גלות

אם רק הייתי יודעת, לא הייתי באה לעולם הזה בכלל! ליאת צועקת. כל כך חזק היא צועקת, עד שהצעקה הדמיונית מחרישה את אוזניה. במהלך הנסיעה באוטובוס מהעיר שבה נולדה ועד לעיר הגדולה, ליאת צורחת על ההורים שלה, צורחת ומאיימת. שתברח מהבית, שתספר לכולם, שתתאבד. מצד אחד, היא תלמידה שקטה עם ציונים טובים. ומצד שני, חבית נפץ מלאה באבקת זעם שחור.

אש אוחזת בנערה.

הנסיעה בקו 174 אורכת ארבעים דקות. כשהאוטובוס פונה פנייה חדה, כמעט מסוכנת, מהכביש המהיר אל תוך הרחוב התל אביבי, ליאת נושמת לרווחה. היא יורדת מהאוטובוס רעננה לגמרי, המסקרה עוד מקובעת היטב על ריסיה הארוכים. היא אוספת את השיער לקוקו הדוק ומנענעת את הראש, כמו מנערת החוצה את כל המחשבות הרעות. אחר כך היא צועדת עם תחושה כמוסה אך ברורה — משהו הולך לקרות לה.

כמו תמיד, רובי ירושלמי יושב בקפה עדן ליד שולחן שפונה לרחוב, גופו הרחב ממלא את הכיסא, גבו נלחץ אל המסעד. על שולחנו כוס תה ריקה, מחברת שרבוטים ועט לעוס. כשהוא קורא, ראשו נשמט בין כתפיו. הוא בודק את רפליקות הדיאלוג שהוסיף לתסריט של הסרט החדש שלו. לאחר מכן הוא זוקף את ראשו ומתבונן בעוברים ושבים, בודק אם מישהו מסתכל עליו. הוא קולט אותה מהצד השני של הרחוב נוטפת תמימות פרוורית מתוקה. רואים עליה שהיא חכמה. משהו באופן שבו הג׳ינס הגבוה מתחבר לחולצת הגולף הלבנה משדר לעולם — קראתי הרבה ספרים בספרייה העירונית של העיר הקטנה שממנה הגעתי.

״היי את,״ הוא קורא לה ומחייך כשהיא נכנסת לבית הקפה.

ליאת נרתעת. איך זה יכול להיות שרק ירדה מהאוטובוס וכבר קורה לה מה שקיוותה שיקרה לה? היא תוחבת יד עמוק לתיק וממששת — הדפים שם.

״מאיפה באת?״ ליאת מובכת עד עמקי נשמתה שככה, בקלות כזאת, הוא רואה עליה את ה״מחוץ לעיר״.

״ראשון,״ היא מסננת בדוק של בושה.

״מתוקה אחת, מה את לוחשת, זה לא כל כך נורא, אני מנהריה! עיר השקר והכזב, עיר שמבטיחה נהר ואף טיפת מים אחת אין בנהר שלה. העיקר שיצאת משם. רוצה קפה?״ ליאת מהנהנת. הנה היא, הנה היא עולה, תחושת שייכות חמה שמציפה אותה בכל הגוף, ככה בדיוק היא דמיינה שהיא תרגיש. היא מזמינה לעצמה קפה הפוך ״עם הרבה קצף״, רובי מזמין לעצמו בקבוק קולה, הם מדברים על קולנוע, אמנות ותיאטרון. כשהיא מספרת לו שדובה גריזלית גידלה אותה, הוא שולח יד לקוקו שלה. כל כך רך השיער. היא לא יודעת מה היא מרגישה כשאצבעותיו משחקות בשערה, המגע הוא עובדה, והראש נתקע. באותו רגע הטלפון שלה מצלצל, היא יודעת שזאת אמא שלה, יודעת בוודאות כשהיא מחפשת את הטלפון בתהום התיק. היא עונה ומשקרת לה שקר כלשהו על חברות, על בגרויות, על שעת חזרה, ושנייה לפני שהיא מנתקת, הוא מניח את ידו על ידה.

גם בגיל עשרים ושבע, בגיל שלושים ושבע, ארבעים ושבע, חמישים ושבע, תמיד תכה בו תדהמה כשאישה תסכים שיושיט ידו לגעת בה. ליאת מנתקת ומתלוננת בפניו שאִמה מציקה לה. לא מרשה לה לצאת לבלות, יורדת לחייה, מחטטת לה ביומנים, "היא שותה לי את הדם מהוורידים בקש." אומרת לו. רובי עונה לה נחרצות, אל תתעסקי עם ההורים, אל תחשבי עליהם, אל תהגי בהם, אל תיקחי מהם כסף, והכי חשוב, אל תקשיבי לעצות שלהם. ״מה שההורים אף פעם לא מבינים זה שמסוכן יותר להיות בבית עם המשפחה מאשר לצאת לבלות עם חברים.״ הוא צוחק, והיא שוב מוצפת באותה תחושה חמה של הבנה עמוקה. הוא מציע לה לבוא אליו, הוא רוצה להקריא לה מ״אווזי הבר״ של מרי אוליבר, הוא מתחיל לצטט שורה —

אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ1

הוא משלם את החשבון ומציץ הצצה אחרונה בעוברים ושבים, מה הם רואים? את השמן ואחותו? הוא מחווה לה בראשו לכיוון הבית שלו, אבל היא מנידה בראשה. צריכה לחזור, האוטובוס, האֵם. רובי מסתכל בה באכזבה, בזלזול, ילדה נשארת ילדה. הוא גומע מתוכה את כל תחושת השייכות. רגע לפני שהם נפרדים, היא מוציאה מהתיק את הדף עם השירים, מניחה על השולחן, ובורחת משם.

בקו 174 חולצת הגולף הצמודה שלגופה רועדת, הצעקות שהלמו בראשה בדרך לכאן התחלפו בהלמות לב. אף אחד מעולם לא קרא את השירים שלה. כל הדרך חזרה לביתו, רובי ירושלמי חש עלבון חזק מפעפע באיבריו. מחשבות חגות במעגלים — זה הכיעור של עצמותיו הגדולות, שכבות השומן העוטפות אותו, אלה טיפות הזיעה שאינן מפסיקות לטפטף, אלה הצלקות שבקרקפת. לא משנה כמה הוא מנסה להתנהג בניגוד לכל אלה, משהו בכל זאת זולג. הוא מתמלא שטנה. כשהוא מגיע לביתו, הוא קורא את השירים שלה ומגלה שהם יפים עד מאוד, עדינים ותופסים את המציאות ברגש עז. היא כותבת על המיטה שלה, שם היא שוכבת בודדה, היתה רוצה לנעול את הדלת, אבל אין לה מנעול. היא חושבת שאולי תנעל את דלת החדר עם מנעול האופניים שבגינה. לבו נכמר, אולי זאת אפילו אהבה. הוא מחליט לשלוח אותם למנו ברנסקי, חברו הטוב ועורך כתב העת ״גלות״. אמנם ללא ידיעתה וללא רשותה, אבל היא נתנה לו את שיריה, ועכשיו הם ברשות הכלל. כשישאל ברנסקי מי כתב את השירים, רובי יענה — ליאת, 16, ראשון.

* * *

״איפה הכרת אותו?״ שואל החוקר וטובל את קצהו המעוגל של העט בלשונו.

״מה זאת אומרת, אני מכירה אותו כל החיים שלי. מהגן, מהפעוטון.״ נטלי בוהה בחתיכת הבשר העבה והוורודה המשתחלת מפיו.

״מנהריה?״

״כן, נו, ברור שמנהריה. בדיוק כמוני גם רובי נולד לפני ארבעים וארבע שנים בנהריה, במרכז העיר הזאת שצצה לה בטבורו של הישימון. תראה, במונחים מקומיים הוא נולד למשפחה מהמעמד הבינוני, אבל הדכדוך של העוני היה טבוע בכל תא בגוף שלו.״

״היית אומרת שרובי מגיע מרקע סוציו־אקונומי נמוך?״

״לא, לא הבנת אותי. משפחת ירושלמי לא היו עניים, אנחנו היינו עניים.״

״אוקיי.״

״הם גרו בדירת שלושה חדרים בבניין שהחזית הלבנה שלו תפסה את הגוון הצהבהב הזה של הנידחות. אני זוכרת אותו עומד בחלון של החדר שלו ומשקיף על הכיכר ממול. כיכר קטנה כזאת עם צמחים יבשים. הוא חלם על תל אביב בימים ובלילות, הוא דמיין אותה כערש התרבות. הפוכה מנהריה הצחיחה שכל כולה הבטחה יבשה לנהר גועש.״

החוקר בוהה בנטלי, מתרשם מהליריות שבלשונה. לרגע הוא שוקל לנסח בעצמו משפט מליצי, אך לבסוף מוותר. ״והמשפחה שלו?״

״אמא שלו היתה רומנייה. זאת אומרת, היא היתה ילידת הארץ, אבל איכשהו דבק בה חיתוך הדיבור הרומני של ההורים שלה, דבר שבאופן פרדוקסלי הלך והתחזק ככל שזיכרון השפה של ההורים התרחק ממנה. אני ממש זוכרת איך זה הלך והחמיר עם השנים, ואני זוכרת שתהיתי אם זה נובע מתוך געגועים להורים שהלכו לעולמם, או שקיעה איטית בתוך עולם שנעלם. רובי סיפר לי שאחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלו הוא של אמא שלו מדברת אליו בתיאטרליות עם המבטא הרומני, ׳מי פה רוצה ארוחת ערב? אני הכנתי מקושקשת ואני קצצתי ירקות.׳ הוא היה מחקה אותה, איך היא צוחקת מעצמה, מתענגת על הריש הלשונית המתגלגלת. הוא הצטמרר לראות אותה ככה, יצור חסר מודעות. הוא תמיד היה שמן, שמנצ׳יק כזה. זה לא שהאוכל שאמא שלו הכינה היה טעים או משהו, להפך, אכלתי אצלם מלא פעמים, היא בישלה איום ונורא. אבל היה ברובי משהו, הוא לא הצליח להפסיק לאכול. כבר בילדות היה בו צורך עז להכניס עוד ועוד אוכל לפה. אני זוכרת שהוא סיפר לי על זיכרון חזק שיש לו מהמטבח הזה. הוא עומד על שרפרף העץ, רוכן מעל הכיריים ומאביס לתוכו תכולה של סיר אוכל שלם. מה זה היה? תבשיל כלשהו. מעוך, מעורבב, מסריח משמנת, מחצילים, מפטריות. אלוהים יודע. והוא היה מעביר ככה את התבשיל מהסיר אל הפה שלו. ואז, אמא שלו. נכנסת. צורחת צרחות אימים, אבל הוא לא מסתכל עליה. הוא בוהה בנקודה מאחוריה. על הקיר במטבח שלהם היה מודבק פוסטר של מפלי הניאגרה. אף אחד מבני המשפחה לא ביקר שם, לא אז ולא היום. אבל אמא שלו חשבה שזאת בדיחה מצחיקה לחיות ליד נהר אכזב ולראות לנגד עיניך את המפלים הכי גועשים בעולם. וגם אותי היא היתה שואלת, ׳במפלי הניאגרה כבר היית?׳ וצוחקת, צוחקת לעצמה. אותו היא מעולם לא הצליחה להצחיק, גם כשהיה פעוט. לא משנה כמה עיוותה את הפנים ועשתה פרצופים מצחיקים, וכמה קולות גבוהים הפיקה מהגרון — בנה הבכור, הפעוט האדמדם והשמנמן, לא חייך ולא צחק. העיניים הגדולות שלו רק בחנו את הסביבה בחשדנות.״

״אז הוא לא אהב את נהריה, לדעתך? לא אהב לגדול שם?״

״תראה, שנינו תמיד חשנו נטע זר בנהריה. מהיום שנולדנו. אני נזכרת שוב בפוסטר הזה של המפלים. בתחתית התמונה היתה סירה יחידה ששטה אל תוך המפלים המתנפצים. אל תוך ענן הערפל, הנתזים הצפופים, והסוף הצפוי. איפה היא קנתה את הפוסטר הזה? איפה בכלל אפשר לקנות פוסטר כזה בכלל? בכל אופן, רובי דמיין שבתל אביב הוא לא ירגיש ככה, ששם הוא יזכה לחוש שייכות. שם לא ילעגו לו בלי הפסקה. שם לא ישפכו לו שקית זבל לתוך הילקוט, לא ימשכו לו למטה את המכנסיים ויחשפו בטן משתפלת ותחתונים מחוררים.״

״מה קרה לו בבית הספר?״

״יום אחד, אני זוכרת, כל הילדים הסתדרו במעגל מושלם מסביב לרובי ולדוד כהנא, 'רובי, רובי יא זובי, בוא הנה!' דוד כהנא משך לו בחולצה, סיבי בד הטריקו ממש התפוררו לו בין האצבעות. 'תראו את הזין השמן הזה, מה אמא שלך מאכילה אותך, אה, מאמא־ליגה?' שמונה במספר הם כיתרו אותם, אבק עלה מהרגליים שלהם שבטשו את החול בהתרגשות כמו סוסים. ואז אל תוך המעגל נכנס אסי, אני לא זוכרת את שם המשפחה שלו, רק שהחזיק דלי אדום לשטיפת רצפות. אני זוכרת שהסתכלתי על רובי וראיתי בעיניים שלו שהוא פוחד שהם יטביעו אותו, ידחפו לו את הראש אל תוך המים המבעבעים מנוזל רצפות. הוא בטח דמיין שהמים הרותחים יצרבו לו את העור, ובה בעת ראיתי עליו שהוא רוצה לדחוף את הראש אל תוך הדלי ולהיבלע בתוך האדום־האדום הזה בדממה מוחלטת. אבל המים לא היו רותחים, ולא היה בהם נוזל ניקוי הרצפה החריף של מסדרונות בית הספר. המים היו מי קרח. כשמי הקרח מכים בגולגולת שלו, הוא רואה לנגד עיניו את מפלי הניאגרה. מים לבנים מקציפים, מתערבלים, ומזנקים חמישה מטרים באוויר לגובה. אשד אדיר ממדים, האוויר שואג, הקרקע רועדת ומתחילה להתפרק. הזמן מתפוצץ, רובי מתפוצץ, והגוף שלו מתפורר לחלקיקים, חלקיקים.״

״מאיפה את יודעת מה הוא רואה לנגד עיניו?״

״כשמכירים בן אדם כל כך הרבה זמן, יודעים מה הוא רואה לנגד עיניו ברגעים כאלה.״ ברגע הזה החוקר מנער בחוזקה את העט הכדורי ולאחר מכן חוזר לכתוב במהירות. נטלי תוהה מי יקרא את רשמיו הרבים.

״ואז, כשהראש שלו ספוג כולו מים, הוא הסתכל עליהם וצחק. לא סתם גיחך, ממש צחק. הם היו בשוק מהתגובה שלו. אחר כך הוא רץ רחוק מבית הספר והתייבש לבד בשמש מתחת לעץ התאנה. ידעתי שהוא לא רוצה שאף אחד יראה אותו. שהוא יתייבש פה בשמש כדי שאמא שלו לא תראה את החולצה הרטובה, את הסימנים האדומים שהותירו קוביות הקרח על הקרקפת. היא לעולם לא תדע על בושתו, גם לא אבא שלו ולא אח שלו, לא המורים ולא השכנים. אפילו אני לא. גם דוד כהנא, אסי עם הדלי, ושאר המכתרים לא ידעו שככה הם התנהגו. מכיוון שלמחרת בבית הספר רובי צעד זקוף, חייך למכתרים ולמטביעים, והעמיד פנים שכלום לא קרה. כי תבין, באותו רגע שבו הזמן התפוצץ, רובי גילה שיש לו כוח אדיר — שהוא יכול לבדות את סיפור חייו. מאותו רגע והלאה, ובמשך כל החיים, היתה נתונה לו הערצתי.״

״פשש, עד כדי כך?״ חיוך לעגני נמתח על פניו, אך נטלי מחליטה להתעלם ממנו. לפתע נכנס לחדרון החקירות שוטר נוסף ומבקש ממנו לצאת. לבדה בחדר החקירות, נטלי מחפשת בעיניה חפץ כלשהו לתלות בו את מבטה, תמונה, פוסטר, משהו. אך החדר ריק מחפצים, למעט אותו עט כדורי וערימת הדפים שהוא הפך לפני יציאתו. לשבריר שנייה היא שוקלת להתקרב לערימה ולהתחיל לקרוא בדפים, אך ברגע שהיא מתרוממת מהכיסא הוא נכנס חזרה.

״אוקיי, אז איפה היינו?״

״סיפרתי לך שבסוף כיתה י״א התחלנו לנסוע בקבוע לתל אביב. וגם הלכנו לראות סרטים בסינמטק, וגם לאוזן השלישית לחפש סרטי איכות, להופעות של להקות פאנק, וגם ישבנו מלא בקפה עדן, בית קפה קטן ומפויח שנראה לנו כמו מרכז העולם בגלל שישבו שם כמה אינטלקטואלים קבועים שהכרנו מהספרים. בעיקר משוררים מבוגרים שאת השירים שלהם קראנו בספרייה העירונית של נהריה, משוררים שכתבו משפטים כמו — 'אפשר לחיות בתל אביב עד יום הכיליון'. היה גם הבר סנט הלנה לא רחוק משם, שהחל מהשעה 21:00 נהפך גם הוא למרכז העולם, כשכל יושבי קפה עדן נדדו אליו. אז יצאנו לשם לשתות — אני שתיתי, זאת אומרת — מכרו לי כי נראיתי מבוגרת לגילי. אבל רובי מעולם לא שתה שום משקה, לא בירה, לא יין ולא ויסקי. יש מצב שהוא מעולם לא נגע בטיפת אלכוהול אחת. ועדיין לכל מקום שהלכנו, הוא היה תמיד הבן אדם הכי כריזמטי מכולם. אנשים תמיד נדבקו אליו.״

״רגע, משהו לא מסתדר לי בסיפור שלך, נטלי. מקודם תיארת אותו כילד מוחרם עם עודף משקל ועכשיו כבן אדם הכי כריזמטי בחדר? איך את מסבירה את זה?״

״אתה יודע איך רובי נראה, נכון? ראית תמונות שלו.״

״כן.״

״אז אתה יודע שאלוהים חילק לו חזות גברית מרשימה, שהוא יפה בצורה שוברת לב. הוא פשוט היה צריך ללמוד לסדר את זה כדי שזה יצא החוצה.״

״לסדר את מה?״

״את המראה שלו, את הלוק שלו. בתיכון זה היה השומן, השומן שהרס לו הכול. הדיאטות חירבו לו את הנשמה ואת העור, הספורט שחק לו את הברכיים. רק בגיל שמונה־עשרה הוא החליט להפסיק עם זה. ואני עודדתי אותו להפסיק עם זה ואמרתי לו, זה מי שאתה רובי, קבל את זה. אתה יפה ברמות גם ככה. ופתאום הוא הסתכל על עצמו במראה, על פניו המגולחות למשעי וגומות החן שצצו כשחייך, והעביר אצבעות ברעמת השיער החומה והמבריקה שלו והבין.״

״מה, שהוא מין ברווזון מכוער כזה?״ שואל החוקר. נטלי רואה אותו כותב את צמד המילים "ברווזון מכוער" ומתאפקת לא לגחך.

״אני זוכרת איך בן לילה נולדה בו גאווה, פתאום נהיה לו ביטחון עצמי. הוא התחיל ללבוש מכנסיים שחורים מחויטים וחולצה שחורה מכופתרת. בלילה הוא הרכיב את משקפי ריי באן הטייסים שלו. אני זוכרת אותו לילה אחד בסנט הלנה, עומד ליד הבר, דוב גריזלי גדול ומרשים, וכולם מסתחררים סביבו. אמרתי לו, 'יואו, רובי, חבל שההורים שלך לא רואים אותך ככה.' לא, לא ברווזון מכוער. כי הברווזון המכוער מגלה משהו על עצמו, ורובי, רובי פשוט המציא את עצמו מחדש בתל אביב.״

״אוקיי, זורם איתך על עניין המראה. אנשים משתנים ותופסים ביטחון. אבל כריזמה? כריזמה אי־אפשר להמציא.״

״הוא תמיד היה כריזמטי ושנון ומצחיק. תשאל את כל מי שהכיר אותו. גם בתיכון. ציונים הכי גבוהים שהוא הוציא בקלות מרתיחה, היתה לו חברה במשך שנה בזמן שתיכוניסטים אחרים נבהלו מהצל של עצמם. תראה, אפילו שדחפו לו את הראש לתוך דלי של מי קרח, אפשר לראות שהבן אדם הזה עשוי מחומרים חזקים, יוצאי דופן. רובי הזה תמיד היה שם, הוא פשוט היה צריך לצאת מנהריה כדי שהכול ישתחרר.״

״מתי הוא עבר לתל אביב?״

״אממ, קצת אחרי הצבא. בצבא הוא שרד שנה בערך, ובסמוך לשחרור שלו הוא התחיל ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. גיל עשרים כזה, הייתי אומרת. הוא שכר דירת חדר וחצי בלב העיר, הדירה היתה חצי קומה מתחת לאדמה, והוא אהב אותה מאוד. כל תקופת השירות שלי הייתי באה אליו. היה בדירה חלון מוארך בחלק העליון של הקיר, והיינו שוכבים על המיטה שלו, משקיפים על הרגליים של האנשים ברחוב, ומדמיינים את החיים שלהם.״

״איך הוא הצליח לשלם שכר דירה בתל אביב, סטודנט צעיר בלי גב כלכלי?״

״הוא עבד, מה זאת אומרת. הוא התחיל ללמד. הוא הכיר את המנהל של תיכון לאמנויות בסנט הלנה. אני זוכרת איך הוא מיד התרשם ממנו, מהחוכמה שלו. אני זוכרת בדיוק מה הוא אמר לו, ׳התלמידים שלי ימותו על הקסם הפריפריאלי המוחצן שנוטף ממך.׳ ככה הוא אמר לו, המנהל, זה מילה במילה, כן? הוא מיד הציע לו משרת הוראה במגמה לקולנוע.״

״ככה? סטודנט מתחיל בלי שום השכלה פורמלית מתחיל ללמד בתיכון?״

"הוא העביר סדנאות כתיבה. לא היתה עם זה בעיה. הוא נהפך למורה נערץ מהשיעור הראשון. הוא גם התחיל באותו הזמן לביים הצגות פרינג׳ שממש הצליחו. ופתאום גם כתבו עליו בעיתונים, ובכל פעם שהוא התראיין הוא הטיף על המחנק של הפריפריה ללא הרף, 'מי שנחנק, מי שחולם על חיים אחרים, מי שרוצה לצאת משם — חייב שתהיה לו הזדמנות. המדינה חייבת לעזור.' הוא היה ילד פלא כזה, וזה משך אנשים. גם זה שהוא היה יפה אבל גם גדול, ומוכשר. פשוט מוכשר."

״היתה לו גם הסדרת טלוויזיה הזאת, לא?״

״כן, אבל זה היה אחרי כמה שנים טובות כבר.״

״מה היה שם בדיוק?״

״הגיבור היה בן דמותו. איש שוליים שמן מעיירה קטנה על גבול לבנון, מצחיק וכריזמטי, שיוצא עם החבר׳ה שלו לארגן את מסיבת סוף המילניום באמצע היער ונחטף על ידי החיזבאללה. הסדרה הזאת זכתה לרייטינג מטורף, הביקורות היללו אותה, היו שלטי חוצות בכל הארץ, אפילו בפאקינג נהריה. וזהו, מאותו רגע רובי ירושלמי התפרסם, ולרגע שכח שהוא הגיע לפה מהצפון של המדינה, היטלטל עם המזוודה המאובקת שלו בשלושה קווי אוטובוס שונים, בנסיעה שארכה שלוש שעות. אני זוכרת שחיפשתי אז את השם שלו בגוגל ומצאתי בלוג שבו כינו אותו סמל מין, ועשרות בנות כותבות שם כמה הוא סקסי בעיניהן. ואחת כתבה משהו בסגנון, ׳אף פעם לא רציתי לשכב עם גבר שמן, אבל רובי ירושלמי כזה חתיך שזה מחרמן אותי שהוא גדול, וכל מה שאני רוצה זה שהוא יזיין אותי ואחר כך שנזמין פיצה ביחד.׳ אבל ברגע שהסדרה ירדה, נעלמה גם האינטנסיביות של התהילה, ורובי התחיל להרגיש שמשהו חסר בחיים שלו. נראה לי שהיה חסר לו סוג מסוים של תחושת משמעות, שליחות, התחושה שהוא עושה אמנות, משנה את המציאות. אז הוא החליט לחזור ללמד בתיכון. הוא גם אמר שהוא מתגעגע לרוח הנעורים, לתלמידים ולתלמידות השאפתנים שרוצים לעשות סרטים ולכבוש את המסך. חסרה לו התמימות כאילו, חסרה לו ההתלהבות שבאה עם חיפוש משמעות. זה היה אצל התלמידים, וזה מה שהניע אותו כל החיים, אתה מבין? המשמעות הזאת, שהוא חי חיים ששווה לחיות, זה היה הניצחון שלו, על נהריה זאת אומרת.״

״נטלי, את קוטעת משפטים. פשוט תגידי את מה שאת רוצה להגיד. תחזרי רגע למה שאמרת על התמימות.״

״כי למרות הים, הנהר של נהריה הוא אכזב. נהריה, כמו הנהר שלה, יבשה, אין בה משמעות. זה מה שרובי חשב.״

״זה גם מה שאת חושבת?״

״לא, לא. היום לא. בסופו של דבר היתה לו תפיסה די מצומצמת של החיים. לקח לי שנים להבין את זה בעצמי.״

״שמה?״

״קשה להסביר את זה, כאילו, כמה שהוא חכם, ורגיש ומוכשר, בסוף־בסוף זה כאילו הוא לא חי באמת, אלא כותב את הביוגרפיה של עצמו. אני זוכרת שבנאום שלו לכבוד פתיחת שנת הלימודים, הוא אמר, 'המגמה שלנו היא כמו אי של גלות. כי אנחנו עוקרים את עצמנו מהקבוצה השלטת בקולנוע. אבל גם בתיאטרון, בספרות ובשפה. אנחנו יוצאים לגלוּת יצירתית, ובגלות נגלה חיים חדשים ויפים.' וככה הכול התחיל. אגב, מפה גם מנו הביא את השם למגזין שלו. תראה, בדיעבד, כשאני חושבת על זה עכשיו, זה היה רגע שבו הדברים התחילו להתדרדר. בתור מישהו שהיה בתוך לב המיינסטרים, הוא פתאום הפך לאיש שוליים. מה זה הפך, חזר להיות שוליים, הוא תמיד היה שוליים. אתה יכול לעזוב את עיר הולדתך, אבל הנידחות עוקבת אחריך כמו צל שחור. וגם השמועה התפשטה — רובי ירושלמי מקדם שחקניות צעירות ועוזר להן לפרוץ. תיכוניסטיות מהרצליה והוד השרון, בנות כיתה י"א מירושלים, ילדות אקסטרני מהמושבים המקיפים את תל אביב, ומי שנשרו מהלימודים בחיפה — כולן התחילו לנהור אל החיים של רובי. בנות כאלה שחיפשו גאולה בקולנוע, בשירה, באהבה. אני מכירה את הבנות האלה כמו את כף ידי, גם אני הייתי כזאת. הן עלו על קו 149 ברחוב ויצמן בכפר סבא וירדו בדיזנגוף סנטר, הן ישנו כל הדרך מחיפה בקו 910 עד שהגיעו לתחנה המרכזית, הן חלמו בהקיץ בקו 921 מחדרה, הן פינטזו בעוצמה על חיים אחרים בקו 370 כל הדרך מבאר שבע עד התחנה המרכזית בתל אביב. וכשסוף־סוף הגיעו, רצוצות מהנסיעה, עם העור היבש מהאוויר הדחוס של האוטובוס, הן חיפשו את רובי והחברים שלו בקפה עדן."

״מי זה החברים שלו? זה כולל גם אותך?״

״כן, גם אותי. למרות שהייתי הבחורה היחידה בחבורה, ובתכלס זה לא שהסתובבתי איתם כל הזמן. החברוּת ביני לבין רובי היתה נפרדת מכל הדבר הזה.״

״ובמשך כל השנים של החברות ביניכם, חברות עמוקה מאוד, לפי מה שאת מספרת, לא ידעת על שום יחסים שהיו לו?״

״ברור שידעתי. איזו שאלה.״

״מה ידעת? מה ראית במו עינייך?״

״תראה, ממה שאתה חותר אליו, לכאורה, יש לי רק דבר אחד לספר לך.״

״לא, לא, נטלי. אני לא חותר לשום דבר. זה לא עובד ככה,״ אומר החוקר בנוקשות ומלטף את קרחתו בגון הקפה.

״אין לזה שום קשר למה שאתה חושב. כלומר יש קשר, אבל זה לא פלילי או משהו.״

״במה מדובר?״

״היתה אחת, זה היה מזמן... ליאת משהו.״

״ליאת, 16, ראשון?״

״כן, מאיפה לך?״

״השם שלה עלה.״

״לפני כמה שנים פגשתי אותה בספרייה, בבית אריאלה, היא כבר היתה בת שלושים ומשהו, לדעתי. אני לא גרה בתל אביב כבר המון שנים, עזבתי בגיל שלושים. אבל אני אוהבת לקחת את הילדים לספרייה שם, ובוקר אחד באתי להחזיר ספרים, והיא עבדה שם בדלפק. אולי בתור ספרנית? לא זוכרת, בקיצור, היא זיהתה אותי וניגשה אלי והתחלנו לפטפט כזה סתם. ואז היא שאלה אם אני רוצה קפה, שהיא תשמח לספר לי משהו שכבר שנים מעיק עליה. זאת היתה מסיבת ההשקה של הגיליון החדש של המגזין של מנו ברנסקי בלופט בדרום העיר. ברנסקי, אתה בטח יודע, הוא מתרגם פנומנלי מרוסית ואנגלית, ידען גדול, משורר בינוני, ויהיר בצורה בלתי רגילה. רובי כל כך כמה אז לחברתו, הוא אהב את החלוקה ביניהם — איש הספרות המחונן והבמאי המצליח. מנו נתן לו תו תקן של איכות, ורובי בתמורה העניק לו מאבק הכוכבים שעוד נותר לו. הם היו בלתי נפרדים. והמסיבות שלהם היו באמת כיפיות ברמות. בקיצור, היא מספרת לי שהיא היתה באחת מהמסיבות ההן. שזאת היתה פעם ראשונה בחיים שלה שהיא נמצאת במסיבה אמיתית, של גדולים, של אנשים שחיים את החיים, של אנשים שעושים משהו עם החיים שלהם, ככה היא תיארה את זה. והיא לא יודעת על השיר שלה שהודפס בגיליון, אין לה שמץ של מושג שרובי העביר אותו לברנסקי. היא ידעה על המסיבה הזאת רק בגלל שחברה שלה מאיה קיבלה הזמנה והזמינה אותה. גם ׳למאיה יש אספירציות אמנותיות, אבל בינתיים, כל עוד היא בתיכון, היא רק רוצה ליהנות,׳ ככה היא אמרה.

"יומיים לפני מסיבת ההשקה הן הולכות לחנות יד שנייה, שם אפשר לקנות מה שרוצים בלי לבקש רשות מהאמהות. בשלושים או ארבעים שקל אפשר לקנות שם שמלות קטיפה מהממות עם מחשוף גב. והיא מוצאת שם שמלה כזאת בדיוק — שמלת קטיפה שחורה עם מחשוף גב עמוק. ומאיה מסבירה לה שלובשים אותה בלי חזייה. ׳ארבעים שקלים בלבד, והנה את מתחילה את החיים הבוגרים שלך.׳ זה משפט שלה, שהיא אמרה לי.

"בכניסה ללופט היא מתוודה בפני מאיה שהיא מפחדת שרובי לא יזכור אותה, למעשה היא בטוחה שהוא לא יזכור אותה. מה הם כבר עשו ביחד? כולה ישבו חצי דקה לקפה. ׳נו, אז מה הביג דיל? אם הוא לא יזכור אותך, תציגי את עצמך שוב. תגידי לו, 'היי, אתה אולי לא זוכר אותי, אבל כבר נפגשנו. לא אכפת לי ששכחת.׳

"בתוך הלופט החשוך כולם רוקדים בהגזמה, ידיים נורות לאוויר, רגליים מתפזרות ימינה ושמאלה, כולם עושים את עצמם רוקדים. את מאיה זה נורא מצחיק, היא מיד נטמעת ברחבה ומחקה את התנועות שלהם. אותה זה מרתיע והיא מתקדמת לכיוון הדלפק עם הגיליונות החדשים של ״גלות״. פתאום מדליקים את האורות ומכבים את המוזיקה, מנו לוקח את המיקרופון ומתחיל לדבר. ׳אני רוצה שכולנו נעצור רגע. נעצור רגע וננהג ברצינות גמורה. עצרתן? יופי. עכשיו אני רוצה שנרים כוסית לחיי השירה, הספרות והקולנוע שהם לחם חיינו ולחם חוקנו. וכמובן איך אפשר בלי המסיבות והבנות הכי חמודות, שהן חשובות לא פחות, כי איך אומרים — אין לחם בלי תורה!׳ הוא מגחך. מאיה דוחפת לה מרפק וצוחקת, הקהל מריע. הוא מודה מקרב לב לכל המשתתפות והמשתתפים בגיליון החדש על השירים, הסיפורים והציורים. ׳אתם דור העתיד ואתם תצילו את המדינה המתפוררת שלנו.׳ מסתכלת מרחוק על מנו ברנסקי ותוהה איפה רובי. איך זה יכול להיות שהיא עדיין לא ראתה אותו הערב. היא יודעת שהם חברים טובים, רובי ומנו. המעקבים שלה הובילו אותה למסקנה החד־משמעית שרובי יהיה פה הערב. ׳ויש גם משוררת חדשה ששיר שלה מתפרסם אצלנו פעם ראשונה — קראנו לה ליאת, 16, ראשון ואנחנו תולים בה תקוות גדולות לעתיד השירה העברית.׳ מאיה מסתובבת אליה ומנערת אותה, ׳מה זה? יכול להיות שזאת את? את קולטת? את קולטת? זאת את! זאת פאקינג את.׳ ליאת מסוחררת מהתרגשות ומאיה גוררת אותה, מושכת אותה כל כך חזק בין כל האנשים עד שהיא מפחדת שהיא תעקור לה את היד מהכתף. היא מושכת אותה למנו, מעמידה אותה מולו ואומרת, ׳זאת היא.׳ מנו מסתכל ולא מבין, ׳זאת היא, ליאת, 16, ראשון!׳ מנו קורא, ׳אה. חברה של רובי. איפה הוא באמת?׳ הוא צובט לה את הלחי כאילו היתה תינוקת גרגרנית עם לחיים תפוחות. ׳חברה שלך משוררת נהדרת,׳ הוא אומר למאיה. ׳ברור, אני יודעת, אני כל החיים קוראת את השירים שלה.׳ ליאת מרגישה שהיא עוד שנייה מתעלפת, הכול קורה לה מהר מדי, חזק מדי. ואם זה לא מספיק, ברגע שהיא מסובבת את הראש היא רואה את רובי עומד מולה. הוא ענק ויפה ומושך כל כך עם החולצה הפתוחה, ושערות החזה המציצות. במשך דקה ארוכה הוא מסתכל עליה במבט של את־מוכרת־לי־מאיפשהו ואז אומר לה, ׳נראה לך ששכחתי אותך, גברת ראשון? גם משוררת וגם יפהפייה — הָאִשָּׁה הִיא שְׁלֵמוּת. עכשיו שאני מסתכל עלייך שוב את באמת מזכירה קצת את סילביה פלאת.׳

"היא לא זוכרת את רצף העניינים, את הדין ודברים, אם היו או לא היו, רק שהם במרפסת מתנשקים, האוויר קר, הלשון שלו חמה, מסתחררת בתוך הפה שלה. והיא רק רוצה לעצור הכול וללכת לראות את השיר שלה מודפס, עד עכשיו היא לא מאמינה שזה באמת קרה, שזה אמיתי, שהוא עשה את זה בשבילה — דאג שהשיר שלה יודפס במגזין ספרותי. כי תבין, הוא היה בן אדם כזה, בן אדם טוב ונדיב. רק כשקוראים לו במיקרופון לבוא להקרנה של הסרט הקצר החדש שלו, הלשון שהתלפפה בלשון שלה משתחררת. הוא עולה לבמה ומציג את הסרט. הקול העמוק שלו ממלא את החלל, הוא מצחיק, הוא שנון, הוא חד־פעמי, הוא רובי. ליאת רצה לשולחן שעליו הגיליונות החדשים, חוטפת לעצמה עותק ובורחת שוב למרפסת. והיא מספרת לי שהיא מדפדפת בטירוף עד עמוד עשרים ואז הוא מופיע: שבע שורות, ליאת, 16, ראשון. וזה מדהים, זה הדבר הכי מדהים שקרה לה בחיים, כל כך מדהים שאי־אפשר לתאר במילים. השיר הראשון והיחיד בחיים שלה שהיא פירסמה. היא מנערת את הדפים, מנשקת את האותיות, הלוואי שהיה כתוב שם גם שם המשפחה שלה, אילו רק היה כתוב שם ליאת גל — זה היה מושלם באמת. אבל לא נורא, לא נורא, רובי לא ידע, ובשלב הזה בחיים שלה גם ׳ליאת, 16, ראשון׳, זה מספיק טוב. בסיום ההקרנה הם עוזבים את המסיבה והולכים אליו. ליאת רוצה להיפרד ממאיה אבל היא לא מוצאת אותה, ורובי מאיץ בה להזדרז, ׳מאיה כבר תסתדר, אל תדאגי, מנו ידאג לה,׳ הוא אמר.״

״את ממש זוכרת את הסיפור הזה לפרטי פרטים,״ אומר החוקר, אחרי הקשבה מרוכזת.

״כי זה נחרת לי בזיכרון. שנים אחר כך תהיתי אם קרה ביניהם עוד משהו שהיא לא סיפרה לי. ואז במיטה שלו הוא מפשיט אותה בעדינות ובאיטיות. מחלק נשיקות קצובות על הכתף, העורף, על הגב שלה. את החזייה הוא בוחר שלא להוריד. הוא שוכב לצדה, נזהר שלא להכביד עליה עם כל המשקל שלו. הוא עצמו נשאר לבוש לגמרי עד שהוא פותח את המכנסיים בעצמו ומפשיל אותם, היא רואה את הקצה העליון של הגומי הלבן של התחתונים שלו, ואז קוטע את הדממה צלצול הטלפון שלה. היא מזהה את הצלצול הצורמני הזה — אמא שלה. עכשיו אני מקשיבה לה כל הזמן הזה, לא מוציאה מילה מהפה, אפילו שזה נגרר לפרטים אינטימיים. היא היתה כל כך רהוטה, שאני זוכרת שחשבתי לעצמי שהיא בטח סיפרה לעצמה את הסיפור הזה מיליון פעם בראש, שהיא כבר שיננה את זה חזק. בקיצור, היא אומרת שהוא משכנע אותה להתעלם מהצלצול. הוא מושך את כף היד שלה כלפי מטה, הוא מכוון אותה, מלמד אותה איך עושים את זה. שוב צלצול טלפון, והיא משתחררת מהאחיזה שלו ומתגלגלת על המיטה לכיוון התיק שזרוק על הרצפה. אמא שלה צורחת צרחות אימים, המילים מתבלבלות, נשמעים רק מיתרי קול רוטטים, בוערים. והיא הולכת, ורובי לא אומר כלום כשהיא הולכת. היא יורדת למטה ומחכה למונית שתיקח אותה חזרה לראשון.

"ואז אני שואלת אותה למה היא מספרת לי את כל זה והיא עונה, ׳חכי רגע, לא סיימתי. בבוקר אמא שלי העירה אותי בשעה מוקדמת וביקשה ממני לגשת למטבח. ככה היא אומרת, "לגשת", "תיגשי". ואני ניגשת לשולחן המטבח, הפיג׳מה עוד רכה משינה, העיניים שלי מרוחות במסקרה שחורה. אמא שלי דורשת לדעת איפה הייתי אתמול בלילה, איפה הייתי ומה עשיתי. הייתי חלשה מול המתקפה הרטורית שלה, אין לי מילים להסביר, אין לי איך להתנסח, איך לנסח את זה. כשלתי בלשוני ואז רצתי לחדר שלי להביא את הגיליון. "תראי, הם פירסמו שיר שלי! את מבינה שזה כבוד ממש גדול? הם אמרו שאני משוררת מבטיחה!" אמא שלי דיפדפה במהירות לעמוד 20 והציצה על שבע השורות. העבירה מבט חטוף על השיר, אפילו לא קראה את עשרים ותשע המילים והעיפה את הגיליון הצדה.' היא סיפרה לי שמשהו נשבר בקרבה, משהו התערבל בקרביים שלה, שלא היה לה איך להסביר שהיא בילתה את הערב עם רובי ירושלמי. הבמאי? כן, הבמאי זוכה הפרסים. אולי אמא שלה תתרשם, אולי לא, מאיפה להתחיל. היא בעצמה לא מבינה, מה היא יודעת. היא בכלל רצתה לבכות, אבל לא מול אמא שלה. אחרי הצבא היא עברה לתל אביב, שכרה דירה והיה לה חדר משלה לבכות בו כאוות נפשה. מדי פעם היא ראתה אותו ברחוב, הולך בצעדים כבדים, במכנסיים שחורים, עם חולצה לבנה מכופתרת, משקפי שמש בכל שעה, תמיד מחייך, תמיד חופשי. והוא היה צועק לה מהצד השני של המדרכה — 'ליאת, 16, ראשון, כבר לא בת שש־עשרה, אבל עדיין יפהפיונת!׳ בפעם הראשונה זה הצחיק אותה, בפעם השנייה היא חזרה הביתה לבכות בחדר שלה.״

״וזהו?״

״כן, זהו. היא אמרה שזה שרט אותה.״

״מה משריט בזה אני לא מבין,״ אומר החוקר, ונטלי מושכת בכתפיה.

״ייתכן שהיא לא סיפרה לך את כל הסיפור. תגידי, את טליה אטינגר הכרת?״

״לא.״

״דגנית זוארץ?״

״גם לא.״

״רומי הלר?״

נטלי מנענעת בראשה לשלילה.

* * *

כשהתעורר באותו בוקר אפרורי הוא לא תיאר לעצמו שהכתובת ״רובי אנס״ תהיה מרוססת בשחור על דלת ביתו. הוא מתח את רגליו על המיטה, ציחצח בחטף את השיניים, שטף את שנת הלילה מהעיניים והתכונן לצאת לקפה. עם הקימה מיהר תמיד לצאת, רובי אהב את החוץ.

לפני שטרק מאחוריו את הדלת, טפח פעמיים על הכיס האחורי של מכנסיו לוודא שארנקו שם. כשהאותיות השחורות א, נ, ס, הכו לראשונה בעיניו, הוא הסתובב ונכנס חזרה לביתו כמי שכפאו שד. ברגע זה ממש התחיל לשנן לעצמו מה שהלך ותפח בתוכו: "חיי אינם חיים."

היום רובי ירושלמי בן ארבעים וארבע. ממש היום זהו יום הולדתו, והוא מציין אותו באופן בלתי שגרתי בעיירה קטנה לחופו של הים הקריבי, שם הוא חי מזה שלושה חודשים. הוא כל כך רחוק עכשיו מקפה עדן, שנסגר לפני עידן ועידנים. גם הסנט הלנה נעלם והתנדף במרוצת השנים. חבריו לא ירימו כוסית לכבודו, לא תהיה ארוחת ערב באחת הדירות היפות עם התקרות הגבוהות והרצפות המצוירות, גם לא עוגת שוקולד דחוסה כמו שהוא אוהב, היום הוא לבד. השטיח מקיר לקיר מדיף ריח של טחב כחלחל, הוא עומד במרפסת ומסתכל על הים. האם הים הוא אותו הים? האם האוויר הוא אותו האוויר בכל העולם? והגוף אותו הגוף? קריאות השחפים הקצובות כל כך זרות לו. קולם נשמע לו כמו סטייה, צליל לא נכון בעולם, שגיאה, שגגה.

אמא, אמא, אמא

הוא עומד במרפסת הצרה ודופק על דלת הזכוכית. הוא כבר לא זוכר מה עשה, לא זוכר את חטאיו, רק העונש נחרת בזיכרונו.

אמא, אמא, אמא, תפתחי לי —

הוא קורא בקול רפה ומכה בפרק כף ידו על הזכוכית, אך אין אם ואין מענה. מי נעל את הילד בן הארבע בחוץ במרפסת? סתיו, חורף, אביב, קיץ, מי השאיר אותו לדפוק ככה עד קץ הימים, עד למידת כל הלקחים? אביו, או אמו, או שניהם, ואולי אף אחד מהם?

אמא, אמא, אמא

אין קול ואין עונה. בלילות היה נשכב במיטתו עם מוצץ והדובי שלו כאחרון הפעוטות ולא חושב על מעשיו.

ועכשיו בכבדות של נוזל שנדחס כלפי מעלה עולה בו געגוע לבית הוריו, לחדר ילדותו, לנהריה הרחוקה. גרונו מתעבה, הוא נשנק ובוכה.

בעיניים לחות הוא מחליט לרדת לחוף. החוף ריק למדי, כי התושבים עובדים ועונת התיירות עדיין לא התחילה. האם הוא תושב או תייר? לידו מונח ספר דקדוק ספרדי, הוא מסתכל על המשפט — Mi nombre es ותוהה.

הוא חושב על התגלגלות האירועים שגרמה לו לגלות מארצו, כפי שעשה בכל בוקר מאז שהגיע לעיירה הזאת שאת שמה לא ניתן לחשוף. הוא מנסה לשחזר צעד־צעד מה קרה לו. הוא שואל את עצמו איפה להתחיל, מדי בוקר הוא משנה את נקודת ההתחלה. הוא לא זוכר את השמות שלהן, לא את של כולן, בכל אופן. הוא עבר לתל אביב בגיל תשע־עשרה, עברו מאז הרבה מים בנהר. האם המים בנהר הם אותם המים? האם הנהר הוא אותו נהר? מי זאת ט׳? טל? טלי? טליה? טליה, טליה, בטח, טליה קראו לה, עם התלתלים הבלונדיניים, הכבשה הצעירה. האם הוא זוכר שפתח לה את הדלת עירום ועריה? התשובה היא לא. האם הוא זוכר שהיא היתה בת חמש־עשרה? ותלמידה שלו? התשובה היא לא. אז מה הוא כן זוכר?

שבאותו בוקר הוא לימד שיעור בשעת אפס והוא התעורר עם כאב ראש נוראי. הוא שכב במיטה בחושך של שעת בוקר מוקדמת והרגיש שהגולגולת שלו עומדת להתפקע. זה לא אלכוהול, לא סיגריות, הוא לא נוגע בכל אלה. בלילה בדק עבודות של תלמידים עד מאוחר, ואור המסך הלבן פוצץ לו את המוח. הוא חייב קפה, משהו מתוק, חייב קולה, חייב מקלחת קרה. בבית הקפה הוא פגש את חברו די, ששמו המלא היה דניאל קטוביץ, אבל הוא הציג את עצמו לעולם בתור די. גם הוא רצה להיות טיפוס כמו רובי. כי אם אתה טיפוס, אתה יכול להרגיש שאתה נפטר מהבן אדם הקטן שבתוכך, מהניתוק ומהבדידות המבישה שלך. אתה מישהו. אז הוא אימץ לעצמו את הכינוי, עם רובי הוא איבד את עצמו הקטן והיה לפעמים מישהו, ולו גם באופן זמני, הוא היה מישהו כשישב בבקרים בקפה עדן או בערבים בסנט הלנה.

די היה עורך דין מצליח בתחום דיני ההגירה והסדרת המעמד. הוא התמחה בהסדרת מעמד לבני זוג מעורבים, ייצוג עובדים זרים, מבקשי מקלט, פליטים ומעסיקיהם. היה לו משרד בבעלותו בדרום העיר, בשכונה שבה התגוררו מבקשי המקלט מאריתריאה ודרום סודן. פנים המשרד היה מפואר באופן בולט על רקע התפוררותה המתמדת של השכונה. די היה נמרץ, חד לשון, עקשן. הוא היה אדם שאומרים עליו שהוא טיפוס שדבר אינו עומד בדרכו. כדרך קבע היה פותח את הבוקר בקפה עדן, לאחר מכן היה ממשיך ונלחם עבור הנדכאים בבית המשפט, מדריך עדים, מתרגם מסמכים מתיגרינית, אוסף ראיות. את הערבים היה סוגר בסנט הלנה. הוא היה צווארון לבן אחד ויחיד בין אנשי התרבות והרוח. הוא בא לסנט הלנה כדי לשבת עם רובי. האופן המשוחרר שבו רובי חי את החיים הפתיע את די בכל פעם מחדש. היו לילות שבהם חש שהוא ממש מקנא בו.

פתאום רובי נזכר. באותו בוקר בקפה עדן די אמר לו, ״אתה נראה כמו פח אשפה, מה זה, אתה מתפרק לנו מול העיניים.״ הוא נזכר בעלבון שהתפשט בגופו לנוכח האמירה הזאת. די הצביע על חולשתו, ואף שהיתה זמנית, בסך הכול מיגרנה טורדנית, רובי הרגיש שהנה די מושך לבנה אחת, ותכף כל החומה תקרוס. ואז די המשיך ואמר, ״יאללה, אני טס לדיון, ניפגש בתשע בערב בהלנה, נצא לציד, תגיד למנו שיצטרף, אתה תתאושש צ׳יק צ׳ק, שמנצ׳יק.״ זאת היתה הפעם הראשונה שדי השתמש בביטוי הזה — נצא לציד — ובמוחו של רובי עלה באותו רגע דימוי של ציד ספורטיבי. לא מזמן קרא ידיעה על חואן קרלוס מלך ספרד שיצא לצוד בבוטסואנה שבאפריקה ונפצע. "הוא עסק בציד פילים. יש לו רישיון," נכתב בידיעה. כשדי השתמש בביטוי הזה באותו בוקר, רובי התחלחל. הוא הרגיש שקצף האלימות הסמויה המפעפעת בדי עולה ועולה, ותכף יגלוש לו החוצה דרך הפה והנחיריים. אף על פי כן, הוא נפגש איתו באותו ערב בסנט הלנה, והביטוי ״נצא לציד״ השתרש בו, והוא עצמו השתמש בו עכשיו לא פעם. וכן, קראו לה טליה בוודאות. במלרע. כי די אמר, ״מה אמרתי לך? כשיוצאים לציד, השער נפתח והכבשים יוצאות.״ לא רק שקראו לה טליה, היא גם נראתה כמו טליה צעירה ותמימה. נמוכת קומה, בעלת מבנה גוף מרובע, תלתלים בלונדיניים מכסים על פניה העגולות. עורה היה מלא חטטים, חלקם נראו כמו צלקות או אפילו קמטים. היא כיסתה על העור הרע שלה במייקאפ שומני, ופניה הקטנות זהרו בחושך של הסנט הלנה כמו הירח המחורר מהסרט של ז׳ורז׳ מלייס.

רובי לא נמשך אליה, לא אהב בלונדיניות, לא אהב נמוכות, לא אהב מתולתלות, לא אהב עור פנים רע. די הזמין אותה לשבת איתם והזמין לה משקאות. הוא שאל אותה על עצמה, וברגע שהתחילה לענות הוא שינה את נושא השיחה. רובי ראה איך הוא מייצר אצלה תלות, תשוקה להשתייך, להתקבל למועדון הקטן שלהם שהוא פתח זה הרגע בשולחן הצדדי בסנט הלנה. ״תיזהרי מעורכי דין!״ רובי אמר לטליה כשדי הזמין לה ג׳ין וטוניק. ״בחייאת, תיזהרי מבמאים!״ מחה די וצחק. די טעה, הציד לא עזר להפיג את כאב הראש שלו. רובי הרגיש שהעיניים יוצאות לו מהחורים, הוא גמע את מה שנשאר בבקבוק הקולה שלו וקם. ״מה עם הטליה?״ שאל אותו די בלחש. ״כולה שלך,״ ענה רובי והסתלק משם. האספלט של רחוב אלנבי פלט עליו את חום היום, והוא התמלא זיעה בכל גופו. אדים של פיח אוטובוסים עלו מהכביש. המיגרנה שיחקה לו בתודעה, ולנגד עיניו הרחוב נהפך ליער אפלולי, מפחיד יותר מהמוות. רובי נכנס הביתה, בלע שלושה משככי כאבים, פשט את כל בגדיו, התקלח, ונשכב מתחת לסדינים. עוד לא הספיק להתרווח במיטתו ורצף הודעות התחיל להגיע —

היא לא רוצה אותי

היא רוצה אותך

היא אומרת שהיא באה בשבילך. שהיא מעריצה. התביישה להגיד.

בקיצר, נתתי לה את הכתובת שלה

*שלך

היא בדרך אליך

תיהנה, לילה טוב

הוא לא הספיק לשפשף עיניים וכבר צלצול בפעמון, והנה זה קרה, לא עירום ועריה, אלא בתחתונים הוא פתח לה את הדלת. הוא אמר לה שהוא גמור מעייפות, ממש מת לסיים את היום הזה.

״טוב,״ היא ענתה בהכנעה. ״אני יכולה לפחות להישאר לישון פה? שיקרתי להורים שלי שאני ישנה אצל חברה.״ ואז הוא הדליק את הדוד ואמר לה שתיקח מגבת מהארון — אני מחכה לך במיטה. וככה היא נכנסה למיטה שלו. הוא חיבק אותה מתוך שינה, מצמיד את כרסו לגבה. אולי הוא התחכך בה, אולי היא התחככה בו. אין לו שום זיכרון של הלילה הזה. למחרת היא קמה והלכה. אם לא צמד המילים ״נצא לציד״ שמשך אותו בזיכרונו לאותו לילה, הוא לא היה נזכר בה לעולם, אבל — נצא לציד. כשיוצאים לציד, השער נפתח והכבשים יוצאות. טליה, טליה, טליה, הכול הסתתר בלשון.

* * *

רק שלושה חודשים בעיירה הקטנה הזאת לחופו של הים הקריבי, ורובי כבר חוזר על טעויות. הנה הוא שוב מנסה להשתייך, להתחבב על הבריות, להסתבך עם הבריות. בבוקר הוא מפזר קריאות אולה מלבבות בבית הקפה הפינתי. בצהריים הוא מקשיב ללואיס, הבעלים של מסעדה קטנה, שמספר לו את סיפור חייו בהתלהבות. כשהמקומיים שואלים את הישראלי הבודד מה מעשיו בעיירה שלהם, הוא עונה ״פנסיה מוקדמת״ בקריצה, או ״לב שבור״ בעפעפיים כבדים. תלוי במצב הרוח שלו. מעולם לא היו לו מצבי רוח, לא קיצוניים, לא דרסטיים, לא מצבי רוח שמכתיבים את החיים. רק מלנכוליה קטנה שהסתיר היטב בלילות חשוכים בדירה שלו. היו פעמים שחש בעוצמה את צער העולם, וֶלְטְשְמֶרְץ, אותו מונח פילוסופי שטבע ז׳אן פול, הסופר הגרמני הרומנטי בן המאה השמונה־עשרה. "תחושה מלנכולית כבדה של מי שמבין כי הממשות הפיזית לא תוכל לעמוד לעולם בדרישותיה של הרוח". ובמובן הרחב יותר, רובי גם נחרד מחוסר הצדק בעולם. מצערם של העניים, של חסרי הבית בתחנה המרכזית, של מהגרי העבודה הפיליפינים, המכורים לסמים, הפליטים הסודנים, עובדי המפעלים המשתכרים בקושי, הוא תמך במחאות שלהם, הוא לימד את תלמידיו על החיים האמיתיים, ניסה לפקוח את עיניהם ולעורר את חמלתם — וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אבל כל אלה תחושות של עולם שהולך ונשכח ממנו, עכשיו הוא סובל ממצבי רוח אמיתיים. ישנם בקרים שבהם הוא בקושי מצליח לגרור את עצמו החוצה מהמיטה. וישנם ערבים שבהם הוא בוהה באורות המנצנצים על המים השחורים של הים הקריבי. מרחוק הוא שומע את הסירנות בין הסלעים שרות את שיריהן הסכריניים ומאבד טעם לחייו. ויש שעות יום ריקות, צרובות משמש, נצחיות, שנמתחות כמו גומי, שבהן הוא מנסה להבין איך זה קרה לו. הוא שוב משנה את נקודת ההתחלה.

תחילת השנה בתיכון החדש. הוא לא מכיר אף אחד, אף אחד לא מכיר אותו. הם לא יודעים על הדליים האדומים, על מפלי הניאגרה, על כמויות האוכל שנטרפו, החורים בתחתונים, על שקיות הזבל, על הזמן שהתפוצץ, על רוע המילים, והוא כבר גילה את כוח הבריאה של הסיפור אבל עדיין שומר על פרופיל נמוך. בשיעורים הוא יושב לבד ליד החלון, רק פעם אחת בשיעור היסטוריה התיישבה לידו מישהי כי לא היה מקום אחר פנוי. הוא לא זוכר את שמה, רק את חולצת הבטן שלבשה — זה היה בד צמוד בצבע אפרסק שנלחץ על הפטמות הקטנות שלה. רובי מסתכל החוצה על השמים הכחולים. הנה היא קופצת לו במיטה. אם מסתכלים מעלה אפשר לדמיין שנמצאים בכל מקום בעולם. והנה עפה לה החולצה. הוא מדמיין ערים גדולות, סוגי מטרופולין אימתניים. הוא מדמיין גם ערים אגדתיות במעמקי הים עם ארמונות מפוארים מפוסלים בחול. הוא מדמיין שדיים קטנים־קטנים בכף ידו. על אדן החלון ציפור דרור קטנה בעלת מקור מחודד מנקרת פירורי כריך שנשכח. באמצע השיעור היא קמה בהתרסה, לוקחת את התיק שלה ויוצאת מהכיתה. רובי לא מבין למה. לא אז ולא היום.

ליאורה נכנסת באיחור לשיעור ביולוגיה. היא לובשת ג׳ינס משופשף וטישרט ירוקה, גדולה כמו שק, שמסתירה אותה. על פרק כף ידה גומייה לבנה לשיער. ליאורה חיוורת כמו שד, בקושי מרימה את מבטה מהרצפה. ליאורה רוצה להיעלם, ורובי מבחין בזה. בו ברגע הוא מבין שהוא רוצה אותה, וזה מעביר בו צמרמורת מענגת בכל הגוף.

לוקח לו חודש לאזור אומץ להתחיל לדבר איתה. חודש? היום בגיל ארבעים וארבע, הוא כבר לא זוכר את הפרטים. הפרטים נוזלים לו מבין האצבעות כמו גרגירי חול, ואין לו איך להיאבק בהתפוררות. הוא וליאורה היו תחילה חברים טובים, למדו למבחנים, צפו יחד באינספור סרטים, תיאמו קריאה משותפת של ספרים ודיברו עליהם שעות. הוא זוכר אותם קוראים את ״שושה״ של בשביס־זינגר, שרובי שאל מהספרייה של בית הספר. הם הקשיבו יחד למוזיקה, החליפו קלטות שהכינו זה לזה. כל הזמן הזה היא לא העירה אפילו פעם אחת, גם לא ברמיזה, על המשקל שלו. כאילו בכלל לא ראתה את ממדיו. ויום אחד מתחת לעץ התאנה הוא אומר לה, ״ליאורה, נראה לי שאני ממש אוהב אותך.״ וליאורה עונה, ״גם אני, רובי.״ היא מניחה את ראשה על כתפו והוא מלטף לה את השיער, כל כך אהב את שערה, שעד היום הוא מצטער שלא גזר לו קווצה ושמר לנצח בקופסה. הם היו בלתי נפרדים, ליאורה ורובי. היא חלמה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה, והוא עודד אותה, עזר לה ללמוד, לשנן, להשיג ציונים גבוהים. לו עצמו לא היה אכפת מציונים או ממבחנים, אכפת היה לו רק מליאורה. היא היתה בת יחידה להורים מבוגרים. הוא שמע פעם מישהי מתלחששת עליה בהפסקה ואומרת, ״הנה זאתי שגרה עם סבא וסבתא שלה, נראה לי שהם באו מאוקראינה.״ למזלה, ליאורה לא שמעה אותה, אם היתה שומעת, הוא היה אוזר אומץ להתחיל עימות, אולי אפילו יריקה בפרצוף. הוא נזכר בפעם הראשונה שהם נסעו יחד לתל אביב, הנסיעה היתה כל כך ארוכה, הם לא הפסיקו לדבר, לא נחו לרגע. רובי רצה כבר להגיע, רצה להראות לליאורה איך נראים רחובות של עיר אמיתית. הם העבירו את כל הבוקר בבית קפה, ואחר כך יצאו לשוטט בחנויות ספרים, הם שוב שתו קפה בשני בתי קפה שונים, הם עלו וירדו במדרגות של הדיזנגוף סנטר, ישבו על הספסל באמצע השדירה והסתכלו על העוברים ושבים. ברגע של תעוזה ליאורה ביקשה ממישהו סיגריה ועישנה את הסיגריה הראשונה בחייה. הוא זוכר את אצבעות השלד הגרומות שלה מחזיקות בקושי את הסיגריה, מקרבות אותה אל השפתיים בחשש. רובי נגעל מהריח. כל הנסיעה חזרה לנהריה ריח העשן שהתערבב עם הזיעה שהצטברה בגופה, עלה באפו והגעיל אותו. מאז אותה נסיעה ראשונה לתל אביב, ליאורה השתנתה. את זה הוא זוכר בבירור, את הניצנים של השינוי שלה. תחילה זקיפות הקומה, לאחר מכן התסרוקת, נעלי הספורט הלבנות המגושמות שנפטרה מהן. ולבסוף, לבסוף היא כבר התחילה לנסוע לתל אביב לבדה. אחר כך היא הכירה שם כל מיני אנשים שהיתה מספרת לו עליהם, ואז הוזמנה לכל מיני הופעות, לכל מיני מסיבות. ואז הודיעה לו שלא יוכלו להיות יותר זוג, אף שנתח מלבה תמיד יישאר שלו.

״למה?״ הוא שאל בקול שבור.

״כי ככה ודי, רובי,״ היא אמרה. קצרה בזמן.

״אבל למה?״ התעקש.

״אין מספיק אהבה,״ היא ענתה כמו משוררת.

הוא זוכר את כאב הלב בבירור, עכשיו, כשהוא נזכר בה וברגע הזה, הזיכרון משגר אותו לעבר. העבר לא אבוד, הוא חושב לעצמו, הנה דימוי מלפני שנים שנשאר בהווה, בממד רביעי, ואני יכול לגשת אליו ממש ברגע זה. כאב הלב שלו, אז וגם עכשיו בעיירה הקטנה לחופי הים הקריבי, הוא מרגיש את הכאב הזה שלו כמו שמרגישים כאב של צלע שנסדקה. הוא מהדק את כף ידו אל בית החזה, ומנסה לאחות אותה.

אחרי התיכון הוא יראה את ליאורה בתל אביב פעם אחת בלבד, בשדירה, ממש בקרבת אותו ספסל שעליו נהגו לשבת. היא כבר נראתה אחרת לגמרי בחצאית מיני לבנה וטישרט עם הדפס של קשת בענן. היא עשתה משהו בשיער, הוא לא בטוח מה, אולי צבעה, אולי החליקה, אולי סילסלה, אולי זאת בכלל פאה. היא כבר לא נראתה כמו מי שזקוקה להצלה.

״רובי!״ היא תוציא את הסיגריה מבין שפתיה ותקרא לו בשמחה, תקפוץ עליו עם חיבוק. הוא יישאר קפוא וגולמני בין זרועותיה. ואז יגיע בחור שנראה מבוגר מהם בעשור לפחות, רובי לא זוכר את תווי פניו, רק את החולצה הלבנה המגוהצת למשעי שלבש. ליאורה תכיר ביניהם, והבחור שלה יאמר, ״זה השמן מהתיכון שסיפרת לי עליו?״ וליאורה תתקע לו מרפק ותגיד, ״אל תהיה מגעיל.״ ואז תושיט יד לרובי, תגלגל עיני דבש ותאמר, ״עזוב, עזוב, תתעלם ממנו.״ הוא זוכר את העלבון החם שמתפשט לו בגוף כמו חומצה וממיס לו את עצמות הבריח.

וזהו, תם ונשלם הסיפור בין רובי לליאורה. הוא מחק אותה באותו רגע מהזיכרון, כמו שמוחקים אדם מספר טלפונים, הוא לא ראה אותה יותר בשדירות העיר, אין לו מושג מה עלה בגורל לימודי הביולוגיה שלה, כמה חדרים יש בבית שבו היא גרה, כמה ילדים יש לה, ואיזה סוג של עצב היא מרגישה עם רדת החשיכה. אם לא קרה מה שקרה, גם את השחזור הזה לא היה מבצע עכשיו באופן רצוני במסעדה של לואיס, כשהוא מחכה לארוחת הצהריים שלו. והנה, המלצר מגיש לו את הדג שלו, מטוגן כולו מהעין ועד קצה הזנב, נראה כמו תינוק שלֵו שנם בעריסתו. אבל רובי כבר לא מסוגל לאכול, הקיבה שקירקרה כמו התמלאה מעצמה. הוא מבקש מלואיס לארוז לו את האוכל ומסתלק משם. חזרה בחוף הים הוא נשכב על מיטת חוף ובוהה באוויר הפתוח, אך לא הים ולא השמים נתפסים בשדה הראייה שלו. גם הוא רוצה לנום בשלוות עולמים כמו הדג שבצלחת.

* * *

״את ליאורה הכרת?״ שואל החוקר.

״למה אתה מעלה את ליאורה מהאוב עכשיו? מה היא קשורה?״

״כי אולי יש שם משהו, משהו שעיצב את גרעין היחסים שלו עם נשים.״

״נו, באמת. כולה חברה מהתיכון. כאילו לכל דבר בחיים האלה יש סיבה ותוצאה.״ נטלי מתרתחת אל מול ההסבר הפשטני של החוקר והאופן המתוחכם שבו הוא מנסה להציג את הפרשנות שלו.

״אם רק היתה לו בת זוג, או שהיה נשוי, או שהיה לו ילד או משהו — הכול היה נראה אחרת לגמרי, תאמיני לי, נטלי.״ חרון מבעבע בנחיריה. היא מבינה בו ברגע מה מסתתר מאחורי הדברים עצמם.

״אז מה יותר טוב — די, שכבר מזמן חזר להיות דניאל קטוביץ, ומעלה לפייסבוק תמונות של הבנות שלו מחזיקות פודל לבן? וכותב: עלמה, דריה, וג׳לי. מי אבא טוב, מי? גם מנו ברנסקי עשה ילד עם בת הזוג שלו, אגב. היא דוקטור באוניברסיטה, ואפילו מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות. זה טוב, אה? אמרת לי שאתה רוצה את הסיפור, אבל מה שאתה באמת מחפש זה סיפור כיסוי. כוס אמא של כולכם. נכון, לא היה לו סיפור כיסוי, הוא לא הרגיש שיש לו צורך לכסות על משהו, הוא חי את האמת שלו.״

״ומה שווה כל האמת הזאת עכשיו?״

״האמת אף פעם לא שווה שום דבר, זה כל הקטע. בתור חוקר במשטרה היית אמור להבין את זה מזמן.״

* * *

מבחוץ אי־אפשר לראות את הסופה המתגברת בנפשו. סך הכול אדם יושב על מיטת חוף, מחזיק את ראשו בידו. רצועת החוף מחוברת למלון, מסביב למלון חצר ירוקה ובריכה ריקה ממים, ומשם והלאה עיירה קטנה לחוף הים הקריבי, כמה מסעדות לתיירים, כמה מסעדות למקומיים, שתי חנויות מכולת, סופרמרקט אחד גדול, בית מרקחת בבעלות משפחתית, בנייני דירות, זוגות מרירים, משפחות שמחות בחלקן, נשים אומללות בחלקן, רווקים, זקנות, אלמנים, נערים מרדנים, נערות חולמניות, פעוטות בוכים, פעוטות ישנים, נשים מאוהבות, גברים שבורי לב. כולם טרודים בפרנסה ובהתפוררותו של הגוף. ומחוץ להם המדינה, גדולה, מתפקדת למחצה, מרעי טבע ענקיים, זני חיות שעוד לא התגלו לאדם, ומסביב לכל זה האוקיינוס הגדול, מים, הרבה מאוד מים. ובתוך לבו של רובי הסערה צוברת כוח גדול, ומאיימת להחריב את הכול. רובי קם, אוסף את השקית עם הדג הארוז וחוזר לחדרו. הוא מתחיל לסדר את החדר בקדחתנות, הוא מותח ומהדק את המצעים על המיטה, מפריד ערימה של בגדים מלוכלכים לקחת למכבסה, מנקה את השיש שסביב כיור האמבטיה ומסדר בשורה את מעט כלי הרחצה שלו. את בגדיו הנקיים הוא מקפל ומסדר בארון. הוא יוצא למכבסה כששקית הבד התפוחה על כתפו — נחוש כמי שיוצא לקרב. לא, לא, לא עוד מעולם הדימויים הזה. הוא נחוש. נקודה. בעודו יושב על הספסל במכבסה ובוהה בתנועה הסיבובית של הבגדים המסתחררים בקצף הלבן, הוא משנה שוב את נקודת ההתחלה. הוא נזכר בשיחה שהיתה לו פעם עם נטלי. סוף הקיץ לפני עשור לפחות, הוא ונטלי במסעדה קטנה על חוף הים ביפו. החוף ריק, כמו שהוא אוהב. הוא מזמין להם צ׳יפס ושניצלונים. נטלי בגופייה שחורה, רזה כמו מקל, שותה בירה, מדליקה סיגריה בסיגריה. היא בדיוק נפרדה מבן הזוג האחרון שלה. היא מדקלמת מונולוג על פרידה עצובה, שורות תיאטרון על לב שבור מהצגה שאף אחד לא רוצה לראות, אבל בין הקלישאות רובי מבחין בשינוי בקולה.

״נראה שהוקל לך,״ הוא אומר, ״שנפטרת ממנו.״ מתכוון לבחור שיצאה איתו בשנה האחרונה, "העגול" הוא כינה אותו בחיבה מהולה בלגלוג. ״משום פניו העגולות״, כך היה אומר לנטלי. ובלבו מוסיף — כי הוא אפס שלא ראוי לך.

״לא רציתי להיפטר ממנו, רציתי להתחתן איתו.״

״נו באמת, נטלי, כמה שטויות את יכולה להוציא מהפה שלך. עם האפס הזה רצית להתחתן?״

נטלי צוחקת, מובכת, מסיטה את ראשה לכאן ולכאן ומשנה את נושא השיחה, ״מה איתך, רובי?״

״אני פה בחוף, מול השקיעה, איתך.״ הוא מחייך אליה, ״מה צריך יותר מזה?״

״אהבה?״

״נראה לך שחסרה לי אהבה? אני אוהב את הים, את הקולנוע, את העיר שלי, את העציצים שלי, את התלמידים שלי. תאמיני לי שזה פי כמה יותר אהבה משיש לאדם הממוצע.״

״אני מתכוונת אהבה-אהבה. זוגיות, יענו. גבר, אישה. לחיות ביחד.״ רובי נדרך, גופו נטען כמו אקדח.

״לא. את יודעת שלא,״ הוא עונה.

״כן, אבל כשמתבגרים וכל זה, דברים משתנים.״

״אין לי צורך בזה. אני יוצא עם בנות כל הזמן. צוחקים, נהנים, יוצאים, נוסעים קצת לחו״ל. רגע לפני שזה מחמיץ, אנחנו נפרדים לשלום. הנה תראי אותך, איך את מאוכזבת, שבורה כל פעם מחדש. אני לא מחפש זוגיות, לא רוצה שיברונות לב, לא רוצה תלות, לא רוצה החמצה, לא רוצה להשתעמם, לא רוצה שיראו אותי עשרים וארבע שעות ביממה, שילחצו עלי להביא ילדים, שינפחו לי את המוח בארוחות משפחתיות, לא רוצה.״

ליאורה היתה בת הזוג היחידה שהיתה לו אי־פעם, באותה שנה מתוקה בתיכון בנהריה. יותר מעשרים שנה שהוא לא נשאר עם בחורה יותר מחודשיים־שלושה. כשעבר לתל אביב, השפע סיחרר אותו, הוא רצה לטרוף אותן כמו לחמניות חמות שיצאו מהתנור, להסניף את האדים של הנעורים שלהן, ככל שהלך והצליח בקריירה שלו, ככה המרדף נעשה קל יותר. הוא נהנה מהקלילות. אבל אין לו דרך להסביר את זה לנטלי. הוא נתקף אילמות.

״אין, אתה forever young." נטלי חותמת את השיחה.

הזיכרון מתפוגג, ורובי מסתכל על ההשתקפות שלו בדלת מכונת הכביסה. זקנו שהאפיר משתקף בבבואתו, מתערבב עם בועות הקצף. קל להבחין בשקיות העיניים הנפולות והאפורות.

בערב רובי חוזר למסעדה של לואיס עם תיק הכביסה הנקייה על כתפו. עכשיו שיש לו נהרות של זמן לעצמו, הוא עושה כל פעולה בסבלנות ובאיטיות. מתבונן בכביסה המתנקה, מתבונן בכביסה המתייבשת, מקפל מכנסיים וחולצות בדייקנות, מהדק זוגות גרביים תואמים ומסדר הכול בערימה בתיק הבד. גם בתל אביב הוא השתמש בשירות של מכבסות, מעולם לא היתה לו מכונת כביסה בבעלותו, והוא התגאה בכך לא פעם. הנה עכשיו הוא נזכר, זה היה בסנט הלנה, כמובן. מישהי התקרבה אליו והסניפה את החולצה השחורה המגוהצת למשעי, ״איזה ריח טוב, אני מתה!״ היא קראה, ואז, ״מישי, בואי, בואי תריחי אותו.״ ולצדו עומדות שתי בחורות צעירות, מרחרחות את בית החזה שלו ומתפעלות. הוא כל כך אהב את הרגע הכלבלבי הזה, חיוך חם התפשט על פניו. ״לכו למכבסה, בנות, ספיד־קלין, ליד השוק, תגידו שרובי שלח אתכן!״ הם עמדו כך יחד וצחקו. מזווית העין הוא ראה את די יוצא מהשירותים, מוחץ את קצה אפו. הוא קיווה שהוא לא יתקרב אליהם, אבל היה לו ברור שאין סיכוי. די פילס את דרכו בבר הצפוף, חולצתו הלבנה בהקה כמו תמרור אזהרה.

״חומד, אל תבזבזי עליו את הזמן,״ לחש די לבחורה המתולתלת באוזן.

״מה זה? מה אמרת לה?״ שאל רובי.

״אמרתי לה שלא תבזבז עליך את הזמן, שאתה לא אוהב מתולתלות, שתלתלים עושים לך צמרמורת.״ רובי נאלם, ופתאום בשבריר שנייה די הרים אותה באוויר. ״בואי איתי, יש לי אובססיה לתימניות! איבדתי את הבתולים לתימנייה לוהטת!״ המתולתלת מצחקקת, גופה מפרפר באוויר כמו דג מחוץ למים, תלתליה הצפופים מסתחררים סביב די, וככה הוא מרים אותה ולוקח אותה לצד השני של הבר.

רובי וחברתה של המתולתלת נשארים לעמוד שם. הוא לא זוכר כרגע את שמה, או איך היא נראית. הם היו המומים במשך דקה ארוכה, הבחורה כמו נחטפה מול העיניים שלהם, ולא היה ביכולתם לעשות דבר. רובי ידע לאן כל זה הולך, הוא ראה את הכדורים הקטנים שדי שמר בארנק שלו. איך היה תופח פעמיים על הארנק לוודא שהם שם. רובי לא התעסק עם הדברים האלה.

״תשמרי על חברה שלך,״ הוא אמר לה והסתלק משם. הבן זונה הזה, הוא מקלל את די בלבו, עוד פעם נהרס לו כל התיאבון שנייה לפני שהאוכל מגיע.

רובי מדמיין את די הבן זונה הזה, בטח יושב עכשיו בלופט שלו בצפון העיר, מתרווח מול מסך הפלזמה הענקי, יד אחת בתוך הטרנינג, יד שנייה על השלט, ולבו מתפקע מרוב שמחה לאיד. רובי יא זובי, מה חשבת, שלא יעלו עליך בסוף? עם פרוץ הפרשה, כל ההערצה שדי חש כלפי רובי לאורך כל שנות החברות שלהם נהפכה לשנאה יוקדת, הוא התמלא בוז. רובי השמן, one-hit wonder, שלא ידע למנף את הקריירה שלו, הרווק הנצחי, רובי שגר בדירה מלאה עציצים כמו איזו זקנה. רובי שנשאר מורה בתיכון, שנתקע בגיל עשרים וחמש, שידע לבלות רק עם נערות ואף פעם לא עם נשים, הפרובינציאלי מהצפון שהתנגד למסעדות גורמה, לכסף, לאיכות. והנה הוא, עורך דין דניאל קטוביץ, יושב בלופט שלו בצפון העיר, הפלזמה ענקית, הכסף מושקע במניות בטוחות, התאומות ישנות בחדרן — הוא הזמין להן מיטת קומתיים שנבנתה במיוחד עבורן על ידי נגר־אמן. ואשתו היפה ישנה במיטה הגדולה, מובן שהיא לא תימנייה, אלא בלונדינית, שערה מוחלק בפן מדי שבוע. כמובן.

* * *

לואיס ניגש עכשיו לשולחן שלו עם צלחת שעליה ערימה של פנקייקים קטנים ממולאים. ״זה בשבילך, מיי פרנד, ארפאס עם בקר וגבינה למנה ראשונה. תמיד אתה מזמין את הדג ואף פעם לא נוגע בו! אני מתחיל לחשוד שאתה לא אוהב דגים בכלל,״ צוחק לואיס ומתיישב לצדו בשולחן. הוא מבקש מהמלצר משקה חריף, רובי כבר מבין שברירים של ספרדית.

״אני לא שותה. אבל תשתה אתה,״ אומר רובי ונוגס מהארפאס. ״זה טעים, פגז.״ לראשונה מאז שהגיע לכאן יש לו תיאבון.

״הערב אתה שותה, מיי פרנד!״ לואיס מוזג, מנפנף בכוסית המלאה לנגד עיניו של רובי ולא מוריד את ידו עד שרובי שותה הכול.

״אני רואה עליך שאתה סובל. אתה יודע מה אני עושה במצבים כאלה? שותה את המים מהאגרטל!״

״עזוב אותי, אני כבר הגעתי לגיהינום. ספר לי על עצמך,״ רובי אומר ללואיס ומחייך, גומות החן שלו נדחסות אל פנים לחיו.

״׳אני מאמין שאני בגיהינום לפיכך אני נמצא בו, אבל אני גם מאמין שכדי להגיע לגן עדן צריך לעבור דרך הגיהינום.׳ אני גדלתי על האמונה הזאת, זה הציל אותי הרבה פעמים בחיים.״

רובי מהנהן, מאיץ בלואיס להמשיך בסיפור ולגאול אותו מהכורח לטוות את עלילת חייו.

לואיס מספר לו על הימים שלו בארצות הברית, חמש־עשרה שנים הוא גר בסן דייגו, פתח שם מסעדה עם בן דוד שלו. הם שכרו מקום ענקי באזור של מוסכים וקניונים, והלך להם טוב. ״אמריקאים אוהבים אקזוטיקה לטינית,״ הוא צוחק. ״אבל בלי לצאת מארצות הברית.״

״לא יודע, אני לא מתחבר לאמריקאים. יותר מדי קודים שאני לא מבין, וגם הצדקנות שלהם מעצבנת אותי,״ אומר רובי.

״כמה כסף עשינו שם, אלוהים שבשמים, שלחתי הכול לאשתי, ככה קנינו פה את הבית שלנו. אבל יום אחד קיבלנו משלוח של בשר לא טוב, לא טוב, רובי, ראיתי את זה בעיניים שלי, משהו תסס שם בוורידים של החיה, הפרה היתה חולה. הבן דוד שלי התעקש, אמר שהבישול הורג הכול, שזה עובר בבישול. אני התנגדתי, והוא לא הקשיב לי. כל הלקוחות שאכלו ממנה באותו יום קיבלו קלקול קיבה קטלני, שלשולים והקאות שלא עברו שבוע. ולמחרת הכול פורסם ברחבי האינטרנט. וזהו, הלכה המסעדה, הלכו החיים, התחלנו להפסיד כספים, וגם הקשר בינינו התקלקל. יש משפט בספרדית שאומר Acabándose el dinero, se termina la amistad — כשהכסף הולך, הולכת גם החברות. ואצלי לא רק שהלכו הכסף והחברות, הלך לי גם כל השיער בתקופה ההיא.״ לואיס טופח על הקרחת הנוצצת שלו, ומוזג לעצמו עוד כוס משקה.

״אבל לפחות הרווחתי את הבית שלי פה. ומאז אני אומר לעצמי כל בוקר — זה הסיפור שלך. אתה נסעת לאמריקה, הרווחת, הפסדת ובסוף חזרת הביתה. ומזלך שלא נשארת שם כל החיים.״

רובי מהנהן, כמו מאשש את גרסתו של לואיס.

״אז מה אתה עושה פה, מיי מאן? אני רואה לך בעיניים שיש פה איזה סיפור טוב, משהו טוב,״ הוא צוחק. המלצר מגיע עם הדג אבל רובי מרחיק את הצלחת, מכסה את פני הדג המטוגן במפית, וחוזר בלבו על הסיפור שבדה לעצמו מאז שנאלץ לגלות מעירו.

״משבר אמצע החיים, כמו כולם. החיים איבדו משמעות, נשבר לי הלב, התפטרתי מהעבודה, כל היום במשרד, משתזף בפלורסנטים. ורק עכשיו אני מבין שהתעסקתי בשטויות כל החיים שלי. פה אני הולך לים כל בוקר, קורא מלא ספרים, לומד ספרדית, משתזף בשמש. והכול באיטיות, אני נהנה כמו שלא נהניתי כל החיים שלי. פה אני אדם חופשי באמת.״ רובי מסיר את המפית מעל הדג ונועץ מזלג בבטנו. לועס את בשרו באיטיות, כמו כדי להוכיח ללואיס שפיו מפיק דברי אמת.

״ואתה לא יודע מה מחכה לך עוד, תכף מתחילה עונת התיירים, יהיו לך פה שיגועים. עכשיו אתה לא אוהב אמריקאים, אבל חכה־חכה, שהאמריקאיות יתחילו להגיע לחוף.״ לואיס צוחק ועוזב את השולחן.

לרוב הוא לא הולך לחוף בערבים, משהו במראה הלילי של האוקיינוס מעמיק את הייאוש שלו, הוא חש את האינסוף על העור, וזה לא מסתלק ממנו גם אחרי המקלחת, גם לא מתחת לסדין הקר. הערב הוא חייב לחלץ עצמות, הוא שכב יותר מדי, והגוף שלו כואב.

הטיילת בעיירה צרה וריקה למעט כמה דוכני מזון, מוכר בלוני הליום ונגן אקורדיון בודד. הוא מזהה את הנידחות הזאת, הנידחות זהה בכל מקום, הטיילת בנהריה נראית אותו דבר. והטיילת בתל אביב, גם? אולי, ייתכן. הוא לא רוצה לחשוב על העיר הזאת כרגע, על הסכין, על הבגידה. הוא משנן לעצמו את המילים מחוברת הלימוד —

Casa

Puerta

Me voy

Adiós!

בית, דלת, אני עוזב, להתראות! בחורה ניגשת אליו ומבקשת אש, את המבטא האמריקאי שלה אי־אפשר לפספס. הוא לא עונה לה במילים, רק מנענע בראשו לשלילה ומתקדם באיטיות על הטיילת.

Amiga

Amor

Me voy

Adiós!

חברה, אהבה, אני עוזב, להתראות! נקישה בכתף, זאת שוב האמריקאית.

״היי סליחה, סורי, לא רוצה להטריד אותך. אתה רואה את האיש ההוא שם? הגבוה? ראיתי אותו מעשן מקודם אבל לא בא לי לגשת אליו. תעשה לי טובה? תבקש ממנו אש בשבילי?״ היא אוספת את שערה הארוך לקוקו הדוק.

״אני לא מעשן,״ עונה רובי ומושך בכתפיו, מתרחק ממנה.

״אתה לא צריך לעשן. פשוט תבקש ממנו מצית, תבוא עם המצית אלי, תדליק לי את הסיגריה ואז תחזיר לו. אתה נראה לי אינטליגנטי מספיק בשביל להעביר מצית מנקודה א׳ לב׳,״ היא צוחקת. השן הקדמית שלה עולה על השמאלית, אפורה ובולטת, כנראה בציפוי חרסינה.

רובי עושה כבקשתה, שואל מצית מהאיש הגדול שנשען על המעקה, ומדליק לאמריקאית את הסיגריה המגולגלת שלה.

״תחזור,״ היא אומרת לו.

״מה?״

״אחרי שאתה מחזיר לו את המצית, תחזור הנה.״ היא מצביעה על הנקודה שבה היא עומדת, נושפת בהפגנתיות מהסיגריה שלה. ״אני רוצה לדבר, אין לי עם מי לדבר. אין פה מטיילים בכלל, אתה נראה לי תייר.״ היא מחייכת, אפה הרחב מתרומם מעלה.

״אני nobody,״ עונה רובי ומתרחק ממנה עם המצית בידו.

״אתה לא נראה כמו nobody,״ היא קוראת בקול מאחורי גבו.

אחרי שהוא מחזיר את המצית הוא מעיף מבט חטוף אחורנית. האמריקאית יושבת על ספסל בטיילת בישיבה מזרחית, קוראת ספר ומעשנת. פיזרה שוב את השיער שלה, ארוך ויבש, שׂער דרכים שאיבד מהברק שלו.

הוא מחליט לחזור ומתיישב לצדה בנקודה הכי רחוקה על הספסל.

״באיזשהו אופן מוזר אני ממש אוהבת את הספר העצוב הזה. זאת כבר פעם שנייה שאני קוראת אותו.״ היא מחווה לכיוונו את הכריכה. תרגום אנגלי לפטר הנדקה, רובי לא מצליח לקלוט את שם הספר.

״אני הֶתֶר, אגב.״

״פטר הנדקה, כן. הוא מעולה. אני אוהב את הסרטים שלו.״

״אתה מכיר את פטר הנדקה? וואו, שנה שלמה אני מטיילת עם הספר הזה ואף פעם לא פגשתי מישהו שמכיר אותו.״ התר מתלהבת, לחייה מאדימות. ״אתה רואה, ידעתי שאתה לא nobody.״ עונג המחמאה מתחיל להתפשט, תחילה בפניו ואז לכיוון החזה, אך רובי מתעשת בזמן ודוחס את הרגשות מטה.

״אני חייבת להקריא לך משהו ממש יפה שהוא כתב, רגע אני אמצא את זה. הנה —

״האימה היא טבעית לחלוטין: הריקנות של התודעה. מחשבה נרקמת, ואז בפתאומיות היא מבחינה שאין יותר מה לרקום. אז היא מתנפצת לקרקע כמו דמות בקומיקס המבינה לפתע שהיא הולכת באוויר.״

״כן, יפה. ממש. הוא סופר טוב. הוא התאבד בסוף.״

״מה? הוא התאבד? וואו, לא ידעתי. מאז שאני מטיילת אני כמעט לא על האינטרנט, לא קוראת כלום בוויקיפדיה. מה שלא כתוב בספרים, אני לא יודעת.״ התר צוחקת. רובי תוהה על הצורך שלה לצחוק בסוף כל משפט.

״למה הוא התאבד?״ היא שואלת.

״ייאוש, אני חושב, היה טיפוס בודד כזה. קפץ מצוק.״

״וואו, איך אתה יודע את זה? מה, אתה ממש אוהב אותו?״

״אוהב כן, לא יודע. קראתי שהוא כתב במכתב ההתאבדות שלו שהוא הרגיש שהוא לא בן אדם יותר, וזה נחרת לי בזיכרון.״

״מאיפה אתה, אגב? שכחתי לשאול אותך. שמתי לב למבטא, אני דווקא אלופה בזיהוי מבטאים, אבל את שלך אני לא מזהה.״

״אני מ־nowhere,״ הוא עונה, בוהה בים השחור.

״אה, nobody מ־nowhere שיודע שפטר הנדקה קפץ מצוק ושכתב במכתב ההתאבדות שלו שהוא לא בן אדם יותר. זה מעניין,״ היא אומרת.

״ישראל,״ הוא עונה, ״תל אביב.״

״אה, קול. אף פעם לא הייתי בחלק הזה של העולם.״

״כמה זמן את מטיילת כבר?״

״וואו, עוד מעט שנה וחודשיים. שנה וחודשיים של אושר טהור. יום אחד הבנתי שאני חייבת לעזוב את החור תחת הנידח שגרתי בו כל החיים. מכרתי את כל החפצים שלי, קניתי כרטיס טיסה לבואנוס איירס, וזהו. מאז לא דיברתי עם אף אחד, לא שיחת טלפון, לא גלויה. אני חופשייה כמו הרוח. על אף הברוטליות של הנדודים, כמובן.״

״קיצוני, לא?״

התר מגלגלת עיניים, מרימה גבות, מנערת רגליים.

״ואתה? כמה זמן אתה מטייל?״

״אני לא מטייל. אני גר כאן.״

״מה אתה עושה פה? מה, עבודה כאילו?״

״לא, לא עבודה. באתי לפה, די באקראי, האמת. חיפשתי מקום קטן, בלי הרבה אנשים.״

״איש זר בטיילת, אתה נהיה מסתורי מרגע לרגע!״ התר שוב צוחקת, הפעם הצחוק שעולה מגרונה נשמע אמיתי, ולא צחוק שבוקע מכוחו של הרגל. זאת הפעם הראשונה מאז שנפגשו שהוא מרגיש שהוא נמשך אליה בחוט דק של משיכה מינית. לא, לא, הוא מגרש את הרגש הזה מהגוף.

התר מציעה שילכו לחוף, בא לה להרגיש את החול, להריח את הים מקרוב. במקום שממנו היא מגיעה אין ים. עד גיל עשרים היא לא ראתה את הים. כמעט שעתיים שהם משוטטים יחד על חוף הים החשוך, החול החמים מנעים את כפות רגליהם היחפות. התר מספרת לו על השנה שלה בדרום אמריקה, איך היא נעה ונדה, מעיר לעיירה, מחוף ים למעמקי היער, מהעיר אל הטבע. לפני שטסה לבואנוס איירס היא מעולם לא ביקרה בעיר גדולה, הריגוש היה מטורף, היא מספרת. אין לה הרבה כסף, אז היא עובדת בעבודות מזדמנות, מלמדת אנגלית, מנקה בתים, חוסכת כמה גרושים פה ושם, אבל בעיקר חיה מהיד אל הפה. היא לא מספרת לו דבר על חייה שלפני המסע, אפילו את שם המדינה בארצות הברית שממנה הגיעה היא לא חושפת. רובי מרגיש שיש שם משהו, עצם בגרון, אבן בנעל. מצד אחד, הוא סקרן לשאול אותה, אבל בלבו הוא יודע שזה לא משנה, הוא מחליט לחיות איתה בהווה. היא מספרת לו על כל מיני אנשים שפגשה בטיול ושלעולם לא תפגוש שוב.

״זה מעציב אותך?״ הוא שואל.

״לא, למדתי שאלה הפגישות הכי משמעותיות בעולם. הקצרות, האינטנסיביות. זה מה שהכי מרגש אותי.״

״כן, אני מבין למה את מתכוונת.״

1 מראי המקום לציטוטים שמופיעים לאורך הספר נמצאים בעמוד 135.