בשם החוק: היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו...

פרק 1

סולל בונה

"אני חושש שזה ייראה כמו ספרות אבל רציתי להביא את מספר הלבנים שאני יכול להביא, כדי לבנות את הבנין הזה ששמו מדינת ישראל שיהיה טוב יותר, עצמאי יותר ועממי יותר".

(יעקב שמשון שפירא בריאיון לישעיהו בן פורת, שיחות, עידנים, 1981)

יעקב שמשון שפירא, יש"ש בפי מכריו, חולל מהומה משפטית ראשונה עוד בטרם הספיק להתיישב בכיסאו של היועץ המשפטי לממשלה.

פסק הדין החמישי במספר שניתן במדינת ישראל עסק בשאלת חוקיותו של צו להחרמת דירתו של מר יובל ליון לטובתו של שפירא בשנת 1948. טרם מינויו ליועץ המשפטי לממשלה התגורר שפירא בחיפה ושימש שם כעורך דין פרטי מצליח. עם מינויו, מאחר שמשרד המשפטים שכן בתל אביב, נאלץ שפירא לעבור לתל אביב — הוא ומשפחתו. המדינה היתה צריכה לשכן את משפחת שפירא במקום כלשהו. פסק הדין מציין בלקוניות כי "הדירה הוחרמה לטובת היועץ המשפטי לממשלת ישראל, שהוא נשוי ואב לשלושה ילדים". השופטים ציינו כי מר שפירא גר בחדר אחד של מלון גת רימון, לא נמצאה למשפחתו דירה מתאימה עד שלבסוף נמצאה אחת שהתאימה, בקומה ב, שדרות ח"ן 2, תל אביב. בלשון פסק הדין: "בית לא רחוק מהקריה. דירה בת ארבעה חדרים, אולם כניסה וחדרי שימוש".

השופטים ייחדו חלק מפסק דינם לשאלה האם עבודתו של היועץ המשפטי לממשלה היא מה שהגדירו אז "שירות חיוני לכלל", שרק הוא מצדיק ביצוע החרמה כדוגמת זו שבוצעה לטובתו של היועץ. העתירה נדחתה אך בית המשפט ציין כי "הואיל ונתעוררו במשפט זה — בפעם הראשונה אחרי הקמת מדינת ישראל — שאלות משפטיות שיש להן חשיבות כללית בשביל הציבור" לא הוטלו על העותרים הוצאות משפט.

פרקליט המעפילים

יעקב שמשון שפירא נמנה עם האליטה המשפטית המצומצמת של ישראל באותם ימים. הוא נולד באוקראינה בשנת 1902, למשפחת חסידים ששורשיה מגיעים עד לאדמו"ר רבי פנחס מקוריץ, שהיה מתלמידיו של הבעש"ט. בן יחיד להוריו, לצד שלוש אחיות. שני אחיו הגדולים מתו בילדותם. שפירא נהג לספר איך באוקראינה הקרה, אביו הרב היה מעיר אותו מדי יום בחמש בבוקר ומושיב אותו ללמוד, ועל מנת שלא יירדם היה טובל את רגליו בגיגית מים קרים. תחנוני האם לאב כי ירחם על הילד, היחיד שנותר לה לאחר שאחיו מתו, לא הועילו. כשגדל החל בלימודי רפואה באוניברסיטת חרקוב, שנפסקו בגלל גירושו לסיביר בגיל 21 בשל פעילותו הציונית־סוציאליסטית בקרב הנוער היהודי. ב־1924 עלה לארץ, עבד כפועל חקלאי בגבעת השלושה וכפועל בניין בירושלים והשתייך לקבוצה של פועלים אינטלקטואלים בשם "הקומונה הירושלמית". עם סיום לימודי המשפטים בירושלים, התמחה ועבד במשרדו של עו"ד ברנרד ג'וזף (לימים דב יוסף, שכיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות מפא"י הראשונות)1 בירושלים. בשנת 1935 עבר לחיפה ופתח שם משרד עורכי דין עם שני שותפים, שכן לא רצה להישאר בירושלים ולהתחרות על קליינטורה עם מורו וחונכו, דב יוסף.

בתקופה זו, נאבק המנדט הבריטי בעלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל. שפירא בנה לעצמו שם בפעילות משפטית נמרצת בעניין אוניות ההעפלה ועלייה ב.2 הממשלה המנדטורית נהגה להחרים אוניות שעל סיפונן נמצאו מעפילים ולהגיש משפטים פליליים כנגד רבי החובלים. שפירא ייצג את בעלי האוניות וטיפל משפטית בחילוצן של למעלה מארבעים אניות. הוא סיפר כי פעילותו המשפטית בהקשר זה נבעה מהזדהותו העמוקה עם העולים: "אולי מפני שטיפלתי כל כך הרבה בענייני עליה הייתי רגיש מאוד ביחס לפליטים אלה. ...ידעתי הוא יהודי ואני יהודי, אבל אני יושב לי נוח מאוד בבית המסודר והפרנסה טובה והילדים שלי הולכים לבית הספר, והוא במצב כפי שהוא, נוסע באוניה ואוכל צרות. ...הרבה לא היה כאן לטעון — האוניה היא אוניה, העולים הם עולים, הם בלתי לגאליים? הם בלתי לגאליים. וניסו לרדת בלילה? ניסו".

שפירא לא רק חילץ את האוניות מידי הבריטים ושיחרר את מרבית רבי החובלים, הוא גם הצליח להשאיר בארץ את כל האוניות, באמצעות מיני נימוקים משפטיים. לאחר קום המדינה העביר הצעת חוק לפיה האוניות הללו הפכו לרכושה של מדינת ישראל. "אני לא גנרל ולא שום דבר דומה לזה, אבל בפינה הזאת עשיתי את מלחמת היהודים בכוחותי שלי. המנדט, הנציב העליון, כל השליחים שלהם... לא הצליחו להוציא מתחת ידי אף אחת מהאוניות האלה".3

כבוד התובע הכללי

השלטון הישראלי החדש קם על חורבותיה של ממשלת המנדט. לפי הדגם המנדטורי, ה"אטורני ג'נרל" — התובע הכללי — היה במעמד שר. הוא שימש הן כראש מערכת התביעה הפלילית הממשלתית והן כיועץ משפטי לממשלה. הוא אף ייצג את הכתר בבתי משפט בתביעות אזרחיות. הוועדה המשפטית שמונתה כדי להניח את התשתית למערכת המשפט הישראלית חילקה את סמכויותיו של ה"אטורני ג'נרל" שבמודל הבריטי לארבעה תפקידים שונים: שר, מנהל כללי, תובע כללי (שברבות הימים הפך ליועץ המשפטי לממשלה) ומנהל מחלקת החקיקה. בתחום הפלילי — הליכי אישום והעמדה לדין — ניתן לתובע הכללי שיקול דעת.

יעקב שמשון שפירא היה יהודי תקיף ושאפתן. נחרץ בעמדותיו — מילה זו מילה, כן זה כן, לא זה לא. פעם הגדיר את עצמו: "אני אדם גאה באופן מוגזם". פעם אחרת כ"יהודי רוסי עם טמפרמנט". בשני המקרים דייק. שפירא לא היה קליינט קל מבחינת הממונים עליו. הוא תבע שמשכורתו תוצמד לזו של שופט בית משפט עליון ושל שר. שפירא לא נהג לבקש — הוא תבע. כשחש שמצרים את צעדיו, שלא מגבים אותו, היה מגיב באימפולסיביות. מעבר לכל זה, שפירא היה בשר מבשרו של הממסד — מפא"יניק בנשמתו.

שר המשפטים פנחס רוזן, שלא היה בעל נטיות ריכוזיות, סבר ששפירא הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד המנהל הכללי והיועץ המשפטי לממשלה והציע לו לכהן בשני התפקידים במקביל. שפירא סירב לקבל על עצמו את התפקיד מאחר שסבר כי עשה מספיק בשביל המדינה. מי שהניעה אותו להסכים למינוי היתה אחותו, ששכלה את בנה בקרב נבי יושע. היא השפיעה עליו בנימוק ש"אחרים הקריבו יותר ממנו".

בנובמבר 1948 חיבר עו"ד מרדכי בעהם, סגן היועץ, תזכיר מפורט בדבר מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. בתזכיר נקבע כי היועץ הוא הסמכות המשפטית העליונה, הוא אינו איש פוליטי והאחריות הפוליטית על פעולותיו כלפי הממשלה מוטלת על שר המשפטים. היצירה הישראלית המקורית הזו — ההפרדה שנוצרה בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי שבידיו ההחלטה על העמדה לדין — חיזקה בהמשך את אמון הציבור בממלא התפקיד. היועץ נתפס כניטרלי, מקצועי, וחשוף פחות ללחצים פוליטיים בנושאים פליליים.

כך, אם כן, אוישה הצמרת המשפטית של משרד המשפטים: פנחס רוזן — שר המשפטים; יעקב שמשון שפירא — יועץ משפטי לממשלה ומנהל כללי של המשרד; חיים הרמן כהן — פרקליט המדינה ובהמשך מנהל כללי של משרד המשפטים; אורי ידין — ראש מחלקת החקיקה.

רוויזיוניסט מוסווה

כהונתו של שפירא היתה קצרה, עשרים חודשים בלבד, אך משמעותית. כוחו והשפעתו נבעו גם מהקרבה הפוליטית שלו לראש הממשלה בן גוריון. כשבן גוריון נזקק לעצה משפטית, הוא זימן אליו את שפירא היועץ ולא את רוזן השר.

בין בן גוריון לרוזן שררה מערכת יחסים מורכבת. בן גוריון היה אקטיביסט בן תנועת העבודה, רוזן — איש המפלגה הפרוגרסיבית, במונחים של היום יונה צחורה. הפרוגרסיבים היו מפלגת מרכז ליברלית שנוסדה לאחר קום המדינה על ידי עולים מגרמניה ומרכז אירופה ואנשי "העובד הציוני". היתה זו מפלגת עובדים לא סוציאליסטית שהשתייכה להסתדרות. המפלגה הפרוגרסיבית התמודדה בארבעת מערכות הבחירות הראשונות לכנסת, היתה חברה בכל הקואליציות והחזיקה באופן קבוע בתיק המשפטים — נחלתו של מנהיגה פנחס רוזן. בשלהי כהונתה של הכנסת הרביעית התאחדה עם הציונים הכללים לתוך המפלגה הליברלית.

מעורבותו של רוזן התבטאה בעיקר בחקיקה מפני שאותה היה צריך להביא בפני הממשלה ולהציגה בכנסת. ליועצים המשפטיים שלו, שפירא, ובהמשך חיים כהן, נתן יד חופשית אם כי ביקש מהם להתייעץ עמו במקרים שצפויים לעורר הד ציבורי. העובדה ששפירא (וכן גם חיים כהן) היו אנשים חזקים, משפטנים מעולים ונהנו מאמונו של רוזן, סייעה להנחיל את העיקרון, שהסמכות להחליט בעניין העמדתו של אדם לדין פלילי חייבת להימצא בידי אישיות עצמאית, לא פוליטית.

במסגרת פעולותיו כיועץ פעל שפירא לגיוסם של מיטב עורכי הדין בארץ לשירות הציבורי, הן כשופטים והן כפרקליטים, ולשיפור תנאי העסקתם. הוא דרש לאפשר לאלו שלמדו משפטים במחנות המעצר בקניה ובאריתריאה4 לסיים קורסי השלמה שמשרד המשפטים קיים על מנת שיוכלו לקבל הסמכה כעורכי דין. יואל זוסמן (אז שופט מחוזי ובהמשך שופט בית המשפט העליון) ערך את הקורסים שאיפשרו לבוגרי "המחזור האחרון לשיעבוד והראשון לגאולה", שבעים במספר, לסיים ולהיות עורכי דין בישראל. פעילות חשובה נוספת שבה התגאה שפירא לימים היתה ההכרזה על שטח ירושלים וסביבתה, שהוחזקו על ידי צה"ל, כשטח הנתון לשליטתו של שר הביטחון. זאת כדי שניתן יהיה להחיל על ירושלים את משפט המדינה.

בביוגרפיה של פנחס רוזן,5 מסופר שכשקרא שר המשפטים רוזן את טיוטת המנשר, הוא הבין מיד את משמעות הדבר, חייך את חיוכו הקטן ואמר לשפירא: "תמיד ידעתי שאתה רוויזיוניסט מוסווה", וחתם על המנשר. הצעת המנשר הובאה לאישור המועצה הזמנית והוא אושר. כך, בתחילת אוגוסט 1948, בשיטה המפא"יניקית הידועה של "נעשה ונשמע", בשקט ובלי מהומה, סופח החלק היהודי של ירושלים על פי חוק למדינת ישראל.

בעניין טוביאנסקי

ביטוי ראשון ליכולת העמידה של שפירא מול הדרג הפוליטי ניתן בפרשת סילווסטר. זו התרחשה שבועות ספורים לאחר קום המדינה, עוד בטרם שולבו כוחות האצ"ל במסגרת צה"ל. אנשי המחתרת עצרו חמישה בריטים שעבדו כפקידים בחברת החשמל הירושלמית כחשודים בריגול לטובת הלגיון הערבי. הממשלה ביקשה מהאצ"ל את הסגרתם ונענתה בחיוב רק לאחר שהובטח לאנשי האצ"ל, בשמו של היועץ המשפטי לממשלה שפירא, כי אלה יועמדו לדין, אף שמדובר בנתינים בריטים ולמרות הלחצים שבריטניה היתה עתידה להפעיל למען שחרורם. שפירא החליט להעמיד לדין שניים מתוך החמישה — את האוקינס וסילווסטר. משרד החוץ הבריטי אכן הפעיל לחצים כבדים כדי למנוע את העמדתם לדין פלילי, שר החוץ משה שרת נזעק להגן על יחסי החוץ של המדינה וזימן אליו לשיחה את שפירא, אבל שפירא סירב. עמדתו היתה נחרצת. לא עניינו אותו היחסים עם בריטניה. בשל נחרצותו של שפירא, שרת ויתר. השניים הועמדו לדין. האוקינס זוכה, סילווסטר נמצא אשם וזוכה בהמשך על ידי בית המשפט העליון. כך "ניצלו" גם יחסי החוץ של המדינה.

כל היועצים המשפטיים לממשלה, מהראשון ועד האחרון, התעמתו עם הדרג הפוליטי. מטבע הדברים, שפירא היה הראשון. המחלוקת נסבה על עניין ביטחוני. ביטחון היה אז ערך מקודש ולראשי מערכת הביטחון היה מעמד של כמעט אלים. עם אלו נאלץ שפירא להתמודד בפרשת טוביאנסקי.6 פרשה עגומה זו הסתיימה בהוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, עובד בכיר בחברת החשמל הירושלמית ב־1948, באשמת בגידה, על ידי בית דין שדה של ארבעה שופטים בראשות איסר בארי, ראש שירות הידיעות של ההגנה (הש"י) ואחר כך ראש מחלקת המודיעין של צה"ל. טוביאנסקי, ששימש כקצין בחיל ההנדסה במלחמת העולם השנייה, הואשם במסירת רשימת מפעלים חיוניים, לרבות מפקדות ארגוני המחתרות, לידי הבריטים, באופן שהקל על טיווחם בידי הירדנים. על פי החשד (שבהמשך הופרך), היתה קיימת חפיפה לכאורה בין קו ההפגזות לקו רשת החשמל. טוביאנסקי נעצר והועמד לדין בפני בית דין שדה במשלט עזוב בדרך לירושלים. המשפט ארך שעה. בספרו עונת הגז: כיתת יורים בבית ג'יז מתאר שבתי טבת את מהלך המשפט:7 "המשפט החל. לאחר שאלות שגרה אחדות — שם, דרגה, מקום עבודה, תפקידיו ב"הגנה" ובצה"ל וכיוצא באלה — הודיע ג'יבלי לטוביאנסקי ש"הוא נאשם במסירת ידיעות לאויב". טוביאנסקי הכחיש. ג'יבלי שלף את רשימת הצרכנים המלאה של רשת החירום [של חברת החשמל] בתרגומה האנגלי, שעליה רשומים סימנים שונים, וטען שטוביאנסקי מסר אותה לבריאנט [המנהל בפועל הבריטי של חברת החשמל הירושלמית]. בשלב זה עוד לא הבין טוביאנסקי איזה נזק הוא גרם. ג'יבלי הסביר לו כי לפי רשימה זו טיווחו הירדנים את התותחים והמרגמות שלהם. טוביאנסקי הזדעזע. הוא תפס בשער ראשו ומלמל: מה עשיתי! תגובתו זו התפרשה כהודאה מלאה באשמה. המשפט הסתיים".

על טוביאנסקי נגזר גזר דין מוות בירייה, שהוצא לפועל בו במקום. בספר מופיע גם תיאור ההוצאה להורג:8 "השעה היתה 19:15 בערב. המסך עלה על תפקיד התליין. ג'יבלי צעד לעבר טוביאנסקי. קרע מעליו את הכותפות, הסיר ממנו את החגורה והכובע וצעד לאחור". ג'יבלי קרא את פסק הדין בעל פה: "מאיר טוביאנסקי חבר ההגנה במשך 22 שנה, נמצא אשם במסירת ידיעות לאויב ונידון למות". אחד השופטים, אברהם קדרון, העיד בפני הפצ"ר כי טוביאנסקי "הלך ברגלים כושלות וטען וביקש כל הזמן תרחמו על אשתי ועל ילדי. בעיקר הזכיר את הילד: איך יתחנך הילד, איך יגדל ומה יגידו לו על אביו... ברגע האחרון כאשר המפקד שאל אותו אם הוא רוצה שיקשרו את עיניו, לא ביקש זאת, ועמד בקומה זקופה לקראת פקודת האש, בקפיצה לדום... גולדמן [המ"פ] פקד על חייליו לטעון את רוביהם. טוביאנסקי התמתח לדום. החיילים ארבעה או חמישה, כיוונו את רוביהם אל חזהו. ג'יבלי שלח סימן במנוד ראש למ"פ גולדמן. גולדמן קרא: לבוגד, כדור אחד, אש! טוביאנסקי צנח, נפל מת".

החיילים הטילוהו לבוש בבגדיו ונעליו לבור שכרו באדמת הטרשים. הם כיסו את הקבר והותירו אותו ללא שום ציון. בשנה שלאחר מכן, בעקבות פניות של אלמנתו של טוביאנסקי לדוד בן גוריון, בהן קבלה על אי קבלת כל ידיעה רשמית ומוסמכת בדבר נסיבות מותו של בעלה ועל העוול הנורא שנעשה לו, הטיל ראש הממשלה על עו"ד אהרון חוטר ישי לחקור את הפרשה. בסופה של החקירה נמצא כי טוביאנסקי היה חף מאשמה. הודעה ברוח זו נמסרה על ידי משרד הביטחון למשפחתו של טוביאנסקי. בן גוריון כתב מכתב לאלמנתו והבטיח כי האחראים לדבר יועמדו למשפט. בסייפא של מכתבו הוא אף ציין כי ייערך מפקד מיוחד בבית הספר שבו לומד בנו של טוביאנסקי, שם יוכרז שהיתה טעות טרגית "למען ידעו חברי בנך שאביו נפל בטעות, וילדו יוכל להתגאות בשירות של הוריו... במשך הרבה שנים בהגנת המולדת". לתיקון המעוות, המצער והמכאיב, הוענקה לטוביאנסקי לאחר מותו דרגת סרן, הוענקו פיצויים לאלמנתו ולבנו, ושנה ושבוע לאחר הוצאתו להורג הוא הובא לקבורה מחודשת, הפעם בטקס צבאי מלא בבית קברות צבאי. טוביאנסקי שב למרכז הקונצנזוס, לצה"ל ולירושלים, בכבוד מלא, אך בארון.

לאחר מכן, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה שפירא, נעצר איסר בארי, ראש "מותב השופטים" שהוציאו את טוביאנסקי להורג. באותה תקופה בארי כבר היה אזרח שכן עזב את הצבא בגין פרשה קודמת אחרת (פרשת עלי קאסם), לפיכך לא ניתן היה להעמידו למשפט צבאי ועניינו הועבר לבית המשפט המחוזי. שפירא דרש להעמידו לדין באשמת הריגה בכוונה תחילה. הוא זכה לגיבויו המוחלט של שר המשפטים רוזן, שסבר כי יש להעמיד את בארי לדין באשמת רצח. דרישה זו של היועץ המשפטי לממשלה להעמיד את בארי לדין, למרות תהילתו כאיש מודיעין בכיר שתרם ועשה רבות למען המדינה, עוררה באותם ימים ביקורת קשה בחוגים פוליטיים, בעיקר אלו של מפ"ם שאליהם היה בארי מקורב. לחץ כבד הופעל להפסקת ההליכים המשפטיים. שפירא סיפר שכאשר קרא את החומר בעניין, ראה עצמו, בתוקף תפקידו כיועץ המשפטי של הממשלה, חייב לטפל בו. "היה ברור לי שבמדינה שבקושי קיימת שנה, אם קצינים בכירים או אנשים בעלי עמדה יכולים, בצורה כזאת, לגמור את חייו של אדם, אפילו אם הם חושבים שהם עושים את זה בצדק וביושר — אז אנחנו בצרה ובסכנה גדולה מאוד. לכן החלטתי להביא את העניין הזה לפני בית משפט".9 שפירא הסביר כי בחר להופיע במשפט זה בעצמו כי ראה בזה "חשיבות יוצאת מן הכלל. חשבתי שאם הממשלה תעבור על העניין הזה בשתיקה, ורק תעניק הלוויה ממלכתית ופיצויים, ובזה גמרנו — לאן נגיע?". על שפירא הופעל לחץ מסיבי מצד גורמים שונים, שאת שמותיהם נמנע מלחשוף, והללו פנו גם לבן גוריון על מנת שזה ילחץ על היועץ להפסיק את המשפט. "הזמינו אותי לבן גוריון הביתה כדי שהוא ייתן לי הוראה להפסיק את המשפט. אז אני מלכתחילה אמרתי לבן גוריון בנוכחותם [של העלומים], שההחלטה בידי ולא בידיו, מפני שזהו המבנה המשפטי, הקונסטיטוציוני, של המדינה; אבל כמובן שאני חייב ומוכן לשמוע את דעתו". הצדדים הציגו לפני בן גוריון את עמדותיהם. לאחר ששמע את עמדותיהם בעד ונגד קיום המשפט סיכם בן גוריון: "אנו צריכים להתגאות שיש לנו ראש תביעה כללית כזה במדינה".10 נתן אלתרמן כתב על כך ב"טור השביעי" בעיתון דבר:11

והאיש יִזָּכֵר. זה האיש הַנִּדּוֹן

שידע כי נָקִי הוא גוֹוֵעַ

אך בכלות כל תקוָה הוא הצדיע בְּ"דֹם!"

לכִּתה שכִּוונה את רוביהָ!

[...]

הכבוד למדינה שהרכינה שִׁלְטָהּ!

לא רבות כמותה תעשינה —

וכבוד (זאת נִזְכֹּרָה!) לראש ממשלתה

שגזר: לעין־כֹּל, מבעוד קרב, נרשיענה.

חרף כל אסטרטגיה וכל שיקולים,

מבלי שהות, הוא צִווה אותה ברך לכרֹעַ

והיה זה אחד מימָיו הגדולים,

הצורמים את אנשי המקצוע...

מהו עֹז מדינות! מול רִבּוֹא כידונים

לעמוד לבלי־סֶגֶת בשער,

אך לרעֹד ולכרֹע מול יד־אין־אונים

של אשה אלמנה ונער!

בנובמבר 1949, בתום דיון שנמשך שבועיים, הורשע בארי פה אחד על ידי כל שופטי ההרכב שמצאו אותו אשם בגרימת מוות בכוונה וכתבו: "ברי לנו למעלה מכל ספק כי לא יתכן שאותו מושב קצינים, אנשי שירות הידיעות, שחרץ את דינו של מאיר טוביאנסקי למוות בערוב היום בכפר בית ג'יז, שם בית דין יקרא עליו. אי אפשר שדמות אותו בית דין שדה חובלני תישאר חרותה כתמונת בית משפט שהיה רשאי לדון נפש בישראל".

שפירא נמנע מהעמדת שאר "שופטיו" של מאיר טוביאנסקי לדין מאחר שלדבריו לא היה לו ספק שהם לא ידעו כלל, שעל פי החוק אין הם כלל שופטים ושלכל הדיון המשפטי שקיימו לא היתה שום אחיזה בחוק. בתעתוע לא מקרי של ההיסטוריה, בנימין ג'יבלי, אחד מ"שופטים" אלה, שמילא תפקיד מרכזי בהוצאתו להורג של טוביאנסקי, עתיד היה להתקדם, להפוך לראש אמ"ן ולמלא תפקיד מפתח בפרשה אומללה נוספת, היא פרשת עסק הביש. אף לה היתה נגיעה, בין היתר, למוסד היועץ המשפטי לממשלה, ועליה יסופר בהמשך.12

באשר לבארי עצמו, למרות ההרשעה, ובהתחשב בנסיבות הכלליות של המלחמה, גזר עליו בית המשפט את העונש הסמלי שביקש שפירא — מאסר של יום אחד "מזריחת השמש ועד שקיעתה", שגם עליו זכה לחנינה מנשיא המדינה, חיים ויצמן, בהסתמך על המלצת הרמטכ"ל. שפירא ראה חשיבות בקיום המשפט אולם הוא לא עמד על עונש חמור יותר מאחר שלסברתו בארי עשה את שעשה לא במזיד, אלא בתום לב, כי חשב שמותר לו.

בארי, ששימש כראש המודיעין הצבאי, סולק עוד קודם לכן מהצבא, לא בגלל חלקו בהוצאתו להורג של טוביאנסקי אלא בגלל פרשה אחרת, פרשת עלי קאסם, רצח של מודיע ערבי ישראלי שנחשד בכוונה לחצות את הקווים. בארי הורה לעצור את עלי קאסם לחקירה. אחרי שגופתו נקובת הכדורים נתגלתה באקראי מושלכת בוואדי, התברר שהוא הוצא להורג ביערות הכרמל ב־16 בנובמבר 1948, ללא משפט, בפקודת בארי. בלחצם של שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה שפירא, הפצ"ר והרמטכ"ל, הורה בן גוריון על הקמת ועדת בירור ואחר כך הורה לרמטכ"ל לסלק את בארי מהצבא, לאחר קיום משפט. משפט זה נערך בינואר 1949, בפני בית דין צבאי מיוחד ובדלתיים סגורות. בית הדין קיבל את טענת הפצ"ר לפיה במדינה מתוקנת אין מוציאים אדם להורג אלא לפי פסק דין תקף של בית משפט מוסמך. פרוטוקול המשפט מציין כי "חריגות מנוהל זה אפשר היה להסביר במציאותו של שלטון זר, אף כי גם בימי המחתרות מקובל היה... למנות בית דין מיוחד" במקרים כאלה. אולם מרגע שקמה המדינה, "הרי שהחוק הינו מעל לשיקוליו של כל אדם יחיד, יהיה זה בתפקיד הנעלה והאחראי ביותר, ויהיה זה אפילו כלפי האדם הבזוי, הנקלה והמזיק ביותר". בבית הדין הצבאי טען בארי כי בתנאי המלחמה לא תמיד היה אפשר לפעול בהתאם לכללים משפטיים; כי שירות מודיעין פועל מעצם בריאתו בניגוד לחוק; כי שירות מודיעין שיקפיד על החוק יחדל למלא את תפקידו; כי הדבר מקובל בכל העולם; כי יש לזכור גם את חשיבות ההגנה על ביטחון המדינה. הדהוד לטיעונים אלו כולם יימצא בפרשה אחרת שתסעיר את המדינה בשנות השמונים — פרשת קו 300.13

במשפט שנערך לבארי בעניינו של עלי קאסם דחו השופטים את טענותיו אלו של בארי. למרות ההערכה שהביעו לעקרונותיו ולמניעיו החיוביים, הם קבעו שבמדינה אין גוף או יחיד שהם מעל החוק. לפיכף חרף התנאים המיוחדים שבהם פועל שירות המודיעין וחרף המלחמה, אין להעניש עבריין, ודאי לא בעונש מוות, אלא רק באמצעות פסק דין של בית משפט מוסמך שהוקם כחוק. בפקודה להרוג את עלי קאסם חרג בארי מסמכותו ללא הצדקה. ואולם, בהתחשב ב"עברו, מסירותו, שירותו ותפקידיו" וכן בתקופה ובנסיבות בהן נעברה העבירה, "תקופת מהפכה לאומית וזמן מעבר ממחתרת לחיי מדינה תקינים", גזר בית הדין פה אחד על בארי: "הורדה ממילוי תפקיד בלי הורדה בדרגה". שבתי טבת14 מביא מדבריו של ח"כ יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית, על העובדה שבארי הודח מתפקידו על הריגת ערבי: "חשבתי שזה רק לתפארתה של מדינת ישראל שבעצם ימי הקרבות, על ידי משפט צבאי, בהתאם לחוק, הורד [סולק מתפקידו] אדם בדרגת סגן אלוף... ודווקא בגלל הריגת ערבי, ולא בגלל טוביאנסקי".

לימים, כשהתפוצצה פרשת קו 300 נזכרו בפרשת עלי קאסם במסגרת הוויכוח הציבורי הנוקב שהתעורר אז. איסר הראל, שעמד בראש השירותים החשאיים במשך כל תקופת שלטונו של בן גוריון, צידד אז בעליונות החוק על פני השיקול הביטחוני. ב־6.6.86 הוא אף פירסם מאמר בעיתון "דבר" שבו הזכיר פרשות שונות מאז קום המדינה, בהן פרשת המתתו ללא משפט של עלי קאסם, והציג את המקרה כדוגמה לכך שבתקופת בן גוריון לא עמדו שירותי הביטחון מעל החוק.

בארי, שהיה שרוי בדיכאון וצער, נפטר ב־1958, תשע שנים לאחר הרשעתו. העובדה שמשפט זה התקיים בסופו של יום תודות לתקיפותו של היועץ המשפטי לממשלה שפירא ולגיבוי שלו זכה משר המשפטים רוזן ומראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון, איפשרה לשפירא לקבוע עיקרון יסוד נוסף והוא כי הדרג הפוליטי אינו מתערב בשיקולי היועץ המשפטי לממשלה בהחלטותיו בעניין העמדה לדין. הדבר אושש בהמשך גם במסקנות ועדת אגרנט מ־1962 על סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה.15

סמכויות, והרבה

שפירא המשיך לבנות את התפקיד. עתה הוא העלה לדיון את שאלת השתתפותו הקבועה של היועץ בישיבות ממשלה ותבע נוכחות קבועה. בן גוריון שקל והסכים כי היועץ יוזמן לישיבות ממשלה כאשר על סדר יומה הצעות חוק או שאלות משפטיות. הוא לא חשב שנוכחות קבועה של היועץ נדרשת על אף ששפירא ניסה לשכנעו כי תמיד מתעוררות שאלות משפטיות, לא חשוב על מה דנים.

באשר להופעת היועץ בעת הגשת הצעות חוק במליאת הכנסת, הבטיח בן גוריון לשפירא כי אם אנשים נוספים שאינם חברי כנסת ואינם שרים יורשו להופיע לפני המליאה, תינתן זכות זו גם ליועץ המשפטי לממשלה.

בעניין כפיפותם המקצועית והארגונית של כל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה ליועץ המשפטי לממשלה, אישר בן גוריון בכתב כי, "הוראותיו המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה מחייבות את כל העובדים המשפטיים בכל המשרדים פרט למשרד הביטחון".

גם כשלא צלחו, ביצרו מאבקיו של שפירא את מעמד היועץ. עצם המאבק והעלאת הדרישות הציבו את היועץ במעמד מיוחד.

שפירא אף שאף להשוות את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה למעמד של שר. ב־12.12.48 דנה הממשלה בבקשתו להשוואת משכורתו של היועץ לזו של שר. רוב חברי הממשלה דחו את התביעה בטענה כי היועץ הוא בסך הכול פקיד. הוחלט כי שכר היועץ יושווה לזה של שופט בית משפט עליון. בעבר הוחלט כבר כי משכורתו של שופט בית משפט עליון תושווה לזו של שר. לימים, כשהצמידות בוטלה, ומשכורותיהם של שופטי בית המשפט העליון עלו על אלו של השרים, נותרה משכורת היועץ צמודה למשכורות השופטים. מצד שני, גם הכישורים הנדרשים למינוי היועץ המשפטי לממשלה נקבעו כזהים לאלו הנדרשים משופטי בית המשפט העליון.

ב־11.1.53, בתקופת כהונתו של היועץ השני, חיים כהן, שבה הממשלה ודנה בשכר היועץ. שרים שהתנגדו להצמדה של שכרו לשכר של שופט בית משפט עליון טענו שההחלטה הקודמת נגעה רק לשפירא אישית ונבעה ממעמדו המיוחד ודרישתו הפסקנית. אין להחילה על כל היועצים באשר הם, טענו המתנגדים. אחרים סברו כי לא יאה לקבל החלטה על תפקיד ותנאים לפי פרופיל של אדם מסוים. אם התפקיד מצדיק תנאים מסוימים אז יש להחילם על כל מי שממלא אותו. אחד השרים אף הוסיף כי היועץ אינו נופל משופטי בית המשפט העליון — לא באחריות הנדרשת בתפקיד, ולא בסגולותיו, תכונותיו וכישוריו, וכי הוא אף עובד הרבה יותר מרוב שופטי בית המשפט העליון. בסופו של הדיון התקבלה החלטה לשמר את השוואת דרגתו ושכרו של היועץ לאלו של שופט בית המשפט העליון.

***

סיום כהונתו של שפירא בתפקיד קשור אף הוא במאבק ערכי. בשנת 1950 החלו להעביר את משרדי הממשלה לירושלים. המשרד הראשון שהועבר היה משרד המשפטים. בשל מחסור במקום החליטה הממשלה כי יש להחרים דירות ומשרדים כדי שישמשו את משרד המשפטים בירושלים. שפירא תבע כי בעלי הנכסים שהוחרמו יקבלו מהמדינה פיצוי ושבג"ץ יחליט על פי הפניות אליו האם הפיצוי המוצע על ידי הממשלה מתאים או לא. שרי הממשלה גרסו כי ההחלטה צריכה להישאר בידי הממשלה. שפירא לא זומן לדיון אף כי חודש קודם לכן כתב לו בן גוריון מכתב לפיו בכל עניין משפטי יוזמן היועץ המשפטי לישיבת הממשלה כדי להשמיע את דעתו. באותה ישיבה, בהיעדרו של שפירא, החליטו חברי הממשלה, למרות הבטחתו של בן גוריון, שהממשלה היא שתחליט על הפיצוי ולא בג"ץ. שפירא רתח, לא שעה לניסיונות הפיוס של שר המשפטים רוזן והחליט להתפטר. אדרבה, לדידו, גם רוזן צריך היה להתפטר שכן פגעו בכבודו של בית המשפט העליון. ב־9.2.50 התפטר שפירא מתפקידו כיועץ משפטי לממשלה. לדבריו, פרש בטרם עת. הוא היה נכון להישאר בתפקידו עוד שנה-שנתיים. היו שטענו כי פרישתו נובעת מנמהרותו, ממזגו החם ומרצונו לעשות לביתו. בתקופת הביניים עד למינויו של היועץ המשפטי לממשלה הבא, מילא השר רוזן את מקום היועץ.

כעבור 16 שנה, ב־1966, ישוב שפירא ויכהן כשר משפטים, הפעם בממשלת אשכול.

במקומו של שפירא התמנה חיים כהן, שסומן על ידי פנחס רוזן כמחליפו האפשרי. כהן שימש כפרקליט המדינה וכמנכ"ל משרד המשפטים.

בישיבת הממשלה שהוקדשה לשאלת מינויו של חיים כהן כיועץ משפטי לממשלה התעוררה לפתע שאלת עצם נחיצותו של התפקיד. שר המשטרה, בכור שטרית, תהה האם לא כדאי לנצל את ההזדמנות ולחשוב על עצם הצורך ביועץ משפטי לממשלה כשיש שר משפטים וניתן להיוועץ בו ובעוזריו, ויש פרקליט מדינה שיכול להופיע בבתי המשפט. שר המשפטים, רוזן, הזדעק ומיהר להסביר כי על פי המצב המשפטי בארץ מוקנות ליועץ סמכויות לפי 30 חוקים16 ואי אפשר לשנות מצב זה על רגל אחת. הוא הוסיף וציין שבשל העומס המוטל עליו בעבודת הממשלה, לשר המשפטים, ולו המלומד ביותר, אין זמן לפתוח ספר מקצועי ולעקוב אחר החידושים בתחום המשפט. הוסכם לדחות את ההכרעה בשבוע, כשפרק זמן זה ינוצל לחשיבה נוספת על האפשרות של ביטול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה או על יצירת שיטה לפיה היועץ יהיה חבר כנסת, כנהוג בבריטניה. במהלך הישיבה הדגישו השרים כי התלבטותם איננה נובעת משיעור קומתו של המועמד כהן. איש לא הטיל ספק בכישוריו. היחיד שעשה זאת היה כהן עצמו, שחש לא בשל לתפקיד בגלל גילו הצעיר. הוא היה אז בן 38. רוזן לא היה מוכן לשמוע על מועמד אחר. מינויו של חיים כהן לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה — מינוי בו החזיק במשך עשר שנים — היה לעובדה. שאלת נחיצותו של יועץ משפטי לממשלה תשוב ותעלה בעתיד.