בית קברות בים

סבתא כבר מזמן ניבאה שהרכוש המשפחתי יֵרד לטמיון עוד לפניה. לְמה התכוונה - האם הכריזה על היותה אלמוֹתית או שמא הטילה קללה על הדורות הבאים - אף אחד לא ממש ידע, ולא בכדי. וֵרָה לינד היתה סופרת, אבל מכל הסיפורים שסיפרה מימיה, שום סיפור לא הפחיד את סשה יותר מזה.

השם שניתן לה בלידתה היה בעצם אלכסנדרה פאלק, סבתא היא זאת שהתעקשה לקרוא לה סשה, או סָשֶׁנקָה - סשה הקטנה - כשהיתה קטנה, על שם סבא־רבא רוסי שאיש לא ראה אפילו תמונה שלו.

היא לא הצליחה לישון הרבה, השכימה קום ולבשה סריג גולף כחול כהה ומקטורן טוויד. חשוב להתלבש ברשמיות מודגשת לקראת משימות לא נעימות. יום קודם לכן היא גילתה שאחד המִלגאים שעובדים בארכיון נכנס לתיקי הדוח השנתי של הקרן לשנת 1970. המעשה היה הפרה של הצהרת הסודיות הכתובה שעליה חתם, והפרת הבטחה אינה דבר של מה בכך בעיניה.

החיטוט של המִלגאי היה בלתי נעים כשלעצמו, אבל יותר מכול היה מדובר בסימפטום. היא חשה בכך, כמו בריח באוויר כשעונה אחת מחליפה את קודמתה: סיפורים שהוסתרו זה זמן רב עומדים לעלות אל פני השטח.

לְמה התכוונה סבתא כשאמרה שהאמת והנאמנות למשפחה מתנגשות זו עם זו?

סשה יצאה מדירת הקרקע הריקה, שהיתה מיועדת במקור למגורי שָׁרָת ואשר בה התגוררה עם המשפחה. בנותיה הקטנות בילו עם זוג חברים בבית הקיץ שלהם. מַדְס היה בנסיעת עבודה באסיה. כבר בראשית נישואיהם הוא רמז שאולי יהיה קצת צפוף לגור באחוזה ששוכנים בה גם המשרדים הראשיים של החברה המשפחתית וגם רבים מבני המשפחה. סשה הגיבה בזעם, כיאה למקרים שבהם מישהו מצביע על אמת גלויה אצל מישהו שאתה אוהב.

לעבור דירה לא בא בחשבון.

רדרהאוגן שכן במרחק הפלגה קצרה מערבה מעיר הבירה. סשה המשיכה עכשיו בכיוון סמטת עצי האדר עד לכיכר שנועדה לאפשר למכוניות להסתובב בנוחות. בלילה כיסה הגוון החיוור של הכפור את הנוף. משב רוח קפוא ליטף את פניה וחדר היישר מבעד למקטורן. היא הצטמררה שלא ברצונה.

אף שהתגוררה כאן כל חייה, היא הוצפה רגשות חמים ואהבה למקום הזה. זה העולם שלה. האחוזה והמשפחה חד הן, המשך שלה עצמה. הסלעים המדורגים בצד המערבי, שמהם ירדה לרחוץ בים בילדותה, המזחים ובתי הסירות בקצה הדרומי, המדשאות המטופחות, שנצבעו בחודשי הקיץ בירוק אזמרגד ונתחמו ביער צפוף ורוחש של עצי מחט שהסתיים במדרון תלול בצד המזרחי, שם שכן חדר העבודה של ורה.

מן המזרקה בכיכר, היבשה בעונה זו, היא הלכה לאורכו של שביל חצץ אל בניין אבן תלת־קומתי לבנבן שהתנשא מעל לאחוזה על גבעה ירוקה מכוסה דשא, עם אכסדרת עמודים, חלונות גזוזטרה, מרפסות עם מעקות ברזל יצוק בדוגמת תחרה ומגדל עגול דמוי מבצר שבראשו חרך ירי.

היא היתה שמרנית מטבעה. שינויים מילאו אותה חרדה והתנגדות. פעם, בעת ויכוח ביניהם, העיר מדס שאדם עם רקע כמו שלה - סשה, אחיה ואחותה יירשו יום אחד רכוש שהוא אולי הרכוש הפרטי הגדול ביותר במדינה, קונצרן ששווה מיליארדים וקרן הומניטרית - עלול להפסיד הרבה מטלטלות מהפכניות. נכון, אבל השמרנות שלה נבעה ממקום עמוק יותר: בסופו של יום, רק המשפחה נחשבה בעיניה.

מבחינת סשה, הנאמנות למשפחה קדמה לכול, וכשהדמויות החזקות ביותר במשפחה מסוכסכות - הסבתא והאב הדומיננטי, למשל, שגרים חצי מאה באותה אחוזה כמעט בלי להחליף מילה - תפקידה הוא למצוא את נקודת האיזון בין הקצוות.

היא פתחה את דלת המרתף בצדו האחורי של הבניין הראשי והמשיכה לתוך הספרייה, שם שכן המשרד שלה. בתיבת הדואר שלה היתה מונחת גלויה ועליה חותמת הדואר פינסֶה 1222: אל תשכחי את הטיול מעל להַרדארנגֶריֵיקוּלֶן.4 אוהב אותך. מ'.

הפתעות קטנות מסוג זה היו אופייניות למדס. העובדה שהשיג גלויה מפינסֶה, וטרח לשלוח אותה לפני שנסע, מילאה אותה רוך. בצעירותה ודאי היתה פוטרת את המחווה כניסיון ציני להרשים אותה. עכשיו היא חשבה שמדובר באהבה.

היא התיישבה בכיסא החום בעיצוב בני הזוג אִימס.

כמנהלת המוזיאון בקרן SAGA היא היתה אחראית על העובדים הקבועים ועל המִלגאים החיצוניים, דוקטורנטים שעבדו במחקר. היא פתחה את היומן. פגישה: 08:00-08:10. סשה הביטה בשעון. עוד רבע שעה. היא היתה עצבנית.

בשנה האחרונה היא ניהלה את ההכנות לפרויקט שאפתני של עבודה משותפת עם הבּוּנדֶסארכּיב הגרמני בפרייבּוּרג, Abteilung Militärarchiv - מחלקת הארכיון הצבאי. כשדיברה על הפרויקט עם אנשים מבחוץ, קרה לא פעם שמבטיהם התחילו לשוטט מסביב בשעמום. ארכיונים הם לא נושא סקסי, אבל לסשה לא היה אכפת. בשבילה, ההיסטוריה בכבודה ובעצמה נגלתה לעין במכתבים ובמברקים קצרים. עבודת החקירה הזאת התאימה לה כמו כפפה ליד. סבתא אמנם נהגה לטעון שההיסטוריה כמקצוע אובייקטיבית בערך כמו כל יצירה ספרותית, אבל זאת היתה רק אחת מן ההגזמות הרבות שלה.

שיתוף הפעולה עם הארכיונים הגרמניים נגע לאיסוף מידע על מאות החיילים הגרמנים שהוצבו על אדמת נורווגיה בזמן המלחמה. באמצעות המערכת הדיגיטלית יוכלו בני משפחה, היסטוריונים ואחרים לחפש שמות, מספרים אישיים וכדומה ולקבל גישה למידע הקיים. האתגרים הלוגיסטיים היו גדולים, אבל הרעיון המרכזי של אביה היה שהקרן תהיה מוכרת יותר בגרמניה.

דפיקה בדלת, ועוד דפיקה, אבל רק ברגע שהשעון שלה עצמה הורה שמונה, היא ענתה.

"כן?"

המִלגאי סינדרֶה טוֹלֶפסֶן נכנס בצעדים זהירים. בגדיו היו מרופטים, והמפרצים בקו השיער שלו התרחבו עד שנפגשו והקיפו קווצת שיער זיפית. הוא בחן אותה במהוסס, במבט רך, מתחמק קלות. הוא נראה בגילה.

"שב," היא אמרה, והוא עשה כדברה. היא חשבה על כל האנשים שאביה פיטר וסילק בצורה משפילה ושרירותית.

איך הוא עמד בזה? זה כל כך קשה לה.

"כמו שאתה יודע," היא כחכחה במהוסס, "קרן SAGA עובדת כבר זמן רב עם האוניברסיטה ומציעה לסטודנטים להשתמש בארכיונים שלה במסגרת לימודי הדוקטורט. שיתוף פעולה מבוסס על אמון הדדי. תרמת תרומה חשובה לחקר התפתחותה של המלחמה ותרמת רבות לפרויקט שיתוף הפעולה עם הגרמנים."

הוא בלע רוק, וגרגרת מחודדת עלתה וירדה בגרונו. סשה התפעלה מפרויקט הדוקטורט של טולפסן. הוא עבד על סיפורה של המחתרת האנטי־נאצית בשורות הכוחות המזוינים של הרייך השלישי על אדמת נורווגיה. הסיפור הזה לא היה ידוע בכלל והתרכז בשני קצינים גרמנים זוטרים שהוצאו להורג בקריסטיאַנסַנד בסוף המלחמה. היה בו, בפרויקט הזה, כדי לשנות את חזית המחקר.

"אבל תנאי מפורש," המשיכה סשה, "שחתמת עליו כשקיבלת גישה לארכיונים שלנו, הוא חובת הסודיות, גם באשר לחיילים הגרמנים וגם באשר לנסיבות הקשורות ל־SAGA ולעניינים משפחתיים."

נדמה שרק עכשיו קלט המִלגאי את מידת הרצינות. "איך נודע..."

"לא אוכל לפרט בעניין נוהלי האבטחה הפנימיים שלנו," ענתה.

לאמיתו של דבר, היה מדובר במנגנון שמנהל אבטחת המידע ברדרהאוגן בנה, בהשראת מאגר התיקים הרפואיים במערכת הבריאות, ואִפשר לראות מי נכנס לארכיונים והיכן. יום לפני כן, אחרי השיחה הלא נעימה עם ורה, סשה פתחה כמה מסמכים דיגיטליים, וביומן הכניסות למערכת היא ראתה את שם המשתמש של המִלגאי. לא מצא חן בעיניה שמישהו מתקרב עד כדי כך לענייני המשפחה. בזה, היא ואביה היו דומים.

"נכנסת לדוחות ההנהלה של SAGA מהשנים 1969 ו־1970," אמרה. "אלה עניינים פנימיים, בלי שום נגיעה למחקר שלך או עניין לציבור."

"בלי עניין לציבור!" המִלגאי הרים את קולו עכשיו.

"נכון מאוד," אמרה סשה. "כפי שאולי ידוע לך, משפחת פאלק נמנעת ככל האפשר מקשרים כלשהם עם העיתונות. מעולם לא קראת עלינו שום כתבות דיוקן אישיות, ולעולם לא תקרא. נאמנות ודיסקרטיות הן סימני ההיכר הכי בולטים שלנו."

היא נקשה בעט כדורי על משטח העור שעל שולחן הכתיבה.

"כך או אחרת, ניצלת לרעה את האמון שנתנו בך, ולכן אתה מאבד לאלתר את מקום עבודתך ואת הגישה לארכיונים."

שפתו התחתונה רעדה. "את מפטרת אותי?"

היא הנהנה. "לצערי."

בניגוד לציפיותיה, הוא לא קם אלא המשיך לשבת בלי לומר מילה, ועל פניו חיוך מעוות.

"את יודעת למה קראתי את שני הדוחות השנתיים האלה?"

"לא, וגם לא מעניין אותי."

"מפני שהסיפור של ורה לינד קשור גם לנושא המחקר שלי. הוא קשור לסיפור השקרי שאתם נוהגים לספר לעצמכם על עצמכם."

היא עצרה את נשימתה וכבשה את הפיתוי לענות באותו מטבע. "זמננו תם," אמרה קצרות והנידה בראשה בכיוון הדלת.

המִלגאי קם ופנה לצאת. כשהגיע לדלת, הוא עצר והסתובב לעברה. "חשבתי שאולי את שונה מהאחרים, סשה פאלק. אבל את פחדנית בדיוק כמוהם. ואולי אפילו גרוע מכך, אם זה אפשרי. אני לא רוצה לעבוד בקרן שחורתת על דגלה את האמת, אבל מייצגת את ההפך. תשאלי את סבתא שלך מה באמת קרה בקרן SAGA ב־1970."

הדלת נטרקה מאחוריו.

סשה המשיכה לשבת, עיניה נעוצות בתקרה. ורה, שוב. אמת ונאמנות? 1970? בהתאם לאופייה - מתחשבת ודיפלומטית בעיני עצמה, נחבאת אל הכלים וחרֵדה מעימותים בעיני אחיה ואחותה - סשה נהגה לסור לביקורי פתע אצל הסבתא בחדר העבודה שלה, בבקתה שזכתה לכינוי סטוּפֶּט - התהום.

היא היתה שם יום קודם לכן.

כמו תמיד, סשה הביאה עמה דברי מאפה טריים, וכמו תמיד, סבתא הציעה כוס יין אדום וסיגריה בעוד סשה קוראת בקול רם מתוך אחד הרומנים האהובים על ורה. עד כאן הכול היה כרגיל, אבל בהמשך השיחה אירעה תפנית בכיוון חדש.

"בהמשך השנה המשפחה עומדת לציין שבעים וחמש שנה לטביעה," אמרה סשה בקול זהיר. "שכרנו ספינת הוּרטיגרוּטֶה, ונגיע לבית הקברות של הספינה במקום שזה קרה."

הסבתא פנתה לעברה לאטה. "אני צריכה עוד סיגריה, סשנקה."

"נראה לי שלא יזיק לך להצטרף," המשיכה סשה. "ואולי גם תוכלי לספר מה באמת קרה שם."

"לספר?"

"מעולם לא אמרת מילה בנושא."

הדור של הסבתא אולי מתאפיין בשתיקה על טראומות. האסון לקח את בעלה וכמעט גם את בנה הרך.

"ודאי לא יזיק לי," אמרה ורה, "אבל אינני בטוחה שימצא חן בעיניכם מה שיש לי לומר."

"ברור שאנחנו רוצים לשמוע. עבר הרבה זמן מאז המלחמה, אנחנו יכולים לעמוד בָּאמת."

הסבתא בחנה אותה שעה ארוכה מבעד לעשן. "אנחנו," היא אמרה ונענעה בראשה. "תמיד היית נאמנה למשפחה, סשנקה. זה טוב. אבל לפעמים יש סתירה בין נאמנות לבין חיפוש האמת. אני לא באה לשום הפלגת שֶׂכֶר על הוּרטיגרוּטֶה. את רוצה לשמוע מה יש לי להגיד?"

סשה הנהנה.

"אם כך, את צריכה להיות מוכנה לאפשרות שהכול יתמוטט."

"אז גם אני צריכה סיגריה."

ורה השתתקה, אבל כשעמדה סשה ללכת, הסבתא ביקשה שתזמין לה מונית ותלווה אותה דרך היער לכיכר.

"אבל את הרי לא יוצאת יותר," היא העירה.

"טוב, נו, הפעם אני יוצאת, סשנקה יקרה שלי," אמרה הסבתא, ונימה של תרעומת בקולה. "אני לא נתונה להשגחה של שום אפוטרופוס, לכל הרוחות!"

היא נאלצה לבלוע רוק. ורה לא נהגה לקרוא אותה לסדר בצורה כזאת. המחשבה ליוותה אותה כל הדרך כשחצו את היער, ובהמשך כל אותו היום.

עדיין לא היה לה מושג לאן נסעה ורה אחרי שיחתן אתמול, אבל הגיע הזמן לגלות.

מחוץ לדירה עמד כלב השמירה שלה, ג'ז. כשהבחין בסשה, הוא קם לקראתה על שתי רגליו האחוריות.

"מה קרה?" היא מלמלה וליטפה את הכלב מאחורי אוזניו. ג'ז נבח בקוצר רוח. הוא היה כלב רועים בלגי מגזע מָלינוּאָה, עם אף ארוך ושחור ובצבע קפה כמו של רועה גרמני, אבל עם פרווה קצרה יותר, גוף קל יותר וגב ישר יותר משל קרובי משפחתו הגרמניים. ג'ז היה מלא אהבה כמו גור ואמיץ כמו זאב. היה אפשר לאלף אותו לכל מטרה. ג'ז טיפס על עצים כמו חתול. בעולם כולו, כששומרים על נשיאים ותופסים מחבלים, כלב מגזע מָלינוּאָה תמיד הולך בראש השיירה.

סשה עקבה אחרי הכלב בריצה קלה לתוך סבך העצים. היא הכירה כל שורש וכל אבן בַּשביל, הגיאוגרפיה של האחוזה היתה טבועה בגופה: תחילה משעול חשוך ורך, מכוסה מחטים שנשרו מעצי היער, משם מעלה לעבר סלע חלק שנעשה חלקלק ממש בכל פעם שירד גשם, אחר כך על פני כמה שורשים משופשפים ומוחלקים סביב בִּיצה קטנה מכוסה שושנות מים בין שני ראשי סלע מפושקים בצורת עלה חוזרר. בילדותם כמובן נאסר עליהם לצאת אל "יער השטן".

לפתע נפתח הנוף, והצמחייה נקטעה באחת במצוק תלול, כמעין קיר הגנה טבעי של מבצר. הבקתה של סבתא היתה כמה מטרים משמאל.

היא הרגישה משב רוח קל ואת הגובה המסחרר כמו מכה קלה בחזה. ג'ז רץ אל הרחבה המחופה אבנים לפני דלת הכניסה, התרומם על שתי רגליים ונבח.

סשה הקישה בזהירות בפרסת הסוס שעל הדלת.

לא היתה תשובה.

"סבתא?"

היא פתחה את הדלת: זו חרקה קלות.

"ורה, את כאן?"

משב אוויר של חלל סגור הכה בנחיריה. סשה העיפה מבט אל מדפי הספרים העמוסים לעייפה, בלי להתעכב על הכותרים שעל שדרות הספרים. רצפת הפרקט התנודדה קלות כשפנתה אל חדר השינה. היא פתחה את הדלת. המיטה היתה מוצעת, עם כיסוי לבן סרוג במסרגה אחת מעל לשמיכה. מעל למיטה, תמונה של סבתא על ספינת ההוּרטיגרוּטֶה עם אביה של סשה, כשרק נולד. היא תמיד נגעה ללבה, נתנה לה הרגשה שהעולם והזמן קשורים זה לזה.

כשהיתה צעירה יותר, קרה לפעמים שאנשים זקנים פרצו בבכי כשראו אותה, היא היתה כל כך דומה לסבתא. היא עצמה ראתה את הדמיון. השפה העליונה נטתה טיפה כלפי מטה בזוויות הפה, מה ששיווה לשתיהן ארשת נוגה, כמו אצילית מטבעה, שרבים פירשו כיהירות. העור החיוור כפנינה, חלק וללא רבב, יצר ניגוד לשיער, שצִבעו, בדומה לזה של סבתא, היה חום מהגוני עם שמץ גוון אדום. גם העיניים היו זהות: ממוסגרות בין עצמות לחיים חדות וגבות כהות עבותות ונוטות מעט מעלה מבסיס האף. בתוכן ברקו שתי קשתיות תכולות. סשה היתה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, "נקודת הזמן שבה הנשים בשיא יופיין," אם לצטט את ד"ר הנס פאלק. אפשר לומר מה שרוצים על הפתיין והשוביניסט הגברי מברגן, אבל בתחום הזה הדוד התמצא לא רע בכלל.

היא סגרה בזהירות את דלת חדר השינה ונכנסה למטבחון. הכול היה נקי ושטוף. במקרר מצאה את המצרכים שהיא עצמה קנתה יום קודם לכן. סשה פתחה ארון מעל למשטח העבודה במטבח.

כשעמדה לסגור אותו, שמה לב לנצנוץ האור בשורה של כוסות יין על המדף העליון. על שלוש מהן ניכרה רטיבות. סשה נטלה אחת מהן ומיששה אותה בקצה אצבע. כמה טיפות עדיין כיסו את הזכוכית, ושפת הכוס היתה לחה כאילו נשטפה זה עתה. ג'ז יילל וחיכך עורף חזק בירכה.

היא יצאה. הכלב רץ בכיוון המדרון, ואז כמו נעצר באחת ופסע חצי צעד קדימה על הסלע באפו כלפי מטה, כמאותת משהו.

קצה המדרון היה תלוי באוויר ומוסתר בחלקו בשיחי ערער, והיה קשה לראות בבירור מה מסתתר למטה. מתחת, במרחק עשרה מטרים בערך, בצבץ מן המים סלע קטן, שהיה מחובר ליבשה בפס דק של חול, חלוקי אבנים וקָנים, מה שאפשר מעבר יבש בשעת שפל וזרימה של המים אל תוך המפרץ הרדוד המלא קונכיות, אצות ובוץ.

סשה התמתחה כדי לראות. ואז ירדה על ברכיה, זרועה סביב העורף של ג'ז. השמש הנמוכה צרבה בעיניה, היא כרעה על ברכיה, מיששה את הסלע המחוספס. המחטים דקרו את כפות ידיה, אדוות קלות במים.

סבתא שכבה בראשה במים, גופה מתנדנד קלות כמו מצוף, כמו צעצוע מתנפח שנשכח במים, ובגדיה ספוּגים וכהים ממים. קרן שמש נמוכה פגעה בדמותה והמים נצנצו. היא היתה מוקפת מעגל של מדוזות אדומות שורפות. רכיכות, כמו שסבתא קראה להן. גב הווסט שלה, העשוי בד פּיקֶה ירוק, היה מעוטר בסמל הרשמי של SAGA, בז פורשׂ כנפיים ומתחתיו המוטו של המשפחה, ומבעד לפני המים חסרי המנוחה היה נדמה שהכנפיים הפרושות לרווחה נעות מעט.

4 Hardangerjøkulen, קרחון מהגבוהים בנורווגיה, סמוך לתחנת הרכבת פינסֶה בקו אוסלו-ברגן.