדרה צברו זיכרונות. היו האירועים הפומביים הגדולים, כמובן - הכרזות מול גדודי מצלמות, מסיבות עיתונאים עם מנהיגים של מדינות זרות. אבל היו גם הרגעים שמעטים אחרים ראו - מליה וסשה שהתחרו ביניהן מי תגיע אלי ראשונה בהפתעה יום אחד אחר הצהריים, או הכלבים שלנו, בּוֹ וסאני, מקפצים בשלג, כפותיהם שוקעות עמוק כל כך עד שסנטריהם עוטרו בזקן לבן. מסירות בכדורי פוטבול ביום סתיו צלול או דברי נחמה לאחד מעוזרי ברגע של קושי אישי.

התמונות האלה היו עולות לשבריר שנייה בזיכרוני לעתים קרובות, קוטעות את החישובים שהעסיקו אותי באותו רגע. הן הזכירו לי את חלוף הזמן, לעתים מילאו אותי בכמיהה - רצון להחזיר את מחוגי השעון לאחור ולהתחיל מחדש. הדבר היה בלתי־אפשרי בהליכות הבוקר. חץ הזמן נע אז קדימה בלבד; מטלות היום קראו לי; הייתי חייב להתרכז רק בעתיד לבוא.

הלילה היה שונה. בהליכת הערב בחזרה לדירה המשפחתית, עם תיק מסמכים דחוס, הייתי מנסה להאט את צעדי, לפעמים אפילו לעצור. הייתי נושם את האוויר המלא ריח של אדמה ועשב ואבקת פרחים ומקשיב לרוח, או לטפטוף הגשם. לפעמים הייתי נועץ מבט באור על העמודים ובצללית המלכותית של הבית הלבן, בדגל המתנוסס על הגג ומואר באור יקרות, או שהייתי מביט לעבר אנדרטת וושינגטון המפלחת את השמים השחורים במרחק, מבחין מדי פעם בירח ובכוכבים מעליה, או בהבהוב של מטוס חולף.

ברגעים כאלה הייתי תוהה על הנתיב המשונה ועל הרעיון שהביאו אותי למקום הזה.

לא גדלתי במשפחה פוליטית. סבי וסבתי מצד אמי היו ילידי המערב התיכון של ארצות הברית, ממוצא סקוטי־אירי בעיקר. היה אפשר לראות בהם ליברלים, בעיקר על פי אמות המידה של העיירות שבהן נולדו בקנזס בתקופת השפל הכלכלי, והם הקפידו להתעדכן בחדשות. "כל אזרח צריך להיות מצויד במידע, וזה חלק מהעניין," היתה אומרת לי סבתי, טוּט (קיצור של טוּטוּ, סבתא בהוואית), מעל עיתון הבוקר שלה, "הונולולו אדוורטייזר". לה ולסבא שלי לא היו נטיות אידיאולוגיות או מפלגתיות מוצקות מעבר למה שנראה להם כשכל ישר. הם חשבו על עבודה - סבתי היתה סמנכ"לית של מחלקת חשבונות הנאמנות באחד הבנקים המקומיים, סבי היה סוכן מכירות של ביטוחי חיים - ועל תשלום חשבונות והסחות הדעת הקטנות של החיים.

וממילא הם גרו באואהו, ושם שום דבר לא נראה דחוף במיוחד. אחרי שנים שהעבירו במקומות שונים - אוקלהומה, טקסס ומדינת וושינגטון - הם עברו בסופו של דבר להוואי ב־1960, שנה אחרי שנהפכה למדינה בארצות הברית. עכשיו היה אוקיינוס גדול בינם ובין מהומות ומחאות ודברים שכאלה. השיחה הפוליטית היחידה שאני זוכר בין סבי וסבתי בילדותי נגעה לבר על חוף הים: ראש העירייה של הונולולו הרס את מוסד השתייה החביב על סבא שלי כדי לשפץ את החוף בקצה המרוחק של ואיקיקי.

סבא לא סלח לו על זה.

אמא שלי, אן דנהאם, היתה שונה, מלאה דעות נחרצות. היא היתה בת יחידה להוריה והתמרדה נגד המוסכמות כבר בתיכון - קראה שירה של משוררים ביטניקים וספרות של אקזיסטנציאליסטים צרפתים, נסעה עם חברים לסן פרנסיסקו לכמה ימים בלי לספר לאף אחד. כשהייתי ילד שמעתי ממנה על הפגנות למען זכויות אזרח, ומדוע מלחמת וייטנאם היתה טעות ואסון; על התנועה למען שוויון זכויות לנשים (היא דגלה בשכר שווה, אבל פחות התלהבה משׂערות על הרגליים) ועל המלחמה בעוני. כשהייתי בן שש ועברנו לאינדונזיה, כדי לגור שם עם אבי החורג, היא הקפידה להסביר על חטאי השחיתות הממשלתית ("זאת פשוט גניבה, בארי"), אף על פי שהיה נראה שכולם נגועים בה. בהמשך, בקיץ שבו מלאו לי שתים־עשרה, כשיצאנו לחופשה משפחתית בת חודש ונסענו ברחבי ארצות הברית, היא התעקשה שנצפה בשימועים מפרשת ווטרגייט מדי ערב וסיפקה פרשנות שוטפת משל עצמה ("לְמה כבר אפשר לצפות מאיש של מקארתי?").

והיא לא התמקדה רק בכותרות. פעם, כשגילתה שהייתי שותף בקבוצה שהקניטה ילד בבית הספר, היא הושיבה אותי מולה, ושפתיה התכווצו באכזבה.

"אתה יודע, בארי," היא אמרה (זה השם שבו היא והוריה קראו לי כשהייתי ילד, לעתים קרובות בצורת הקיצור בֵּר), "יש אנשים בעולם שחושבים רק על עצמם. לא אכפת להם מה קורה לאחרים כל עוד הם מקבלים את מה שהם רוצים. הם משפילים אחרים כדי להרגיש חשובים. מצד שני, יש אנשים שעושים את ההפך, שמסוגלים לדמיין איך אחרים מרגישים ומקפידים לא לעשות דברים שפוגעים באחרים."

ואז היא הסתכלה לי ישר בעיניים. "איזה מין אדם אתה רוצה להיות?"

הרגשתי נורא. כפי שהיא התכוונה, השאלה הזאת נשארה איתי זמן רב.

מבחינתה של אמא שלי העולם היה מלא בהזדמנויות לשיעורי מוסר. אבל אף פעם לא ראיתי אותה מעורבת בקמפיין פוליטי. גם היא, כמו סבי וסבתי, פִּקפקה במצעים, בדוקטרינות ובקביעות נחרצות והעדיפה לבטא את ערכיה בקנה מידה קטן יותר. "העולם מסובך, בר. בגלל זה הוא מעניין." בשל מורת רוחה מהמלחמה בדרום־מזרח אסיה היא העבירה שם בסופו של דבר את רוב חייה, ספגה שפה ותרבות, הקימה תוכניות הלוואות זעירות לסיוע לעניים זמן רב לפני שמיקרו־אשראי נהפך לזרם אופנתי בפיתוח בינלאומי. גזענות הגעילה אותה, והיא נישאה לא פעם אחת אלא פעמיים לגברים שלא היו בני גזעה והרעיפה אהבה בלתי־נדלית על שני ילדיה החומים. מתוך זעם על המגבלות החברתיות המושתות על נשים היא התגרשה משני הגברים כשהתגלו כשתלטנים או כמאכזבים, בנתה לעצמה את הקריירה שבה בחרה וגידלה את ילדיה לפי אמות המידה האישיות שלה להגינות. בגדול, היא עשתה בדיוק מה שבא לה.

בעולמה של אמא שלי, האישי באמת היה פוליטי - אף על פי שהיא לא חיבבה את הסיסמה הזאת.

מכל הדברים האלה לא נובע שלא היו לה שאיפות עבור בנה. למרות הקושי הכלכלי היא והוריה שלחו אותי לפַּנַהוּ, בית הספר התיכון המוביל בהוואי. לא עלה כלל על הדעת שלא אלך לקולג'. אבל אף אחד במשפחה שלי לא היה מתאר לעצמו שאחזיק אי־פעם במשרה ציבורית. אם הייתם שואלים את אמא שלי היא אולי היתה מדמיינת שאעמוד בראש מוסד פילנתרופי דוגמת קרן פורד. סבי וסבתי היו שמחים לראות אותי נעשה שופט, או עורך דין דגול כמו פרי מייסון.

"הוא כזה חכמולוג, עדיף שישתמש בזה," נהג סבא לומר.

כיוון שלא הכרתי את אבא שלי, הוא לא השפיע עלי רבות. הבנתי במעורפל שהוא עבד במשך זמן מה עבור ממשלת קניה, וכשהייתי בן עשר הוא בא מקניה והיה איתנו במשך חודש בהונולולו. זאת היתה פגישתי הראשונה והאחרונה איתו; לאחר מכן הקשר איתו התנהל רק במכתבים שהגיעו לעתים רחוקות, כתובים על נייר תכלת דק, מודפס מראש לקיפול כמעטפה של דואר אוויר. "אמא שלך אמרה לי שאולי תרצה ללמוד אדריכלות," היה יכול להיות כתוב באחד המכתבים. "אני חושב שזה מקצוע מעשי מאוד, הוא יכול לשמש אותך בכל מקום בעולם."

זה לא היה בסיס רחב במיוחד.

אשר לעולם שמעבר למשפחתי - מה שהעולם הזה ראה במשך רוב שנות העשרה שלי לא היה מנהיג לעתיד, אלא תלמיד אדיש למדי, שחקן כדורסל נלהב שכישרונו מוגבל ומשתתף מסור ותמידי במסיבות. לא הייתי חבר במועצת התלמידים, לא הלכתי לתנועת נוער ולא עשיתי התמחות במשרדו של חבר הקונגרס המקומי. לאורך שנותי בתיכון חברי ואני לא דיברנו על הרבה מעבר לספורט, בנות, מוזיקה ותוכניות להשתכר.

שלושה מהחבר'ה האלה - בובי טיטקומב, גרג אורמה ומייק רמוס - נמנים עם חברי הקרובים ביותר גם עכשיו. עד היום אנחנו יכולים לצחוק במשך שעות על סיפורים מנעורינו הפרועים. בשנים שבאו לאחר מכן הם השקיעו את כל מאודם במסעי הבחירות שלי, בנאמנות שעליה אהיה אסיר תודה לעד, ופיתחו מיומנות בהגנה על יכולותי המוכחות שאיננה פחותה מזאת של פרשני ערוץ MSNBC.

אבל היו גם רגעים במהלך שנות נשיאותי - אחרי שהם ראו אותי נואם מול קהל גדול, נניח, או זוכה לרצף של הצדעות מתוחות מאנשי חיל הנחתים בסיור בבסיס - שבהם ראיתי את פניהם מביעות פליאה מסוימת אם וכאשר ניסו להבין איך משתלב האיש המאפיר בחליפה ובעניבה בדמותו של הילד המבולבל שהכירו בעבר.

הבחור הזה? הם ודאי אמרו לעצמם. איך לעזאזל זה קרה?

ואילו חברי היו שואלים אותי ישירות, אני לא בטוח שהיתה לי תשובה טובה.

אני יודע שבשלב מסוים בתיכון התחלתי לשאול שאלות - על היעדרו של אבי ועל בחירותיה של אמי; ואיך זה שאני גר במקום שבו מעטים נראים כמוני. חלק גדול מהשאלות התמקדו בגזע: מדוע שחורים משחקים כדורסל בליגות מקצועיות אבל לא מאמנים שם? למה התכוונה החברה לכיתה כשאמרה שהיא לא חושבת עלי בתור שחור? למה כל השחורים בסרטי פעולה הם מטורפים המנופפים בסכינים חוץ מהשחור היחיד שהוא בן אדם טוב - העוזר של הגיבור הראשי, כמובן - והוא כמעט תמיד נהרג בסוף?

אבל לא רק שאלות של גזע הטרידו אותי, אלא גם שאלות של פער המעמדות. כשגדלתי באינדונזיה ראיתי את התהום שהפרידה בין תנאי החיים של האליטות העשירות לבין ההמונים העניים, והתחילה להתעורר בי מודעות למתחים השבטיים בארצו של אבא שלי. נוסף על הכול ניכרה עובדה מערערת - למרות כל מה שאמי טענה בדרך זאת או אחרת, היה נראה שהבריונים, הרמאים ומי שטרחו על קידומם האישי מצליחים יפה מאוד, ואילו האנשים שנחשבו בעיניה טובים וראויים נדפקים על ימין ועל שמאל.

כל הדברים האלה משכו אותי לכיוונים מנוגדים. היה נדמה כאילו בגלל עצם המוזרות של הרקע שלי, העולמות שביניהם התהלכתי, הייתי מכל מקום ומשום מקום בעת ובעונה אחת, שילוב של חלקים שאינם משתלבים ביניהם יפה, כמו ברווזן או בעל חיים שנברא בדמיון, מוגבל לשטח מחיה פגיע, לא בטוח לאן אני שייך. והרגשתי, מבלי להבין עד הסוף מדוע או איך, שאם לא אצליח לחבר את טלאי חיי זה לזה ולהציב את עצמי לאורך ציר איתן כלשהו, אני עלול להגיע בסופו של דבר למצב שבו במובן הבסיסי והעמוק ביותר אחיה את חיי לבד.

לא דיברתי על כך עם אף אחד, ודאי לא עם חברים או עם בני משפחה. לא רציתי לפגוע ברגשותיהם ולא לבלוט יותר מכפי שכבר בלטתי.

אבל מצאתי מפלט בספרים. הקריאה היתה הרגל שהנחילה לי אמא שלי משלב מוקדם בילדות - בכל פעם שהתלוננתי על שעמום, כשלא היה לה כסף לשלוח אותי לבית ספר בינלאומי באינדונזיה או כשהתלוויתי אליה למשרד כי לא היה מי שישמור עלי, היא בחרה קודם כול בקריאה.

לך לקרוא ספר, היא היתה אומרת. ואז תחזור ותספר לי משהו שלמדת ממנו.

היו כמה שנים שבהן גרתי עם סבי וסבתי בהוואי ואמא שלי המשיכה לעבוד באינדונזיה וגידלה את אחותי הקטנה, מאיה. כשהיא לא היתה לידי ולא נדנדה לי למדתי פחות, וציוני העידו על כך. אבל בסביבות כיתה י' המצב השתנה. אני עדיין זוכר שהלכתי עם סבתא וסבא למכירת יד שנייה בכנסיית סנטרל יוניון, שהיתה מול הדירה שלנו, ומצאתי את עצמי מול ארגז ספרים ישנים בכריכה קשה. משום מה התחלתי לשלוף ספרים שמצאו חן בעיני, או ששמותיהם נשמעו מוכרים במעורפל - ספרים מאת ראלף אליסון ולנגסטון יוז, רוברט פן וורן ודוסטויבסקי, ד"ה לורנס וראלף וולדו אמרסון. סבא, ששם עין על סט מחבטי גולף משומשים, הביט בי בבלבול כשניגשתי אליו עם הקופסה המלאה ספרים.

"אתה מתכנן לפתוח ספרייה?"

סבתא השתיקה אותו מתוך הערכה לעניין הפתאומי שלי בספרות. בגישתה המעשית היא הציעה שאתעמק בעבודות שאני צריך להגיש בבית הספר לפני שאשקע בין דפי "החטא ועונשו".

בסופו של דבר קראתי את כל הספרים האלה, לפעמים בשעה מאוחרת, אחרי שהייתי חוזר מאימון כדורסל ושתיית בירה עם החברים, לפעמים אחרי גלישה על הגלים בימי שבת אחר הצהריים, כשהייתי יושב לבד בפורד גרנדה הישנה והמקרקשת של סבא עם מגבת סביב המותניים כדי לא להרטיב את ריפודי המושבים. כשסיימתי את אוסף הספרים הראשון הלכתי למכירות נוספות וחיפשתי עוד. הרבה ממה שקראתי הבנתי באופן חלקי בלבד; התרגלתי להקיף מילים לא מוכרות כדי לחפש אותן במילון, אבל לא הקפדתי כל כך על פענוח של אופן הביטוי - עמוק בתוך שנות ה־20 לחיי למדתי מה המשמעות של מילים שאני לא יכול לבטא. לא היתה שום שיטתיות, לא היו היגיון ולא תבנית. הייתי כמו ממציא צעיר במוסך של בית הורי, אספתי שפופרות קתודיות ישנות, ברגים וחוטי חשמל, לא הייתי בטוח מה אעשה בהם אבל הייתי משוכנע שיהיה להם שימוש ביום מן הימים, ברגע שאבין מה הייעוד שלי.

העניין שלי בספרים ככל הנראה מסביר מדוע לא רק שרדתי בתיכון, אלא גם הגעתי ב־1979 לקולג' אוקסידנטל, עם ידע קלוש אך מניח את הדעת בסוגיות פוליטיות ורצף דעות מגובשות למחצה, שהייתי פולט במפגשי בִּרבורים בשעות הקטנות של הלילה במעונות.

כשאני נזכר בדברים היום מביך לזהות עד כמה הסקרנות האינטלקטואלית שלי בשנתיים הראשונות בקולג' הקבילה לתחומי העניין של הנשים השונות שניסיתי להכיר: מרקס ומרקוזה כדי שיהיה לי מה לומר לסוציאליסטית ארוכת הרגליים שגרה איתי במעונות; פַנוֹן וגוונדולין ברוקס בשביל בעלת העור החלק שלמדה לתואר שני בסוציולוגיה ולא הסתכלה עלי בכלל; וולף ופוקו למען הביסקסואלית השמימית שלבשה כמעט אך ורק שחור. כאסטרטגיה להתחיל עם בנות, הפסאודו־אינטלקטואליזם שלי היה חסר ערך ברובו; מצאתי את עצמי ברצף של יחסי ידידות מלאי חיבה אך בתוליים.

אבל המאמצים המגומגמים האלה השיגו מטרה: משהו דומה להשקפת עולם התחיל להתעצב בתוכי. לאורך הדרך עזרו לי להתקדם קומץ מרצים שהסכימו לסבול את הרגלי הלמידה המפוקפקים ואת יומרות הנעורים שלי. עזרו לי עוד יותר קומץ סטודנטים שרובם היו מבוגרים ממני - שחורים משכונות בערים גדולות, לבנים שהצליחו להגיע לקולג' מערים קטנות בכוח מאמציהם, חבר'ה היספנים אמריקאים בני הדור הראשון, סטודנטים מכל העולם, מפקיסטן או מהודו או ממדינות באפריקה שהיו על סף תוהו ובוהו. הם ידעו מה חשוב להם; כשהם דיברו בשיעורים - השקפותיהם היו מעוגנות בקהילות של ממש, במאבקים של ממש. זה מה שקיצוצי תקציב יעשו לשכונה שלי. לפני שתתלוננו על אפליה מתקנת אני רוצה לספר לכם על בית הספר שלי. התיקון הראשון לחוקה נהדר, אבל למה ממשלת ארצות הברית לא אומרת כלום על האסירים הפוליטיים בארץ שלי?

השנתיים שלי בקולג' אוקסידנטל היו תחילת ההתעוררות הפוליטית שלי. אבל זה לא אומר שהאמנתי בפוליטיקה. פרט ליוצאים מן הכלל, שהיו מעטים, כל מה שראיתי אצל פוליטיקאים עורר בי חשד: התסרוקות המטופחות, החיוכים הרחבים, קלישאות וקידום עצמי בטלוויזיה במקביל להתחנפויות מאחורי דלתיים סגורות לתאגידים ולבעלי אינטרסים וממון. הם שחקנים במשחק מכור, החלטתי, ואני לא רוצה להשתתף בו.

את תשומת הלב שלי משך דווקא משהו רחב יותר ושגרתי פחות - לא קמפיינים פוליטיים אלא תנועות חברתיות, שבהן אנשים מהשורה שילבו כוחות כדי לחולל שינוי. למדתי מה עשו הסופרז'יסטיות ומקימיהם של ארגוני העובדים הראשונים; גנדי, לך ולנסה ואנשי הקונגרס האפריקאי הלאומי. יותר מכול עוררו בי השראה מנהיגים צעירים בתנועה לזכויות האזרח - לא רק ד"ר קינג, אלא גם ג'ון לואיס ובוב מוזס, פאני לו האמר ודיאן נאש. בהשקעה ובאומץ הלב שהפגינו - ההליכה מדלת לדלת כדי לרשום בוחרים, הישיבה ליד דלפקי מזנונים והמצעדים עם שירי החירות - ראיתי אפשרות ליישם את הערכים שהקנתה לי אמא שלי; איך אפשר לבנות כוח לא בהשפלה של אחרים, אלא בהעצמה שלהם. זאת דמוקרטיה אמיתית בפעולה - דמוקרטיה שהיא לא מתנה מגבוה או חלוקת שלל בין קבוצות אינטרסים אלא כזאת שמרוויחים בעבודה קשה ומשותפת. התוצאה לא היתה רק שינוי בתנאים החומריים, אלא תחושת כבוד עצמי של אנשים וקהילות, קשר שנכרת בין מי שהיו קודם לכן נבדלים אלה מאלה.

זה אידיאל ששווה לנסות להשיג, כך החלטתי. אני צריך רק להתמקד. אחרי השנה השנייה בקולג' עברתי לאוניברסיטת קולומביה בכוונה לפתוח דף חדש. במשך שלוש שנים בניו יורק ישנתי ברצף של דירות עלובות, נפרדתי במידה רבה מחברים ישנים ומהרגלים רעים וחייתי כמו נזיר - קראתי, כתבתי, מילאתי יומנים, כמעט לא טרחתי להשתתף במסיבות סטודנטים או אפילו לאכול ארוחות חמות. הלכתי לאיבוד בתוך הראש של עצמי, מרוכז בשאלות שכאילו התלבשו בשכבות זו על גבי זו. מדוע תנועות מסוימות מצליחות ואחרות נכשלות? האם זה סימן להצלחה כשחלקים ממטרותיה של תנועה נטמעים לתוך הפוליטיקה הקונבנציונלית, או שזה סימן לכך שמישהו הסיט אותה מהתלם? מתי פשרה היא מתקבלת על הדעת ומתי היא בגידה בעקרונות, ואיך יודעים להבדיל בין השתיים?

כמה הייתי אז רציני - כמה נחוש וחסר הומור! כשאני חוזר לדברים שכתבתי ביומנים בתקופה ההיא אני מרגיש חיבה רבה כלפי הצעיר שהייתי, שהשתוקק להטביע חותם בעולם, רצה להיות חלק ממשהו גדול ואידיאליסטי, שהראיות העידו שככל הנראה אינו קיים. הרי היה מדובר באמריקה של תחילת שנות ה־80. התנועות החברתיות של העשור הקודם איבדו מחיוניותן. שמרנות חדשה התחילה להתבסס. רונלד רייגן נבחר לנשיא; הכלכלה הידרדרה למיתון; המלחמה הקרה היתה בשיאה.

אילו הייתי חוזר בזמן אולי הייתי דוחק בצעיר שהייתי להניח את הספרים לרגע, לפתוח את החלונות ולהכניס אוויר צח לחדר (הייתי אז מעשן כבד). הייתי אומר לו להירגע, לצאת ולפגוש אנשים וליהנות מהתענוגות שהחיים צופנים בחובם לבני 20. החברים המעטים שהיו לי בניו יורק ניסו להשיא לי עצות דומות.

"תרגיע, ברק."

"אתה צריך למצוא זיון."

"אתה כל כך אידיאליסט. כל הכבוד לך, אבל אני לא יודעת אם מה שאתה אומר אפשרי בכלל."

התנגדתי לקולות האלה. התנגדתי להם בדיוק משום שחששתי שהם צודקים. הדבר ההוא שגידלתי בקרבי במהלך השעות שבהן הייתי לבד, החזון לעולם טוב יותר שהצמחתי בחממת מוחי הצעיר, בקושי היה מסוגל לעמוד במבחן מעשי ולו הפשוט ביותר של שיח ושיג. באור האפור של חורף במנהטן, ומול הציניות הכללית של התקופה, הרעיונות שלי נשמעו דמיוניים ומופרכים כשהייתי מביע אותם בקול בכיתה או על כוס קפה עם חברים. ואני הייתי מודע לכך. למעשה, זה אחד הדברים שאולי הצילו אותי מתימהונות מוחלטת לפני גיל 22; ברמה בסיסית כלשהי הבנתי את מידת האבסורד בחזון שלי, עד כמה רחבה התהום הפעורה בין השאיפות הענקיות שלי לבין כל מה שעשיתי בפועל בחיי. הייתי מין וולטר מיטי צעיר; דון קיחוטה בלי סנצ'ו פנסה.

גם ההיבט הזה נמצא ברשימות שלי ביומן מהתקופה ההיא, תיעוד מדויק למדי של כל כישלונותי. ההעדפה שלי להתמקד בפופיק במקום לנקוט פעולה. ריסון מסוים, אפילו ביישנות, שאולי אפשר למצוא את שורשיהם בחינוך שספגתי בהוואי ובאינדונזיה, אבל הם גם תוצאה של מודעות עצמית עמוקה. רגישות לדחייה או למצב שבו איראה מטופש. אולי אפילו עצלנות בסיסית.

קבעתי לעצמי מטרה, לטהר את עצמי מהרכרוכיות הזאת במשטר של שיפור עצמי שמעולם לא סילקתי מעלי לחלוטין. (מישל והבנות מציינות שעד עצם היום הזה אני לא מסוגל להיכנס לבריכה או לים בלי להרגיש שאני חייב לשחות מרחק מסוים. "למה אתה לא יכול לשכשך?" הן אומרות בלגלוג. "זה כיף... אנחנו נראה לך.") הכנתי רשימות. התחלתי לעשות כושר, יצאתי לריצות סביב האגם בסנטרל פארק או לאורך האיסט ריבר והכנסתי לתפריט שלי שימורי טונה וביצים קשות. סילקתי מעלי נכסים מיותרים - מי צריך יותר מחמש חולצות?

לאיזו תחרות חשובה התכוננתי? לא ידעתי איזו, אבל ידעתי שאני לא מוכן. אי־הוודאות הזאת, הספק הזה בעצמי, מנעו ממני להתפשר מהר מדי על תשובות קלות. פיתחתי הרגל של הטלת ספק בהנחות שאני מתבסס עליהן, ואני חושב שההרגל הזה הועיל לי בסופו של דבר, לא רק כיוון שהוא מנע ממני להיות בלתי־נסבל, אלא בכך שחיסן אותי נגד הנוסחאות המהפכניות שאנשים רבים מהשמאל אימצו בראשית תקופת רייגן.

אין ספק שהדבר היה נכון בכל הנוגע לשאלות של גזע. חוויתי לא מעט עלבונות גזעניים בעצמי וראיתי היטב את מורשת העבדות והאפליה שעדיין קיימת בכל פעם שהלכתי בהארלם או בחלקים מהברונקס. אבל בזכות הביוגרפיה האישית שלי למדתי לא לטעון בעצמי שאני קורבן בלהיטות רבה מדי והתנגדתי לתפיסה שבה החזיקו חלק מהשחורים שהכרתי, ולפיה כל הלבנים גזענים באופן חסר תקנה.

ההכרה בכך שגזענות איננה בלתי־נמנעת יכולה אולי להסביר גם את הנכונות שלי להגן על הרעיון האמריקאי: מהי אמריקה, מה היא יכולה להפוך להיות.

אמא שלי והוריה מעולם לא הביעו את הפטריוטיות שלהם בקולניות. דקלום שבועת האמונים בבית הספר, נפנוף דגלים קטנים ב־4 ביולי - אלה נחשבו טקסים נעימים, לא חובות קדושות (היחס שלהם לחג הפסחא ולחג המולד היה דומה למדי). אפילו שירותו של סבא במלחמת העולם השנייה לא הודגש; הוא סיפר לי יותר על מנות הקרב - "איומות!" - מאשר סיפר לי אי־פעם על תהילת השירות תחת פיקודו של פטון.

אבל הגאווה על הזהות האמריקאית, האמונה שאמריקה היא הארץ הטובה ביותר בעולם - זה תמיד היה מובן מאליו. בצעירותי הרגיזו אותי ספרים שהתייחסו בביטול לתפיסה שאמריקה מיוחדת במינה; נכנסתי לוויכוחים ארוכים ומתמשכים עם חברים שעמדו על כך שההגמוניה האמריקאית היא שורש הדיכוי ברחבי העולם כולו. אני חייתי במדינות זרות; ידעתי יותר מדי. הסכמתי בהחלט לקביעה שאמריקה תמיד כושלת במילוי האידיאלים שהיא מעמידה. הגרסה של ההיסטוריה האמריקאית שמלמדים בבתי הספר, המטייחת את העבדות ומשמיטה כמעט לחלוטין את הטבח בילידים האמריקאים - עליה לא הגנתי. הנקיטה ביד גסה של כוח צבאי, רדיפת הבצע של תאגידים רב־לאומיים - כן, כן, את כל זה הבנתי.

אבל הרעיון הניצב ביסודה של אמריקה, ההבטחה שיש בה: באלה דבקתי בעקשנות שהפתיעה אפילו אותי. "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים" - זאת היתה אמריקה שלי. אמריקה שעליה כתב דה טוקוויל, אדמתם של ויטמן ותורו, שאין בה אדם נחות ממני או נעלה עלי; אמריקה של חלוצים הנודדים מערבה כדי למצוא חיים טובים יותר או מהגרים המגיעים לאליס איילנד, מונעים בכוחה של כמיהה לחופש.

אמריקה של תומס אדיסון והאחים רייט, הממריאים על חלומות, וג'קי רובינסון שמשיג ניצחון מזהיר על המגרש. צ'אק ברי ובוב דילן, בילי הולידיי בווילג' ונגארד וג'וני קאש בכלא פולסום - כל החריגים שלקחו את השאריות שאחרים זנחו או התעלמו מהן ויצרו יופי שאיש לא ראה לפניהם.

אמריקה של לינקולן בגטיסברג וג'יין אדמס טורחת בשיכון בשיקגו, וחיילים עייפים בנורמנדי וד"ר קינג בנשיונל מוֹל מוצא אומץ בעצמו ומעיר אותו באחרים.

החוקה ומגילת הזכויות, שנוסחו בידי הוגים לא מושלמים אך מבריקים, אשר בכוח שכלם פילסו דרך לבניית מערכת שהיא בעת ובעונה אחת איתנה ומסוגלת לשינוי.

אמריקה שיכולה להסביר אותי.

"תמשיך לחלום, ברק," כך היו הוויכוחים האלה עם חברי בקולג' מסתיימים בדרך כלל, כשאיזה בן זונה זחוח היה זורק מולי עיתון עם כותרת הזועקת על הפלישה האמריקאית לגרֵנדה או קיצוצים בתוכנית ההזנה בבתי הספר או חדשות מדכדכות אחרות. "אני מצטער, זאת אמריקה שלך."

זה היה מצבי כשקיבלתי את התואר בשנת 1983; המון רעיונות גדולים ושום יעד. לא היו תנועות שאליהן יכולתי להצטרף, לא היה מנהיג נטול אנוכיות שאפשר ללכת אחריו. הדבר הכי קרוב שיכולתי למצוא למה שראיתי בעיני רוחי היה דבר־מה שנקרא "ארגון קהילתי" - עבודה בשטח שחיברה אנשים מהשורה סביב סוגיות מקומיות שמטרידות אותם. אחרי שעברתי בין כמה משרות בניו יורק שלא התאימו לי שמעתי על תפקיד בשיקגו, עבודה עם קבוצת כנסיות בניסיון להקנות יציבות לקהילות שהתערערו בשל סגירת מפעלי הפלדה. לא משהו גדול, אבל נקודת התחלה.

כתבתי בעבר על שנותי כמארגן קהילתי בשיקגו. הניצחונות היו קטנים ובני חלוף בשכונות שבהן העברתי את זמני, כאלה שרוב תושביהן שחורים ממעמד הפועלים; הארגון שהפעיל אותי היה בורג קטן בניסיון להתמודד עם השינויים שטלטלו לא רק את שיקגו, אלא גם ערים נוספות ברחבי ארצות הברית כולה - הפחתת ייצור, בריחה של תושבים לבנים, צמיחה של מעמד תחתון נפרד ומופרד במקביל למעמד חדש של עובדי ידע, שהתחיל לחולל ג'נטריפיקציה בלב הערים הגדולות.

ההשפעה שלי על שיקגו אולי היתה קטנה, אבל העיר שינתה את מהלך חיי.

קודם כול, בזכותה יצאתי מתוך הראש של עצמי. הייתי חייב להקשיב למה שחשוב לאנשים, לא רק לבנות תיאוריות. הייתי חייב לבקש מזרים להצטרף אלי וזה לזה בפרויקטים ממשיים - שיפוץ של פארק או פינוי אזבסט משיכון או פתיחת תוכנית צהרונים. חוויתי כישלון ולמדתי לשנס מותניים כדי שאוכל לעודד את האנשים שנתנו בי אמון. סבלתי דחיות ועלבונות לעתים קרובות כל כך עד שהפסקתי לפחד מהם.

במילים אחרות, התבגרתי - והחזרתי לעצמי את חוש ההומור.

למדתי לאהוב את הגברים והנשים שאיתם עבדתי: האם היחידנית שגרה בשכונה הרוסה והצליחה איכשהו לשלוח את כל ארבעת ילדיה לקולג'; הכומר האירי שפתח את דלתות הכנסייה מדי ערב כדי שלילדים תהיה חלופה לכנופיות; הפועל שפוטר ממפעל פלדה וחזר ללימודים כדי להיות עובד סוציאלי. סיפורי הקשיים שאיתם התמודדו והניצחונות הצנועים שלהם חיזקו אצלי שוב ושוב את האמונה בהגינות הבסיסית של בני האדם. דרכם ראיתי את השינוי שמתחולל כשאזרחים מחייבים את המנהיגים ואת המוסדות לקחת אחריות, אפילו כשמדובר במשהו קטן כמו הצבת שלט עצור בפינת רחוב הומה או קביעת סיורי שיטור נוספים. ראיתי שאנשים זקפו קומה, ראו את עצמם אחרת ברגע שלמדו שיש משמעות לקולם.

דרכם הצלחתי לפתור את השאלות המתמשכות באשר לזהותי הגזעית. כי התברר שאין רק דרך אחת להיות שחור; צריך רק לנסות להיות אדם טוב.

דרכם גיליתי קהילה של אמונה - מותר להטיל ספק, לשאול שאלות, ועדיין להושיט יד אל משהו שנמצא מעבר לכאן ולעכשיו.

וכיוון ששמעתי במרתפי כנסיות ועל מרפסות את אותם ערכים ממש שהחדירו בי אמא, סבא וסבתא - יושר, עבודה קשה, אמפתיה - למדתי להאמין בחוט המשותף המקשר בין אנשים.

בעל כורחי אני תוהה לפעמים מה היה קורה אילו הייתי נשאר בתחום הארגון הקהילתי, או לפחות גרסה כלשהי שלו. כמו גיבורים מקומיים רבים שפגשתי במשך השנים, אולי הייתי בונה מהבסיס מוסד שהיה מצליח לשנות שכונה או חלק מעיר. עם שורשים הנטועים עמוק בקהילה אולי הייתי מצליח לנווט כסף וכוח דמיון שלא היו משנים את העולם, אלא רק מקום אחד או קבוצה מסוימת של בני נוער, אולי הייתי עושה עבודה שהיתה נוגעת בחייהם של שכנים וחברים בדרך מועילה שהיה אפשר לאמוד.

אבל לא נשארתי. עזבתי לטובת לימודי משפטים בהרווארד. וזה המקום שבו הסיפור שלי מתערפל בזיכרוני, והמניעים פתוחים יותר לפרשנויות שונות.

אמרתי לעצמי אז - ואני עדיין אוהב לומר לעצמי - שעזבתי את עבודת הארגון הקהילתי כי ראיתי שמה שאני מצליח לעשות הוא אטי מדי, מוגבל מדי, לא באמת עונה על צורכיהם של האנשים שקיוויתי לשרת. מרכז מקומי להכשרה לשוק העבודה לא יכול לפצות על אלפי משרות של פועלי פלדה שאבדו עם סגירת מפעל. תוכנית צהרונים לא יכולה לסגור פערים שנוצרים בבתי ספר עם מחסור תקציבי כרוני או אצל ילדים הגדלים אצל סבא וסבתא כי שני הוריהם בכלא. היה נראה שבכל נושא אנחנו נתקלים במישהו - פוליטיקאי, בירוקרט, איזה מנכ"ל מרוחק - שבידו הכוח לשפר את המצב, והוא לא עושה זאת. וכשהצלחנו להשיג מהאנשים האלה ויתורים, לעתים קרובות זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. הכוח לקבוע תקציבים ולהנחות מדיניות, זה מה שהיה דרוש לנו, והכוח הזה היה קיים במקום אחר.

יתרה מזאת, הגעתי להכרה שרק שנתיים לפני שעברתי לעיר היתה בשיקגו תנועה לשינוי, תנועה חברתית ופוליטית גם יחד - זרם מהיר ועמוק שאני לא הערכתי כראוי כיוון שהוא לא עלה בקנה אחד עם התיאוריות שלי. מדובר בתנועה לבחירתו של הרולד וושינגטון לראש העיר השחור הראשון של שיקגו.

לכאורה, היא צצה משום מקום, מסע בחירות פוליטי שצמח מהשטח, מקרה מרשים בפוליטיקה המודרנית. חבורה קטנה של אקטיביסטים ומנהיגים עסקיים שחורים, שמאסו באפליה הכרונית ובאי־השוויון בעיר הגדולה המופרדת גזעית יותר מכל עיר אחרת בארצות הברית, החליטו לרשום מספר שיא של בוחרים, ואז גייסו חבר קונגרס עגלגל ובעל כישרון ניכר, שלא שאף לגדולות, כדי שיתמודד על תפקיד שלכאורה היה הרבה מעבר להישג ידו.

אף אחד לא חשב שיש לו סיכוי; אפילו הרולד פקפק. מסע הבחירות התנהל מהיד לפה, רוב אנשיו היו מתנדבים חסרי ניסיון. אבל אז זה קרה, התלקחות שלכאורה ניצתה מעצמה. אנשים שמעולם לא חשבו על פוליטיקה, אנשים שמעולם אפילו לא הצביעו, נסחפו למען המטרה. קשישים ותלמידי בית ספר התחילו לענוד את הכפתורים הכחולים של מסע הבחירות. הציבור בכללותו לא היה מוכן להשלים עוד עם הצטברות תמידית של חוסר הגינוּת והעלבוֹת - שוטרים שעוצרים נהגים בלי סיבה, ספרי לימוד מיד שנייה; כל הפעמים שבהן שחורים עברו ליד אולם ספורט בפארק דיסטריקט בנורת' סייד והבחינו שהוא יפה הרבה יותר מזה שיש בשכונה שלהם; כל הפעמים שבהן הם לא זכו למבצעים ולא קיבלו הלוואות - ונשיפות הזעף התכנסו לטורנדו שהפיל את בית העירייה.

כשאני הגעתי לשיקגו, הרולד כבר היה באמצע הקדנציה הראשונה. מועצת העיר, שבעבר היתה חותמת גומי של ראש העיר הוותיק דיילי, התפלגה למחנות על פי גזע, ורוב שולט של חברים לבנים חסם כל רפורמה שהרולד הציע. הוא ניסה להתמקח ולעשות עסקאות, אבל הם לא היו מוכנים לזוז אפילו מעט. התמונות בטלוויזיה היו מחזה מהפנט, שבטי וקמאי, אבל המצב בשטח הגביל את מה שהרולד היה יכול לעשות למען האנשים שבחרו בו. בית המשפט הפדרלי היה צריך לשרטט מחדש את מפת אזורי הבחירה, שהיו מחולקים בצורה לא הוגנת, כדי שהרולד יזכה סוף־סוף ברוב הנדרש וייחלץ מהמבוי הסתום. ולפני שהוא הספיק ליישם רבים מהשינויים שהציע, הוא מת מהתקף לב. ריץ' דיילי, נצר לסדר הישן, החליף אותו בתפקיד, ירש את אביו.

אני נמצאתי הרחק ממרכז הפעילות, ראיתי את הדרמה מתרחשת וניסיתי ללמוד את מוסר ההשכל. הבנתי שאי־אפשר לשמר לאורך זמן את האנרגיה האדירה של התנועה בלי מבנה, ארגון ומיומנות בעבודת הממשל. ראיתי איך מסע בחירות פוליטי המבוסס על תיקון עוולות גזעיות, גם אם יש בו צדק רב, מעורר פחד ותגובות נגד ובסופו של דבר מגביל את ההתקדמות האפשרית. ובהתמוטטות המהירה של הקואליציה של הרולד אחרי מותו ראיתי את הסכנה שבהסתמכות על מנהיג כריזמטי יחיד כדרך לחולל שינוי.

ולמרות הכול, איזה כוח הוא היה במשך חמש השנים ההן! מחסומי הדרכים אולי נשארו, אבל שיקגו השתנתה בזמן כהונתו. השירותים העירוניים, החל בגיזום עצים, דרך פינוי שלג ועד תיקוני כבישים, ניתנו בצורה אחידה יותר ברחבי העיר. בתי ספר חדשים נבנו בשכונות עניות. משרות ציבוריות הפסיקו להיות כפופות לנותני חסות, והקהילה העסקית התחילה סוף־סוף להקדיש תשומת לב להיעדר הגיוון שבתוכה.

מעל לכול, הרולד נתן לאנשים תקווה. האופן שבו תושבי שיקגו השחורים דיברו עליו בשנים ההן הזכיר את הצורה שבה דור מסוים של פרוגרסיבים לבנים דיברו על בובי קנדי - פחות על מה שהוא עשה ויותר על ההרגשה שהוא העניק לאנשים. התחושה שהכול אפשרי. שהעולם פתוח בפניך לשינויים.

העניין הזה טמן בי זרע. הוא גרם לי לחשוב לראשונה שאני ארצה ביום מן הימים להתמודד על משרה ציבורית. (לא רק אני קיבלתי השראה - זמן קצר לאחר בחירתו של הרולד הכריז ג'סי ג'קסון שיתמודד על הנשיאות.) האם זה לא המקום שאליו נדדה האנרגיה של התנועה לזכויות האזרח - פוליטיקה אלקטורלית? ג'ון לואיס, אנדרו יאנג, ג'וליאן בונד - האם הם לא התמודדו בבחירות, החליטו שזאת הזירה שבה ישפיעו יותר מכול? ידעתי שיש מכשלות בדרך - הפשרות, המרדף האינסופי אחר מימון, אובדן האידיאלים והשאיפה הבלתי־נדלית לנצח.

אבל אולי יש דרך אחרת. אולי אפשר להפיק את אותה אנרגיה, את אותה תחושת מטרה, לא רק בתוך הקהילה השחורה, אלא תוך חצייה של קווי הגזע. אולי עם מספיק הכנה, ידע פוליטי מעשי וכישורי ניהול אפשר להימנע מחלק מהטעויות של הרולד. אולי עקרונות הארגון הקהילתי יכולים להירתם לא רק לניהול מסע בחירות אלא גם לעבודת הממשל - לעודד השתתפות ואזרחות פעילה, לפתוח את התהליך בפני אלה שמרגישים מודרים ממנו. ללמד אנשים לא רק לבטוח במנהיגיהם הנבחרים אלא גם לסמוך אלה על אלה ועל עצמם.

זה מה שאמרתי לעצמי. אבל זה לא כל הסיפור. התחבטתי גם בשאלות צרות יותר לגבי השאיפות האישיות שלי. אמנם למדתי הרבה מהארגון הקהילתי, אבל לא היו לי הרבה הישגים קונקרטיים שיכולתי להציג בזכותו. אפילו אמא שלי, האישה שתמיד הקשיבה לעצמה בלבד, דאגה לי.

"אני לא יודעת, בר," אמרה לי פעם בחג המולד. "כל החיים אתה עובד מחוץ למוסדות. אבל אולי תצליח להשיג יותר בניסיון לשנות את המוסדות האלה מבפנים. חוץ מזה, תאמין לי," הוסיפה בצחוק נוגה. "זה לא כזה להיט להיות עני."

ומשום כך, בסתיו 1988 לקחתי את השאיפות שלי למקום שבו השאפתנות ממש לא היתה חריגה. נציגי השכבה, נשיאי מועצת התלמידים, היספנים על מלגות, אלופי דיבייט - האנשים שמצאתי בפקולטה למשפטים בהרווארד היו ברובם צעירים וצעירות מרשימים שבניגוד אלי צמחו כשהם משוכנעים, ובצדק, שנועדו לחיות חיים עתירי השפעה. את העובדה שבסופו של דבר הצלחתי שם אני מייחס בעיקר לכך שהייתי מבוגר בכמה שנים מחברי ללימודים. רבים מהם הרגישו שעומס הלימודים מעיק עליהם, אבל מבחינתי ימים שלמים בספרייה - או עדיף, על הספה בדירה שבה גרתי מחוץ לקמפוס, עם הטלוויזיה פתוחה על שידור ספורט מושתק - היו ממש מותרות אחרי שלוש שנים שבהן ארגנתי מפגשי קהילה ודפקתי על דלתות בקור.

זאת ועוד: לימודי המשפטים, כך התברר, לא היו שונים כל כך ממה שעשיתי בשנים שבהן הרהרתי ביני לביני בשאלות אזרחיות. אילו עקרונות צריכים לחול על מערכת היחסים בין האינדיבידואל לחברה, ומה סדר הגודל של המחויבויות ההדדיות ביניהם? עד כמה הממשלה צריכה להסדיר את השוק? איך מתרחש שינוי חברתי ואיך יכולים החוקים להבטיח שלכל אחד ואחת יהיה קול?

רציתי עוד ועוד. אהבתי את השיג והשיח, בעיקר עם הסטודנטים השמרנים יחסית, שלמרות חילוקי הדעות בינינו היה נראה שהם מעריכים את העובדה שאני מתייחס ברצינות לטיעונים שלהם. בדיונים בכיתה ידי התרוממה שוב ושוב וזיכתה אותי בכמה גלגולי עיניים מוצדקים. לא יכולתי להתאפק; הרגשתי כאילו אחרי שנים שבהן הסתגרתי לבד עם אובססיה משונה - כמו ג'אגלינג, נניח, או בליעת חרבות - פתאום מצאתי את עצמי בבית הספר לקרקס.

התלהבות מפצה על ליקויים רבים, אני אומר לבנותי - ולפחות לגבי בהרווארד הדבר היה נכון. בשנת לימודי השנייה הייתי הסטודנט השחור הראשון שנבחר לעמוד בראש כתב העת המשפטי "Harvard Law Review" וזכיתי למעט פרסום בעיתונות הארצית. חתמתי על חוזה לכתיבת ספר. הצעות עבודה הגיעו מכל רחבי ארצות הברית, וההנחה היתה שדרכי עכשיו סלולה, בדיוק בנתיב שבו צעדו קודמי בכתב העת: אתמחה אצל שופט בבית המשפט העליון, אעבוד במשרד עורכי דין מוביל או במשרד התובע הכללי של ארצות הברית, ובבוא הזמן אוכל, אם ארצה, להתנסות בפוליטיקה.

המצב היה מסחרר. האדם היחיד שהטיל ספק במסלול ההמראה החלק היה אני, כך הרגשתי. הכול קרה מהר מדי. משכורות הענק שנופפו בהן מולי, תשומת הלב - הרגשתי שזאת מלכודת.

למזלי היה לי זמן לשקול את הצעד הבא. ובכל מקרה, התברר שההחלטה החשובה ביותר שעמדה בפני לא נגעה כלל לעולם המשפטי.