גן החורף

1

2000

ככה נראה גיל ארבעים? באמת? בשנה האחרונה התחילו פתאום לקרוא למרדית׳ ״גברת״. סתם ככה, בלי שום אזהרה. גרוע מזה, העור שלה התחיל לאבד את הגמישות שלו. קפלים קטנים נראו במקומות שבעבר היו חלקים. הצוואר שלה היה מלא יותר, אין ספק. אבל היא עדיין לא האפירה. לפחות החסד הזה. שערה הערמוני, בתספורת קארה עניינית עד הכתפיים, עוד היה מלא ומבריק. אך עיניה הסגירו אותה. היא נראתה עייפה. ולא רק בשש בבוקר.

היא פנתה מן המראה, פשטה את הטישרט הישנה ולבשה מכנסי טרנינג שחורים, גרבי קרסול וחולצה שחורה ארוכה. היא אספה את שערה בקוקו עבה, יצאה מחדר האמבטיה ונכנסה אל חדר השינה החשוך, שם תווי הנחירות הרכים של בעלה כמעט גרמו לה לרצות לחזור למיטה. פעם זה בדיוק מה שהייתה עושה, נצמדת אליו ומתכרבלת.

היא יצאה מהחדר, סגרה את הדלת מאחוריה בנקישה ופסעה במסדרון בכיוון המדרגות.

באורן החיוור של שתי מנורות לילה מיושנות היא חלפה על פני הדלתות הסגורות של חדרי הילדוֹת שלה, שכבר לא היו ילדות. ג׳יליאן כבר הייתה בת תשע־עשרה, סטודנטית שנה שנייה ביו־סי־אל־איי שחלמה להיות רופאה, ומאדי - בת הזקונים - בת שמונה־עשרה, התחילה את השנה הראשונה באוניברסיטת ואנדרבּילט. בלעדיהן הבית הזה, כמו חייה של מרדית׳, היה ריק ושקט יותר משציפתה. במשך כמעט עשרים שנה הקדישה את עצמה להיות האימא שמעולם לא הייתה לה, והצליחה. היא ובנותיה היו החברות הכי טובות. בהיעדרן הרגישה שהיא נסחפת כמעט ללא מטרה. היא ידעה שזה טיפשי. הרי היו לה המון דברים לעשות. היא רק התגעגעה לבנות, זה הכול.

היא המשיכה להימצא בתנועה. בזמן האחרון נראָה שזאת הדרך הכי טובה להתמודד.

למטה היא עצרה בסלון רק כדי לחבר לחשמל את האורות של עץ חג המולד. בכניסה לבית זינקו עליה הכלבים, נבחו וכשכשו בזנב.

״לוּק, ליאה, לא לקפוץ,״ נזפה בכלבי ההאסקי, גירדה להם מאחורי האוזניים והובילה אותם אל הדלת האחורית. כשפתחה אותה, אוויר קר חדר פנימה. בלילה שוב ירד שלג, ואף על פי שעוד היה חשוך בבוקר זה של אמצע דצמבר, היא יכלה להבחין בברק הפנינה החיוור של דרך ושל שדה. הבל נשימתה היתמר כעשן.

עד שכולם היו בחוץ ויצאו לדרך, השעה הייתה שש ועשרה, והשמיים נצבעו בגוון אפור־סגול עמוק.

בדיוק בזמן.

בהתחלה מרדית׳ רצה לאט, מסתגלת לקור. כדרכה בכל בוקר, למעֵט סופי השבוע, היא רצה על דרך החצץ מביתה, חלפה על פני בית הוריה, ואז עלתה על הדרך הצרה הישנה שהסתיימה כקילומטר וחצי במעלה הגבעה. משם רצה אל מגרש הגולף ובחזרה. שישה קילומטרים בדיוק. זו הייתה שגרה שהקפידה עליה. לא הייתה לה ברירה, האמת. הכול בה היה גדול מטבעו. היא הייתה גבוהה, עם כתפיים רחבות, ירכיים מעוגלות וכפות רגליים גדולות. אפילו תווי פניה נראו מעט מוגזמים על פניה המוארכות החיוורות - היו לה פה גדול בסגנון ג׳וליה רוברטס, עיניים חומות ענקיות, גבות מלאות ושיער עבה. היא נראתה טוב רק בזכות פעילות גופנית קבועה, דיאטה קפדנית, מוצרי טיפוח טובים לשיער ופינצטה מקצועית.

כשפנתה בחזרה אל השביל שלה, השמש הזורחת האירה את ההרים וצבעה את פסגותיהם המושלגות בסגול ובוורוד.

מצִדה האחר נראו אלפי עצי תפוחים גבוהים ועירומים מבעד לשלג, כמו תפרים חומים בבד לבן. פיסת האדמה הפורייה הזו השתייכה למשפחתה זה חמישים שנה, ובמרכזה, מתנשא אל־על בגאווה, ניצב הבית שבו גדלה. ביילי נוצ׳י. גם באור השחר הוא נראה ראוותני ותלוש מכל הקשר.

מרדית׳ המשיכה לרוץ במעלה הגבעה, יותר ויותר מהר, עד שהתקשתה לנשום והרגישה דקירה בצד.

היא נעצרה במרפסת הקדמית שלה, בה בשעה שהעמק נשטף אור זהוב קורן. היא נתנה אוכל לכלבים ומיהרה לעלות למעלה. בדיוק כשעמדה להיכנס לחדר האמבטיה, ג׳ף יצא משם עטוף במגבת, שערו הבלונדיני המאפיר נוטף מים. הוא הסתובב אל הצד כדי לתת לה לעבור. היא עשתה כמוהו. אף אחד מהם לא דיבר.

בשעה שבע ועשרים היא ייבשה את שערה, ובשבע וחצי - בדיוק בזמן - כבר הייתה לבושה לעבודה במכנסי ג׳ינס שחורים וחולצת כפתורים ירוקה. קצת אייליינר, מעט סומק ומסקרה, שפתון, והיא הייתה מוכנה.

למטה מצאה את ג׳ף ליד השולחן במטבח, יושב בכיסא הקבוע שלו וקורא את ״הניו יורק טיימס״. הכלבים ישנו למרגלותיו.

היא ניגשה אל הקנקן ומזגה לעצמה כוס קפה. ״למלא לך את הכוס?״

״אני מסודר,״ הוא אמר בלי להרים את המבט.

מרדית׳ ערבבה חלב סויה בקפה שלה, מתבוננת בצבע המשתנה. עלה בדעתה שלאחרונה ג׳ף והיא מדברים רק מרחוק, כמו זרים - או כמו בני זוג מפוכחים - וגם אז רק על ענייני עבודה או על הילדות. לרגע ניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה עשו אהבה, ולא הצליחה.

אולי זה נורמלי. כן, בוודאי. כשנשואים כל כך הרבה שנים כמוהם, לכולם יש תקופות שקטות יותר. ובכל זאת, לפעמים העציב אותה להיזכר בתשוקה שפעם הייתה ביניהם. בדייט הראשון שלהם היא הייתה בת ארבע־עשרה (הם הלכו לראות את ״פרנקנשטיין הצעיר״, שהוא עדיין מהסרטים האהובים עליהם), והאמת היא שמאז היא לא הסתכלה על אף אחד אחר. מוזר, היא חשבה עכשיו. היא לא ראתה בעצמה טיפוס רומנטי, אבל היא התאהבה ממבט ראשון. הוא היה חלק ממנה מאז שזכרה את עצמה.

הם התחתנו בגיל צעיר - צעיר מדי, האמת - והיא נסעה אחריו לקולג׳ בסיאטל, ובלילות ובסופי שבוע עבדה בברים אפופי עשן כדי לממן את שכר הלימוד. היא הייתה מאושרת בדירה הקטנטונת והצפופה שלהם במעונות האוניברסיטה. ואז, בשנת הלימודים האחרונה שלהם, היא נכנסה להיריון. בהתחלה נבהלה. היא פחדה שתהיה כמו אימא שלה, שההורוּת לא תעשה לה טוב. אבל לשמחתה הרבה גילתה שהיא ההפך הגמור מאִמה. אולי גם בזכות גילה הצעיר. אלוהים יודע שאימא שלה לא הייתה צעירה כשמרדית׳ נולדה.

ג׳ף נד מעט בראשו. מין מחווה מינורית, ניע קל בלבד, אבל היא הבחינה בכך. תמיד הייתה מכוּוננת אליו, ולאחרונה האכזבה ההדדית שלהם כמו התנגנה בצליל, מין שריקה צורמת שרק היא שמעה.

״מה?״ היא שאלה.

״כלום.״

״הזזת את הראש בגלל משהו. מה קרה?״

״רק שאלתי אותך משהו.״

״לא שמעתי אותך. תשאל שוב.״

״לא משנה.״

״טוב.״ היא לקחה את כוס הקפה שלה ופנתה אל חדר האוכל.

היא כבר עשתה את זה מאה פעמים, אבל באותה שנייה, כשעברה מתחת למנורת התקרה המיושנת שענף דבקון טיפשי מפלסטיק השתלשל ממנה, משהו השתנה בה.

היא ראתה את עצמה מבחוץ: אישה בת ארבעים, עם ספל קפה ביד, מסתכלת על שני מקומות ריקים ליד השולחן, ועל בעלה שעדיין כאן, ולשבריר שנייה תהתה אֵילו חיים אחרים היו יכולים להיות לאישה הזאת. מה היה קורה אלמלא חזרה הביתה לנהל את המטע ולגדל את בנותיה? מה היה קורה אלמלא התחתנה צעירה כל כך? איזו מין אישה היא הייתה יכולה להיות?

ואז הרגע התפוגג כמו בועת סבון, והיא חזרה למקום שהשתייכה אליו.

״תגיע הביתה לארוחת ערב?״

״כמו תמיד, לא?״

״בשבע,״ היא אמרה.

״למה לא?״ הוא אמר והעביר דף. ״בואי נקבע שעה.״

*

בשעה שמונה מרדית׳ כבר ישבה לשולחן שלה. כמו תמיד היא הגיעה ראשונה, עשתה סיבוב בחלל העבודה הפתוח בקומה השנייה של המחסן והדליקה את האורות. היא חלפה על פני המשרד של אביה - שהיה ריק עכשיו - והשתהתה מעט רק כדי להעיף מבט בפרסים שהיו תלויים ליד דלתו. שלוש־עשרה פעמים הוא זכה בתואר ״מגדֵל השנה״, והמתחרים שלו עדיין התייעצו איתו על בסיס קבוע. אף שהגיע למשרד רק מדי פעם, ובעצם יצא לפנסיה כבר לפני עשור, הוא עדיין היה הפנים של מטע ביילי נוצ׳י, האיש שפרץ את הדרך לתפוחי הגולדן דלישס בשנות השישים והגרני סמית׳ בשנות השבעים, והעלה על נס את זני הבּרֵייבּרן והפוּג׳י בשנות התשעים. החידושים שלו בתחום האחסון בקירור חוללו מהפכה ואפשרו את ייצוא התפוחים המובחרים ביותר לשווקי העולם.

גם לה כמובן היה חלק בצמיחה ובהצלחה של החברה. בהנהגתה, מחסן הקירור הורחב, וחלק ניכר מהעסק שלהם היום היה אחסון פירות של מגַדלים אחרים. היא הפכה את דוכן התפוחים הקטן שלצד הדרך לחנות מזכרות שמכרה מאות פריטי מלאכת יד מקומיים, מאכלים מיוחדים ומזכרות מביילי נוצ׳י. בתקופת החגים הזאת של השנה, כשהמוני תיירים הגיעו אל לֵוֵונווֹרת׳ לפסטיבל האורות של חג המולד, לא מעט מהם הזדמנו אל חנות המזכרות.

הדבר הראשון שעשתה היה להתקשר לבתה הקטנה. בטנסי השעה הייתה אחרי עשר.

״הלו?״ מלמלה מאדי.

״בוקר טוב,״ אמרה מרדית׳ בעליצות. ״אני שומעת שמישהי עוד לא התעוררה.״

״אה. אימא. הַיי. נשארתי ערה עד מאוחר בלילה. למדתי.״

״מדיסון אליזבת׳,״ זה כל מה שמרדית׳ הייתה צריכה לומר כדי להעביר את המסר.

מאדי נאנחה. ״טוב, בסדר. הייתי במסיבת אחווה.״

״אני יודעת כמה זה כיף, וכמה את רוצה לחוות כל דקה מהקולג׳, אבל הבחינה המסכמת הראשונה שלך בשבוע הבא. שלישי בבוקר, נכון?״

״נכון.״

״את צריכה ללמוד לאזן בין הלימודים לבילויים. אז תוציאי את התחת מהמיטה ולכי לשיעור. זה כישורי חיים - לחגוג כל הלילה ועדיין לקום בבוקר בזמן.״

״זה לא סוף העולם אם אפסיד פעם אחת שיעור ספרדית.״

״מדיסון.״

מאדי צחקה. ״בסדר, בסדר. אני קמה. ספרדית למתחילים, אני בדרך. אסטה לה ויסטה... בייבי.״

מרדית׳ חייכה. ״אני אתקשר ביום חמישי לשמוע איך היה הנאום שלך. ותתקשרי לאחותך. היא בלחץ מהמבחן בכימיה אורגנית.״

״טוב, אימא. אני אוהבת אותך.״

״גם אני אוהבת אותך, נסיכה שלי.״

מרדית׳ ניתקה בהרגשה משופרת. בשלוש השעות הבאות שקעה כולה בעבודה. כשהאינטרקום צלצל, היא בדיוק קראה שוב את דוח היבול האחרון.

״מרדית׳? אבא שלך בקו אחד.״

״תודה, דייזי.״ היא הרימה את השפופרת. ״היי, אבא.״

״אימא ואני תהינו אם תוכלי לבוא היום הביתה לארוחת צהריים.״

״אני עמוסה נורא, אבא-״

״בבקשה?״

מרדית׳ אף פעם לא יכלה לסרב לאבא שלה. ״טוב. אבל אני חייבת לחזור עד אחת.״

״מצוין,״ הוא אמר, והיא שמעה את החיוך בקולו.

היא ניתקה וחזרה לעבודה. בזמן האחרון, עם העלייה בתוצרת והירידה בביקוש והנסיקה של מחירי הייצוא והתובלה, היא בדרך כלל עסקה כל היום בכיבוי שרֵפות. היום הזה לא היה שונה. לקראת הצהריים כאב ראש קל כבר הזדחל אל החלל בבסיס הגולגולת שלה וגדל מרוב לחץ. ואף על פי כן היא חייכה אל העובדים שלה כשיצאה מהמשרד וחצתה את המחסן הקר.

בתוך פחות מעשר דקות נעצרה מול החניה של הוריה.

הבית נראה לקוח מתוך אגדה רוסית, עם מרפסת כניסה דו־קומתית ומעליה צריח, מוקפת תבליט גיאומטרי. המראה המכושף בלט במיוחד בתקופה הזאת של השנה, כששרשרות נורות של חג המולד נצצו על המעקות והגדרות. מזג האוויר האפרורי עמעם את הברק של גג הנחושת הרקועה, אבל ביום בהיר הוא זהר כמו זהב נוזלי. הבית הזה, הניצב בראש גבעה קטנה המשקיפה על העמק שלהם, מוקף עצי צפצפה גבוהים ואלגנטיים, היה כל כך מפורסם, שתיירים נהגו לעצור ולצלם אותו.

רק אימא שלה הייתה יכולה לבנות משהו תלוש עד כדי גיחוך מהסביבה. דאצ׳ה רוסית, או בית קיץ, במערב מדינת וושינגטון. אפילו שֵם המטע היה מגוחך. ביילי נוצ׳י.

לילות לבנים. ממש. הלילות היו שחורים כמו אספלט טרי.

לא שלאימא שלה אי־פעם היה אכפת מסביבותיה. היא השיגה את מבוקשה, וזה כל מה שהיה חשוב לה. כל מה שאניה ויטסון רצתה, בעלה נתן לה, ומתברר שהיא רצתה טירה מהאגדות ומטע עם שם רוסי שאי־אפשר לבטא.

מרדית׳ דפקה על הדלת ונכנסה. המטבח היה ריק. סיר מרק גדול התבשל על אש קטנה בכיריים.

בסלון, אור נשפך פנימה מבעד לקיר החלונות המעוגל של שתי הקומות בקצה הצפוני - הצריח המפורסם של ביילי נוצ׳י. רצפת העץ הבהיקה מדונג זהוב שאימא שלה התעקשה להשתמש בו, אף שהפך את הרצפה לזירת החלקה על קרח עבור כל מי שהעז ללכת בגרביים. אח אבן ענקית חלשה על הקיר המרכזי, וסביבו התקבצו ספות וכיסאות עתיקים מרופדים בפאר. מעל האח נתלה ציור שמן של טרויקה רוסית - מרכבה רומנטית למראה, רתומה לסוסים - חוצה שדה מושלג. היישר מתוך ״דוקטור ז׳יוואגו״. משמאלה נתלו עשרות תמונות של כנסיות רוסיות, ומתחתן שכנה ״הפינה הקדושה״ של אמה - שולחן ועליו תצוגה של איקוניות עתיקות ונר יחיד שדלק כל השנה.

היא מצאה את אביה בירכתי החדר, ליד עץ חג מולד מקושט לעייפה, בפינה החביבה עליו. הוא השתרע על כריות הארגמן מצמר מוהר שעל הספה, וקרא. שערו, מה שנשאר ממנו בגיל שמונים וחמש, הזדקר בציצות לבנות מקרקפתו הוורודה. עשרות שנים בשמש הכתימו ודלדלו את עורו, והוא נראה כמו כלב בּאסֶט־האונד אפילו כשחייך, אבל הבעת הפנים העצובה לא הטעתה איש. כולם אהבו את אֵוַון ויטסון. לא היה אפשר שלא.

כשהיא נכנסה, אורו פניו. הוא הושיט יד ללחוץ קלות את ידה, ואז שחרר אותה. ״אימא שלך תשמח מאוד לראות אותך.״

מרדית׳ חייכה. הם שיחקו את המשחק הזה כבר שנים. אבא העמיד פנים שאימא אוהבת את מרדית׳, ומרדית׳ העמידה פנים שהיא מאמינה לו. ״יופי. היא למעלה?״

״הבוקר לא הצלחתי למנוע ממנה לצאת לגינה.״

מרדית׳ לא הופתעה. ״אני אקרא לה.״

היא השאירה את אבא שלה בסלון וחצתה את המטבח אל חדר האוכל הרשמי. מבעד לדלתות הצרפתיות ראתה קרקע מכוסה שלג, ודונמים של עצי תפוח רדומים באופק. קרוב יותר, תחת ענפים עמוסי נטיפי קרח של עץ מגנוליה בן חמישים שנה, היה גן מלבני קטן מוקף גדר ברזל עתיקה. ענפי מטפֵּס חומים נשזרו בפיתוחי השער. בקיץ יתכסה השער עלים ירוקים ופרחים לבנים. עכשיו נצץ עליו הכפור.

ושם היא הייתה: אמה בת השמונים ומשהו, צרוּרה בשמיכות, ישובה על הספסל השחור במה שהתיימר להיות ״גן החורף״ שלה. שלג קל החל לרדת. פתיתים קטנים ערפלו את התמונה לכדי ציור אימפרסיוניסטי, שדבר בו לא נראה מוצק למגע. שיחים מעוצבים ואמבט ציפורים מכוסים שלג שיוו לגן מראה מוזר, על־טבעי. לא במפתיע אמה ישבה בלב כל זה ללא ניע, ידיה אחוזות בחיקה.

כשמרדית׳ הייתה ילדה זה הפחיד אותה - הבדידות הזאת של אימא שלה - אבל ככל שהתבגרה זה הביך אותה, ואחר כך הכעיס אותה. אישה בגיל של אמה לא צריכה לשבת לבד בקור. היא טענה שזה בגלל הראייה המידרדרת שלה, אבל מרדית׳ לא האמינה לזה. נכון שעיניה של אמה לא הבחינו בצבעים - היא ראתה רק שחור־ולבן וגוונים של אפור - אבל כבר כילדה מרדית׳ מעולם לא ראתה בכך סיבה טובה לבהות בחלל.

היא פתחה את הדלת ויצאה אל הקור. המגפיים שלה שקעו עד קרסול בשלג. פה ושם חרקו טלאים פריכים תחת צעדיה, ויותר מפעם אחת כמעט החליקה. ״לא טוב לך לשבת כאן בחוץ, אימא,״ היא אמרה והתקרבה אליה. ״את תחטפי דלקת ריאות.״

״לא מספיק קר בשביל שאחטוף דלקת ריאות. בקושי מתחת לאפס.״

מרדית׳ גלגלה עיניים. לאימא שלה תמיד היו אמירות מגוחכות כאלה. ״יש לי רק שעה אחת להפסקת צהריים, אז כדאי שתיכנסי עכשיו.״ קולה נשמע חד בדממת השלג הנופל, והיא נרתעה מכך שלא עיגלה מעט את התנועות שלה, ריככה את הקול. למה אימא שלה תמיד מוציאה ממנה את הצד הכי רע? ״ידעת שהוא הזמין אותי לארוחת צהריים?״

״בוודאי,״ ענתה אמה, אבל מרדית׳ שמעה את השקר הטמון בתשובה.

אימא שלה קמה מהספסל בתנועה חלקה, כמו אֵלה עתיקה שרגילה לאהבה ולכבוד. פניה היו חלקות להפליא, חפות מקמטים, ועורה מושלם, כמעט שקוף. מִבנה עצמות הפנים שלה עורר את קנאתן של נשים. אבל עיניה הן שהגדירו את יופייה. שקועות ומעוטרות ריסים צפופים, בגוון ייחודי של כחול־ים עם נגיעות זהב. מרדית׳ הייתה בטוחה שכל מי שראה את העיניים האלה, לעולם לא ישכח אותן. למרבה האירוניה, העיניים בגוון המופלא הזה לא הבחינו בצבע.

מרדית׳ אחזה במרפק של אמה והובילה אותה מהספסל. רק אז, כשהתחילו ללכת, הבחינה שכפות ידיה של אמה חשופות ומתחילות להכחיל.

״אלוהים אדירים. הידיים שלך כחולות. היית צריכה לצאת עם כפפות בקור הזה-״

״את לא יודעת קור מהו.״

״מה שתגידי, אימא.״ מרדית׳ דחקה באמה לעלות בחזרה במדרגות ולהיכנס אל חמימות הבית. ״אולי כדאי שתעשי אמבטיה כדי להתחמם.״

״אני לא רוצה להתחמם, תודה רבה. היום ארבעה־עשר בדצמבר.״

״טוב,״ אמרה מרדית׳ והסתכלה על אמה הנרעדת, שניגשה לכיריים כדי לערבב את המרק. שמיכת הצמר האפורה המהוהה נשמטה ברישול על הרצפה.

מרדית׳ ערכה את השולחן, ולכמה רגעים יקרים מפז נשמעו קולות בחדר, לפחות חזוּת של מערכת יחסים.

״הבנות שלי,״ אמר אבא כשנכנס למטבח. הוא נראה רזה וחיוור. הכתפיים שהיו פעם רחבות, הוצרו כשירד במשקל. הוא עשה עוד כמה צעדים והניח יד על כתפה של כל אישה, מקרב את מרדית׳ לאִמה. ״אני אוהב לאכול צהריים ביחד.״

אמה חייכה בשפתיים קפוצות. ״גם אני,״ אמרה במבטא הנוקשה שלה.

״וגם אני,״ אמרה מרדית׳.

״יופי. יופי.״ אבא הנהן וניגש אל השולחן.

אימא הביאה לשולחן מגש עם פרוסות חמימות של לחם תירס וגבינת פטה מנוקדות בחמאה, הניחה פרוסה אחת על כל צלחת, ואז הגישה את קערות המרק.

״טיילתי במטע הבוקר,״ אמר אבא.

מרדית׳ הנהנה והתיישבה לידו. ״אז ראית מה קורה בחלק האחורי של שדה א׳?״

״כן. צלע הגבעה הזאת עושה לנו בעיות.״

״שלחתי לשם את אד ואָמַנדה. אל תדאג לגבי הקטיף.״

״לא דאגתי. חשבתי על משהו אחר.״

היא לגמה מהמרק שלה. הוא היה עשיר וטעים. כדורי בשר טלה בֵּיתיים בציר זעפרן מלוח עם אטריות ביצים רכות. אם לא תשים לב, היא עלולה לאכול את כל הסיר, ואז תצטרך לרוץ קילומטר וחצי נוספים אחר הצהריים. ״אה, כן?״

״אני רוצה להחליף את הגידול שם לגפנים.״

מרדית׳ הורידה לאיטה את הכף. ״גפנים?״

״גולדן דלישס הוא כבר לא הזן הכי טוב שלנו.״ לפני שהיא הספיקה להגיב, הוא הרים את ידו. ״אני יודע. אני יודע. הקמנו את המקום הזה בזכות גולדן דלישס, אבל דברים משתנים. מרדית׳, עוד מעט 2001, ויין זה הדבר החדש. אני חושב שנוכל לפחות להכין יֵין קרח ויֵין בציר מאוחר.״

״בתקופה כזאת, אבא? השווקים באסיה מצטמצמים, ועולה לנו הון להפיץ את הפרי שלנו. התחרות מתחזקת. הרווחים שלנו ירדו בשנים־עשר אחוז בשנה שעברה, והשנה לא נראית יותר טוב. אנחנו בקושי מחזיקים מעמד.״

״תקשיבי לאבא שלך,״ אמרה אימא.

״נו, באמת, אימא. את אפילו לא נכנסת למחסן מאז שהִתקנו את מערכת הקירור החדשה. ומתי בפעם האחרונה הסתכלת על הדוחות השנתיים?״

״מספיק,״ אמר אבא באנחה. ״לא רציתי להתחיל ויכוח.״

מרדית׳ קמה. ״אני צריכה לחזור לעבודה.״

מרדית׳ לקחה את הקערה שלה לכיור ושטפה אותה. היא העבירה את שאריות המרק לכלי פלסטיק, הכניסה אותו למקרר העולה על גדותיו ושטפה את הסיר. כשהניחה אותו לייבוש, נשמע צליל קרקוש רועם שהדהד בחדר השקט. ״זה היה טעים מאוד, אימא. תודה.״ היא אמרה שלום קצר ויצאה מהמטבח. בכניסה היא לבשה את המעיל שלה. ואז יצאה אל המרפסת ושאפה את האוויר הקר והחד. אביה הצטרף אליה מאחור.

״את יודעת איך היא בדצמבר ובינואר. קשה לה בחורף.״

״אני יודעת.״

הוא אימץ אותה אליו וחיבק אותה חזק. ״שתיכן צריכות לנסות יותר.״

מרדית׳ לא יכלה שלא להיפגע מזה. כל חייה שמעה אותו אומר את זה. פעם אחת לשם שינוי רצתה לשמוע אותו אומר, שאימא צריכה לנסות יותר. ״אני אנסה,״ אמרה, מסיימת את האגדה הקטנה שלהם בדרכה הקבועה. והיא באמת תנסה. היא תמיד ניסתה, אבל היא ואימא שלה לעולם לא יהיו קרובות. יותר מדי מים עברו מתחת לגשר הזה. ״אני אוהבת אותך, אבא,״ היא אמרה ונישקה אותו על הלחי.

״גם אני אוהב אותך, מרדודל.״ הוא חייך. ״ותחשבי על הענבים. אולי עוד אספיק להיות יינן לפני שאמות.״

היא שנאה בדיחות כאלה. ״מצחיק מאוד.״ היא הסתובבה, נכנסה למכונית שלה והתניעה. היא העבירה להילוך אחורי והסתובבה לאחור. מבעד לתחרת השלג על השמשה ראתה את הוריה דרך החלון בסלון. אבא שלה חיבק את אמה בזרועותיו ונישק אותה. הם התחילו לרקוד בהיסוס, אם כי ככל הנראה לא לצלילי מוזיקה. אבא שלה לא צריך מוזיקה. תמיד התנגנו לו שירי אהבה בלב.

מרדית׳ התרחקה מהתמונה האינטימית, אבל זיכרון המראֶה נשאר איתה. עד סוף יום העבודה, בשעה שניתחה היבטים שונים של התפעול, חיפשה דרכים למקסם את הרווח והשתתפה באינספור ישיבות הנהלה ולוחות זמנים, מצאה את עצמה נזכרת בהוריה, כמה מאוהבים הם נראו.

האמת היא שמעולם לא הצליחה להבין איך אישה יכולה לאהוב את בעלה בלהט כזה, ובד בבד לתעב את בנותיה. לא, זה לא מדויק. אמה לא תיעבה את מרדית׳ ונינה. רק לא היה לה אכפת מהן.

״מרדית׳?״

היא נשאה את עיניה בתנועה חדה. לרגע תעתה בחייה ושכחה היכן היא. ליד השולחן שלה. קוראת דוח על מזיקים. ״אה. דייזי. סליחה. כנראה לא שמעתי אותך דופקת.״

״אני הולכת הביתה.״

״כבר כל כך מאוחר?״ מרדית׳ הציצה בשעון. השעה הייתה שש שלושים ושבע. ״שיט. כאילו, אוי. אני מאחרת.״

דייזי צחקה. ״את תמיד נשארת עד מאוחר.״

מרדית׳ התחילה לארגן את הניירת בערמות מסודרות. ״סעי בזהירות, מיס דייזי״ - זאת הייתה בדיחה שחוקה, אבל שתיהן חייכו - ״ותזכרי שג׳וש ממועצת התפוחים יגיע לפגישה בתשע בבוקר. נצטרך קפה ודונאטס.״

״אין בעיה. לילה טוב.״

מרדית׳ הכינה את השולחן שלה למחר ויצאה.

שלג כבד ירד עכשיו, מערפל את הראוּת דרך השמשה הקדמית. המגבים נעו במהירות המרבית, אבל עדיין היה קשה לראות משהו. כל זוג אורות קדמיים שהתקרבו מולה סנוורו אותה לרגע. אף שהכירה את הכביש הזה כמו את כף ידה, היא האטה ונסעה קרוב לשוליים. היא נזכרה בפעם האחת והיחידה שניסתה ללמד את מאדי לנהוג בשלג. הזיכרון העלה בה חיוך. זה שלג, אימא. לא קרח שחור. אני לא צריכה לנסוע כל כך לאט. אגיע הביתה ברגל יותר מהר מזה.

כל כך מתאים למאדי. תמיד ממהרת.

כשמרדית׳ הגיעה הביתה, היא טרקה את הדלת מאחוריה ומיהרה להיכנס למטבח. מבט מהיר בשעון הראה לה שהיא מאחרת. שוב.

היא הניחה את התיק שלה על השיש. ״ג׳ף?״

״אני כאן.״

היא עקבה אחר קולו אל הסלון. הוא עמד ליד הבר שהתקינו בשלהי שנות השמונים והכין לעצמו משקה. ״סליחה על האיחור. השלג-״

״כן,״ הוא אמר. שניהם ידעו שהיא יצאה מאוחר. ״תרצי לשתות משהו?״

״בטח. יין לבן.״ היא הסתכלה עליו ותהתה מה היא מרגישה. הוא היה נאה כתמיד, עם שיער בלונדיני כהה שרק התחיל להאפיר ברקות, לסת מרובעת חזקה ועיניים אפורות כפלדה שתמיד נראו מחייכות. אף שלא עשה ספורט ואכל יפה מאוד, עדיין היה לו גוף רזה וגמיש שנדמה כאילו לעולם לא יזדקן. הוא היה לבוש בסגנון הקבוע שלו - מכנסי ליוויי׳ס דהויים וטישרט ישנה של פּרל ג׳אם.

הוא הושיט לה כוס יין. ״איך היה היום שלך?״

״אבא רוצה לנטוע גפנים. ואימא שוב הייתה בגן החורף. היא עוד תחטוף דלקת ריאות.״

״אימא שלך יותר קרה מכל שדה קרח.״

לרגע אחד הרגישה את השנים שמחברות ביניהם, כל הקשרים שהזמן יצר. הוא גיבש את דעתו על אמה לפני יותר מעשרים שנה, ומאז לא קרה דבר שישנה אותה. ״אמן ואמן.״ היא נשענה על הקיר. בבת אחת הדפוס המטורף־עמוס־קדחתני של שגרת היומיום שלה – והשבוע, והחודש - נחת עליה, והיא עצמה את עיניה.

״הצלחתי לכתוב פרק היום. קצר. רק שבעה עמודים, אבל אני חושב שהוא טוב. הדפסתי לך עותק. מרדית׳? מֶר?״

היא פקחה עיניים וראתה אותו מסתכל עליה. זעף קל צץ בין עיניו, והיא תהתה אם אמר משהו חשוב. היא ניסתה להיזכר, אך לשווא. ״סליחה. יום ארוך.״

״יש לך הרבה כאלה בזמן האחרון.״

היא תהתה אם יש שמץ הַאֲשמה בקולו, או שהוא פשוט מדבר בכנות. ״אתה יודע איך זה בחורף.״

״ובאביב. ובקיץ.״

הנה התשובה שלה: הַאֲשמה. בשנה שעברה היא עוד הייתה שואלת אותו מה קרה להם. הייתה אומרת לו כמה אבודה היא מרגישה באפרוריות של היומיום שלה, וכמה היא מתגעגעת לבנות. אבל בזמן האחרון, אינטימיות כזאת לא הייתה אפשרית. היא לא הייתה לגמרי בטוחה מה קרה, או מתי, אבל דומה שהריחוק ביניהם החל להתפשט כמו דיו נוזלית שמכתימה הכול. ״כן, יש בזה משהו.״

״אני הולך למשרד,״ הוא אמר פתאום והושיט יד לז׳קט שהניח על גב הכיסא.

״עכשיו?״

״למה לא?״

היא תהתה אם זאת אכן הייתה שאלה. אם הוא רוצה שהיא תעצור בעדו, תיתן לו סיבה להישאר, או שהוא אכן רוצה ללכת? היא לא הייתה בטוחה, ולמען האמת, ברגע זה גם לא היה לה אכפת. יהיה נחמד לעשות אמבטיה חמה ולשתות כוס יין ולא להתאמץ לחשוב מה להגיד בארוחת הערב. יותר מזה, לא להכין ארוחת ערב בכלל. ״אין סיבה.״

״כן,״ הוא אמר ונשק לה על הלחי. ״זה מה שחשבתי.״