גיבורי האולימפוס 5: דם האולימפוס

I ג'ייסון

ג'ייסון שנא להיות זקן.

המפרקים שלו כאבו. הרגליים שלו רעדו. הוא ניסה לטפס על הגבעה, והריאות שלו קירקשו כמו קופסה מלאה אבנים.

הוא לא ראה את הפנים של עצמו, תודה לאלים, אבל האצבעות שלו היו מגוידות וגרומות. רשת של ורידים כחולים בולטים כיסתה את גב הידיים שלו.

אפילו היה לו ריח של איש זקן — ריח נפטלין ומרק עוף. איך זה יכול להיות? בתוך כמה שניות הוא עבר מגיל שש–עשרה לגיל שבעים וחמש, אבל הריח של האיש הזקן הופיע מיד, כאילו, טראח. מזל טוב! אתה מסריח!

"כמעט הגענו." פייפר חייכה אליו. "אתה מתקדם יופי."

קל לה לומר. פייפר ואנבת' היו מוסוות כמשרתות יווניות מקסימות. אפילו בשמלות הגופייה הלבנות ובסנדלי השרוכים, הן לא התקשו לטפס בשביל הסלעי.

שיער המהגוני של פייפר היה אסוף בצמה שנכרכה סביב ראשה. צמידי כסף עיטרו את זרועותיה. היא הזכירה פסל עתיק של אמא שלה, אפרודיטה, ובעיני ג'ייסון זה היה קצת מלחיץ.

לצאת עם מישהי יפהפייה היה עניין מורט עצבים כשלעצמו. לצאת עם מישהי שאמא שלה היא אלת האהבה... טוב, ג'ייסון תמיד פחד שהוא יעשה משהו לא רומנטי ואמא של פייפר תנעץ בו מבט זועף ממרומי האולימפוס ותהפוך אותו לחזיר בר.

ג'ייסון העיף מבט במעלה הגבעה. נשארו עוד מאה מטרים לפחות עד הפסגה.

"הרעיון הכי גרוע בהיסטוריה." הוא נשען על עץ ארז וניגב את המצח. "הקסם של הייזל מוצלח מדי. אם אני אצטרך להילחם, אני אהיה חסר תועלת."

"אתה לא תצטרך," הבטיחה אנבת'. היא נראתה נבוכה בתלבושת המשרתת שלה. היא לא הפסיקה לקמר את הכתפיים כדי שהשמלה שלה לא תחליק. פקעת השיער הבלונדינית שלה התפרקה חלקית וקווצות שיער השתלשלו ממנה כמו רגלי עכביש ארוכות. ג'ייסון ידע כמה היא שונאת עכבישים והחליט לא להזכיר את זה.

"אנחנו נסתנן לארמון," היא אמרה. "נשיג את המידע שאנחנו צריכים ונסתלק משם."

פייפר הניחה על הקרקע את האַמְפוֹרָה שנשאה, כד היין הגבוה מחרס שבו הוסתרה החרב שלה. "אנחנו יכולים לנוח קצת. תנסה להתאושש, ג'ייסון."

על חגורת החבל שלה היתה תלויה קרן השפע הקסומה. במקום כלשהו בין קפלי שמלתה הסתתר הפגיון שלה, קטופטריס. פייפר לא נראתה מסוכנת, אבל במקרה הצורך ידעה להילחם עם להב מארד שמימי בכל יד, או שהיתה יורה מנגואים בשלים ישר אל פרצופי האויב.

אנבת' העמיסה את האמפורה שלה על הכתף. גם לה היתה חרב נסתרת, אך אפילו בלי כלי נשק גלוי לעין היא נראתה קטלנית. עיניה האפורות כסערה סרקו את סביבותיהן, דרוכות לכל איום. אם מישהו יבקש מאנבת' לשתות מהיין שלה, ג'ייסון תיאר לעצמו שהיא תבעט לו בבּיפוּרְקוּם.

הוא ניסה להסדיר את הנשימה.

מתחתיהם התנוצץ מפרץ אפאלס, מימיו כה כחולים שנדמה שנצבעו בצבע מאכל. כמה מאות מטרים מהחוף עגנה "ארגו 2". מפרשיה הלבנים נראו קטנים כמו בולים, תשעים המשוטים זעירים כקיסמי שיניים. ג'ייסון דמיין את חבריו שעל הסיפון עוקבים אחר התקדמותו, מסתכלים על פי תור במשקפת של ליאו ומתאמצים לא לצחוק למראה סבא ג'ייסון המזדחל במעלה הגבעה.

"איתַקָה המטופשת," רטן.

בסדר, האי היה יפה למדי. שרשרת גבעות מיוערות התפתלה במרכזו. מדרונות גיר לבנים צללו אל הים. מפרצונים התמשכו בשרשראות של חופים סלעיים ומעגנים, ולאורך קו המים ניצבו בתים עם גגות רעפים אדומים וכנסיות מסוידות לבן.

על הגבעות היו פזורים פרגים, כרכומים ועצי דובדבן בר. ריח פריחת הדסים נישא ברוח. כל זה היה נחמד מאוד — אבל הטמפרטורה היתה בערך ארבעים מעלות. האוויר היה הביל כמו בבית מרחץ רומי.

ג'ייסון היה יכול לרתום את הרוח ולעופף בקלילות אל ראש הגבעה, אבל לאאאא. למען החשאיות הוא נאלץ לגרור את עצמו בדמות זקן עם ברכיים הרוסות וצחנת מרק עוף.

הוא חשב על הטיפוס האחרון שלו, לפני שבועיים, כשהוא והייזל נאבקו בשודד סְקֵיירוֹן על צוקי קרואטיה. לפחות אז עמד לג'ייסון מלוא כוחו. האויב הנוכחי היה גרוע בהרבה משודד דרכים.

"אתן בטוחות שזאת הגבעה הנכונה?" הוא שאל. "קצת... לא יודע... שקט פה."

פייפר בחנה את קו הרכס. בשערה היתה קלועה נוצת הרפיה כחולה — מזכרת מההתקפה אתמול בלילה. הנוצה לא ממש השתלבה בתחפושת שלה, אבל פייפר זכתה בה ביושר כשהביסה במו ידיה להקה שלמה של תרנגולות–השאול האלה בזמן המשמרת שלה. היא המעיטה בערך ההישג, אבל ג'ייסון ידע שהיא מרוצה מעצמה. הנוצה היתה תזכורת לכך שהיא אינה הנערה שהיתה בחורף שעבר, כשרק הגיעו אל מחנה החצויים.

"החורבות נמצאות שם למעלה," היא הבטיחה. "ראיתי אותן בלהב של קטופטריס. ושמעת מה הייזל אמרה. ‘ההתכנסות הכי גדולה...'"

"'ההתכנסות הכי גדולה של רוחות רעות שהרגשתי בה אי פעם,'" נזכר ג'ייסון. "כן, נשמע כיף אדיר."

אחרי שחצו בלחימה את המקדש התת–קרקעי של האדס, הדבר האחרון שג'ייסון רצה היה להילחם ברוחות רעות. אבל גורל מסע החיפושים ניצב על כף המאזניים. צוות "ארגו 2" עמד בפני החלטה חשובה. אם ישגו בבחירתם הם ייכשלו, והעולם כולו יושמד.

הלהב של פייפר, חושי הקסם של הייזל ותחושת הבטן של אנבת' אישרו כולם — התשובה נמצאת כאן באיתקה, בארמונו העתיק של אודיסאוס, שם נאסף צבא של רוחות רעות שממתין לפקודות של גאיה. התוכנית היתה להתגנב ביניהם, לגלות מה מתרחש ועל סמך הגילויים להחליט איך לפעול. ואז להסתלק, רצוי בחיים.

אנבת' סידרה מחדש את החגורה הזהובה שלה. "אני מקווה שהתחפושת שלנו תחזיק מעמד. המחזרים היו טיפוסים לא נעימים עוד כשהיו בחיים. אם הם יגלו שאנחנו חצויים..."

"הקסם של הייזל יפעל," אמרה פייפר.

ג'ייסון ניסה להאמין בזה.

המחזרים: מאות מבין הנבלים החמדנים והמרושעים ביותר שחיו אי פעם. כשאודיסאוס, מלך איתקה היווני, נעדר לאחר מלחמת טרויה, האספסוף הזה של נסיכים סוג ב' פלש לארמון שלו וסירב לעזוב, כשכל אחד מהם מקווה לשאת לאישה את המלכה פֵּנֶלוֹפֵּה ולהשתלט על הממלכה. אודיסאוס הצליח לשוב בחשאי ולשחוט את כולם — סיפור יווני קלאסי של שיבה משמחת הביתה. אבל אם יש אמת בחזיונות של פייפר, המחזרים חזרו עכשיו לרדוף את הארמון שבו מצאו את מותם.

ג'ייסון לא האמין שהוא עומד לבקר בארמון האמיתי של אודיסאוס — אחד הגיבורים היוונים המפורסמים של כל הזמנים. מצד שני, כל מסע החיפושים הזה היה שרשרת של אירועים שלא ייאמנו. אנבת' עצמה בדיוק חזרה מטרטרוס, התהום הנצחית. בהתחשב בזה, ג'ייסון החליט שאולי מוטב שלא יתלונן על כך שהוא זקן.

"טוב..." הוא ייצב את עצמו במקל ההליכה שלו. "אם אני נראה זקן כמו שאני מרגיש, התחפושת שלי כנראה מושלמת. בואו נזוז."

הם המשיכו לטפס, וזיעה נטפה על צווארו. השוקיים שלו כאבו. למרות החום הוא התחיל לרעוד. ולמרות שניסה להדחיק אותם, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על החלומות האחרונים שלו.

מאז בית האדס, החלומות הפכו מלאי חיים.

לפעמים ג'ייסון מצא את עצמו במקדש התת–קרקעי באפירוּס, והענק קליטיוּס מיתמר מעליו ומדבר במקהלה של קולות חסרי גוף: נדרש מאמץ משותף של כולכם כדי להביס אותי. מה תעשו כאשר אמא אדמה תפקח את עיניה?

בפעמים אחרות ג'ייסון מצא את עצמו על פסגת גבעת החצויים. גאיה, אמא אדמה, התרוממה מתוך הקרקע — דמות מתערבלת של אדמה, עלים ואבנים.

ילד אומלל. הקול שלה הידהד על פני הנוף וטילטל את הקרקע תחת רגליו של ג'ייסון. אביך הוא הראשון באלים, אך אתה תמיד שני במעלה — לרעיך הרומאים, לחבריך היוונים, אפילו למשפחתך. כיצד תוכיח את עצמך?

החלום הגרוע מכול התחיל בחצר בית הזאבים בסוֹנוֹמָה. מולו ניצבה האלה יונו, קורנת בבוהק של כסף מותך.

חייך שייכים לי, הרעים קולה. מנחת פיוס מזאוס.

ג'ייסון ידע שמוטב שלא יסתכל, אבל לא הספיק לעצום עיניים כשיונו התלקחה כמו סופרנובה, וחשפה את דמותה האלוהית. כאב פילח את תודעתו של ג'ייסון. גופו נשרף מעליו בשכבות, כמו בצל.

ואז התמונה השתנתה. ג'ייסון עדיין נמצא בבית הזאבים, אבל עכשיו היה פעוט — בן שנתיים לכל היותר. אישה כרעה מולו, וריחה הלימוני כה מוכר. תווי הפנים שלה היו נוזליים ולא ברורים, אבל הוא זיהה את קולה: קול עליז ושברירי, כמו שכבת קרח דקה מעל נחל שוצף.

אני אחזור לקחת אותך, אהוב שלי, היא אמרה. נתראה בקרוב.

בכל פעם שג'ייסון התעורר מהסיוט הזה, הפנים שלו היו שטופות זיעה. העיניים שלו צרבו מדמעות.

ניקו די אנג'לו הזהיר אותם: בית האדס יעורר את זיכרונותיהם הגרועים ביותר, יגרום להם לראות ולשמוע דברים מהעבר. רוחות הרפאים של חייהם יהפכו חסרות מנוח.

ג'ייסון קיווה שרוח הרפאים המסוימת הזאת לא תתקרב אליו, אבל בכל לילה החלום החמיר. ועכשיו הוא טיפס אל חורבות ארמון שבהן נאסף צבא של רוחות.

זה לא אומר שהיא תהיה שם, אמר ג'ייסון לעצמו.

אבל ידיו לא הפסיקו לרעוד. כל צעד נדמה קשה מהקודם.

"כמעט הגענו," אמרה אנבת'. "בואו–"

בום! צלע הגבעה רעדה. במקום כלשהו מעבר לרכס, קהל שאג בהתלהבות כמו צופים בקולוסיאום. הצליל העביר בג'ייסון צמרמורת. לפני זמן לא רב הוא נלחם על חייו בקולוסיאום של רומא, מול קהל מריע של רוחות רפאים. הוא לא השתוקק במיוחד לחזור על החוויה.

"מה היה הפיצוץ הזה?" הוא תהה.

"לא יודעת," אמרה פייפר. "אבל נשמע שהם עושים חיים. בואו נמצא לנו כמה חברים מתים."