באדולינה – שובה של המלכה



"איכשהו לא חשבתי שאתה הטיפוס שיזרוק אבנים על סנאים."

גל של חרדה קרה שטף את עורקי: לעזאזל, זאת המלכה. סוף כל סוף היא הופיעה, בדיוק כדי לחזות בי מתנהג כמו רשג"ד בתנועת נוער ניאו־נאצית. אבל לא, זאת ממש לא היתה המלכה.

הרבה מאוד דברים צריכים לקרות כדי שאזרוק אבן על סנאי. סטטיסטית יש יותר סיכוי שסנאים יזרקו עלי אבנים. ובכל זאת, עד אותו רגע הרגשתי נפלא בנוגע לסילוקו של העכברון עם הזנב השעיר. החרא הקטן ממש התחנן לזה.

זאת היתה תקופה מבאסת. עדיין לא הבנתי בדיוק מה קורה, אבל כבר ידעתי היטב שזאת תקופה מבאסת. הקטע עם הסנאי, למשל, קרה אחרי שלושה ימים של קור חסר ניחומים. בכלל לא רציתי להגיע לניו יורק דווקא בסוף אוקטובר, אבל היתה לי סיבה טובה, או ככה לפחות חשבתי. ישבתי בפינה נידחת של הסנטרל פארק והעברתי את ישבני מפיסת דשא רטובה אחת לאחרת לפי תזוזת השמש בין העננים. עם הזמן תנועותי הפכו כבדות, אדישות. תכף אפסיק לזוז ואכנע. פשוט אתאבן לי פה. שרכים יכסו אותי, ציפורים יבנו עלי קנים ואני אצטרך להמשיך לשבת ולהקשיב לנצח לסקסופוניסט המחריד הזה ברקע. אלוהים, בשביל זה למדת סקסופון?

הוא מנגן עכשיו את "טווינקל טווינקל ליטל סטאר". אני לא יכול לראות אותו מפה, אבל חוש אחד מספיק כדי לעלות לי על העצבים. לפי הקולות הוא מוקף בקבוצת בני נוער ביום טיול של בית ספר או משהו כזה. בסוף כל נאמבר הם מריעים במחיאות כפיים נלהבות מדי, אוטומטיות מדי. בא לי לרוץ עם מעדר כמו זקן מטורף, לפזר אותם לכל עבר בצעקות ג'יבריש ואחר כך לגשת אל האנדרואיד עם הסקסופון ולהגיד לו בשקט, "תתבייש לך."

מעניין מה היה אומר המלך אם היה רואה אותי עכשיו. אני מניח שהוא פשוט היה צוחק, ואני, בהתחלה הייתי נעלב אבל אז הייתי רואה שאין בצחוק שלו שום זדון ושהוא צודק, זה באמת מצחיק מאוד, ובסופו של דבר לא היתה נותרת לי ברירה אלא להיכנע לצחוק. אבל המלך לא פה ואני לא צוחק.

אני לבדי פה בסנטרל פארק, ומופיע לו משום מקום הסנאי הזה, כל כולו ארסנל של התחמדויות, גירודי אף והקפצות זנב, וידעתי שהוא בא כדי להמס אותי, כדי לגרום לי לחשוב שהעולם הוא בכל זאת מקום ממש מאמי חמודי קושקושון. וכל מה שהרגשתי הוא שאני לא יודע מי בדיוק מנהל את הפארק הזה שנקרא החיים שלנו, אבל אם הוא חושב שהוא יכול לאזן את כל הקור שבנשמתנו בעזרת גושון פרווה חנפני, אני נעלב בשם האנושות כולה.

"עוף מפה," הוא הזדקף על כפותיו האחוריות וחיכך את לחייו בשתי ידיו. רק חסר לו פונפון ורוד על הזנב. "לך תתקע את עצמך בסקסופון של הדחליל."

הסנאי לא נעלב ולא נבהל. הוא המשיך לעמוד על שתיים ולהסתכל לי בעיניים, ואז שמעתי אותו אומר, "אני יודע למה אתה כועס כל כך על הסקסופוניסט." ברור שהוא לא דיבר בקול אנושי — זה היה מקלקל את המיתוג המתוקי שלו — האידיוט הקטן הזה עמד בלי בושה חצי מטר ממני, הסתכל לי בעיניים ואמר, "אתה כועס כי הסקסופוניסט הזה הוא בעצם אתה."

"איכשהו לא חשבתי שאתה הטיפוס שיזרוק אבנים על סנאים."

היא עדיין עמדה שם, כל כך לא מלכת באדולינה שזה פשע, ידיה מונחות על מותניה.

זה לא כמו שזה נראה, אמרתי, הוא הפיץ שמועות מלוכלכות על אחותי.

ידעתי שאני מכיר אותה, אפילו מכיר אותה טוב, אבל לא הצלחתי לשלוף מהזיכרון את התיקייה הרלוונטית. היא זרקה חצי חיוך מהיר ולא מחייב. ההבעה הזאת על פניה הזכירה לי מיהי: ג'יפסי. היינו פעם חברים די טובים, בדרך משונה. אז, כשהיתה לי מסעדה בהודו, לפני יותר מעשר שנים. בלילה שיכור אחד אפילו ניסינו לבדוק אם לעובדה שאנחנו גבר ואישה יש מקום ביחסינו, ודי אם נאמר שהתברר שאם חלילה נישאר הגבר והאישה האחרונים עלי אדמות, זה יהיה סופו של המין האנושי. ככל שאני זוכר נפרדנו בטונים צורמים. רוב הפרטים היטשטשו עם הזמן, אבל אני די בטוח שבפעם האחרונה שראיתי אותה היא צרחה עלי שאני חזיר זחוח ושפכה עלי צ'אי רותח.

"אתה נראה זוועה. יש לך זמן לקפה?"

תודה, אבל הבגדים שלי כבר רטובים.

"די, נו, אל תהיה תינוק. עבר יותר מדי זמן."

היא לבשה מכנסי ג'ינס חסרי צורה, טי שירט שחורה ארוכה, מעיל פליס בצבע חול ונעלי עבודה גבוהות. מתחת לשרוולה הציץ קעקוע בכתב סיני. עגיל של יהלום קטן היה נעוץ מעל גבתה השמאלית.

עדיף כבר הסנאי.

מצטער, יש לי תכף פגישה.

"כן, בטח. בוא, נו, אני אשלם על הקפה."

הקפה פה מדכא אותי, אמרתי לה, הם לא יודעים להכין ספל קפה פשוט.

"בוא, בוא, אני מכירה מקום עם קפה מעולה."

הקפה היה נורא. ישבנו במסעדה מהסוג שפתוח 24 שעות ביממה, עם אוכל בינוני ומלצרית מבוגרת אפופת ניקוטין שנראתה כאילו ההתלבטות הארוכה שלך בין לחם שחור ללבן תגרום לה לצאת למסע הרג ברחובות מנהטן.

"חרא קפה," אמרתי.

"אני יודעת," היא חייכה, "אבל באת." המלצרית עברה ומילאה לי את חצי הכוס בלי לשאול. הדפתי את הספל במיאוס וסיננתי — רק אומה מסוממת בחומרי הרגעה יכולה לחרב ככה שוב ושוב את האיזון המדויק שבין הסוכר לחלב.

"וואו," היא אמרה, "מה קרה לך?"

הסיבה לכך שג'יפסי ואני היינו פעם סוג של חברים טובים, למרות היעדר כל משיכה רומנטית או מינית, היתה שתמיד יכולנו לדבר בגילוי לב גמור. למעשה לא היתה לנו שום אפשרות אחרת. מהרגע הראשון ג'יפסי ראתה את כולי, על כל האור וכל החושך, וגם אני יכולתי לראות כמה סנטימטרים מתחת למעטה נערת האקסטרים ההרפתקנית שעטף אותה. קשר כזה היה יכול לעבוד כנראה רק אז, ורק בהודו, וגם זה בקושי.

אבל עכשיו הייתי עייף, והיא היתה האדם המוכר הראשון שפגשתי בשלושת הימים האלה. משכתי בכתפיים וסיפרתי לה הכול: איך אחרי שהיא עזבה פגשתי את מלך ומלכת באדולינה, איך עזבתי את הודו איתם, נסענו יחד לישראל והפכתי את סיפור המסע שלנו לספר. סיפרתי לה על ההצלחה של הספר ועל הגל הבאדוליני שלי, וסיפרתי לה גם שיום אחד פתאום הבנתי שכבר הרבה זמן אני מרמה את עצמי, שבעצם מזמן נפלתי מהגל ואני כבר לא זוכר איך ולמה ומתי בדיוק. במקום לרכוב עליו אני מפרפר במערבולת ומנסה להתעלם מכל המים שאני בולע.

"אוקיי," היא אמרה, "ומה אתה עושה בניו יורק?"

כנס מקצועי. לפני חודש וחצי נשברתי וקיבלתי על עצמי משרה של מבוגרים בחברה מסודרת עם משכורת קבועה. אבל אין לי כוונה לדרוך בכנס הזה אפילו פעם אחת, יש לי כאן מטרה אחרת לגמרי.

"להכחיד את הסנאים מעל פני האדמה?"

למצוא את מלכת באדולינה.

"מה, היא פה?"

אני חושב שכן. אין לה כתובת מייל משלה, היא אומרת שזה תופס יותר מדי מקום בזיכרון. פעם בחצי שנה בערך אני מקבל ממנה מייל קצר מכתובת של חבר במקום אחר בעולם. מהמכתב האחרון הבנתי שהיא אמורה להיות פה בסוף אוקטובר. זה כל מה שאני יודע. אני מסתובב הרבה בפארק, כי אני יודע שהיא אוהבת עצים ופרחים.

"אתה צוחק עלי."

כרסמתי את הטוסט שלי. לחם מעובד עם גבינה מעובדת.

"אוקיי, בוא נראה: בניו יורק יש כרגע 20 מיליון אנשים. אתה פשוט צריך להקפיד לראות כל יום שלושה מיליון אנשים שונים, ואז אין סיכוי שלא תמצא אותה."

את לא מבינה, זה לא עובד ככה. לא עם מלכת באדולינה. אני פשוט צריך לעלות על הגל שלה, גם אם היו פה מאה מיליון איש. אני חייב למצוא אותה. אני יודע שאני אמצא אותה.

"אתה מאוהב באישה הזאת, כן?"

דה.

"והיא?"

היא אוהבת את כולם. היא היתה עם המלך, אבל הם בשנת הפסקה, כנהוג בבאדולינה. כשפגשתי אותה חשבתי שהיא כמובן לא בליגה שלי ושהאהבה שלי אליה היא כמו שתיכוניסט מפנטז על אנג'לינה ג'ולי. אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שאני לא יכול להיות עם אף אחת אחרת, תמיד אני אשווה אותן למלכה. ואין פה ליגות, נכון? זאת אומרת, היא בסך הכול בן אדם, לא?

"חמוד אתה," צחקקה ג'יפסי, "כמו סנאי רטוב."

ומה את בכלל עושה פה? שאלתי, ושנינו הבחנו שהטון שלי נשמע כמו סוג של האשמה.

"לא יודעת, הייתי בג'מייקה חודש וחצי, העניינים קצת הסתבכו, מצאתי כרטיס לניו יורק." היא ניערה את המלחייה על כף ידה, ובתנועת זיקית מהירה ליקקה את כל הגבישים מהיד. ג'יפסי, עכשיו נזכרתי, מצטיינת לא רק בטקט של בופלו, אלא גם ברפרטואר מרשים של הרגלים תימהוניים.

ומה עשית בג'מייקה? איפה היית כל השנים האלה?

"עזוב, עזוב. אתה לא ממש שמח לראות אותי, נכון?"

לא במיוחד.

"ואם אגיד לך שאני יכולה למצוא בשבילך את המלכה?"

אני לא אאמין לך.

"אני אעשה איתך עסק, אפילו שלא מגיע לך."

מה?

"יש לך פה את הספר?"

איזה ספר?

"תעשה לי טובה. הספר שעשה אותך מפורסם והפך לך את החיים. איך אמרת שקוראים לו?"

'באדולינה'.

"יש לך אותו פה, עליך?"

כן.

"פתטי."

אל תהיי דבילית. לא קראתי אותו כבר שמונה שנים. אני מסתובב עם עותק כדי לתת למלכה.

"ברור, ברור. אז אני אגיד לך מה. אתה תקריא לי את הספר, ואני אעזור לך למצוא אותה."

איך בדיוק תעזרי לי?

"קשרים, אהובי. אולי אין לי בעולם בתים או מכוניות או בגדים מפוארים, אבל מה שיש לי בשפע זה קשרים. אם המלכה שלך פה, אני אמצא אותה. ובתמורה אני צריכה לקבל את כל הסיפור."

אבל זה בעברית.

"אז תתרגם." היא נטלה כפית והחלה מטפטפת עליה רוטב טבסקו חריף. לא היה לי מה להפסיד. הוצאתי מהתיק את העותק של באדולינה. ג'יפסי רוקנה את הכפית אל פיה וחייכה. מיהרתי להעביר את מבטי אל הספר והתחלתי לתרגם את הציטוט שבפתיחה, אותו ציטוט ממש שפותח את הספר הזה:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו — לא האפלה שבתוכנו — שמפחיד אותנו יותר מכול..."

"מקסים," אמרה ג'יפסי, "מי כתב את זה?"

אז זהו, כחכחתי, מצאתי את הטקסט הזה בספר ציטטות, תחת שמו של נלסון מנדלה. חשבתי שהוא מתמצת באופן נפלא את התפיסה הבאדולינית ושמחתי לפתוח בו את הספר. רק אחרי שהספר יצא, מישהו העיר לי שזאת טעות נפוצה ושהציטוט הזה שייך בעצם למריאן ויליאמסון, מחברת הספר 'בחזרה לאהבה'.

"אה, אז זה לא נלסון מנדלה?"

לא. אבל תודי שזה טקסט יפה.

"מקסים. אבל זה לא נלסון מנדלה."

לא.

"אז עוד לפני שכתבת שורה אחת משלך בספר המהולל שלך, כבר יצאת דביל."

כן.

"יש לי הרגשה שאני הולכת ליהנות. אתה יכול להמשיך."

המשכתי. הקראתי לה את הפרק הראשון, על המפגש בהודו עם הזוג המלכותי ועל ההחלטה ללוות אותם בביקור שלהם בישראל. ג'יפסי לא אמרה מילה, דקות ארוכות אחרי שגמרתי לתרגם היא עוד ישבה בדממה. לא שאכפת לי מה דעתה על הספר שלי, אבל נימוס אלמנטרי היה מחייב איזו תגובה אחרי שטרחתי כך עבורה. בסוף היא אמרה: "מעניין..." ושוב שקעה בשרעפים.

מה מעניין?

"איך שאתה כותב על המלך הזה. אני הכרתי אותך כמה חודשים לפני שפגשת אותם, נכון? עשית עלי רושם של מישהו בלתי־ניתן להנהגה. יצרת לך במסעדה ומסביבה איזו פלנטה, שבה אף אחד ושום דבר לא יכלו לחייב אותך לכלום. לא הייתי מנחשת שזמן קצר אחר כך יבוא איזה באדולינו ויגרום לך ללכת אחריו בחזרה לישראל."

הוא לא גרם לי לעשות שום דבר. הרי לא התכוונתי לחיות את כל חיי בהודו. כבר הייתי שם שנה, ודי חיכיתי לסימן הבא כדי לזוז. כשמישהו כמו הזוג המלכותי נוחת מתחת לאף שלך ומציע לך כזה סיפור, אתה יודע שהסימן הגיע.

"אוקיי, מה שתגיד. אבל אם הייתי פסיכולוגית, הייתי פותחת שולחן עם המטעמים האלה: לפני עשר שנים הערצת את התחת של הבחור, והנה אתה כאן, מנסה לקחת את האישה שלו. מה שנקרא תסביך אדיפוס קלאסי."

מזל גדול שאת לא פסיכולוגית. אני לא מנסה לקחת את האישה 'שלו', גם הוא לא יטען שהיא שלו. ותאמיני לי שהדבר האחרון שאני רואה במלכה זה תחליף אם.

עננה של ניקוטין בישרה על בואה של המלצרית, והיא שמטה על שולחננו צלוחית עם חשבון בלי להתעכב לרגע.

"אוקיי," חייכה ג'יפסי, "אז יש לי הסבר אחר: אתה בעצם בכלל לא מאוהב במלכה. אתה מאוהב במלך, הא! אבל בגלל שאתה שבוי בדימוי ההטרוסקסואלי שלך, אתה עושה מה שנקרא סובלימציה."

הנחתי בצלחת שטר של עשרה דולרים והכנסתי את הספר לתיק. תודה לך על כל העזרה, זיגמונד, אמרתי, אני חושב שמכאן אני כבר יכול להמשיך בעצמי.

היא תפסה לי את היד. "מתה על גברים עם דם חם. שב, שב."

בשביל מה?

"חכה שנייה."

ג'יפסי הוציאה את הטלפון הנייד שלה ודיברה עם מישהו, סיפרה לו שהיא מחפשת מישהי בשם מלכת באדולינה שמבקרת בניו יורק, ושאלה אם הוא יכול לברר. אחר כך ניתקה את השיחה והביטה בי בניצחון. "אם המלכה שלך פה," היא הכריזה, "אנחנו נדע על זה."

עם מי דיברת, ראש הדסק של ה'ניו יורק טיימס'?

"הרבה יותר טוב. סדרן בחברת המוניות הכי גדולה בניו יורק, והוא מוציא עכשיו הודעת רדיו לכל הנהגים מכל התחנות. הוא יחזור אלי תוך חצי שעה. אין בכל העיר רשת ריגול יעילה יותר."

הבעת פני כנראה הסגירה את התרשמותי, כי ג'יפסי גיחכה. "אוקיי, דרמה קווין. חצי שעה זה מספיק זמן לעוד פרק, לא?" היא נופפה למלצרית, שתמלא לה שוב את הספל.

הוצאתי את הספר באנחת השלמה והתחלתי לקרוא. על הטיסה לארץ, על השיחות הראשונות עם המלך, על התעקשותו לרדת מהמטוס אחרון כדי לא להשתתף במשחק הדחיפות ולהיכנס לארץ כמו מלך.

״נו טוב,״ סיננתי, ״אבל עכשיו ניתקע אחרונים בתור של הדרכונים.״

״בבקשה תנסה להפנים,״ אמר לי המלך בשקט, ״מי שלא מאמין בצרות — הצרות מאבדות בו עניין.״

"אני מתחילה להבין למה התאהבת בו," אמרה ג'יפסי.

לא בו, תיקנתי, במלכה.

"אה, כן, כמובן. סליחה. ברור."

ואת, מה עם הסדרן שלך?

"כלום. לא מתקשר ולא עונה לטלפון."

כבר חושך כשאני נפרד ממנה בחצי חיבוק מאולץ וחוזר באי־חשק לחדר שלקחתי לעצמי בטעות.