ג’ק ריצ’ר 17: מבוקש

עד הראייה אמר שלא ממש ראה את ההתרחשות. אבל איך עוד אפשר להסביר אותה? קצת אחרי חצות גבר במעיל חורף ירוק נכנס לתוך בונקר בטון קטן דרך הדלת היחידה. שני גברים בחליפות שחורות נכנסו בעקבותיו. אחרי פרק זמן קצר שני הגברים בחליפות השחורות יצאו החוצה.

הגבר במעיל החורף הירוק לא יצא.

שני הגברים בחליפות השחורות הלכו במהירות עשרה מטרים ונכנסו למכונית בצבע אדום בוהק. אדום של כבאית, אמר עד הראייה. אדום עז. חדשה למדי. מכונית סדאן רגילה עם ארבע דלתות, חשב עד הראייה. או אולי חמש דלתות. או שלוש. מה שבטוח, לא קוּפֶּה שתי דלתות. טויוטה, חשב עד הראייה. או הונדה. אולי קאיה.

כך או כך, שני הגברים בחליפות השחורות נסעו בה הלאה משם.

עדיין לא היה זכר לגבר במעיל הירוק.

ואז התהוותה שלולית דם מתחת לדלת של בונקר הבטון.

עד הראייה התקשר למשטרה.

השריף המחוזי הגיע ושמע את הסיפור. הוא ידע היטב לדובב אנשים ולהיראות סבלני בד בבד. זה היה אחד מכישרונותיו הרבים. עד הראייה סיים לבסוף. השריף המחוזי הירהר במשך רגע ארוך. הוא נמצא בחבל ארץ שבו השתרעו מאות קילומטרים רבועים של שממה בכל כיוון מעבר לאופק החשוך. חבל ארץ שהכבישים בו הם רצועות ארוכות ונידחות.

הוא נמצא בארץ שכמו נועדה למחסומי דרכים.

הוא התקשר למשטרת הכביש המהיר והזמין מסוק מבירת המדינה. הוא הוציא פקודת מעצר דחופה לכל המוקדים על מכונית אדומה ובה שני גברים בחליפות שחורות.

ג'ק ריצ'ר נסע מאה וחמישים קילומטר במשך שעה וחצי עם אישה במסחרית אפורה מלוכלכת לפני שראה את הילת האורות הבוהקת של המחלף לכביש המהיר ואת השלטים הירוקים שהצביעו למזרח ולמערב. האישה האטה ועצרה, וריצ'ר הודה לה ויצא מהרכב ונופף לשלום. היא עלתה בפנייה הראשונה, מערבה לכיוון דנוור וסולט־לייק־סיטי, והוא עבר מתחת לגשר והתמקם בפנייה לכיוון מזרח, רגל אחת על הכביש והשנייה על השוליים. הוא זקף את אגודלו וחייך וניסה להיראות ידידותי.

זה לא היה קל. ריצ'ר היה גבר גדול, מטר תשעים וחמישה סנטימטרים, מבנה גוף כבד, ובאותו לילה, כמו תמיד, הוא נראה קצת מרושל ופרוע. נהגים בודדים רצו חברה נעימה ולא מאיימת, וריצ'ר ידע מניסיון רב־שנים שמבחינה חזותית הוא אינו הבחירה הראשונה לחֶברה לנסיעה. מרתיע מדי. ועכשיו היתה לו מגבלה נוספת של אף שזה עתה נשבר. הוא חבש את הפגיעה בחתיכה של סרט בידוד כסוף, שמן הסתם הקנה לו מראה גרוטסקי במיוחד. הוא היה בטוח שהסרט בוהק ומנצנץ באור הצהוב, אבל הרגיש שהוא עוזר מבחינה רפואית. הוא החליט להשאיר אותו למשך שעה נוספת. אם לא יתפוס טרמפ תוך שישים דקות, הוא ישקול להסיר אותו.

הוא לא תפס טרמפ תוך שישים דקות. התנועה היתה דלילה. נברסקה, בלילה, באמצע החורף. המחלף שבו נמצא היה צומת הדרכים המשמעותי היחיד בטווח של קילומטרים, אבל למרות זאת דקות שלמות עברו בלי שום פעילות. למעלה על הגשר התנועה זרמה בקצב קבוע, אבל נראה שלא הרבה אנשים משתוקקים להצטרף אליה. במשך השעה הראשונה עלו רק ארבעים רכבים לכיוון מזרח. מכוניות, משאיות, רכבי שטח, יצרנים שונים, דגמים שונים, צבעים שונים. שלושים מהם חלפו על פניו בלי להאט אפילו. עשרה נהגים בחנו אותו ואז הסבו מבט והאיצו.

לא חריג. עצירת טרמפים הפכה קשה עם השנים.

עת לשפר את הסיכויים.

הוא הסתובב והחדיר ציפורן אגודל סדוקה מתחת לקצה סרט הבידוד שעל פניו. הוא שיחרר כסנטימטר ותפס את הקצה באצבע ואגודל. שתי אסכולות חשיבה. אחת צידדה בתלישה מהירה. השנייה דגלה בקילוף איטי. אשליה של אפשרות בחירה, חשב ריצ'ר. הכאב זהה, כך או כך. הוא התלבט לרגע והחליט על קילוף מהיר. לא נורא על הלחי. סיפור אחר לגמרי מעל האף. חתכים נפתחו מחדש, הנפיחות גאתה, העצם השבורה השמיעה קולות חריקה ונקישה.

לא נורא על הלחי השנייה.

הוא גילגל את הסרט המוכתם בדם והכניס אותו לכיסו. הוא ירק על אצבעותיו ומחה את פניו. הוא שמע מסוק כשלוש מאות מטר מעליו וראה קרן זרקור חזקה חודרת את האפלה בגישוש. נחה פה, נחה שם, ממשיכה הלאה. הוא הסתובב שוב, הניח רגל אחת על נתיב התנועה וזקר את אגודלו. המסוק נשאר מעליו זמן קצר ואז איבד עניין והתרחק בקול הלמות לכיוון מערב עד שהרעש דעך ונעלם. התנועה החוצה על הגשר נותרה דלילה אך קבועה. התנועה לכיוון צפון ודרום בכביש המקומי פחתה, אך רובה התנהלה אל הכביש המהיר לכיוון זה או זה. מעט מאוד רכבים המשיכו ישר. ריצ'ר נשאר אופטימי.

הלילה היה קר, והקור היטיב עם פניו. חוסר תחושה הקהה את הכאב. טנדר עם לוחית רישוי של קנזס הגיע מכיוון דרום, פנה מזרחה והאט. הנהג, גבר שחור ארוך איברים, היה ארוז במעיל עבה. אולי החימום לא עבד. הוא בחן את ריצ'ר במבט ארוך ונוקב. הוא כמעט עצר. אבל לא. הוא הסב את מבטו והתרחק.

לריצ'ר היה כסף בכיס. אם יצליח להגיע ללינקולן או לאומהה, הוא יוכל לעלות שם על אוטובוס. אבל הוא לא יוכל להגיע ללינקולן או לאומהה. לא בלי טרמפ. הוא תחב את ידו הימנית מתחת לזרוע שמאל כדי שלא תקפא. הוא רקע ברגליו. הבל פיו התאבך סביב ראשו כמו ענן. ניידת של משטרת הכביש המהיר חלפה במהירות על פניו, באורות דלוקים אך ללא סירנה. בתוכה ישבו שני שוטרים. הם אפילו לא העיפו מבט לכיוונו של ריצ'ר. מבטיהם התמקדו היישר קדימה. איזושהי תקרית, אולי.

שתי מכוניות נוספות כמעט עצרו. אחת מדרום ואחת מצפון, בהבדל של דקות. שתיהן האטו. הנהגים התלבטו, נעצו בו מבט, ואז האיצו והתרחקו. מתקרב, חשב ריצ'ר. זה מגיע. אולי השעה המאוחרת עוזרת. אנשים רחומים יותר באמצע הלילה מאשר באמצע היום. ונהיגת הלילה עצמה היא כבר יוצאת דופן מעט. איסוף של נוסע אקראי זה לא כזה סיפור.

הוא קיווה.

עוד נהג העיף מבט בוחן ממושך, אבל המשיך לנסוע.

ועוד אחד.

ריצ'ר ירק על כפות ידיו והחליק את שערו.

הוא המשיך לחייך.

הוא נשאר אופטימי.

ואז, לבסוף, אחרי תשעים ושלוש דקות על המחלף, מכונית עצרה לו.