האחד

שלושה חודשים אחרי שהגעתי למיניאפוליס, מינסוטה, אל יווני עבר להתגורר בדירה שמולי. או־קיי, אולי לא אל של ממש, אבל קרוב לזה. יכול להיות שהנוף שנשקף מחור ההצצה שלי לא היה מדויק לגמרי. אף על פי כן, העין שלי נשארה דבוקה אליו בלי להתריע לי שהגיע זמנה למצמץ. פיתחתי התמכרות לחור ההצצה שלי — לצד התמכרותי לנטפליקס, מרשמלו וקינמון.

״זה לא ייכנס,״ קריינתי לעצמי את הסצנה.

שני נערים צנומים וחיוורים התנודדו בפתח כשבידיהם כורסת עור שחורה וגדולת ממדים, וניסו לתמרן אותה דרך הדלת. אפולו עמד ממש ליד הדלת שלי כשזרועותיו הרחבות כגזעי עץ משולבות על חזהו. הוא יכול היה להרים את הכורסה על הזרת שלו בזמן שביוויס ובאטהד יושבים עליה, ולמרות זאת הוא הניד אליהם קלות בראשו.

המשכתי למלמל. ״תסובבו אותה לצד השני.״

״אל תשרטו את הרגליים,״ הוא אמר, וגל חדש של זיעה כיסה את עורם של המובילים.

שמאלה. ימינה. למעלה. למטה.

״אוף!״ נמאס לי. פתחתי את הדלת לרווחה. ״תהפכו אותה לצד השני. רק ככה היא תיכנס.״

כעבור שניות אחדות של דממה מאובנת ושלושה מבטים שכמו שאלו, ״מי את, לכל הרוחות?״, המובילים שוב הוציאו את הכורסה מפתח הדלת, הפכו אותה, והכניסו אותה לדירה בפחות מעשר שניות.

הסתובבתי אליו. הוא לא היה אל.

חור הצצה מטופש.

הוא היה הר של שרירים עטופים בעור כהה ומושלם.

״גברים אמורים להתמצא במרחב יותר טוב מנשים, אבל בינתיים לא מצאתי הוכחות.״ משכתי בכתפיי וחייכתי אליו.

עיניו לכדו את שלי, זרועותיו נשארו משולבות על חזהו העצום. הוא הרים גבה.

״אני גבר.״

מעולם לא שמעתי הצהרה נכונה יותר. הגבר שעמד מולי התנשא לגובה של כמעט שני מטרים, וכנראה שקל כמאה עשרים וחמישה קילו, עם שוקיים שהיקפן תאם את מותניי. סלע מוצק עם כמה קעקועים על שרירי הזרועות, שחלקם הסתתרו מתחת לטי־שירט האפורה שלו. והקול הזה... הוא הרעיד את הגוף שלי בכל מיני מקומות שעדיין לא התעוררו, כשבאפי עלה ניחוח תבלין קל, כנראה מתכשיר מבושם כלשהו שעוד השתהה על עורו. מה שזה לא היה, זה מצא חן בעיני האף שלי.

״זה היה הניחוש הראשון שלי.״ חיוכי הסגור לווה בהנהון חד והחלטי.

עיניו עברו אל החזה שלי.

בבקשה אל תצמצם את העיניים.

זקפתי את גבי קלות בניסיון לשדר ביטחון עצמי, כי שום דבר לא שידר ביטחון כמו חזיית פוש־אפ איכותית. השדיים שלי לא היו הפירות הבשלים ביותר על העץ, אבל הם היו רמה אחת מעל לבלוטים בשרניים. אפולו לא נראה לי מסוג הגברים שיתרשמו מציצים ממוצעים־בקושי, אבל תמיד אפשר לקוות.

שפתיו התעקלו בחיוך קטן ומרוצה. ידעתי שהן הסתירו שיניים יפות ולבנות... פשוט ידעתי. אבל הוא העניק לי מבט חטוף בלבד. חבל.

מבטו נדד אל רגליי — האמיתית והתותבת, שהיו חשופות לעיני כול מתחת למכנסי הריצה הירוקים שלי.

״איבדת את הרגל שלך.״

״אתה גאון. ענית נכון על שתיים מתוך שתי שאלות היום.״ קרצתי אליו.

הוא הביט בי במבט ממושך, מטה את ראשו מצד אל צד כאילו הוא מנסה לפתור חידה. אבל אני לא הייתי חידה, אלא רק קטועת רגל מתחת לברך ועם רגל רובוטית מעולה.

״הממ...״ הוא נשף חדות מבעד לאפו ונענע את ראשו. ״באסה.״

צמצמתי את עיניי ועקבתי אחריו במבטי כשהוא ניגש אל הדלת שלו בזמן ששני המובילים נדחקו לצאת ממנה. ״באסה?״

״כן.״ הוא הסתובב והביט שוב ברגל שלי. ״אף פעם לא ראיתי רגל כזאת.״

״זה אב־טיפוס. קוראים לי לייק ג׳ונס, דרך אגב.״

״או־קיי,״ הוא קרא לעברי, לאחר שכבר הפנה לי את גבו. כעבור שתי שניות, דלתו נסגרה.

הידקתי את שפתיי וטפחתי עליהן באצבעי, ואז פלטתי צחוק. ״זה היה מוצלח.״

אחרי שמצאתי שוב מפלט בדירתי, שנחבאה לה בשכונה שקטה ממש מחוץ לדאון טאון של מיניאפוליס, הקלדתי הודעה לחברה הכי טובה שלי, לינדזי.

לייק: התראת חתיך.

זרקתי את הטלפון הנייד על ההדום המפוספס בלבן וצהוב־ספרדי וניגשתי לחלון. כשהסטתי את הווילונות שצבעם היה כחול־טווס — הגוון הכי יפה של כחול שקיים — הזעפתי את פניי נוכח העננים העגמומיים שהטילו צל על העיר ואישרו שהתחזית צדקה ושגשם יֵרד באחר צהריים זה בחודש אפריל. הטלפון התריע על הודעה נכנסת. חייכתי כשהרמתי אותו. היו הרבה יתרונות בעצמאות, בפרישת כנף, במעבר לדירה חדשה בלי משפחה או חברים.

מילים כמו תעוזה, הרפתקנות ונחישות תיארו את מצבי הנפשי כשהחלטתי להשאיר מאחור את כל מה שהכרתי. אבל חודשיים לאחר מכן... המילים המדויקות ביותר לתיאור איך הרגשתי בחופש החדש הזה היו: שיעמום מוחלט.

איזה בן אדם שפוי בדעתו עובר למינסוטה באמצע פברואר? בחורות עקשניות בנות עשרים וארבע שרוצות לבסס את עצמאותן ברגע הגרוע ביותר, זה מי שעובר למינסוטה. התייחסתי בביטול לכל הצעה לעזור לי עם המעבר. הצורך בפיצוי יתר על כל צעד היה תופעת לוואי טרגית של חיים עם מוגבלות. אנשים ללא מוגבלויות היו מקבלים את העזרה. זה רק נורמלי. אבל אני? לא ממש.

אחי, פסיכיאטר דגול, כינה אותי קשת עורף — מרדנית להכעיס. שיהיה. הצלחתי לעשות את זה באמצעות חברת הובלות שאיחרה בשלושה ימים. פרט פעוט שהשמטתי כשסיפרתי להוריי שהמעבר היה חלק.

לינדזי: סקס?

לייק: לא. נראה לי שיש מצלמות אבטחה במסדרון. אבל אני אוהבת את זה שאת חושבת שאחרי שנה שלא עשיתי סקס אני כבר מוכנה לזנק על השכן החדש שלי במסדרון רגע אחרי שנפגשנו.

לינדזי: זאת בדיוק הסיבה. את בטח ממש נואשת.

לייק: תודה שאת לא מצנזרת את עצמך.

לינדזי: אני אף פעם לא מצנזרת את עצמי. אני צריכה פרטים!

לייק: נטשתי את הוויברטור שלי. הוא גורם לי להרגיש כמו לוזרית גמורה. אני ממשיכה לפקפק בקיומו של אלוהים. אם הוא קיים, אז יש גן עדן ובן נמצא שם למעלה וצופה בי דוחפת פלסטיק רוטט לתוך עצמי ביד אחת ומשחקת בפטמות שלי בשנייה. וברור לי שהוא חושב לעצמו: ״מה היא פאקינג עושה?״ ברור שזה נשמע רוחני יותר כשהוא אומר את זה. למשל, ״למה זה דווקא, אלוהיי?״

לינדזי: חחח — התכוונתי לפרטים על החתיך, אבל תודה על התמונה המנטלית.

לייק: מביך.

לינדזי: קצת. הבחור. ספרי לי עליו!

הבחור. הלוואי שהיה בחור. הצהרות גורפות כמו ״האקס הגרוע ביותר״ היו מנת חלקן של מלכות דרמה. אני לא השתמשתי בהן לעיתים קרובות. אבל בכל הנוגע לגברים, שמרתי לעצמי את הזכות לומר, ״יש לי את המזל הגרוע ביותר עם גברים.״ הייתי בטוחה בעצמי כשפסקתי שלעולם לא אמצא את ״האחד״, כי כבר פגשתי שני ״אחד־ים״, עובדה שעמדה בסתירה לכל חוקי הטבע והמתמטיקה. פגשתי שני גברים מושלמים, ואיבדתי את שניהם.

בן...

בן לימד אותי שהחיים הם מסע משונה — מרתון במקרים מסוימים, ספרינט במקרים אחרים. יום אחד התעוררתי וגיליתי שהחלק הכי דפוק הוא שאף אחד לא יודע איזה סוג מהם הוא חי. מרתון דורש הלך רוח שונה מספרינט.

לחיות את הרגע. מה זה אומר? איזה רגע? כמה רגעים? עם מי?

בן מת, ואני נשארתי בחיים.

כעבור שלושה חודשים התעוררתי מתרדמת עם רִיק אינסופי מתחת לברך שמאל. והחלק הכי מחורבן? הזרת בכף רגלי הימנית נשברה פעמיים בשני מקומות שונים שנים קודם לכן ומעולם לא החלימה כמו שצריך, כך שכאב לי לנעול נעליים יפות ולא שימושיות בעליל. אבל לא... אני הייתי חייבת לאבד את כף הרגל עם הזרת הטובה. זאת הייתה המחשבה המביכה אך האנושית להחריד שחלפה לי בראש, כיוון שהמחשבה שרצתה להכות שורש בראשי הייתה קשה מנשוא: בן מת ואני נשארתי בחיים.

הזדמנות שנייה לחיות היא משהו שראוי ליעד אמיתי, משהו שדורש שאשנה את העולם. שלא אבזבז אף דקה. שלא אקבל שום דבר כמובן מאליו. שלעולם לא אשכח ש...

בן מת ואני נשארתי בחיים.

אלא שלא חייתי. לא ישנתי. לא שיניתי את העולם.

מאז עברו ארבע שנים, והכול סביבי נותר שחור ולבן עם שפריץ אקראי של צבע, שתמיד דהה במהירות. אני לא בטוחה אם בגלל הצער או רגשות האשמה, אבל הכול סביבי, כל היקר לליבי — משפחה, חברים, עיר המפרץ האהובה עליי — חנק אותי.

אז עזבתי.

לייק: אין מה לספר. הוא פי שניים וחצי ממני בגודל. הסתכל על הציצים ועל הרגל שלי ואמר, ״באסה״.

לינדזי: על הציצים או על הרגל?

לייק: חחח, על הרגל. אני מקווה.

לינדזי: מישהו כזה גדול עוד יכול לשבור אותך. אני לא חושבת שמערכת היחסים ביניכם תצליח אם הוא יכול להכניס רק את הקצה.

לייק: תודה שלקחת את השיחה לכיוון הזה.

לינדזי: בכיף ;) חייבת לזוז, בייב. תמשיכי לעדכן אותי ואל תחשבי על אלוהים או על בן בגן עדן כשאת עושה ביד. זה מוזר מדי.

קירות אטומים לרעש בתחת שלי!

אפולו אהב להקשיב למוזיקה בווליום מחריש אוזניים עם תוספת בס, והוא אהב להקשיב לה בשעות השינה הכי איכותיות שלי.

בנג, בנג, בנג.

הטחתי את אגרופי בדלת שלו עד שמפרקי אצבעותיי מחו על תוקפנותי.

הדלת נפתחה באיטיות. הפֶרוֹמוֹנִים הגבריים שלו, הבושם שלו, הסקס־אפיל הכללי שלו נישאו באוויר לעברי. נשמתי דרך הפה כדי שהמוח שלי לא יימס. הוא הרים לשפתיו כוס גבוהה של משהו שנראה כמו דם, לגם ממנה באיטיות ואז ליקק אותן.

״מ׳קורה?״

״מ׳קורה?״ נעצתי את אגרופיי במותניים. ״מה שקורה זה שאני מנסה לישון ונשמע שאתה מנהל פה מועדון לילה! באמת יכול להיות שאני הראשונה שמתלוננת?״

הוא הרים את הכוס שלו, הסיר ממנה את אצבעו כדי לסמן משהו, ואז הסתובב ונעלם לתוך הדירה. עשיתי צעד פנימה ומתחתי את צווארי בניסיון לראות לאן הוא הלך.

קירות לבנים חשופים. הוא צריך מעצב פנים. ובכל זאת, ידעתי שהקירות כנראה כוסו בעשר שכבות של פריימר חסין כתמים כדי לכסות את כל הדם. על פי השמועות, הדייר הקודם ירה באשתו בראש והתאבד. הנחתי שזאת הסיבה שהמקום נשאר ריק זמן כה רב. מי רוצה לגור בדירה שהייתה זירת רצח/התאבדות? היו בה אנרגיות רעות במיוחד.

רשמתי לפניי בדממה להציע לו את שירותיי. כחול־טווס. הוא צריך לצבוע את הקיר עם החלון בכחול־טווס ולהוסיף תריסי מתכת. ואז המוזיקה נקטעה, ומיהרתי לחזור אל המסדרון.

״סליחה, מה אמרת?״

עיניי הצטמצמו לעברו. ״המוזיקה. היא רועשת מדי. אתה מעיר את כל השכונה הדפוקה.״

ואז הוא הופיע, ולא פחות מסנוור משחשבתי שיהיה — חיוך. שיניים גדולות ולבנות, ישרות להפליא. הייתה לי מין חיבה מיוחדת לחיוכים.

״תקשיבי, מקלונת. השעה אחת־עשרה וחצי בבוקר. אני מתערב איתך שאת היחידה בשכונה שעדיין ישנה.״ הוא לגם שוב מהדם.

אם הוא היה יודע מה קרה בדירה הזאת, הוא לא היה בוחר במיץ סלק או במיץ עגבניות או באלוהים יודע מה היה לו בכוס.

עיקמתי את אפי לעבר המשקה ועיניי התרוממו אל שלו. ״יכול להיות שקראת לי מקלונת?״

הוא הניד חדות בראשו ושוב העביר את מבטו הבוחן על כל אורך גופי. ״אנגרי בירדס, הא?״ הוא משך בכתפיו. ״מתאים לך, אני מניח. אבל החולצה הזאת היא הדבר הכי פאקינג נוראי שראיתי בחיים שלי.״

נכון, לבשתי מכנסוני בוקסר של אנגרי בירדס וחולצה של קבוצת הפוטבול של סן־פרנסיסקו, פורטי ניינרס.

״מה הבעיה עם הפורטי ניינרס?״

״את במדינה של אוהדי מינסוטה קינגס. זאת הבעיה.״

נענעתי את ראשי. ״זאת חולצת שינה. ולמי אכפת? זאת הייתה מתנה. אני לא צופה בפוטבול.״

״סיימנו פה, מקלונת?״

״למה אתה קורא לי מקלונת?״

״למה את ישנה באחת־עשרה וחצי בבוקר?״

״אני עובדת בלילות.״ קצת מתחתי את האמת.

הוא חייך חיוך מזמין שהעיר את שאר הגוף שלי, אף על פי שעיניי עדיין נזקקו לשינה שנגזלה מהן. רציתי לטפס עליו כמו עץ ו —

״במה בדיוק?״

״מה?״ נענעתי את ראשי. כבר הייתי בחצי הדרך אל צמרת העץ. ״אה... שיחות בווידאו.״

״פורנו?״

״זה לא עניינך.״ עניתי ברוגז. לא. התשובה הייתה לא. למה לא אמרתי לא וזהו? האם רציתי שהוא יחשוב שאני אוהבת פורנו?

הוא השעין את כתפו על המשקוף, לגם שוב מהמשקה שלו, וחייך. ״עכשיו אני סקרן.״

זקרתי את הסנטר וצמצמתי עיניים. ״באמת, אפולו? אתה סקרן?״

״אפולו?״ צחוק קולני הרעים מתוך חזהו. ״את מתכוונת לקריד?״

״מה?״ עיניי הצטמצמו. ״מה זה קריד?״

״אפולו קריד. רוקי?״

״רוקי?״ הטיתי את הראש והמשכתי לצמצמם לעברו עיניים.

״לכל הרוחות, מקלונת. בבקשה אל תגידי לי שבחיים לא ראית רוקי.״

״הסרט ההוא על אִגרוף? לא. לא ראיתי אותו.״

״אז למה לעזאזל את קוראת לי אפולו?״

״טוב, לא אמרת לי איך קוראים לך. ואתה מאוד, אה... די שרירי. נראה חזק. לא בדיוק מכוער. אז השם שעלה לי לראש היה אפולו. אתה יודע. האל המיתולוגי, הבן של זאוס?״

הוא הרים את אגרופו הפנוי אל פיו.

״אתה צוחק עליי?״

הוא נענע את ראשו, אבל האגרוף העצום שלו בכל זאת לא היה גדול דיו להסוות את חיוכו. ״את רואה את צבע העור שלי? אני נראה לך יווני? אם את כבר חייבת לקרוא לי אפולו, בואי נלך על קריד, אף על פי שאני גם לא מתאגרף.״ הוא גיחך עוד קצת.

״זהו זה!״ כיוונתי אליו אצבע תקיפה. ״אני לא מתכוונת לעמוד פה ולסבול את זה.״ העקשנית שבי ניסתה נואשות למצוא שבריר לא קיים כלשהו של כבוד עצמי. הסתובבתי וחזרתי אל הדירה שלי עם כל הביטחון העצמי שיכול להיות לקטועת רגל במכנסוני אנגרי בירדס.

״אני מקווה שזאת לא הדרך שלך לשחק אותה קשה להשגה, מקלונת. זה לא יקרה בינינו. את לא הטיפוס שלי.״

מאיפה לו החוצפה...

״אני לא משחקת אותה קשה להשגה, ומעולם לא רמזתי שאני מעוניינת שמשהו יקרה בינינו.״ יכול להיות שחשבתי על הקצה שלו, אבל לא יותר. ״מאוד שחצני ממך להניח שרציתי שמשהו יקרה בינינו. וחוץ מזה לא תקוע לי שום מקל בתחת!״

טרקתי את הדלת שלי ופתחתי אותה שוב כעבור שתי שניות. ״ורק בשביל לדעת... למה בדיוק אני לא הטיפוס שלך?״

הוא סיים את מה שנשאר מהדם שלו ומחה את פיו בגב כף ידו. ״כי את בחורה לבנה ורזה כמו מקל, ואין בך מה לתפוס.״

טרקתי את הדלת שוב.

לפני שנתיים השגתי את עבודת החלומות שלי — עבודת חלומות, מפני שכשהיו לי שתי רגליים שלמות בחיים לא הייתי חולמת להיות ״בוחנת״ או ״מושא מחקר״ של רגליים תותבות. עם זאת, אסור היה לי בשום פנים ואופן להשתמש במילים ״רגל תותבת״ ליד הבוס שלי.

מעצבת מאנגליה הכינה לי כמה רגליים יפות עם לק על הציפורניים. הן נראו אמיתיות להפחיד. הבוס שלי שנא אותן. לטענתו, הן היו “פאקינג חסרות תועלת, בדיוק כמו זוג נעלי עקב.״ הרגליים ההן היו “תותבות״, והעובדה שלבשתי אותן רק העידה על היוהרה שלי. הוא עיצב רגליים רובוטיות, וכל השוואה ביניהן ובין התותבת הממוצעת הייתה עלבון צרוף בעיניו.

״היי, אהובה, ספרי לי על הבייבי שלי.״ תדאוס ״תאד״ ווסטברוק לא היה בריטי, אבל הוא תמיד כינה אותי ״אהובה״. למה? לא היה לי מושג. לא הייתי הבייבי שלו, אבל נראה לי שהבייבי שלו הייתה חשובה לו יותר מהאהובה שלו. ה״גפה החכמה״, הרגל הביונית שהוא המציא, הייתה הבייבי שלו — התינוקת שלו. היו לי הרבה מהתינוקות שלו, ועם זאת, מעולם לא שכבנו.

תאד היה הדייט הראשון שלי מאתר ההיכרויות. ורק לפרוטוקול, הוא לא היה אחד משני ״האחד״ שהיו לי. היינו אמורים לעשות סקס. הוא הביא אותי עד לסף אורגזמה בלי לדעת מה הוא עושה לי. בניגוד אליו, אני הייתי כנה באתר ההיכרויות בנוגע למוגבלות שלי. תאד איבד כף יד אחת ושתי אצבעות מהשנייה בתאונת ציוד חקלאי בגיל שתים־עשרה.

אחרי ארוחת הערב הוא הזמין את עצמו לדירה שלי, ואז הסיר לי את הרגל. הוא לא בדיוק ניסה למזמז אותי, אבל כשידיו רפרפו על עורי ובחנו את הגדם, גופי רעד וליבי החל לדהור. בתחילה הרגשתי דגדוג בברכי, אבל אז מגעו העביר פרץ של צמרמורות במעלה עורי בזמן שהאזור הנטוש בין ירכיי צעק, כן! אבל לא — זה מעולם לא קרה בינינו.

העברתי את השיחה לרמקול בזמן שסירקתי את שערי הרטוב אחרי ריצה ארוכה ומקלחת. ״היא מוצאת חן בעיניי. מאוד. למעשה, נראה לי שאשאיר אותה אצלי. היא לא סקסית, אבל היא מתוחכמת. היא בכלל לא צלעה, אפילו במדרגות. נקלעתי לגשם לפני כמה ימים ופחדתי שאלקטרודות החישה יתקצרו, אבל—״

״היא עמידה בפני מים, אהובה.״

״כן, איפה כבר שמעתי את זה? אה, נכון, כשהבייבי האחרונה שלך חטפה קצר חשמלי וכמעט העלתה את המכנסיים שלי באש. השיט הזה בחיים לא היה קורה לרגל תותבת.״

״הגפיים החכמים שלי נועדו לחקות תנועות אנושיות בכל דרך אפשרית, רק טוב יותר. אבל בדיוק כמו שקורה לגוף האנושי, לפעמים עלולות להיות תקלות פה ושם. בשביל זה יש לי אותך.״

״שפן נ—״

״את הנבדקת שלי, את לא שפן ניסיונות, אהובה.״

״שיהיה. נו, למה התקשרת?״

הזיכרונות שלי מתאד היו סוריאליסטיים. אנשים לא סתם נפגשים כך פתאום. בסוף הדייט האחד והיחיד שלנו כבר הייתה לי עבודה רשמית ורווחית. וגם עשיתי ביד באותו לילה במיטה עד שכולי התכסיתי זיעה, אבל היה זה מחיר פעוט לשלם. תאד הודה בפניי שהוא מחפש ״נבדקת״ שתצטרף לצוות הגיקים המומחים שלו בפרוסתטיקה, רובוטיקה, למידת מכונה וביומכניקה — אני זאת שהוסיפה את המילה ״גיקים״, לא הוא — כדי ״לבחון את עתיד הרובוטיקה שיהפוך נכויות פיזיות לנחלת העבר.״ הוא גם התוודה בפניי שהוא נמשך אליי, אף על פי שזה לא היה חלק מהתוכניות שלו, וששום דבר לא יקרה בינינו אם אקבל את התפקיד. תאד היה קפדן בכל הנוגע לגבול שבין עסקים להנאה.

עבודה או אורגזמה־בחסות־גבר — כלומר, חבר. זאת הייתה בחירה קשה, אבל בסופו של דבר קיבלתי את ההחלטה הנכונה. הודות לתאד ולצוות הגיקים המבריקים שלו, הרגשתי כמו גיבורת־על ולא כמו צעירה עם מוגבלות. הודות לתאד, המוגבלות שלי כמו נעלמה כליל.

״כבר הזמנתי לך טיסה ומלון,״ הוא אמר בקולו האדיש תמידית. הוא תמיד עשה כמה דברים במקביל. הוא היה מסוגל לבצע ניתוח מוח, להתאמן על החבטה שלו בגולף ולפתור נוסחאות עד אינסוף, והכול בעת ובעונה אחת.

״למה?״ עצרתי באמצע הסירוק ונעצתי מבט במכשיר הנייד שלי.

״בייג׳ינג. רביעי הבא. את תהיי שם בערך שבוע.״

גלגלתי את עיניי. ״ג׳רי צ׳ו. הייתי ערה חצי לילה בשיחת וידאו איתו. הראיתי לו את הבייבי הנוכחית שלנו והוא צריך לערוך שינויים קטנים בפרותזה שלו לפני שאנסה אותה.״

״כן, אהובה, אני יודע. בדיוק סיימתי לדבר איתו, והוא צריך שתהיי שם בשביל לערוך את השינויים האלה. זה אמור להיות דגם חדשני לטיפוס על הרים. וחוץ מזה, ג׳רי עיצב חצי מהחלקים בבייבי שלי, שנמצאת אצלך כרגע.״

״אני שונאת לטוס לסין.״

״אמרת לי שאת אוהבת את בייג׳ינג.״

״נכון. אני שונאת את הנסיעה לשם. ארבע־עשרה שעות במטוס. אני נהיית חסרת מנוחה.״

״תביאי חברה.״

״עדיין אין לי פה הרבה חברים.״

״תביאי כדור שינה.״

״אני לא אוהבת את איך שאני מרגישה כשאני לוקחת אותם.״

״את עושה לי חיים קשים, אהובה.״

״אני חזקה. ויש לי כוח רצון מברזל. בגלל זה שכרת אותי.״

״שכרתי אותך כי את פעילה ועם זאת כנועה.״

״סליחה?״

״אל תיעלבי. מי מקבלת בשתיקה גבר שאומר לה, ‘אני רוצה להוריד לך את הרגל׳ בדייט הראשון, ועוד לפני שבכלל התנשקתם?״

״נראיתָ טוב.״

״נראיתי?״

״כן. עכשיו אתה סתם שתלטן, וזה לא נראה עליך מושך במיוחד.״

״רביעי הבא. תעלי את התחת שלך על המטוס, אהובה.״

״שתלטן.״ נאנחתי וחיברתי את מייבש השיער.

״מממ הממ.״ הוא המהם וניתק.

כיוונתי את מייבש השיער אל הנייד שלי והפעלתי אותו בעוצמה מלאה כשבעיניי מבט זדוני.