גאונות וחרדה – כיצד שינו היהודים את העולם...

1846. שבוע לפני חג המולד. מלחין בעל שם עולמי בא במפתיע לביקור בבית אחותו בברלין.היא מצפה לו. האחות והאח קרובים כל כך, שהם יודעים לנחש זה את מחשבותיו של זה. פאני הֶנזֶל השמנמונת וכהת העיניים ממהרת לגשת אל הדלת ומחבקת את אחיה הצעיר פליקס מנדלסון ברתולדי. יד ביד הם חוצים את הבניין שברחוב לייפציגר 3 והולכים אל בית הגן שמאחור, שם מתגוררת פאני עם בעלה, הצייר וילהלם הנזל, ועם בנם סבסטיאן.פליקס נראה מוטרד. הוא זקוק לחופשה. הוא כורע תחת עומס תפקידיו כקַפֶּלמַייסטֶר1 של לייפציג, שָם הוא לא רק מנצח על התזמורת הטובה בעולם, אלא גם נדרש לבחון את הסטודנטים באקדמיה למוזיקה של העיר עד אחרון העצלנים שבהם. אם יש לו כמה שבועות פנאי, הם מוקדשים לסיבובי קונצרטים הנערכים בבירות אירופה. כבר מזמן הוא משתוקק לוותר על חייו הציבוריים ולהשתקע בברלין, בבית גן שבו יוכל להלחין ללא הפרעה. "כבר שנים לא חגגנו יחד יום הולדת", נוזפת בו פאני. זה עתה מלאו לה 41 והיא נוטלת לעצמה את תפקיד המצפון המשפחתי שמילאה אמם המנוחה. "סמכי עלי", מבטיח פליקס, "את יום ההולדת הבא אבלה איתך".הוא יודע תמיד לומר את המילים הנכונות. הוא גבר רזה ונאה, בעל שער שחור מתולתל ועיניים כהות המפיקות תבונה. הסופר הבריטי ויליאם מייקפיס תקרי אמר עליו שניחן ב"פנים היפות ביותר שראיתי מעודי, ובעיני רוחי כך אני רואה את פני מושיענו". רק מעטים יכולים לנחש את הסערה שמשתוללת מאחורי החזות השלווה הזאת. רק מעטים יכולים לראות אדם שחי על נימים אחרונים של ביטחון עצמי שברירי.פליקס מביא לפאני מתנה. מתנה לחג המולד וליום ההולדת גם יחד. זהו עותק הגהה של שלישיית הפסנתר האחרונה בדו מינור שכתב — יצירה תוססת ושמחה המתארת אולי את אישיותה המבעבעת של אחותו. גם השלישייה, ככל יצירותיו האחרות, נחטפה בידי המו"לים בגרמניה, צרפת, איטליה ואנגליה. בתווים משובצים כתמיד תיקונים של הרגע האחרון, תו היכר של ה"מצפוניות המורבידית" של פליקס, של תשומת הלב הכפייתית שלו לדיוק, מאפיין מובהק של אדם המבועת מפני כל טעות. בפינאלה מובא מזמור התפילה הלותרני "לפני כיסאך אעמוד ואופיע", המוכר גם בשם "השבח לך, ישו המושיע". מנדלסון מפגין את נצרותו בקול ובגאווה. המוזיקה מפיקה ניצוצות של ברק ואתגר, והיא נועדה לנגינה של בני משפחה בביתם. המוזיקה הלהיבה כל כך את פאני, שבמשך יותר ממאה שנה סירבו צאצאיה להיפרד מכתב־היד של היצירה.גם לפאני יש מתנה לפליקס. זהו העותק הממוספר הראשון של יצירתה הראשונה שראתה אור: שישה שירים מולחנים של היינה, גתה, אַייכֶנדוֹרף וגַייבֶּל, שראו אור בבית ההוצאה הברלינאי המכובד בּוֹטֶה אוּנד בּוֹק. היצירה הזאת, היא יודעת, דורכת על פצעים משפחתיים. היא חוששת שהיא תזעזע את פליקס.בילדותה ציווה אבי המשפחה על פאני לחדול להלחין כדי שלא לגזול את תשומת הלב מאחיה הגאון. "אצלו המוזיקה תהיה מקצוע", הכריז אברהם מנדלסון, "ואילו אצלך היא תוכל להיות רק קישוט". פאני צייתה ונעשתה רעיה ואם, אך הדחף להלחין לא עזב אותה מעולם. כאשר נודע לפליקס שהיא פונה אל בתי הוצאה, הוא רתח מזעם. "זה מנוגד להשקפותי ולאמונותי", כתב לאמם. "מהיכרותי עם פאני עלי לומר שאין לה לא הנטייה ולא הכשרון לכתיבה. היא יותר מדי כל מה שאישה אמורה להיות. היא מושלת בביתה ואינה חושבת לא על הציבור, לא על עולם המוזיקה, ואפילו לא על מוזיקה בכלל, עד שהיא מסיימת למלא את כל חובותיה הראשונות במעלה".1הייתכן שזוהי הסיבה להתנגדותו? האם המלחין הגרמני הבולט בזמנו חשש שכמה יצירות לפסנתר שכתבה אחותו עקרת הבית עלולות לערער את מעמדו? פליקס לא הסגיר את רגשותיו, אך הווטו שהטיל חשף חרדה מתמדת. פליקס אינו בטוח בהצלחתו. לעולם. עד שהסכים לפרסום יצירתה של פאני חלפו שני עשורים אבודים. כשהיא מגישה לו עתה את שיריה, היא שואלת בתמימות מעושה: "למה לא הקדשתי לך את הלידֶר האלה?" פאני היא אחותו הגדולה. ידה על העליונה.היא פותחת את דלת חדר המוזיקה ושניהם רצים כמו ילדים אל הפסנתר. ידוע לנו מה הם מנגנים, אך לא באיזה סדר. הם עוברים ביעף על שיריה של פאני, על השלישייה החדשה של פליקס ועל קטעים מתוך האורטוריה שלו "אליהו", שבאותה שנה היתה בן־לילה ללהיט גדול בברמינגהם. "שום יצירה שלי לא הצליחה בצורה שכזאת בביצוע הראשון או התקבלה בהתלהבות שכזאת", מספר פליקס למשפחתו האוהבת. "כמה הרבה חשבתי עליכם אז!"האח והאחות יושבים יחד על ספסל הפסנתר ומנגנים במלוא המרץ, כל־כולם מרפקים וברכיים. אור חורפי נשפך מן החלונות הנמתחים מהתקרה ועד הרצפה. מן הקירות נשקפים אליהם דיוקנאות ההורים. עץ אשוח עטור קישוטים מנצנצים נאנק תחת עומס נרות ומלאכים. בתמונה הזאת אין כל רמז לכך שהשניים הללו הם נכדיו של משה מנדלסון, הפילוסוף הנודע של היהדות, שדגל בסימביוזה בין הדת היהודית והתרבות הגרמנית. משה, גיבור מחזהו של לסינג "נתן החכם", סבר כי בני משפחתו יוכלו להיות יהודים גאים ואזרחים פרוסים. אלא שאותם צאצאים הולכים לכנסייה, נישאים לנוצרים ומוחקים את שורשיהם. פאני אוהבת את חג המולד. פליקס כותב אחרי "אליהו" אורטוריה בשם "כריסטוס" כדי שיהיה ברור לכולם שהוא מלחין של הברית החדשה, לא הישנה. דימויו — החיצוני והפנימי — מבוסס על כך שאיננו יהודי. בשפע מכתביו ושיחותיו שראו אור הוא מתייחס אל עצמו כאל יהודי רק פעם אחת ויחידה, כשהוא מגלה מחדש את "מתיאוס פסיון" של באך אחרי מאה שנות שכחה: "לחשוב ש[דווקא] יהודי ישיב לאנשים את הגדולה ביצירות הנוצריות". יוהאן סבסטיאן באך, ולא משה, הוא אביו הרוחני של מנדלסון. העבר ההוא הושתק.בשער הגן נפרדים האח והאחות זה מזה ומבטיחים להיפגש שוב במהרה. הפגישה הזאת לא תתקיים. אמנם פליקס מגיע לברלין לרגל עסקיו שלושה חודשים לאחר מכן, אך אין לו רגע פנאי. הוא נדרש להיות באנגליה ולנצח על "אליהו" במנצ'סטר, בברמינגהם ובלונדון. בשני הקונצרטים האחרונים נוכחת המלכה ויקטוריה. הנסיך אלברט מכנה אותו "האמן האציל, שהיה מוקף בפולחן הבעל של האמנות המסולפת, ואף על פי כן, בזכות כשרונו ושקדנותו הצליח, כאליהו בשעתו, לשמר בנאמנות את פולחן האמנות האמיתית". באגף המגורים של ארמון בקינגהם מתיישב פליקס ליד הפסנתר המלכותי ומלווה את ויקטוריה בשלושה משיריו. היא מבקשת שיכבד אותה בעוד יצירה אחרונה. הוא מנגן לִיד מאת פאני.בדרכו הביתה הוא נעצר בגבול בלגיה מפני שנחשב בטעות לאחד מדודניו ששמו ארנולד מנדלסון, עבריין נמלט שנאשם בגניבה ובמרמה. בברלין מתקיימת הופעת בכורה ליצירתה החדשה של פאני, שלישיית פסנתר הבנויה על פי הדגם של השלישייה שכתב אחיה. ב־13 במאי 1847 היא כותבת שיר. למחרת בבוקר היא עורכת בבית הגן חזרת מקהלה על יצירה של אחיה, "ליל וַלפּוּרגיס הראשון". כשהיא מרימה את זרועותיה, היא מגלה שידיה חסרות תחושה. דבר כזה כבר קרה לה בעבר והיא יודעת מה לעשות. היא נכנסת לחדר הרחצה, טובלת את ידיה בחומץ חם. זמן קצר לאחר שהיא שבה אל החזרה היא מתמוטטת. "שבץ", היא פולטת, "בדיוק כמו אמא". כעבור שלושת רבעי שעה, כשאחיה פאול מגיע, היא כבר שרויה בתרדמת. האלמן, הנזל, יושב יומיים בחדר הגן ורושם בעפרונו את הארון המעוטר בפרחים.פאול מנדלסון מטלגרף לקרוב משפחה המתגורר בפרנקפורט שעל המיין ומבקש שימסור את הבשורה המרה לפליקס, השוהה בעיר כדי לנצח על יצירותיו. לשמע הידיעה פליקס פולט צעקה ומתעלף. הרופאים מאבחנים תשישות. הוא מבטל את הקונצרטים שנותרו לו, לוקח את משפחתו ליער השחור ולאתרי נופש בשווייץ, מזמין את פאול להצטרף אליהם ולהביא גם את הנזל ואת סבסטיאן. הואיל והרופאים הורו לו להימנע ממוזיקה, הוא מצייר את הנוף. בלילות הוא קורא רומן מאת בנג'מין ד'יזראלי.בספטמבר הוא מבקר בביתה של פאני. תחושת האובדן אינה מרפה ממנו. הוא מתייסר בכאבי אוזניים, שהציקו לו כל חייו, וחווה פרצי יצירתיות טרופה. ב־9 באוקטובר הוא מחבר שישה לידר מורבידיים, אופוס 71, ומאבד פתאום את התחושה בידיו. הוא הולך הביתה בצעדים כושלים ומתמוטט על הספה. הרופאים מטפלים בו בעלוקות. הוא מתאושש. הוא שולח עותק של "אליהו" למלך פרוסיה ומאשר את השתתפותו בקונצרט שייערך בנובמבר בווינה. הוא יוצא לטיולי בוקר, ולפני השינה משחק קלפים עם אישתו ססיל. ב־28 באוקטובר, בנשקו לססיל, הוא מאבד את ההכרה. כשהוא שב להכרה, הוא נתקף פחד מוות. "צרחותיו, שנמשכו עד השעה עשר, היו נוראות", כותב פרדיננד דויד, הכנר הראשי של לייפציג. "לאחר מכן הוא התחיל לפזם ולתופף כאילו מוזיקה חולפת בראשו, וכשהתעייף מכך, פרץ בצרחות מבעיתות והמשיך בכך כל הלילה".המוזיקה עוצרת כליל בלייפציג. שני כנרים, יוזף יואכים ונילס גאדֶה, יושבים כל הלילה בטרקלין הבית בקניגשטראסה 3. האח פאול והאחות רבקה מגיעים. "ססיל כרעה לצד מיטתו ופרצה בבכי", כותב הפסנתרן איגנַץ מוֹשֶלֶס:עמדנו סביב המיטה בדממת מוות, שקועים בתפילה. בכל נשימה שבקעה מפיו חשתי איך רוחו הגדולה נאבקת ומבקשת להשתחרר מקליפתה הארצית. לא פעם שמעתי את נשימתו כשהתפעלתי מביצועיו ונדמה היה אז שהוא דוהר אל הרקיע על גב פגסוס, ועתה אותם צלילים בישרו על הקץ הנורא... בתשע ועשרים וארבע דקות [ב־4 בנובמבר 1847], באנחה עמוקה אחרונה, נחלצה נפשו מגופו.מותו של פליקס מנדלסון בגיל שלושים ושמונה מזכיר לאנשים את מותו של מוצרט בגיל דומה. אלפים מלווים את ארונו אל תחנת הרכבת. רבים יותר הולכים אחר ארונו ברחובות ברלין ושרים מזמורי תפילה שהלחין. מלכים שולחים תנחומים. המלכה ויקטוריה "מזועזעת, נדהמת ומתייסרת". עולם המוזיקה המום. יואכים מרגיש "שהעולם עצר מלכת". רוברט שוּמן אומר שפליקס היה "הסמכות הנעלה ביותר" במוזיקה הגרמנית. מותו עוצר לזמן־מה את תהליך נסיקתה של גרמניה כמעצמה מוזיקלית. זוהי פֶרמאטָה, הפוגה ארוכה, בתולדות המוזיקה המערבית. פרק שנחתם.ומשום כך מדהים במיוחד לראות כי בתוך שנה המוניטין של מנדלסון מתרסק כמו פסלון מלאך בבית קברות בסערה חורפית. הסדר החדש — ואגנר, שומן, ליסט — מתנער מהפרפקציוניזם שלו, מסגנונו, מכנותו המיוסרת, ממוצאו האתני, מפגיעותו השקופה. מנדלסון, מתלוצץ אחד מבעלי בריתו של ואגנר, איננו מלחין רציני אלא "מחלת ילדות", כמין חצבת שיש להתגבר עליה כל עוד אתה צעיר. באנגליה, הערכתה של המלכה ממשיכה להתקיים ומאות נערי המקהלה ממשיכים לזמר "אוה, על כנפי היונה" עד מותה של ויקטוריה, אך שמו עתיד לדעוך במאה הבאה. יצירותיו מושמעות, אך אינן נחשבות למיטב המוזיקה. איך נפלו גיבורים, איך סר חינו של מלחין זה, חידה היא בתולדות התרבות.ריכרד ואגנר, שעומד אז באמצע שנות השלושים לחייו, מזהה כאן שעת כושר. הוא מכהן כמנצח בדרזדן המשמימה ומאחוריו כבר שלוש אופרות — "ריֶינצי", "ההולנדי המעופף" ו"טַנהוֹיזֶר" — ועתה הוא חש שעליו להכפיש את מנדלסון כדי להאדיר את עצמו. את המוטיב המנחה לכך הוא מוצא בנאום של האנרכיסט הרוסי מיכאיל בַּקוּנין. "העולם היהודי כולו", מתלהם בקונין, "הוא כת מנצלת, עַם מוצץ דם, מעין טפיל קיבוצי הרסני המערער לא רק גבולות מדיניים אלא גם דעות פוליטיות; העולם הזה, ברובו הגדול, נתון עתה בידיהם של מרקס מכאן ושל רוטשילד מכאן".2 ואגנר יוצר קשר עם בקונין, וזה מלמד אותו להכין רימוני־יד ולהשליכם מבריקדות. ואגנר מצלצל בפעמון בדרזדן ומצית את מהפכת 1848. עם דיכוי ההתקוממות הוא נמלט מגרמניה. פרס מוכרז על ראשו.בהיותו בגלות הוא כותב מאמר לכתב־עת קטן בשם Neue Zeitschrift für Musik בשם הבדוי K. Freigedank (הוגה חופשי). המאמר נושא את הכותרת "היהודיות במוזיקה", ותוקף את פליקס מנדלסון כ"יסוד זר" שיש לבער מהמוזיקה הגרמנית. "קיימת תחושה לא־מודעת", כותב ואגנר, "שבאה לידי ביטוי בקרב בני האדם כסלידה מושרשת כלפי הטבע היהודי... כולנו חשנו תיעוב אינסטינקטיבי כלפי כל מגע ממשי בפועל איתם. זהו 'תיעוב בלתי רצוני'".היהודי, מציין ואגנר, "מדבר בשפת העם שבקרבו הוא חי דורי דורות, אך תמיד ידבר אותה כנוכרי". מנדלסון "הוכיח לנו כי יהודי יכול להיות בעל שפע כשרונות ספציפיים, תרבות מעודנת ומגוונת מאין כמוה, חוש כבוד מרומם ומעודן מאין כמוהו, ואף על פי כן לא להיות מסוגל לעורר בנו את אותו רגש עמוק, יורד חדרי בטן, שאנו מצפים למצוא במוזיקה". אם מנדלסון, הכשרוני מכל היהודים, אינו אלא חקיין חיוור, הדעת — דעתו של ואגנר — נותנת ששום יהודי אינו מסוגל ליצירה מקורית.כתב הפלסתר של ואגנר, שמופץ ב־1,500 עותקים, אינו חורת את רישומו בתודעה הציבורית, והיה נשכח לחלוטין אלמלא היה מחברו כותב יצירות גאוניות יותר. כעבור עשרים שנה, כמלחין הנודע של "טריסטן ואיזולדה", ואגנר מפרסם מחדש את חיבורו Das Judenthum in der Musik, הפעם בשמו האמיתי. האופרה "טריסטן", ואחריה "טבעת הניבלונגים", מכריזות על עליונותה של התרבות הגרמנית. מתוך הגיגים על אהבה ומוות עוסקות האופרות הללו בשימושים הטובים והרעים בכוח הפוליטי כפי ששום אמנות לא עשתה עד אז. ביסודן נמצאת אמונתו של ואגנר כי המוזיקה הגרמנית נועדה לגרמנים טהורי־דם ולא ליהודים מסואבים. החיבור המחודש שראה אור הוא תוכנית־אב לטיהור האמנות הגרמנית מיסודות זרים, להשבת ערכי הפרא של האבות הקדמונים. אם מנדלסון הוא מושא הסלידה הראשון במעלה בחיבורו של ואגנר, יעדו השני הוא משורר שפישט את השפה הגרמנית, פטר אותה מסיבוכים מיותרים ועשה אותה נגישה ומושכת לאנשים מבחוץ. כאשר ואגנר מתחיל את דרכו אל הפסגה, היינריך היינה שוכב על ערש דווי.