גברים בעלי כבוד 2: המתיקות שבפיתוי

חום אחר הצהריים מתנדף כשאני רצה הביתה, הילקוט ותיק הספורט שלי מתנודדים על גבי בפראות. תחושת אשמה מציפה אותי על כך שאני מאחרת; אני יודעת שבכך אני מעכבת את אימא, שרוצה לנסוע איתי אל מחוץ לעיר.

הטלפון שלי מצלצל בהודעה חדשה, הקול המעומעם בקושי נשמע מעל לקול נשימותיי המאומצות. אני מאיטה ומושיטה את ידי לתא הצדדי, שולפת את הנייד ורואה שזו הודעה מאדם.

אדם: רק רציתי לאחל לך בהצלחה ושיהיה לך סוף שבוע נעים. אתגעגע אלייך. תביאי לי מהעוגות. אוהב אותך, בייב :)

בטני רוקדת ריקוד קטן כשאני רואה את ההודעה המתוקה, תגובה שכבר התרגלתי אליה כשזה נוגע לו. אנחנו יוצאים כבר כמעט שנה ולאחרונה הוא דוחק בי לקחת את הקשר שלנו לשלב הבא. אני מעריכה את הסבלנות שהוא הפגין, בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא לא בתול. חשבתי על זה רבות והחלטתי שכשאחזור מהיריד, אגיד לו שאני מוכנה.

אני שולחת לו תשובה, מיידעת אותו שגם אני אתגעגע אליו ושאתקשר ברגע שנחזור הביתה, ביום ראשון. אני מקווה שאחזור עשירה בעשרים אלף דולר. זה הפרס המובטח בתחרות האפייה, ואם נזכה זה יעזור לאימי ולי לממש את החלום שלנו, חלום שאנחנו חולקות מאז אני זוכרת את עצמי.

ברגע שהבית מופיע מולי אני מאיצה לעבר המדרגות הקדמיות. כשאני פותחת את הדלת אני כבר קצרת נשימה וחשה דקירות בצד. "היי, אימא! סליחה שאיחרתי. המאמן הכריח אותנו להישאר עד מאוחר באימון. רק תני לי להחליף בגדים ונוכל להתחיל להעמיס את הרכב."

אני זורקת את הילקוט ואת תיק הספורט הצידה, הולכת למטבח ורואה את העוגות, מסודרות על השיש ומוכנות, אך אין זכר לאימא. "אימא?"

קול רועם נשמע מעליי, מושך את תשומת ליבי לעבר התקרה. השקט המוזר שמשתרר לאחריו שולח רפרוף של חוסר שקט במורד גבי. אני מתחילה לעלות במדרגות, ההתקדמות שלי שקטה וזהירה. "אימא?" אני קוראת שוב בעודי פוסעת על גבי המדרגות, המכוסות בשטיחים. "את למעלה?"

ככל שאני מטפסת, התחושה שמשהו לא בסדר הולכת ותופחת בי. כשאני מגיעה לראש גרם המדרגות, אני רואה שדלת חדר השינה שלה פתוחה מעט. אני ממשיכה להתקדם אף שכל עצב בגופי צורח עליי לברוח. ליבי פועם בגרוני כשאני דוחפת את הדלת ורואה שחדרה הפוך.

מה, לעזאזל?

דלת הארון נפתחת בתנופה ואימי נופלת לרצפה, עירומה ומדממת. גבר מופיע מאחוריה, אוחז בסכין. פחד משתק אותי, כולא אותי במקומי.

"גרייס, תברחי!"

צעקתה הטרופה מנקבת את האוויר ומנערת אותי. אני מהססת לשנייה, לא רוצה להשאיר אותה מאחור, אך יודעת שאני מוכרחה להשיג עזרה. אני רצה לחדר שלי.

"מהר, תפוס את הכלבה הזאת."

מישהו תופס בשערי ומושך בחוזקה. אני נוחתת בכבדות על גבי וריאותיי מתרוקנות מאוויר. גבר מופיע מעליי, שערו השמנוני והשחור נופל לתוך עיניו הכהות והזדוניות, עיניים נטולות רגש. "את יפה כמו אימא שלך. אני חושב שאזיין גם אותך."

ליבי צולל לתוך בטני, המילים שלו שפלות מכדי לעכל אותן.

"עזבו אותה בשקט! בבקשה, אל תפגעו בה." הפצרתה הבוכייה של אימי שוברת את ליבי. אני חייבת להוציא אותנו מכאן. אני חייבת להגיע לטלפון.

קולי חנוק כשאני נמשכת לעמידה בשערי. הבעירה הפועמת היא כלום לעומת הכאב שהתמקם בחזי. לפני שאני מבינה מה הוא מתכנן לעשות, פיו הדוחה נוחת על פי.

אני צועקת ומנסה לדחוף אותו, אך הוא לא מש ממקומו. הוא חזק מדי. אני מרימה באינסטינקט את ברכי ופוגעת בו בין הרגליים.

"פאק!"

ברגע שאחיזתו נחלשת, אני רצה החוצה ואל חדרי, טורקת אחריי את הדלת. אני נועלת את הבריח, דוחפת את כל מה שיש על השידה ואז מפילה אותה כדי שתחסום את הדלת. אני מושיטה את ידי לטלפון שליד המיטה ומתקשרת למוקד החירום, אצבעותיי רועדות.

"משטרה, מה מקרה החירום שלך?"

מהלומות נוחתות על דלתי, כמעט מעיפות אותה מציריה.

אני מתחבאת בארון ומצמידה את הטלפון לאוזני. "שמי גרייס מורגן, אני גרה בלייקלנד פוינט 917. שני גברים פרצו לביתי ופגעו באימי."

צעקותיה של אימי חודרות מבעד לכאוס המתחולל באוזניי ואני שומעת אותה מתחננת על חייה. "בבקשה, אתם חייבים למהר!" אני מתייפחת, "הם מכאיבים לה מאוד!"

"זה בסדר, מותק, המשטרה בדרך. תישארי איתי על הקו, או־קיי?"

"בסדר."

"בת כמה את, גרייס?"

"שבע־עשרה."

הדפיקות הבלתי פוסקות בדלת נעצרות, וכך גם הפצרותיה המבוהלות של אימי. אני מקשיבה בריכוז, מפחדת לנשום. לאחר רגע דפיקה רועמת מרעידה את הקירות ואני שומעת עץ מתרסק לשבבים. "אלוהים אדירים! הוא בחדר שלי."

דלת הארון נפתחת וחושפת את הגבר הזועם שממנו נמלטתי קודם. זעקת אימה נמלטת מגרוני כשהוא תולש מידי את הטלפון. אני חומקת מתחת לזרועו אך הוא תופס ומטיח אותי בקיר. אני ממהרת לקום על רגליי ומנסה להימלט שוב מחרון אפו, אך אני לא מהירה מספיק.

גופו הגדול מפיל אותי מאחור, זורק אותי בפניי מטה, על רצפת העץ ליד מיטתי. טעם מתכתי של דם ממלא את פי.

"את לא הולכת לשום מקום, כלבה." הוא חובט באגרופו בגבי. כל מהלומה כואבת נוספת שהוא מטיח בי מחלישה אותי יותר. אני נאבקת בו, אך הוא הופך אותי ומחטיף לי מכות בפנים. כאב פועם בראשי ונקודות שחורות מרקדות בשדה ראייתי. אני גונחת, נאבקת להישאר בהכרה.

ידיו תופסות באכזריות בצווארון החולצה שלי וקורעות אותה במרכזה, חושפות את החזייה שלי. הוא מנסה להוריד את מכנסיי הטייטס הקצרים שאני לובשת לאימוני המעודדות.

"לא!" אני נאבקת בשארית כוחותיי.

"אל תזוזי, כלבה, זה ייגמר מהר."

אני לא נענית לפקודתו וזה מזכה אותי במהלומה נוספת בפנים. ראשי מוטח לשמאל ובעיניי הדומעות אני מזהה את אלת הבייסבול הוורודה שלי, מליגת הילדים. אני מושיטה את ידי, תופסות בה, מעקלת את אצבעותיי סביב ידית הגומי. אני לא מאבדת שנייה נוספת, מניפה אותה בחוזקה ופוגעת בראש שלו. הוא גונח ונופל על הצד.

אני מתרוממת על רגליי ומניפה שוב את האלה, הפעם פוגעת בגבו. אני ממשיכה להכות בו ללא מעצורים, פחד וכעס מניעים כל מכה אלימה.

צעדים רועמים במסדרון, בקושי נשמעים מבעד לזעם האפל המכלה אותי.

"אמיליו, אנחנו חייבים להסתלק. ניידות מתקרבות."

הבחור השני עוצר בחדות בכניסה לחדרי, בידו סכין מגואלת בדם. הוא מביט בחברו שנאבק לעמוד ועיניו הזועמות מופנות אליי.

"כלבה מזדיינת."

הוא מסתער עליי באגרופים מונפים. אני מרימה את האלה אך מפספסת את הראש שלו בסנטימטרים ספורים. לפני שאני מספיקה לנסות שוב אגרופו פוגש ברקה שלי. אני רואה קעקוע בחלק הפנימי של מפרק כף ידו לפני שפניי פוגעות בקיר מעוצמת המהלומה.

הוא מרים את חברו על רגליו וכורך זרוע סביב צווארו. "קדימה, גבר, תתאפס. אנחנו צריכים לזוז."

אני צופה בהם מדדים מהחדר ומחכה עד שאני בטוחה שהם הלכו לפני שאני מנסה להתרומם על רגליי. גופי המוכה זועק במחאה כשאני יוצאת לחפש אחר אימי. אני קוראת לה, אך קולי נשמע חלש, כפי שאני מרגישה.

אני נכנסת לחדרה ומתערערת כשאני רואה אותה. היא שוכבת עירומה בשלולית דם. ייאוש לופת את חזי, מתפוצץ למיליון שברים.

"אימא!" אני רצה לעברה, מחליקה על הנוזל הארגמני ונוחתת על ברכיי. אני לא נותנת לזה למנוע ממני מלהושיט לעברה את ידיי. אני מחבקת את גופה חסר החיים. "זה בסדר, אימא, תחזיקי מעמד, העזרה בדרך."

אני בוכה, זעקותיי שבורות.

דמעותיי נופלות לתוך שערה הזהוב והיפהפה כשאני מתחננת בפניה שתחזיק מעמד. לא משנה כמה אני מנסה להבטיח לה שהכול יהיה בסדר, אני יודעת שלא. אני יודעת שהיא מתה, אך ליבי מסרב להאמין בזה.

"אני מצטערת שאיחרתי. מצטערת כל־כך." אני רוכנת למטה, מנשקת את מצחה המוכתם בדם וטומנת את פניי בשערה. לאחר מספר שניות כאוס משתרר סביבי.

הייתי בת שבע־עשרה כשהצלחתי לשרוד את היום הנורא ביותר בחיי. במקום למצוא שלווה וביטחון בתקופה שבה התאבלתי וניסיתי להתגבר על שיברון הלב שלי, נשלחתי לחיות איתו – עם הגבר שהיה נוראי יותר מהשטן עצמו.