בן לאדן: החיסול

1

הרוע בהתגלמותו

11 בספטמבר, 2001

היה זה בוקר שטוף שמש בשיקגו, קצת לפני השעה שמונה. ברק אובמה נסע במכוניתו לאורך לֵייק שוֹר דרַייב והאזין למוזיקה ברדיו, כשלפתע קטע מבזק חדשות את השידור. מטוס התרסק לתוך אחד ממגדלי מרכז הסחר העולמי בניו יורק. הוא לא ייחס לכך חשיבות רבה. הוא הניח שטייס ססנה מסכן פישל בגדול.

"הלולאה" היא כביש טבעתי מוכר שאובמה, אז חבר הסנאט של מדינת אילינוי, נסע בו במשך רבע שעה בכל בוקר מביתו שבשכונת הייד פארק. לימינו השתרעו מרחביו השטוחים של אגם מישיגן ולפניו, מצד שמאל, התנשא קו הרקיע הגבוה ובראשו המונולית השחור של מגדל סירס, המנוקד באנטנות. הנסיעה הזאת, כשמצד אחד האגם ומצד שני שמי אילינוי, יכולה להיראות לפעמים כמו נפילה חופשית אל תוך עולם שכולו כחול.

אובמה היה בדרכו למרכז תומפסון, בניין הממשל בעיר, מבנה כביר ונוצץ של שבע־עשרה קומות העשוי מזכוכית מראה מעוגלת ונראה כמו חללית מקורקעת. התפאורה היתה מרהיבה, אך העניין שלשמו הגיע לשם היה שגרתי לחלוטין — שימוע של הוועדה המשותפת לנושא חוקים מנהליים. סדר היום הבטיח שעות של פרטי־פרטים ביורוקרטיים — שינויי חוקים לשלושים ותשע מועצות מנהלים, תוכניות, ועדות ומחלקות שונות.

אובמה ייצג את רובע 13 בקצה הצפוני של אזור סאות' סייד. היו לו שתי משרות נוספות: עורך דין במשרד גדול בשיקגו ומרצה בכיר למשפט חוקתי בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו. הוא כבר זכה למעמד מסוים בעיר שבחר לעצמו ונחשב בה אדם צעיר ומבטיח מאוד, אך למרות כל זאת הקריירה שלו נראתה תקועה. הוא נכשל כישלון חרוץ כשהתמודד על מקום בקונגרס שנתיים קודם לכן, ולמעשה ספג מהלומה. הוא קיבל מחצית מקולות יריבו. היה ברור (אולי קצת יותר מדי ברור) שהוא אדם נבון, לאור התואר מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד והיותו האפרו־אמריקני הראשון שכיהן כנשיא כתב העת היוקרתי של בית הספר, הרווארד לוֹ רוויו. תארים מאוניברסיטאות יוקרתיות יכולים לעזור בפוליטיקה של עיר גדולה רק כשהם מתובלים במנה גדושה של חוכמת רחוב, ולאובמה לא היתה כזאת. הוא נראה ונשמע כמו פרופסור למשפטים. לעומת זאת, הוא דווקא כן היה "קוּל" — ואת המילה הזאת היו שפירשו לטובה והיו שפירשו לרעה. הוא היה קוּל כי היו לו סגנון ונוכחות; הוא היה גבר גבוה ודקיק, שופע ביטחון ומקסים. אך הוא היה קוּל גם במובן האחר. לעתים קרובות הוא נראה מרוחק, מנוכר, אפילו מתנשא. חודש קודם לכן מלאו לו ארבעים, מבוגר מכדי להיחשב ילד פלא. ג'יפ הצ'רוקי השחור שלו היה מכונית של איש משפחה. לו ולאשתו מישל היו שתי בנות: סשה התינוקת, ומאליה בת השלוש.

הוא החנה את הג'יפ, עלה באחת המעליות השקופות שבתוך אולם המבואה העצום של המרכז, ובעודו יושב ומקשיב לעד שהקריא הצהרה מן הנייר, החלו טלפונים סלולריים לצייץ ולצפצף מכל פינות החדר. אובמה הרכין את מבטו וראה את ההודעות מצטברות בבלקברי שלו. העדוּת טבעה במהירות בים של מלמולים. העד ניסה בכוח להמשיך אך עד מהרה איש כבר לא שם לב אליו. הבשורות ממנהטן תחתית זרמו מאלף נקודות בעת ובעונה אחת. המגדל השני נפגע. שני המטוסים היו מטוסי נוסעים. המגדלים עולים באש. זו אינה תאונה. זוהי מתקפה מתואמת.

בשלב זה מרכז תומפסון כבר פונה מאדם ואובמה עזב עם כולם. כשעמד על המדרכה בחוץ, עם עוד אלפים אחרים מתושבי שיקגו שפונו מבניינים גבוהים באזור "הלולאה", עיניו התרוממו מאליהן אל מגדל סירס. לפתע נראה גורד השחקים המפורסם הזה באור שונה. כעת הוא כבר לא היה רק סמל לעיר השוכנת על שפת אגם. כעת הוא התנשא למרומים כמו מטרה ענקית.

ובינתיים, בסרסוטה שבמערב פלורידה מייקל מוֹרֶל החל לתהות אם מטוס נוסף עושה את דרכו ישירות אליו. מורל, איש הסי־איי־אי, היה איש התדרוכים של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, וחלק מפמליית הנשיא באותו בוקר. הביקור היה בראש הכותרות בסרסוטה. כל מי שינסה לפגוע בבוש יֵדע בדיוק היכן למצוא אותו, ומטוס נוסעים מסחרי יעשה את העבודה מצוין.

כשהמטוס הראשון פגע, מורל ישב במושב האחורי של מכונית מסחרית בשיירת הנשיא. הם דהרו על שפת מפרץ מקסיקו בעיירה לוֹנגבּוֹט קי כשארי פליישר, מזכיר העיתונות של הנשיא, ענה לשיחת טלפון ואז פנה אליו.

"מייקל, ידוע לך משהו על מטוס שפגע במרכז הסחר העולמי?"

כקצין המודיעין של הבית הלבן, מורל היה האדם שאצלו מחפשים את הסקופ כשקורה משהו מבהיל. המטוס פגע כשהיו בדרכם, ולכן לא שמע דבר. הוא חשב שזה בטח מטוס קטן שהלך לאיבוד במזג אוויר סוער, או משהו כזה, אבל התקשר בכל זאת למטֶה בלאנגלי, וירג'יניה. בחדר המבצעים של הסי־איי־אי אמרו לו שאכן היתה התנגשות, שהמגדל הצפוני הוא שנפגע, ושלא מדובר במטוס קטן אלא במטוס סילון של חברה מסחרית.

מורל, אנליסט ותיק בסי־איי־אי, התעורר באותו יום לפני עלות השחר, כהרגלו, וישב לבדו בחדר המלון שלו כדי להתכונן לפגישת הבוקר הקבועה עם הנשיא. בכל בוקר בשמונה מסר מורל לנשיא את "התדרוך היומי" (PDB), סיכום של דוחות המודיעין המעודכנים ביותר מכל רחבי העולם. יום לפני כן אחר הצהריים הוא טס דרומה במטוס האייר פורס 1, לתחילתו של מסע בן שבוע מחוף לחוף שנועד לקדם את יוזמותיו של בוש בתחום החינוך. תחילה הם עצרו בג'קסונוויל לדיוני שולחן עגול, ולאחר מכן המשיכו דרומה לסרסוטה, שם בילו את הלילה במלון קולוני ביץ', על אי המחסום שמקביל לקו החוף של העיר.

נוכחותו של מורל לא היתה קשורה כלל לענייני החינוך. כמו קצין הצבא ששמר על "כדור הפוטבול" של הנשיא — כינויו של המכשיר המוצפן הנדרש לשם אישור מתקפה גרעינית — גם איש התדרוכים של הסי־איי־אי הלך עם הנשיא לכל מקום. אמריקה לא ספגה שום התקפה ישירה משמעותית מאז פרל הרבור, כך שתדרוך הבוקר עסק בדרך כלל בעניינים מופשטים יותר, מהסוג של "סוגיות ביטחון לאומי". תמיד היו איומי טרור, אך באותו בוקר לא היה בתדרוך שום דבר ממוקד או בטווח הקרוב.

בוש לא נטה להתעמק בדוחות כתובים. הוא העדיף שמורל "יתמצת" לו את כותרות תדרוך הבוקר, ואז היה קורא את הקטעים הרלוונטיים ביותר ושואל שאלות. מבחינת מורל, הדבר הפך את חצי השעה הזו מדי בוקר למעין הופעה בפקודה. הנשיא נהנה ממנה. בהזדמנות מאוחרת יותר קרא לה, "אחד החלקים המרתקים ביותר ביום שלי." זה היה תפקיד מעט משכר, אם כי כמעט בלתי נראה. מורל הוא גבר עדין ומדויק, חמוש במשקפיים ובשיער חום בהיר מסורק למשעי, גבר שנראה רגיל לחלוטין, כמעט כאילו נעשה על פי שטאנץ. החליפה שלו מקומטת לא פעם, והוא נוהג לעמוד שמוט־גפיים, כמו סתם אדם מן היישוב; הוא מסוג האנשים שמתיישבים על כיסא ומשלבים ידיים ורגליים. כל אלה, וחיוורונו הטבעי, משווים לו מראה כמעט שברירי לצד אנשי האבטחה החסונים של הנשיא וגדוד היועצים הצבאיים סמוקי הלחיים. בעת שיחה, מורל היה להוט ונסער. הוא דיבר במבטא חד של אוהיו, וכשהתעמק ברעיונות דיבר עם כל הגוף, בפנים מרצינות ובסנטר זקור קדימה. במשך רוב הקריירה שלו בסוכנות הריגול הוא היה מומחה לענייני אסיה.

לפני פגישתם של השניים באותו בוקר בוש כבר הספיק לקרוא כמה דקות בתנ"ך, לרוץ בחשכה סביב מסלול הגולף של הקולוני, להתלבש ולאכול. התדרוך של אותו בוקר עסק בעיקר בסין. התדרוך עצמו עדיין מסווג, אך ידוע כי כמה חודשים קודם לכן התנגש מטוס ביון מסוג EP-3 של הצי האמריקני במטוס קרב סיני מול חופי האי היינאן וגרם למותו של הטייס הסיני. האירוע חולל משבר בינלאומי קטן, הראשון במהלך כהונתו של בוש כנשיא. למורל היתה גם פיסת מודיעין טרייה מרוסיה — גם היא עדיין מסווגת — אך שם, היו אלה ספיחים משערוריית המרגל רוברט הנסן, שהביאה לגירוש הדדי של כמה דיפלומטים משתי המדינות. מורל הציג אז מידע חדש על ההתקוממות הפלסטינית האלימה והמתמשכת, האנתיפאדה השנייה, שעמדה בראש מהדורות החדשות בעולם. אחד העניינים שעל סדר היום גרם לנשיא להתקשר ליועצת לביטחון לאומי, קונדוליזה רייס, שנשארה בבית הלבן, אך בשנים שלאחר מכן איש לא יזכור במה עסקה השיחה. לאור מה שעמד לקרות — כל ארבעת מטוסי הנוסעים שדינם נחרץ כבר היו באוויר — העניינים שעמדו על הפרק באותו יום ייראו עד מהרה כזוטות.

בתום התדרוך יצא בוש לביקור שנקבע לו מראש בבית הספר היסודי על שם אֶמָה א' בּוּקר, שבמהלכו היה אמור להיפגש בשעה תשע עם תלמידי כיתה ב' לעיני סוללת מצלמות טלוויזיה ועיתונאים. הם היו בבית הספר כשהגיע הדיווח על המטוס השני. מורל המתין עם שאר אנשי הנשיא בכיתה סמוכה. היה בה מקלט טלוויזיה, ועד מהרה נראה בו תיעוד בווידיאו של ההתנגשות במגדל הדרומי. שני המגדלים עלו עתה באש.

אנדרו קארד, ראש סגל הבית הלבן בממשל בוש, הלך לכיתה הסמוכה כדי ללחוש את הבשורה באוזנו של הנשיא, שישב על כיסא מול התלמידים והקשיב להם מקריאים ספר על עֵז מַחמד.

"מטוס נוסף פגע במגדל השני," אמר קארד. "אמריקה מותקפת."

המצלמות לכדו את המבט ההמום של הנשיא. היו שלעגו לו על כך אחר כך, אך מהי הבעת הפנים הנכונה לשמע דיווח שכזה? בוש היה נחוש בדעתו להישאר רגוע. הוא נשאר לשבת מול הכיתה עד שהסיפור נגמר, אך התנהגותו השתנתה מן הקצה אל הקצה. קודם לכן היה עליז ונהנה מהופעתם של הילדים. כעת הוא היה עגמומי, וניכר בבירור שמחשבותיו נודדות למקום אחר. כשהסיפור נגמר הוא החמיא לתלמידים ויצא בצעדים מהירים אל הכיתה הסמוכה. על מסך הטלוויזיה נראתה טיסה 175 של יונייטד איירליינס מבקעת את המגדל הדרומי בהילוך אטי ומתפוצצת בכדור אש. פליישר התייעץ עם הנשיא, וזה שירבט כמה משפטים בחופזה ואז חזר אל הכיתה ההומה כדי לעמוד שוב מול המצלמות והעיתונאים.

"גבירותי ורבותי, זהו רגע קשה לאמריקה," הוא פתח ואמר.

מטוסים נפלו מהשמים, חוטפים־מתאבדים ניווטו אותם אל תוך מבני הציבור המפורסמים ביותר של המדינה, העלו באש את עצמם ואת נוסעי המטוסים והרגו אלפים. ואיש לא ידע כמה מטוסים כאלה יש.

מורל חשב לעצמו שחייבים להעביר את בוש מיד למקום אחר. הוא החל ללכת לעבר סוכן של השירות החשאי, אך ראה שאנשי האבטחה כבר הקדימו אותו. הם כיוונו אותו אל מחוץ לבניין, לעבר שיירת כלי הרכב. כשהנשיא סיים את הצהרתו הקצרה הם יצאו מיד לשדה התעופה.

הבשורות הרעות רק המשיכו לזרום. מטוס שלישי, טיסה 77 של אמריקן איירליינס, פגע בפנטגון עוד כשהיו בדרכם צפונה על כביש 41. לפתע נראה שכל בניין גבוה, כל אנדרטה, כל אתר אמריקני ידוע נתון בסכנה. איפה יפגע הבא בתור? לא היה שום דבר דמיוני בממדי הבהלה של אותן שעות ראשונות. אך לצד הפחד הפיגועים עוררו גם משהו קדום, ראשוני, מין יצר הגנה עצמית. שבעים ואחת דקות בלבד לאחר הפגיעה במגדל הצפוני, במרחק מאות קילומטרים ממערב לניו יורק, בשמי פנסילבניה, התארגנו נוסעי טיסת יונייטד איירליינס מס' 93 בחופזה ותקפו את האנשים שחטפו את מטוסם. הוא התרסק בשדה בשאנקסוויל, פנסילבניה, ממזרח לפיטסבורג.

התגובה היתה פתאומית והקיפה את המדינה כולה. הצבא גייס לוחמים ואיבטח את בסיסיו. נמלי תעופה נסגרו, רחובות נחסמו, בניינים פונו.

בשיקגו, אובמה הבין שאיש כבר לא יחזור למרכז תומפסון בזמן הקרוב. הוא נכנס למכוניתו ונסע כמה דקות עד למשרד עורכי הדין שבו עבד. משרדי דייוויס, מיינר, בארנהיל וגאלאנד שכנו בבית לבנים בעיר. היה להם חדר ישיבות קטן עם טלוויזיה במרתף, ועובדי המשרד התכנסו כדי לצפות בטרגדיה המתפתחת לנגד עיניהם. יחד עם מיליונים ברחבי העולם, גם הם ראו גברים ונשים תקועים בקומות העליונות של מגדלי התאומים, עדיין בחיים, מצטופפים על אדני חלונות כשמאחוריהם להבות, מנופפים בייאוש לעזרה שלא יכלה להגיע אליהם, מנסים להבין מה לעשות, חלקם קופצים אל מותם. אובמה צפה עם האחרים במגדלים שנפלו, ודמיין את האלפים שנלכדו בפנים. הם ראו את העשן והלהבות מיתמרים מתוך קיר הרוס של הפנטגון.

קפטן ביל מֶקרֵייבֶן צפה במתרחש ממיטת בית חולים בביתו בסן דייגו, שם היתה עדיין שעת בוקר מוקדמת מאוד. גם כששכב כך על גבו שמר קצין יחידת העילית "אריות הים" על הופעה צבאית מובהקת. גופו הגבוה היה רזה ושרירי. תספורתו הקצוצה הבליטה את אוזניו הבולטות, ושני חצאי פניו, העליון והתחתון, היו מעט מעוקמים, כך שלסתו הארוכה הזדקרה קלות בזווית ששידרה נחישות. לאחרונה, קפטן מקרייבן לא עשה יותר מאשר לעבור בזהירות ממיטת בית החולים לכיסא הגלגלים ובחזרה. היה בחולשה הזאת משהו משפיל לאדם פיזי כמוהו. הוא היה כוכב אתלטיקה בבית הספר התיכון שלו בסן אנטוניו, טקסס, ובתום לימודיו התגייס לצבא. כמו כל חייל המשרת ביחידת עילית למבצעים מיוחדים, גם הוא הקדיש את חייו לדחיקת גבולותיו, הנפשיים והגופניים... ואצל רוב האנשים, בסופו של דבר יש לזה מחיר. חודשיים קודם לכן הוא עבר תאונת צניחה מחרידה, כשנפל בנפילה חופשית מגובה 10,000 רגל עד שהתנגש במצנח פתוח של קופץ אחר. הוא הסתחרר בפראות והיה רק בהכרה חלקית, אך הצליח למשוך את רצועת הפתיחה ולהציל את חייו; אלא שאחת מרגליו הסתבכה בין חוטי המצנח והשנייה ברצועות, כך שמעוצמת פתיחת המצנח גופו כמעט נקרע לשניים. הוא סבל מסדק באגן הירכיים ומשבר בגב, ואחד משרירי דופן בטנו פשוט נקרע ממקומו. בעתיד הקרוב לא מצפה לו שום משימה נועזת, וגם אם יצליח להשתקם ולקום מכיסא הגלגלים, גופו תמיד יזדקק לפלטות ולפינים.

הוא הצליח לחמוק מבית החולים באמצעות בקשה להעביר את מיטתו הביתה, וכך קרה שראה שם את הפיגועים בעת התרחשותם באותו בוקר. הוא לא חש מרירות. מקרייבן השלים עם הניפוי האכזרי של מקצועו. הוא הניח שאילו היה טוב מספיק כדי לצנוח בנפילה חופשית עם צוות לוחמיו בשדה הקרב, התאונה מעולם לא היתה קורית לו. הוא פשוט לא עבר את הסינון. אובדן הסיכוי להתקדם בסולם הדרגות לא הטריד אותו. אילו היו לו שאיפות לקידום, לא היה מתגייס ל"אריות הים". כך היה גם בצבא; שירות ביחידות למבצעים מיוחדים מוביל ללחימה בקבוצות קטנות ולא לתפקידי פיקוד, הכרוכים בדרך כלל בקבלת אחריות על יותר ויותר חיילים. הכוחות הסדירים התייחסו ליחידות למבצעים מיוחדים כאל משהו... "לא סדיר". אדם שהולך בדרך הזו רוצה לקפוץ ממטוסים ולפוצץ דברים ואולי להעמיד את עצמו במבחן של משימה אמיתית אפילו כשהאומה לא נתונה במלחמה רשמית. הוא היה בן ארבעים וחמש ותפקידו האחרון היה קומודור במספן ללוחמה מיוחדת בצי בקוֹרוֹנָדוֹ, והוא תיאר לעצמו שזה היה התפקיד הטוב ביותר שיהיה לו אי פעם. הוא יתגעגע במיוחד לאקשן.

מקרייבן נלחם במלחמת המפרץ הראשונה והתאמן לקראת משימות נועזות במשך כל חייו הבוגרים. לא היתה כל דרך לדעת איך בדיוק תגיב ארצות הברית לפיגועים הללו, אך היה ברור שהמדינה נמצאת במלחמה, ושהמלחמה תחלוף על פניו.

לא היה ברור מי אחראי לכך, אך סביר להניח שמדובר בגוף לא מדינתי. זו כנראה קבוצה קטנה של קנאים קיצונים הפועלים מכמה מקומות ולכן קשה למצוא אותם ולהגיע אליהם. מלחמה תמיד יוצרת אתגרים חדשים. אומה המתעוררת לפעולה בשל איום חדש צריכה לחפש את דרכה בזהירות, להמציא את האסטרטגיה והטקטיקה שיביאו לה את הניצחון. המלחמה לא תהיה קצרה — במקרה הזה כמעט עשור — אך מעמדתו הייחודית, מקרייבן היה יכול לחזות את סופה. הוא הכיר את תחום "המבצעים המיוחדים" כמו את כף ידו. הוא כבר היה משוכנע — ובטלוויזיה החלו להופיע הרמזים הראשונים לכך — שזוהי עבודה של קבוצת טרור קטנה הקוראת לעצמה אל־קאעידה. אנשים כמו מקרייבן שמעו על אל־קאעידה הרבה יותר מרוב תושבי המדינה. ואם לא על הקבוצה הזו, אז על אחת דומה לה. איך נלחמים בארגון חמקמק ונטול־מדינה שרוקח מתקפות־פתע שכאלה? נלחמים בו באמצעות מודיעין ויחידות מיוחדות מאומנות היטב כמו "אריות הים", לוחמים המסוגלים להכות במהירות ובדייקנות בכל מקום בעולם. הוא ראה זאת בבירור. הפלגה שלו תצא למלחמה בלעדיו.

אך יותר מרוב האנשים הוא ידע גם שהמלחמה הזו תהיה ארוכה. עם הזמן הוא יחלים. עם הזמן אולי יימצא הנתיב שיאפשר לו לפלס את דרכו בחזרה פנימה.

בוושינגטון, מישל פְלוֹרנוֹי ראתה את העשן מיתמר מתוך הפנטגון, מעבר לנהר הפוטומק. היו לה הרבה חברים שעבדו שם.

בגיל ארבעים, עם תארים מהרווארד ומאוקספורד, היו לתפיסותיה של פלורנוי השפעה רבה בחוגים ביטחוניים, והיא היתה אחת הנשים היחידות בוושינגטון שבנתה לעצמה קריירה בתחום הביטחון הלאומי. כל מי שהכיר אותה ידע שזו רק שאלה של זמן עד שתכבוש עמדה בכירה יותר בפנטגון. אך לעת עתה, כמו רבים בוושינגטון שזוכים במשרות ממשלתיות הודות לעלייתה של מפלגה פוליטית כזו או אחרת, גם הרקע של פלורנוי כאשת תכנון בכירה בפנטגון בתקופת ממשל קלינטון דן אותה — כמו מומחי מדיניות רבים אחרים — למעין תקופת גלות במהלך כהונתו הראשונה של ממשל רפובליקני.

פלורנוי נודעה כמי שדוגלת בגישה הבינלאומית לביטחון הלאומי, גישה המבוססת יותר על שותפויות ופרגמטיזם מאשר על אידיאולוגיה. הנשיא בוש אייש רבות מהמשרות בתחום ההגנה בממשלו באנשים שנוטים להשתמש בכוחה הצבאי של ארצות הברית באופן חד־צדדי, לחפש שותפים בינלאומיים אך לא לאפשר להם להגביל אותה. כשהאומה היתה במצב של שלום, ההבדלים הפילוסופיים הללו עניינו בעיקר מומחים לדבר והוצגו בפורומים הקשורים לתכנון ולפיתוח צבאיים. מוקדם יותר באותו בוקר התראיינה פלורנוי בתחנת הרדיו הציבורי הלאומי בנוגע לכמה מן היוזמות שמתכנן מזכיר ההגנה דונלד ראמספלד. היא עבדה בצוות חשיבה דו־מפלגתי ששמו "המרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים" (CSIS), הרצתה באוניברסיטה לביטחון לאומי וסייעה לפנטגון לגבש את "הסקירה הארבע־שנתית", תוכנית אסטרטגית רחבת היקף שסיפקה למשרד ההגנה את המתווה המעשי ביותר לסדרי העדיפויות הלאומיים בתחום ההגנה. כשהמטוסים החלו לפגוע בבניינים, פלורנוי השתתפה בתדרוך בינלאומי בנושא תחזיות ביטחוניות בבניין ששכן מול הבית הלבן, מעברו השני של הרחוב.

כל הבניינים בסביבה פונו. כשעמדה בשדרות פנסילבניה והתבוננה בעמוד העשן המאיים מעבר לנהר, היא ידעה שכל מה שדיברו עליו בתדרוך ההוא איבד לפתע כל רלוונטיות, כאילו מישהו העביר מחק על פני כל הלוח. סדרי העדיפויות הביטחוניים של אמריקה משתנים מן הקצה אל הקצה, ובאמצעים אלימים.

היא צעדה מרחק כמה רחובות אל משרדי CSIS, התקשרה הביתה כדי לבדוק מה שלום ילדיה ואז החלה לנסות להשיג חברים מהפנטגון בטלפון, ללא הצלחה. כיוון שכך, היא ענתה לכמה שיחות מעמיתים ומכתבים, בהם כתב הרדיו הציבורי שעמו שוחחה רק כמה שעות קודם. היא היתה שותפה לחשד ההולך וגובר שהפיגועים היו עבודה של אל־קאעידה, אך בשלב ההוא זאת היתה רק השערה.

* * *

דמוקרט "גולה" אחר, תומס דוֹנילוֹן, היה גם הוא במרכז וושינגטון ועבר בדיקה רפואית שנתית במרפאה ברחוב M. הוא היה בן ארבעים ושש, גיל שבו שנים של שעות עבודה רבות בישיבה מתחילות לגבות מחיר, בייחוד אצל אדם גדול ממדים כמוהו. דונילון, עורך דין שעבד כבר שנים רבות במסדרונות הממשל, היה ידוע כמי שעושה עבודה של שלושה, וגזרתו הרפויה העידה על כך. אפילו בבירה העולמית של המכורים לעבודה הוא נחשב למשהו מיוחד. דונילון היה העוזר הצעיר ביותר במטהו של הנשיא ג'ימי קרטר ב־1977, ושימש כראש סגל מחלקת המדינה בממשל קלינטון. הוא הצטרף למסע הבחירות של קלינטון ב־1992 כממלא מקומם של הנשיא ג'ורג' בוש האב ושל המועמד העצמאי רוס פֶּרוֹ בהכנות לעימות המשולש. שעות של הכנות ציידו אותו בעובדות ובדוגמאות מאלפות. הוא היה טיפוס עקשן. נעים הליכות תמיד, אך קשוח. הוא נהג לחשוף את שיניו כשדיבר, גם העליונות וגם התחתונות, כך שהמילים נדמו לעוסות. קלינטון אהב להיכנס עמו להתגוששויות מילוליות לפני עימותים חשובים. כעת, פחות משנה מתחילת כהונתו של הממשל הרפובליקני החדש, הוא התרגל לחיים כשחקן ספסל ורתם את התואר במשפטים ואת הניסיון שרכש במסדרונות הממשלה כדי לעבוד כלוביסט של התאחדות המשכנתאות הפדרלית הלאומית (המכונה פאני מיי).

כשהרופא סיים לבדוק אותו, הוא יצא עם מכוניתו מן החניון שמתחת לבניין ונקלע היישר לפקק תנועה. בנייני משרדים ברחבי הרובע התרוקנו. דומה היה כאילו כל כוח העבודה הממשלתי עושה את דרכו הביתה. דונילון ניסה להתקשר לאשתו, אך בשל העומס על קווי הטלפון הסלולרי השיחה לא הגיעה ליעדה. הוא הדליק את הרדיו והאזין באימה תוך כדי התקדמות אטית לכיוון צפון־מזרח, אל ביתו. הנסיעה ארכה זמן רב. כשהגיע ראה שגם אשתו חזרה מהעבודה, לאחר שאספה את בתם מוקדם מגן הילדים בבת'סדה. הם הדליקו את הטלוויזיה וצפו עם כל המדינה.

* * *

מייקל ויקֶרס היה רחוק רק כמה רחובות משם, במשרדיו של צוות חשיבה קטן משלו ששמו "המרכז להערכות אסטרטגיות ותקציביות". הוא הקים אותו לאחר שעזב את עבודת המודיעין והצבא. עשרים שנה קודם לכן, כשהיה קצין סי־איי־אי מתוחכם, הוא שאירגן את הסיוע הסמוי של ממשלת ארצות הברית לקבוצת מנהיגי שבטים וקיצונים אסלאמיים, שלא היה ביניהם כמעט כל קשר, כדי להילחם בברית המועצות באפגניסטן, פעולה שנחשבת למשימה החשאית הגדולה ביותר בתולדות סוכנות הביון. ויקרס, קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של הצבא, היה לאגדה בתחומו. הוא היה מומחה למזרח הקרוב, בעל קשרים ענפים באזור, והקריירה שלו, ששילבה בין מודיעין ובין מבצעים מיוחדים, עתידה להתגלות כבעלת ערך ייחודי במלחמה החדשה הזאת. יום לאחר מכן הוא כבר חזר לעבודה בפנטגון כיועץ; ראמספלד זימן אותו כדי שיעזור לו להבין איך צריכה ארצות הברית להגיב.

בבוסניה היו אלה שעות הערב המוקדמות, ובריגדיר־ג'נרל דייוויד פטראוס ישב במפקדת חטיבה סקנדינבית־פולנית כשהגיעו החדשות. פטראוס, גבר קטן, צנום וצולע קלות מתאונת קפיצה לפני שנים, ישב עם קבוצת קצינים ממדינות זרות כשהמגדלים קרסו. הוא הבין שהמשימה שלו, כמו של כל חייל אמריקני אחר, עומדת להשתנות. הוא חשד מיד באל־קאעידה ובמייסדה, אדם ששמו אוסאמה בן לאדן.

זה לא היה ממש ניחוש פרוע. פטראוס כיהן כקצין בכיר במטות המשולבים בפנטגון בשנים 1999-1997, בתקופה שבה ניהל ממשל קלינטון דיונים תכופים בשאלה אם יש לנסות ולרדוף את המנהיג האסלאמי הקיצוני, ואם כן — כיצד. אז הוחלט לשגר טילי שיוט לעבר יעדי אל־קאעידה בסודאן ובאפגניסטן, מחווה שעשתה הרבה רעש אך לא השיגה הרבה יותר מזה. בן לאדן היה חמקמק. כעת התגובה תהיה הרבה יותר רחבה — שינוי עולמי. אחד מתפקידיו של פטראוס בבוסניה היה לפקד שם על כוח משימה משותף חשאי, שהורכב מנציגי עילית של כל תחומי השירות, ושתפקידו היה לאתר פושעי מלחמה נמלטים מסרביה ומקרואטיה, לאסוף עליהם מודיעין, ואז להסתער במבצעים מהירים על היעדים, בדרך כלל ממסוקים בשעות הלילה.

עוד לפני שעלה לטיסה שהחזירה אותו אל מפקדתו שלו, פטראוס כבר חשב איך להתאים את המשימה שלו לזירה החדשה.

הסטודנט בן רוֹדס צפה בטרגדיה בזמן התרחשותה, מברוקלין שבניו יורק. הוא למד אז לתואר שני בכתיבה יוצרת ב־NYU אך שלח את ידו גם בפוליטיקה מקומית. באותו יום היו בחירות בניו יורק, והוא מצא את עצמו מחלק עלונים של מועמדת למועצת העיר ששמה דיאנה רֵיינָה. רודס נקלע אל עולם הפעילות הפוליטית בעקבות עימות עם ספק־סוציאליסטים בתיכון הפרטי שבו למד באפר וסט סייד, ולאחר מכן עם רפובליקנים נוסח טקסס באוניברסיטת רייס. הוא חשש כי אם יֵשב בחיבוק ידיים, יפקיר את הזירה לדוגמטים. לכן יצא אל טיילת החוף של ברוקלין הייטס כדי לחלק עלונים.

הלהבות והעשן שהיתמרו מן המגדל הצפוני היו מזעזעים למדי. רודס הניח שהיתה תאונה קשה. כעבור שבע־עשרה דקות ראה מעבר לאיסט ריבר הבזק חזק במרומי המגדל הדרומי, ואז שני ראשי הבניינים עלו בלהבות ושלחו שתי אלומות עשן שחורות וגדולות אל קו הרקיע של מנהטן. הוא לא האמין למראה עיניו. מכשיר הקשר של השוטר שעמד לידו צווח "כל הכוחות להשיב", ופרץ של סירנות מילא את האוויר. רודס הסתובב וראה את הכביש המהיר ברוקלין־קווינס שמתחתיו מתמלא באמבולנסים ובניידות משטרה שדהרו באורות מהבהבים צפונה לכיוון גשר ברוקלין, והלאה אל מנהטן.

שובלי הלהבות והעשן סירבו להתפוגג. עוצמת האירוע היתה בלתי נתפסת. הוא המשיך לצפות במתרחש ואז נפל המגדל הדרומי. שום קול לא הגיע אליו מעבר לנהר. שום רעם או נפץ. גורד השחקים פשוט קרס כערמת פנקייקים, התקפל אל תוך עצמו כאילו תוכנן כך, והפך לעננה גדולה ולבנה של הריסות.

הוא החל לצעוד. נראה ברור שגם גורלו של המגדל הצפוני כבר נחרץ, והוא לא היה להוט לראות זאת. המגדלים היו מאבני הדרך של ילדותו בניו יורק. דבר בהשקפת עולמו כצעיר בן עשרים ושלוש לא איפשר לו להכיל את מה שראה זה עתה. רודס העריץ את ארנסט המינגוויי — כסטודנט לתואר ראשון החזיק בכיסו האחורי במשך שנים עותק בכריכה רכה של וזרח השמש. בלב כתיבתו של המינגוויי שכנה האמונה שעם אמיתות קשות יש להתמודד בצורה בוטה וישירה. רודס, שחלם לכתוב רומנים, התרחק גם הוא מהבדיון באותו יום. הוא לא ידע מה ראה זה עתה, אך הבין שזהו דבר שצריך להתעמת איתו בצורה בוטה וישירה. כמו אמריקנים רבים שחזו באירועים במו עיניהם, גם חייו שלו לא ישובו לעולם למסלולם.

הנשיא בוש היה באוויר כשהמגדלים נפלו. הוא צפה במתרחש עם אנשי המעגל הקרוב ביותר אליו מחדר הסגל בקדמת מטוס אייר פורס 1, שבו קלטו שידורי טלוויזיה מקומיים. האותות הופיעו ונעלמו לסירוגין. בוש נחרד מן העובדה שאין במטוס שידור טלוויזיה לווייני, והחליט לטפל בזה. אחד הפרשנים אמר שאת האחריות לפיגועים קיבלה על עצמה החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין.

למורל זה לא נשמע הגיוני. הארגון התפלג לפני שנים מאש"פ, וכבר כמעט נכחד לחלוטין.

"מה אתה יודע על הקבוצה הזאת?" שאל אותו בוש.

"אין להם היכולת להוציא לפועל פיגוע כזה," השיב מורל.

כעבור דקות ספורות, כבר חזרו בהם העיתונאים מהדיווח.

המעבר למצב מלחמה היה ממש מרשים. כשהשיירה הגיעה אל מסלול ההמראה בנמל התעופה הבינלאומי סרסוטה־בריידנטון, כיתרו אנשי השירות החשאי את האייר פורס 1, חמושים ברובים אוטומטיים. אף אחד לא ראה פיגוע כזה בעבר, ולכן אף אחד לא ידע למה לצפות עכשיו, מי עומד מאחורי הדבר הזה, או מה תהיה העוצמה שלו. כולם היו חשודים. הסוכנים בדקו כל תיק לפני שפמליית הנשיא עלתה בכבש המטוס, גם את תיקיהם של קארד ומורל, ואפילו את תיקו של הקצין שנושא את קודי הגרעין.

איש הסי־איי־אי עלה למטוס ושאל את אחד הסוכנים, "לאן אנחנו טסים?"

"פשוט נסתובב קצת באוויר," הוא אמר.

כשגשם של מטוסים יורד מהשמים, אולי המקום הבטוח ביותר לנשיא הוא פשוט... למעלה.

הם טסו לבסיס חיל האוויר בארקסדייל בלואיזיאנה, כדי לתדלק ולהצטייד באספקה. על מסלול ההסעה עמדו בשורה מטוסי הפצצה. שוב ושוב נשמעו דיווחים על פיגועים נוספים: פצצות, עוד מטוסים־שהוסבו־לטילים, איום על אייר פורס 1, דיווח על פיגוע שכוון אל חוותו של בוש בקרופורד, טקסס. כולם יתבררו כדיווחי שווא, אך לאור מידת התעוזה והזוועה של הפיגועים שעליהם כבר דווח, כל בהלה חדשה נשמעה מתקבלת על הדעת.

כשהנשיא ירד ממטוסו כדי לצלם הודעה לעם האמריקני, מורל נשאר לשבת במקומו עם רוב אנשי הסגל. צוות המטוס העמיס בחופזה מים ומזון; איש לא היה בטוח כמה זמן ימשיך הנשיא להסתובב באוויר. כשאחד השלישים הצבאיים צעד במעבר עם רשימת הנוסעים בידו, והורה לאנשים מסוימים לרדת, שאל איש הסי־איי־אי מה קורה.

"אנחנו מורידים כאן כמה אנשים," הוא אמר.

"מה איתי?" תהה מורל.

"אנדי קארד אומר שאתה נשאר."

הם המריאו עם מטען קל יותר, בדרכם לפיקוד האווירי האסטרטגי של חיל האוויר באומהה, נברסקה. כשהיו שוב באוויר, נקרא מורל פעם נוספת אל תאו של בוש.

"מי עשה את זה, לדעתך?" שאל אותו הנשיא.

מורל שוחח בטלפון עם לאנגלי, אך עד עתה איש לא היה מסוגל לתת לו תשובה מוחלטת.

"יש שתי מדינות טרור המסוגלות לכך, איראן ועיראק," אמר מורל לנשיא, "אבל שתיהן יודעות שמפעולה כזאת הן לא ירוויחו כלום, אבל עלולות להפסיד המון. אם הייתי צריך לנחש, הייתי שם הרבה כסף על כך שזו אל־קאעידה."

"אז מתי נדע?" שאל בוש.

מורל לא היה מסוגל לומר. הוא הסביר כמה זמן נדרש לסוכנות עד שהפנתה אצבע מאשימה בצורה ודאית בפיגועים קודמים — הפיצוץ במגדלי חוֹבּאר בסעודיה ב־1996, הפיצוצים בשגרירויות ארצות הברית בטנזניה ובקניה ב־1998, פיצוץ המשחתת האמריקנית קוֹל מול חופי תימן בשנת 2000. במקרה הראשון נדרשו עשרה ימים; בשני האחרים — כמה חודשים.

"או שנדע בקרוב, או שזה ייקח קצת זמן," הוא אמר.

אך בפועל, הבשורה הגיעה מהר. אנליסט בלאנגלי בדק את רשימות הנוסעים של טיסות הדמים ומצא קשר ישיר בין כמה מהחוטפים ובין אל־קאעידה. המידע הזה היה ידוע כבר כשעה, אך לא הועבר למורל. במקום זאת, בוש קיבל את הדיווח בשיחת וידיאו מראש הסי־איי־אי ג'ורג' טנט, לאחר שנחתו באומהה. בשלב זה המרה הנשיא את פיהם של מאבטחיו, והנחה אותם לטוס בחזרה לוושינגטון. הוא התכוון לפנות לאומה באותו ערב ורצה לעשות זאת מהבית הלבן.

בדרכם חזרה לוושינגטון מורל תידרך שוב את בוש, הפעם בנוגע לדוח מודיעין זר הקובע כי בארצות הברית קיימים תאים רדומים המוכנים להוציא לפועל גל פיגועים שני. באחד מתדרוכיו באוגוסט הזהיר מורל את בוש מפני רצונה של אל־קאעידה לתקוף, אך אז היה זה דיווח בפרופיל נמוך מאוד. לא הורגשה אז שום דחיפות, וגם לא צורך להעביר תחושה כזו, למרות כותרתו המבהילה של הדיווח עצמו: "בן לאדן נחוש להכות בתוך ארצות הברית". ודאי לא שום דבר בממדים של מה שהתרחש זה עתה. חלק גדול מהעובדים יצאו לחופשה באוגוסט, ולכן מורל מצא עצמו לא פעם בחודש זה מגשש באפלה אחר חומרים שאפשר להציג בפני הנשיא. הוא כינה אותם "פיסות שעמום של קיץ". היו אלה בדרך כלל דיונים אסטרטגיים רחבי יריעה באיומים פוטנציאליים שחיי המדף שלהם היו ארוכים יותר מרוב העניינים שעל סדר היום, בעיות מאיימות שהטרידו את הסוכנות, אך היו דלות בפרטים. בן לאדן כבר אמר שיעשה משהו גדול בארצות הברית, משהו שלדבריו "ישמח מאוד" את חסידיו, אך האיש הזה כבר השמיע איומים כאלה במשך שנים. בדיווח צוין כי האף־בי־איי מנהל "שבעים חקירות שטח מלאות" בנוגע לאיומים הקשורים לבן לאדן. ליבת הדיווח היתה שאל־קאעידה מתכננים משהו ושלממשל האמריקני אין כל מושג מהו, ולמרות זאת הוא עושה כל שלאל ידו כדי למנוע אותו.

אייר פורס 1 החל לנחות בבסיס חיל האוויר אנדרוז לפנות ערב. רבים מהאנשים על המטוס נימנמו; יום עבודה ארוך וקשה כבר היה מאחוריהם, והם ידעו שמחכה להם עוד לילה ארוך. מורל התעורר והביט מחוץ לחלון. שני מטוסי אף־16 ליוו אותם בנחיתתם, וטסו במבנה מדויק מול קצה כל כנף, קרוב כל כך עד שמורל היה יכול לראות את פניו של הטייס בתאו. במרחק ראה שעשן עדיין מיתמר מן הפנטגון.

בהמשך אותו ערב ישב בביתו וצפה בנשיא פונה אל האומה בטלוויזיה. לפני שהלך לישון, בדק מורל מה שלום ילדיו, שישנו בתוך ערמות של בובות בעלי חיים. הוא חשב לעצמו: העולם שבו הם חיים השתנה לבלי הכר, ולהם אין שום מושג.

באותו ערב נאם הנשיא בוש מתוך החדר הסגלגל.

"היום הותקפו אזרחינו, אורח חיינו ועצם חירותנו בסדרה של מעשי טרור מכוונים וקטלניים," הוא אמר. הוא תיאר את אירועי היום בפרוטרוט ושיבח את אלה שהגיבו, מתוך סיכון אישי גדול, לאירועי החירום. הוא נדר "למצוא את האחראים ולהביא אותם לדין."

האחראי העיקרי, אוסאמה בן לאדן, לא היה מוכר מאוד מחוץ לחוגי הביטחון הלאומי עד אותו יום, אך עד מהרה הפך לטרוריסט המפורסם ביותר בעולם. במרוצת השבועות והחודשים הבאים הוא הודה באחריות לפיגועים, שיבח את החוטפים הרצחנים אשר נפלו חלל למען מטרתו, וצולם בווידיאו מצחקק בהנאה ומהלל את אללה על הצלחתם.

"הנה אמריקה, שהוכתה בידי אלוהים באחת מנקודות התורפה הגדולות ביותר שלה," הוא אמר בקלטת ששוחררה כמה שבועות לאחר מכן, כשהוא לובש מעיל בצבעי הסוואה ויושב לצד הקלשניקוב שנשא עמו מימי הג'יהאד נגד ברית המועצות, ובזקנו הארוך כבר צצים פסים אפורים. "בנייניה הגדולים נהרסו, תודה לאל. הנה אמריקה, מפוחדת מצפונה ועד דרומה, ממערבה ועד מזרחה. תודה לאל. הטעימה שאמריקה זוכה לה כעת היא כאין וכאפס לעומת מה שטעמנו אנחנו במשך עשרות שנים. אומתנו [ובכך התכוון למוסלמים בכל העולם] טעמו את ההשפלה והזלזול הללו במשך יותר משמונים שנה [מאז נפילתה של האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה]."

מ־11 בספטמבר ואילך, כל יום שבו הצליח בן לאדן לחמוק מציפורניה של אמריקה היה מבחינתו ניצחון. קשה להפריז בחשיבות העניין הזה. לא משנה מה עוד עשתה המדינה כדי לנקום את 11 בספטמבר, לא משנה כמה משטרים הפילה, לא משנה כמה הצליחה לחבוט באל־קאעידה ולשתק אותה, כל יום שהאדם הזה נותר חופשי היה בבחינת עלבון. המשמעות היתה שהוא עשה זאת וחמק מעונש, ואולי אף עלול לחזור ולעשות משהו דומה בעתיד.

שני האנשים שהנהיגו את ארצות הברית בעשר שנות הלחימה הבאות הגיבו בצורה שונה להפליא לפיגועים. בוש תיעד את תחושותיו בספרו נקודות הכרעה (Decision Points). אובמה תיאר את שלו בנאומיו ובמאמריו בשנים שלאחר מכן, והוא שוחח איתי על כך בחדר הסגלגל.

בוש חש זעם ודחף מיידי לנקמה. "מישהו העז לתקוף את אמריקה," הוא כתב. "והוא ישלם על כך."

כשנחתו בבסיס חיל האוויר בבארקסדייל באותו יום, שורות מטוסי ההפצצה שחנו על המסלול הזכירו לבוש את הכוח המבהיל שבשליטתו. אדם אחר שהיה עד למחזה כזה אולי היה מהרהר בחוסר התכלית שבמאגר נשק מתקופת המלחמה הקרה כנגד אויב חסר מדינה ללא כתובת קבועה, אבל בוש כתב מאוחר יותר, "ידעתי שיהיה זה רק עניין של זמן עד שאשתמש בכוח הזה כנגד כל מי שהורה על המתקפה הזו."

בדברים שנשא בערב שלאחר הפיגועים הוא הרחיב את טווח פעולת התגמול הצפויה שלו: "לא נעשֶה כל הבחנה בין אלה שביצעו את הפעולות הללו ובין אלה שנותנים להם מחסה." להיטותו של הנשיא להשיב מלחמה שערה המשיכה לצבור תאוצה. היא הביאה לתנועתם של צבאות ענק, לפלישה לשתי מדינות ולכיבושן, וליציאה למשימות צבאיות ומודיעיניות קטנות יותר בכל רחבי הגלובוס. המשימות הללו כילו את שבע וחצי השנים הבאות לכהונתו של בוש כנשיא, הרגו ופצעו קשות אלפים רבים, ועיצבו יותר מכול את העשור הראשון של אמריקה במאה העשרים ואחת. המלחמה באפגניסטן, שהיתה המדינה הראשונה שהותקפה, תבררה כארוכה ביותר בתולדות ארצות הברית. בעיראק נפתחה מלחמה יקרה ועקובה מדם אף יותר, מתוך אמונה מוטעית שהרודן סדאם חוסיין נושא באחריות משיקה כלשהי לפיגועים ומטפח מאגר נשק שעלול לחולל פגיעה קשה עוד יותר. אף שכל ההנחות הללו התגלו בדיעבד כמוטעות, הרי שתגובתו של בוש שיקפה במדויק את הלך הרוח בציבור, ובמידה מסוימת ענתה על הצורך של האומה למתוח את שריריה ולהחזיר מהלומה לאויביה.

תגובתו של בוש ב־11 בספטמבר היתה לחפש מישהו להפציץ. ברק אובמה, לעומת זאת, נשמע מוכן לצאת במעין קמפיין עולמי למלחמה בעוני.

מעטים הביעו עניין כלשהו במחשבותיו של הסנאטור ממדינת אילינוי, אך בימים שלאחר הפיגועים העיתון המקומי בשכונתו, הייד פארק הראלד, פירסם את תגובתו לצד תגובתם של נבחרי ציבור מקומיים אחרים. אובמה סיפק תשובה שאפשר אולי לצפות לה מפעיל קהילתי לשעבר בעל רקע בינלאומי מובהק — אביו היה קנייתי, ובשנות ילדותו המוקדמות חי אובמה עם אמו באינדונזיה (הוא עדיין דיבר מעט אינדונזית, שפה שלמד כילד). כשהיה סטודנט באוניברסיטת קולומביה וחי בצפון מנהטן, הוא הקדיש חלק גדול מלימודיו ליחסים בינלאומיים, ונסע רבות בעולם. אין ספק שאובמה, בוודאי יותר מכל נשיא אחר לפניו, עבר תהליך התבגרות גלובלי. העובדה הזו, נוסף על מוצאו הגזעי המעורב ושמו האפריקני, ילבו חשדות עיקשים שאיננו אמריקני אותנטי. הוא חווה על בשרו את הטינה והזעם שמַפנים כלפי ארצות הברית רבים מאלה החיים באזורים בעולם שגורלם שפר עליהם פחות, כמו גם שחורים רבים שגדלו במדינה הזאת. אנטי־אמריקניות לא היתה בשבילו מושג מופשט. הוא נאבק בה ביודעין כל חייו מתוך הזהות הרב־תרבותית והרב־גזעית שלו עצמו, תהליך שאותו תיאר בצורה נוגעת ללב באוטוביוגרפיה שלו מ־1995, חלומות מאבי. בתשובתו להייד פארק הראלד הוא קרא לבחון את שורשי הטרור. "הוא צומח מתוך אקלים של עוני ובורות, של חוסר אונים וייאוש," אמר. הוא קרא לאמריקה "להקדיש תשומת לב רבה יותר למשימה האדירה של טיפוח תקוותיהם וציפיותיהם של ילדים ממורמרים בכל רחבי העולם — לא רק במזרח התיכון, אלא גם באפריקה, באסיה, באמריקה הלטינית, במזרח אירופה, ובין חופינו אנו." דבריו נשמעו כמו מנטרה "שמאלנית" קבועה, ובין שהיו נכונים ובין שלא היה ברור שאינם עולים בקנה אחד עם כעסה של האומה.

למען ההגינות, יש להזכיר שעוצמת כוחותיה המזוינים של אמריקה עדיין לא עמדה לרשותו, והוא עדיין לא היה אחראי להגנתה של האומה. גם האינסטינקטים הפוליטיים שלו לא היו מחודדים. אובמה התקשה להשתלב פוליטית בכל מקום. במרוץ ההוא לקונגרס הביס אותו פעיל חברתי משנות השישים ששמו בובי ראש, ממייסדי מפלגת הפנתרים השחורים בשיקגו שריצה פעם שישה חודשי מאסר על תקיפה בנשק חם. המחוז הראשון שייצג ראש כחבר קונגרס היה מהבודדים באמריקה שיכול להביא אדם בעל קורות חיים כשלו אל הקונגרס. כאן צמחה "אומת האסלאם" של לואיס פרחאן. מוצאו הגזעי המעורב והרקע הבינלאומי של אובמה, וכן עברו בהרווארד, פעלו נגדו. בשנים שלאחר מכן המסר שלו, ואופקיו, התרחבו. הוא כבר החל להניח באגרסיביות את היסודות למערכת הבחירות הבאה שלו — ניסיון (שצלח) להדיח את הסנאטור הרפובליקני פיטר פיצג'רלד ב־2005. אך לעת עתה, תגובתו לאירועי 11 בספטמבר היתה בנאלית להפליא.

היא התבססה על תבנית שנוצקה בווייטנאם. רוב הדמוקרטים הליברלים, וגם אמריקנים שחורים רבים, לא הצליחו מעולם להתגבר על העימות ההוא. רבע מאה לאחר מכן עדיין היו להם נטיות אנטי־מלחמתיות ואפילו אנטי־צבאיות — עוד אחד מהדברים שהוזכרו בגנותו של ראש היתה נפקדותו מהצבא. אך התבנית הפוליטית הרחבה שנוצקה בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים — נִצים רפובליקנים מול יונים דמוקרטיות — החלה להיסדק. הדינמיקה הישנה של "נצים נגד יונים" נעשתה הרבה יותר מורכבת, כשהליברלים החלו לקרוא לפעולות התערבות הומניטריות בסומליה, בבוסניה ובמקומות אחרים בעולם חרף התנגדותם של השמרנים, שיצאו חוצץ נגד מעשים טיפשיים כמו "בניית אומות", "הפיכה לשוטר של העולם" ושיתוף פעולה עם האו"ם.

אובמה הוא אדם זהיר, והימים שלאחר הפיגועים הבליטו את הזהירות הזאת. הוא נראה יותר מתעניין מאשר מרוגז. הוא אמר כי הוא מקווה שאמריקה "תפיק מעט חוכמה מן הטרגדיה הזאת." הוא נשמע כאילו מתחשק לו יותר לחקור את הפיגועים ולא לנקום עליהם. נקודת הרתיחה של דמו היתה גבוהה יותר משל רוב האנשים. הוא ראה בעצמו אדם המיומן בניווט בין קיצונויות שלעולם אינן נפגשות, בין שבמישור התרבותי, ובין שכמו בעבודתו בהרווארד לו רוויו, במישור האינטלקטואלי. אך במקרה הזה, הכוחות שעיצבו בעיני רוחו את מפַגעי 11 בספטמבר — בורות ועוני — כלל לא היו רלוונטיים. המחבלים המתאבדים, כך התברר אחר כך, אינם בני עניים ממורמרים ואף לא מיואשים או נבערים במיוחד. רובם היו סעודים צעירים ואמידים שמשפחותיהם שיגרו אותם אל מעבר לים כדי ללמוד במוסדות אקדמיים יקרים. הם היו דתיים פנאטים, שמנהיגם היה אדם שירש הון עתק. מחאתם לא היתה כלכלית — היא היתה פוליטית ודתית.

אובמה כן קרא לתגובה צבאית כלשהי, אך נזהר אפילו בכך. "עלינו לעשות מאמצים נחושים לזהות את מבצעי המעשים הנתעבים הללו ולפרק את ארגוני ההרס שלהם," הוא אמר. לא "למצוא אותם ולעצור או להרוג אותם," אלא לפרק את ארגוניהם. תגובתו הראשונית של בוש לפיגועים היתה חריפה ורק החריפה עם הזמן, ואילו תגובתו של יורשו בתפקיד היתה ההפך הגמור. כל מחשבות המלחמה של אובמה היו עטופות בשכבה עבה של איפוק. בסופו של דבר הוא הכריז על מלחמה חסרת רחמים, אך האיפוק תמיד נשאר. הוא לא היה פציפיסט. הוא ראה באלימות מוצא חיוני, אבל אחרון. אך כל עוד לא נשא באחריות להגנת האומה, היה יכול להרשות לעצמו לעכל את הבשורות המזעזעות לאט יותר.

האירועים היו חסרי תקדים. אמריקה כבר טעמה שפיכות דמים, פלישות ומתקפות־פתע בעבר. פרל הרבור היתה זיכרון חי בעבור מיליונים. אך בזכות הטלוויזיה, לא היה עוד אירוע בתולדות ארצות הברית שהותיר את חותמו כמו 11 בספטמבר. פרל הרבור היתה רחוקה כשלושת אלפים קילומטר מן היבשת, בתקופה שבה איי הוואי היו רק טריטוריה אמריקנית. הדיווחים על התקיפה היפנית הגיעו דרך הרדיו וכתבות העיתונים. הפיגועים ב־11 בספטמבר התרחשו בשידור חי בטלוויזיה ושודרו לכל העולם, כשרגעי המפתח משוחזרים שוב ושוב בהילוך אטי. דבר לא נעשה כאן בעקיפין ובאמצעות תיווך. היה זה טבח חסר הבחנה באזרחי ארצנו, שהתרחש ממש לנגד עינינו.

כל הוויכוחים בנוגע לעימותים צבאיים שאובמה היה עד להם במהלך חייו — פנמה, אל סלבדור, כוויית, סומליה, רואנדה, בוסניה וכו' — עסקו כולם בשאלות מופשטות על השימוש בכוחה של ארצות הברית. מהי מחויבותה המוסרית של המדינה? עד כמה ראוי להרחיב את הגדרת המושג "אינטרס לאומי"? מהו מחיר ההתערבות? האם היא תשפר את המצב או תחמיר אותו? איך תיראה ההחלטה בעיני שאר העולם? ב־11 בספטמבר לא היה שום דבר מופשט.

כמה ממבקריה העיקשים של ארצות הברית יטענו שהיא הביאה זאת על עצמה. הם יאשימו אותה, בין היתר, במדיניות אינטרסנטית במזרח התיכון, בהפגנת עליונות תרבותית ובהתעלמות קבועה מפערים עולמיים הולכים וגדלים בעושר ובהזדמנויות. הצהרותיו של אובמה עצמו רמזו לכך. אך הרוב הבינו כי שורש הפיגועים נמצא במקום אחר, אפל יותר. האסטרטגיות, התככים והבריתות הגלובליים של וושינגטון עוררו זעם באזורים רבים בעולם, במיוחד במזרח התיכון. התחושות האנטי־אמריקניות היו אמיתיות ומסוכנות. אבל הדבר הזה... הדבר הזה נבע מתוך באר עמוקה יותר של שנאה. מותם של חפים מפשע היה תמיד תוצאה טרגית של מלחמות, אך הדבר הזה היה רצח אקראי כאסטרטגיה. הדבר הזה היה משהו חדש, או שאולי, בעצם, משהו ישן מאוד.

ב־11 בספטמבר, בשעות הערב המאוחרות, התיישב אובמה לצפות בטלוויזיה תוך כדי טיפול בסשה הפעוטה; הוא החליף לה חיתול ואז נתן לה בקבוק. בשלב הזה הקשר בין אל־קאעידה לפיגועים כבר זכה לדיווח נרחב, ועל המסכים הבזיקו תמונותיו של בן לאדן, גבר גבוה, רזה וגאוותן בעל זקן של נביא וגלימות מתנפנפות. תמונתו הזכירה את מראהו הזועם של ג'ון בראון, המתנגד הקיצוני לעבדות, או אפילו את יהווה.2 אובמה כבר ידע יותר מרוב האמריקנים על הבדלן הסעודי הזה ועל תנועתו הקיצונית. בפיצוצים בשגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ב־1998 נהרגו 223 איש, רובם אפריקנים. אלפים נפצעו. לאובמה היתה משפחה בקניה. הוא ביקר בשגרירות ההיא בניירובי. נטייתו לחפש תשובות בהבנה הדדית עמדה כאן למבחן מר וכואב.

2 הכוונה היא לדמות האל כפי שהיא מצטיירת באמנות אירופית מימי הביניים. [כל ההערות הן של המתרגם, למעט אם צוין אחרת]

בסופו של דבר היתה חשיבות גדולה להשפעתם של אירועי אותו יום על ברק אובמה. רק מעטים מאיתנו נדרשים לקבל החלטות של חיים ומוות, או לצווֹת להרוג אדם. ספק אם אובמה תיאר לעצמו באותו לילה שיידרש אי פעם לעשות זאת. נטייתו האישית והאינטלקטואלית היתה לגשר על הפערים בין בני אדם, להביע אמפתיה. לתפיסתו, עימותים צומחים אך ורק מתוך אי־צדק ואי־הבנה. הוא היה ילדם של בן שבט הלוּאוֹ מקניה ונערה לבנה מקנזס. הוא היה שונה בכל אשר הלך, כילד שעבר להתגורר וללמוד בג'קרטה, כגבר צעיר ממוצא מעורב, בעל עור שחור בעולם שרובו לבן. אפילו בתוך־תוכו, סיפור חייו היה גישור על הבדלים. כפי שיספר כעבור שנים לביוגרף דייוויד מאראניס: "הדרך היחידה להבין את חיי היא להניח שמעבר לתרבות, לגזע, לדת, לשבטיות, יש גם מכנה משותף, אמיתות כלליות ואוניברסליות. ושאנו יכולים לגשר על ההבדלים בינינו. אם זה לא כך, קשה למדי להבין את חיי. זהו לב זהותי." האמפתיה היתה סביבתו הטבעית. זוהי השקפת עולם נדיבה, ובדרך כלל גם הנכונה.

אך ב־11 בספטמבר הוא נאלץ להתעמת עם משהו שקרא תיגר על הראייה האופטימית הזאת. ככל שחיפש אחר היגיון שיצדיק או ימתיק את הפיגועים הללו, הוא לא הצליח למצוא אותו מכוח האמפתיה או התבונה. את אמונותיו נוטפות השנאה של בן לאדן לא היה אפשר למתן. למרות הנימה הרכה של התבטאויותיו בפני הייד פארק הראלד אובמה דיבר גם על "היעדר אמפתיה בסיסי מצד המפַגעים: חוסר יכולת לדמיין את אנושיותו וסבלו של הזולת ולהתחבר אליהם."

קשה למצוא עדויות לכך שגם ג'ורג' בוש הבן נתקף הרהורים שכאלה, לפחות לא בגלוי, בנוגע לעצמו או לאחריותו. הוא נולד למשפחה שכוח השלטון עבר בה כמעין זכות אבות, ובבוא הפיגועים הוא היה מוכן ומזומן למלא את תפקידו. אובמה הגיע ממקום הפוך. שורשיו היו נטועים בקרב נטולי הכוח. אך אפילו ניסיונו הרחב לא סיפק לו שום יכולת להבין את אוסאמה בן לאדן.

ארבע שנים לאחר הפיגועים, ולאחר שבחירתו לסנאט האמריקני עוררה גל של התלהבות אלקטורלית שנשא אותו בסופו של דבר אל הבית הלבן, כתב אובמה הקדמה ארוכה לספר זיכרונותיו. בהקדמה הוא חוזר בקצרה ל־11 בספטמבר: "כישורי הכתיבה שלי לא יספיקו כדי לתאר את היום ההוא ואת הימים שבאו אחריו. המטוסים הנעלמים כרוחות רפאים אל תוך הפלדה והזכוכית, המגדלים המתפוררים בהילוך אטי אל תוך עצמם. הדמויות מכוסות האפר המשוטטות ברחובות. הייסורים והזעם. אינני מעמיד פנים כי אני מבין את הניהיליזם הבוטה שהניע את הטרוריסטים באותו יום, ושמניע את אחיהם גם היום. יכולות האמפתיה שלי, הכוח המאפשר לי למצוא את הדרך אל לבו של אדם אחר — גם הם אינם מסוגלים לחדור מבעד למבטיהם החלולים של אלו הרוצחים חפים מפשע מתוך סיפוק מופשט ושלוות נפש."

הוא ציין כי נתיב הרצח של אל־קאעידה בעשור האחרון עבר בסמיכות משונה למשעול חייו שלו — ניירובי, באלי, מנהטן. הוא דיבר על המחבלים במילים קשות יותר מבשנים עברו. הוא גינה כל אדם "המחפש, תחת כל דגל, סיסמה או ספר קודש, ודאות ופשטות המצדיקה אכזריות כלפי אלה שאינם כמונו."

במשך כל חייו, בכל מקום שאליו פנה, אובמה היה שונה מאחרים. הפיגועים גיבשו בתוכו משהו.

כשסשה סיימה את הבקבוק שלה באותו לילה ב־2001, הוא הרים אותה על כתפו וטפח בעדינות על גבה. המראות הנוראיים של היום שעבר שודרו שוב על המרקע שמולו. הוא תהה מה צופן העתיד לה ולאחותה הגדולה, מאליה. הוא הרגיש את הפיגועים באופן אישי, כבן תרבות, כאמריקני וכאב. הוא ניסה לנסח לעצמו הגדרה אישית לרוע.