ד”ר סטנטון – האפילוג

1

קמרון – שבועיים קודם לכן

אשלי יושבת מולי מעבר לשולחן ומחייכת מאחורי כוס הקוקטייל, ואני נמס.

האישה הזו עוד תהרוג אותי. לא משנה כמה אני מתבונן בה בכל יום, זה אף פעם לא מספיק.

"אנחנו אוכלים קינוח?" היא פותחת את התפריט.

"את הקינוח שלי," אני עדיין מביט בה.

היא מחייכת ומקמרת גבה במחווה סקסית בעודה מעיינת במנות.

סוף־סוף הגיע שישי בערב – ערב הדייטים שלנו – והיא כולה שלי. היה לנו שבוע ארוך. איבדתי מטופל במהלך ניתוח ביום שלישי, וכמו תמיד, אש נותרה לצידי כדי לאחות את השברים.

אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה. אני מתקשה לזכור איך חיי נראו לפני שהיא ואוון נכנסו אליהם.

כנראה הייתי בודד, מפני שעכשיו הם כל עולמי.

"הממ... החלטתי. פודינג תמרים סמיך עם רוטב סוכריות חמאה." היא מחייכת.

"פודינג תמרים סמיך נשמע ממש, ממש טוב," אני עונה.

עיניה מציצות לעברי, והיא מגחכת.

"בואי נלך הביתה ונאכל פודינג תמרים סמיך?" אני לוחש.

היא לוגמת מהמשקה ומגחכת בצמוד לכוס. "אפשר לאכול את שלך?"

אני מגחך. "ממש לא."

היא נושכת את שפתה התחתונה כדי להסתיר את חיוכה השובב, ושוב פותחת את התפריט. "התמר הסמיך שלי לא מופיע בתפריט, קמרון." אני מחכך את כף רגלי במעלה שוקה. "עד שאגיד אחרת."

מבטינו מצטלבים והתשוקה בינינו מוחשית. היא מחייכת ושוב מביטה בתפריט. "אוי, זה נשמע טוב." היא מצביעה ומקריאה. "מאפה קנולי עשיר ממולא בקרם ריקוטה וגרידת לימון עם טפטופי קרם."

"הממ, כן. מתאים לי." אני מחייך. "אני אוהב ללקק קרם שמטפטף."

אשלי מגחכת ומביטה בתפריט. "כי אתה חיה." אני מרים את כוס היין וקורץ.

חיוך סקסי נמתח על פניה וכוסה נוקשת קלות בכוסי.

"Bien que rien ne goûte aussi bien que votre crème." אני מחייך.

(תרגום: אבל שום דבר לא טעים כמו הקרם שלך.)

"I’ve en a eu pour toi ici, bébé," היא לוחשת בקול זדוני.

(תרגום: הקרם שלי מחכה לך, בייבי.)

איברי מתחיל לעקצץ. אני יוצא מדעתי כשהיא מדברת מלוכלך. ברגע שהיא מתחילה, מבחינתי הסיפור נגמר. "בואי ניסע הביתה."

"בוא לא." היא אוחזת בידי מעל השולחן ומנשקת אותה קלות. "אני מקבלת אותך לערב אחד בשבוע ואנחנו תמיד ממהרים הביתה כדי לעשות סקס כי אנחנו לא מצליחים להוריד את הידיים אחד מהשני."

אני מגחך. "את אומרת את זה כאילו זה משהו רע."

היא מכניסה את אצבעי לפיה ומוצצת אותה, ואיברי מתחיל לפרכס בעודי מתבונן בה. היא שוב מוצצת את אצבעי ועיניה נעצמות בהנאה. "אתה יודע כמה אני אוהבת אותך, קמרון?"

גוש חוסם את גרוני, ולא מפני שהיא אמרה זאת, אלא מפני שאני יודע שזה נכון.

"כן," אני לוחש.

היא מחייכת, מנשקת שוב את כף ידי ומניחה אותה בחזרה על השולחן, אך עדיין אוחזת בה בידה.

כן.

כן.

אני מביט בה מעיינת בתפריט ומכווץ את מצחי. תחושה מוזרה מציפה אותי– כזו שלא הרגשתי מעולם.

אני רוצה שהיא תגיד לי 'כן'... לשאלה הכי חשובה שאני צריך לשאול.

הערפל סביבי מתפוגג ולפתע אני מתחיל לחשוב בבהירות.

למה אני מחכה?

היא האחת. אני יודע שהיא האחת.

היא מרימה מבט מהתפריט ונועצת בי מבט. "מה קרה?"

אני לוגם מהיין. "למה את חושבת שקרה משהו?"

"אתה נראה כאילו בלעת זבוב."

אני שומט את ראשי לאחור וצוחק. אילו היא רק הייתה יודעת על מה אני חושב.

"כנראה כדאי שתפסיק לבלוע חרקים ובמקום זאת תשתמש בפה שלך למטרה יותר טובה מתחת לשולחן," היא ממלמלת באדישות וממשיכה לקרוא. "זה מה שאתה אמור לעשות עכשיו."

אני מדמיין את עצמי מלקק אותה מתחת לשולחן, ומתנועע בכיסאי כדי לפנות לאיברי את המקום הדרוש לו. "תזמיני מהר את הקינוח שלך. מצפה לך זיון בחניון התת־קרקעי בעוד חמש־עשרה דקות בערך."

היא מחייכת חיוך זדוני ומלקקת את שפתיה. "עשר דקות."

***

אנחנו נכנסים למעלית ומסתובבים עם הפנים קדימה. שלוש נשים וזוג בגיל העמידה עומדים מאחורינו.

אשלי מציצה בי מזווית העין ואני מגחך.

"מתי בעלך חוזר הערב?" אני שואל בקול רם כדי שכולם ישמעו.

"לא יודעת. הוא אבא שלך. תשאל אותו אתה," היא עונה באדישות, מטה את סנטרה בהתרסה וממשיכה להתבונן בדלתות מולה.

אני ממשיך להביט קדימה בניסיון לשמור על הבעה מאופקת. "הייתי שואל אותו, אבל אני מתכוון לזיין את אשתו הערב."

היא מרכינה את ראשה ומהדקת את שפתיה, עושה כל שביכולתה כדי לא לצחוק.

"פאק, אלוהים אדירים," אחת הבנות מאחורינו לוחשת ודוחפת קלות את חברתה.

אני נושם עמוק, ״תראי, לגבי אחי...״

היא מביטה בי בחטף. "אתה לא יכול לספר עלינו לאחיך. אם הוא יגלה שאני מזדיינת גם איתך, העניינים ידרדרו."

אני נושך את שפתיי בחוזקה.

"איזו זונה," הבחורה לוחשת לחברתה.

אני מסתובב אליה. "אכפת לך בבקשה לא לדבר ככה על אשתו של אבי, המאהבת של אחי והיזיזה הקטנה והסקסית שלי?"

עיניהן של שלוש הבנות מתרחבות באימה, ואשלי מניחה את ידה על פיה ופורצת בצחוק. צחוקה מידבק, ואני לא מצליח להתאפק ומתחיל גם לצחוק. הדלתות נפתחות בדיוק בזמן, ואני אוחז בידה ומושך אותה אחריי אל החניון.

אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הפינה האחורית, שם המכונית שלנו חונה. "זה היה נורא." היא צוחקת. "אבא שלך ואח שלך." היא מנענעת בראשה. "איך אתה ממציא את הסיפורים האלה?"

"את התחלת עם האבא." אני צוחק ותופס בישבנה. "אחי פשוט היה תוספת נחמדה."

אני לוחץ על השלט והאורות של האסטון מרטין מהבהבים. אש ניגשת אל מושב הנוסע ואני הולך בעקבותיה ומצמיד אותה במהירות למכונית.

אנחנו מתנשקים, ידיה מתרוממות אל צווארי ונטמנות בשערי. אנחנו ממשיכים להתנשק עוד ועוד, ואלוהים אדירים, האישה הזו משגעת אותי. אני פותח את רוכסן מכנסיי והיא מזעיפה פנים כשמתבוננת מטה. "לא צחקתי כשאמרתי לך שאזיין אותך במכונית שלי," אני נוהם.

עיניה מתרחבות והיא מביטה ברחבי החניון. הוא חשוך למחצה וריק מאנשים.

"כאן?" היא לוחשת.

"כאן." אני מתיישב במושב הנוסעים ומשעין את המושב לאחור עד כמה שאפשר.

אשלי שוב מציצה סביב במבט אשם.

"שבי על הזין שלי, עכשיו," אני נוהם.

היא בולמת צחקוק ומרימה מעט את השמלה. "אתה לקקן קרמים סוטה, ד"ר סטנטון," היא לוחשת, מתיישבת עליי בתנוחה הנכונה וסוגרת באיטיות את דלת המכונית.

אני מזיז את תחתוניה הצידה ומעביר את אצבעותיי על איברה.

היא לוהטת ורטובה. "כן," אני מסנן. וואו. "פאק, את מדהימה." אני מחליק את איברי לאורך שפתיה ומושך אותה מטה בתנועה חזקה אחת.

פיה נפער בעיגול מושלם והיא עוצמת עיניים. ידיה נאחזות במשענת הראש מאחוריי.

החלל הקטן מעצים את התחושה בינינו... את רגשותיי כלפיה.

פיותינו נפגשים בתשוקה נואשת. "תרימי את הרגליים," אני אומר במהירות.

היא נאבקת מעט. ״מוט ההילוכים מפריע לי." הברך שלה חוטפת מכה חזקה. "אאוץ'!" היא צועקת. "אם אתה מתכוון לזיין אותי מאחורי הגב של אבא ואח שלך אתה יכול לפחות לקנות טנדר?"

אני צוחק בקול ואוחז בירכה. "סגור." אני מרים אותה ושוב מושך מטה בחוזקה.

"אתה בחור רע מאוד, קמרון סטנטון," קולה מתנשף.

"ואת אימא חורגת נהדרת."

***

ברביעי אחר הצהריים אני מגיע למשרדם של ג׳ושוע ואדריאן. ביקשתי מהם לפנות את אחר הצהריים כדי שאוכל לשתף אותם בחדשות.

"היי." אני מחייך כשאני נכנס למשרד של ג׳ושוע.

מֵרְפ יושב על הספה בפינה ועובד על המחשב הנייד, מסמכים מפוזרים סביבו, וג׳ושוע עומד ליד החלון עם מחבט גולף ומנסה להכניס את כדור הגולף לתוך חור קטן מדומה.

"עובד קשה, אני רואה," אני ממלמל אל ג׳ושוע ומרים את ידי לעבר מֵרְפ כברכת שלום.

"לך להזדיין, ככה אני חושב," ג׳ושוע משיב בהיסח דעת. הוא מכה באיטיות בכדור הגולף ומפספס את החור לחלוטין.

"אתה שחקן הגולף הגרוע ביותר שראיתי," אני אומר לו.

"אני יודע, נכון?" מֵרְפ מגלגל עיניים.

"אני רוצה לראות אותך מצליח," ג׳ושוע אומר.

"הייתי מנסה בשמחה, אבל אני עסוק מדי בעבודה," אדריאן עונה באדישות.

"מוכנים ללכת?" אני שואל.

"כן." ג׳ושוע מזעיף פנים. "מה אמרת שאנחנו עושים?"

אני שואף עמוקות ומתכונן לומר את המילים בקול. "אנחנו קונים לאשלי טבעת אירוסין."

עיניו של אדריאן מתרחבות בהתרגשות. "אלוהים אדירים!" הוא צווח וקופץ מהספה. ג׳ושוע מחייך חיוך רחב וטופח על גבי חזק ואז לוחץ את ידי. "מזל טוב, אחי." הוא צוחק.

"טוב, קצת הקדמת." אדריאן מחייך ומושך אותי לחיבוק. "היא עדיין לא אמרה כן."

עיניי מתרחבות כשעצבנות מציפה את בטני. "היא תגיד כן, נכון?" אני מזעיף פנים בבהלה. המחשבה שהיא עלולה לסרב אפילו לא חלפה במוחי.

"אני הייתי מסרב במקומה," ג׳ושוע צוחק ואוסף את הארנק והמפתחות. "תאר לעצמך שהיא תצטרך להיתקע איתך לכל החיים."

"אתם תקועים איתי," אני מסדר את שערי מול ההשתקפות בחלון.

הוא מגלגל עיניים. "אני יודע. אתה מעצבן אותנו על בסיס יומי."

אדריאן צוחק ומנענע את ראשו. "אלוהים אדירים, איזו טבעת אנחנו קונים?"

אני מושך בכתפיי.

"איזו צורה היא אוהבת?"

אני מושך שוב בכתפיי. "לא יודע. יש צורות?"

"איזה יהלום אנחנו קונים?" עיניו מצטמצמות.

"פאק, לא יודע, בסדר? איזה יהלומים יש?"

ג׳ושוע עוצם עיניים וצובט את גשר אפו. "תן למֵרְפ את כרטיס האשראי שלך ושנינו נבלה בינתיים באיזה פאב. יש לי תחושה שמצפה לנו גיהינום."

"מפתה." אני מגחך. "אבל לא. אני עושה את זה כמו שצריך. ואנחנו צריכים לחשוב איך אציע לה נישואים."

אדריאן מכווץ את מצחו וחושב. "כן, ההצעה חייבת להיות מושלמת."

"זוכר את הנורות המזדיינות האלה שהכרחת אותי ללפף במשך שעות, סטן?" אני פותח את הדלת ומחכה שהם יעברו.

הוא מחייך. "הן עבדו." שלושתנו יוצאים למסדרון.

"נכון, נטשה אמרה כן רק בגלל שרשרות התאורה," אדריאן ממלמל בנימה יבשה. "אתם כאלה טיפשים."

"נהיה בקניות כל אחר הצהריים," ג׳ושוע אומר לשני שומרי הראש שמחכים ליד הדלת. "תקפידו שהמכוניות יעקבו אחרינו מרחוק היום, בבקשה."

"כמובן, אדוני," שומר הראש משיב ושולח את ההודעה לשאר המאבטחים שלמטה.

"אני נוהג," אני אומר כשאנחנו נכנסים למעלית.

"הגעת באאודי?" אדריאן שואל בתדהמה.

"כן."

"אבל... אוון לא אצלך."

אני מושך בכתפיי באושר. "אני איש משפחה עכשיו. אני לא צריך יותר לנהוג במכונית ראוותנית."

ג׳ושוע מגחך. "מי אתה ומה עשית עם אחי?"

***

אנחנו נכנסים לחנות התכשיטים המאה בארבע השעות האחרונות, ואני נושף ארוכות. מֵרְפ וג׳ושוע מציצים בארונות התצוגה בזמן שאני מתהלך ברחבי החנות כששלוש שקיות המתנות בידי.

לא מצאתי טבעת אירוסים לאש, אבל קניתי לה זוג עגילי יהלום, צמיד עם תליון יהלום עגול, ושרשרת לג'נה כאות תודה על כך שטיפלה באוון.

בעבר, מעולם לא קניתי תכשיטים לבחורות. אני די נהנה, למען האמת.

"פאק, אתה מוכן להתרכז?" ג׳ושוע מתעצבן. "זאת החנות האחרונה שאנחנו נכנסים אליה היום. אני רוצה ללכת הביתה. נמאס לי מהחרא הזה."

"הממ..." אני מהמהם ומתבונן סביב.

"פשוט תבחר את הסגנון שאתה אוהב ויעצבו לך טבעת. אני חושב שזה הרעיון הכי טוב," ג׳ושוע מציע.

"מה דעתך על זו?" אדריאן מצביע על טבעת יהלום בחיתוך מרובע.

"כן." אני משרבב שפתיים בזמן שאני חושב. "לא, אני מעדיף עגול."

אדיראן מכווץ את עיניו. "אשלי עונדת זהב אדום, נכון?"

"לא יודע, הצבע נראה קצת שונה."

"כן, היא עונדת זהב אדום," ג׳ושוע משיב בעודו מתבונן בארונות הזכוכית. "השעון שלה מזהב אדום."

"מאיפה אתה יודע מה זה זהב אדום?" אני מזעיף פנים.

"כי חיפשתי טבעת לנטשה במשך תקופה ארוכה עד שמצאתי את האחת, אז עכשיו אני כבר יודע הכול על כל דבר."

אדריאן מגלגל עיניים. "רק שכחת ללמוד איך להכניס כדור גולף לתוך חור."

עיניו של ג׳ושוע מבזיקות אל אדריאן. "אני יודע להכניס כדור גולף לתוך פיות של אנשים מתחכמים עד שהם נחנקים," הוא מעדכן ביובש.

"הוא ישמח. אני בטוח שזה לא יהיה הכדור הראשון שנכנס לו לפה," אני ממלמל בהיסח דעת.

אדריאן מגחך.

כולנו ממשיכים להתבונן בארונות.

"איפה כדאי שאציע לה?" אני חושב בקול רם.

אדריאן מרים את ידיו בדרמטיות. "במקום כל־כך רומנטי שהיא תיפול מהרגליים."

"הממ..."

"אתם יכולים לטוס לקמאלה," ג׳ושוע מציע.

אני מעווה את פניי. "לא, זה המקום שלכם."

אדריאן בוחן את התכשיטים בארונות הזכוכית. "למה שלא תטיס אותה ליעד אקזוטי?"

"אני רוצה שלמקום תהיה משמעות רגשית." אני מכווץ את עיניי. "משהו שרק היא תבין."

"מגדל אייפל?" ג׳ושוע זוקר גבות. "אתם כל הזמן מדברים בצרפתית, כמו שני אידיוטים."

אני מחייך. "זה רעיון נחמד."

"אולי בספרייה בניו יורק שבה הראית לה את המודעה בעיתון." אדריאן מחייך.

"גם זה רעיון טוב."

"למה שלא תפרסם פשוט מודעה בעיתון?" ג׳ושוע מושך בכתפיו.

אני תוחב את ידיי לכיסים וחושב. ניו יורק מזכירה לי את הלילה ההוא שבו היא לא חזרה. לעולם לא אוכל ליהנות בניו יורק יותר. בטני מתהפכת לנוכח הזיכרון המר.

"זין על זה. בואו נלך לפאב." ג׳ושוע נאנח.

"נחקור קצת את הנושא ונחזור," אדריאן מוסיף.

אני מהנהן. "כן, בקצב הזה, יכול להיות שהיא תקבל טבעת ממכונת מסטיקים. אני שונא את החרא הזה."

***

אני לוקח את אוון מהגן ביום שלישי בדרכי הביתה מהעבודה, ואנחנו מתיישבים במכונית. "איך עבר היום שלך, חמוד?" אני מחייך אליו דרך המראה האחורית.

"טוב," הוא משיב ומתבונן מהחלון בזמן שאנחנו משתלבים בתנועה. "נוכל לאכול ארוחת ערב במקדונלד׳ס?"

"לא," אני עונה באדישות. "אני חושב שנאכל פסטה או משהו."

אוון מעקם את פניו. "נמאס לי מאוכל של בית."

אני מגחך בזמן שאנחנו מפלסים את דרכנו בתנועה העמוסה. "חכה עד שתצטרך לבשל בעצמך."

"אימא תהיה בבית?" הוא שואל.

"אה־הא." בזווית העין אני מבחין בסוכנות נסיעות ופונה לכיוונה. אחרי ששברתי את הראש במשך כל סוף השבוע בניסיון לחשוב על הצעה רומנטית, לא מצאתי אף רעיון. קיבלתי שלוש בקטגוריית הרומנטיקה בצדק. "כן, היא תחזור בקרוב. היא לא עובדת עד מאוחר הערב," אני עונה.

"אפשר לעשות אמבטיה עם צבעים היום?"

"לא. זה פשוט מגוחך." אוון קיבל ליום ההולדת צבעי אמבטיה, שהיו אמורים לשמש כמשחק מהנה, אבל הרסו שתי אמבטיות בקומה העליונה והכתימו את השטיח המזוין במסדרון. "זרקתי את הצבעים המטופשים האלה לפח. אתה זוכר איך הם לכלכו את הבית?"

הוא מגלגל עיניים. "גם ככה סנטה יביא לי צבעים חדשים," הוא ממלמל לעצמו.

אני מגחך מפני שהוא פיתח גישה חצופה קצת, בדיוק כמו אימו.

"אל תסמוך על זה, חמוד," אני מחנה את המכונית. "יש לי קשר ישיר עם סנטה. הוא ואני חברים." אני משלב שתי אצבעות ומרים אותן כדי שהוא יראה.

אנחנו יוצאים מהמכונית ואני אוחז בידו כשאנחנו צועדים אל סוכנות הנסיעות. מעל הדלת תלוי פעמון שמצלצל כדי לעדכן אותם על כך שהגענו.

"כן. שלום." בחורה יוצאת מהחדר האחורי ומחייכת.

"שלום." שיט. אני מביט בילד הפטפטן שעומד לצידי ובוחן אותנו בריכוז. לא חשבתי על התוכנית הזאת עד הסוף, אה? "אני מעוניין לטוס לחופשה בתקופת חג המולד," אני משקר.

"בטח. ליעד ידידותי לילדים?" היא מחייכת.

אוון מניף את אגרופו בהתרגשות.

אוי, פאק. "כן, מקום ידידותי לילדים," אני מאשר.

"טוב, דיסנילנד נחשב ליעד נהדר. היית שם?" היא מחייכת אל אוון.

עיניו מייד בורקות והוא מנענע את ראשו. "לא. הו, אפשר ללכת לשם, אבא? אפשר?"

"הממ... אקח כמה עלונים הביתה, אם זה בסדר."

"אוקיי, בטח, יש יעדים ספציפיים שבהם אתה מתעניין?"

אני מכווץ עיניים ומביט באוון. "כן, ל..." אני משתתק.

היא מחייכת בהבנה. "ראית את הגלובוס בכניסה?" היא שואלת את אוון. הוא מייד ניגש אל הגלובוס ומתחיל לבחון אותו בתשומת לב.

"אתה בכלל לא מתעניין ביעד ידידותי לילדים, נכון?" היא לוחשת.

"בכלל לא," אני לוחש בתגובה.

"מה אתה מחפש?"

"מקום רומנטי בטירוף להצעת נישואים."

חיוך רחב עולה על פניה והיא מניחה את ידה על החזה.

אני מביט בה במבט אדיש. אני לא מתכוון להציע לה. "יש לך רעיונות?"

"הרבה מאוד. תן לי את האימייל שלך ומחר אשלח לך רשימת יעדים."

"נהדר." אני שולף את הארנק כדי להוציא את כרטיס הביקור שלי כשאני שומע צליל חבטה רועם ומרים את מבטי בבהלה. "אוון!" אני קורא.

הוא עומד במקומו בעיניים פעורות.

לכל הרוחות.

אוון סובב את הגלובוס חזק כל־כך שהוא התנתק מהמעמד, התעופף לתוך החלון ונשבר למאות חתיכות.

פניו הקטנות מתכרכמות ועיניו מתמלאות בדמעות. "הכול בסדר." אני נאנח. "זאת הייתה תאונה."

הוא נושך את שפתיו ומתחיל לבכות במבוכה.

"אני ממש מצטער," אני ממלמל. "כמה אני חייב לך על הגלובוס?"

"אני לא בטוחה שאפשר להחליף אותו." עיניה מתרחבות באימה. "הוא שייך לבוס שלי, מתנה מאשתו המנוחה."

"אוי, פאק." אני נאנח.

"אני יודעת," היא לוחשת, פעורת עיניים ומזועזעת.

הטלפון שלי מצלצל והשם 'בלוס' מופיע על המסך. "תסלחי לי רגע, בבקשה." אני עונה לשיחה. "היי, בלוס."

"היי, קאם. התקשרו אליי עכשיו ממשרד עורכי דין."

"למה?" אני מרים את מבטי. הבחורה המסכנה מנסה לאסוף את השברים של הגלובוס המרוסק. אני צובט את גשר אפי ועוצם עיניים בייאוש. עכשיו אהיה חייב להזמין את הטיול דרכם.

"הם השאירו לי הודעה שהם רוצים להיפגש איתי באופן בהול," היא אומרת.

"באיזה נושא?" אני שואל.

"אני לא יודעת. מה אתה חושב?"

אני מושך בכתפיי. "אין לי מושג."

"אתה חושב שיכול להיות לזה קשר להליכים המשפטיים שהגשת בזמנו?"

אני מנענע את ראשי. "לא, בייב. תשלחי לי את המספר ואתקשר כדי לברר."

"אוי, תודה. אני עדיין בעבודה."

"אין בעיה."

"איפה אתה?" היא מחייכת.

"אני עם אוון, אנחנו שוברים דברים." אני נאנח.

היא צוחקת, חושבת שאני מתבדח. לא מדובר בתרגיל. אנחנו באמת שוברים כאן דברים. "נתראה בעוד שעה בערך."

"ביי," אני עונה.

אחרי ששילמתי לבחורה המסכנה את הסכום שלדעתה שווה הגלובוס, ואחרי שהבטחתי להזמין טיול על כך שהטרחנו אותה, אנחנו חוזרים הביתה ואני מדליק לאוון טלוויזיה כדי שאוכל להיכנס למשרד ולהתקשר למשרד עורכי הדין. "שלום, משרד עורכי דין לאנבין," פקידת הקבלה עונה.

"כן, שלום." אני מכווץ עיניים. "פספסתי היום שיחה מהמשרד שלכם ותהיתי אם תוכלי לומר לי בבקשה במה מדובר."

"רק רגע. מה השם?"

אני מעווה את שפתיי, מתאר לעצמי שהיא לא תמסור לי מידע. "אשלי טאקר."

"אה." היא משתתקת ואני שומע אותה מקישה על המקלדת.

"אני בעלה," אני מוסיף. טוב... אני מקווה שבקרוב אהיה בעלה.

"אה, כן. הנה זה. אנחנו פשוט צריכים שמיס טאקר תגיע למשרד, בבקשה."

אני מזעיף פנים. "אני יכול לשאול למה?"

"היא מופיעה כמוטבת בצוואה."

"של מי?" אני תוהה.

"גלוריה ניוטון."

אני מחייך ועוצם עיניים. גלוריה... גלוריה המקסימה. אני בטוח שהיא הורישה לאשלי את אוסף הספרים שלה.

"איזה יופי. נוכל להגיע בשבוע הבא, בבקשה?"

"בוודאי. יום שני אחר הצהריים?"

"מתי התור האחרון?" אני שואל.

"חמש ושלושים."

"אוקיי, אשלי תגיע. תודה על העדכון."

אני מנתק ומחייך לעצמי. אני שמח שאשלי לא ענתה לשיחה. תהיה לה הפתעה נעימה מאוד.

***

"אז?" אני מהסס בעודי מתבונן באשלי במהלך ארוחת הערב. "חשבתי להזמין לנו טיסה."

"כן. לדיסנילנד," אוון פולט בהתרגשות.

אש זוקרת גבות וממשיכה לאכול.

אני מתרומם במהירות, לוקח את ערמת העלונים מהשיש ומושיט לה. "מה דעתך?" אני שואל. "תוכלי לבחור לנו יעד."

היא מדפדפת בערמה ונושפת בקול. "אין לי זמן לחופשה כרגע, קאם. אולי בשנה הבאה, או משהו כזה." היא ממלאת את פיה באוכל.

"בשנה הבאה?" אני מזעיף פנים. אני לא יכול לחכות שנה שלמה. "את זכאית לחופשות חג, לידיעתך."

היא מנענעת את ראשה. "אני לא רוצה לטוס עכשיו. גם ככה אני מתגוררת באתר נופש חצי מהזמן." היא מחווה לעבר הבית סביבנו. "אנחנו לא צריכים לטוס לשום מקום כשהתברכנו במקום כזה."

"טוב, אולי נוכל לטוס לסוף שבוע?"

"קאם, יש לי מבחנים ועבודה וילד וגן חובה ומיליון מטלות שאני צריכה לעשות כל יום. אני מצטערת. פשוט אין לי זמן כרגע. אתה ואוון יכולים לטוס לדיסנילנד אם אתה רוצה." היא מחייכת. "יהיה נחמד אם תוכלו לבלות זמן איכות יחד."

היא נעמדת, מנשקת את לחיי ואז לוקחת את הצלחות לכיור. "אבל תודה על ההצעה."

אני מזעיף פנים. איך, לעזאזל, אני אמור לתכנן הצעה רומנטית כשהיא לא מוכנה לצאת מהבית?

הציון שלי צנח לאחת.

אני מעיין בעלונים ושובר את הראש.

אולי כדאי שאציע לה נישואים במעלית. אם היא תסרב, לפחות אוכל להעמיד פנים שמדובר במשחק.

היא מפהקת. "אני הולכת להתקלח ולשכב קצת על הספה בלי לעשות כלום," היא מודיעה.

"אוון ואני נשטוף את הכלים," אני נאנח ומשפשף את עורפי. היא מותשת. היא עובדת קשה מדי. אני זוכר את חיי בתור מתמחה, והם היו נוראיים.

היא נעלמת בקומה העליונה ואני מדפדף בעלונים ומגרד בראשי.

"טוב, היא לא רוצה לטוס, אווי." אני רוטן.

"היא תיסע לווגאס."

אני מתבונן בו בתדהמה. "למה שהיא תיסע לווגאס?"

"כי זה המקום האהוב עליה."

"למה וגאס הוא המקום האהוב עליה?" פניי מזדעפות.

"כי שם היא פגשה אותך ונתת לה את הזרעון שלי."

אני מחייך. "אתה צודק."

"היא אמרה שיום אחד כשיהיה לה מספיק כסף היא תיקח אותי לשם."

"באמת?"

הוא מחייך, אבל מייד מנענע את ראשו ועיניו נפערות. "אבל אני לא מוכן לחלק זרעונים כשאני מנשק בנות."

אני צוחק בקול. "אני מקווה מאוד, אוון סטנטון. אתה בן ארבע!"