בצמתים מכריעים – מהפלמח לראשות אמן

פרק 1 המשפחה, הבית וילדוּת בתל אביב איסטנבול

נולדתי באיסטנבול, הגדולה בערי טורקיה ובירת האימפריה העותומנית. את שש שנותי הראשונות עשיתי ברובע גלאטה, הקרוי על שם המגדל הנטוע במרכזו, בסמוך לירידה התלולה אל מיצר הבוספורוס ו"קרן הזהב". ברובע זה, בשנות ה-20 של המאה שעברה, גרו רוב היהודים המקומיים.

רובם המכריע של בני הקהילה היהודית באיסטנבול היו יוצאי ספרד. משפחתי, כפי שמעיד גם שמה, נמנתה עם המיעוט האשכנזי, ברובו יוצאי מזרח אירופה אשר הגיעו למקום במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19.

משפחת אבי, משפחת ויינשטיין, עזבה את קישינב שבחבל בסרביה ב-1890 (העיר היתה אז תחת שלטון רוסיה הצארית) בדרכה לארצות הברית, ונשארה באיסטנבול.

משפחת אמי, לבית שטירס, מוצאה בליבאו (קורלאנד, היום לאטביה). הסבא רבא שלי, שלמה שטירס שעל שמו אני קרוי, החליט לעלות לארץ הקודש. הוא עשה זאת עם אשתו שרה-גיטה, עם בנו לואי ועם שלוש בנותיו. זה קרה, ככל הנראה, בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19. המשפחה לא נקלטה והחלה לנדוד במרחבי האימפריה העותומנית. כך הגיעו לאיזמיר ולאיסטנבול. סבתי רוזה נישאה לסבי איזידור שוסטרמן, אשר הגיע לאיסטנבול ממינסק שבביילורוסיה.

אני נולדתי באוקטובר 1926. הבן הצעיר להורי אפרים (פרנץ) וציפורה ויינשטיין. הבכורה היתה אחותי שרה, שנולדה שש שנים לפנַי, ואחריה נולד מרדכי (מוטקה) הגדול ממני בארבע שנים.

שש שנותי הראשונות עברו עלי באיסטנבול. בבית דיברנו גרמנית. בני המשפחות האשכנזיות באיסטנבול נהגו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר גרמניים. אבי עבד במשרד משותף עם שני אחיו הבוגרים, בסוכנות מקומית לִיבוא ויצוא. אבא החליט להיפרד מאחיו ולעלות לפלשׂתינה. בשלהי 1932 יצא לארץ כתייר במטרה לבדוק, להתארגן ולהשיג "סרטיפיקטים" - אישורי עלייה מטעם שלטונות המנדט, עבור בני המשפחה.

עולה חדש

הסרטיפיקטים הושגו ובפברואר 1933 יצאנו ארצה באוניית נוסעים איטלקית.הגענו לנמל יפו. האונייה עגנה כמה עשרות מטרים מן החוף וספנים ערבים באו בסירותיהם, קלטו אותנו ברדתנו מגרם המדרגות של האונייה והשיטו אותנו לחוף. אבא המתין לנו ויצאנו בכרכרות השחורות של אותם ימים לדירה ששׂכר עבורנו ב"לב תל אביב", ברחוב קרל נטר.

אותי רשמו לכיתה א', בבית ספר לְבָנִים הסמוך לביתנו. הגעתי באמצע שנת הלימודים ומצאתי כיתה שהיתה כבר מגובשת, לאחר כשישה חודשי לימוד. לא רק שהצטרפתי לכיתה באיחור, אלא שהייתי, למיטב זיכרוני, העולה החדש היחיד בכיתה: ילד בן שש שאינו יודע קרוא וכתוב וללא אף מילה בעברית.

מורה הכיתה, מר לבני, לא ידע כיצד לקלוט ולשלב תלמיד זר וחדש בכיתה. הוא התייחס אלי כאל כולם והטיל עלי מטלות לימוד רבות. לא עמדתי באתגר.

אחותי, אחי ואני ניצלנו את חודשי החופש ללימוד השפה עם מורה פרטי, ובתחילת השנה עברנו שלושתנו לבית ספר חדש, "בית הספר התיכוני למסחר" שברחוב גאולה, סמוך לחוף הים.

באותם ימים כללו בתי הספר התיכוניים גם את שמונה כיתות בית הספר היסודי (אז קראו לו "עממי"). התקבלתי לכיתה ב' ולמדתי שם אחת-עשרה שנים, עד סיום לימודי בתיכון.

כבר מיומי הראשון בבית הספר החדש לא נותר כל זכר לקשיים שהיו לי כעולה חדש, ולכל אורך התקופה נמניתי עם התלמידים המצטיינים.

בית הספר היה ממוקם רחוק מן הבית, אופניים לא היו לי וצעדתי אליו ברגל. לעתים קרובות נהגתי "לתפוס טרמפ" על עגלת משא ברחוב אלנבי, כאשר אני רוכב על היצול האחורי, או על כרכרת נוסעים ערבית כשאני יושב על הציר האחורי, נסתר מעינו של העגלון. העגלונים הערבים הכירו את הנוהג שלנו הילדים לתפוס טרמפ מאחור ומדי פעם הצליפו בשוט הארוך שבידיהם אל מעבר לתא הנוסעים השחור של הכרכרה. כאשר עלה הדבר בידי העגלון וחטפתי מכה לא נעימה, היתה לי בעיה - איך לא לשמוט את הידיים האוחזות בציר.

בבית הספר הודבק לי הכינוי "ושתי", שיבוש משם המשפחה ויינשטיין. כינוי זה רדף אותי הרבה שנים, לרבות שנותי בפלמ"ח. רק בסוף שנת 1948, כאשר שינינו את שם המשפחה לשם עברי, גזית, החלטתי להיפטר מן הכינוי. זה לא היה פשוט, אך תוך כמה חודשים הושגה (לשמחתי) המטרה.

נתק הידברות עם הורַי

אבא המשיך בארץ בעבודה בה עסק באיסטנבול. הוא היה סוכן יְבוא וייצוא ועבד מחדר שבדירתנו, אותו הפך למשרד. על טלפון לא חלמנו באותה עת. את עיקר עסקיו עם חו"ל ניהל בקשר מכתבים. לשם כך השתמש במכונת כתיבה לועזית. כאשר נדרש לשלוח מכתב בעברית כתבתי אותו אני בעבורו, בכתב יד כמובן.

הואיל והשלטון בארץ היה המנדט הבריטי, עשה אבא מאמץ ולמד אנגלית, מה גם שלימוד שפה זו היה קל עבורו בשל שליטתו בגרמנית ובצרפתית. בהיותו בשנות הארבעים לחייו, לא טרח ללמוד גם עברית. מרבית לקוחותיו היו אף הם עולים שזה מקרוב באו, כך שבעולם העסקים שלו בארץ הסתדר יפה בגרמנית וביידיש.

בעוד אחותי שרה ואחי מוטקה הספיקו ללמוד בטורקיה והיטיבו לקרוא ולכתוב גרמנית, ידעתי אני רק גרמנית בסיסית מהבית. עם הזמן, מעט הגרמנית שבפי נעשתה יותר ויותר עילגת וכך איבדתי כמעט לחלוטין את היכולת להידבר עם הורי. יתר על כן, כילד התביישתי בהורי שאינם דוברים את השפה בארץ.

וכך, מגיל שבע או שמונה חדלו הורי להיות מעורבים בהתפתחותי ולהיות שותפים לבעיותי ולצרכי. לא יכולתי להיעזר בהם בהכנת שיעורי הבית ואף לא לעניין אותם במה שקראתי ושמעתי.

אם בשל שנות השפל העולמי שלאחר מפלת הבורסה האמריקאית ב-1929, אם בשל היותו זר לארץ, לשׂפתה ולמנהגיה, ואולי משום שאבא מלכתחילה לא התאים לסוג עבודה זה, חיִינו כל הזמן בדוחק. תעלומה עבורי כיצד הצליח אבא לשרוד את שנות מלחמת העולם השנייה, כאשר רוב סחר החוץ נפגע קשות וכמעט שאי-אפשר היה לדבר על יבוא סחורות ארצה.

באותה תקופה נהוג היה שכר לימוד בבתי ספר, לרבות בכיתות בית הספר היסודי (על חוק חינוך חובה חינם טרם חלמנו), ומדי שנה לא היינו בטוחים אם יימצא הכסף לתשלום שכר הלימוד עבור שלושתנו. אמא נהגה "לרמות" לפעמים את אבא. היא לא גילתה לו את מלוא סכום שכר הלימוד לו התחייבה והיתה מכסה את הפער על ידי חיסכון דרסטי מן ההקצבה החודשית שאבא העמיד לרשותה, לקיום המשפחה.

בית הספר היסודי

בבית הספר היסודי הייתי תלמיד טוב אך מעט שובב. מדי פעם נזרקתי מן הכיתה על פטפוט או מעשה קונדס כלשהו. בסיום כיתה ה' או ו' הוענקה לי תעודת הצטיינות בלימודים ולאות הוקרה קיבלתי ספר עם ההקדשה הסטנדרטית, "לתלמיד שלמה ויינשטיין בהוקרה, על הצטיינותו בלימודים ובהתנהגות" (אך המילה "התנהגות" נמחקה היטב בעט. הייתי גאה על המחיקה הרבה יותר מאשר על ההצטיינות...).

בגיל 13 הצטרפתי לתנועת הנוער של בית"ר. התלבושת החומה היפה ותרגילי הסדר הרשימו אותי.

הייתי בתנועה למעלה משנתיים עד שפרשתי, במידה רבה בלחץ אחי מוטקה שהיה חבר בארגון "ההגנה" ורצה מאוד שאלך בדרכו.

בית הספר התיכון

עם המעבר לכיתה ט', לבית הספר התיכון, השתנה נוף התלמידים. חברי אשר למדו עמי בבית הספר היסודי ואני, הפכנו פתאום למיעוט. רוב התלמידים באו מבתי הספר העממיים שבקרבת מקום מגוריהם. באותה העת היו בארץ מעט בתי ספר תיכוניים ותלמידים מרחובות, מהרצליה, מרעננה, מהוד השרון ואפילו מחדרה הגיעו בהמוניהם ללמוד בתל אביב.

עם תחילת הלימודים בתיכון התפצלנו ללומדי ערבית ולומדי צרפתית. מאחי מוטקה, אשר למד ערבית, שמעתי כי אין סיכוי לצאת עם ידע מינימלי בשפה זו, כך שבחרתי בצרפתית.

במשך שנותי בתיכון היתה תקופת מתח קשה. נמצאנו בעיצומה של מלחמת העולם ואילו בבית הספר היה משבר ניהולי לאחר שפרש המנהל הוותיק אוארבך. לקראת שנת הלימודים בכיתה י"ב, הגיע מנהל חדש, שאול ריגר. זה התייחס למחזור שלנו כאל "דור מִדבר", שאין טעם להשקיע בו מאמץ. יחס זה השפיע מטבע הדברים על רמת הלימודים וההתנהגות.

קשה לומר שלמדנו הרבה באותה שנה. ראשנו היה כבר בשלב הבא - לאן נפנה עם סיום השנה, עם הפרישה מן החממה של בית הספר.

מחנה עבודה בגבת

באותם זמנים היה נהוג לצאת בקיץ למחנה עבודה באחד הקיבוצים. יצאנו פעמיים, בכיתה י' ובכיתה י"א. בשני המקרים יצאנו לקיבוץ גבת. אינני יודע מה היתה התרומה שלנו לקיבוץ, אולם עבורנו, ציבור התלמידים, היתה זו תקופה חשובה ומכוננת בשל היציאה מן הבית והשהִייה מחוץ לחיק המשפחה במשך תקופה ארוכה יחסית. עבורי, נער עירוני ממשפחה שלא היתה מעורה ומשולבת, היה זה גם המפגש הראשון וההיכרות עם החיים בקיבוץ. נדרשנו לקיים משטר ומשמעת של עבודה, בעיקר עבודה פיזית שלא התנסינו בה כלל בעבר. בקצרה, הגיבוש החברתי של ילדי הכיתה במסגרת זו היה הרבה מעבר למה שניתן להשיג בין כותלי בית הספר, והיינו מאושרים מהחוויה.

אני מאמין שתקופות אלו השפיעו במידה רבה על החלטתי להתגייס לפלמ"ח, שנה לאחר מכן.