30 בנובמבר
"אני ג'וזי קָוונדיש ואתם האזנתם ל'בית פתוח' ברדיו מדברים ניו יורק. אנחנו סיימנו להיום. אם יש לכם שאלות על נדל"ן, כתבו לאולפן במייל..."
טינג־טָה־דינג.
לעזאזל. הודעת טקסט עם צליל רועש, ממש ליד המיקרופון בשידור חי.
"לאולפן במייל, ביתפתוח@מדבריםניויורק.קום, או שלחו הודעה למספר 555387, ונענה לה מחר. עד אז, שיהיה לכם בהצלחה בחיפוש הנכס המושלם!"
אני מורידה את האוזניות, נכנסת לתא הבקרה ומתכווצת מעט כשאבּי, המפיקה שלי, מקבלת את פניי בפרצוף חמוץ.
"ג'וֹזי, את רצינית? כבר שנתיים שאת עושה את התוכנית הזאת, ואת לא מכבה את הנייד?"
"סליחה, אבּס. אני מבולבלת היום."
היא מנופפת באצבע. "סלחנו, אבל רק הפעם. אני מקווה שהמאזינים יחשבו שמישהו כותב לך בשביל לשמוע מחוכמתך בתחום הנדל"ן."
"חה. אני בספק, אבל תודה. זה אח שלי. הוא נוסע לאוסטרליה. אני צריכה להתקשר אליו."
אני מחייגת את המספר הבריטי של דייוויד בעודי יוצאת אל השדרה השנייה. היום יום בהיר בחודש נובמבר. שקית ניילון מתעופפת מסביב לכפות רגליי, וממערב, מעל שורה של בנייני בטון מוזנחים, נוצץ בשמש קצהו של בניין האמפייר סטייט.
"יום הולדת שמח, אחותי! קיבלת את ההודעה שלי?"
"כן, בדיוק כשסיימתי את התוכנית. שכחתי לכבות את הטלפון, אז חצי מניו יורק שמעה."
"אופס. איך זה קרה?"
"אני קצת חלשה היום. היה לילה כבד. הלכנו לשתות אחרי החזרה, ונשארתי לעוד כוסית עם פיטר."
דייוויד נאנח. "הבחור מהמקהלה שלך שאת עורגת לו? הוא לא בזוגיות?"
אני מתנשפת על הטלפון. "אוקיי, קודם כול אני לא עורגת. והוא כנראה הולך להיפרד ממנה, אבל אני לא מחכה לו בנשימה עצורה. מה איתך, לוזר? מצאת לאחרונה נשים שאיתרע מזלן ליפול בקסמיך המפוקפקים?"
הוא צוחק. "מאות נשים, אבל לא מישהי מיוחדת. לא שאני צריך מישהי מיוחדת."
"לגמרי. גם אני לא."
"בדיוק. אז ילדת יום הולדת, איך את חוגגת?"
"ארוחת ערב עם סוזי וכמה אנשים מהמקהלה. אנחנו הולכים למסעדת יוקרה בסוהו."
"נו באמת. זה לא מתקרב לסוהו האמיתי. בכל אופן, אני מקווה שיכניסו אותך. יהיה חבל אם יסלקו אותך ביום ההולדת שלך."
"מצחיק מאוד. אני צריכה לזוז. קח את זה באיזי."
"'קח את זה באיזי'? הם הופכים אותך לאמריקקית. אל תתני להם!"
"אני מנתקת עכשיו."
"אוקיי, ילדונת. יום הולדת שמח. אני אתקשר אלייך כשאחזור. להתראות. אוהב אותך."
"תיהנה המון. אוהבת אותך גם."
אני מנתקת, ופתאום מרגישה טרודה. המילים של אח שלי נגעו בעצב חשוף. אם יש לי רגשות למישהו תפוס זה לא אומר שאני עורגת לו. נכון שלא?
פיטר חי עם מישל הרבה לפני שהכרנו, לפני קצת יותר משנתיים, כשהוא הצטרף למקהלה. זה לא מנע ממני לפתח קראש עצום. איך אפשר שלא? הוא פשוט כל־כך... נפלא.
ואתמול בלילה בבר, אחרי החזרה, כשהוא הסתכל עליי, היה במבט שלו משהו שונה. הפעם הראשונה שהרגשתי את זה הייתה לפני כמה שבועות, כשהתאמנו על הדואט שלנו, התבוננו זה בעיני זו ושרנו מילות אהבה. זה משחק, אמרתי לעצמי. זאת הופעה. אבל אתמול, מהקצה של שולחן הבר הארוך, הוא הסתכל עליי באותו מבט...
דיברתי עם האלטיות, ואז קיבלתי את ההודעה, "את נשארת אחרי? אני צריך לדבר איתך".
מה הוא רוצה?
בקושי העזתי לחשוב שזה מה שקיוויתי לו — שהוא ומישל סופסוף נפרדו ושהוא הבין מה עומד לו מול העיניים.
אני.
חייכתי אל פיטר, והנהנתי אליו הנהון קטנטן. הוא השיב בשני אגודלים מורמים.
ברגע שהמקהלה התפזרה, עברתי לבר לסיים את היין שלי. כף יד גברית מנומשת ומכוסה בשיער בהיר הופיעה לידי על הדלפק. פיטר התיישב ממש לידי, גזרתו הגבוהה והצרה נדחקת אל המושב.
הוא דחף את משקפי הגיק־שיק בעלי המסגרת השחורה במעלה אפו והסיט קווצת שיער בצבע חול. "סופסוף תפסתי אותך לבד." הוא סימן לברמן והזמין בירה.
"מה קורה? אתה בא לארוחת יום ההולדת שלי מחר, נכון? מה כל־כך דחוף?"
פיטר לגם לאיטו מהבקבוק הצונן והביט בי. צמרמורת של ריגוש חלפה לי בעורף ובמורד עמוד השדרה. בשנתיים של ידידות מעולם לא ישבנו לבד בבר. זה כל־כך אינטימי. כמו דייט.
"הייתי חייב לדבר איתך לבד. אנחנו תמיד עם אנשים אחרים."
"לא כשאנחנו מתאמנים על הדואט שלנו," עניתי.
"לא. אני חושב שהזמן שבילינו יחד שינה דברים מבחינתי." הוא השתתק לרגע. "למישל ולי שוב היה את אחד מהריבים שלנו. היא טענה שאני מעדיף להיות עם הלהקה שלי או עם החברים מהמקהלה מאשר איתה, והודיתי שזה נכון. ואז היא אמרה, 'אתה גם מעדיף לעשות חזרות עם ג'וזי, נכון?'"
פיטר לגם עוד לגימה מהבירה. "והודיתי שגם זה נכון. ג'וזי, אני לא יודע מתי זה קרה, אבל דברים השתנו מבחינתי. איתך ואיתי, זאת אומרת. הבנתי שהדברים שאני הכי מצפה להם הם החזרות איתך והיציאות עם המקהלה, אבל רק אם את מצטרפת. את נקודת האור בשבוע שלי."
הוא הניח את היד שלו על היד שלי, יד קרירה ועדינה. "אני כבר לא רואה בך רק ידידה, ואני חושב שאת מרגישה אותו הדבר. אני מקווה שיש סיכוי שיהיה בינינו יותר."
הוא צדק, כמובן. בהחלט היה סיכוי שיהיה בינינו יותר, אבל לעולם לא הייתי מתחילה משהו. לא כשהוא במערכת יחסים.
"אתה יודע שתמיד חיבבתי אותך, פיטר. אף פעם לא הייתי טובה בלהסתיר את זה. כל המקהלה יודעת." צחקתי. "אבל אני חושבת שאתה קלטת רק בשבועות האחרונים."
הוא אחז בידי. "הייתי אידיוט, ג'וזי. מישל ואני לא מאושרים כבר הרבה זמן."
"אבל לא באמת נפרדת ממנה?"
פיטר התבונן בטיפת נוזל שהתעבה התעבות מתגלגלת במורד הבקבוק. "זה קשה. אנחנו חיים ביחד, החיים שלנו כרוכים זה בזה. אבל... אנחנו בתהליך פרידה."
אף שחשתי הקלה למשמע דבריו, לא רציתי להקל עליו יותר מדי.
"טוב, אני שמחה לשמוע. אבל שום דבר לא יכול לקרות בינינו עד שתעזוב את הדירה. ואני לא מבטיחה לך כלום. אני חושבת שאתה מנסה לבדוק אם אהיה פנויה אם וכאשר תיפרד ממישל. אני לא אהיה ברירת המחדל שלך, פיטר."
הבטתי בעיניו בשמץ של התרסה וסיימתי לשתות את היין שלי. בחור גדול ושחרחר נתקל בי כשעשה צעד לאחור, כמעט הפיל לי את הכוס מהיד ומלמל התנצלות.
פיטר רכן אליי. "בואי נצא מפה."
הוא שילם עלינו, עזר לי להשתחל אל מעיל הגשם ומשך אותי החוצה אל הלילה הקר של חודש נובמבר.
"מה עכשיו?" שאלתי, הבל פי מתאבך באוויר הקפוא.
"ג'וזי, אני יודע שאני צריך לחתוך משם, אבל אני נשבע לך שאת לא ברירת המחדל שלי. חכי לי ואני אוכיח לך את זה, טוב?"
השיניים שלי התחילו לנקוש. "בסדר, אבל אל תתעכב יותר מדי. אני לא מוכנה שיגררו אותי."
"אני לא אתעכב. אוף, קפוא פה. רוצה לחלוק מונית לברוקלין? רק בשביל שנוכל לדבר."
העפתי מבט לצד השני של הרחוב, לגדר שקשרתי אליה את אלקטרה. "הגעתי באופניים, ואני לא רוצה להשאיר אותה פה. וחוץ מזה, אני לא בטוחה על מה נשאר לדבר."
"הגיוני. אני שוב אדבר עם מישל הלילה. אני מקווה שיהיו לי חדשות מחר."
חצינו את הכביש לכיוון אלקטרה. לפני שחבשתי את הקסדה, עליתי על קצות האצבעות ונתתי לו נשיקה בלחי. נשיקה רכה, רמז דק להבטחה, לא יותר. "נשמע טוב. נתראה מחר במסעדה. שש וחצי, ההזמנה על שמי."
"סעי בזהירות."
***
פיטר שולח לי הודעה לפני ארוחת הצוהריים, "מזל טוב, יפהפייה. מחכה בקוצר רוח להערב".
הלב שלי ממריא לשחקים.
"כן גם אני. נתראה במסעדה".
חוץ מההתכתבות החמודה ההיא וקאפקייק שהחברים מהעבודה מגישים לי עם ביצוע מלא זיופים של "היום יום הולדת", זה יום ככל הימים. אני שוב מנסה להזמין את הנס הלסטין, בעלים של סוכנות תיווך לנכסי יוקרה וכוכב התוכנית יוקרה למכירה, ניו יורק, להתארח בתוכנית הרדיו שלי. אשת יחסי הציבור שלו, מישהי בשם אנג'לה דֵמרקו, לא מוכנה לשמוע על זה.
אחרי שאני מעלה לאתר של התחנה את הריאיון שערכתי עם מתכנן ערים, הגב התחתון שלי כבר גמור מכאבים. הו, מה הייתי נותנת בשביל כיסא ארגונומי.
השעה 17:37. מאוחר מדי לנסוע שעה הלוך וחזור באופניים עד לבית שלי בוויליאמסבורג ומשם שוב למנהטן בשביל להגיע בזמן לארוחת הערב. למרבה המזל, יש מקלחת בתחנת הרדיו.
בעוד המים החמימים משככים את כאביי, אני צובטת את הבטן העגולה שלי ואת הגומות בירכיים בתחושת סלידה, ומניחה למחשבותיי לנדוד לאפשרות שהערב יתחממו העניינים עם פיטר. אני באמת צריכה להקפיד יותר על הסרת שיער. לגלח ולסבול את הצמיחה המגרדת, לעבור בייסורים עוד שעווה ברזילאית או להניח לשערות לגדול פרא. אני מתכווצת במחשבה שפיטר יגלה את סבך השיחים הסורר שלי.
די כבר. הוא חי עם אישה אחרת.
אני מייבשת ומחליקה את השיער שלי ומוסיפה צעיף כסוף־שחור לסוודר האפור ולמכנסיים השחורים שאני לובשת. לא אלגנטי כל־כך יחסית לאורחת יום הולדת, אבל נסתפק בזה. זה לא ששלושים ושש הוא יום הולדת מיוחד.
כשאני יוצאת אל הלילה הקר, אני מדוושת במורד השדרה השנייה, מפלסת את דרכי בפקקי התנועה של הכבישים בניו יורק בשעות העומס ובין ענני הקיטור העולים מסורגי התחנות של הרכבת התחתית. אני פונה ימינה לרחוב 25 בכוונה לחתוך לפארק מדיסון סקוור דרך ברוך קולג'. אני תמיד לחוצה כשאני חוצה את הצומת הזה. לפני כמה שנים נפלתי כאן מהאופניים בזמן שהסתובבתי כדי להתחמק מכמה סטודנטים, ונקעתי את הקרסול.
בזווית העין אני מבחינה במשאית זבל יוצאת מסמטה במהירות מוגזמת.
מכונית משפחתית בצבע שחור פונה לכיוון הלא נכון.
עוד רוכב אופניים מתקרב.
בלמים חורקים.
ואז זה קורה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.