האחות האבודה

בֵּל זקפה את כתפיה, הסיטה לאחור את שערה האדמדם־זהוב הארוך ובהתה באופק. לבה זינק בהתרגשות כשהספינה החלה להתקרב לאטה אל נמל ראנגון. היא הרהרה בכך - העיר שבה נוצרו החלומות עדיין היתה קו מתאר מסתורי במרחק, אבל התקרבה והתבהרה ככל שהספינה פילסה את דרכה במים. השמים, בצבע תכלת מדהים, נראו עצומים מכפי ששמים אמורים להיות, והים, שקיבל במצולות גוון כחול עמוק, נראה כמשטח מותך כה מבריק עד שכמעט הצליחה לראות את פניה משתקפות בו. אפילו האוויר נצנץ כאילו השמש יצרה גבישים זערוריים מסתחררים מהלחות שעלתה מהים. סירות קטנות התנודדו, פזורות על פני המים, והיא צחקה כשעופות ים מצווחים עטו ממעל ורבו ביניהם על פיסת מזון. הרעש לא הפריע לבל, למעשה הוא רק הוסיף לתחושתה שלפניה משהו שונה עד כאב מכל הדברים המוכרים לה. היא השתוקקה זה מכבר לחופש לטייל, ועתה באמת עשתה זאת.

היא שמעה זמזום באוזניה ונשמה עמוק, כמו כדי לינוק פנימה כל חלקיק של הרגע הנשגב הזה, ולכמה דקות עצמה את עיניה. כשפקחה אותן שוב התנשפה ביראת כבוד. לא הנמל ההומה על מנופיו הגבוהים, ספינות המשא העמוסות עץ טיק, מכליות הנפט המגושמות, אוניות הקיטור וסירות הדיג הקטנות שנאספו בצל כלי השיט הגדולים יותר הוא שריתק אותה. וגם לא המבנים הקולוניאליים הלבנים המרשימים שנגלו לעיניה, שכן, מתנשא מאחורי כל אלה, נראה בניין זהוב ענקי, כמו מרחף מעל העיר. כן, מרחף, כאילו הוא תלוי באוויר, כאילו פיסת גן עדן בלתי־נתפסת ירדה אל כדור הארץ. בל, המוקסמת מהזהב הנוצץ על רקע השמים הצבועים בגוני כחול עמוק, לא הצליחה להסיט את מבטה. האם ייתכן שיש משהו שובה לב יותר מזה? היא ידעה ללא צל של ספק שהיא עומדת להתאהב בבורמה.

אך החום הכביד עליה: לא חום יבש אלא חום לח, מהסוג שנאחז בבגדיה. בהחלט שונה, אבל היא תתרגל לזה, וגם לאוויר שהדיף ריחות של מלח ובעירה ונלכד בגרונה. היא שמעה מישהו קורא בשמה, פנתה אל הקול וראתה את גלוריה, האישה שפגשה על הסיפון בתחילת ההפלגה. עכשיו היא נשענה על המעקה, חבושה בכובע ורוד רחב שוליים. בל החלה לפנות לכיוון השני, אך גלוריה קראה שוב בשמה, הרימה יד עטויה כפפה לבנה והתקרבה אליה.

"אז," נשמע קולה הצורמני של גלוריה וקטע את החלומות בהקיץ של בל. "מה את אומרת על פגודת שווֵדָגוֹן? מרשימה, לא?"

בל הנהנה.

"היא מצופה זהב אמיתי," אמרה גלוריה. "חבורה מצחיקה, הבורמזים. המקום כולו מלא במקדשים ובפגודות מוזהבות. את לא יכולה לעשות צעד אחד בלי למעוד על נזיר."

"אני חושבת שהם בטח נפלאים אם הם יצרו משהו מרהיב כמו זה."

"כמו שאמרתי, יש פגודות בכל מקום. בואי, הנהג שלי מחכה ליד המזח. אני אתן לך טרמפ למלון סטרנד הנפלא שלנו. הוא משקיף אל הנהר."

בל העיפה מבט בעור סביב עיניה הכהות והשקועות עמוק של האישה האחרת וניסתה, לא בפעם הראשונה, לנחש את גילה. היו לה כמה קמטים, אבל היא ניחנה במה שכונה בדרך כלל מראה נאה. מראה מרשים יותר מאשר יפה, עם אף רומי חזק, עצמות לחיים מסותתות ושיער כהה חלק שנאסף בפקעת אלגנטית על עורף ארוך... אבל הגיל שלה היה תעלומה. קרוב לוודאי שעברה מזמן את שנתה החמישים.

גלוריה דיברה כאילו היא בעלת העיר. כמו אישה עם מוניטין מכובדים ופנים שתואמות אותם. בל תהתה איך היא נראית בלי המסכה העבה של האיפור שנמשח במומחיות, הגבות שצוירו בקפידה והשפתיים של כוכבת קולנוע. האם כל זה לא יימס בחום?

"לפעמים אני נשארת ללון בסטרנד אחרי לילה ארוך, למעשה זה מה שאעשה הלילה, אם כי יש לי כמובן בית משלי בגוֹלדן וָאלִי," אמרה גלוריה.

"גולדן ואלי?" בל לא הצליחה להסתיר את סקרנותה.

"כן, מכירה?"

בל הנידה בראשה, ולאחר רגע של היסוס החליטה לא לומר דבר. היא הרי לא באמת ידעה משהו על המקום הזה, נכון? היא פשוט לא היתה מוכנה לדבר עם מישהי שבקושי הכירה. "לא. בכלל לא," אמרה. "השם פשוט מוצא חן בעיני."

גלוריה בחנה אותה במבט משונה ומחשבותיה של בל נדדו לעָבר חרף רצונה. שנה חלפה מאז מות אביה, וזו לא היתה שנה טובה. העבודה היחידה שמצאה היתה בחנות ספרים של חבֵרה, אבל בכל שבוע התעמקה בגיליון החדש של עיתון "הבמה" ברגע שהגיע. ואז, לשמחתה, הבחינה במודעה שחיפשה שחקניות למלונות יוקרתיים בסינגפור, בקולומבו ובראנגון. מבחן הבמה שלה היה בלונדון, שם נשארה למשך יומיים מפרכים, ולאחר מכן המתינה אפופת חרדה עד שקיבלה את התשובה.

בל עשתה שיעורי בית. היא גילתה כי ראנגון היתה תחת שלטון בריטי מאז 1852 וגדלה מעיירה קטנה של בקתות מכוסות סכך לעיר רחבת ידיים עם נמל שוקק חיים, שעתה בל תהיה חלק ממנה. בעוד גלוריה מצביעה על מבנים מפוארים של משרדי ממשלה, בתים פרטיים וחנויות, בל חשה את החום המחניק במכונית והשתוקקה לצאת ממנה ולהרגיש את האוויר על עורה. גלוריה צדקה. הנזירים הלבושים בגלימות כתומות הסתובבו בכל פינה ברחוב, והיו גם כמה נשים, אם כי הן היו לבושות מכף רגל ועד ראש בוורוד דהוי.

"נזירות," אמרה גלוריה, וניכר מקולה כי אינה מתרשמת. "נזירים ונזירות בודהיסטים. אם כי הנזירות נדירות למדי."

גלוריה המשיכה וסיפרה לה שהסטרנד היה האזור הראשון שפותח על ידי הבריטים, ויחד עם המתחם המסחרי ברחוב פֵייר היה המקום הטוב ביותר בעיר לעסקים. לבל לא ממש היה אכפת. יהיה לה זמן לסייר ולגלות את העיר מאוחר יותר. כל מה שרצתה כעת היה לשתות משקה קר בכוס גבוהה ולהרגיש אדמה מוצקה מתחת לרגליה.

"את תאהבי את רחוב פייר," הוסיפה גלוריה. "הוא נקרא על שמו של הנציב העליון הראשון בבורמה. הוא נמשך לאורך הנהר, בדיוק כמו הסטרנד. לכל אורכו יש עצים יפים, ומה שחשוב יותר - שם אפשר למצוא את כל התכשיטנים וסוחרי המשי."

בל לא אמרה דבר, אבל העבירה יד על מצחה, שם כבר טפטפו אגלי זיעה מקו השיער שלה.

"הגענו," אמרה גלוריה כשהנסיעה הסתיימה והנהג נעצר מול אכסדרת עמודים אלגנטית עם שני עצי דקל גדולים שצמחו שופעים משני צדדיה. "אבל אלוהים אדירים, בואי ניכנס מתחת למאוורר."

שני סבלים דוממים באו לקחת את המזוודות שלהן, וכשהגיעו לדלתות הזכוכית הענקיות, שוער חבוש טורבן קד והחזיק אותן פתוחות למענן. לובי המלון התהדר בתקרה גבוהה והאוויר בפנים היה צונן ומרענן.

"אני אוהבת לראות את הנהר מנצנץ מבעד לשיחי הבמבוק הגבוהים שצומחים מול המלון," אמרה גלוריה ופנתה אל הדלתות. "תסתכלי."

בל הסתכלה.

"אני חוששת שישכנו אותך באחד החדרים האחוריים הקטנים באגף החדש או בעליית הגג. שמעתי שמועות שהם עלולים לכסות את בריכת השחייה כדי לבנות עוד חדרים, את יודעת, אבל זה עדיין לא קרה, ואני מקווה שזה גם לא יקרה."

היא שלפה חפיסת סיגריות למבֶּרט ובַּטלר מתיק עור התנין שלה והציעה לבל סיגריה.

בל נגעה בגרונה. "אני לא יכולה. הקול שלי. אני חייבת לשמור עליו."

"כמובן. טיפשה שכמותי." גלוריה השתהתה לרגע. "מילת אזהרה. אני במקומך הייתי מתרחקת מהנמל ומהרחובות הצרים לאורך גדת הנהר, בייחוד אחרי רדת החשיכה. שם מתגוררים הסינים וזה מבוך של סמטאות נסתרות. סכנת נפשות של ממש."

איש נמוך קומה בלבוש לא רשמי ומראה אדיש, בעל שפם עיפרון ועור סמוק, ניגש אליהן בצעד נמרץ כדי לקבל את פניה של גלוריה.

"גברת דה קלמנטה," אמר, קד קידה מתרפסת ובדיבורו נשמע מבטא בריטי צפוני שאותו ניסה להסוות. "והאורחת היפה שלך. אני מתנצל על ההפרעה, אבל אם בת לווייתך זקוקה לסיוע אני יכול לקבל אותה מיד." הוא פנה לבל וחייך אליה.

"הו, לא," אמרה בל, משתוקקת לתקן את טעותו. "אני לא אורחת במלון. אני אמנית. זמרת, ליתר דיוק."

לסתו התקשחה, והוא התעלם מבל ופנה אל גלוריה. "כפי שאת ללא ספק יודעת, גברת דה קלמנטה, יש כניסה נפרדת למשרתים. עם כל הכבוד, אני אבקש מבת לווייתך להשתמש בה."

גבותיה של גלוריה התרוממו באחת והיא חייכה אליו חיוך אדיב אך קר כקרח. "אבל מר פאולר, מיס האטון אינה משרתת. בתור אמנית, ועלי להוסיף, כחברה אישית שלי, יש לה זכויות מסוימות. אני מצפה לשמוע שהן נשמרו." היא סבה על עקביה בביטול וצעדה בצעד בטוח לעבר דלפק הקבלה.

פניו הסמוקות של פאולר האדימו עוד יותר. הוא לטש מבט נזעם בבל וסינן לה לבוא בעקבותיו.

"אני מצטערת," לחשה וניחשה שהשיחה הקצרה הזאת לא תועיל לה.

אחרי שהוביל אותה אל מחוץ ללובי, הוא נעצר והזדקף מלוא קומתו. "אני בטוח שתוכלי למצוא דרך לפצות אותי. זכרי, אני עוזר המנהל ומתוקף תפקידי אני האחראי עלייך."

בעודו מדבר, בל התאמצה לא לחייך בשל גבותיו שהתנועעו יתר על המידה. הגבות האלו עלולות בכל רגע פשוט להסתלק משם ולדרוש חיים משל עצמן. היא הרגישה שהוא אדם שלא יגיב בחביבות אם תתייחס אליו כדמות מצחיקה והצליחה לא לצחקק.

חיוכו היה מתוח. "דעי לך שיש לי עיניים בגב. אני רואה הכול. ואם יותר לי להעיר, את לא נראית אמנית טיפוסית."

היא משכה בכתפיה.

"אז מאין את? אחד המחוזות שליד לונדון?"

"צ'לטנהאם."

"אותו הדבר. טוב, אני לא יודע איך תסתדרי עם הבנות האחרות. רובן מגיעות מהאיסט אנד בלונדון. אני מקווה שלא תחשבי שאת טובה מדי בשביל העבודה."

היא קימטה את מצחה. "האחרות?"

"הרקדניות." הוא הרים את גבותיו ונתן בה מבט. "אם תרימי את האף זה לא יעזור לך פה."

"אני מקווה שאוכל להשתלב," אמרה ורצתה שהוא ילך כבר. היא היתה מרוצה כשנסוג צעד אחד לאחור.

"טוב, אני לא יכול לבזבז עוד זמן בפטפוטים," מלמל, ואז פנה, עלה איתה שלוש קומות בגרם מדרגות צר שנועד לצוות העובדים ונעצר מחוץ לאחת מארבע דלתות צבועות לבן לאורך מסדרון חשוך. "זה שלך," אמר והושיט לה מפתח. "רבקה היא השותפה שלך לחדר."

שותפה לחדר? מצב רוחה צנח מעט. מצד שני, חשבה, זה דווקא יכול להיות כיף.