
באר מים חיים
איילת רינת
₪ 68.00
תקציר
“באר מים חיים” מאת איילת רינת הוא מסע עמוק ומרתק אל עולם הרוח, הנשמה והחיים עצמם. זהו סיפור אישי וגלובלי כאחד, המשלב את חוויותיה של המחברת יחד עם תובנות וכלים רוחניים-מעשיים שהיא פיתחה והעניקה למטופליה לאורך השנים.
הספר מתחיל בגילוי הלב של איילת, המספרת כיצד כבר מילדות חשה קשר עמוק לעולם שמעבר. חוויות חייה, המורכבות והמשמעותיות, הביאו אותה להתמודדויות לא פשוטות, אך גם להארות ולתובנות ששינו את חייה. איילת מתארת כיצד מסעה הרוחני החל להתפתח, וכיצד גידול ילדיה, ובעיקר בנה הצעיר המאובחן כאוטיסט, הפכו למקורות השראה ומורים רוחניים משמעותיים עבורה.
החיים, כפי שמוצגים בספר, אינם מקריים. כל אדם פוגש בדרכו אנשים ואירועים שנשמתו בחרה מראש, מתוך מטרה ללמוד, לתקן ולצמוח. איילת מציעה קריאה חדשה ואופטימית למציאות, ומזמינה את הקוראים להביט אל “מאחורי הקלעים” של החיים ולהבין את ה”שיטה הבריאתית”.
באמצעות שיטת הצמצום הקבלית, איילת מעניקה כלי עוצמתי להתמודדות עם אתגרי החיים וליצירת איזון בין עולם הרוח לעולם החומר. היא מתארת כיצד שיטה זו, לצד תהליכים כמו שחזור גלגולים, יכולה לעזור להתמודד עם טראומות בין-דוריות, לחבר אותנו לשורש הפנימי שלנו וליצור ריפוי אמיתי. בנוסף, הספר מציע תובנות נומרולוגיות העוסקות בזוגיות ובקשרים נשמתיים, ומלמד כיצד ניתן להשתמש בהן לשיפור מערכות היחסים וההבנה העצמית.
איילת שוזרת בספר סיפורים מרתקים של מטופלים שחוו שינויים משמעותיים בעזרת הכלים וההדרכה שלה. סיפוריהם ממחישים כיצד עבודה רוחנית מעשית יכולה להוביל לא רק לשיפור איכות החיים הפרטיים, אלא גם להעצמת האור בעולם.
בחשיפה כנה, המחברת חולקת את מסעה האישי, את רגעי השבר ואת הרגעים שבהם חשה את כוחה של האמונה. היא מציגה את האמונה לא כמשהו מופשט, אלא כגשר מעל תהום אי-הוודאות, המסייע לאדם לעבור בשלום את אתגרי החיים.
“באר מים חיים” הוא לא רק ספר על רוחניות, אלא הזמנה לחיים מודעים יותר, מלאי שמחה ואיזון. הוא מציע לקוראים לחוות את הטווח הרחב שבין שמיים לארץ, לחיות מתוך חיבור עמוק לעצמם ולמציאות, ולהפיץ אור לכל הסובבים אותם.
איילת רינת נולדה בשנת 1971 בקריית אונו, שם גדלה והתחנכה. את לימודיה התיכוניים השלימה בתיכון “בן צבי” במגמה ביולוגית-כימית, מה שהיווה בסיס להמשך דרכה האקדמית.
לאחר שירותה הצבאי ביחידה 8200, פנתה ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בן גוריון, שם החלה את דרכה בתחום ההנדסה הכימית, ובהמשך עברה להנדסת תעשייה וניהול.
במשך שבע שנים עבדה כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת ייעוץ מובילה, שם עסקה במערכות מידע ובייעול תהליכים. אולם בשלב מסוים, חוויות אישיות דרמטיות הובילו אותה למהפך משמעותי בחייה.
בעקבות המסע האישי שלה, החלה איילת לעסוק בטיפול רוחני, תחום שהפך למרכז חייה. מזה למעלה מ-20 שנה היא מטפלת בקליניקה פרטית, שבה היא מלווה מטופלים בתהליכי שינוי, צמיחה וריפוי עמוק. איילת פיתחה שיטות טיפול ייחודיות, המשלבות כלים רוחניים ותובנות פרקטיות, ומעניקה לאנשים את הכלים להתמודד עם אתגרי החיים ולמצוא איזון, משמעות, תקווה, שמחה ואמונה עמוקה בטוב.
איילת נשואה ואם לשלושה בנים. חוויות האמהות שלה, ובמיוחד עם בנה הצעיר , שהינו על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד נמוך, היוו עבורה מקור השראה עמוק והשפיעו רבות על דרכה הרוחנית והמקצועית. סיפורה האישי, הידע שצברה לאורך הדרך והמסירות שלה לעזור לאחרים הפכו אותה למדריכה רוחנית, המלווה אנשים רבים במסע חייהם.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle, עזרה עצמית
מספר עמודים: 360
יצא לאור ב: 2025
הוצאה לאור: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle, עזרה עצמית
מספר עמודים: 360
יצא לאור ב: 2025
הוצאה לאור: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
פרק ראשון
אי אפשר שלא להתחיל בהיסטוריה שלי (הקצרה - בחיים אלו, לא היסטוריית גלגוליי). נולדתי לפני 50 שנה, בת בכורה להוריי, מאיר ואסתר. אימי אסתר גדלה בבית דתי ציוני־לאומי. אחות בכורה לארבעה אחים. בשנת 1950, כשהייתה בת שנה וחצי, עלו הוריה ארצה מפולין באונייה. אביה, צבי רייטר, היה בעיניה דמות נערצת - הוא היה איש תורה ועבודה ועבד יומם ולילה בכמה משרות כדי לפרנס את משפחתו. הוא היה ג׳ינג׳י נמרץ, חד ואנרגטי, חזן בית הכנסת בעל קול עמוק ותפילה עוצמתית. ואז, כשהיה בן 48, בדרכו כמדי בוקר לעבודה, לקה בהתקף לב קטלני ונפטר מן העולם. הוא השאיר אחריו אישה חולנית וחמישה ילדים - אימי הבכורה הייתה בת 20 ואחיה הצעיר בן 12. מרגע זה השתנו חייהם לגמרי. השמיים נפלו עליהם וסדרי העולם השתנו. החיים בלי ראש המשפחה היו קשים ואפורים. עוד נחזור לסבא צבי, שהוא דמות חשובה בעלילה שלי.
אבא שלי מאיר נולד ברומניה בשנת 1938. את אביו, מרדכי יקוביץ, רצחו הנאצים כשאבי היה בן פחות משנה. אבי עבר את תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה עם אימו חנה ועם אחיו הבכור יענקל׳ה, שהיה גדול ממנו בכשלוש שנים. אימם פרנסה אותם מעבודתה כתופרת מקצועית. גם משפחתו של אבי עלתה ארצה ב-1950 באונייה.
משפחת רייטר הפולנית ומשפחת יקוביץ הרומנית הגיעו למעברה בישראל, ולאחר זמן מה התמקמו בדרך משעשעת בשכונות עולים - הפולנים בשכונה תימנית בהרצלייה והרומנים בשכונה עיראקית ברמת חן. אני זוכרת את דוד שלי, אחיה של אימי, מדבר יידיש ועברית ב־ח׳ וב־ע׳ בהגייה תימנית ואת סבתא שלי הרומנייה משלבת בין היידיש לעברית בסלסול עיראקי.
הוריי נפגשו ברכבת. אבי כבר היה מהנדס חשמל בוגר הטכניון, אימי הייתה סטודנטית לעבודה סוציאלית בבר אילן. הם נישאו כשאימי הייתה בת 21 ואבי בן 32. כעבור שנה נולדתי. צבע שערו של אבי בילדותו היה ג׳ינג׳י וגם סבא צבי, אביה של אימי, היה ג׳ינג׳י אש, כך שלא הייתה אפשרות אחרת ונולדה תינוקת ג׳ינג׳ית. וכך הגעתי לעולם, תינוקת שלה רעמה כתומה בוערת וזוג עיניים חומות ודולקות - כמו של סבא צבי. גם את שני שמותיי קיבלתי על שמו - איילת צביה. כעבור שלוש שנים ועוד ארבע וחצי שנים, נולדו שתי אחיותיי בהתאמה, גם הן ג׳ינג׳יות. שושלת הג׳ינג׳ים המשיכה גם לדור הבא.
אני זוכרת את ילדותי כילדות מאושרת בקריית אונו. הייתי ילדה משפחתית, אופטימית, שמחה מאוד, בעלת עולם עשיר מלא דמיון, יצירה, צבע וצורה. בעולמי הפנימי לא היה רגע דל. ציירתי ללא הרף, "רקדתי" עם הצבעים על הדפים, התרגשתי מהגוונים, מהשילובים, מסוגי הצבעים, הבדים, החוטים וממלאכת התפירה. רציתי לעשות כל יצירה שאפשר לעשות. היה לי דחף להביע בכל אופן. בייחוד אהבתי לצייר פרחים ופרפרים ולפתח אותם למבנה - היום אני מבינה שציירתי מנדלות. ציור ואומנות ליוו אותי בכל שנותיי, עד היום. היום אני מבינה טוב יותר שהאומנות והביטוי דרך הצבע והצורה בשנות ילדותי היו צוהר לשחרור הסודות הנשמתיים העתיקים שהמתינו להתגלות, ואפשרו לי לווסת ולשחרר את עצמי תוך חיבור פנימה וגם החוצה, למציאות.
תמיד הייתי מטפלת. נולדתי כזאת. אני אוהבת לאהוב, בעלת יכולת טבעית להכיל ולראות את מצוקתו ואת חולשתו של האחר, לחבק אותו ולעזור לו. תמיד אהבתי בעלי חיים, וגם בהם טיפלתי. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה בת חמש בערך, יושבת עם הכלב שלי "חומי" מסוג פוינטר במלונה שלו בבית סבתי הניה ומארחת לו חברה. מספרת לו סיפורים מהספרים שלי ומכסה את שנינו בשמיכה.
בבית סבתי הניה (שאותו בנה בעלה, סבא צבי, במו ידיו, לבנה על לבנה) היה לי עוד חבר - כבש. הכבש היה קשור אליי מאוד, ובכל פעם שהגעתי היה קופץ באוויר וצוהל. היה זה מחזה מיוחד במינו. היו גם ברווזים, ארנבים, חתולים, דגים, צבים, תרנגול מיוחד שגדל בביתנו והיה מעיר את השכנים ועוד.
לימודיםבבית הספר הייתי תלמידה מצטיינת, שקדנית ושקטה. לא פעם, בשנות הלימוד בבית הספר, הצמידו אליי המורות לחונכות תלמידים מתקשים. הציור המשיך למלא את עולמי, מגיל חמש הציגו את ציוריי בתערוכות מקומיות, בבתי ספר ובתחרויות, עד שבסוף כיתה ח׳ הזמין המורה לציור את הוריי לשיחה דחופה - "הילדה מוכשרת כל כך עד שאי אפשר להשאיר אותה בבית ספר זה," הוא אמר, והמליץ לשלוח אותי לבית הספר לאומנויות ברמת גן. נבהלתי כל כך מדברי המורה בשיחה, עד שהפסקתי לצייר. המתמטיקה והמדעים המדויקים תפסו יותר ויותר את מקום הציור. בתיכון למדתי במגמה ביולוגית־כימית, אחרי הצבא התחלתי ללמוד הנדסה כימית.
אחרי הצבא, כשהרגשתי שכבר "התייאשו" ממני ונושא האומנות נשכח מהלב, חזרתי בשקט לצייר ואף הלכתי ללמוד אצל שלושה ציירים. העיסוק בציור סיפק לי "שנורקל" שדרכו נכנסו לחיי אוויר רוחני וביטוי אומנותי חופשי, בתקופה שבה שקעתי בעולם ההישגי והפרפקציוניסטי של המדעים. לאחר שסיימתי את לימודי ההנדסה הכימית, החלטתי לעזוב את עולם המתמטיקה, לחזור לאהבתי וללמוד ציור בבצלאל בירושלים. אימא שלי, פרופסור מאוניברסיטת בן גוריון תוצרת "פולנייה", לא הסכימה שהבת שלה "תעשה שטויות" ותלמד ציור, ו"דחפה" אותי ללימודי הנדסת תעשייה וניהול. זו הייתה הפעם השנייה שבה ניתבה את עתידי המקצועי.
הפעם הראשונה הייתה אחרי הצבא, כאשר ניתבה אותי ללמוד "מקצוע מכובד". אחרי השירות ב-8200, החלטתי ללכת ללמוד ארכיטקטורה במילאנו. ארכיטקטורה הייתה, לתפיסתי, שילוב בין ציור למתמטיקה, וכך חשבתי שאוכל לממש את שתי אהבותיי. למה במילאנו? היה לי איזה עניין לברוח מאימא שלי. הייתי מאוד קשורה אליה, ועם זאת היה לי רצון (ככל הנראה נעדר יכולת ובגרות) להתרחק. מילאנו נראתה לי רחוקה דיה. אימא נסעה איתי לשגרירות האיטלקית, שם נאמר לנו שכדי להתקבל עליי לעבור מבחני קבלה באיטלקית, כך שקודם כול היה עליי ללמוד איטלקית. אימא, הפולנייה החכמה, הציעה שבזמן שאלמד איטלקית אתחיל ללמוד הנדסה כימית, כי כבר התקבלתי לאוניברסיטת בן גוריון הודות לתעודת הבגרות שלי, וכך היה. וכל השאר היסטוריה. לא ארכיטקטורה, לא מילאנו, לא בצלאל. הפכתי מהנדסת, וזה לא היה קל. בסיום התואר כבר עמדתי להירשם לתואר שני במנהל עסקים, ומשהו בתוכי אמר - די, סיימתי עם לימודיי באקדמיה הקונבנציונלית.
דמותו של סבא צבי, אביה של אימי, הייתה נוכחת מאוד בחיי, למרות העובדה שהוא כבר נפטר כשנולדתי. אימי, כאמור, העריצה אותו ואני הערצתי את אימי.
אני זוכרת את עצמי כשהייתי כבת שש עד תשע, מתלבשת בחדרי מאחורי דלת הארון, כי ידעתי שסבא צבי איתי בחדר והתביישתי ממנו. שוחחתי איתו בטבעיות והדבר לא היה בעיניי חריג או שונה. חשבתי שכך כולם, מדברים עם החיים וגם עם אלה שכבר אין להם גוף. סבא צבי ליווה אותי, ככל הנראה, בכל שנות ילדותי.
כשהפסקתי לצייר והתחלתי ללמוד בתיכון, שקעתי במצוינות ובריאליזם. "שכחתי" לעת עתה מסבא צבי ומעוד דברים שעליהם אכתוב בהמשך, מלבד חריגה אחת. כשהייתי בכיתה י"א הייתה לי דלקת חריפה באוזן התיכונה. לא הרגשתי אותה, אך הסבירו לי בשנתי שיש לי דלקת. ציירו לי בתודעתי ציור גיאומטרי במשולשים על מיקומה ועל אפיונה של הדלקת. בשוויון נפש קמתי בשתיים בלילה, הערתי את אימא והודעתי לה את ההודעה המוזרה הזאת. בדיקת הרופא אישרה את הדבר, חום גבוה הופיע אחר כך למשך שלושה שבועות שבהם טופלתי במינון גבוה של אנטיביוטיקה. "שבירת השתיקה" מלמעלה הייתה חשובה כדי לדאוג לשלומי ולשמור על בריאותי. מלבדה, הייתה "הדממה" בשנים אלו, כדי לאפשר לי לגדול ביציבות ובאופן רגיל.
מסריםהחריגה השנייה הייתה כשהייתי בת 22, סטודנטית לתעשייה וניהול. אילון, בעלי, היה אז כבר בן זוגי. בשבת ההיא חזרנו הביתה מבאר שבע, שבה למדנו באוניברסיטת בן גוריון. ישנו אצל הוריי, ובבוקר השבת משהו העיר אותי. התעוררתי והצטמררתי. זה היה סבא שלי, צבי. הוא עמד לשמאלי. נזכרתי בנוכחותו בילדותי, אך עכשיו כבר הייתי אדם בוגר. הוא היה ענייני ותכליתי (כמו תמיד), ומאז הוא הפך "המודיע". מרוב פחד לא יכולתי לפקוח את העיניים.
הוא לחש לאוזן שמאל שלי (שהרגישה בלחות הבל פיו), "לכי תעירי את אימא שלך. באתי לקחת את סבתא."
עניתי לו בקול רם, "אבל הכול בסדר איתה."
הוא השיב, "כנראה הקדמתי במספר ימים."
חיכיתי שהוא ילך ויפנה את המקום. שטופת זיעה קרה הערתי את אילון וסיפרתי לו מה קרה עכשיו (ראוי לציין בהומור, שכך קיבל אילון "אזהרה" שאני כזאת עוד לפני שהתחתנו ובכל זאת הוא לא נבהל וברח, אז זו כבר הבעיה שלו...)
לא ידעתי איך אספר זאת לאימא. אימא היא הטיפוס הרחוק ביותר ממיסטיקה ומרוחניות, היא מקורקעת ומציאותית. אחרי שאביה נפטר ונלקח ממנה, הכריזה על "ברוגז" עם אלוהים והפסיקה להיות דתייה. אמרתי לה, "אימא, חלמתי על אבא שלך." זה היה הדבר ה"קל ביותר לעיכול" שיכולתי להגיש לה. ואכן, תגובתה הצפויה הייתה, "מה לך ולאבא שלי? בכלל לא הכרת אותו."
איך בדיוק אסביר לה שהוא כל הזמן הלך איתי לכל מקום וגר איתי בחדר? הנחתי לזה, אבל פתאום, אחרי שלושה ימים, סבתא שלי נפטרה. אילון ואני היינו מבוהלים והמומים.
ושוב השתררה דממה. סבא צבי והאחרים שמרו על שקט ועל מרחק ממני, כדי לאפשר לי ליצור חיים רגילים, יציבים ונורמטיביים בשנים קריטיות אלו של התבגרות. היום אני מבינה כמה זה היה חשוב. זה היה זה "מבצע" שתוכנן בקפידה מרגע שנולדתי. עם זאת, היו אירועים שזכורים לי כשיחות שלא מכאן, שהתנהלו בראשי. אני זוכרת, כשהייתי בערך בת שמונה, צעדתי בבוקר לבית הספר, נשאתי תיק גדול ממני על גבי ושוחחתי בראשי עם תודעה אחרת שאמרה לי כי "אני סוד - פרח נדיר בעולם. עלייך לדעת זאת, אך לא לדבר על כך עם איש." הבנתי את הדברים, הם היו לי ברורים למרות גילי הצעיר, לא התרגשתי וגעשתי מהם. זה היה טבעי בעיניי כמו דברים אחרים, שמתברר כי היו שונים מן הרגיל.
אני זוכרת אירוע אחר, כשהייתי בערך בת חמש. אז הייתה זאת "אני" העליונה - נשמתי שדיברה אליי ואמרה לי, "זכרי את השמחה הגדולה הזאת עכשיו. עכשיו את שמחה. זכרי זאת לעתיד לבוא."
על פניו, תובנה כזו אינה תואמת הבנה של בת חמש שטרם התנסתה. זוהי תובנה מן העבר שלפני החיים האלה, המכילה מידע על העתיד לבוא. הקשבתי לנשמתי ונצרתי את השמחה. צילמתי אותה בתודעה הנוכחת. לדעת ולזכור. לא רק לחלוף או לתת לזמן לחלוף. להיות. לנצור. לזכור. מגיל צעיר. ומסרים מעין אלה - למי יכולתי לספר? את מי יכולתי לשתף? עבורי החיים הפנימיים הנסתרים האלה של הנשמה היו טבעיים, אך חייתי בסביבה ארצית מאוד, חילונית, הישגית ופרקטית. הייתי ושמרתי על מי שהייתי על אף סביבתי, ולא בזכותה.
איש לא לימד אותי זאת ולא נתן לי השראה או דוגמה, לא בבית ולא מחוצה לו. הסוד נשמר ערב־ערב, לפני השינה. רק כשהייתי כבר אימא לשני ילדים, הבנתי את מה שקרה בכל ערב כשהייתי ילדה, לפני שהלכתי לישון. חשבתי שכך זה אצל כולם, או לפחות אצל כל הילדים. מרגע שעצמתי את עיניי, צבעים סגולים וכחולים התערבלו בראשי שהחל לצוף. גופי נוטרל והפך כבד כמו אבן. לא יכולתי לזוז. הצבעים נשאו אותי הרחק מעלה. גופי עבר שינוי צורה מוזר ונעים מאוד כאחד, בין צמר גפן למתכת. הייתי בטוחה שאלו משחקים שחווים ילדים, אך כאמור, רק כאשר התחלתי לטפל בפועל כמדיום, הבנתי שלא היו אלה משחקים כלל. אלה היו אימונים. בכל לילה התאמנתי לפני השינה (ואולי גם מתוך שינה), בשקט־בשקט, בלי להפריע למהלך החיים הרגיל, הנורמטיבי והתקין. ואכן, מלבד זאת הייתי ילדה רגילה שגדלה במשפחה רגילה, וחוותה סדרי חיים רגילים.
סיימתי תיכון. שירתי בצבא, למדתי באוניברסיטה, התחתנתי, עבדתי כמהנדסת תעשייה וניהול וכל הזמן שאלתי את עצמי - מה אני עושה כאן לעזאזל? אך לא היו לי תשובות. ילדתי את שני ילדיי הגדולים, וכשבני הבכור היה בן ארבע וחצי-חמש, החלו לקרות עם ילדיי אירועים שאילצו אותי להיעזר בדרכים שאינן רגילות, לאחר שהרפואה והפסיכולוגיה הרגילות העלו חרס בידן.
שליחיםכשמגיע שלב קריטי בדרך הנשמה, מתחילים להופיע שליחים. והם התחילו להופיע! במקום שבו עבדתי במערכות מידע, עבדה איתי מישהי ששכנעה אותי בקושי רב להצטרף לקבוצת עובדים ולשלוח שֵם ותאריך לידה לטראנס מדיום יהודי בברזיל ששמו ג׳וזה. הוא היה שולח להם קלטת סליל שבה הקליט בקולו דברים הנוגעים להם. כאמור, אני כבר "שכחתי" את אירועי הילדות המוזרים ואת סבא צבי. חייתי חיים מאוד מקורקעים, רציונליים ועובדתיים. מיסטיקה לא עניינה אותי, ויתרה מזאת - ראיתי בה הבל ושטות. לא התחברתי לרבנים, למסרים, למדיטציה או לתודעה. לא הערכתי דברים מעין אלה, ואף נרתעתי מהם. דרשתי הוכחות כאן ועכשיו. מה שעיניי לא רואות, אינו קיים. אבל, כאמור, חברתי לעבודה כל כך לחצה עליי עד שהסכמתי, וגם אני שלחתי לו את שמי ואת תאריך הלידה שלי. הוא שלח לי חזרה הקלטה. בעבודה לא היה שקט, אז נסעתי הביתה כדי להקשיב לה. הקשבתי. הדברים שנאמרו בה לא היו רגילים כלל וכלל, אך עם זאת, עוצמתיים ומוזרים ככל שהיו, לא התרגשתי מהם. לא הכרתי בפועל את הדברים, ובכל זאת הם נשמעו לי נכונים ואף לא מפתיעים. המדיום מברזיל כל כך התרגש מכך, שביקש להיות איתי בקשר במייל ולהנחות אותי. הוא אמר שפגש עוד מדיום אחד כמוני בעולם, וחצי שנה הוא הנחה אותי בהתכתבות במייל בנוגע לדברים שאמר עליי. הוא אמר שכבר כמה שנים מחכים לי שאגיע, שאתחיל לתרגל מדיטציה ולדבר איתם.
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. מי זה "הם"? מהי מדיטציה ואיך מתרגלים אותה? הרי זה נגד את כל מה שעשיתי בשנות בגרותי עד כה. שאלתי אותו מה עליי לעשות, והוא השיב - כלום. זה יגיע לבד. ואכן, זה לא איחר להגיע. לאחר כמה חודשים, שכאמור, הרפואה והטיפול הקונבנציונלי לא סייעו בהתמודדות שהייתה לנו עם בני, המצב הלך והתדרדר. לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לשתף פעולה.
השליחה הבאה הגיעה. עוד מישהי מהעבודה סיפרה לי על מקובל מבית שמש ועל מטפלת מיוחדת בבני ברק. גם הפעם היה קשה לשכנע אותי, כי לא התחברתי, לא הכרתי ולא הערכתי. הייתי מאוד חשדנית וסקפטית. זאת לא הייתה דרכי בשנים אלו, אולם כשהמצב החמיר, הסכמתי.
הגעתי לבדי בלילה גשום למקובל בבית שמש. היו אלה מחזה ואירוע יוצאי דופן שלא הכרתי כמוהם. קיבלתי ממנו הנחיות, לא הרבה תשובות, וגם הוא שמר איתי על קשר במשך תקופה. הגעתי גם לבני ברק. הטיפול והתובנות משם הצטרפו גם הם, והשליחים המשיכו להגיע בזה אחר זה. הכול התרחש תוך כדי התנגדות ועקשנות שלי, אך נאלצתי לשתף פעולה. לאחר מכן מישהי במשפחתי שלחה אותי לקרובת משפחה רחוקה שמתקשרת, ושם כבר הכול נפתח.
גיא - המעורר שליכשגיא, בני הבכור, היה בן ארבע וחצי, שמנו לב שלאט־לאט הוא הפסיק לדבר. תחילה עם אנשים חדשים, ואחר כך זה התפשט גם למעגלים קרובים יותר. הוא הפסיק לדבר עם הגננת, אחר כך עם הילדים בגן, לאחר מכן עם המשפחה הרחבה, אחר כך עם הקרובה, ולבסוף חדל לדבר גם איתנו. זה כבר היה ממש מדאיג. כל המהלך הזה התרחש על פני כשנה עד שחדל לחלוטין לדבר. בתקופה זו ניסינו פתרונות שהיו בנמצא - הלכנו לפסיכולוגית ילדים, היינו בהדרכת הורים, וכן גיא טופל בכל שבוע בתרפיה בתנועה. ניסינו טיפול רגשי, פנינו לפסיכיאטר, השתתפנו במחקר באוניברסיטה. שום דבר, אבל כלום, לא עזר. להפך. המצב רק החמיר. אמרו לנו שזה "סלקטיב מיוטיזם" - אילמות סלקטיבית. זה היה מוזר, מעצבן ובעיקר מאוד מפחיד. הילד שלי הפסיק לדבר, ודבר לא עוזר.
יום אחד, בגן של גיא תכננו ללכת להצגה. כיוון שלא דיבר, דרשה הגננת שאחד ההורים ילווה אותו. עבדתי אז בהיי־טק ולא ממש הכרתי את הגן. בעלי היה מביא את גיא בבוקר, ואני אספתי אותו אחר הצוהריים, כשבגן היה כבר צוות הצהרון. את הגננת בקושי הכרתי. הגעתי עם גיא בבוקרו של היום לגן, ובעצם הייתי איתו שם כל היום. מייד כשנכנסנו לגן הפכתי גוף אחד עם גיא. הרגשתי בתוכי את כל מה שעובר עליו, וגם עיניי הרואות הזדעזעו. כשהגענו לגן, גיא השתבלל. הוא נראה סובל. גם אני התקפלתי. הרגשתי שהגננת גסה ולא נעימה. ראיתי את ההשפעה שלה על גיא. ראיתי איך הילד שלי הולך וקמל, שרוי בסבל. הלכנו עם ילדי הגן להצגה, וכל אותו היום הרגשתי בעורקיי את הסבל של בני האהוב. בשעה 13:00, כשנגמר הגן, שמחנו, גיא ואני, לברוח משם. רק אז הבנתי עד כמה הבן שלי במצוקה, ושכך זה לא יכול להימשך!
כל המטפלים והמומחים, כביכול, למיניהם, נכשלו ולא הבינו את המקרה. אין ברירה, הבנתי. מרגע זה עליי לאחוז במושכות, וגם אם אין לי מושג מה עושים מכאן, ברור לי כי רק אני עושה זאת, ומרגע זה הכול הולך להשתנות. אני אציל את הבן שלי, אין אפשרות אחרת. וכך היה!
מצוקתו של גיא הפכה אותי שותפה למצוקתו ונאלצתי לשתף פעולה בדרך שלא הכרתי, או נכון יותר, שנשכחה ממני לתקופת מה. כאמור, כבר הייתי בקשר עם המדיום מברזיל, והיה לנו ברור שהסיפור עם גיא משולב בקריאה של נשמתי לחזור לייעודה. המקובל מבית שמש אמר לי שגיא צדיק, ושהיום היה מתחלף איתו. הוא נתן לי ספר זוהר כדי שאשים מתחת לכרית של גיא, וגם הוא היה בקשר איתו. את המטפלת עם המטוטלת מבני ברק פגשתי פעמיים. בעצת שניהם הוספנו לגיא עוד שם כשהיה בן חמש - יהונתן.
אחותי סיפרה לי שפגשה מתקשרת שהזכירה את גיא, וביקשה שאגיע. הפעם הגעתי בלי התנגדות. לאט־לאט, תוך כדי המפגשים על גיא, התחלתי "להיזכר" בעצמי, ביכולותיי, בזיכרונותיי מחיים אלו מן הילדות וגם מגלגולים קודמים. גיא היה המעורר שלי. תודות להתמודדות עם הקושי של גיא, "נאלצתי" לעשות את השינוי ששינה את חיי.
היה גלגול אחד שראיתי ונזכרתי בו באמצע שטיפת כלים. הוא לא אפשר לי להימלט. לא משנה מה עשיתי בהתנהלות הרגילה של החיים, במקביל הוצף מוחי מראות שאחר כך הבנתי שהם זיכרונות מגלגולים קודמים. היה מראה אחד שרק לאחר שמונה חודשים הבנתי את פשרו. אכתוב עליו בהמשך.
תוך כדי "הטיפול המוזר" בגיא עם המתקשרת, נפתחו לי בבת אחת ובעוצמה כל הצ׳קרות שהיו סגורות בשנים האחרונות, אף מעבר ליכולת שלי להכיל אותן. נפרצו הגבולות. ראיתי הכול.
פתאום גיליתי שאני יכולה להיכנס לראש של אחרים, לראות מה קורה במחשבתם, מה הם רואים ומה הם חושבים. זה הלך והחריף. ראיתי והבנתי דברים בכל מקום, לא רק לגבי גיא. אז גיא עוד דיבר מעט, וכשנכנסתי לראשו לידו אמר לי פעם, "צאי מהראש שלי." הוא ראה אותי בראשו. רק מי שמתקשר יודע ומרגיש כשנכנסים אליו. היה ברור כי לא רק שאני מתקשרת, אלא שגם גיא מתקשר ורואה דברים שילד בן חמש אינו יכול להכיל, לכן החלטנו, המתקשרת השנייה ואני, לחסום אותו ולסגור לו את צינור התקשור (שנשאר סגור עד היום, אך בכל רגע שגיא ירצה הוא יוכל לפתוח אותו). אך לא היה בכך די והמצב לא השתפר. באמצעות היכולות שלי שהלכו והתפתחו, טיפלתי בגיא בכל יום בטיפולים אנרגטיים.
במקביל, וממש לא במקרה, החלה הבוסית שלי בעבודה לרדת לחיי. זה היה נורא. לא רק שהייתי מפוחדת ממה שקורה עם הבן שלי ונסערת מן העולם שנפתח בפניי מחדש, חווייתי התמודדות לא פשוטה בעבודה. הרגשתי מושפלת, ושלא משנה מה אעשה, לא אצליח. זה נמשך עוד כמה חודשים, עד שנאמר לי שאין עוד פרויקטים בשבילי ונפרדו ממני (נדרשו לי כמה שנים להשתחרר מן העלבון הזה, אבל בדיעבד - הכול היה חלק מאותה תוכנית סדורה, גם הבוסית הנוראית הייתה שליחה שבעטה בי מלמעלה כדי שאגיע לייעוד שלי). וכך יצא שהתפנה לי זמן חופשי לטפל בגיא. הלכתי והעמקתי את היכולות הרוחניות שלי. התקשור כבר קלח, ומדריכיי הרוחניים האישיים הפכו ממלווים לתומכים. "עזריה" היה מדריך שהתגלה וסיפר שליווה אותי מגיל 12, ושכעת "משה" יחליף אותו. "משה" ליווה אותי ועזר לי במיוחד עם גיא. הוא התגלה ואמר, "אין ברירה, צריך להוריד את הכפפות עם גיא." גיא עקשן (באמת מעניין מאיפה קיבל את זה... הוא העתק של אימא שלו), וצריך לנהוג איתו באגרסיביות.
ריפויאימא שלי, שאהבה מאוד את גיא והייתה קשורה אליו בקשר עמוק, הייתה שותפה לדאגתי העמוקה לנכדה הבכור, ומצאה מומחית בתחום, פסיכיאטרית שנויה במחלוקת. היא פסיכיאטרית התנהגותית שדוגלת בעיצוב התנהגות, ופחות בתרופות. השיטות שלה קשות ואגרסיביות, ולא אהודות על חלק מקהילת הטיפול העדין והעוטף. התקשרתי אליה והיא הבהירה לי בטלפון שמדובר על "מלחמה", לדבריה, ושעליי להיות ערוכה לכך. "אם את לא מוכנה למלחמה קשה, אל תבואי בכלל," כך אמרה לי. חשבתי על זה ואמרתי שאני לא לוחמנית ולא מתאים לי להיכנס למלחמות, בטח לא עם הבן שלי. אבל כעבור חודשים, ואחרי שהמדריך הרוחני שלי "משה" אמר שאין ברירה, וגם הראה לי את דמותה של המומחית מחזיקה מספריים בידה וגוזרת את לולאת החבל הכרוך סביב גיא - הבנתי שעכשיו הגיע הזמן למלחמה, כי כבר אין אפשרות אחרת.
הודעתי לה שאנחנו באים לפגישת ייעוץ. אימא שלי התלוותה אלינו, ויצאנו לדרך בבוקר - אילון, גיא, אימא ואני. הרגשתי ש"משה" יושב לידי ושאנחנו עושים את הדבר הנכון. לא היה לי מושג מה מחכה לנו, אבל אמרתי לעצמי שאנחנו הולכים לפגישת ייעוץ, ומקסימום נודה לה ונלך משם. הגענו למשרדה של הדוקטור, בבית הספר שהיא מנהלת המיועד לבני נוער ששום מסגרת אחרת לא התאימה להם. חלק מבני הנוער מאופיינים בבעיות התנהגות קשות וחלקם גרים שם בתנאי פנימייה.
המפגש היה קשה מאוד. אני כבר לא זוכרת את כל הפרטים, אבל הדוקטור ביקשה מגיא לעשות כל מיני פעולות שנראו על פניהן מתריסות ובודקות את הגבולות שלו. מובן שגיא שתק, לא הוציא מילה וגם לא שיתף כלל פעולה. ואז זה התחיל. היא ביקשה מאיתנו לצאת החוצה לרבע שעה, כי היא רוצה לדבר איתו לבד. גיא היה מבוהל. היינו מופתעים, אבל הסכמנו. יצאנו. שמעתי את גיא משתולל וצורח מבעד לדלת. אחרי רבע שעה דפקנו על הדלת. היא הציצה אלינו מפתח הדלת, הרגיעה וביקשה, "לכו תעשו סיבוב בקניון. תחזרו עוד שעתיים. תתקשרו לפני שאתם מגיעים." נראה לנו מוזר, אבל הבנו שככל הנראה אלו שיטות הטיפול שלה. שום דבר אחר שניסינו לפני כן לא עבד, וכבר עברה שנה. לא הייתה לנו ברירה, אלא לשתף פעולה עם כל דרך שתעזור לגיא. נסענו לקניון. לפני תום השעתיים היא התקשרה אליי ואמרה שהכול בסדר, שיש לה בחור ששמו דורון והוא "לוחש לסוסים", והוא וגם העובד הסוציאלי שהיא מקצה לטיפול בגיא. היא ביקשה שנדבר איתה לקראת אחר הצוהריים, ואם אפשר שניסע הביתה כדי להביא לגיא בגדים להחלפה. לא יודעת איך, אבל זרמתי איתה. וכך היה. הגענו אחר הצוהריים למשרדה. גיא לא היה שם. היא הודיעה לנו שגיא בסדר והוא נשאר לישון בפנימייה במקום, "לא ישאירו אותו לרגע לבד, דורון צמוד אליו. אתם לא יכולים לדבר עם דורון. אנחנו נהיה בקשר טלפוני כל הזמן, אבל אתם לא יכולים לדבר או לראות את גיא." היינו המומים. איזו מין אימא אני, שמשאירה את הבן שלה עם זרים? והוא היה רק בן חמש, הוא לא ישן מחוץ לבית בעבר. לא הכנו אותו לכך, וגם אותנו לא הכינו. אולי הוא יחשוב שנטשנו אותו? דאגתי, אך הדוקטור לא אפשרה לנו אחרת. נאלצנו לשתף פעולה. "זאת מלחמה," היא אמרה, מלחמה שתציל את הבן שלנו.
אימא שלי "הקשוחה" התפרקה בבכי. אילון היה מודאג, ואני זוכרת את עצמי חזקה ויציבה באופן לא ברור. ידעתי שהשמיים איתי, ואמונתי הייתה איתנה. ידעתי שהכול בהשגחה מטיבה והכול נבנה לרגע הזה. השארנו שם את גיא בלי שהיה לנו מושג מה איתו ומה עושים איתו. עבר יום. ועוד יום. בסוף היום השלישי כבר הסכימו שנראה אותו לזמן קצר, אבל בידיעה שאנחנו לא יכולים לקחת אותו.
פגשנו את גיא, חיבקנו אותו בהתרגשות רבה. היינו המומים. גיא דיבר! לא רק דיבר, הוא גם כתב. לא זכרנו כלל את הקול שלו, ופתאום הוא דיבר. הוא סיפר לנו שפחד וחשב שנשרף לנו הבית והוא נשאר לבד במקום הזה. הכאב והאשמה היו קשים.
גיא נשאר שם עוד יומיים, ואחרי חמישה ימים התקשרה הדוקטור והודיעה שאנחנו יכולים לבוא לקחת אותו. זה היה אושר גדול. דורון באמת מלאך. עד היום אני לא יודעת איך הוא הצליח.
קיבלנו בחזרה את הילד שלנו שהלך לאיבוד בתוך עצמו. גיא דיבר, כתב והיה עצמאי. עשה דברים שקודם לכן לא עשה. הם סיפרו לנו בחיוך שמייד כשהתחיל לדבר, הוא ארגן מרד ותוכנית בריחה לכל בני הנוער שהיו במקום. הוא מייד הפך לכוכב שלהם. ילד בן חמש ששתק שנה, מנהיג מרד של חבורת נוער עם בעיות התנהגות. בהחלט מרשים!
כשנסענו הביתה גיא רצה להתקשר לכולם ולהשמיע את קולו. כל הדרך התקשרנו לבני משפחה וחברים. גיא דיבר עם כולם, וכולם התרגשו מאוד. קשה עד בלתי אפשרי להבין את השמחה. גיא ניצל! דורון המקסים ליווה את גיא לכיתה א׳, והיינו בקשר עוד שנה. גיא כבר לא היה זקוק לתיווך. תודה לאל וברוך השם שסיפור הזה שייך לעבר. הדוקטור הסבירה לי שבגלל השליטה העצמית החזקה כל כך שיש לגיא, השתיקה הפכה נשק שגרם לו ללכת לאיבוד. היה צריך לפרק אותו ולבנות אותו מחדש. תהליך הפירוק היה קשה וכואב, אבל תודות לו גיא נבנה מחדש. הבטחתי לגיא, לאחר ששאל אותי בנושא, שלעולם הוא לא ישוב לשם. מבחינתנו היה זה מהלך של הצלת חייו.
לאט־לאט החלמנו משנת השתיקה של גיא. זו הייתה טראומה קשה לכולנו. המשכתי לעמוד על המשמר - אין יותר שתיקות! צריך לדבר. עניין השתיקה, כך התברר לי בהמשך, היה אירוע קשה בחיי. גיא היה רק הקדימון להמשך שהיה גם הוא קשה מאוד. במהלך השנים, כשחישבתי, בדקתי ולמדתי על עברי הקרוב והרחוק, התברר ששתיקתו של גיא הייתה רק חוליה בשרשרת תיקון השתיקה אצלי, כחלק מתיקון ומן הייעוד הכולל שלי - הדיבור. השתיקות ששתקתי בילדותי צורמות ומכאיבות לי עד היום כטביעת ברזל מלובן בתוך לשדי.
חוצניםבתקופה שגיא הפסיק בהדרגה לדבר, קרו דברים מוזרים מאוד בביתנו. כבר בהתחלה, כשגיא היה בן ארבע וחצי בערך ואור בן שנתיים וקצת, הם ישנו באותו חדר במיטת קומתיים, וכמעט בכל לילה, בשעה קבועה הם היו מגיעים בריצת מנוסה מחדרם לחדר השינה של אילון ושלי. לא היה ברור מה קורה. הם לא בכו, אך נראו מבוהלים. בהתחלה לא ייחסנו לכך חשיבות, אך בהמשך העניין התבהר. כאמור, באותה תקופה כבר צעדתי בדרך שהוליכה אותי מעצמה, כמעט בניגוד לרצוני, בדרך הרוחניות והמיסטיקה ואורחים־שליחים הופיעו בחיי. ככל שהתעמקתי בעולם הזה, כך הלכה והתגברה תופעת הלילות הסוערים בביתנו, ההתעוררות של גיא ושל אור ומנוסתם מן החדר. בהמשך, כשכבר נפתחו מחדש הערוצים, הבנתי, "ראיתי" דברים ותקשרתי באופן מודע.
לילה אחד, כשהילדים הגיעו בריצה הלילית הקבועה שלהם למיטתנו, וכבר נעשה בה צפוף מדי לשני מבוגרים ושני ילדים, הלך אילון לישון בחדר שלהם כדי שיהיה לו מקום להתרווח. חלפו כמה דקות, וגם הוא חזר בערנות מוחלטת לחדר שלנו. "כדאי שתלכי לחדר שלהם," הוא אמר, "יש שם משהו מוזר מאוד. אני מבין למה הם מגיעים." אילון סיפר שהוא נשכב על מיטת הקומתיים העליונה וברגע שעצם את עיניו, שמע קול דיגיטלי מתקרב אליו. כשפקח את עיניו ראה מעין עיניים זוהרות שנעלמו מייד, וגם הצליל נעלם. הוא עצם שוב את עיניו ושוב זה קרה. הוא הרגיש נוכחות בחדר והבין שאינו לבד. באותו לילה התברר שגם אילון יודע "לראות", ולא רק הוא. עכשיו כבר ידעתי שגם גיא "רואה", ואולי גם אור. כשאור התבגר מעט, הוא היה חולם על אותיות עבריות שנופלות מן השמיים.
אורחים לא רצויים ולא מקומיים היו בחדר הילדים. חוצנים!
חוצנים הם ישויות אנרגייה בעלות אינטליגנציה גבוהה ללא גוף. זה נשמע כמו סרט מדע בדיוני שנוצר בהוליווד, אבל האמת אינה רחוקה מכך, ואולי אף עוצמתית יותר. כל הדמיון שבעולם נשען על מה שכבר קיים.
החוצנים התמקמו במרחב האנרגטי של חדר הילדים. אני לא יודעת מי הייתה הכתובת הראשונה שלהם לסחיטת האנרגייה, אני או גיא - אבל כולנו היינו פוטנציאל ל"מזון". המזון הוא בעצם אור רוחני. כמו בכל מצב, יש אור והיעדר אור, טובים ורעים, אור וחושך. גם בין החוצנים, יש טובים ויש כאלה שלא. אלו שאינם טובים הם למעשה ישויות נמוכות שבאות להפריע. משהו חסר להם (גם נשמות תועות שלא עלו לשמיים הן חסרות אנרגייה של אור, והן יכולות להפריע). כפי שאמרתי, אני לא יודעת מה קדם למה - הסיפור של גיא או הקריאה להגשמת ייעודי שפתחה הכול - כמו שאמר לי חודשים לפני כן ג׳וזה, המדיום מברזיל, שאחכה והכול יקרה מעצמו.
כשהתחלתי להיפתח מחדש לעולם הרוחני, נפתחו לי בבת אחת ערוצים ויכולות גבוהות, בלי שהייתה לי יכולת להגן על עצמי. כך מצאתי את עצמי כזרקור של אור בלי הגנות. הייתי תמימה, ולא ידעתי שהעולם הרוחני והאנרגטי הוא לא רק טוב ומכיל מלאכים ופיות, אלא שיש גם צד אחר המחבל באור. זהו למעשה ג׳ונגל שצריך לדעת את חוקיו ולפתח יכולת להתנהל בו, אחרת עלולים ללכת לאיבוד. כשאדם עובר שינוי רוחני ועולה במדרגות רוחניות, הצד האחר (הסיטרא אחרא), על כל חלקיו וייצוגיו, מנסה לחבל במהלך. וכך, עלייתי המהירה מאוד סחפה אליה גם הפרעות. תחילה היו אלו החוצנים. כיוון שגם גיא היה פתוח, גם הוא שידר אור, וככל הנראה כשהגיעו אליי הם ניסו להגיע גם אליו. שמעתי על עוד מקרים של ילדים שראו חוצנים ומלאכים והפסיקו לדבר. כנראה גיא ראה אותם או הרגיש בפגיעתם, ואולי גם אור הרגיש - לכן הם היו בורחים מהחדר.
כאמור, אחד החוצנים ניסה להתקרב לאילון, ואילון פשוט ראה אותו. כשאילון סיפר לי על כך, חמתי בערה בי. השיער הג׳ינג׳י שלי הזכיר לי שאני שלהבת אש החמושה בנחישות ובכעס - מי העז לגעת בילדים שלי?! איש לא יפגע בילדים שלי!
התיישבתי על המיטה העליונה של גיא במיטת הקומתיים, והתחלתי לראות בתקשור שורות של תפילה שלא הכרתי בזמנו -
"אנא ה׳ הושיעה נא
אנא ה׳ הצילה נא."
והשורות המשיכו להופיע ללא הרף, והראש שלי התמלא טקסט של תפילה. שמעתי בראשי הנחיות כיצד לנקות את הבית שלנו מפלישת ההפרעה. כשבע שעות רצופות ישבתי על מיטת הקומתיים העליונה, "יורה" בפולשים אנרגייה של אש ומים, תוך כדי קריאת תהילים בלתי פוסקת.
התקפות וריפויזאת הייתה מלחמה. התקיפה החזקה הסתיימה, אך היו מערכות נוספות. היה לילה שבו התעוררתי והרגשתי שיש נוכחות בחדר. זה היה מהיר כל כך ולא ייאמן. ראיתי על פניו של אילון, שישן לשמאלי, רשת של פסי אורך ורוחב ירוקים המוקרנים על פניו, כמו הקרנה של מכשיר רפואי המסמן מיקום. לא ראיתי זאת בחוש שישי, אלא דרך עיניי הפיזיות שבגופי הפיזי, בהתאם לחוקי כדור הארץ. שוב בערה בי חמתי - באיזו חוצפה אתם פולשים לביתי? שוב יריתי דרך העין השלישית הפגזה אנרגטית המותאמת לטיפול בחוצנים ומתקשרת איתם בטלפתיה. הערתי במהירות את אילון, ורק אז הם הסירו את ההקרנה. הם כנראה ניסו לסמן אותו כאובייקט למדידה אנרגטית מהראש, לניסויים שהם עושים כאן על אנשים או התקנה של משדרים בגופם. הסרתי את המתקנים האלו מגיא ומאור, וגם ניקיתי את אילון.
וכך נחשפתי לעולם הזה. לא ידעתי על קיומם של חוצנים. זה היה מפחיד, מוזר, לעיתים משעשע ומבלבל את ההיגיון, בניגוד לכל מה שלימדו אותי. הגעתי תמימה ולא מנוסה למפגשים אלו.
האירועים הללו גרמו לי להעמיק את הלמידה ואת ההתנסות שלי ביכולותיי הרוחניות והאנרגטיות. התחלתי לקרוא ספרות בנושא על כל מה שפגשתי ויותר. חקרתי, למדתי. הנושא סחף אותי לחלוטין. זה היה מאתגר לשמור על חיים שפויים, מסודרים ונורמליים בתוך סחף האירועים שלא מן העולם הזה. הסיבה שעד היום לא כתבתי ותיעדתי, היא משום שזר לא יבין זאת ועלול לחשוב שמדובר בפסיכוזה, אף על פי שאני שפויה ויציבה מאוד. האירועים קרו גם קרו! אילון, מהנדס התוכנה היציב והמקורקע - עֵד לכול! ואחרי הכול, גם אני הייתי מהנדסת בזמנו.
המתקפות הלכו ונרגעו. ישנו בלי הפרעה בלילה, אור וגיא ישנו היטב ולא ברחו בלילה מחדרם. גם אילון לא הרגיש דבר. ואז נתפס לי הגב התחתון. זה היה כואב מאוד, התקשיתי מאוד לזוז. כמה שבועות לקחתי כדורים אנטי דלקתיים כדי להקל על כאב הגב, אבל הוא לא עבר. סבלתי כאבים עצביים ברגליים כהקרנה מלחץ של החוליות התחתונות על העצב המעצבב את הרגליים. הלכתי לטיפולי פיזיותרפיה ולטיפולים הוליסטיים. התחלתי לאבד תחושה באחת הרגליים - תחושות של נימול התחלפו בתחושות של שרפה, המעידים על פגיעה בעצב. הייתי חסרת אונים. בתקופה הזאת החלו מפגשים משעשעים עם חוצנים טובים. השיח שלי עם החוצנים היה כל כך פשוט וקולח - הם פשוט דיברו איתי. הם עשו זאת בעיקר בלילות, כשהיה שקט והייתי פנויה. לילה אחד העיר אותי חוצן טוב ומואר. הוא תקשר איתי באמצעות צבע וצורה. הוא "זרק" ציור על הרצפה ליד מיטתי - המורכב ממשולשים בצבעים שונים, שיחד הרכיבו מבנה הרמוני מיוחד במינו שהציג את שמו. שמו היה "זוהר". הוא אמר שבא לעזור לי ולטפל בי, ושמחר בלילה יגיע ל"נתח" אותי ולהזיז את חוליות הגב שהפעילו לחץ על העצב. את כל זה אמר כשהוא מתקשר איתי. רק את שמו הציג בציור המרהיב על הרצפה, ככרטיס הביקור שלו. הוא אמר שמחר אלך לישון כרגיל ושהוא ישתדל לא להעיר אותי, אבל אם ארגיש חוסר נוחות בגב, שלא איבהל כי זה הוא. שיתפתי פעולה. ולמוחרת כך היה. הלכתי לישון בידיעה שכשאישן, יגיע "זוהר" ויטפל בכאב המציק לי בגב התחתון. למרות זאת, התעוררתי כשהגיע. לפני שטיפל בגב, הוא שטף אותי אנרגטית וניקה את דמי. אני זוכרת זאת כאחת החוויות האנרגטיות המדהימות ביותר שחוויתי בחיי. פיזית הרגשתי נפלא - כמו נשימה עמוקה אחרי מחסור באוויר. רגיעה מוחלטת. ראיתי את גופי מן הצד במראה מרהיב, צבעוני, באורות זרחניים. ראיתי בועות צבעוניות שוטפות את גופי. גופי ונפשי התמלאו שמחה ותחושה נעימה. זה נראה כמו בסרט מצויר. מי יכול לתפוס את זה? מי יכול להבין? את מי אוכל לשתף? איש לא יאמין. מי שישמע ייבהל, יירתע ואולי אף יאשים אותי בהאשמות קשות או באיבוד שפיותי.
הטיפול המשיך ואז עבר לגוף - ממש כמו בניתוח. הרגשתי שחוליות הגב שלי זזות. זה כאב מאוד. החוויה הזאת הייתה מדהימה. את "זוהר" אני זוכרת בחיוך ובתודה.
דרך אגב, הערה בנוגע לכאב הגב שלי. לכל איבר בגופנו יש תפקיד פיזי, נפשי ורוחני. גוף האדם הוא הטכנולוגיה האלוהית המתקדמת ביותר. לכל איבר יש תודעה. הגב הוא היציבות שלנו בחיים, בייחוד הגב התחתון, חוליות L4, L5 - הקרובות לצ׳קרת הבסיס - הן מקום היציבות הבסיסית ביותר בחיינו, הביטחון. בעקבות כל התהליכים הרוחניים שקרו לי באותו זמן, הכול זז. השינויים היו כל כך מהירים, לא מוכרים, ומטלטלים - שהביטחון שלי בחיים זז ועבר טלטול, ולכן נגרם הכאב (מאז הרווחתי את האימון בפילאטיס מכשירים שעליו אני לא מוותרת, פעמיים בשבוע).
טיפולהיה עוד אירוע שעורר בי השתאות. יום אחד הודיע לי חוצן טוב שהלילה הם יגיעו לטפל בגיא בשעת חצות בדיוק. באותו יום היינו מוזמנים לחתונת חברים. השעה הייתה 23:00. הזכרתי לאילון שעלינו לשוב הביתה, כי לגיא יש טיפול בחצות ואסור לאחר. אילון, שבעל כורחו נשאב להשתתף באירועים המתרחשים, נכח וראה בעצמו, ואף שיתף פעולה. הגענו לפני חצות וחיכינו בציפייה, בלי לדעת למה אנו מצפים. גיא שהיה אז בן חמש ועדיין לא דיבר, ישן במיטה שלנו. ישבנו על קצה המיטה לידו, לא ידענו מה הולך לקרות. ואז, מתוך שינה - הרגל והיד של גיא התחילו לעלות למעלה, כשאצבעות היד שלו ואצבעות רגלו נמשכות לאותו כיוון, קדימה ומעלה. הילד ישן, ודבר מה משך אותו למעלה! אילון ואני הסתכלנו בהלם זה בזה, לא האמנו למראה עינינו. אפילו כעת, כשאני כותבת על כך כמעט 18 שנה מאוחר יותר, אני מתקשה להאמין שאכן זה מה שקרה. המופע הזה נמשך כמה דקות, עד ששמעתי אחד מהם אומר לי שהטיפול הסתיים והם הולכים. לפני כשנה שאלתי את אילון אם הוא זוכר את האירוע הזה. רק אחרי שאילון זכר והזכיר לי כל פרט, הרגעתי את עצמי. וידוא שפיות. מובן שגיא לא זוכר כלום, וטוב שכך.
לאור הניסיון עם החוצנים הנ"ל, לא עבר זמן רב, והתחלתי לטפל גם באחרים. הגיעו אליי אנשים שנפגעו מפגיעות חוצנים. רוב האנשים אינם מדברים על זה, מתביישים לספר, חוששים שיחשבו שהם ממציאים או לא בריאים בנפשם, מאשימים את עצמם ושותקים. אבל התופעה קיימת. יש תיאום תדר ביקום, ודומה מושך דומה. כיוון שבאותה תקופה היה לי ניסיון עם חוצנים, גם טובים וגם לא, מתוך תיאום התדר - הם פשוט הגיעו לבד. האנשים שנפגעו יודעים לספר היטב על המפגשים האלה. אלו מפגשים מאוד מפחידים. אנשים השתנו וסבלו מפגיעות גופניות ובתפקוד המנטלי כתוצאה מניסויים של חוצנים. לפעמים אפשר לזהות זאת לפי מבט מזוגג משונה בעיניהם, כאילו משהו אחר נמצא שם. אבל זהו רק מאפיין אחד, ולא כל אדם שיש לו מבט מזוגג תקפו חוצנים. היה לי מטופל שחוצנים תקפו אותו במשך שנים, והיום כבר איננו בין החיים. היו נשים שסיפרו על אירועים שבהם הרגישו שמנתחים את הרחם שלהן או מוציאים אותו, פוגעים בהן מינית ועוד.
אנשים שחוצנים פגעו בהם מרגישים ששואבים מהם אנרגייה, שאין להם כוח, שהם חלשים. שמשהו נמצא בתוכם או שולט במחשבתם. זו אינה מחלת נפש, לא סכיזופרניה או הפרעה כזאת או אחרת. מי שתקפו אותו חוצנים יודע זאת. הוא רואה זאת. הוא מרגיש זאת. לפעמים הוא גם מדבר איתם.
למה החוצנים השליליים תוקפים? לפעמים הם רואים פוטנציאל לגנבת אור, כמו במקרה שהיה לי. לפעמים אלו הם אנשים ש"האנטנות" שלהם פתוחות והם סקרנים - כמו פרפר הנמשך לאש, הסקרנות הרגה את החתול - אלה אינם סתם פתגמים. כשסקרנים, יש להיות אחראיים ולדעת מהן ההשלכות. פעמים רבות זאת פרצה שקוראת לגנב. כשחקרתי את המטופלים שהגיעו אליי, התברר לא פעם שהם היו סקרנים וממש התגרו בישויות וקראו להן, אבל לא היו להם די הבנה וכלים להתגונן מפניהן. כאמור, זה עלול להיות מאוד מאוד מסוכן, עד כדי איבוד החיים.
כשכבר מגיעה מושבה כזאת של חוצנים שליליים, הם מציקים למי שבאזור, כמו בני משפחה, גם בלי שיהיו מודעים לכך או ירצו בכך. לעיתים, חוצנים מציקים לאלו שאין להם הגנות מסוגים שונים. ראיתי מטופל שכתוצאה מהשתתפות בקורס תקשור עם מתקשר שהתעסק עם חוצנים, חש פגיעה באוזן וסבל מטנטון קשה. לפעמים, כשיש צרות אחרות גם תקיפת חוצנים מתרחשת.
פעם הגיע אליי מטופל שידע שחוצנים תוקפים אותו. הוא אמר שהם "גמרו לו את החיים". בלילה, לפני שהגיע אליי, איימו עליי החוצנים האלה שאם אטפל בו, הם יפגעו בי. אני זוכרת היטב איך סימנו לי כמו מטרות לפני יריות רובה, איך יפגעו במשפחתי ובי. לצערי, נאלצתי לומר לאותו אדם שאיימו עליי ולא אוכל לטפל בו. הוא לא הופתע, ואמר לי שאני לא הראשונה שאמרה לו זאת. לאחר מכן, וכתוצאה מסיבות אחרות, החלטתי שאני לא רוצה עוד כל קשר וחיבור לחוצנים. סירבתי לטפל במקרי פגיעות חוצנים מאז המקרה ההוא, והנושא הלך והתרחק ממני.
מהפךכאמור, הטיפול בגיא נעשה בכמה מישורים. המשכנו בכל המפגשים הקונבנציונליים למרות שהעלו חרס, אני טיפלתי בו אנרגטית ובנוסף סגרתי את כל ערוצי התקשור שלו, שהיו פתוחים, כשהשנה האינטנסיבית הזאת הסתיימה בעזרתה האדיבה והנחרצת של הדוקטור. היה זה בזמן חופשת הקיץ. דורון ליווה את גיא לתחילת השנה בחטיבה הצעירה בבית הספר, וגיא המדבר ומשתף הפעולה בהדרגה נרגע מכל האירועים והשתלב בחיים רגילים ונורמליים. הוא זכה להצלחה רבה, הצטיין בלימודים, היה קפטן הרובוטיקה של התיכון שלו, העביר ללא קושי הרצאה בפני קהל גדול, שירת בתפקיד נבחר ב־8200 ואף היה מדריך בקורס יוקרתי ביחידה. הייתי רגועה ושמחה לראות את גיא מדבר ומשתמש בדיבור וביכולת הרצאה בפני קהל ותקשורת ללא קושי. ברוך השם.
גיא חזר לדבר, חזר לחיים נורמליים, אם אפשר לקרוא להם כך, אבל המסלול הלא רגיל שלי המשיך לדהור. גיא היה רק הסטאז׳, שאחריו התחלתי לייעץ ולעזור לאנשים בקרבתי, למשפחה, לשכנים ולחברים.
כאמור, בתקופה ההיא המצב שלי בעבודה כמהנדסת תעשייה וניהול הפך קשה. לא התאמתי לשם, ותוך זמן קצר בית התוכנה המוביל שבו עבדתי נפרד ממני בהסבר שאין עוד פרויקטים פנויים עבורי. נעלבתי מאוד, אבל בדיעבד הבנתי כי הפיטורים היו הדבר הנכון בזמן הנכון. התקופה הזאת הסתיימה ולי לא היה אומץ ללכת משם, עד שאילצו אותי לעשות זאת. "עזריה", המדריך שליווה אותי בזמנו, אמר כי לאחר מכן שכבר חיכו לי שנים, היה צריך לשלוף אותי משם בפינצטה, כי אחרת זה לא היה קורה. אם כן, ישבתי בבית ושלחתי קורות חיים. עבדתי במקצוע נחשב - מהנדסת תעשייה וניהול במערכות מידע - היו לי שבע שנות ניסיון, שלחתי פניות רבות, אך אף אחד לא חזר. כשהתקשרתי נאמר לי לא פעם שכלל לא קיבלו את קורות החיים שלי, לעיתים קיבלתי מכתב תשובה בדואר - תודה שפנית אלינו, אבל לא... תהיתי איך זה יכול להיות. הייתי טובה במקצוע שלי, שהוא מקצוע מבוקש, איך לא חוזרים אליי?
הימים חלפו, ובזמן שביקשתי לחזור לשוק העבודה בהיי־טק, "דיברו" איתי בתקשור והתחלתי במשא ומתן. בהתאם לאמונות המקובלות בסביבתי ולדרך החינוך שבה גדלתי, המקצועות הריאליים, המדע וההנדסה, הם סימן לשכל ולחוכמה, שהיו חשובים מאוד בעיניי. אז דרשתי עניין, ביקשתי אתגר מחשבתי, פיצוח, כמו בתרגילים במתמטיקה שכל כך אהבתי. בשיחות שניהלו איתי נאמר לי: "היי־טק - שם החוכמה?! זה החלק הפשוט והבסיסי. את רוצה אתגר? עניין? להתפתח? זה לא שם! תמצאי את זה בעולמות הגבוהים יותר." לא ידעתי על מה מדובר, וגם תמיד הייתי עקשנית. אז לא ויתרתי.
המאבק הזה נמשך שמונה או תשעה חודשים. התחלתי כבר להילחץ. דמי האבטלה כבר נגמרו, ולא הייתה לי משכורת. זכרתי את הדברים שאמר לי ג׳וזה על כך שאני מדיום, שאני צריכה לתרגל מדיטציה ולדבר עם החברים שלי, לחזור לעשות את מה שאני יודעת לעשות כבר עידן ועידנים, ולשם כך קיבלתי את האישור להגיע לעולם. אבל מהו הדבר הזה שאני יודעת? זה כמו שאומר למישהו - תיזכר שידעת סינית ופשוט תתחיל לדבר בסינית. איך עושים זאת? מה זאת מדיטציה? מי הם החברים? במה עליי להיזכר? שברתי את הראש, אבל יכולתי רק להיזכר באירועים שקרו לי בחיים אלו. ומהו הדבר שאני עושה כבר עידן ועידנים? הרגשתי שאין לי מושג מה רוצים ממני ומי אני בעצם. עם זאת, כששמעתי את הדברים יוצאי הדופן שג׳וזה סיפר לי על נשמתי ועל תפקידי בעולם, כלל לא התפלאתי. הם נשמעו לי לחלוטין טבעיים והגיוניים, על אף חוסר ההבנה שלי. אז איך מיישבים את הסתירה?
בהדרגה הסכמתי להרפות מן העמדה הקשיחה והדיכוטומית שהייתה לי בנוגע לתפיסות הסטנדרטים של הישגיות ושל חוכמה. התחלתי להיפתח לרעיון שאולי כבר לא אעסוק במקצוע שלי, ואם עדיין לא חזרו אליי, כבר לא יחזרו. מתוך כניעה אמרתי לקדוש ברוך הוא: "זהו, אני נכנעת. אני שלך. עשה בי כרצונך. אין לי מושג מה לעשות ואיך, אבל אני מסכימה לעשות את מה שאני לא זוכרת מה ואיך עושים." אני זוכרת את הרגע הזה! הרגע שבו משהו בי נשבר, והבנתי שנגמר פרק ומתחיל פרק שלא בחרתי בו, ואין לי מושג מה הוא ואיך מתנהלים בו. כשאמרתי לקב"ה, "אתה הבוס שלי והראה לי מה לעשות" - התכוונתי לכך. בהמשך לימדתי גם את מטופליי את מה שנאלצתי לעשות כל כך הרבה פעמים - צריך להסכים למות קצת, כדי שמשהו חדש ייוולד. אבל הטריק הוא שאי אפשר לעשות את זה "בכאילו". אי אפשר קצת למות בכאילו. צריך באמת למות, עד ששומעים בפנים את חריקות השבר. ואני נשברתי. וכשנשברתי - בבת אחת לא היה בי עוד רצון לעבוד בהיי־טק. הוא מת. ולתדהמתי - באותו יום, לאחר שנשמע השבר בתוכי, קיבלתי הצעת עבודה אטרקטיבית ביותר. איך זה יכול להיות? מצלמים אותי במצלמה נסתרת? מי עובד עליי? איפה הייתם תשעה חודשים?
אבל למזלי, כאמור, כבר שמעתי את קול השבר. החלק הזה מת בתוכי, והבנתי שזה מבחן. התחלתי לדבר בשפה הרוחנית. הבנתי שבכל עליית מדרגה יש מבחן, ואז מגיע גם הצד האפל כדי לחבל ולהפריע. עמדתי במבחן, ולשמחתי עניתי בסיפוק ובשלמות, "תודה רבה, אבל אני לא מעוניינת." בצד השני הופתעו, "אבל איך את יכולה לסרב להצעה טובה כל כך?" וזאת באמת הייתה הצעה מפתה מאוד, בתנאים מעולים, בייחוד אחרי תקופה ארוכה שלא עבדתי ואימא שלי כבר לחצה שאחזור למסלול "השפוי". אבל כבר הייתה לי ההבנה והאמונה - שלא! אני לא חוזרת לשם, אף על פי שעד לפני כמה שעות רק חיכיתי לחזור. ואם לא די במבחן אחד, הגיעה באותו היום עוד הצעת עבודה, מחברה אחרת, וגם היא הייתה מפתה. הפעם כבר היה לי קל יותר, "תודה רבה, אבל אני לא מעוניינת." אושר ושמחה עלו בי. התרגשות לקראת דרך חדשה.
נאמר בעדינות, שבני משפחתי לא שמחו כמוני. הם הרימו גבה ואף היו מודאגים. בעיקר דאגה אימא שלי, אבל אני ידעתי שהדרך החדשה כבר כאן.
שאלתי מה עליי לעשות, ונאמר לי, "תכתבי. תתחילי לכתוב אורות."
"מהם אורות? איך אכתוב עליהם או אותם?"
"תזכרי ותכתבי."
אבל לא זכרתי. ימים קישטתי את המילה "אורות". כתבתי שוב ושוב - אורות, אורות, אורות - ובלי משים התחלתי לכתוב. ואיך התחלתי? באופן תמוה, מהסוף. ממנהגי האבלות ביהדות ועד לנשים מקוננות. אז עדיין לא הבנתי. לאט־לאט, כתבתי חודשים ושנים, עד שפיסה ועוד פיסה הרכיבו פאזל מופלא של הבנות ושל זיכרונות. כתבתי תחילה על המנהגים עצמם, והמשכתי לכתוב על מנהגי קדם של נשים מקוננות. מצאתי את עצמי נכנסת לטראנס של קינה על חבר הנעורים הראשון שהיה לי, שנפטר לפני שנים מסרטן. טראנס הקינה והבכי העלה מעצמו זיכרונות מגלגולים קודמים של הניסיון שלי כאישה מקוננת. גלגול משמעותי שהלך והתבהר לי בהמשך. האישה המקוננת הזאת הנהיגה עוד נשים מקוננות, ולמעשה הנהיגה בכלל, נשים וגברים. מרים היה שמה.
ייעודי בחייםבהדרגה מצאתי את עצמי מייעצת ומטפלת בסלון ביתי. לא היו לי כלים אקדמיים לטיפול. עשיתי זאת רק באמצעות תקשור ומתוך ההבנה האישית שלי, כאדם בעל תכונות טבעיות של נתינה, חום, טיפול ואהבה. הרגשתי שעליי להשלים ידע של כלים טיפוליים. כאקדמאית, בת להורים אקדמאיים ולאימא פרופסור בתחום הטיפול, היה זה אך מתבקש שאשלים ידע טיפולי ואוכל להציגו כאסמכתה לעולם, ואולי גם לעצמי. הטיפול שלי לא נזקק להשלמות, הוא היה אותנטי ושלם, טבעי ומדויק. אבל אני הייתי צריכה להרגיש נוח ולזכות בהכרה מקצועית, כי כזאת אני. ולכן התחלתי ללמוד.
קראתי הרבה ספרים בתחום המיסטיקה והקבלה, הנומרולוגיה והנפש, ספרים שכתבו מטפלים. הלכתי לרכוש השכלה רוחנית מגוונת ולאסוף תעודות לימודים בנומרולוגיה, בתורה ובקבלה, בהילינג, בקבוצת החמש, בפסיכולוגיה יהודית, בקינסיולוגיה, בשחזור גלגולים ובמסע הנשמות. הלמידה היא אין־סופית, והיא נמשכת עד היום. כל מה שלמדתי רק חידד והדגיש את יכולותיי הטבעיות והנשמתיות, את מה שבאתי לעשות בעולם. זוהי למעשה המומחיות של נשמתי, שבה אני עוסקת שוב ושוב, בכל גלגול: מרפאת נשמות. מכוונת אותן למסלול הנכון בחיים, למסלול המדויק והנכון, הייחודי והמיוחד, החד־פעמי והמותאם לכל אדם, ולו בלבד. מסלול VIP נוצץ שנברא רק בשבילו. וכשהוא נמצא, זה אושר גדול.
כל הלימודים, הקורסים והמידע שלמדתי היו בשבילי רק מעין שעשוע, אולי חיזוק עבור המטופלים והעולם שאני "מוסמכת". יש לי הרבה תעודות הסמכה, אבל הכישרון האמיתי והחד־פעמי המייחד אותי, הוא שאני "רואה". אני רואה! זאת מתנתי וזהו תפקידי. להיות לאחרים עיניים מדויקות, למי שלא רואים בבירור, ולסייע להם למצוא את מקומם הנכון. ואז האדם מרוויח, החברה מרוויחה והיקום כולו מרוויח. כי כשאדם נמצא במקום שאליו הוא נועד, הוא מתקדם ומקדם את כולם. כולנו רקמה יהודית, ישראלית ואף עולמית אחת חיה, מחוברת ונושמת. גוף אחד, הוויה אחת.
מתוך הרצון שלי ללמוד, היה לפני שנים שלב שבו חשבתי ללכת ללמוד פסיכולוגיה באקדמיה. בשיעור הראשון בקורס פסיכולוגיה כללית, כשישבתי עם סטודנטים צעירים ממני ב־20-15 שנה בשיעור על פרויד, שאלתי את עצמי, מה את עושה כאן?! הרי סיכמתי עם עצמי לפני שנים, כשנרשמתי לתואר שני במנהל עסקים, אחרי הנדסת תעשייה וניהול, שאני עם הלימודים באקדמיה המקובעת והמרובעת - סיימתי! ועוד בפסיכולוגיה?! הרי בשיעורי פסיכולוגיה "יאכילו" אותי בתאוריות הקלסיות של התאורטיקנים הפסיכולוגים הקלסיים, ואהיה מחויבת לשיטתם. ואילו כל מה שאפיין ומאפיין אותי, את דרכי ואת הטיפול שלי - הוא שאיני מוגבלת. לשום שיטה! אני לא רוצה להיות מוגבלת לשטיפת המוח ולגילויים מבריקים שאחרים כבר יצרו. אני רוצה ליצור יצירה פרטית עצמאית משלי. ידע קדום, נקי וטהור שנובע ממני - נביעה ולידה - אני יולדת את הידע הנובע ממני. אני לא מוכנה להיות בורג במערכת פסיכולוגית קלינית, שמרנית, איטית, מוגבלת ושמורה בכללים ובסייגים רבים כל כך. לחופש, לביטוי וליצירה נולדתי!
אחרי ארבע שעות בלבד בשיעור הראשון בלימודי פסיכולוגיה, ארזתי את ספריי ואת עצמי ובתחושת שחרור גדולה עזבתי והלכתי לרכב שלי. לא אהיה אחת מכולם. לי יש את עצמי. הענקתי את ספרי הפסיכולוגיה בשמחה רבה לאחת המטופלות שלי שליוויתי אותה בהסבה מקצועית, גם היא עזבה את עולם ההיי־טק ועברה לעולם הטיפול.
גם את לימודי הנומרולוגיה, הקינסיולוגיה, הפסיכולוגיה היהודית, המודעות והאנרגייה - לקחתי אליי והסבתי אותם לשפה ולשיטה משלי. הם הצטרפו לאמת שלי, שהייתה שם ממילא. הקבלה המחישה לי כלים שראיתי והבנתי אינטואיטיבית בעולמי הרוחני. מראות שפגשתי בסיוריי בעולמות רוחניים, אך לא ידעתי להגדירם. כל אלו נטמעו בי ליצירה שלמה. כשאני נמצאת עם מטופליי, אני לא עובדת אלא יוצרת. אומנות האימון באמונה. יצירה שיוצרת ויולדת את עצמה. המשפט שאני שומעת ממטופליי פעמים כה רבות הוא - "זה כל כך מדויק!" דיוק הוא שם המשחק. כשזה ליד, זה רק בערך. לפעמים אנשים מסתובבים חיים שלמים ליד. אבל כשזה מדויק, זה פיצוח! אנרגייה אדירה משתחררת וחירות פנימית נולדת.
אני נזכרת בשנה הראשונה, האינטנסיבית כל כך, של המעבר והשינוי שעברתי (ואיתי כל משפחתי). הכול קרה כל כך מהר, בבת אחת ובכמה מישורים - האורות שלי פרצו את הכלים שהיו לי. בבת אחת הוצפתי ביכולות גבוהות של הבנה ושל השפעה אנרגטית שיכולתי ליישם על אנשים, עד שאיבדתי שליטה. הייתי יומיים בטראנס חזק, ומרוב הצפה אנרגטית לא יכולתי להירדם ולישון. הרגשתי הכול.
להרגיש הכול זו תחושה בלתי נסבלת. הייתי חשופה וכל כולי הייתי חיישנים. הרגשתי וראיתי הכול בלי הפסקה. חשבתי שאני יוצאת מדעתי ומתמוטטת. ראיתי והרגשתי בעוצמה את כל הייסורים שהיו סביבי, את כל הסבל. הכול נגע בי ועבר דרכי. זה היה בלתי נסבל. בלילה השני מבין השניים כבר הייתי מותשת וישבתי שעות בוכייה על המיטה, כשמשפחתי שקועה בשינה עמוקה. ומתוך הבכי האין־סופי והתשישות, התחלתי גם לשמוע בשתי האוזניים כמו כמה תחנות רדיו במקביל - שמעתי במקביל מה קורה בכל תחנות הרדיו, הראש שלי הוצף מראות ותמונות.
"די!" צרחתי. התחננתי לקדוש ברוך הוא שיציל אותי, שאני לא יכולה לשאת את כל הסבל הזה, ובאותה השנייה הרגשתי דגדוג במותן ימין והכול נעלם כלא היה. העצב, היגון והייסורים הפכו בשנייה אחת שמחה תהומית. צונאמי שנעלם כהרף עין. מה זה היה?! לא היו לי מילים להסביר את זה, גם לא לעצמי. מאותו רגע, ברוך השם, פסקה יכולת השמיעה. יותר לא שמעתי. זה היה יותר מדי מפחיד, אפילו בשבילי. היכולת לראות נכונה וטובה לי. ומאז אני רק רואה ומרגישה.
האירוע הזה הוא החוויה הקשה ביותר שחוויתי במסעי הרוחני. אנשים שאינם מנוסים בכך חושבים שזה מעין שעשוע, אבל זה לא. נדרשים לכך רגליים נטועות היטב בקרקע ונפש חזקה ויציבה. יכולת לנהל חיים מסודרים ובריאים כשהראש הבריא וההגיוני יכול במקביל להגיע לשמיים, והכול קורה בו זמנית. אי אפשר לעלות למעלה בלי לחיות במציאות ארצית הגיונית ומווסתת. אחרת, אפשר להשתגע או אף לסיים את החיים. זהו סיפורם של הארבעה שנכנסו לפרדס.
פרדסכך מסופר בתלמוד בבלי במסכת חגיגה (דף יד עמוד ב): "תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום."
הסיפור מספר על ארבעה חכמים גדולים בישראל שנכנסו לעסוק בתורת הסוד, ורק רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום. אחד השתגע, אחד מת והאחר כפר.
פרד"ס = פשט, רמז, דרש וסוד.
פשט - פשוטו כמשמעו. פרשנות מילולית. היצמדות לפרקטיקה, עובדות.
רמז - פרשנות. רמזים שונים שאינם מגלים את הדבר עצמו, אך מרמזים עליו בדרכים שונות.
דרש - המדרש. דרישה, לימוד וחיפוש אחר פירוש הדברים דרך פרשנות אלגורית, סיפורים, הבנות אינטואיטיביות, ידע משלים וכו׳.
סוד - דרגה גבוהה יותר מן הרמז. זהו ממש עולם הסוד והקבלה. רוח הקודש. היכולת לראות את הדברים מעבר להבנה המציאותית. אלה סודות רוחניים בעולם העולה מעלה.
תפריט לחיים נכוניםכדי להמשיך לחיות חיים בריאים ויציבים בגוף ובנפש, וכדי להתעלות ולהתפתח רוחנית, יש לשאת את כל משקל הפרדס ולתפקד בארבעת המישורים בו זמנית, אחרת המגדל שנבנה קורס.
המגדל נבנה מהאדמה - מן הגשמיות והחיים הפיזיים - בקומות מווסתות ומדורגות כלפי מעלה, כבניין פנימי. דרך פשט -> רמז -> דרש -> סוד. בכל קומה שבה מסתמן קושי או חוסר התאמה, יש לעצור ולאזן. ייתכן שאדם לא יוכל לעלות מעל לקומה שהגיע אליה. לא כעת ואולי לעולם לא. אם לא יעצור ויעלה מעבר ליכולות שלו, תהיה שבירה פנימית (שבירת הכלים), ואז יקרה מה שקרה לבן עזאי, לבן זומא ולאחר - אלישע בן אבויה.
גם מי שבנה לעצמו את כל קומות המגדל והגיע עד לקומת הסוד, אך לא משך בחזרה את הסודות מטה, לגשמיות, דרך המגדל שבנה, הרי שאין כל משמעות לסוד ואין בו גם תועלת - הוא סוד בשימוש הקליפות ולא הניצוץ, כי כל משמעות הסוד היא לחיות חיי רוח ואלוהות נכונים ומתוקנים בגשמיות, בחומר. אם לא מורידים את הסודות לחומר, אם לא מושכים את השמיים לארץ - הנשמה מתנתקת מן הגוף כי אינה חפצה בהגבלה שהגוף תוחם ומגביל אותה. היא אינה מוצאת לעצמה מקום על פני האדמה.
במקרה אחר, האדם עלול ללקות בשיגעון - הנשמה שעלתה גבוה מדי, מעבר ליכולת הבניין הפנימי שבנתה, שומרת בתוכה את הכלים הפנימיים של הנפש, האורות הגבוהים שלה סודקים את ההילה ואת השכל, והדעת האנושית אינה מוצאת מנוח בתוך גבולות השכל.
המטרה שלשמה בחרה נשמה להיוולד בגוף אדם היא ראשית כדי לתקן את עצמה, ושנית כדי לתקן את הסביבה שלה ואת העולם, כדי שהכול יגיע חזרה למקור, לתיקון העולם. על הנשמה לקבל על עצמה את גבולות החומר, את עוביו ואת עכירותו, בתוך תחום השכל וההגבל.
בפני האדם, חכם ומפותח ככל שיהיה, לעולם לא יתגלה האור הנוצץ של הנשמה כולה. פרט למשה רבנו, שלא היה כמותו וגם לא יהיה, שראה פנים אל פנים את הקב"ה (לא את פניו ממש, אלא על דרך האנשה). החומר מגביל, אוטם ומוריד את האור. ההגבלה של העולם הזה מאפשרת לנשמה להתפתח דרך "הטכנולוגיה" הזאת של הימצאות אנושית בגוף האדם. כך הנשמה מתפתחת, לומדת שיעורים ועוברת תיקונים שאינה יכולה לעבור כשהיא רק אור, נשמה חופשייה. אך כאשר הנשמה השוהה בגוף האדם מטפסת ועולה מעלה בלי בקרה נכונה - הדבר מסוכן עד מאוד. היא יכולה "להתאהב" כל כך בעלייה ובשחרור מעול החומר ולא לרצות לחזור. אז היא גולשת החוצה ופורשת מן העולם הזה, ובכך מאבדת את תכלית הגעתה לעולם ומפסידה את יכולתה לתקן את עצמה ואת העולם. זהו הפסד גדול, הנחשב גם כעבירה, משום שלא לשם כך היא נשלחה לעולם. גם נשמה שעלתה מעבר ליכולת הכלים שלה ולא פרשה מן העולם, אך סדקה את ההילה, פרצה את הדעת והנפש ו"השתגעה" - בזבזה את המתנה הגדולה של משיכת האורות לתוך הכלים, ומעתה תעסוק רק בכלי השבור.
משום כך, על האדם המתעלה להיכנס ל"פרדס" יציב ומאוזן, וכך גם לצאת ממנו. מטרתו של האדם המתעלה היא לעלות בקומות מסודרות מעלה, להגיע להשגות, הבנות, הארה, קדושה ואהבה, ולמשוך את האורות הקדושים והנעלים הללו חזרה מטה במסודר, דרך הקומות, כדי לתקן את הארץ, להאיר אותה ולהעשיר אותה. כל זאת עליו לעשות שלא למטרות אגו! המתנות הללו ניתנו לכלל. לאדם שקיבל יכולת להתעלות יש תפקיד. יכולותיו לא נועדו לשימוש עצמי, אלא לשימוש הכלל. כמובן, האדם הוא כלי להורדת האור, וכשהוא משתמש בו לצורכי תיקון והתפתחות, גם הוא מקבל, נשטף ומואר מן האור, אך זוהי "תופעת לוואי" חיובית ולא המטרה. משמעותם של חיים רוחניים ונעלים הם חיים נכונים, מאוזנים, טהורים, ורק למטרת הטוב, בכל הקומות.
איך נבנה את המגדל מן האדמה אל השמיים?
מזוןאדם צריך לדאוג לאיזון גופו, לאכול נכון ובמידה. לכל אדם תזונה הייחודית רק לו. עולמנו ניחן בשפע גדול ובמגוון, אך לא כל המגוון מיועד לכל אדם. מה שיכול לרפא אדם אחד, יכול לקלקל אדם אחר. לכן, לכל מזון יש תדר וסוד, והוא יכול להיות נכון או לא נכון לאדם מסוים, וסודות גדולים טמונים בכך.
יש לתאם את התדר של המזון לתדר שבו שרוי האדם בחייו או בתקופה מסוימת בחייו - כשאדם עובר עלייה או ירידה, גם המזון שלו משתנה. אם כן, כדי לבנות כלי נכון לעלייה, על האדם לדאוג לתזונה המדויקת ביותר עבורו. יש כלים טיפוליים שונים המאבחנים ומצביעים על הרכב המזון, על סגנונו, על מועדו ועל כמותו המדויקת לכל אדם, ביניהם קינסיולוגיה, רפואה סינית, בדיקות דם ובדיקת חיידקי צואה.
כשאדם אלרגי למזון מסוים, גופו אינו יכול בשום אופן לקבל את אותו המזון, והוא אף עלול להיות עבורו גזירת מוות. בטיפול נכון ובהעמקה אנרגטית והוליסטית אפשר למצוא את הסיבה ואת התקלה שגרמו לאלרגיה, ואף לתקן וללמד את הגוף איך בכל זאת לקבל את המזון שאליו הוא אלרגי. לכל אלרגיה יש סיבה רוחנית עמוקה המצביעה על תקלה פנימית ברמת התודעה היורדת ממנה, משפיעה על הנפש ועל הגוף ודוחה את תדר המזון שאליו התפתחה האלרגיה.
יש תדר שונה גם לגובה הגיאוגרפי שממנו הגיע המזון - שורשים ופקעות שגדלו במעבה באדמה, עלים שגדלו מתוך הפקעת מעלה והחוצה מן האדמה ומזונות הגדלים על שיחים או בצמרות העצים כמו פירות או כמו חיטה ודגנים, הגדלים בגובה אך קרוב לאדמה.
אם המזון מגיע מן החי, גם לגודלו יש תדר ומשמעות - אם מקורו הוא פרה, כבש, גדי או עופות, ביצים, חלב וכו׳. יש תדר שונה לדגים שמקורם מן הים, מנהרות מים מתוקים או ממעיינות.
בתקופות שונות בחיינו אנחנו צורכים מזונות מתדרים שונים ובהרכבים שונים. התדרים שלנו משתנים אף במהלך יום מסוים, ואיתם גם ה"חשקים" שלנו לתדר ממזון מסוים בכמות מסוימת. אדם הקשוב לעצמו יודע להרגיש מה נכון לו, מה לא וכמה. כפי שאמר הרמב"ם, בבוקר על אדם לאכול כמלך, בצוהריים כנסיך ובלילה כעני. חוסר דיוק במזון יכול להיות, כאמור, אף מסוכן לנו, ובמצב של הקשבה ושל דיוק - המזון ירפא אותנו.
שינהבלילה יש לישון די שעות, שינה איכותית ורציפה. שנת לילה אידיאלית היא שמונה שעות לאדם בוגר. ילדים זקוקים ליותר שעות שינה, ותינוקות להרבה יותר. גם שבע שעות שינה לאדם בוגר הן בסדר, אבל בפחות משש שעות שינה כבר מתחילים להיגרם לאדם נזקים. גם בעלי חיים ישנים, ויש אף שנכנסים לתרדמת חורף עמוקה.
למה חשובה השינה?
מבחינה פיזית - הגוף שלנו, ש"עובד" כשאנו ערים, חופשי בלילה להתנקות, להירפא ולאתחל מחדש. מערכות הגוף נחות ומתייצבות, המערכת החיסונית מתחזקת והמוח מתפתח. חוסר קיצוני בשינה יכול לגרום לתחלואה, בעיקר של כלי הדם ושל הלב.
חשוב להפסיק לאכול לפחות שלוש שעות לפני השינה. בזמן השינה איננו אוכלים או שותים, וכך מערכת העיכול כולה נחה. השינה מאפשרת לאיברים המסננים מרעלים, כמו הכבד וכיס המרה, לעבוד ללא הפרעה. טונוס השרירים נרגע וקצב הנשימה מואט. בלילה הגוף נרגע מן הפעילות היומית ובונה את עצמו, מנקה את עצמו מפסולת והדם מתנקה - הכול כדי להיות מוכן לאתחול מחדש ברגע היקיצה.
אם נבקש להיות מדויקים יותר, כדאי לדעת כי יש זמן מדויק שבו מתרחש שיא הפעילות של המערכת בגופנו. פעם האדם היה הולך לישון כשמחשיך ומקיץ עם הזריחה. זהו הסנכרון הנכון והמדויק של האדם. אנחנו מחוברים לשמש ומושפעים ממנה, ומשום כך בכל שעה משעות היממה, חלק אחר בגופנו נמצא במיטבו. כאשר האדם מסונכרן עם השמש ועם מיקוד זמן השיא של איבריו, בהתאם למפורט מטה, הוא נמצא ביעילות ובאיזון עצמי.
אפשר ללמוד את הזמנים המתאימים ממעגל המרידיאנים - ערוצי האנרגייה של הרפואה הסינית. כל מרידיאן נמצא שעתיים בשיא שלו, ואז מאט למשך 12 השעות הבאות:
01:00-23:00 - כיס המרה
03:00-01:00 - הכבד
05:00-03:00 - הריאות
07:00-05:00 - המעי הגס
09:00-07:00 - הקיבה
11:00-09:00 - הטחול
בשעה 23:00 מומלץ כבר לישון כי, כאמור, כשאנו ישנים אנחנו לא מפריעים לגוף לבצע את פעולות הניקוי שלו. בשעה 23:00 מתחיל כיס המרה לעבוד. כיס המרה אוגר מרה, שהיא נוזל ירקרק המופרש מן הכבד וזורם בדרכי המרה אל המעיים. נוזל המרה מפרק שומנים וגם אחראי לספיגת של ויטמינים מסיסים בשומן מן המעי. כיס המרה גם מסייע בסתירת החומציות שמקורה בקיבה. כשאנו ישנים בשעה 01:00-23:00 אנחנו מסייעים לתפקוד מקסימלי של כיס המרה.
מרידיאן הכבד עובד בשעות 03:00-01:00. הכבד הוא המסננת העיקרית לניקוי רעלים בגופנו. יש לו גם תפקידים בחילוף החומרים, ביצירת מולקולות של חלבונים ובהפקת כימיקלים הנחוצים לעיכול. הכבד חיוני להישרדות, והוא מהותי לבריאותנו.
בשעות 05:00-03:00 מתנקות הריאות והנשימה. השעה 04:00 לפנות בוקר היא הזמן האמצעי של מרידיאן הריאות והנשימה, והיא ידועה גם כשעת החרדה. אנשים מוטרדים, חרדים או הסובלים ממועקה כל שהיא - מתעוררים לעיתים קרובות בשעה זו - מפני שאז הם חשים שאין להם אוויר. הם מתקשים לנשום דרך הריאות, שבשעה זו הן בשיא זמנן.
השעות 07:00-05:00 בבוקר הן שיא הפעילות של מרידיאן המעי הגס, המבקש לפנות פסולת של צואה מן הגוף. לכן, בזמן זה עלינו כבר להיות ערים, להתפנות בשירותים ולהיות מוכנים ליום חדש.
נתחיל את היום (אחרי הודיה ותפילה) בארוחת בוקר בין השעות 07:00-09:00 בבוקר, שהן שיא הפעילות של מרידיאן הקיבה, ולכן גם יעילות הספיגה בשעות אלה היא הטובה והנכונה ביותר. כפי שאמר הרמב"ם שהזכרתי קודם, בבוקר, בין 09:00-07:00, יש לאכול כמלך ארוחה מזינה המדויקת לאדם. אדם האוכל באמצע הלילה מעמיס על מערכת העיכול, כשהקיבה רק מתחילה את פעילותה בשעה 07:00 בבוקר. נוסף לכך, אכלת לילה אינה מאפשרת למערכות לעבוד כראוי.
השינה חשובה מאוד גם למערכת העצבים הנוירולוגית. אנשים המחליפים יום בלילה מפריעים לסדר גופם, משבשים את יעילותו ופוגעים בתפקודו. לאדם שאינו ישן די שעות שינה או ששנתו אינה עמוקה ואיכותית, יגרמו נזקים נוירולוגים, במערכת העצבים, שיכולים להתבטא בעייפות מתמדת בשעות הערות ביום, בחולשה, בעצבנות היכולה להתבטא גם ברעד של הגוף ובאי שקט נפשי ומוטורי. למערכת העצבים גם השפעה גדולה על המצב הנפשי. אדם שלא ישן דיו, יחווה עצבנות וחוסר יכולת נפשית מספקת להתמודד עם אתגרי החיים והשעה.
שינה עמוקה מאפשרת למוח לשקוע לגלים עמוקים ולהיכנס לשלב ה־REM (Rapid eye movement) המאפשר חלימה. השינה בנויה ממחזורים בני 110-90 דקות כל אחד. בכל מחזור חמישה שלבים:
הירדמות: המעבר מערות לשינה נמשך כחמש דקות. בזמן זה פעילות השרירים, תנועת העיניים וגלי המוח מואטים. שינה קלה: בשלב זה השינה עדיין קלה והגוף מתנתק ממה שקורה בסביבתו. השלב אורך 25-10 דקות. תנועת העיניים מופסקת, קצב הלב וחום הגוף מתחילים לרדת וגלי המוח איטיים יותר מבשלב ההירדמות. שינה עמוקה. שינה עמוקה שבה גלי המוח איטיים. שלב התנועות המהירות של העיניים - REM, המכונה גם שנת החלומות.שלבים 3 ו־4 נחשבים שינה עמוקה, המשקמת ביותר. בשלבים אלו חלה ירידה נוספת בלחץ הדם, בחום הגוף ובקצב הנשימות. השרירים הופכים רפויים יותר ואין תנועת עיניים.
בשלב 4, שלב השינה העמוקה ביותר, מתגברת זרימת הדם לשרירים, מתבצעים תהליכי תיקון של נזקי היום הקודם והגוף מחזיר לעצמו אנרגייה. בשינה העמוקה משתחררים הורמונים שונים, לרבות הורמון הגדילה החיוני לגדילה, להתפתחות ולהתחדשות הרקמות.
המחזור הראשון של שלבי השינה מתחיל כ־90-70 דקות לאחר שנרדמים. בשלב זה פעילות גלי המוח חוזרת להיות מהירה, בדומה למתרחש באדם ער, הנשימות נעשות מהירות ושטחיות והקצב שלהן הופך בלתי סדיר. הצופה באדם ישן יחזה בשלב זה בגלגלי עיניים המתרוצצים במהירות בכיוונים שונים מאחורי העפעפיים הסגורים. בשנת ה־REM מופסקת הפרשת המתווכים העצביים (חומרים שהמוח מפריש כדי להעביר מסרים בין התאים במוח ולווסת תהליכים ביוכימיים שונים), כמו נוראפינפרין, סרוטונין והיסטמין. כתוצאה מכך, המוח אינו מעביר פקודות לשרירי הגפיים והם משתתקים זמנית. תופעה זו מונעת תנועות מסוכנות של הגוף בתגובה למה שהאדם רואה בחלומותיו. לעומת פעילות השרירים, קצב הלב מתגבר ולחץ הדם עולה.
שלב ה־REM הוא בעל חשיבות, מאחר שהוא מספק אנרגייה לגוף ולמוח, שתסייע לנו לתפקד היטב ביום שלמוחרת. אם השינה מופרעת במהלך שנת ה־REM, הגוף אינו יכול להמשיך במחזור השינה התקין לאחר שהוא שוב נרדם. אז, עם ההירדמות המחודשת, נכנסים מייד לשנת REM לפרק זמן ממושך, עד שמשלימים את השלב.
מידת המנוחה וההתאוששות המושגת בשינה אינה תלויה רק בשעות השינה, אלא גם במשך הזמן שאורך כל אחד משלבי השינה, וביכולת להשלים מחזורי שינה. אורכו של מחזור שינה שלם הוא 110-90 דקות, ובשנת לילה עוברים 6-4 מחזורים. מחזורי השינה הראשונים מורכבים מפרקי זמן קצרים של שנת REM ופרקי זמן ממושכים של שינה עמוקה. במהלך הלילה מתארכים השלבים של שנת ה־REM, ופרקי השינה העמוקה הולכים ומתקצרים. בשעות הבוקר המוקדמות כמעט כל מחזור שינה מורכב מן השלבים 1, 2 ו־REM. מבנה השינה משתנה במהלך החיים. תינוקות מבלים כמעט מחצית מזמן השינה שלהם בשנת REM, ואילו באנשים מבוגרים שלב ה־REM אורך כ־20%-25% מזמן השינה.
חלומותמלבד חשיבות המנוחה של הגוף, השינה חשובה ביותר גם מפני שהיא מאפשרת לנו לחלום. לחלומות תפקיד חשוב מאין כמוהו לבריאות הנפשית של האדם. בפגישות רבות עם מטופליי אני שואלת אותם על חלומותיהם. אנשים רבים לא זוכרים חלומות, ואף חושבים שאינם חולמים. האמת היא שכולם חולמים. זוהי פעולה של המוח. לחלומות שפה משלהם, שלעיתים אינה נראית הגיונית וכגיבוב של דברים. צריך להבין את שפת החלומות, שפת התת־מודע שלנו, ואז הם ייראו "הגיוניים" מאוד לנפש שלנו.
את החלומות אפשר לחלק, פחות או יותר, לשלושה סוגים:
חלומות "הפטפטת" היומית - המודע: החוויות שהיו לנו במהלך היום האחרון. החלום ממשיך את הפטפוט הפנימי, בייחוד של מחשבות טורדניות ושל דברים שנשארו "פתוחים" באותו היום. כך, למשל, אדם יכול ל"פטפט" בחלום על משימות שלא סיים בעבודה ועל מה שלא הספיק לעשות. אלו חלומות "מיותרים" המבזבזים זמן חלימה חשוב. אני מלמדת את מטופליי לצמצם את הבזבוז הזה באמצעות השקטת הפטפוט הפנימי. לאדם ש"ייזרק" לשינה ללא הכנה מסודרת, יש סיכוי גדול לחלום חלומות מסוג זה. לכן, חשוב ללכת לישון רגועים, לאחר פעולות המנמיכות את קצב הפעילות ואת המתח היומי: לראות תוכנית או סרט נעים ומרגיע, לקרוא ספר, למנות את הטוב ואת ההצלחה של אותו היום, לתרגל לפני השינה מדיטציה קלה או דמיון מודרך לנשימה מרגיעה, לשמוע מוזיקה נעימה או לסיים בתפילה ובהודיה על היום שהיה. הפעולות הללו יוצרות הרגעה במוח, והתדר הרגוע ממשיך לתוך השינה, מסייע להירדם בנעימות ואף משפיע על החלומות. בהתאם לדרך שבה אנחנו הולכים לישון, ייראו החלומות שלנו. אם נלך לישון מוטרדים (אם נצליח בכלל להירדם), תדר הטרדות ישפיע על החלומות. חלומות הטיפול העצמי של התת־מודע - סוג החלומות הללו חשוב מאין כמותו לבריאות הנפשית ולחוסן המנטלי. כשאדם ער, האגו שלו עומד על המשמר. אך כאשר הוא ישן, גם האגו שלו ישן. המודע, שבגלל האגו אינו מסוגל להתוודות בפני עצמו, מפנה בלילה מקום לתת־מודע שיכול להתאמן ולתרגל התמודדויות עם קשיים וטראומות שהאדם עדיין אינו מצליח להתמודד איתם במודע. בחלומות מתרגל התת־מודע ניסיונות לפתרון ולהתחזקות נפשית. רעיון מסוים של התמודדות יחזור שוב ושוב בחלומות, בדרכים רבות ובאופנים שונים, עד שהתת־המודע ירגיש ביטחון פנימי מספק כדי להוריד את המידע אל המודע, ואז פתאום ניזכר בחלום. כאשר נזכור את החלום, נחשוב עליו במודע, וניזכר גם בכלים להתמודד במציאות עם האתגר שהודחק פנימה. בחלומות מטפל האדם בעצמו באמצעות חלקי התודעה הפנימיים. לכן כל כך חשוב לישון, כדי להגיע לפתרונות נפשיים עצמיים. חלומות רוחניים של העל־מודע - העל־מודע הוא הרובד העליון של התודעה שלנו. זהו החלום של המתקדמים. אנשים רוחניים מטבעם ובעלי רמת תודעה גבוהה יחלמו חלומות כאלו, אבל גם אנשים שזהו אינו טבעם יכולים לחלום אותם. למעשה, זהו לא ממש חלום, אלא מצב שבו הגלים המסוימים של המוח מאפשרים בחלימה ערוץ למרחב גבוה יותר של מסרים. במרחב תודעה זה, אדם "יחלום" על אנשים קרובים אליו שנפטרו ויעבירו לו מסרים. זה לא באמת חלום, אלא מפגש מרגש מאין כמותו, שיכול להיראות כחלום. במפגש כזה יכול אדם גם לקבל מן המדריכים הרוחניים שלו, מן הנשמה שלו, מסרים ותובנות משני חיים, דרך וכיוון. זוהי מקפצה גבוהה להארה. כאמור, חלומות אלו נדירים יותר, אבל עוצמתם וחשיבותם לאדם ה"חולם" היא עילאית. הם מאפשרים קפיצת דרך בחיים וערוץ רוחני נשמתי. פעילות גופניתחשוב לעסוק בפעילות גופנית מגוונת: סיבולת לב־ריאה, מתיחות, חיזוק שרירים, הארכת השרירים, גמישות, שיווי משקל ועוד. הגוף הוא מכונה שצריך לטפח ולתחזק. כמו את צריכת המזון, גם את הפעילות הגופנית יש לבצע בהתאמה לאדם, למידתו, לגילו, למצבו וגם לתדר הייחודי לו. יש אנשים שפעילות הדורשת כוח מתפרץ תתאים להם יותר, לאחרים מתאימה ריצה או שחייה ויש מי שדווקא יוגה תהיה מדויקת יותר עבורם. הקשבה עצמית והתגובה של הגוף יעידו אם הפעילות נכונה לאדם. פעילות גופנית טובה להמרצת הדם, לחיזוק הלב, לעליית האדרנלין הגורם לעליית סרוטונין, המעלה גם את מצב רוחנו. רמת האנרגייה והחיוניות עולה, חילוף החומרים מתחזק ומערכת החיסון מתחזקת אף היא. לכל אדם יש הזמן הנכון לו יותר לפעילות גופנית - לאנשים מסוימים מתאים להתאמן השכם בבוקר ולאחרים בערב, תלוי גם באיזו פעילות האדם עוסק. גם כדי למצוא את הפעילות הגופנית המתאימה, יש כלים הוליסטיים המעידים מהי, כדוגמת אבחון בגלגל העין או הלשון, רפואה סינית, התאמה לפי חיידקי הקיבה, ביו־פידבק, קינסיולוגיה ונומרולוגיה.
מצב נפשיהחיים אינם פשוטים. אדם רוצה להגיע לשקט ולשלווה, לחוות ריגושים רק כשיבחר וכשמתאים לו, אך לחיים יש תוכנית משל עצמם. שקט ומנוחה הוא מצב של חוסר חיים, בדומה לקו הארוך והמאוזן שמראה המוניטור - מצב של מוות. החיים ישאפו לתגובה מתמדת. משמעות החיים היא תנועה, כי דווקא היא מוציאה אותנו משיווי המשקל. החיים לא רוצים שנחיה בשקט, הם רוצים שנהיה בתנועה מתמדת ונמצא את השקט בתוך התנועה, ואף בתוך הסערה.
בחיים, כמו בעמידה על רגל אחת, אנחנו נדרשים לעיתים לצאת משיווי משקל. כשנעמוד על רגל אחת, נפעיל את שרירי הליבה הפנימיים כדי להתגבר על חוסר שיווי המשקל שנגרם בשל עמידה על רגל אחת וצמצום הבסיס הרחב שלנו. העמידה על רגל אחת אינה ישות רעה הבאה להזיק לנו, אלא אמצעי לחזק אותנו, וכך גם בחיים - עלינו להפעיל שרירי ליבה פנימיים כדי לאזן את גופנו מבפנים, כדי להתגבר על חוסר שיווי המשקל החיצוני.
ומהם אותם שרירי הליבה? הנפש שלנו! וברמה גבוהה יותר מן הנפש - הרוח והנשמה שלנו. כדי לשמור על נפש יציבה המתגברת על תנועות החיים, חשוב לתת לה מזור ומענה. נפש עצובה מתערערת ונופלת, ואילו נפש שמחה ומאושרת מאפשרת צמיחה ועלייה באיכות החיים.
מסגרותמי שלא מבין זאת כהלכה, יתפוס את המסגרת כעונש וכהגבלה, אך המסגרת נועדה לשמור עלינו, כדי שלא נצא מגבולות המסוגלות שלנו. המסוגלות שלנו משתנה במהלך החיים - בזמנים טובים מתעצמת המסוגלות ובזמנים קשים היא יורדת. בהתאם לכך, המסגרת שאנו זקוקים לה נפתחת ומצטמצמת. המסגרת היא כמו מצוף המסייע לנו להרים את הראש מעל המים. ככל שהאדם מפותח יותר, כך הוא יהיה אמיץ ומסוגל להשתחרר מן המגבלות ומן המסגרות החיצוניות, ולפתח במקומן מסגרות וגבולות פנימיים. יש להבחין בין שחרור ממסגרת לבין אנרכיה. כאשר אנשים בועטים במסגרות בלי מסוגלות אמיתית ומפותחת לחיות בלעדיהן, הם נמצאים במרד ובמהפכה. המהפכה מזינה אותם והופכת מטרה בפני עצמה. כשזה קורה, סוטה האדם מן התכלית המקורית ומתפתחת מטרת משנה - פסק זמן של מהפכה (יש לכך סיבות שונות, שכרגע לא אתעכב עליהן). רק כאשר הוא ימצה את מצב המהפכה, תוכל נפשו לחזור למסלול העדין של שחרור ממסגרות או הרחבת החופש תוך בגרות והתפתחות. ההתפתחות מתרחשת בהתאם למקצב הפנימי של הנשמה. התבגרות והתפתחות נפשית ורוחנית יכולות להיות בהתאמה לגיל, אך לא בהכרח. יש מבוגרים מאוד שאינם מפותחים, למרות ניסיון חייהם, ולהפך - צעירים בדרגת התפתחות גבוהה. כאמור, המסגרת נועדה לשמור עלינו, וככל שנתפתח נוכל לרווח ולהרחיב את גבולותיה ולעיתים אף לצאת ממנה, אך גם אז, לא כדאי להתנתק ממנה לחלוטין.
אילו מסגרות קיימות בחיינו ושומרות עלינו?
מסגרת משפחתית - משפחה היא ישות השתייכות המאפשרת לנו קשר, התנסות, אחווה, תמיכה, השתייכות גרעינית, קשר דם ובית. בית ומשפחה מחזקים אותנו מאוד מול אתגרי החיים. יש לאן לחזור, יש מקום לנוח, להתחזק, לקבל חום ואהבה, אוכל וממון, קורת גג ותמיכה נפשית. המסגרת המשפחתית מעודדת את בני המשפחה ומעניקה להם מזור מן הפחד הגדול ביותר של בני האנוש - הבדידות. משפחה היא יחידת השתייכות, שורשים והיסטוריה. כיוון שבמשפחה יש פעילות "צפופה", מתעוררות בה גם הרבה בעיות וקונפליקטים - "משפחתולוגיה". אך למרות זאת, זהו כור ההשתייכות שיתרונותיו עולים על חסרונותיו. האדם הוא יצור חברותי ותקשורתי, והמשפחה היא "המדינה" הקטנה הקרובה אליו ביותר. גם אם הוא מסוכסך עם בני משפחתו, תמיד תהיה לו זיקה אליהם (גם כעסים הם זיקה וקשר). אליה הוא שייך ויודע מאין הגיע. לכן, חשוב לטפח את המשפחה ואת הקשרים המשפחתיים. קשרים משפחתיים טובים מקנים לאדם ביטחון ושמחה. קשר דם משפחתי הוא קשר שאי אפשר להתירו, לעומת קשר חברי או אפילו זוגיות, שאפשר לנתקם. משפחה היא לכל החיים. לכן, על האדם להיות בקשר טוב, אוהב ומכבד עם בני משפחתו הגרעינית ולעזור להם בעת מצוקה, ואם מתאפשר, גם עם בני משפחתו הרחבה. אנשים שאין להם משפחה, מסיבות כאלה או אחרות, "יאמצו" להם חברים שיתפקדו כמשפחה, וגם יקראו להם כך, משום שתא השתייכות בסיסי, חם ותומך הוא חיוני לנפש האדם. הסיבה הרוחנית לכך היא שמלכתחילה נמצאות הנשמות בקבוצות השתייכות, והן זקוקות להשתייכות הטבעית הנשמתית גם בחייהן כבני אדם. נוסף לכך, בני משפחה חולקים שיעור, תיקון או ייעוד משותף. לפיכך, נשמותיהם מתקבצות יחד למשפחות בגלל קַרְמָה משותפת, שיעורים משותפים או הסכמים בין נשמות, ולכן ההשתייכות המשפחתית וטיפוח הקשרים המשפחתיים חשובים ביותר לקיום הייעוד של הנשמה ולתיקונו. זוגיות - לא טוב היות האדם לבדו. כאמור, הקושי הגדול ביותר לאדם הוא הבדידות. הנשמה היא נצחית ובאחדות. כולה אור ללא גבולות. גופנו תחום וגוזר עלינו נפרדות. הנפרדות הזאת מעציבה את הנשמה. כשאנחנו בזוג, אנחנו לא לבד. זוגיות נכונה וטובה היא שני חצאים של שלם אחד. כשאדם אינו נמצא בזוגיות טובה ונכונה, הוא לא יתפקד כשלם עד שימצא אותה. אם כן, מסגרת זוגית היא קריטית לאדם, בכל גיל. עבודה, מקצוע וקריירה - מסגרת של עבודה וקריירה, כעצמאי או כשכיר, במשלח יד כזה או אחר - מאפשרת לאדם למצוא בחייו סדר ומשמעות. היא מעניקה לו תחושה של חיוניות - תחושה שצריכים אותו, שיש לו במה להועיל לעולם ולאנשים אחרים. אדם שלא נמצא במסגרת תעסוקתית כזאת או אחרת, ירגיש תלוש, שאינו שייך, ריק וחוסר חשיבות. מומלץ לכל אדם לעסוק במה שהוא אוהב וקרוב אליו. בדרך כלל, כשזה כך, האדם יהיה טוב בעיסוקו ויתוגמל על כך בהתאם למה שנכון לו (לא בהכרח למה שירצה, אלא מה שנכון לו. למשל, אדם שעובד במשרה שמרוויחים בה היטב, אך אינו מאושר - לא יוכל להתקיים שם באיזון. משהו יישבר בתוכו או בבריאותו). אם וכאשר יעשה עם עצמו או בליווי טיפולי כזה או אחר עבודת דיוק פנימית, ויגיע למקום הנכון לו תעסוקתית - הוא יחווה סיפוק ואושר, ובדרך כלל, גם ירוויח מן היקום שכר נכון ומאוזן לצרכיו (אנשים אולי אומרים שהם רוצים משכורת גבוהה פי שתיים ויותר, אבל הם לא בהכרח צריכים אותה, והיא אף יכולה להזיק להם). אם אתה נגר, רופא, מורה, יוגיסט, זמר, רב, אומן או עוסק בכל מקצוע אחר, ואתה נמצא במקום המדויק לך, המקצוע יאפשר לך להזרים את אור נשמתך לעולם, והחוויה הזאת היא עילאית. מסגרת פנאי - תחביבים - מומלץ לכל אדם למצוא לו תחביבים. אין אדם שאין לו תחביבים. תחביבים חביבים על הנפש ומעלים בנו חיוך פנימי. הם מאפשרים לנו להתחבר אל הילד הפנימי שבנו, שיכול ליהנות ולהירגע, לחוות כיף ומנוחה פנימית ממרוץ החיים. הללו יכולים להיות ציור, פיסול, כתיבה, קריאה, נגינה, גננות, ריצה, יוגה, שחייה וכו׳. הרעיון הוא שהעיסוק בתחביב כל שהוא ממלא אותנו חדווה, וכשאדם עוסק בתחביב שלו למחייתו - אין נפלא מכך. מסגרת קבועה של תחביבים מאפשרת לנו מנוחה מבוקרת מהחיים בזמנים קבועים, אתנחתא של פעמיים-שלוש בשבוע. חשוב לשמור על מסגרת קבועה, לא יותר מדי ולא פחות מדי. הכללים הם אישיים ומשתנים מאדם לאדם. חשוב גם שאדם לא ייסחף בתחביב וישכח את עצמו, כי אז יתנתק ממחויבות החיים. כל הרעיון במסגרת הוא גבול ומידה. מסגרת יומית - סדר יום - חשוב מאין כמותו. אנשים ש"נזרקים" ליום פרוע ללא תכנון, הולכים לאיבוד! זה נחמד לזמנים של חופשה, אך לא כדרך חיים. יציאה ממסגרת יומית מסודרת יכולה להוביל לתלישות, לדיכאונות ולחרדות, לעצלנות ולמחלות. סדר יום תקין מסונכרן לשעות היממה, לשעות היום והלילה. בלילה עלינו לישון די שעות ולא יותר מדי (8-6 שעות בהתאמה אישית נכונה). לקום בבוקר (ולא להישאר יותר מדי במיטה), לקיים טקסי בוקר - כל אחד בסדר הנכון לו: היגיינה: רחצה, צחצוח שיניים, לבישת בגדים נקיים ומשמחים. ארוחת בוקר. התעמלות בוקר. תפילה, הודיה, התבוננות (כל אחד על פי דרכיו ואמונתו).כל הפרטים בסדר הנ"ל חיוניים כדי שהאדם יאסוף עצמו, יכוון עצמו וירתום את עצמו ליום נפלא של הגשמה ושל יישום.
לאחר טקס פתיחת היום, מגיעה תורה של פעילות הבוקר - הלומדים ילמדו (תלמידי בית הספר, גנים, פעוטונים, אוניברסיטאות וישיבות) והעובדים יעבדו.
בצוהריים - ארוחת צוהריים שלאחריה מנוחה קלה. אחר הצוהריים - המשך פעילות למידה, עבודה או תחביבים. ערב - ארוחת ערב, פעילות גופנית, לימוד. ערב מאוחר - התכנסות. יש להיערך לשנת הלילה. כלומר, להוריד הילוך, להאט את הקצב. לסיים לאכול ולא לעסוק בפעילות גופנית, להניח למוח להאט את פעילותו ולעסוק בפעילויות מרגיעות המאפשרות מנוחה לשכל, לרגש ולגוף - קריאת ספר, האזנה למוזיקה, צפייה בטלוויזיה, מקלחת, כתיבת סיכום יום - ההצלחות שהיו לי היום. תפילת סיום היום והודיה. שינה. פורמט זה נכון ומאוזן, אך אינו מתאים לכולם בכל זמן. יש העובדים במשמרות ויש ההופכים את היום והלילה. למרות זאת, גם אם קשה, כדאי לשאוף לקיים פורמט זה כעוגן מאזן לחיים. תפילה, מדיטציה, התבוננות והודיה - תפילה לאלוהים, לריבונו של עולם, תפילה מסידור, או תפילה טבעית ללא תיווך, מדיטציה, התבוננות פנימית, הבטה פנימה ולמעלה, לעבר הרמות הלא חומריות שלנו, הנעלות והפנימיות - היא אמצעי וכלי המחבר אותנו אל העוגן הפנימי, אל הקול הפנימי של הנשמה בחיבור לשורש האלוהי שלנו. תפילה והתבוננות מזכירות לנו מי אנחנו באמת. תזכורת לפרופורציות ולמשמעות של עיקר וטפל. היא משרה בנו שקט, כוח, משמעות, הארה ומקיימת בנו סדר פנימי. גם בסידור התפילה יש סדר (לכן קוראים לו "סידור"). לתפילות בו יש סדר ומסגרת, הן מסודרות לפי עיתים וזמנים: סדר יומי - שחרית, מנחה וערבית. כמו כן, הן בנויות במדרגים, בקומות ובסודות פנימיים המקופלים בהן.גם במדיטציה יש סדר פנימי ומעברים אתריים ואנרגטיים, עד הגעה למעבר הפנימי. המבנה הסדור מקנה לנו סדר פנימי במגירות הנפש ובמחשבה. התפילה מסדרת עבורנו את דרגות הפנים והחוץ - בינינו לבין סביבתנו, וכן בקומות הרוח מן האדמה עד לשמיים - מן הגשמיות לרוחניות על מעבריה וקומותיה. היא מאפשרת לנו להיטהר ולהתנקות, לאתחל עצמנו מחדש, להתחבר לראשית שלנו, להיותנו אור החוכמה האין־סופית. תפילה, מדיטציה והתבוננות נחוצות לכל אדם, בלי קשר לאמונתו הדתית.
ההודיה חשובה כל כך - היא מלמדת אותנו צניעות וענווה, מזכירה לנו כמה בני מזל אנו (עובדת היותנו בני מזל אינה סותרת את הקשיים שכל אחד מאיתנו עובר בחייו), את החסד הבריאה של אלוהים, את חסד החיים ואת הזכות לחיות. כל עת טובה להודיה. הודיה לריבונו של עולם וליקום, לחסד שניתן לנו מאנשים סביבנו וגם תודה לעצמנו, על ההשתדלות שלנו, על מעשינו ועל בחירותינו. הודיה מקלפת מאיתנו קליפות של גסות, ומשיבה אותנו לעדינות הטהורה של הנשמה. טוב להודות על הטוב ועל הקושי, על הברכה ועל הכאב. כל אלו הם מכלול שתכליתו טוב ואהבה, המאפשר לנשמה להתפתח. ההתפתחות אינה קלה, ובחלקים רבים שלה בעולם הזה היא נלמדת דרך כאב.
התפילה היהודית הראשונה כשאדם פוקח את עיניו - "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" - מורכבת מ־12 מילים של הודיה לריבונו של עולם על כך שנשמתנו חזרה אלינו כשפקחנו את עינינו, ותודה על כך שרבה בנו אמונתו. ואם הקדוש ברוך הוא מאמין בנו, מי אנו שלא נאמין בעצמנו? 12 מילים בסך הכול, וחוכמה גדולה נסתרת בהן, מזכירה לנו היכן אנו, מה מקומנו ולאן דרכנו.
אדם שאינו מתחבר לתפילות הסידור היהודי, יוכל, כמובן, לנסח לו הודיה פרטית משל עצמו כשהוא קם בבוקר. התעוררות לבוקרו של יום בהודיה ובתפילה פרטית, מכוונת מראש את היום לחוויה טובה, לרוח נקייה ולרצון ליצור ולהיות. ההודיה מאפשרת לאדם למנות את הנכסים הפנימיים שלו ואת הנכסים שקיבל מן החיים, להיות עשיר השמח בחלקו, להרגיש שהוא מלא. אדם שאינו מורגל להודות ירגיש תמיד תחושת חוסר ומחסור. אם כן, טוב להודות בפתחו של יום, וטוב להודות גם עם נעילתו.
טוב לו, לכל אדם, קטן כגדול, למנות לעצמו את ההצלחות של אותו היום. את הלמידות, את השיעורים, את הקשיים וכל חוויה או אירוע אחר שחווה באותו יום. החוכמה היא לראות גם באתגרים את ניצוץ הטוב, להבין שהאירוע קרה במיוחד עבורו, כדי להיטיב עימו ולקדם אותו. ולכן יש להודות גם על כישלון ועל קושי, ולחפש את ניצוץ ההטבה המסתתר בהם, גם אם עדיין אינו מובן. ואם האדם רואה את הטוב שהיה - ודאי וּודאי שנכון לו למנות לעצמו את הטוב של אותו היום ולהודות, כך ירגיש מלא ומבורך. חשוב להודות בקביעות ובקול רם לאנשים שיש להודות להם, בייחוד לאנשים קרובים, הודיה כזאת מועילה לשני הצדדים.
למידה - על כל אדם להיות תלמיד נצחי. לימודים הם מתנה שניתנה לאדם וזכות להתפתחות, לצורכי עניין ומשמעות. הלמידה שומרת על חדות החשיבה. טוב לכל אדם ללמוד על הנעשה בעולמו בכל התחומים ולהעמיק בנושאים הקרובים לליבו. הלמידה תשמור על חדות שכלו, ומכל מה שילמד - יגיע בסופו של דבר לקשר ולחיבור למשמעות העליונה שלשמה נברא הכול. רצוי שכל אדם ימשיך ללמוד ולהתעמק בידע חדש במקצוע שלו, וגם ילמד על הגות, על רפואה, על גאוגרפיה, על אומנויות, על פוליטיקה, ובוודאי לימודים המחברים לרוח - תורה, קבלה או התבוננות חילונית. על כל אדם לשאוף ללמוד הכול ומכול עד יומו האחרון. מסגרת חברתית - תקשורת, חברים חברה - האדם הוא ישות חברתית ותקשורתית, הוא אינו יכול להיות לבד. הוא זקוק לחברה, לקהילה ולמרחב השתייכות. השתייכות חברתית מספקת לנפש האדם צרכים רגשיים. כדי לחיות בשלום ובהרמוניה עם חברים, יש ללמוד תקשורת נכונה, מקרבת ומכבדת, שאינה שופטת ומבקרת. תקשורת היא בסיס לכל חיבור. תקשורת בין אדם לחברו, בינו לבין בן או בת זוגו, בינו לבין חלקיו הפנימיים, חלקי אישיותו, ובינו לבין אלוהיו. מסגרת קולקטיבית לאומית - חיבור והשתייכות לעם ישראל. הזיקה היהודית וההשתייכות לעם ישראל אינם רק עניין של דת, אלא גם של לאום. ויש דרגה נוספת - אזרחות ישראלית. להיות יהודי ישראלי הוא ביטוי לשתי דרגות גבוהות של יהודי החי בארץ ישראל, שהיום קיימת בה מדינת ישראל. זוהי ברכה ומימוש מצווה לאומית של היהדות, החלה על העם כקולקטיב ועל כל יהודי כפרט. יהודים דתיים, חילונים, דתיים לאומיים או חרדים, מסורתיים ואחרים, קרובים או רחוקים - לכולם השתייכות שווה לסגולת עם ישראל. להיות חלק מעם ישראל זו זכות וסגולה שאינה תלויה בבחירה (צוררים רבים במהלך הדורות הוכיחו זאת בכך שלא הבחינו בין יהודי זה או אחר, אלא זיהו את כולם כיהודים). לכל עם ישראל יש גורל אחד והיסטוריה משותפת ועתיקה. זהו ה־DNA המרכיב אותנו, ככלל וכפרטים. אפשר לזהות DNA יהודי, ויש גם סוג דם המאפיין יהודים, תכונות מיוחדות המאפיינות את היהודים או את עם ישראל. לא סתם "המוח היהודי ממציא לנו פטנטים" ושיעור ההמצאות שממציאים יהודים הוא סטטיסטית הגבוה ביותר, בהשוואה לשיעורם באוכלוסיית העולם. עם ישראל הוא ישות אחת שלמה, וכמעט שאין יוצא ממנה ואין נכנס אליה. על מי שנכנס להוכיח בדרך ארוכה ובוחנת שאכן הוא רוצה להתגייר ולהיות חלק מעם ישראל (סביר להניח ששורשי נשמתו מלכתחילה שייכים לנשמות ישראל). כישות אחת וכ"רקמה אנושית אחת חיה", כולנו גם גוף אחד. כשליהודי אחד כואב, הגוף - עם ישראל - יחוש בזה כולו. מדינת ישראל תעשה הכול כדי לשמור, להגן ולהציל את אזרחיה, ובוודאי את חלקי ישותה היהודים. יהודי יזהה יהודי (גם אם אינו ישראלי) בכל מקום בעולם, וכשזה יקרה - יתרגש מאוד, כמו פגש את בני משפחתו. אכן כך הדבר, כולנו משפחה אחת.על כל יהודי ויהודי להרגיש את הזיקה הזאת ולפעול באקטיביות בהתאם לה, ולא רק להיות משתתף פסיבי בה. עליו לכמוה לעם ישראל ואל שורשיו, לשאוף לעזור לכל יהודי בארץ ובעולם, לתרום, להתנדב ולהיות מעורב בכל דרך אפשרית בעזרה הדדית, קהילתית וציבורית. כל יהודי נדרש גם לחקור בהיסטוריה של עם ישראל ובמורשת היהודית, להניח לאהבה הטבעית לנבוע ממנו. כל יהודי הוא חלק מן הלהבה הייחודית כל כך ומיוחדת - ישראל. אין עם כמו עם ישראל שהדת והלאום שלו הם אחד, ולהם אדמה אחת ויחידה - ארץ ישראל, שלה תדר מיוחד המותאם לעם ישראל. אדמה שיש לה נשמה וחיים. אדמה כזאת לא קיימת בשום מקום אחר בעולם. במקומות רבים בעולם יש שפע של מחצבים טבעיים - מים, נפט, אוצרות טבע ומרחבים - ויש שהולכים "לתפוס אמריקה". לעומת זאת, האקולוגיה בישראל אינה פשוטה כלל - יש מחסור במים, בגשמים, במשאבים, השטח מצומצם. אך כל אדמה אחרת, מלבד ארץ ישראל, היא פשוט קרקע. אין גם זיקה של עם מסוים לאדמה. זרים יכולים להגיע ולנדוד ולהפוך אזרחי המדינה. החיים בישראל אינם קלים. קל יותר לחיות חיים חומריים נוחים וקלים באזורים אחרים, במדינות אחרות, אבל הלב היהודי מתגעגע וכָמֵהַּ לציון. לאורך ההיסטוריה, כשעם ישראל חטא והתדרדר מרמתו הרוחנית, הוא יצא לגלוּת והתפזר מחוץ לישראל. בכל פעם שעם ישראל גלה מביתו, ארץ ישראל נשארה עצובה וריקה. היא נכנסה לתרדמת עד שישוב אליה עמה. בשנות הגלות, כאשר שכנו בארץ ישראל עמים אחרים (גם אם היו מעט יהודים, הם לא היוו ישות לאומית), ארץ ישראל הייתה חרבה ושוממה, לא הצמיחה פרי ויבול. רק כשחזר עם ישראל לביתו, פרחה ארץ ישראל ושגשגה. ישראל קיימת על דרך נס מתמיד. היא מתקיימת מעל הטבע, ולכן גוברת עליו. המהות האלוהית הישראלית מפריחה את השממה. על כל יהודי להיות מוֹלַדְתָּן (פטריוט), לדבר בעד ישראל ולא לומר דברי סרה ושטנה על ארץ ישראל, על עם ישראל או על מדינת ישראל, כי זה המקום הטוב, הנעלה והמבורך ביותר בעולם.
מסגרת מדינית - השתייכות אזרחית למדינת ישראל, לעיר שבה אנו גרים, לשכונה וכו׳. על אזרח ישראל לציית לחוק ולסדר של עם ישראל. לרכוש כבוד לחוק, לעומדים בראש המדינה - ראש הממשלה, הנשיא, הכנסת, בתי המשפט, המשטרה, הצבא, כל המוסדות למיניהם, מערכת החינוך ועוד. על כל אזרח לכבד את כל אזרחי המדינה ולפעול בדרכי שלום ובדרך ארץ להרמוניה, לכבוד ולחיים בשיתוף פעולה ובאחווה. טוב לכל אזרח להשתתף, בהתאם ליכולתו, בהוויה שבה הוא גר - ביישוב או בעיר. להיות פעיל בהחלטות ובפעולות למען קידום העיר והמדינה. לפעול ציבורית בהתאם ליכולתו. לממש את זכות הבחירה ולהשפיע. לתת אמון בניהול האזרחי ולתמוך במובילים אותו. שירות בצה"ל או שירות לאומי כזה או אחר, הוא הכרחי למדינה ולכולנו, לכל פרט. בנתינה ובהתנדבות (עד כדי מסירות נפש עבור המדינה) מופעלות בנו האיכויות הנשגבות שבנו. זהו צורך קיומי משותף לקיום מדינתנו, המעורר בכל אזרח משמעות אישית חשובה. לכל אזרח תפקיד ושליחות - ברמה האישית, לעצמו ולנשמתו, ברמה המשפחתית וברמה הציבורית לאומית (אסביר על כך בהמשך בנוגע לשם האדם). מסגרת גלובלית יקומית - השתייכות וזיקה לכלל האנושות, לכדור הארץ, לאקולוגיה, לטבע, ליערות, לצמחים ולכל בעלי החיים. העולם כולו נברא לאדם. משום כך, על האדם מוטלת אחריות ותפקיד לכבד את העולם ולעשות כל שביכולתו להשיג הרמוניה בעולם. העולם הוא ביתנו עלי אדמות, וכמו שכל אדם אוהב את ביתו נקי ומסודר, מרווח, נעים ויפה, כך על האדם לראות את העולם כביתו האישי וביתה של האנושות כולה, של בעלי החיים והצמחים. בעידן החדש, ובייחוד בשנים האחרונות, אנו חווים ועדים להתחממות גלובלית. זוהי התפתחות מסוכנת מאוד לקיום החיים כולם על הכדור, והאחריות להסלמה זו היא על האדם. מדענים טוענים שאנו קרובים למצב של אל־חזור, שאם נגיע אליו, אי אפשר יהיה לעצור את הקטסטרופה שתתרחש בכוכב הלכת שלנו. תהליך ההתחממות הגלובלית החל לפני כמאתיים שנה עם המהפכה התעשייתית, ובמאה האחרונה הוא מתקדם בקצב הולך ומתגבר. התהליך מביא לשינויי אקלים קיצוניים בכל העולם. החורף והקיץ במקומות רבים בעולם הפכו קיצוניים, ובמקומות כמו קנדה הפרשי הטמפרטורה בין החורף (30- מעלות צלסיוס) לקיץ (50 מעלות צלסיוס) הגיעו למשרעת של יותר מ־80 מעלות צלסיוס. קרחונים נמסים, מבנה האדמה משתנה, ויש לכך השפעות קשות על החקלאות ועל בריאות האדם ובעלי החיים. האחריות על כך מוטלת כמעט כולה על ההתנהגות התעשייתית של העולם המודרני, הגורמת לפליטת גזי חממה כמו פחמן דו־חמצני, מתאן וחמצן דו־חנקני. בדוח מעודכן לשנת 2020, מצביעות סקירות של תחזיות ומודלי אקלים על כך שבמאה ה־21 עתידה טמפרטורת פני השטח העולמית לעלות בסביבות 3.9-2.6 מעלות בעקבות פליטת גזי החממה ומשובים אקלימיים. השפעת ההתחממות העולמית מביאה לעליית גובה פני הים, לשינוי בכמות המשקעים ובאופן פיזורם, לאירועי אקלים קיצוניים - שיטפונות, בצורות, גלי חום וקור, מדבור - הגורמים לשרפות, להתמעטות זנים ביולוגיים שונים עד להכחדתם, לאיום על התזונה בשל ירידת תנובת החקלאות, לנדידות אוכלוסייה ולמלחמות. כאמור, אנו קרובים לנקודת האל־חזור, אך עדיין לא הגענו אליה. האחריות מוטלת על כל אחד מאיתנו. היא מתבטאת בתרבות הצריכה שלנו, בשינוי התעשייה והצריכה, במעורבות הכלל המביאה לאיחוד ממשלות כל העולם סביב הנושא, לטובת קידום מהלכים בעד הסביבה. כל אחד מאיתנו יכול להשפיע על כך מביתו, ובדרכי הצריכה וההתנהגות שלו - למחזר, לצרוך רק מה שצריך, לא להרבות מדי באכילת בשר, לתרום במעורבות ובידע. מי ששואל את עצמו, במה זה קשור אליי ומה כבר אני יכול להשפיע? - יכול ללמוד מן הנערה השוודית גרטה טונברי, שמצב ההתחממות הגלובלית כל כך העציב אותה, עד שלא הייתה מסוגלת לדבר וללכת לבית הספר, והתחילה במחאה כאשר עמדה לבדה עם שלט מול הפרלמנט השוודי. היא סחפה אחריה ילדים ונוער מכל העולם שהפגינו נגד הפעילות המתועשת ההרסנית של התרבות המודרנית. בשנת 2018 השתתפו יותר מעשרים אלף תלמידים במחאות ב־270 ערים ברחבי העולם, ובשנת 2019 השתתפו כבר יותר מ־11 מיליון תלמידים. גרטה היא השראה ותזכורת שבכל גיל ובכל מקום - האחריות היא של כולנו. כבוד לבעלי החייםגם ברמה הפרטית - יש לכבד את הטבע, את היערות, את הצמחים ואת הפרחים. לשמור על ניקיון וכבוד לטבע. ודאי שיש לכבד את בעלי החיים, לאהוב אותם ולדאוג להם, לכולם וללא יוצא מן מהכלל. מכל בעל חיים יכול האדם ללמוד על הבורא ועל הבריאה, ללמוד ממנו משהו על העולם. לכל בעל חיים יש תכונה אחת לפחות המאפיינת אותו בשיא תפארתו, ומייחדת אותו בשלמות יצירה. התבוננות נכונה על בעל חיים ותפיסת התכונה הייחודית המאפיינת אותו, תביא להתפתחות רוחנית של האדם. בניגוד לאדם, בעלי החיים הם מושלמים. אין בהם שום פגם. הם מה שהם, והם נבראו בהתאם לפוטנציאל המוגמר והשלם שלהם, כי הרי אין להם בחירה. הבחירה ניתנה רק לאדם. האדם יכול לבחור בטוב או ברע, ויש לו נתיבי בחירה המאפשרים לו לפעול גם כנגד הטבע. לכן, מצד אחד הוא נהנה מן היכולת לבחור, ומן הצד האחר עליו לשאת באחריות ולתת את הדין על אשר בחר (כדוגמת האחריות של האנושות בבחירות המתועשות המוזכרת לעיל). כלב לא יקום בבוקר וישאל את עצמו מה הוא בוחר לעשות היום, הוא נוהג כדרך הטבע. אריה לא יחליט לאכול תות, כי אריה הוא אריה, צבי הוא צבי ונחש הוא נחש. הנחש אינו רע. הוא עושה במדויק את אשר נברא לעשות - הוא יכיש כשירגיש מאוים או כדי לצוד את טרפו. עם זאת, בהתנהגותו הטבעית והמושלמת, בהתפתלותו, במראהו ובאופן הכשתו את טרפו הוא בא ללמד אותנו על רוע. לא בכדי, כשנרצה להצביע על התנהגות שפלה של אחר, נכנה אותו נחש ואדם חזק ועוצמתי נכנה אריה. כך גם ביטויים וציטוטים נוספים כמו "שותק כמו דג", "מנשרים קלו מאריות גברו" (שמואל ב, א, כג), "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים" (תהילים מב), "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים" (משנה אבות ה, כ).
כאמור, העולם נברא עבור האדם. בספר בראשית, בתיאור בריאת העולם, מסופר שלאחר שנברא הטבע לפי סדרו ובעלי החיים לפי סדרם, לסיום, ביום השישי, נברא האדם. האדם התבקש לתת לבעלי החיים שמות: "ויצר ה׳ אלוהים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם, לראות מה יקרה לו... ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה..." (בראשית ב, יט-כ). הורים מעניקים שמות לילדיהם. השם מעניק מהות, תפקיד, כבוד ומשמעות. הענקת משמעות באמצעות שם מצביעה על קרבה, על אמפטיה ועל חיבור. עוד משחר הבריאה, האדם קשור וקרוב לבעלי החיים ומעניק להם שמות. ברמה מסוימת, על האדם ועל האנושות כולה לדאוג לבעלי החיים כמו היו ילדיהם. מובן שאין שוויון בין בני האדם ובעלי החיים, הם נחותים מאיתנו. אך אחרי בני האדם - הם בדרגת "כאילו" ילדים, ממקום של קרבה, אהבה ודאגה. בעלי חיים ביתיים נהנים מאהבה ומחיבה של בעליהם, וכך צריך להיות. יש מקרים של התעללות בבעלי חיים ומעשי ונדליזם מזעזעים כלפיהם. זה צריך לזעזע את כולנו, ויש להוקיע התנהגות שפלה זו מכול וכול בחקיקה וביד קשה. התעללות בבעלי חיים מצביעה על זרע רוע של פורענות. לא בכדי בתורה יש כללים וחוקים הנוגעים לבעלי חיים ולצער בעלי חיים. גם השחיטה מבוססת על כללי צער בעלי חיים ונועדה למנוע סבל מיותר וצער לבעל החיים. בימינו יש תרעומת על דרך השחיטה הכשרה. איני מומחית בדיני שחיטה, אך יודעת שהתרעומת המוצדקת היא על התנהלות השחיטה שהתרחקה מכוונת המקור.
טבעונותכיוון שעדיין לא הגענו למצב של גמר תיקון העולם, וגופנו עדיין גוף פיזי וחייתי שבו זורם דם, הוא זקוק למזון מן החי. גידול פרות וכבשים הוא גורם משמעותי בפליטת גזי חממה, ולצערנו, צריכת הבשר והעופות המרובה בעידן השפע מביאה לגידול בקר, כבשים ועופות שאינו טבעי ואינו הרמוני. הללו דחוסים בצפיפות ברפתות, בלולים ובמתקנים אחרים, בזוהמה, ברעש ובפחד. הם לא מסתובבים חופשיים בטבע או במרעה הפתוח. במחלבות חולבים את הפרות יתר על המידה הטבעית וההרמונית, ולאחר שמוזרקים להן הורמונים רבים. מצב זה רחוק לחלוטין מאיסור על צער בעלי חיים. גם כאן, על כל אחד מאיתנו מוטלת אחריות - להפחית צריכה של בשר וחלב למידה הנכונה וללא הפרזה, למחות ולדרוש גידול מכבד לבעלי החיים. אך כפי שציינתי, גופנו זקוק לבשר. טענתי היא שאנחנו זקוקים גם לתדר חייתי. זקוקים לדם!
התנועות הטבעוניות יתנגדו לכך, אך אנחנו עדיין לא נמצאים בתדר הזה. יש אנשים שיכולים לא לאכול בשר, ואחרים זקוקים לבשר והתנזרות ממנו תפגע בבריאותם. השלמות מינרלים וּויטמינים בקפסולות והשלמה מצמחים, מפירות ומירקות - אינה משלימה ואינה נספגת כמזון מהחי. אנו עתידים להגיע לשם ולהיות טבעוניים, אבל טרם הגיע העידן שלנו לכך. ההכנות כבר כאן, ולשם כך לטבעונים תפקיד חשוב בהכנת הקרקע (תרתי משמע). ההתחממות הגלובלית והשתנות התנאים השונים מביאים את המדע לפיתוחים חדשים באמצעות שיבוט תאי גזע ופיתוח מזון במעבדה, כמו סטייק שיגיע מתאי גזע של פרה ולא מן המשחטה. מהלך זה מתמיר ומשכלל גם את הצורך במזון מן החי שלא יגיע מבעל חיים שנשחט, אלא מִתָּאִים שיגודלו נכון. באופן זה - האדם יוכל לאכול בהתאם לצרכיו, בעלי החיים ירוויחו מכך, יפותח מזון העל העתידי, שיוכל להתגבר על אתגרים של התרבות האוכלוסין ושינויי האקלים והחקלאות.
כשנברא האדם בגן עדן הוא היה טבעוני, התדר שלו היה אוורירי וקל. אחרי שגורש מגן עדן ומחיי נצח אל האדמה, הוא הפך סופי וחומרי. הוא ירד גם בתדרו ונהיה קטן ודחוס. וכיוון שכך, גם המזון צריך להיות בהתאם - דחוס.
כאמור, בעלי החיים מעניקים לאדם לימוד, חסד, אהבה ומזון. בתמורה, על האדם להוקיר לבעלי החיים תודה, כבוד, לדאוג ולשמור עליהם. כך נכון לנו כחברה, וכך נכון עבור כל פרט ופרט מאיתנו. גידול בעלי חיים בבית ויציאה לצפות בבעלי חיים בטבע, מעשירים את הנפש הטהורה שלנו, ממלאים אותנו חום ואהבה.
אישית, אני אוהבת מאוד בעלי חיים. אני מתפעלת מיופיים, מחינם ומאצילותם, מן השובבות ומן החיוניות המאפיינת אותם ומן התבונה הטבעית שלהם. הם השראה גדולה עבורי, מקור לחוויה רגשית מרוממת ולהתפעלות עילאית.
צמחיםצמחים הם הבסיס למזון של כל החיים על פני כדור הארץ - של בעלי החיים ושל האדם. מלבד זאת, הם המטהר העולמי המאפשר את ייצור החמצן שאנו זקוקים לו כדי לחיות - לנשום. הצמחים, בתהליך הגאוני והמופלא של הפוטוסינתזה, יודעים לייצר חמצן באמצעות החשיפה לשמש, או ליתר דיוק - להמיר את אנרגיית האור לאנרגייה כימית בתהליך נשימה תאית. באמצעות הכלורופיל, החומר הירוק שבצמח, מתאפשר סנתוז האור. הפוטון, חלקיק האור, מפריד את מולקולת המים (H2O) ומפצח את הפחמן הדו־חמצני ((CO2 שבאוויר, וכך יוצר פחמימה - מזון לצמח. לאחר שהאור מפרק את המים, ממשיך הכלורופיל ומייצר מכוח המים המפורקים את החד־סוכר - את הגלוקוז. מן התהליך נפלט O2 - מולקולת חמצן. כך, בתהליך הפוטוסינתזה, מתרחשים שלושה דברים:
מופחת מן האוויר פחמן דו־חמצני; מיוצר גלוקוז - המזון לצמח; נוצרת מולקולת חמצן O2.במהלך זה מטהרים הצמחים את האוויר ומרווים אותו בחמצן. יערות העד הם חלק נכבד מן הריאות הירוקות של העולם. לכן, יש להרבות בשתילת עצים ובטיפוח יערות בכל הגלובוס. גידול צמחים בבית יעניק לנו חוויה טובה ומבריאה. חשוב לא לגדל צמחי בית בחדר השינה, כי בלילה הצמחים נושמים באופן רגיל ופולטים CO2. רק ביום הם פולטים חמצן. גם ביום הם נושמים נשימה תאית הצורכת חמצן, אך כיוון שביום הצמחים מבצעים פוטוסינתזה, עולה כמות החמצן המיוצרת על כמות החמצן הנצרכת. מלבד זאת, יש לצמחים שונים יכולת ספיגה של רעלים שונים מן האוויר, ובכך הם תורמים לבריאותנו ולאוויר שאנו נושמים.
מלבד היותם מטהרים, הצמחים יפים כל כך. הם חלק מהרמוניית היופי, האסתטיקה והאיזון של ביתנו ושל סביבתנו. הימצאות בקרב צמחים מבריאה, מרגיעה ומאזנת אותנו. צבע הצמחים הוא ירוק, וצבע הוא תדר. התדר הירוק הוא תדר צ׳קרת הלב, וככזה הוא מצמיח, מרפא ויוצר שלווה. תדרי הלב הם תדרים שקטים המאפשרים לנו להירגע ולהיות שלווים כאשר אנחנו מרגישים מלאים אהבה. לכן, גם בתי חולים צבועים בצבעי ירוק בהיר (או תכלת בהיר) לאווירת שקט ושלווה. צמחים מגיבים לאהבה ולהרמוניה. במקום רגוע וביחס נכון לצמחים (ולא רק טיפול טכני), צמחים ילבלבו ויפרחו, ואילו במקום רועש, צורמני ודיסהרמוני, צמחים יתקשו לצמוח, ואף ינבלו. כאשר אני נשאלת איך הצמחים שלי יפים ופורחים, אני עונה בחיוך, אך לגמרי ברצינות, שאני מטפלת בהם באהבה. הרגשתם ובריאותם של חולים היוצאים לטבע משתפרת. עלינו לטפח את הטבע, את הגינות, את היערות ואת הצמחים, גם בחוץ וגם בביתנו. לפעמים כשנמצאים בטבע, ובייחוד בין עצים ותיקים - אפשר לחוש את השדרים שלהם.
טוהר הדיבור והמחשבההאופן והתוכן שבו אנו חושבים ומדברים בורא את המציאות שאותה אנו חיים וחווים. "אברקדברה = אברא כדברא" - מילות הקסם הידועות בכל השפות הן בעצם ביטוי בארמית: "בדבריי אברא" את המציאות, וזהו, למעשה, הקסם.
בספר בראשית נכתב איך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם: "ויאמר אלוהים... ויהי...". העולם נברא בדיבור. האדם נברא בצלם אלוהים, וכיוון שכך, הוא שואף בכל הווייתו להידמות לעליון שבמרומים, גם באופן הבריאה. רק לאדם יש יכולת לדבר, ובדבריו, בדומה לעליון, הוא בורא את המציאות, בין שהוא מודע לכך או לא. ככל שלאדם מודעות גבוהה יותר, כך לכוח הדיבור והמחשבה שלו יכולת בריאה ויצירה חזקים יותר, לחיוב או לשלילה (זה כבר תלוי בבחירתו). על כן, על כל אדם לקבל אחריות לדיבורו וגם למחשבותיו. גם במחשבתו יוצר האדם מציאות, וכשהוא מבטא את מחשבתו במילים, הוא מל - חותך את ההגדרה ומביאה לידי ביצוע במציאות. מרגע שנאמרו המילים יש להן חיים, לטוב ולרע. מילה שנאמרה אינה חוזרת. לכן אמר החכם מכל אדם: "החיים והמוות ביד הלשון". האדם בלשונו יכול לברך ויכול לקלל, וככל שלאדם התכווננות וחיבור רגשי גדול יותר לאשר יוצא מפיו - כך כוח המילה שלו חזק יותר. לכן, יש לדבר במחשבה תחילה, בדרך ארץ ובכבוד, ברהיטות, בשפה גבוהה, במילים גבוהות ומצוחצחות.
השפה העברית היא שפת הקודש, וכל מילה שנחתכת היא בריאה. לכן, יש לדבר ולהתכוונן, ככל האפשר, לתודעת הטוב. לברך את הכול - את הבריות, את המציאות, את הטבע, את בעלי החיים. לברך על הקל ועל הקשה, בידיעה שמאחורי הכול יש טוב אין־סופי, והברכה היא משיכת שפע לחיים.
לדאבוני, אנו חיים בעידן שבו הכול מהיר מאוד, שטחי, חולף ואף אלים. הביטוי לכך ניכר גם בשפה. הסלנג שגור יותר ויותר. המילים הולכות ומתקצרות. המגוון מצטמצם. שפת הדור הצעיר דלה ושטחית מאוד, קצרנית. הגייתם את המילים מרוחה, הם אינם הוגים את המילים עד תום, לעיתים אף קשה להבין את חיתוך הדיבור, הנשמע כאוסף נהימות ולא כשפה עמוקה ועשירה. בתקופתנו השימוש באייקונים ובסמלים בווטסאפ מחליף את המילים ואת השימוש בשפה לשימוש בקודים. אנשים אינם מדברים, הם מתכתבים בסמלים מצומצמים ושטחיים, וכשהם מדברים, שפתם שיפוטית, דורסנית, מפונקת ותוקפנית. האלימות שגורה גם בשפה. קללות וחוצפה הפכו דרך מקובלת, עד שאף נציגינו בכנסת מתנגחים זה בזה ללא רחם בשפה נלוזה, פחותה ומאוד אלימה. ומה נוצר בהמשך מכך? הידרדרות עמוקה, אלימות ועצב גדול.
מלבד התוכן הארסי, הפוגעני והמעליב, למילים יש תדר. מילה טובה יוצרת ריפוי, ומילים שליליות יוצרות תדרים הרסניים. יש ניסויים פשוטים שבהם אומרים מילים טובות ואוהבות של ברכה לאורז, למים ולצמחים, ומנגד, אומרים לאורז, למים או לצמחים מילים שליליות, קשות ואף קללות. התוצאות מראות כי מים ששמעו מילים טובות יצרו מרקמים של מולקולות יפות וסימטריות, האורז היה צח ולבן והצמחים לבלבו. ואילו כאשר שמעו מילים שליליות, הפך האורז עבש, במים נוצרו מולקולות מבולגנות והצמחים נבלו. כל אחד יכול לערוך ניסוי כזה בביתו ולהיווכח בכך. ומדוע זה קורה? כי המילים יוצרות תדר. על האדם גם לדעת שלמילים יכולת כפולה - המברך מתברך והמקלל מקולל - אדם שידבר בשפה נמוכה, מטה יוריד עצמו במדרגות, ואדם שידבר ויחשוב טוב וגבוה - יעלה ויתעלה.
חיים רוחנייםבסעיפים הקודמים תיארתי כלים בסיסיים והכרחיים לבניית תשתית שתאפשר לאדם להתעלות ולצמוח בחיים מלאים ונכונים מן הארץ הגשמית לשמיים הרוחניים, ולהחזיק בהרמוניה את המגדל המגיע מן הארץ עד השמיים. ללא כלים אלה, אי אפשר להתקדם בחיים רוחניים. חיים רוחניים אינם חיים תלושים של רוח, כי אז עפים ברוח, להפך, כדי להיות רוחני יש להיות ארצי ביותר.
רק אדם רוחני מבין שהרוח נמצאת בתוך החומר, וחי חיים נוכחים ומודעים לחומר. אדם רוחני ייהנה מאכילת תפוח יותר מאדם חומרי שיצריו מניעים אותו ללא מודעות. כשאדם רוחני יאכל תפוח (או כל חוויה אחרת) הוא יהיה מודע לתפוח; הוא יברך עליו ויזכור שהוא חלק מן השפע שזכה לו ויש להוקירו. הוא ישים לב ליופיו ולטעמו של התפוח, לצורתו, לצבעיו, לחינו ולמייחד אותו מפירות אחרים. הוא יהיה מודע לכך שהתפוח הזה גדל על עץ והגיע עד אליו, כשהוא בריא ומתוק, מלא ויטמינים ועסיסיות. כשיאכל את התפוח, הוא יחשוב על כך שהוא מיטיב כרגע עם גופו ומעניק לו מזון חסד בריא ומזין, וייהנה מאכילתו. כל זה ייעשה במהירות, במחשבה שלא אורכת יותר מכמה שניות, ואולי אף פחות מכך - אך כל זאת, ואולי אף יותר, יחלפו בראשו של המודע. כי להיות מודע משמעו באמת לחיות ולחוות, ולא רק לנשום. גם צמחים נושמים, גם בעלי חיים אוכלים, אך רק לאדם היכולת להיות מודע ולהתעלות. אדם שאינו מודע, מוריד עצמו מבחינה רוחנית לדרגת חי או צומח.
המילה רוח נמצאת בתוך המילה חומר. האות המבדילה בין רוח לחומר היא האות מ׳ - האות הקשורה למים ולחוויה הרגשית שלנו בעולם. בספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו, האות מ׳ היא אחת מאותיות העוצמה, עוצמת הרגש. אם כן, כשחיים בחומר בהוויה רוחנית ומוסיפים לו חוויה רגשית, החיים בחומר הופכים בעלי משמעות. הם לא תלושים ועפים ברוח. אם הרוח והרגש אינם מוטענים, אזי החומר הוא חמור, חיים חיי חמור והרוח היא בגדר "חור". רק תודעה של רוח הופכת את סדר האותיות במילה חומר מ"חור" ל"רוח".
האם חיי החומר יהיו בתודעה של טוב או של רע? זה כבר תלוי בבחירה של האדם - לאילו מחשבות יפליג ברוחו. תמיד, בכל דרגת התפתחות, יש טוב ויש רע. גם את הרגש אפשר לחוות בטוב - באהבה, בנתינה ובאכפתיות - או באופן שלילי - במרמור, בכעס ובאכזבה - ואז החוויה החומרית תהיה אומנם מודעת, אך היא תהיה שלילית. אדם בתודעה ובאמונה של הטבה יחווה חיי חומר מלאים, ברוכים, עשירים ומאושרים.
אם כן, להיות רוחני פירושו בהכרח להיות מקורקע מאוד, מציאותי ואחראי, פיקח וצלול. וזה לא פשוט. בצלילות מבינים ורואים את מה שנמצא מעבר לעובדות, את הטוב, אבל גם את האתגרים ואת הקשיים. מבינים שיש סבל וקושי בעולם, שאיש אינו נהנה מזכויות יתר או מפטור, גם לא לאנשים רוחניים. להפך, הם מקבלים כ"בונוס" התמודדויות נוספות. עליהם להתמודד עם עומקים ועם קשיים גדולים יותר וגם להיות דוגמה לאחרים. השיעורים בעידן שלנו אף מורכבים ועמוקים יותר. לא בכדי בתקופתנו אנשים רבים, בכל הגילים, מתמודדים עם דיכאונות, עם חרדות ועם קשיים רגשיים גדולים מאוד. כדורים פסיכיאטריים נמצאים בשימוש רב מאוד כדי להקל על ההתמודדויות הקשות. לאנשים קשה, והם מחפשים דרכים להקל על הכאב הפנימי שבהתמודדות עם החיים, לכן גם צריכת הסמים ושתיית האלכוהול גבוהות. האלכוהול והסמים, לפי דרגתם, מאפשרים לאנשים עוצמות שונות של הקלה, בעזרת ניתוק ובריחה מצלילות האתגר בחיים מפוכחים.
אין קיצורי דרךחשוב לומר - אין קיצורי דרך!
את קיצור הדרך, אם יקרה ויתרחש, יביאו השמיים ולא בני האדם. גם על הגאולה נאמר שהיא יכולה להגיע בזמנה, או שה׳ יחיש וימהר אותה. בספר ישעיהו אומר הנביא המדבר על זמן הגאולה: "אני ה׳ בעתה אחישנה" (יש׳, ס, כב). רש"י ורד"ק מביאים את דברי הגמרא: "זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה" (סנהדרין צח). כלומר, הגאולה בכל מקרה תגיע, ויש לה עת = מועד קבוע. היא יכולה להחיש ולבוא מהר יותר, אם ה׳ יחיש אותה או שמצבם של ישראל יזדכך ויתעלה. אבל גם אז ההחלטה היא בידי שמיים - מתי וכמה צריכים ישראל להזדכך כדי לזרז את הגאולה. כך או כך, המשמעות היא שאין קיצורי דרך מלבד החלטת ה׳ לקצר את הדרך. זה אומר שכל אחד מאיתנו, אישית וקולקטיבית, צריכים לתקן את עצמנו ולא יכולים לדלג על שלבים. המתקדמים והמצטיינים יכולים להתקדם מהר יותר, אך לא לדלג על שלבים.
יש החושבים שהם יכולים לקצר את הדרך, ולא מבינים שהם רק משקרים לעצמם, לדוגמה:
אדם ששפתו דברי רכילות, ארס, גסות וקללה, גם אם הוא מתפלל ומתרגל מדיטציה - לא באמת מתעלה. אדם שתורם ומתנדב, אך מתאכזר לילדיו - אינו מתעלה. אדם משכיל המרבה ללמוד, מדבר בשפה גבוהה ומצוחצחת, אך מתעלל בבעלי חיים - אינו מתעלה.על הכול להשתלב ולהתחבר יחד בכוונה אמיתית, בדקדוק ובבדיקה פנימית של המידות, של ההשתדלות, של דרך הארץ ושל כל מכלול החיים. להיות אדם טוב בכל הרבדים.
יש גם כאלו שישתמשו בחומרים חיצוניים כדי להגיע לגובה שמגיעים אליו בהתבוננות, במדיטציה, בתקשור או בתפילה, כגון בסמים או בפטריות. הדבר פסול כי הוא שקרי. האדם צריך לטפס במדרגות שבנה בתוך פנימיותו. כשאדם עומל, חוצב ובונה מדרגות בנפשו, הוא זוכה בכל מדרגה והיא חלק ממנו. זוהי הדרך הבטוחה. מדרגה שבנה אדם בתוכו, היא שלו לעד ולא תילקח ממנו. גם אם לא ישתמש בה כיוון שכך בחר, היא תמתין ותחכה לו ותהיה לזכותו, כי היא נחלתו ושלו בלבד. לעומת זאת, כשאדם רואה חזיונות ומקבל הבנות באמצעות פטריות הזיה או באמצעים אחרים - זוהי גנבה. הוא עלה מעלה, אך לא במדרגות שבנה, אלא במעלית מהירה שיכולה בבת אחת גם להתרסק מטה ולשבור את המדרגות שכבר בנה. מה שמסוכן עוד יותר הוא שאם אדם לא התעלה בצלילות, הוא אינו יודע מה טיב המסרים וההבנות שקיבל. האם אלה באמת הבנות או אולי הפחדים שלו? ואולי בכלל זהו היצר הרע והסטרא אחרא - הצד האחר.
כשאדם בצלילות, הוא ערני ובשמירה. הוא אחראי. הבחירה העצמית נוכחת בכל שלב. כשאדם מסומם, הוא לא שולט, אלא נשלט. הוא לא בוחר, הסמים בוחרים עבורו, ויכול להיות שיעלה במעלית לחדר של סיוטים, אימה ושדים. אופן זה של "טיפול" או "מדיטציה" הפך פופולרי מאוד בתקופה האחרונה, ובעיניי הוא מסוכן מאוד ואשלייתי.
האירוע ששיתפתי, שבו עליתי מאוד מהר, אירע רק בזכות עצמי ולא בעזרת שום אמצעי חיצוני. אך גם במקרה זה עליתי במעלית פנימית מאיצה, לפני שהמדרגות הפנימיות שלי היו יציבות דיין, ולכן הוא היה אירוע מסוכן ביותר, כמו סכנת "הפרדס" של בן זומא. העזרה שקיבלתי משמיים שמרה עליי ואיזנה אותי מפגיעה.
סבא צביסיפרתי קודם איך כילדה הייתי מודעת לנוכחותו של סבא צבי לצידי, ואיך המודעות והיכולת שלי פסקה בתקופה שבה גדלתי והתבגרתי, עד ששכחתי ממנה. כאשר הגיע הזמן ונגמרה ההפסקה, חזרתי להיות מי שהייתי. לאט־לאט נזכרתי, וכשזכרתי חזרתי גם לדבר עם סבא שלי צבי. לעיתים סבי היה נוכח יותר ולעיתים פחות. לפעמים היה מסייע לי בטיפוליי עם המטופלים שלי. הייתי שואלת אותו שאלות בנוגע אליהם. זה לא היה התפקיד שלו, אבל כשנמצאים מחוץ לגוף, האמת וההבנה נראים לכול, אין חציצות. לכן הוא סייע לי, על אף שלא לשם כך היה לצידי. שוחחתי איתו רבות, גם כאישה בוגרת ומודעת, גם כאימא. לא שיתפתי בכך את ילדיו ואת נכדיו שלא הכירו אותו, כי לא הייתה להם הפתיחות לקבל זאת.
משיחות עם סבא צבי הבנתי שבעצם הוא לא עזב אף פעם, רק החליף צורה. הוא היה כל כך דומיננטי, שבהסתלקותו פינה מקום. משפחת רייטר, כאשכול נשמות, חוו שיעורים דומים "בפקולטה להישרדות": דרך השואה הנוראה, יתמות, רעב, עלייה לישראל, עוני, צנע, קשיי יום־יום. כשפינה את מקומו, הוא אפשר לאשתו ולילדיו "להעמיק" בשיעורי ההישרדות. ממבט של נשמה, קוראים לכך "מתנה" לצורך העמקת השיעור. ממבט של האדם, הרי זה נורא, התמודדות קשה. הצורך לשרוד, להיות קשוח, להעצים את הנפש, לא להתפנק, להתחזק ולא להתפרק, ובכלל, הצורך להמשיך. סבא צבי, שבעצמו עבד קשה מאוד בכמה עבודות סביב השעון וגם היה חזן בעל קול עמוק ועוצמתי, עבר להיות ביציע. הוא תמיד היה שם לתמיכה ליד אשתו, ילדיו, אימו ואחיו. הם רק לא היו מודעים לכך. אולי הרגישו בלי שידעו. כך קורה הרבה. האנטנות שלי פשוט היו פתוחות ושמעתי אותו. הוא אומר לי ממש עכשיו, שגם היה שם בכוונה מראש בשבילי, ונשמתו ידעה שאני מגיעה. הוא "המודיע". זהו תפקידו.
פרידה מאימאלפני ארבע שנים נאלצנו בכאב גדול וקשה להיפרד מאימי אסתר, ביתו הבכורה של סבא צבי, אחרי מחלת סרטן קשה שחלתה בה. שנתיים נאבקה אימי במחלה הארורה שהסבה לה (וגם לנו, לכל משפחתה) סבל רב. לאחר כשנה של טיפולים, נראה היה שהמחלה נסוגה ונעלמה ושאימי נרפאה. היא אף רצתה לעשות סעודה לכבוד זאת. עבורי זאת הייתה תקופה קשה ומבלבלת. אימא שלי, כמו אביה, הייתה המנהיגה, ראש השבט שלנו, של משפחתנו. היא הייתה מנהיגה גם בכל פועלה בארץ ובעולם, כפרופסור ומומחית לתחום הזקנה והגרונטולוגיה. כך הייתה עבורי, כל חיי ועד היום, דמות מופת להערצה ולגאווה, והייתה כזאת גם עבור בעלי וילדיי. כולנו הערצנו אותה וגם היינו תלויים בה. לא יכולתי לדמיין חיים בלעדיה. כיצד יכול להתקיים עולם שאימי לא נמצאת בו?
הייתי במתח מאוד גדול ממחלתה של אימי ומהאפשרות שמשהו רע וסופני יקרה לה. מצד אחד, הרופאים בישרו על החלמה, ומצד שני ידעתי אחרת, ידיעה שהמחישה כיצד המתנה שלי והיכולת שלי לתקשר עם העולם שמעבר היא גם עול מייסר. אביה, סבא צבי, אמר לי שבעוד כחצי שנה היא תמות. כל כך רציתי לחשוב שמתוך פחד אני טועה ומדמיינת. נכנסתי לקונפליקט עם עצמי, לאמביוולנטיות ולהטלת ספק בעצמי. לא רציתי לשמוע את זה. תירצתי לעצמי, מתוך רציונליזציה, שרק שמעתי את הפחדים שלי, והסתבכתי לגמרי עם עצמי. כל כך רציתי לטעות. מובן שהרצון לטעות הפחית את האמונה שלי בעצמי ובכלל, עורר בי ספק ביכולת התקשור שלי. הרגשתי נביאת זעם. אף פעם לא אהבו ולא קיבלו נביאי זעם, בייחוד שהנבואה הקשה נגעה לאימא שלי, מושא הערצתי. אבל סבא צבי, שתמיד דיבר איתי, היה נחרץ וברור, אינו משתמע לשתי פנים (כנראה כך היה באישיותו בחיים). הוא המשיך ולא הרפה: "נגזר הדין, התקבלה ההחלטה." ואם לא די בכך, אלעד בני השלישי, האוטיסט שאינו מדבר, אך מקליד (ומתקשר) החל להקליד: "פתחו השער, פתחוהו רחב, הסבתא הזה היום חולה, מחר מתה." וכך המשיך לכתוב, וגם סבא צבי לא הרפה.
החלטתי להיות בשקט ולא להקשיב למסרים. רציתי שאימא שלי תחלים והייתי מלאת תקווה שכל זה טעות. אך לצערי, זו לא הייתה טעות. הימים חלפו והנה חזרה המחלה, שלמעשה לא הלכה לשום מקום. והיא הכתה ללא רחם. הסרטן הופיע גם בראש, וזה היה נורא. ואז סבא צבי, המודיע, הודיע לי את התאריך העברי לפטירת בתו - אסתר, אימי. הזדעזעתי. זה עוד חודש. לא יכולתי לומר דבר כזה או לספר על כך לאיש. כל מי שאספר לו יזדעזע, יכעס עליי ואולי אף ילעג לי. ואם אטעה - ההחלטה לדבר על כך תתברר כגרועה עוד יותר. הידיעה הנוראה חנקה אותי. כשהגיע היום הנורא, שאת תאריכו ידעתי ובאימה ספרתי את הימים עד אליו, אימי כבר גססה. חמישה ימים נוראיים של גסיסה. הנשימה שלה הלכה והאטה. אחיותיי ואני היינו איתה כל הלילה, חיכינו לסוף. נדמה לי שאז כבר אמרתי או רמזתי לאחותי בעניין.
ואז עשיתי משהו, שעד היום יש לי תהיות וספקות לגביו. רציתי לשנות את הדין ולא לקבל אותו. הגיע י"ג בתשרי, היום הנקוב והנורא שסבא צבי הודיע לי בעל כורחי כי זהו יום מותה. אחר הצוהריים, קרוב לסופו של אותו היום, עלה בי דחף פתאומי. אחרי שהייתי כל היממה בבית החולים, כשסוף היום ושקיעת השמש קרובים, וביודעי שנשימותיה של אימי מאיטות ומתקרבות לסופן, דווקא אז - החלטתי לנסוע הביתה להתקלח. רציתי לבדוק אם אוכל לדחות את הקץ, מתוך מחשבה שאימא שלי לא תלך בלעדיי. נסעתי הביתה ותוך כדי כך שאלתי את עצמי - מה את עושה לעזאזל?! משכתי את הזמן. אחותי התקשרה ואמרה שאימא מאיטה עוד את נשימתה. ידעתי שזה הסוף, שהשקיעה קרבה (תרתי משמע). נסעתי שוב לבית החולים. שוב משכתי את הזמן ונכנסתי לשירותים. התהפכה לי הבטן. יצאתי משם אל החדר, וראיתי את שתי אחיותיי ואת שלמה, אחיה הצעיר של אימי, והם אמרו, "זהו." אבל כשהתקרבתי והגעתי אליה, לקחה אימי פתאום נשימה עמוקה, כאילו חיכתה לי, ולמרות "התרגילים" שלי, נפחה את נשמתה. לא הבנתי את תוצאות הניסוי המוזר שעשיתי. השעה הייתה שעת דמדומים, הנחשבת כבר ליום הבא - י"ד בתשרי. השמעתי לה את השיר "אימא" של יהורם גאון, שאותו כל כך אהבה, בלחן של משה וילנסקי. היה לי ברור שהוא חייב להישמע למוחרת בהלוויה. מאז, בכל פעם שאני שומעת את השיר - איני יכולה שלא לבכות בגעגוע כואב:
אימא, אימא
הירח שר לך, אימא
לאורו אומר לך, אימא
את איתי, את איתי
אם הרחקתי לכת, אימא
הן תדעי
ארמונות מלכות אבנה לך,
מלכתי.
מול פריחות בירוק
מן הים העמוק
ובין דמע לצחוק
לך אשלח מרחוק איגרת
כדי שתשמריה למזכרת
אימא אימא
הירח שר לך, אימא
לאורו אומר לך, אימא
את איתי, את איתי
אם הרחקתי לכת, אימא
הן תדעי
ארמונות מלכות אבנה לך,
מלכתי
במרום כל כוכב
לך שולח מכתב
ומצרף תו אל תו
ושושן של זהב פורח
כדי שאת ליבך שוב ישמח
ולכן אם תשמעי קול מיתרים
אז תדעי, בנייך, אימא, לך שרים
בכאב גדול נטמנה למוחרת אימי בקברה של אימה הניה, יחד איתה באותו קבר. סבא צבי, הבעל והאב - הודיע לי על הסתלקותן של שתיהן. בכבוד, בהערכה, בהערצה, בהודיה ובאהבה, הספדתי את אימי באיגרת למרומים. לא ישבנו עליה שבעה, כיאה לצדיקים, כיוון שנפטרה בערב חג הסוכות. במקום סוכת אבלים, בערב החג ישבנו כולנו מיותמים בסוכה שבביתי.
אין יום שאימא שלי לא איתי, אין יום שאני לא חושבת עליה. סבא צבי עוד עדכן אותי כמה פעמים מאז, אבל באופן תמוה, מאז פטירתה, נראה שהתפנה גם הוא. המתין לה לידי כל חיי, ואז אמר שישוב ללוות ולאסוף את ההולכים.
עם אימא שלי קשה לי לתקשר. כואב לי מדי. הכיווץ, הגעגוע וההזדקקות צורבים ולא מאפשרים לי לתקשר איתה בחופשיות. דיברתי איתה הרבה ביום פטירתה ואחרי ההלוויה. היא הגיעה אליי כמה פעמים בחלומות, אבל יותר מכך קשה לי. מותה עדיין מוחשי, ובלתי נתפס שהיא איננה. אלעד כתב שהוא מדבר עם סבתא. כל יום הוא הולך להסתכל על תמונתה בביתנו.
מחשבה מתבוננתנזכרתי בשלושה מקרים שבהם קיבלתי מסר בנוגע למועד מסוים להתרחשות, שמעלים בי שאלה. כמי שהדיוק חשוב לה, וכעוסקת בנומרולוגיה, שני הדברים יחד הביאו אותי לתהות על אודות המועד שנקבע, האם הוא מדויק או רק הערכה?
המקרה שכבר סיפרתי עליו, על אודות נוכחותו של סבא צבי שבא לקחת את סבתי. הוא אמר שכנראה הקדים בכמה ימים, ובפועל סבתי נפטרה אחרי שלושה ימים. תהיתי אם שם למעלה, במרחב האין־סופי, שהזמן בו לא קיים ושייך רק לחומר - האם יש ידיעה ברורה על העיתים כאן בכדור בארץ? הרי, בכל זאת, הוא הגיע כי ידע שהיא צריכה לעלות איתו, וגם אמר שכנראה הקדים. זה העלה בי תהיות ללא תשובה. כחודש לפני פטירתה של אימי, סבא צבי אמר לי בקביעה נחרצת ומדויקת שהתאריך העברי יהיה י"ג בתשרי, אך בפועל, היא נפטרה בשעת הדמדומים, בתחילת החשכה של סוף היום בי"ג בתשרי, שכבר נחשב י"ד בתשרי. האם זה קריטי? כשהריתי את ילדי השלישי, סמוך לקליטה בפועל של ההיריון, ישבתי בערב על הספה בסלון, ובלי הודעה מוקדמת שמעתי לפתע, "אני מתתיה, ואת הרה." הייתי מופתעת, וכמובן מאוד סקרנית. הייתכן שאני בהיריון? זאת הייתה הכרזה שלא השתמעה לשתי פנים, והמודיע היה מתתיה. חשבתי, מי הוא מתתיה? אולי מתתיהו החשמונאי, כרמז לכך שהלידה תהיה בחנוכה? עשיתי בדיקת היריון והיא הייתה שלילית. זה העלה בי שוב ספקות בנוגע למסרים. אבל שוב, כמו תמיד, המסר היה מדויק, והייתי בהיריון. המסר פשוט הגיע כל כך מוקדם, עוד לפני שהייתה אינדיקציה לכך בבדיקה הביתית ובבדיקת הדם. שלושה שבועות לאחר מכן הבדיקה כבר אישרה את המסר, ואכן מועד הלידה המתוכנן, לפי חישוב מדויק של 40 שבועות היריון, היה בחנוכה. אך אני - החוקרת שבודקת, מאתגרת ומקשה - התעקשתי על ניתוח קיסרי יזום לפני המועד, שבפועל נקבע עשרה ימים לפני חנוכה. התערבתי בכך שגרמתי להקדמת הלידה שלא באופן טבעי. ההתערבות שלי שינתה את תאריך הלידה של בני אלעד, ובהתאם לכך גם את כל המפה הנומרולוגית שלו. במקרה זה, כשמדובר בתאריך לידה (ולא בפטירה כמו של אימי וסבתי), כל תוכנית האנרגיות והתדרים השתנתה - האם השינוי נגרם כתוצאה מן ההתערבות שלי? האם יש לאדם כלל השפעה בהתערבות האלוהית? אולי רק חשבתי שאני מתערבת, אבל כך היו אמורים להיות פני הדברים? אולי מתתיה הגיע רק בגלל הקרבה לחנוכה? אולי אין באמת חשיבות גדולה כל כך למועד מסוים? אולי אין סנכרון בין הזמן בעולמנו לזמן העולם העליון? אולי האדם רק חושב שהוא יכול לשנות, אבל בתוכנית האלוהית הגדולה, הכול מובא בחשבון, וגם ההתערבות שלי הייתה חלק מן התוכנית המקורית הגדולה האלוהית? ואולי כל הדיון הזה חסר חשיבות? נקודות למחשבה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.