בלילה נלך סחור-סחור

 2

בדרך כלל היה נלסון חולק חדשות שכאלה עם איקְסְטָה. עכשיו לא היה בטוח אם לעשות זאת. היא הייתה החברה שלו עד יולי הקודם ואז נפרדו דרכיהם, לא ברוח טובה, ביום שהיה בעיני נלסון עיצומו של החורף. ענני רפאים מפלצתיים, ערפלים דקים אפורים. הכול קרה באשמתו — הוא רוצה חופש, אמר לה. היא ענתה בלגלוג: "ומה אני, הסוהרת שלך?" ובתגובה לכך נקוו בעיניו דמעות אנוכיות אבל אמתיות. הוא עמד לנסוע לארצות הברית ולא היה יכול להיות מחויב לה או לכל אחד אחר כשהוא יוצא לחפש את עתידו. הם לא דיברו שלושה חודשים, שבהם לא תכנן דבר ולא עשה שום צעד לקראת המהלך האמיץ כביכול ומשנה החיים הזה.

בתחילת אוקטובר נפגשו נלסון ואיקסטה לקפה, פגישה מתוחה שהובילה בכל זאת לפגישה נוספת כמה שבועות אחר כך. למרבה הפלא, מצא את עצמו צוחק באמצע הפגישה השנייה. וגם איקסטה צחקה. זה לא היה צחוק מהוסס, או מודע לעצמו, או מתוך נימוס. והדבר טלטל אותו, ההבנה כי אילו היה לו יותר אומץ, היה יכול להושיט יד מעבר לשולחן הצר שהפריד ביניהם, ולעיני כל הזרים הללו להניח את ידו על ידה כבדרך אגב. איש לא יבחין ולא יחשוב שזה מוזר. אולי אפילו יחייכו או יאמרו לעצמם משהו כמו:

"הו, איזה זוג צעיר ונאה!"

הוא לא עשה זאת, כמובן — לא ביום ההוא — אבל דווקא התקדם מעט. לאט. בסבלנות. בקצב האִטי של נמלה המלקטת מזון או של ציפור הבונה קן. וזה השתלם: בהתקרב עונת חג המולד שוב שכבו. בפעם הראשונה זה קרה כמעט במקרה, אבל הפעם השנייה מילאה אותו תקווה. הם החלו להיפגש אחת לשבועיים לערך, לעתים קרובות יותר אם מינְדוֹ, החבר החדש של איקסטה, עבד בלילות. המפגשים האלה שימחו מאוד את נלסון וגם עינו אותו, אלא שבכל אופן לא היה מסוגל או שלא רצה ללכת רחוק יותר. כשהיו עירומים דיברו על כל דבר, חוץ מעל מה הם עושים יחד, וחוץ מעל העתיד, ואיכשהו העמימות ביחסיהם החדשים השרתה עליהם הרגשה כל כך בוגרת. איקסטה לא שאלה יותר אם הוא עדיין מתכוון לעבור לארצות הברית, והוא לא העלה את הנושא. מתישהו — בקרוב, היה בטוח — הוא יאמר לה שהוא אוהב אותה, שהתגעגע אליה, שהוא מצטער על הכול ושהם צריכים להיות יחד, אם לא לנצח, אז לפחות עכשיו. אחר כך הכול יהיה ברור יותר. הוא לא כתב את הסצנה הזאת במלואה — הוא כבר לא עשה דברים כאלה — אבל הוא הקרין את עצמו לתוכה, עשה חזרות על נאום או שניים בראשו. מתברר שגם איקסטה ציפתה לכך. היא לא ידעה איך תגיב, אבל היא חיכתה. היה רק העניין הקטן הזה, שהוא לא אמר כלום.

במרס, כשהתבשר על התפקיד בדיסיֶמבְּרֶה, חשב נלסון על כל מה שעברו יחד ועל מה שבלי ספק עומד לפניהם, והחליט שיהיה זה נכון להתקשר אליה ראשונה. מיקומה בתור היה רמז לעֲבָרם, לעתידם המדומיין. הטלפון צלצל פעמיים, שלום קצר. איקסטה הניחה לו לדבר ובירכה אותו ביובש. הוא האזין: זה היה הקול שבו דיברה כשמינדו בחדר.

אבל נלסון ואיקסטה היו שניהם שחקנים, כך שהעובדה הזאת לא שללה כל אפשרות של שיחה; בעצם היה חשוב יותר מתמיד להתנהג בטבעיות. סתם שני ידידים שמדברים. לתחבולה היה כנראה חלק במשיכה. איקסטה שיחקה את תפקידה: חדשות נהדרות, אמרה לו. "לכמה זמן אתה נוסע?"

"חודשיים, אולי שלושה."

בהכרזה הייתה מידה של סדיזם. "הרגשתי נטושה," אמרה לי איקסטה בדיעבד. "שוב."

אבל אז שמרה וידוי זה לעצמה, ובמקום זאת הזכירה: "תמיד רצית לנסוע."

"זה יכול להימשך אפילו יותר, אם יקבלו אותנו יפה."

"נקווה."

נלסון חיכה שהיא תמשיך, אבל לא. היא העניקה לו את המילה הזאת, אבל לא היה אפשר לפרשה. נקווה למה?

ברקע נשמע: "מי זה, חמודה?"

נלסון התכווץ, אבל סירב לסגת. בדיעבד תהה אם נהג בפזיזות. אבל למען האמת: ומה אם דווקא ייתפסו? הוא לא צריך לרצות שזה יקרה?

"שנצא לחגוג?" הוא שאל.

במחשבותיו, העובדה שהם נאהבים — ורק נאהבים, לעת עתה — הקלה על איקסטה. הוא דמיין שהיא אסירת תודה לו על שלא לחץ בעניין עתידם המשותף, לא דרש לתייג בשם את הגרסה החדשה של מערכת היחסים שלהם. הוא דמיין שהיא מתפעלת מהבגרות שלו, מהנכונות שלו לחלוק אותה עם גבר אחר. אבל הניסוח הזה היה חלקי ולא הביא בחשבון את העובדה שהיא אוהבת אותו, או ששבר את לִבה. לא הייתה בו התייחסות לאפשרות שלִבה שבור עדיין, או שבכל פעם שהם שוכבים הוא נשבר עוד קצת.

"אני לא יודעת," אמרה איקסטה. "השבוע אני עסוקה."

"חשבתי שתשמחי בשבילי," אמר נלסון ומיד התחרט. הוא נשמע מתבכיין כל כך, עסוק רק בעצמו. מאז התפייסותם היו תכונות אופי מסוימות שהקפיד לא לגלות, אבל הנה עכשיו הן גלשו ויצאו החוצה, חשופות. הוא רצה להיות אדם טוב יותר; ואם זה לא אפשרי, לפחות להיראות כזה.

"אני בהחלט שמחה בשבילך," היא אמרה. "ממש מתרגשת."

הוא הגדיל את הסיכון: "אני רוצה לראות אותך."

איקסטה נאנחה: מדברת אל עצמה עכשיו בקצב מהיר שגִלגל את השיחה לעבר סיומה. "בטח. כן. או־קיי. מעולה. נדבר בקרוב." הוא כמעט שמע את הגבר השוכב לצדה, בעיניים עצומות למחצה, מלפף סביב אצבעו את שערה החום של איקסטה בתנועה אגבית.

נלסון המשיך להחזיק את הטלפון זמן־מה, ללא שום סיבה.

האדם השני ששמע את החדשות הטובות היה אמו, מוניקה, שהתאלמנה שלוש שנים קודם לכן, ומאז פחתה מאוד יכולת השמחה שלה. זה ביטוי שלה: "יכולת השמחה", היא אמרה לי, כמו שמתארים מהירות פוטנציאלית של מנוע ארבע בוכנות או את רכיב הזיכרון בקרביו של מחשב חדש. כשהובא רושם זה לתשומת לבה, מוניקה צחקה. "יותר מדי שנים כביורוקרטית," אמרה. "תאר לך איזה חיים היו יכולים להיות לי!"

אבל האמת היא שאהבה מאוד את חייה עד שמת בעלה. הבית שחלקו היא ובנה הצעיר היה זר להם עכשיו, ושניהם בילו בו כמה שפחות זמן. בשנה הראשונה נלסון שמע את אמו לעתים קרובות בוכה בשעות לילה מאוחרות מאוד. פרנסיסקו היה מתקשר לפעמים מקליפורניה, ונשאר אִתה על הקו למשכי זמן ארוכים. הפטפוט המלנכולי שבקע מהחדר הסמוך הרדים אותו. הוא ישן לא מעט באותם ימים. מוניקה הרגישה טוב יותר כעת. עדיין החזיקה את הפיג'מה של בעלה מתחת לכרית הישנה שלו, והמשיכה לכבד את הרעיון שצד אחד של המיטה שייך לו. הגיוני שחשה שהיעדרו של בעלה הוא כמו פצע.

מוניקה הלכה הרבה לקולנוע, וצפתה בעיקר בסרטים אמריקאיים. היא פיתחה חיבה לסרטי פעולה ומותחנים. כמה שיותר פיצוצים ואפקטים מיוחדים, יותר טוב; אם היו בסרט חייזרים או צוללות, שמחה על כך בלבה. היא אפילו ניסתה להסביר את התחביב החדש הזה שלה לבניה, לכל אחד בנפרד, והתוצאות היו שונות. כצפוי, נלסון (שבעבורו האסתטיקה של אמנות הסיפור לא הייתה עניין של טעם אלא אמונה עמוקה) תמך בה פחות. פרנסיסקו, לעומתו, סבר שזה משעשע ומתאים איכשהו למוזרויותיה האחרות של אמו; היא הכינה ברבורי אוריגמי מעטיפות של שקיקי תה, ולהקות ברבורים הופיעו בכל מיני פינות בבית: בארון מטבח שכמעט לא השתמשו בו, מאחורי כלי החרסינה העדינים; בחדר האוכל, ישובים בראש השולחן; או רובצים על אדני חלון, פניהם לרחוב. מעולם לא זרקה מגזין בלי שגזרה מתוכו תחילה תמונה יפה או שתיים, ודלת המקרר שלהם הפכה למעשה גלריה לתמונות הללו, קולאז' של פנים שהקנה לנלסון ופרנסיסקו בילדותם את ההרגשה שהם חלק ממשפחה אקלקטית וגדולה להפליא. ומאז נפטר סבסטיאן, אימצה לעצמה מוניקה את אחד מהרגליו הישנים: לכתוב מכתבים למערכות עיתונים, למשל כדי להתלונן על חורים בכביש, פקקי תנועה, הפשע הגואה, המחסור בשטחים ירוקים. על המכתבים חתמה בשמו של סבסטיאן, וכתבה אותם בסגנונו החריף והמלומד של בעלה. בכל פעם שפורסם מכתב, הרגישה מוניקה דקירה, תחושת הישג, אישור לבדידותה. את גזרי העיתונים שמרה בקלסר, ולפעמים קראה בהם לפני השינה, כפי שהרבה סבסטיאן לעשות כשהיה בחיים.

בנוגע לסרטים, מוניקה הרגישה ששני בניה לא מבינים אותה. לא את הסיפורים אהבה, אלא את האווירה שהביאו אתם. היא מצאה את עצמה עומדת בתור מול בית הקולנוע, מוקפת נחילים של בנים בני עשרה שהתנהגו כמו שמתנהגים בנים בני עשרה: לא יפה. הם היו מוטרפים, לבושים רע, צועקים ללא סיבה. ליוויתי אותה לאחד הסרטים האלה, וראיתי מקרוב את החדווה שלה שאין לטעות בה. ככל שהסרט היה גרוע יותר, כך נעשתה מוניקה משוחררת ומאושרת יותר: עמיתיה החדשים דיברו עם הדמויות על המסך והריעו לכל פיצוץ, יוצרים קקופוניה צורמת לא פחות מזו של הסרט עצמו. גם היא הופתעה, אמרה לי, אבל בחברתם הרגישה שלווה. נינוחה. תזכורת לכך שלא מתה עדיין.

בלילה שבו קיבל נלסון את הבשורה בעניין דיסיֶמבְּרֶה, יצא שהאם ובנה היו שניהם בבית בשעת ארוחת הערב ושניהם עדיין לא אכלו. הוא התכוון להזכיר את העניין בהערת אגב סתמית שאולי תחייב חיבוק מהיר ולא הרבה יותר, אבל לא כך יצא.

"את זוכרת את האודישן?" הוא שאל, "בשבוע שעבר?" ובלי להמתין לתשובה, פלט הכול: הוא קיבל את התפקיד. הוא יוצא לסיבוב הופעות.

מוניקה הייתה אישה קטנה וגאה; ונעשתה קטנה וגאה עוד יותר מאז מת סבסטיאן. וכעת, אף על פי שניסתה להסתיר זאת, פרצה בבכי.

נלסון מחה: "אימא."

"אני שמחה בשבילך," היא אמרה. "זה נפלא!"

קולה נשבר. היא ביקשה פרטים, אך נאלצה לשבת כדי לשמוע אותם. היא הרגישה חולשה ברגליים. הוא סיפר לה מה שידע: הם יֵצאו מהבירה באפריל ויעלו אל ההרים. יציגו כמה שיותר הצגות, אולי שש או שבע בשבוע. כמעט בכל עיירה הם יתחילו במשא ומתן למצוא חלל, לקבוע מועד. יש להם קשרים, ולהקת דיסיֶמבְּרֶה הייתה כמובן ידועה למדי ומכובדת גם עכשיו. אם העיירה תהיה גדולה דייה, יישארו בה עד שכולם יראו את המופע שלהם. סיבוב ההופעות שורטט בקווים כלליים, אבל חִייב גם אלתור.

"כמובן," אמרה מוניקה.

הוא המשיך. התכנית בגדול: סן לואיס (שם לאחד מחברי דיסיֶמבְּרֶה שיוצאים למסע היה דודן), שבוע וחצי ברמה ההררית שמעל ומסביב לקוֹרוֹנְגוֹ (מקום הולדתו של אותו אדם, שם גרה עדיין אמו), קנטֵרָס (שם גר הנרי נוּניֶס עצמו מגיל תשע עד שברח לעיר הבירה כשהיה בן ארבע עשרה), קונסֶפסיון, ואז מעבר לרכס אל בֵּלֵן, ואז אל העמקים שלמטה. פוֹסאדָס, אֵל אָרוֹיוֹ, סוּרקוֹ צ'יקוֹ, למעלה בכיוון סן חֶרמָן, ואחר כך אל החוף. עוד תריסר כפרים קטנים יותר באמצע. מסלול שאפתני בלי ספק. לב לבה של הארץ. אותו סיבוב הופעות שהתכוונה דיסיֶמבְּרֶה לצאת אליו חמש עשרה שנים קודם לכן, עד שמעצרו של הנרי סיכל את התכניות.

כאן מוניקה כבר התייפחה.

"איזה טיול יפה," היא אמרה. "פשוט יפהפה." ואף שהתכוונה למה שאמרה, אולי ראוי לציין כי מעולם לא שמעה על רוב העיירות שציין בנה, ובקושי יכלה לחבר מראה כלשהו לשמותיהן. היא הודתה בכך בפניי: במחשבתה אלה לא היו מקומות מסוימים אלא רעיונות של מקומות. אידאות. הדים. העובדה שאפשר ממש לנסוע לפנים הארץ עדיין הדהימה אותה: בימי המלחמה חלקים רבים של הארץ היו מחוץ לתחום, מסוכנים מאוד, מסוכנים מכדי לנסוע אליהם — אבל עכשיו בנה יעלה על אוטובוס לילי בלי לעשות מזה עניין גדול. הדבר עורר בה תימהון. ב־1971, בירח הדבש שלהם, נסעו היא וסבסטיאן במכונית של אביה, יצאו מהעיר לעמקים הפוריים המשתפלים לעבר הג'ונגל, אל עיירות ציוריות על גדות נהרות עם רחובות מרוצפי אבן וגגות קש על בקתות טיט. שמות מסובכים שקשה להגותם, שכעבור עשר שנים, בימי המלחמה, יהפכו שמות נרדפים לפחד. אך לא באותם ימים. אמנם חלק מהשמות נשתכחו ממנה, אבל את כל השאר זכרה בבהירות: את המים הצלולים, הזוהרים; את האוויר הסמיך מלחות; את התחושה הקסומה של קלות הדעת; ואת הגבר הזה — בעלה — רק לעצמה. הזיכרון הכאיב לגופה.

"מה קרה?" שאל נלסון, והתיישב לצד אמו הבוכייה. "זה לא יותר מחודשיים."

מוניקה לא הצליחה להסביר, או העדיפה שלא. איפה להתחיל?

"לא אכלתי. קצת מסתובב לי הראש," אמרה, וניסתה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבכתה. ועוד ככה? לפני שבועות — לא, חודשים! מאוחר יותר תאמר לי: "הייתי מבוהלת. שאשאר לבד, לגמרי לבד. הייתי בטוחה שאאבד אותו. אני לא יודעת איך, אבל פשוט ידעתי."

האדם היחיד שנלסון לא חלק אתו את החדשות הטובות היה אחיו, פרנסיסקו. הם לא הרבו לדבר באותם הימים. האי־מיילים הספורים שהגיעו מפעם לפעם מפרנסיסקו לא זכו לתשובה (בעיני נלסון צורת התקשורת הזו לא הייתה רצינית, והוא ראה בה אפנה חולפת); ובכל פעם שהתקשר מארצות הברית, נדמה שאחיו הצעיר בדיוק יצא מהבית. בסך הכול דיברו אולי שלוש פעמים בשנה, אף פעם לא יותר מעשר דקות. התוצאה ההרסנית אך ההגיונית לגמרי של ריחוק שכזה הייתה שככל שהמעיטו לשוחח, כך היה להם פחות על מה לדבר.

את ילדותו של נלסון ניתן לחלק בערך לשניים: לפני שנסע פרנסיסקו לארצות הברית ואחרי שנסע. עד גיל שלוש עשרה נלסון גר עם פרנסיסקו, והם חלקו חדר, סודות מכל מין ומתח חתרני מסוים. אין ספק שהייתה ביניהם הייררכיה: כשפרנסיסקו נהג בנלסון בבריונות, נלסון העריץ את כוחו של אחיו; כשפרנסיסקו לעג לו, נלסון התפעל משנינותו של אחיו; כשפרנסיסקו הערים עליו, נלסון העריך את פיקחותו של אחיו. לא יהיה זה הוגן לומר שלא הסתדרו — אף על פי שהתווכחו די הרבה ואפילו רבו מפעם לפעם, הרי שזה רק חלק מהסיפור. מדויק יותר לומר כי נלסון נשא עיניים אל אחיו ללא סייג; שכמו אחים צעירים בכל העולם, מאז התארגנו דמויי־האדם במסגרות משפחתיות, נולד אל סוג של פולחן. ושפרנסיסקו היה, עד שנסע וגם זמן לא מועט לאחר מכן, המופת לכל מה שרצה נלסון להיות.

מוניקה וסבסטיאן עברו יחד ללמוד בבולטימור ב־1972. הם נישאו שנה קודם לכן וכשהגיעו לארצות הברית, החליטו שזה הזמן להקים משפחה. וכך הסביר סבסטיאן את ההחלטה, כשעוד היה חי: להביא לעולם תינוק בעל אזרחות אמריקאית זה כמו לשים כסף בנק. פרנסיסקו נולד ב־1974. מוניקה למדה לקראת תואר בבריאות הציבור באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, סבסיטאן לקראת תואר שני בספרנות ומידענות. בשעה שהוריו למדו, התבונן פרנסיסקו בחלל דירתם הקטנה בחברת אומנת אמריקאית דברנית. דברנית כל כך, עד שבריאיון הקבלה שלה בקושי הצליחו מוניקה וסבסטיאן להשחיל מילה. הם קיוו שמשהו מן האנגלית של האישה הזאת יישאר תקוע במוחו של בנם ויוכל להביא תועלת בשלב מאוחר יותר.

אלא שהשכלתו הלשונית של פרנסיסקו נגדעה באִבָּהּ כשהודחה הממשלה בארצם שלושה חודשים לפני יום הולדתו השני. החדשות לא זרמו באופן סדיר, אבל עד מהרה הצליחו סבסטיאן ומוניקה להבין כמה עובדות יסוד. החשובה מכולן: המנהיגים החדשים לא היו בידידות עם האמריקאים. התגובה לא איחרה להגיע: אשרות השהות של המשפחה לא יחודשו. ערעורים, אמרו להם, ניתן להגיש רק מארץ המוצא. בית החולים של האוניברסיטה כתב מכתב לטובת מוניקה, אבל המסמך המלא כוונות טובות אבד בנבכי מגירותיו של ביורוקרט כלשהו בפרוורי וירג'יניה, ועד מהרה היה ברור שאין מה לעשות. במקום להסתכן בביזיון שבגירוש (או מה שלא יעלה על הדעת אפילו יותר, בהישארות ובחיים מחוץ לחוק) בחרו סבסטיאן ומוניקה לארוז את חפציהם ולנסוע; ופשוט כך באה לקצה ההרפתקה האמריקאית שלהם בטרם עת. עם זאת, המקריות של מקום לידתו העניקה לפרנסיסקו יתרון מעשי ופסיכולוגי חשוב, דבר־מה שעיצב את אישיותו בשנים הבאות: דרכון של ארצות הברית, וכל מה שהוא מייצג.

נלסון נולד ב־1978, כשפרנסיסקו היה בן ארבע. העימות המזוין החל שנתיים לאחר מכן, במחוז מרוחק מדרום לבירה, מקום כה נידח עד שמלאו למלחמה שלוש שנים לפני שהתחיל מישהו להתייחס אליה ברצינות; חמש לפני שאנשים רבים ידעו עליה מספיק כדי לפחד. אבל ב־1986 הכול היה כבר ברור למדי, אפילו לשני הבנים הצעירים של סבסטיאן ומוניקה. במשך כל שנות ילדותם, וככל שהידקה המלחמה את אחיזתה על העיר והמצב הכלכלי החל להתערער, התגרה פרנסיסקו בנלסון בתעודת המסע המרשימה שלו. היא הייתה שוות ערך לשטיח מעופף, ואפשרות המילוט המובלעת בין סגולותיה הייתה איכשהו נוכחת תמיד בשיחות בין האחים. היה צפוי שפרנסיסקו יהגר ברגע שהדבר יהיה בר ביצוע, ויביא אליו את אחיו הצעיר מיד כשיתאפשר. פרנסיסקו סיים את לימודיו בתיכון, למד ל־TOEFL, וככל שהתקרב מועד נסיעתו, ניצל את מזלו הטוב כדי לרדות באחיו הקטן, שפחדיו הלכו גברו. נלסון כיבס את בגדיו של פרנסיסקו, הציע את מיטתו, הלך לקנות לו מצרכים בחנות — אינספור סידורים קטנים, והכול תחת איום האשרה שתימנע ממנו. "חבל מאוד," נהג פרנסיסקו לומר, מטלטל את ראשו בעצב נוכח ערֵמה לא מסודרת של בגדים שלא קופלו כהלכה. "לא הייתי רוצה להשאיר אותך כאן."

(למרבה הפלא, אותה סצנה עצמה שתיאר לי פרנסיסקו הנכלם בינואר 2002, מופיעה ביומניו של נלסון. בגרסה שלו שונה מעט הציטוט מפי פרנסיסקו, אך זה שוני מכריע: "לא הייתי רוצה להשאיר אותך כאן למות.")

יהיו אשר יהיו המילים המדויקות, אפיזודות מצערות כגון אלה נחקקו לעד בתודעתו של נלסון. האיום שיושאר מאחור חזר על עצמו לעתים קרובות כל כך ובנימה מצמררת כל כך, עד שהחל להישמע כמו סיפור בלהות או סרט אימה שבו הוא, נלסון, הקרבן. באותה עת לא הבין פרנסיסקו מה הוא מעולל לאחיו הצעיר. כל מעשי האכזריות שעשה בשנים ההן היו פועל יוצא של קוצר רוחו ושל חוסר בגרותו. של בורותו. הוא היה להוט כבר להתחיל בחייו־שלו, הרחק מן העיר המתפוררת והאלימה שבה חי. אמנם לא הודה בכך מעולם, לא בפני אחיו הצעיר ולא בפני אף אחד אחר, אך גם פרנסיסקו פחד: שהכול רק חלום, שגם עליו ייגזר להישאר. שמישהו בנמל התעופה במיאמי או בניו יורק או בלוס אנג'לס יעיף מבט בו ובדרכונו, ויגחך. "מאיפה יש לך את זה?" ישאלו אותו, מגחכים, והוא יהיה מבוהל מכדי להשיב. אחרי ככלות הכול, לא היה לו כל מושג מה פירוש להיות אמריקאי. הוא היה רעב לחוויה מהסוג שיוכל לחוות רק רחוק מבני משפחתו ומציפיותיהם. ארצם של בני החורין, וכולי. מבחינה זו פרנסיסקו היה נער רגיל, עם שאיפות רגילות.

למרות כל זאת היו שני האחים קרובים זה לזה, עד ינואר 1992, כשפרנסיסקו בן השמונה עשרה עלה על מטוס ונעלם בערבות דרום ארצות הברית, כדי לגור אצל ידידים של המשפחה. בחודשים ובשנים שלאחר מכן כתב מכתבים והתקשר מפעם לפעם, ואף על פי כן החל להימוג מזיכרונו של נלסון ומתודעתו. כמו מטוס המקיף את נמל התעופה, נכנס נלסון לנתיב המתנה: אשרה לאמריקה תגיע בקרוב, או כך לפחות סיפרו לו, ותעיף אותו לעבר התחלה חדשה. הוא עבר את שנות בגרותו המוקדמות במקביל לשנות המלחמה הקשות והקודרות, כשהאלימות חנקה את החיים ומשפחות העבירו את שגרת חייהן במצב של חשש מתמיד. המצב הידרדר לשפל המדרגה בשנה שבה פרנסיסקו עזב; ונלסון, כשאר בני דורו מוכי הטראומה, בילה זמן רב בבית. (כמוני, למשל.) במקום להעז ולצאת אל הרחובות המסוכנים, נלסון הרבה לקרוא וצפה בטלוויזיה בשקידה שהדאיגה את אמו, ובהקפדה שתגמלה אותו מדי פעם בפעם במראה חטוף של רקדניות חשופות חזה, או בבדיחת זימה ששווה לחזור עליה בבית הספר, או במראהו של כתב סטואי בדרך כלל שנשבר ממשקלה של ידיעה חדשה ואיומה.

החדשות בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים לא חדלו לספק פרשיות קודרות שמוסר השכל בצדן על משפחות בדיוק כמו שלך ששקעו בטרגדיות בל יתוארו. גברים ונשים נעלמו, שוטרים נורו, הממשל התנודד על סף התמוטטות. ביטוי זה נשמע לעתים קרובות כל כך, בשיחות בין מבוגרים או ברדיו, עד שנלסון החל להתייחס אליו כפשוטו. הוא דמיין מגדל מהודר אך לא בנוי כהלכה מתנודד ברוח הגוברת. האם יתמוטט? כמובן. השאלה היחידה ששאלו אנשים רציניים הייתה מי יימחץ תחתיו.

לנלסון, למשפחתו ולרוב תושביה המבוהלים של העיר, החשבון היה פשוט למדי: מי שיכול לעזוב, יעזוב. אם נלסון הילד פיתח חיבה לאסקפיזם, זה היה משום שהוא פשוט היה תוצר של תקופתו; אם לא ראה תועלת רבה בשיעורי הבית ובחינוך בהגדרתו הצרה והמסורתית, היה זה משום שהגיע למסקנה שלא תהיה לו תועלת בהם — ממילא יתחיל מחדש בקרוב; אם חלם בהקיץ על חיים בארצות הברית, עשה זאת תחילה בבורות סתמית, וארצות הברית המדומיינת שלו לא דרשה פירוט רב או ניואנסים כדי לספק לו את הנחמה שהייתה מטרתה. אשר למציאות חייו הנוכחים, נלסון בחר לחשוב על עצמו כעל עובר אורח; וזה אפשר לו לעמוד בקשיים רבים, מתוך ביטחון שכל צרותיו רק זמניות. למשך זמן־מה הייתה זו דרך חיים לא רעה.

אני אמשיך, אף על פי שכולם יודעים שאני כותב על ארץ שהיא שונה כל כך עכשיו, שעברה תמורה כה יסודית עד שאפילו אנחנו שעברנו בה את התקופה מתקשים לזכור איך היו הדברים. ככל שהחמיר המצב מבית, כך התנחם נלסון עוד יותר בהגירתו העתידית; מדי שנה בחודש מאי ציפה לחגוג את יום הולדתו עם אחיו בארצות הברית, אבל לרוע המזל, מדי שנה נדחתה החגיגה. פרנסיסקו לא השלים את מילוי המסמכים הדרושים. הוא לא הגיש אותו לריאיון. הוא לא שלח בקשה לאיחוד משפחות עם אחיו הקטן בארצות הברית כשהייתה לו הזכות לכך והאחריות לכך, כשהיה יכול לעשות זאת, כבר ב־1994; פרנסיסקו תולה את הרשלנות הזאת בגילו הצעיר, אף שהוא בעל מודעות עצמית מספקת לחוש מבוכה קלה על חוסר ההתחשבות שלו. ייאמר להגנתו: הוא עסק בגילוי ארצו החדשה, השתדל להפוך למה שתמיד טען דרכונו הכחול — לאמריקאי. לא היה לו זמן וגם לא רצון מיוחד להרהר בהשלכות התנהגותו המתחמקת על נלסון, בהשפעה שעלולה להיות לכך על חייו ועל השקפת עולמו. האמת שזה די פשוט כשחושבים על כך. פרנסיסקו לא רצה להיות ממונה על אחיו הצעיר. הוא היה רק בן עשרים, נהנה מהחיים, עבד בעבודות שונות והרבה לעבור ממקום למקום. הוא לא רצה את האחריות. סבסטיאן ומוניקה נדנדו והציקו לבנם הבכור, אפילו גערו בו, אבל שנים יעברו עד שיסתיים הטיפול בניירת של נלסון.

בינתיים, האובססיה של נלסון לארצות הברית פיעמה בשנות התבגרותו. בעזרת הגישה החופשית של אביו לספרייה, הוא למד אנגלית שהייתה יותר מסבירה (אף שמורה שלו לשעבר תיאר את מבטאו כ"פשוט מחריד"), ואפילו רכש היכרות בסיסית עם ההיסטוריה האמריקאית. הוא התעמק בגאוגרפיה, עקב אחר תחנות מסעו של אחיו על פני הארץ והתמקם לצד פרנסיסקו בכל אחת מן הערים הללו: מקומות נטולי זוהר כמו בירמינגהם, אלבמה; סנט לואיס, מיזורי; דנטון, טקסס; קרסון סיטי, נוודה. הוא קרא את מכתבי אחיו ונתפס לסוג של חשיבה מאגית.

בתחילה, חדור תקווה, חשב: יכולתי אני להיות שם.

אחר כך, בשמץ של מרירות: אני הייתי צריך להיות שם.

לפעמים, רגע לפני שנרדם: זה אני שם.

מראיונות עולה דיוקן מעניין: נלסון מספר לחבריו שמסמכי התושבות שלו יגיעו בקרוב, שבקרוב הוא ייסע, אפילו מתפאר בכך, נסיעתו הממשמשת ובאה היא עניין של גאווה. אתה שואל את עצמך בכמה מכל זה הוא האמין, וכמה היה העמדת פנים.

"האמת שלפעמים הוא היה די זחוח," אמר חואן קרלוס, בחור שטען שהיה חברו הטוב ביותר של נלסון מ־1993 עד 1995. "בסוף כל שנת לימודים הוא היה נפרד מאתנו, משחיל בשיחה שכנראה לא יחזור בתחילת השנה הבאה. הוא היה מושך בכתפיו, מעמיד פנים שלא אכפת לו, כאילו זה לא בידיים שלו. הוא הולך ללמוד תאטרון בניו יורק, זה מה שתמיד אמר, אבל בשנה שלאחריה היה חוזר, ואם שאלת אותו, היה מתעלם מהשאלה. היה לו הכישרון הזה. הוא ידע יפה מאוד לשנות את הנושא. כולנו הערצנו את התכונה הזאת."

תעודת המסע שהובטחה רבות והתעכבה רבות הגיעה לבסוף לשגרירות האמריקאית בינואר 1998, באיחור של שלוש ואפילו ארבע שנים. המלחמה נגמרה, והארץ החלה להתאושש מתקופת השפל. נלסון זינק לפעולה. הוא עמד בפתח שנת הלימודים השלישית בקונסרבטוריון והחל לבחון את האפשרויות העומדות בפניו ברצינות שהרשימה את הוריו: כמחזאי וכשחקן, ניו יורק הייתה היעד המועדף עליו באופן טבעי, אבל הוא שקל גם את לוס אנג'לס, שיקגו וסן פרנסיסקו. אחיו גר מעבר למפרץ, בעיר ושמה אוקלנד, עבד כברמן וכעוזר לאדון קשיש חביב ששמו חסן, בעליה של חנות בגדים. (כל זה אכזב מאוד את מוניקה ואת סבסטיאן, אבל בעיקר את סבסטיאן, שרצה שתהיה לפרנסיסקו קריירה שונה בתכלית.) באותם חודשים דיברו שני האחים לעתים קרובות ובהתלהבות על תכניותיו של נלסון, דנו בעתיד בהתרגשות ובאופטימיות שלימים ייראו לנלסון נאיביות. פרנסיסקו שיתף פעולה, אפילו נסע לבקר בכמה בתי ספר לדרמה באזור המפרץ ושאל במחלקת ההרשמה את השאלות המדויקות שהכתיב לו נלסון בטלפון: איזה אחוז מן הסטודנטים ממשיכים ללימודים מתקדמים? מי הבוגרים המצליחים ביותר שלכם? מי הבוגרים הטיפוסיים שלכם? מהו אחוז התלמידים במחזור הקרוב שקראו את יוג'ין אוניל? כמה קראו את בקט?

כשמת סבסטיאן לפתע בספטמבר 1998, כל התכניות, כל השיחות וכל האינטימיות, הכול נעלם כלא היה.

איש לא היה צריך לומר לנלסון שהוא כבר לא יוכל לנסוע. העניין לא עלה כלל לדיון. הוא הבין זאת בבירור ברגע שראה את אמו לראשונה, בבית החולים, מיד אחרי השבץ של סבסטיאן. נלסון מצא אותה עומדת מול החלון בקצה המסדרון; גופה הואר מאחור, אבל גם על פי צלליתה הבין כי היא מרוסקת. במסדרונות המרפאה עמד ריח פורמלין, וכשנלסון עבר בהם, הרגיש שכפות רגליו נדבקות לרצפה. צווארה של מוניקה היה שחוח בתבוסה, כתפיה שמוטות. כששלח את ידו ונגע בה, היא נבהלה.

"זה אני," אמר, מצפה איכשהו, ואולי רק מקווה, שזה ירגיע אותה. זה לא הרגיע אותה. מוניקה התמוטטה על חזהו.

נלסון חשב: היא שלי עכשיו, היא באחריותי.

והוא צדק.

פרנסיסקו הספיק להגיע להלוויה, ומצב רוחו התקדר כשמצא את אמו שבורה כל כך ואת אחיו מרוחק כל כך. הוא חש אשמה עצומה (דמעות עלו בעיניו כשהזכיר זאת באוזניי), ונלסון, כדרכו, בחר שלא להקל עליו. אולי אני מחמיר אתו; אולי נלסון לא היה יכול להקל את נקיפות המצפון של אחיו. אולי לא ידע כיצד. הם לא התראו למעלה מחמש שנים, וכבר לא ממש ידעו איך לשהות יחד באותו חדר. נלסון לא בכה בנוכחות אחיו, מה שהביך את פרנסיסקו, כי בימיו הראשונים בבית נטה להתייפח. לא כך רצה לחזור; עכשיו שנא את עצמו על שדחה את ביקור המולדת זמן כה רב.

בניה של מוניקה בילו את מרבית זמנם בישיבה משני צדיה של אמם, לקבל את פני האורחים. ניחום האבלים היה עינוי. פרנסיסקו ונלסון, שניהם קיללו את המסורת הזאת. כשנותרו שוב לבדם, דיברו בלחישה על דאגתם לאמם, אבל לא על רגשותיהם־שלהם. ("חסר תחושה," סיפר לי פרנסיסקו. "ככה הרגשתי, חסר תחושה.") היו כל מיני פרטים לא נעימים לדאוג להם אחרי מות — לסגור חשבונות שונים, לעבור על שולחן הכתיבה של אביהם במרתף הספרייה הלאומית וכולי — מטלות שביצעו יחדיו.

לאחר התעקשות רבה מצדו של פרנסיסקו, יצאו לבסוף ערב אחד, רק שניהם. אסטריד, אחותה של מוניקה, הציעה לארח לחברה לאמם. פרנסיסקו נהג במכוניתו הישנה של אביו, שעדיין עמד בה ריחו של סבסטיאן, עובדה מובנת מאליה לנלסון, אבל לא לפרנסיסקו, שנעדר זמן רב מכדי לזכור משהו חשוב כמו הריח של אביהם. הערב היה קר ולח, אבל פרנסיסקו כמעט שלא עזב את אמו בשבוע ששהה בבית, ועצם ההימצאות ברחובות העיר מילא אותו פליאה. הוא נהג לאט; רצה לראות הכול. חלפו רק שש שנים, אבל שום דבר לא נותר כפי שזכר — זה היה כאילו הוא מבקר במקום בפעם הראשונה. הוא התפעל מבתי הקזינו המוארים באור בהיר לאורך שדרות מרינה, טירות נאון שנבנו כמו משיירים שנמצאו בהריסות של פארקי שעשועים בארץ זרה. הייתה שם מיניאטורה של פסל החירות, חושנית מעט יותר מהגברת בפסל המקורי, מחייכת בקוקטיות ומרכיבה משקפי שמש; הייתה רפליקה של מגדל אייפל, קצהו המחודד והמתכתי זוהר בין אורות זרקורים. במרחק כמה רחובות, טחנת רוח פעילה למחצה חלשה על אולם בינגו בשם "דון קיחוטה". בימי רוח, הסביר נלסון, קורה אפילו שכנפיה של האטרקציה מסתובבות, אם כי לאט מאוד. לא אחת נראו זוגות שנעמדו כדי להצטלם עם טחנת הרוח, מסובבים את כנפיה בידיהם וצוחקים. לפעמים לבשו בגדי חתונה. לא היה אפשר היה לקבוע מתי, איך או מדוע נעשה המקום הזה אטרקציה, אבל כך קרה.

פרנסיסקו הצביע על כל מקום ואתר שעל פניו חלפו. "כמה זמן הדבר הזה כאן?" שאל, ונלסון היה מושך בכתפיו, כי לא היו לו תשובות, וזה לא ממש עניין אותו. סקרנותו של אחיו הייתה בעיניו לא יאה. כבר מזמן החליט לא לשים לב, כי ממילא היה קשה לעקוב. מפות העיר התיישנו ברגע שיצאו ממכבש הדפוס. השדרה שלאורכה נסעו, למשל: מרכזה המסחרי הפך למכתש שיצרה פצצה בסוף שנות השמונים — לשניהם היו זיכרונות ברורים מהאירוע — והתושבים המבוהלים עשו כמיטב יכולתם כדי לעבור משם, לאזורים בטוחים יותר או בטוחים־כביכול של העיר. מדרכות השדרה היו פעם חסומות מרוב רוכלים לא מורשים, אבל את אלה הבריחה המשטרה בתחילת שנות התשעים, והם התקבצו שוב בשוק שנבנה במיוחד במגרש נטוש בפינת שדרות האוניברסיטה. עכשיו החל האזור להראות שוב סימני חיים: קניון חדש נחנך, ובסופי שבוע אחדים הוצף קונים שהיה להם כסף לבזבז, התפתחות שהפתיעה את כולם, אפילו את הקונים עצמם.

הם מצאו מסעדה בין החזיתות הצעקניות לאורך השדרה, מקום קרֵאוֹלי רועש ומואר היטב, שמלצריו נחפזו בין השולחנות בלבוש תקופתי, ויותר משהזכירו עידן היסטורי שחלף העלו על הדעת הפקת תאטרון חובבנית. כולם משחקים תפקיד, חשב נלסון, אחי וגם אני — והרעיון העציב אותו. הם הזמינו בירות, ופרנסיסקו ציין שמעולם לא שתו יחד משקה אלכוהולי. הם השיקו בקבוקים, התאמצו לחייך, אבל לא היה מה לחגוג.

פרנסיסקו ידע שתכניותיו של נלסון השתנו, אבל חשב שהנושא ראוי לדיון. בעיקר היה נואש לשחזר משהו מהאופטימיות, מהקרבה שחש כלפי נלסון רק לפני חודש. הוא התקשה להאמין שהן יכלו להיעלם כה מהר ובאופן כה מוחלט.

נלסון לא קיבל את הנחת היסוד הזאת. כשפרנסיסקו שאל אותו, פניו של נלסון התכווצו והתקדרו. "אין לי תכניות יותר."

"אין לך תכניות? לא, אתה מתכוון ש —"

"ראית אותה. ראית באיזה מצב היא. אני יכול לקום ולעזוב עכשיו?"

"לא אמרתי עכשיו. לא תכניות מידיות."

נלסון גלגל פקק של בקבוק בין אצבעותיו, כמו בהיסח הדעת. דעתו לא הייתה מוסחת. "מתי זה יהיה בסדר, לדעתך, לנטוש את אימא שלי?"

פרנסיסקו נשען לאחור.

"זאת אומרת, בוא ננסה לאמוד," אמר נלסון. "בעוד שלושה חודשים? חצי שנה? שנה?"

עכשיו הישיר את מבטו אל אחיו.

"זה לא הוגן," מחה פרנסיסקו.

"לא?"

"אבא לא היה רוצה שאתה..."

בעיניו של נלסון היה משהו קר ונוקשה כפלדה שעצר את פרנסיסקו מלהשלים את המשפט. הוא לא היה צריך להתחיל אותו, כמובן, אבל אולי הנזק כבר נגרם. אולי הנזק נגרם עוד קודם לכן, ב־1992, כשהותיר את ארצו ואת אחיו מאחור. אולי אין דרך לתקן זאת עכשיו. שניהם ישבו זמן־מה בדממה, ולא נראה שהדבר מטריד את נלסון כלל וכלל. למעשה, נראה שהוא נהנה. הוא שתה את הבירה שלו בניחותא, בשאננות משועשעת, כאילו הוא מאתגר את אחיו הבכור שימשיך לדבר.

כעבור כמה ימים עלה פרנסיסקו על טיסה בחזרה לקליפורניה. העתיד בכלל והתכניות של נלסון בפרט לא הוזכרו שוב.