גוף מארח

שמו של המרפא היה צולח מים עמוקים.

משום שהיה נפש, על-פי טבעו היה כל הדברים הטובים: רחום, סבלני, ישר, הגון ומלא אהבה. חרדה לא הייתה רגש רגיל לצולח מים עמוקים.

רוגז היה נדיר אף יותר. ואולם משום שצולח מים עמוקים חי בתוך גוף אנושי, היה רוגז בלתי נמנע לעתים.

כאשר התלחשויותיהם של תלמידי הריפוי זמזמו בפינה המרוחקת של חדר הניתוח, נקפצו שפתיו בקו דק. ההבעה כמו הייתה שלא במקומה בפה שנוטה יותר לחייך.

דארֶן, עוזרו הקבוע, ראה את ההעוויה וטפח על כתפו.

"הם רק סקרנים, צולח", אמר בשקט.

"החדרה היא לא ממש הליך מעניין או מאתגר. כל נפש ברחוב יכולה לבצע אותה במצב חירום. הם לא ילמדו דבר מהצפייה היום". צולח היה מופתע כששמע את החדות המושחזת המכתימה את קולו המרגיע בדרך כלל.

"הם אף פעם לא ראו בן אדם מבוגר קודם", אמר דארן.

צולח זקף גבה. "הם עיוורים זה לפניו של זה? אין להם מראות?"

"אתה יודע למה אני מתכוון – בן אנוש פראי. עוד חסר נפש. אחד המורדים".

צולח הביט בגופהּ חסר ההכרה של הנערה, השוכב על פניו על שולחן הניתוחים. חמלה גאתה בלבו כשנזכר במצב שבו היה גופה האומלל והשבור כשהמחפשים הביאו אותה למתקן הריפוי. כזה כאב סבלה...

כמובן, היא מושלמת כעת – נרפאה כליל. צולח דאג לכך.

"היא נראית ממש כמו כל אחד מאיתנו", מלמל צולח באוזני דארן. "לכולנו יש פנים אנושיים. וכשהיא תתעורר, גם היא תהיה אחת מאיתנו".

"זה פשוט מלהיב אותם, זה הכול".

"הנפש שאנחנו משתילים היום ראויה לכבוד רב יותר מאשר שיבהו בגוף הפונדקאי שלה ככה. יהיה לה הרבה יותר מדי עם מה להתמודד כשהיא תתאקלם. לא הוגן להעביר אותה את זה". בזה הוא לא התכוון לבהייה. צולח שמע את החדות שבה לקולו.

דארן טפח שוב על כתפו. "יהיה בסדר. המחפשת צריכה מידע ו – "

למשמע המילה מחפשת העיף צולח בדארן מבט שניתן לתארו רק כמזרה אימה. דארן מצמץ בהלם.

"אני מצטער", התנצל צולח מיד. "לא התכוונתי להגיב באופן שלילי כל-כך. אני פשוט חושש לנפש הזאת".

עיניו נעו אל המכל הקריוגני הניצב על הכן לצד השולחן. האור היה אדום עמום ויציב, המעיד על כך שהוא מאוכלס ובמצב שינה קפואה.

"הנפש הזאת נבחרה במיוחד למשימה", אמר דארן בקול מרגיע. "היא יוצאת דופן בין בני מיננו – אמיצה מרובנו. חייה מדברים בעד עצמם. אני חושב שהיא הייתה מתנדבת אילו היה אפשר לשאול אותה".

"מי בינינו לא היה מתנדב אילו היה מתבקש לעשות משהו למען טובת הכלל? אבל האם כך באמת הדבר? האם זה משרת את טובת הכלל? השאלה אינה מוכנותה, אלא אם צודק לבקש כל נפש שהיא לשאת זאת".

תלמידי הריפוי דנו גם הם בנפש הקפואה. צולח שמע את הלחישות בבירור; קולותיהם התרוממו כעת ונעשו רמים יותר בהתרגשותם.

"היא חיה בשישה עולמות".

"שמעתי ששבעה".

"שמעתי שהיא לא חיה שני משכי חיים כאותו מין מארח".

"זה אפשרי?"

"היא הייתה כמעט הכול. פרח, דוב, עכביש – "

"מָצוֹפייה, עטלף – "

"אפילו דרקון!"

"לא ייאמן – שבעה עולמות".

"לפחות שבעה. היא התחילה במקור".

"באמת? המקור?"

"שקט, בבקשה!" צולח קטע אותם. "אם לא תוכלו לצפות באופן מקצועי ושקט, אצטרך לבקש מכם לעזוב".

מבוישים, השתתקו ששת התלמידים והתרחקו מעט זה מזה.

"בוא נתחיל עם זה, דארן".

הכול היה מוכן. התרופות המתאימות נחו לצד הנערה האנושית. שערה הארוך והכהה היה אסוף תחת כובע ניתוחים וחשף את צווארה הדק. היא הייתה נתונה בהרדמה עמוקה ושאפה ונשפה לאט. על עורה השזוף כמעט לא נראה סימן שיעיד על ה... תאונה שלה.

"התחל רצף הפשרה עכשיו, בבקשה, דארן".

העוזר אפור השיער כבר המתין לצד המכל הקריוגני, ידו נחה על החוגה. הוא הסיט את הנצרה לאחור וסחרר את החוגה. האור האדום בראש הגליל האפור הקטן החל לפעום, מהבהב מהר יותר ויותר בחלוף השניות, משנה את צבעו.

צולח התרכז בגוף חסר ההכרה; הוא החדיר את שולי האזמל בעור שבבסיס הגולגולת של המטופלת בתנועות קטנות ומדויקות, ואז ריסס את התרופה שעצרה את הדימום לפני שהרחיב את החתך. צולח השתהה בעדינות מתחת לשרירי הצוואר, נזהר שלא לפגוע בהם, חושף את העצמות הבהירות שבקצהו העליון של עמוד השדרה.

"הנפש מוכנה, צולח", הודיע לו דארן.

"גם אני. תביא אותה".

צולח חש בדארן לצד מרפקו וידע בלי להסתכל שעוזרו מוכן, ידו מושטת וממתינה; הם עבדו יחדיו כבר הרבה שנים. צולח החזיק את השסע פתוח.

"שלח אותה הביתה", לחש.

ידו של דארן נכנסה לשדה הראייה, הבוהַק הכסוף של נפש מתעוררת בכף ידו הקעורה.

צולח מעולם לא ראה נפש חשופה בלי להיות המום מיופייה.

הנפש זרחה באורות הבהירים של חדר הניתוח, בהירה ממכשיר הכסף המחזיר אור שבידו. כסרט חי, התפתלה והעלתה גלים, התמתחה, שמחה להשתחרר מהמכל הקריוגני. חיבוריה הדקים, הנוצתיים, כמעט אלף במספרם, התנודדו בעדינות כשְׂער כסף חיוור. אף כי כולן היו יפות, זו נראתה חיננית במיוחד בעיני צולח מים עמוקים.

הוא לא היה לבדו בתגובה זו. הוא שמע את אנחתו החרישית של דארן, שמע את התלחשויות ההערצה של התלמידים.

בעדינות הניח דארן את היצור הקטן והבוהק בתוך הפתח שצולח יצר בצוואר האנושי. הנפש החליקה בצורה חלקה אל תוך המרחב המוצע, אורגת את עצמה באנטומיה הזרה. צולח התפעל מהמיומנות שבה השתלטה עכשיו על ביתה החדש. חיבוריה נכרכו חזק במקומם סביב מרכזי העצבים, קצתם מתארכים ומושטים עמוק יותר למקום שלא יכול לראות, מטה ומעלה אל תוך המוח, עצבי הראייה, תעלות האוזן. היא הייתה מהירה מאוד, תקיפה מאוד בתנועותיה. עד מהרה רק מקטע קטן אחד מגופה הבוהק נראה לעין.

"עבודה טובה", לחש לה בידיעה שאינה יכולה לשמוע אותו. הנערה האנושית הייתה בעלת אוזניים, והיא עוד ישנה שינה עמוקה.

השלמת העבודה הייתה עניין של שגרה. הוא ניקה וריפא את הפצע, מרח את המשחה שחתמה את החתך מאחורי הנפש, ואז מרח במכחול את האבקה מרככת הצלקות על פני הקו שנותר בצווארה.

"מושלם, כרגיל", אמר העוזר, שמסיבה כלשהי שצולח לא היה מסוגל לרדת לחקרה, מעולם לא החליף את שם הפונדקאי האנושי שלו, דארן.

צולח נאנח. "אני מתחרט על העבודה שעשיתי היום".

"אתה רק ממלא את חובתך כמרפא".

"זהו המקרה הנדיר שבו הריפוי יוצר פגיעה".

דארן החל לנקות את עמדת העבודה. לא נראה שהוא יודע מה לענות. צולח מילא את ייעודו. די היה בכך בשביל דארן.

אבל לא היה בכך די בשביל צולח מים עמוקים, שהיה מרפא אמיתי לפני ולפנים. הוא נעץ מבט מלא דאגה בגוף הנקבה האנושית, שלווה בשנתה, וידע ששלווה זו תתנפץ מיד כשתתעורר. כל האימה שבקצֵה האישה הצעירה הזאת תוטל על שכמה של הנפש הזכה שאך זה הכניס לתוכה.

כשרכן מעל לבת האדם ולחש באוזנה, ייחל צולח בכל מאודו שהנשמה בפנים תוכל לשמוע אותו עכשיו.

"בהצלחה, נוודת קטנה, והרבה מזל. הלוואי שלא היית זקוקה לו".