תקציר
תקציר
בספר זה אעסוק באחת הדמויות הבולטות והחשובות בחינוך המוזיקלי ועל במת המוזיקה הישראלית־אומנותית מאמצע המאה העשרים עד תחילת המאה העשרים ואחת – המלחין בן־ציון אורגד. המחקר שביסוד ספר זה,1 נערך על רקע חקר המוזיקה הישראלית־אומנותית, שבהשוואה לתרבויות אחרות היא קצרת ימים – ראשיתה ביצירותיו של יואל אנגל, שהולחנו בתחילת המאה העשרים. חשיבותו נעוצה בבחינתו המקיפה את התקופה כולה.
בן־ציון אורגד (1926–2006) – מגדולי המלחינים הישראלים של המוזיקה האומנותית, איש אשכולות, מתרגם, מורה ומחנך – יצר לא רק כמלחין אלא גם כמשורר וכחוקר השפה העברית. היטיב לתארו זכריה פלווין בעבודתו "להקשיב לאורגד": "אדם, שבאורח פלא שילב בדמותו השכלה רחבה שאינה ננעלת על יהדותו, אך נשענת עליה בנינוחות שקטה ובוטחת, ובו־בזמן מכבדת כל אינטלקט והישג אנושי באשר הוא [...]".2 אורגד היה בעל השפעה ויכולת העצמה ומילא תפקיד חשוב ובולט בחיי אנשי החינוך המוזיקלי לדורותיהם, הוא עשה זאת מתוך תחושת מחויבות, שייכות, שליחות ורצון עז לתרום לקידומם של אחרים לטובת החינוך המוזיקלי בישראל.
במחקרי ביקשתי לבחון את אישיותו הייחודית של המלחין וכן את סגנונו ומקומו בהקשר הכולל של המוזיקה הישראלית־אומנותית.
ראשית, חקרתי את עבודותיו של אורגד על סוגיהן: יצירות מוזיקליות ויצירות ספרותיות, עבודות חקר הלשון, ספרות מתודית ורישומים אוטוביוגרפיים; סקרתי קטעי ארכיון לסוגיהם: קטעי עיתונות, ביקורות ומאמרים בכתבי עת; העמקתי בחקר המעגלים שסבבו אותו, בהם מלחינים, מבצעים, עמיתים, חברים ומשפחה.
נעזרתי בחקר המורשת היצירתית ומקורות ההשפעה בסביבתו התרבותית, המוזיקלית והספרותית ובסקירה וניתוח של עקרונות סגנוניים ביצירותיו המוזיקליות.
לבסוף בניתי מערכת סמלים מוזיקליים הקשורה בדמותו מתוך ניתוח מעמיק של יותר מארבעים מיצירותיו ועיון רחב בעוד כשלושים.
בחוג המחקר המוזיקולוגי אורגד ידוע כמלחין ישראלי מובהק, "מלח הארץ", המחובר לשפה העברית ולנופי ישראל. הנחה מוסכמת זו מתבססת על כך שאורגד בעצמו אימץ את הכינוי "מלחין דת הנופים", משום שהלחין את יצירותיו בהשראת נופי הארץ ובמהלך טיוליו בשביליה. למרות התמונה הברורה של הציונות והשליחות האורגדית ההאזנה ליצירותיו של המלחין, ובראשן "מקום אישי", הביאה לבחינה מחודשת של הגדרת המוזיקה שלו ברוח "דת הנופים", בייחוד ככינוי הרומז למהותו של האדם. ההיכרות עם יצירה זו הביאה לתובנה כי דבר מה נסתר עומד מאחורי יצירותיו ודמותו של המלחין.
במהלך המחקר התקבלה תמונה שונה מזו שרווחת עד כה בספרות המחקר: בן־ציון אורגד, אשר נולד בגרמניה והתיישב בארץ בהיותו בן שבע, חווה טראומות ילדות הקשורות למשפחתו ולשואה. אלו ליוו אותו במהלך חייו והוסתרו היטב. ואכן, מניתוח יצירותיו גיליתי כי עיקר סגנונו המוזיקלי של המלחין מתבסס על טראומות ילדות אלו. מתוכן נבנתה מערכת סמלים מוזיקליים הקשורה בדמותו, קרי "יסודות אורגד": קול אימא, קול הפעמונים ונקישות תוף הפח. אורגד מסתיר היטב את כל אלה במהלך חייו – במודע או לא־במודע – על ידי הרחקת עדות, הניכרת בכשישים שנות עשייה, שבהן הלחין מוזיקה למילים של משה טבנקין ואבא קובנר, השתמש בנושאים תנ"כיים המבטאים את השנאה כלפי העם היהודי, ומצא חיבור רוחני עמוק למשנתם של אבא קובנר, פאול צלאן ותאודור אדורנו. הוא מצטט את באך ואת ההמנון הנאצי ומשתמש ברפרטואר היידי ששרה אימו במטבח בתל אביב מתוך יגון וצער על המתרחש בגרמניה. צלילי הפעמונים שלקולם נולד והתיפוף בתוף הפח שעימו צעד לצד החבורה של היטלר יוגנד (תנועת הנוער ההיטלראי) (תיפוף המופיע לעיתים גם בתחפושת של מוטיב הגורל הבטהובניאני הנודע), מתגבשים לכדי שפה אורגדית ייחודית ואישית מאוד.
עם זאת, אהבתו לארץ מולדתו, אשר הפכה לארץ אויב, ולשפה הגרמנית לא נתנה לו מנוח ויצרה רגשי אשם עזים, והם ליוו אותו כל חייו. למעשה, רק לאחר שפגש את הסופרת והמשוררת רבקה רז, אשר בשנת 1991 הפכה לבת זוגו, החלה אצל אורגד ההתמודדות האמיתית והאמיצה עם טראומות הילדות.
את היצירה "מקום אישי" כתב אורגד והלחין לאחר שביקר בעיר מולדתו. יצירה זו שימשה בתחילת עריכת המחקר מטפורה למטרת המחקר ומכאן גם לכותרתו ולכותרת ספר זה. במהלך המחקר נוצקה המשמעות השלמה במושגים "שליחות", "ציונות" ו"מקום אישי", הבאים לביטוי במוזיקה, בעשייה ואף בכתיבה הספרותית והאוטוביוגרפית, וכעת אפשר לראותם בפרספקטיבת טראומות הילדות של השואה. בסצנת המוזיקה הישראלית אורגד מצטייר כמלחין אשר יצירותיו המוזיקליות מהוות יומן לא־מילולי להתמודדות עם השואה, ואילו את העדות המילולית לכך ניתן למצוא ברישומיו בעשור שקדם לפטירתו.
בספר ארבעה חלקים: א. אורגד: הוגה, מחנך ומלחין; ב. אורגד: "מלחין דת הנופים", האומנם? ג. מעבדת אורגד: קולות; ד. לפענח את אורגד.
בחלק הראשון ארבעה תת־פרקים, העוסקים כל אחד בדמותו ובאישיותו של אורגד, בתרומתו האדירה לחינוך המוזיקלי בארץ וב"אני מאמין" שלו כמוזיקאי, מחנך ומפקח. לאור סקירה ספרותית מחקרית והיסטורית רחבה על אודותיו אדון בקשיי ההגירה ובסיפורו האישי של המלחין. באמצעות סיפור זה נחשפות גם טראומות הילדות אשר השפיעו רבות על חייו בכלל ועל כתיבת המוזיקה שלו בפרט. בחלק זה אחשוף גם את בושל הילד ואת אורגד הנער והאיש ואעלה את התהייה – האומנם אורגד הוא "מלחין דת הנופים"?
בחלק השני אבדוק כיצד בנה אורגד את שני העולמות: "מלחין דת הנופים" מכאן וראי זיכרונות הילדות מכאן. אנסה להוכיח ולבסס את האלמנטים הדואליים בדמותו של המלחין באמצעות השוואה בין הערותיו לתקליטורים המאגדים רבות מיצירותיו, לבין הרישומים האוטוביוגרפיים והזיכרונות אשר כתב במקביל בשנים האחרונות לחייו.
בחלק השלישי אעסוק במוזיקה של אורגד לאור ארבעים ושתיים מיצירותיו, שאותן ליכד לאוסף של עשרה תקליטורים – כל אחד מהם בשם אחר. אתמקד בשלושת יסודות אורגד – קולה של אימא, קול הפעמונים וקול התוף – כרכיבים אשר עיצבו את הכתיבה האורגדית האישית. אופן סידור היצירות בתקליטורים יוצר למעשה "יומן לא־מילולי", לדברי המלחין, אשר חוזרים ומהדהדים בו בצורה ספירלית האלמנטים המוזיקליים, המוטיבים והיסודות מתקופות שונות בחייו – כמו בפוגה של באך. אמשיך ואבחן את היצירה "מקום אישי" בסימן היצירה הגורלית של המלחין. הבחינה תיעשה לאור סקירת היסטוריית כתיבתה, ראיון עם הזמרת מירה זכאי, אשר ביצעה את היצירה בגרמניה, וכן ניתוח מוזיקלי מעמיק ומפורט.
בחלק הרביעי אחתור לפענח את דמותו של אורגד. פרק זה מהווה מעין מיזוג של שני הפרקים הקודמים, והוא מבודד את המטפורה האישית של המלחין. אנמק מדוע יש להבין את מושג המפתח "דת הנופים" כמתייחס לנופי ילדותו של אורגד, המורכבים כאמור מקולות אימו, מצלצולי הפעמונים ומנקישות תוף הפח. לפיכך, מתבקש להגדיר את המלחין, את שליחותו ואת הציונות שלו מתוך המקום האישי, הכואב, המבוסס על טראומות ילדות הקשורות לתקופת השואה. בתום הספר אציע אפוא נוסח שלם חדש להגדרתו של בן־ציון אורגד: מלחין, מחנך והוגה, חתן פרס ישראל, נולד בגלזנקירכן בשנת 1926 בשם בן־ציון בושל. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ברחה משפחתו לארץ ישראל. בושל חווה טראומות ילדות הקשורות לנאציזם ולהזדהותו עם התרבות הגרמנית, הזדהות שהביאה לרגשות אשמה עזים. רגשות אלו ליוו את המלחין במשך חייו ובאו לידי ביטוי ביצירותיו המוזיקליות וברישומי זיכרונותיו. בחייו היצירתיים הרחיק עדות על שהתרחש באמצעות חיבור רגשי למורשתו של אבא קובנר ולתפיסת עולמו של פאול צלאן. רק בשנת 1991, לאחר שפגש את רבקה רז, היה מסוגל לשתף בחוויות שעבר בחייו, ושנים ספורות לפני לכתו אף העיד עליהן בכתב. אורגד מצא את מקומו האישי וגיבש שפה מוזיקלית ייחודית, המספרת את סיפור חייו ללא מילים. הרפרטואר האורגדי מהווה אוצר יקר ערך, המעיד על התמודדות עם טראומות השואה בקרב מלחינים ישראלים.
לאחר התגבשות תובנה מרכזית זו, ובהינתן הפרספקטיבה של קורות חיי המלחין, מצטיירות התקופות המרכזיות אשר עיצבו את דמותו.
1) התקופה הראשונה (1926–1933) – תקופת גלזנקירכן ואסן שבגרמניה; ילדותו המוקדמת של בן־ציון בושל.
2) התקופה השנייה (1933–1947) – תקופת תל אביב; הנעורים בישראל, עידן הלימודים והצבא. בושל הופך לאורגד.
3) התקופה השלישית (1947–1960) – עידן הבגרות, השליחות והציונות.
4) התקופה הרביעית (1960–1991) – פירוק המשפחה ועידן הבדידות.
5) התקופה החמישית (1991–2006) – עידן רבקה וסגירת מעגלים.
אורגד מסר את כל חיבוריו האחרונים – "עדויות" (1995), "מונולוג רב־קולי" (1996), "מבין העולמות" (1996), "זיכרונות לברכה" (1997), "מפטיר לעל הסף. זיכרונות נאחזים בכותרות" (2006) – למכון למוסיקה ישראלית, לספרייה הלאומית בירושלים, לחבריו ולבני משפחה. זאת בתקווה כי מתוך עיון וקריאה על אודותיו יוכלו לגלות את האמת. כולי תקווה כי מילאתי כאן את תקוותו ברגישות ובעדינות מתוך כבוד גדול לאדם ולקרוביו. נוסף על כתבים אלה נותר חומר מוזיקלי וטקסטואלי רב להעמיק בו במחקרים חדשים לשם קידום נושא המוזיקה הישראלית־אומנותית לטובת הדורות הבאים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.