האיש שהפיל את מסך הברזל

1. אני זוכרת אותך

זה היה כמו המפגש האחרון של בני השבט: מפגש מחודש של חמש מאות ידידים, שרי קבינט, עוזרים, חברי צוות, אנשי סוד ומינויים של רונלד וילסון רייגן, הנשיא ה־40 של ארצות הברית, שהתקיים בוויליאמסבורג, וירג'יניה, ב־3 במרס 2001. הייתה זו ההתכנסות הגדולה ביותר של אנשי רייגן מאז היום שבו הוא סיים את כהונתו בינואר 1989.

האולם הגדול במתחם קינגסמיל רעם ממילות ברכה. ״אני לא מאמיייין!", "שָנִיייים!" "כמה התגעגעתי! מה אתה עושה כל השנים האלה?".

אנשים עם עיניים צעירות, עיניים מורמות, עיניים מקומטות משהייה ארוכה תחת השמש. אנשים עם עגלת תינוק ואנשים עם הליכון.

הבחור שם — הנער הצעיר מ... היכן, ממשרד הניהול והתקציב? הייתי רואה אותו בזמנו באולמות הקרירים והגבוהים של בניין המנהלה הישן. כעת הוא נשוי עם תינוק אשר, כפי שזה נראה, מצמיח שיניים ביללות שחושפות חניכיים אדומות. אני משיגה כמה שבבי קרח שהתינוק יוכל למצוץ וחוזרת כדי לומר שלום להורים. כן, זה היה משרד הניהול והתקציב, אומר האב הצעיר, ממשיכים במסדרון ועולים במדרגות. "אלה היו ימים נהדרים". הוא מחייך.

בצד השני של האולם אני רואה את איש התקשורת הצעיר של פעם, שכעת הולך בעזרת מקל הליכה. וגם את טום דוסון, אחד ה"עכברים" המפורסמים, העוזרים הצעירים של דון רגן שבעינינו תמיד כרסמו בכל עבודה טובה. הוא נראה בדיוק כמו טום דוסון, עם כל השיער, רק שעכשיו מה שהיה שחור הפך לאפור. הוא נראה כמו תשליל הצילום של טום דוסון.

אני מסתובבת ורואה את דון רגן בעצמו. המנהיג, ראש הצוות לשעבר השנוי במחלוקת. הוא עדיין נראה כמו ג'ורג' ראפט, הוא עדיין לובש חליפה אפורה מהודרת, וכשאני רואה אותו אני צוחקת. הוא רואה אותי ומגיב באותה צורה.

"אני אומן!" הוא רועם בקולו כשאנחנו מתחבקים.

"האם ידעת שאני מצייר?" הוא שואל. "יש לי תמונות במוזיאונים! התחלתי אחרי שעזבתי. לא למדתי לצייר במרינס או במריל לינץ' או בבית הלבן, אני בהחלט יכול לומר לך את זה!"

הנה אד מיז, עם פניו הרכים והוורדרדים והשיער הלבן הרך. ג'ורג' שולץ אמר פעם שהוא מזכיר לו את הדמות העליזה של פטריק הקדוש וכך גם נראה לי מיז כרגע, מצחקק ומלטף את ידי האנשים. פעם הוא היה נתון תחת לחץ נורא ושימש מוקד להאשמות, אבל עברו כמעט עשרים שנה מאז הימים ההם והוא נראה כאילו מצא את מה שכולם מחפשים: אושר. הוא נראה מאושר.

אני עומדת וסוקרת את האולם. קרל אנדרסון, שעבד בתחום מדיניות הפנים וכיום עומד בראש אבירי קולומבוס של אמריקה, מנהל שיחה עם בקי נורטון דנלופ, אשר הייתה קודם לכן בצוות הנשיאותי. נהגתי להתחבא ממנה. באתי לבית הלבן בלי כל בדיקת רקע פוליטית, לא הייתי רשומה כחברת המפלגה הרפובליקנית ולא היה לי רקע מפלגתי כלשהו — רק אמונה בערכים שמרניים. הגניבו אותי פנימה והחביאו אותי ממנה. כאשר נפגשנו בסופו של דבר כבר הייתי שם זמן מה. נהפכנו לעמיתות, לאחר מכן לבנות ברית, ובסופו של דבר לחברות.

הנה קתי אוסבורן, המזכירה האישית של רונלד רייגן, ואיליין קריספין אשר עבדה עם ננסי. היא רזה, תוססת, והיא לא השתנתה, מלבד בדבר אחד — "איליין קריספין סוייר" היא אומרת. "הוא שינה את שמי!". הגבר בעל השיער השחור העומד לצידה קורן משמחה.

הנה שם השופט ויליאם קלארק מניד בראשו אל מישהו שמביט אליו ומדבר איתו. ופיטר רובינסון מצוות כותבי הנאומים, אשר היה שם כדי להילחם על המילים "מר גורבצ'וב, הפל את החומה הזאת". מחלקת המדינה התייחסה בלעג לדרישה הזאת מאחר שהיא ראתה אותה כפרובוקטיבית, ופיטר יצא לקרב על כך. רונלד רייגן היה זה שירה את הירייה האחרונה: כמובן שאני אומר את זה, כוונתי היא לייצר פרובוקציה.

"זוהי מסיבת השבעה", אומר מישהו מתוך אחת הקבוצות. אספת השבטים שהייתה יכולה להתקיים שבועות מספר קודם לכן, אם היינו כולנו בוושינגטון כאשר בנו הבכור של מי שרונלד רייגן בחר לסגן הנשיא שלו הושבע כנשיאה ה־43 של ארצות הברית. אנחנו שוכחים עד כמה מכריעה הייתה ההחלטה ההיא, לא רק לגבי ההתפתחויות הפוליטיות המיידיות ב־1980 אלא גם לגבי הדור שבא לאחר מכן. בן משפחת בוש החדש לא היה כאן כעת אם בן המשפחה הוותיק יותר לא היה כאן קודם לכן, והוא לא היה שם אם הוא לא היה נבחר ב־1980 כאשר המועמד היה עייף והמשא ומתן עם ג'רלד פורד התמוטט ושום בחירה אחרת לא נראתה מובנת מאליה. הערכתו של רייגן כלפי בוש לא הייתה גבוהה במיוחד בימים ההם; הוא ראה אותו כחלש מאז העימות ביניהם בפריימריז הרפובליקניים של ניו המפשייר, הזכורים במיוחד בשל האמירה "אני משלם בשביל המיקרופון הזה!". אבל בסופו של דבר הוא למד לחבב ולכבד אותו. כעת בנו של בוש היה הנשיא ופעל באופן שהיה ניתן להבין ממנו שבמשך שתים־עשרה שנים הוא עקב מקרוב גם אחרי רייגן וגם אחרי אביו כשהם היו בבית הישן ההוא, ולמד מהראשון מה לעשות ומהשני מה לא לעשות. בעצם, לא בדיוק, אבל קרוב לזה. בכל מקרה, החסידים הוותיקים של רייגן הסתכלו על בוש החדש במבט מלא תקווה: איש טוב, נראה קשוח מספיק, אבל נשגיח עליו לגבי שיעורי המס. כלפי חוץ, בציבור, הם מפגינים כבוד לדאבּיה,1 אבל ביניהם הם מזלזלים בו בקלילות. הם שולחים אימיילים זה לזה: "מה הייתה תשובתו של בוש לשאלה 'איך אתה מרגיש לגבי רו נגד ווייד?'. אני חושב שזאת הייתה ההחלטה החשובה ביותר שג'ורג' וושינגטון קיבל כאשר הוא חצה את נהר דלאוור'".

הנה ג'ים בריידי, בכיסא גלגלים עם מלווה, אחות, אישה פיליפינית צעירה אשר עומדת מאחורי הכיסא שלו ואוחזת בידיות.

הוא מוקף באנשים שמאחלים לו רק טוב ומחייך בצילומים. אני אומרת שלום, ומציגה את עצמי כשהוא לא מזהה אותי. הוא אומר "כמובן", ומספר לי שמאז שנורה הוא סובל מלז"כ.

"מה זה, ג'ים?"

"לא זוכר כלום".

אנחנו צוחקים, ואני מספרת לו שיש הרבה דברים כאלה לאחרונה.

אנשים כורעים ברך מולו ומסתכלים כלפי מעלה אל פניו או מתכופפים כדי ללטף את ידו. הם אחוזים בתחושה מגושמת של רוך. הפס העבה של הצלקת על ראשו נראה לעין והוא יישאר כך עד סוף ימיו, כפי שהיה באותו יום עשרים שנה קודם לכן כשהגבר הצעיר ההוא עם הרובה הותיר אותו שוכב על המדרכה עם כתם אדום עבה שהולך ומתפשט מתחת לראשו.

"מה שלום שרה?" אני שואלת.

"לא טוב", הוא אומר ועיניו מתמלאות בדמעות. הוא מתחיל לבכות ואני עומדת שם כשכף ידי מונחת על זרועו, והמטפלת שלו מביטה קדימה כאילו שהיא כבר ראתה את המחזה הזה קודם לכן. כמה שבועות מאוחר יותר ראיתי את שרה בריידי בטלוויזיה, כאשר התארחה אצל לארי קינג וסיפרה על המאבק שלה בסרטן הריאות.

ננסי רייגן נעה ברחבי האולם, במרכז קבוצה צפופה של אנשים. היא מחייכת את החיוך הציבורי אשר נהפך לחיוך הפרטי שלה, לוחצת ידיים, מנשקת על הלחיים, מברכת ילדים ואומרת "מובן שאני זוכרת אותך". עדיין כל כך קטנה, מידה שתיים, מטר וחמישים ושבעה סנטימטרים, בשמלה בהירה יפה ונעלי עקב שחורות. היא נראית אותו דבר רק מבוגרת יותר, כמובן, בת שמונים, שברירית, עדינה כמו עצמות של ציפור.

היא לא תמיד נהנתה מהמפגשים הגדולים של תומכיו של בעלה, אבל היא נהנית הפעם. לאחר מכן היא סיפרה לי, בהתלהבות של ילדה צעירה, "ראיתי את רקס סקאוטן! הוא כזה איש נחמד".

רקס סקאוטן, הסדרן הראשי בבית הלבן בתקופתו של רייגן שאותו היא לא ראתה מאז שהיא עזבה, ואשר עמד איתה בחדר השמש שבאגף המגורים ביום שבו ראש צוות השירות החשאי, האחראי על ביטחונה, בא וסיפר לה על היריות שפגעו בנשיא.

היא ראתה גם את דון רגן. הוא, כמובן, עזב במרירות את תפקידו כראש הצוות לאחר שננסי ואחרים יצאו נגדו בעקבות פרשת איראן־קונטראס. הוא התנקם בה באמצעות פרסום ספר רב־מכר אשר האשים אותה בכך שהיא הטריפה עליו את דעתו עם אמונתה באסטרולוגיה ובהתעקשותה על עיכוב נסיעות נשיאותיות עד אשר הירח יעמוד בבית השביעי וצדק יישר קו עם מאדים. בזמנים ההם, כשהועסקתי ככותבת הנאומים של הנשיא, לא ידעתי על כך דבר, אבל האמנתי לזה כשקראתי על כך. ניסיון ההתנקשות הפך אותה מאישה מודאגת למלאת פחדים. היא חששה ללא הפסק לביטחונו של בעלה, וכאשר הייעוץ שהיא קיבלה מאסטרולוגים הציע מידה מסוימת של נחמה היא הייתה קשובה לכך.

אבל אתם יודעים מה ננסי רייגן עשתה כשהיא ראתה את דון רגן? היא צחקה וחיבקה אותו, והוא צחק וחיבק אותה בחזרה. "אני אמן!" הוא אמר גם לה, והיא שאלה אותו מה הוא מצייר.

"אני מצייר בצבעי שמן, נופים!" (הוא בן שמונים ושתיים ועדיין מדבר כמו אחיו של וילי לומן במחזה מותו של סוכן: אפריקה! יהלומים גדולים כמו כוכבים!).

ננסי אומרת שהיא תשמח מאוד לראות את התמונות, מדברת עם אן, אשתו, המרותקת לכיסא גלגלים, מביטה על החיים מבין האנשים ותמיד מסתכלת כלפי מעלה.

מאוחר יותר ננסי הרהרה בקול רם בשיחה עם חבר, "לעולם לא הייתי מקשרת בין דון לבין ציור". הם צחקו, אבל מתוך הנאה. האם אין החיים מלאים בהפתעות?

האווירה הייתה כל כך חמימה וכולם נראו נדיבים ואדיבים. זה היה בדיוק כמו בימים הטובים ההם, מלבד העובדה שהימים ההם לא היו כאלה.

* * *

רב החובל החדש של הרונלד רייגן, קפטן ביל גודווין, עומד על בימה קטנה בצידו של האולם ומדבר על הסיבה להתכנסותנו כאן היום. התאספנו כדי ללכת מחר, כקבוצה, למספנות ניופורט ניוז כדי להיות נוכחים בהשקת נושאת המטוסים רונלד רייגן, CVN-76 מסדרת נימיץ ולחגוג את המאורע. ננסי רייגן תהיה זו שתטיח את הבקבוק בחרטום הספינה.

רב החובל מספר לנו שהכבוד הגדול ביותר של הקריירה בת עשרים וחמש השנים שלו הוא להיות מפקדה של הרייגן, ושהאונייה מתחילה לקבל צורה, שישים אחוז ממנה כבר גמורים. "אונייה עם צוות זה דבר חי ונושם", הוא אומר. "מחר תראו את המלחים שלנו, הם כוח החיים. הגיל הממוצע של מלח על סיפון ההמראה שלנו הוא תשע־עשרה... אם תראו אותם מחר, לחצו את ידיהם".

בני תשע־עשרה. אם רייגן הקודם היה כאן, זה שאינו חולה, הוא היה חושב: "הם נולדו ב־1982, כאשר אנחנו ניסינו לבנות מחדש את ההגנה הלאומית, כאשר פעלנו למען הקמת צי של שש מאות ספינות. הם היו תינוקות, ותסתכל עכשיו. האם זה לא משהו?"

כפי שמספר לנו רב החובל, סמלה של האונייה כולל ארבעה כוכבים המייצגים את "ארבעת עמודי החירות — חופש, הזדמנות, דמוקרטיה גלובלית וגאווה לאומית". מתחת לכוכבים תופיע סיסמה. "זאת סיסמה אשר תהייה מוכרת לכמה מכם". הוא אומר. "הסיסמה היא 'שלום מתוך עוצמה'".

כצפוי, הצהרה זו מתקבלת בתרועות נלהבות. שלוש המילים האלה מתמצתות היטב את מדיניות החוץ של רייגן.

מאוחר יותר רב החובל מספר לי שהוא היה באוקיינוס ההודי, ושימש מדריך טיסה על הספינה אייזנהאואר כאשר רונלד רייגן נכנס לבית הלבן. "חיכינו לבני הערובה [של האיראנים] כדי לשוב הביתה". אלה היו ימים רעים לצבא, הוא אומר, והתוכנית שלו הייתה לקבל את כנפי הזהב ולאחר מכן לעבוד כטייס בחברת דלתא. אבל כאשר רייגן נכנס לתפקיד חל שיפור בעניינים, והוא החליט להמשיך לקריירה בצי. "אני תוצר של ממשל רייגן", הוא אומר.

הערב מסתיים בארוחת ערב קלה. קצת אחרי השעה שמונה, בחדר יפה עם אח גדולה עשויה אבן, מזלג נקש בכוס מזכוכית ומישהו כחכח בגרונו.

זאת הייתה קבוצה קטנה יותר של הידידים הוותיקים ושל היורשים והאלמנות של חברי קבינט המטבח המקורי, הקבוצה הקטנה של המיליונרים, אנשי העסקים והפילוסופים העצמאיים אשר התאספו בשנות השישים המוקדמות והתדפקו על דלתו של רונלד רייגן. אתה חייב לרוץ לנשיאות, הם אמרו לו.

אשתו של ארל יורגנסן נמצאת כאן — מריון יורגנסן, בת תשעים ושלוש, מאופרת כמו עוגה מתוקה ולובשת שמלה פרחונית. "היו לה התכשיטים היפים ביותר של אישה כלשהי באמריקה", אחד מהחברים פולט כאשר אנחנו עומדים ביחד בצד. "היא הייתה אישה יפה", אומר חבר אחר. בעלה המנוח שימש בתפקיד מפתח בסיוע לתמיכה בקריירה המוקדמת של רייגן. והנה בוב טאטל, בנו של הולמס, אשר היה גם הוא אחד מקבוצת המייסדים.

כולם נראים נאים ואלגנטיים לאור הנרות הדולקים. רובם, אבל לא כולם, בני גיל מבוגר. הם היו שם בהתחלה. הם היו איתו יחד בהיסטוריה, וסייעו לו להיות האדם שהוא היה.

ננסי פרשה בשעה מוקדמת, אבל בטסי בלומינגדייל עדיין נמצאת במוקד השולחן. כידידה של הזוג רייגן במשך כמעט ארבעים שנה, היא עדיין פוגשת את ננסי כמעט מדי שבוע. אצילית, חצופה, עם שיער בצבע שמפניה, היא עומדת ומצחקקת עם חבר. קרול ופול לֶקסַלט נמצאים שם; פול הוא המושל לשעבר של מדינת נבדה שנהפך לחברו הקרוב של מושל קליפורניה רייגן, ואשר לאחר מכן הלך לסנאט שבו הוא תמך בידידו שהיה אז הנשיא. צ'רלס ומרי־ג'יין וויק, שוב חברי קבינט המטבח המצומצם, שניהם ידידים קרובים וותיקים של רייגן.

נמצאים במקום גם כאלה שאינם נמנים עם החלוצים, למשל באפי וביל קאפריץ שבאו מוושינגטון. הם מהווים דבר טוב ונחוץ בעיר הבירה שלנו, מכיוון שיש להם קשרי ידידות בשתי המפלגות, ומכאן באופן משתמע הם תומכים בכל נשיא וגברת ראשונה. אפשר לכנות זאת מעשיות איתנה, והיא אכן כזאת. אבל נכון גם לומר שלא כולם מסוגלים לכך, ומה שהם עושים מביא תועלת לא רק לוושינגטון אלא גם, בדרך זו או אחרת, לרפובליקה עצמה. שכן כאשר נשיא חדש, מישהו מחוות בוטנים בפליינס או מבניין המושל בליטל רוק או מהארמונות הייחודיים אבל עדיין קרתניים של החוף המערבי, נוחת בוושינגטון, הוא זקוק לממסד שיפגוש אותו ויזמין אותו אליו, שיקבל אותו בברכה ויאחל לו שיעביר כאן את זמנו בנעימים. כל מי שמגיע לעמדת כוח, באפי, ביל וכמה אחרים — קיי גרהם היה אחד כזה — נותנים לו את החיבוק המקבל (אם כי לא חף מביקורת או מבחינה של הנבחר החדש) של וושינגטון הוותיקה, כאילו באמת מקום כזה קיים. אבל בעצם, בדרך כלשהי, הוא קיים, ואם אתה בא מפליינס או מסקרמנטו או מהוט ספרינגס או מכל מקום אחר, אתה בהחלט בטוח שהוא אכן קיים.

רוברט היגדון, דמות וושינגטונית ידועה וחבר קרוב של בני הזוג רייגן, שהוא גם המארח שלנו היום, מרים כוסית לברכה. "לבני המחזור הנהדר של 1989", הוא אומר, בהתייחסות לשנה שבה רייגן סיים את כהונתו כנשיא. "ונרים גם כוסית לידידנו רונלד רייגן, שתמיד יהיה הנשיא שלנו".

אוטסי צ'רלס, רבת־עוצמה ופיקחית, קולה של וושינגטון הוותיקה וידידתם של הגדולים, של הגדולים לשעבר ושל אלה שלעולם לא יהיו גדולים אבל מה זה משנה, נעמדת.

"אני רק רוצה שתדעו שאני מוקסמת לחלוטין — "

"לא שומעים", מישהו מרים את קולו.

"שתוק", היא עונה וכולם פורצים בצחוק.

" — מוקסמת להיות כאן הערב, הדמוקרטית היחידה".

כולם מוחאים כפיים.

"למרבה הפליאה, מהפעם הראשונה שבה ראיתי את ננסי רייגן, שאני מכנה 'ביוטי' מאחר שאני חשה שהיא יפה מבפנים באותה מידה שבה היא יפה מבחוץ, מיד מהרגע הראשון חשתי תמיד לגמרי בבית". היא אומרת שככה היא חשה גם הערב. היא מוסיפה שאף על פי שהיא רוצה להיות מיודדת עם הדמוקרטים, היא בהחלט תעדיף לבלות במסיבות עם הרפובליקנים, וזה סוחט מכולם מחיאות כפיים.

בבוקר יום המחרת כמה אוטובוסים עמדו מחוץ למלון כדי לקחת אותנו למספנה, וכשעמדנו בשורה כדי להיכנס מצאתי את עצמי עומדת ליד צ'רלי וִיק, ראש סוכנות המידע של ארצות הברית בשתי הקדנציות של רייגן. פעם, כאשר ראיתי אותו בפעם הראשונה לפני כמעט עשרים שנה, חשבתי עליו כעל אדם פראי וזועף, אבל אני לא בטוחה שזה מה שהוא היה, והוא לא נראה כזה כרגע. ייתכן שטעיתי. ייתכן שהוא השתנה. נראה לי שהגיל יכול להפוך אנשים לרכים יותר בפנימיותם, באותו אופן שבו הוא הופך את עורם לרך יותר — כאילו שהעור הרך והמתקמט מבחוץ הוא ביטוי פיזי למצב הפנימי החדש, להִשתנוּת האישיות. אתה מגיע לגיל מסוים, ואתה מתלבש לכבוד מסיבה ואתה רוצה רק לצחוק ולהיות טוב כלפי אנשים, להיות נחמד אליהם. הדברים הדחופים של האתמול נמוגו, הדרישה להשגת יעד ממשי כזה או אחר התפוגגה, ומה שנשאר זה אתה בגרסה הסבלנית ביותר ובעלת הכוונות הטובות ביותר שלך.

צ'רלי ואני צוחקים ביחד מבדיחה טיפשית כלשהי ואז, ללא כל סיבה שאני מסוגלת לזכור, אני מתחילה לשיר שיר ישן, ברוך. הוא מצטרף ואנחנו עומדים בלובי כשאנחנו מפזמים. "אני זוכרת אותך". אתה הוא זה שמימשת את חלומותיי / כן, זה אתה, לפני שנים רבות...

כעבור ארבעים דקות כבר היינו במספנה — ופתאום שם היא הייתה, עוגנת על נהר הג'יימס, פריין של עשרת אלפים ידיים. מסיבית ואלגנטית, יפהפייה ומזדקרת לעבר השמיים, ספינה גדולה בעלת חלק עליון שטוח צבוע בגוון של יום מעורפל בים. אורכה מעל לאלף רגל, ומשקלה כמעט מאה אלף טון. ומעליה, מתנשא בקשת, מנוף עצום שמשקלו אלף טון אשר נושא את הכתובת ניופורט ניוז — מספנה.

בזה אחר זה אנחנו נעצרים כדי להביט בה בדרכנו אל מקומות הישיבה שלנו. לספינות גדולות יש נוכחות כל כך דחוסה ושקט כה כבד.

דגלים לקישוט נתלו על קשת הכניסה לנמל, ושורה של דגלי ארצות הברית נמשכה מקצה החרטום ועד לכיתוב רונלד רייגן CVN 76. זה נראה ראוי אבל קצת נדוש, כמו יום המכירות ברשת החנויות קריג'ס.

תזמורת הצי האטלנטי של ארצות הברית ניגנה מוזיקה בסגנון של מארש צבאי אשר שומעים רק באירועים מהסוג הזה ובצעדות פטריוטיות.

היה זה יום רטוב, קפוא, מעונן. ישבנו תחת גשם בלתי פוסק, בשדה של כיסאות מתקפלים על בימה מאולתרת עשוית לוחות עץ לבוד, רועדים במגפינו בקור של תחילת חודש מרס. כולנו התעטפנו בפונצ'ו קטן ולח שהושאר למעננו על כל כיסא, וזה היה כל כך איום ונורא שהיה אפשר אפילו למצוא בזה הנאה מסוימת. אף אחד לא יכול היה להיראות טוב ולכן אף אחד גם לא ניסה, ולפיכך אף אחד לא נראה מכובד.

היו נאומים, אבל לא יותר מדי.

הסנטור החדש מווירג'יניה, ג'ורג' אלן, ציטט את רייגן: "'היסטוריה באה והיסטוריה הולכת, אבל מה שנשאר הם עקרונות, והם מבטיחים שהדורות הבאים יגנו על החרות לא כעל מתנה מן הממשלה אלא כברכה מן הבורא...'" האדמירל וורן קלארק אמר שארצות הברית קראה לכמה נושאות מטוסים בשמם של נשיאים מן העבר — הג'ורג' וושינגטון, האברהם לינקולן, התאודור רוזוולט, ההארי טרומן, הדווייט אייזנהאואר, הג'ון פ' קנדי. "שמו של רונלד רייגן מייצג את רעיון החירות", הוא אמר. "כפי שזה נכון לגבי שמו, כך זה יהיה לגבי אונייה זו".

הסנטור ג'ון ורנר מווירג'יניה כינה את האונייה "אי של דמוקרטיה ששט בימים", ואמר שהיה זה מן הראוי שנושאת המטוסים האחרונה שנמסרה לצי לפני זאת הייתה ההארי ס' טרומן. "שכן שני הנשיאים האלה, טרומן ורייגן, ייזכרו לנצח על עמידתם הנחושה נגד התפשטות הקומוניזם".

מזכיר ההגנה החדש, דונלד רמספלד, ציטט את נאום הפרידה של רייגן כאשר הוא עזב את הנשיאות. "כאשר הוא הרהר על שנותיו בבית הלבן, הוא נזכר בתקרית משנות השמונים כאשר נושאת המטוסים מידוויי הייתה בסיור בים סין הדרומי. היא חצתה את דרכה של סירה קטנה ודולפת שהייתה עמוסה בפליטים מחצי האי הודו־סין. וכשהפליטים עשו את דרכם בתוך הים הסוער, אחד מהם ראה מלח שנמצא גבוה למעלה על סיפונה של נושאת המטוסים. והוא קרא, "שלום מלח אמריקני, שלום איש החופש'. מה שהנשיא רייגן כינה 'אותו רגע קטן עם משמעות גדולה' גילם את מה שסימלה אמריקה... וכיום אנחנו עומדים בצילה של אונייה גדולה אחרת, כדי לחזק את הרוח הזוהרת ההיא".

הכול היה נאה, הכול ראוי, אבל כולם חיכו לדבריו של הנשיא החדש, ג'ורג' ו' בוש. בחדר ההמתנה, בדיוק לפני הנאומים, פגשו בני הזוג בוש את הגברת רייגן ונראו להוטים להפגין את עניינם בה. הם לא מכירים אותה היטב והיא לא אותם: הם היו רק כאלה השתתפו באירועים גדולים אלה ואחרים בשנים עברו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם נפגשו מאז שרון רייגן, בנה של ננסי, אמר בריאיון בתקופת הבחירות שההישג היחיד של מר בוש בחייו היה שהוא הפסיק להיות שיכור. ננסי הייתה במבוכה קשה בשל כך, וצלצלה לברברה בוש כדי להביע התנצלות. הגברת בוש צחקה ואמרה, "הו ננסי, אל תקדישי לכך מחשבה כלל. אנחנו לא יכולים לשלוט בילדים שלנו".

הנשיא בוש התעניין בשלומו של הנשיא לשעבר ושאל גם על מצבה של ננסי. החיים עם אנשים שסובלים ממחלת אלצהיימר כרוכים במאבק, ואם את עצמך כבר אדם מבוגר והחולה נמצא איתך בבית המאבק כפול. "זה קשה", אמרה הגברת רייגן. "תודה על כך ששאלת, זה קשה". ואז שינתה את הנושא.

"תגידי לי בבקשה", היא פנתה אל לורה בוש, "שכל הפסלים המודרניים האלה לא נמצאים שם יותר". הנשיא והגברת הראשונה הקודמים הציבו פסלים מודרניים אלו ואחרים ברחבי הבית. ננסי רייגן חשבה שהם כבדים ולא מתאימים. "אתה חייב להתאים את עצמך לארכיטקטורה של הבית", היא אמרה בחשש לחבר.

"הם כבר לא שם", לורה בוש אמרה ברוך, כשהיא מחייכת.

"ובגן של הגברת הראשונה?"

"הם כבר לא שם". הגברת בוש הבטיחה לה.

הגברת רייגן חייכה. היא חשה הקלה. היא אהבה את בית האחוזה הישן וחשה חרדה לגבי הכנסת חפצי אומנות שנראו בלתי מתאימים לרוחו של הבניין.

מחיאות כפיים נלהבות נשמעו כאשר הנשיא נעמד וניגש אל דוכן הנואמים. הוא עדיין היה חדש בדברים האלה, מסורבל ומרבה במשיכת כתפיים, אבל ידידותי ובלתי יומרני. הוא לבש מעיל עליון כהה ונכנס כשהוא אוחז בידה של אשתו, אשר חיוכה הנעים וחסר ההבעה נראה היום, כמו תמיד, כאילו הוא חושף טפח ומסתיר טפחיים.

כאשר מחיאות הכפיים פסקו, בוש אמר שהוא גאה לקחת חלק בהשקתה של "האונייה החדשה ביותר של הצי האדיר ביותר בעולם". הוא אמר שהרייגן ודאי "תשוט גבוהה וחזקה, כמו האיש שהכרנו... אנחנו חיים בעולם אשר עוצב בכל כך הרבה דרכים על ידי רצונו וליבו. כנשיא, לרונלד רייגן לא היה ספק שהעריצות היא זמנית ושהתקווה לחירות היא אוניברסלית ונצחית, שהאומה שלנו היא טובה באופן ייחודי ושהיא חייבת להישאר חזקה במיוחד; שהאל עומד לצידו של הצדק, מאחר שכל הזכויות שניחנו בהן הן דבר שקיבלנו ממנו במתנה ... יש הישגים שמתפוגגים עם השנים. הישגיו של רונלד רייגן גדלים עם חלוף השנים.

"מה שהוא רצה, מה שהוא נלחם למענו, היה אומה חזקה יותר בעולם שלֵו יותר ... הערכים שרונלד רייגן הביא איתו להתנהלותה של אמריקה בעולם לא ישתנו.

"וכך, כשאנחנו משיקים את הספינה הזאת, אני רוצה להקדיש מחדש את המדיניות האמריקנית לחזון של רונלד רייגן שהתאפיין באופטימיות, בצניעות ובהשגת תוצאות. האופטימיות של רונלד רייגן הגדירה את אופיו ואת נשיאותו. האופטימיות הזאת הייתה יותר מסתם הרגל חשיבה. היא נבעה מביטחון עמוק בכוחם של האידיאלים האמריקניים ובעתידם. הוא האמין שדמוקרטיות גדולות בנויות על בסיס חזק של הסכמה ... כל ממשלה אשר מסתמכת על דיכוי בנויה על חול ...

"אנחנו נעמוד לצידן של אותן אומות אשר נעות לעבר החרות — נעמוד מול אותן אומות אשר שוללות את החירות ... ונדגיש שוב ושוב שהעתיד יהיה של אלה אשר נהנים מן החירות...".

בוש אמר שעשרים שנה קודם לכן רונלד רייגן ביקר בספינת הצי קונסטליישן ואמר למלחים שם שאמריקה אסירת תודה להם. בעוד שנתיים, בוש אמר, הרייגן תחליף את קונסטליישן. אבל הרייגן היא ספינה שונה לחלוטין.

"האי שעל סיפונה הראשי של הרייגן הוא כמעט באותו גובה כמו בספינות שקדמו לה, אבל יש בו רמה אחת פחות. החלל הריק ימולא בכבלים שיקשרו את הספינה לרשת רחבה המחברת בדרכים חדשות בין מידע לבין כלי נשק. זה יחולל מהפך ביכולתו של הצי להפגין עוצמה אמריקנית ביבשה ובים ... בכל מקום שבו האינטרסים החיוניים שלנו נתונים לאיום...".

הנשיא החדש אמר שהמהפכה הטכנולוגית תשנה את פניה של המלחמה. "היום הרונלד רייגן מתחילה את מסעה אל השחר המזהיר והשלו שהנשיא רייגן סייע בהבאתו. כולנו כאן מאחלים לספינה רונלד רייגן הצלחה ומזל טוב, כפי שאנחנו מאחלים לרונלד רייגן את ברכת האל".

הוא השתמש באירוע כהזדמנות לתת אישור מחודש לעמדותיו של רייגן בדבר העוצמה הצבאית, כפי שכבר עשה במערכת הבחירות, ולאמץ אותן כעמדותיו שלו. הוא השתמש באירוע לא כדי לעמוד על הצורך באיתנות צבאית — אלא כדי לקרוא למען הקצאה מתמשכת של משאבים.

שמתי לב שבוש נראה תמיד כאילו הוא אומר דברים בשבחו של רייגן מתוך עמדה של עליונות מסוימת. ייתכן שזה בלתי נמנע; זו הדרך שבה היום מדבר בשבחו של האתמול. אבל כשהוא דיבר חשבתי לעצמי: בכל פעם שהוא מדבר בשבחו של רייגן, אשר היה שונה מאביו בכל כך הרבה אופנים, אני בטוחה שהוא שואל את עצמו אם המאזינים לו אינם חושבים לעצמם, כן, רייגן היה האיש שאביך לא היה. אני תוהה אם אין שביבֵי תסכול ומרירות הזורמים בדמו. חשבתי: אני בטוחה שתהיה נושאת מטוסים נוספת אשר תושק לפני שהנשיאות שלו תסתיים, אני בטוחה שהיא תיקרא אוניית הצי ג'ורג' ה"ו בוש, ואני בטוחה שג'ורג' ו' בוש ידבר אז לא מתוך עמדה של עליונות אלא כפי שבן מדבר על אב אהוב ופגוע, לא משבח אותו בלי הפסקה אלא מרומם אותו.

הנשיא בוש הצטרף כעת אל הגברת רייגן, אשר הייתה ישובה לשמאלו על הבמה, והשניים הלכו יד ביד אל חרטום האונייה.

התזמורת ניגנה את "מחול החליל של המלח". אחד הקצינים הניח בקבוק יין מבעבע מתוצרת וירג'יניה בידיה של גברת רייגן, אשר היו עטויות כפפות לבנות. הבקבוק היה עשוי במיוחד כדי שהוא יישבר, על מנת למנוע שוב את מה שקרה לבס טרומן כאשר היא השיקה ספינה והבקבוק סירב להישבר גם אחרי יותר מעשרה ניסיונות.

ננסי החזיקה את הבקבוק כפי שילד אוחז במחבט בייסבול. היא אמרה, ברכות, "אני קוראת לך בשם אוניית הצי האמריקני הרונלד רייגן", וכשהיא נסוגה לאחור מישהו מהקהל קרא בקול, "תשברי אותו בשביל הגיפֶּר".2

היא הניפה וריסקה את הבקבוק על חרטום האונייה.

הבקבוק התפוצץ — ולאחר מכן נשמעה השריקה של המספנה, צליל קולו של לווייתן בודד הממלא את האוויר.

הקהל פרץ בתרועות, התזמורת עברה לנגינת "הרימו עוגן", והנשיא החדש והגברת הראשונה לשעבר צחקו וניערו את היין מידיהם.

וכולנו הלכנו הביתה בגשם.

זה היה יום מוצלח. היו בו הרבה חיבוקים, הרבה פרידות ארוכות — "זה האימייל שלי, זה הנייד שלי". הכול הותיר תחושה של משהו מלא חיבה וראוי ו... — ומה?

כאילו כל זה לא ממש הצליח לתפוס את הדבר שלא נתפס, את הדבר שכולנו ניסינו לומר.

חמש מאות איש באו לאירוע ההשקה, אבל בקלות היו יכולים להיות שם אלף או אלפיים ואף חמשת אלפים. היו לפחות אלף שעמדו מחוץ לשער בגשם הבלתי פוסק, מניפים דגלים ומוחאים כפיים. אלה היו אנשים שכולנו הכרנו ואשר עבדו איתנו יחד, אבל מסיבה כלשהי לא זכו להיכנס לרשימת המוזמנים המקרית, ולמרות זאת הם באו בשיירות מווירג'יניה וממרילנד ומניו יורק. הם הביאו איתם את ילדיהם והלכו הביתה ללא מורת רוח, שמחים על כך שהם זכו להיות שם.

בין שהיינו בפנים או מחוץ לשערים ביום ההוא, היה משהו שצמח בקרבנו, משהו שהיה ניתן ממש לראות באותו סוף שבוע. היינו כמו חיילים משוחררים, כמו אנשים שעברו משהו ביחד. זו הייתה הסיבה שבגללה השלכנו את עצמנו איש בזרועות אחיו כשלא נהגנו לדבר זה עם זה. הרגשנו כמו אנשים אשר נלחמו יחד למען עניין משותף, אשר הצטופפו יחד בחפירות בצעירותם והקניטו זה את זה: "אתה מדבר יותר מדי", "אתה תמיד חושב שאתה הבוס", "אתה מתנהג כאילו שלא אכפת לך אם ההונים ינצחו!" אבל ספגנו מתקפות בעבר, ועמדנו בגשם הקר. כעת, לאחר שהשתתפנו במלחמות אחרות וראינו את ארצנו במאבקים אחרים, לאחר שעברו עלינו שנות חיים נוספות, הכרנו יותר את החיים וראינו יותר דברים, לאחר שלמדנו להבין את משמעותם של הימים ההם... כן, הכעסים והיריבויות הישנים נמוגו, נעלמו, ומה שנותר היה: אנחנו. ומשמעותו של מה שכולנו היינו שותפים לו.

היינו במלחמה, והיה לנו מנהיג.

אני חושבת שקיימת הסכמה לאומית הולכת וגוברת על כך שרונלד רייגן היה אדם גדול. בפברואר 2001, סקר שנערך על ידי סי־אן־אן, יו־אס־איי טודיי וגאלופ ביקש מאמריקנים לציין שם של אדם אחד אשר לדעתם היה הנשיא הגדול ביותר של אמריקה. המנצח היה רונלד רייגן, עם 18% (אחריו היה ג'ון פ' קנדי עם 16% ושלישי היה אברהם לינקולן עם 14%). אבל אין הסכמה אמיתית לגבי השאלה מדוע הוא היה אדם גדול. הליברלים אומרים שהוא החזיר לנו את גאוותנו, גרם לנו להרגיש טוב. שמרנים מגיבים לכך לעיתים בחוסר סבלנות: הוא היה אדם שסימן דרך אשר משמעותה וייעודה זכו לתמיכת האומה. ההתקדמות שהושגה כאשר ארצנו קיבלה את הרשות ללכת בדרך הזאת היא זו שגרמה לאנשים להרגיש שוב גאווה. זה היה כאילו עדיין היה לנו הכוח לשנות דברים.

ויש עוד משהו. כשרייגן התחיל הוא היה "הראשון", אבל לאחר מכן הוא הפך ל"אחרון". הוא היה מושל קליפורניה הראשון, השחקן הראשון, הגָרוש הראשון, השמרן המודרני הראשון הרציני בתפיסת העקרונות שלו אשר הפך לנשיא. והוא הפך לאחרון — האחרון, עד כה, מבין הגדולים, האחרון בעל הנוכחות המסיבית של אונייה. האחרון אשר הוביל בדרך אשר הרוב הגדול של האמריקנים מכל השכבות — פשוטי העם העמלים למחייתם — נתנו בה את אמונם באופן אינסטינקטיבי מאחר שהם ידעו שהוא ינסה לעשות זאת בצורה הנכונה. נסו לתאר לעצמכם את רונלד רייגן קורא סקר דעת קהל כדי ללמוד ממנו כיצד הוא אמור לחשוב.

ביום ההוא של השקת נושאת המטוסים רייגן, הייתה תחושה שלא נזכה יותר לראות מישהו שדומה לו, מחשבה מנוגדת בתכלית לדרך חשיבתו של רייגן בשל היותה פסימיסטית. אבל יש בכך כדי להסביר את מה שקורה לאנשים שאהבו אותו כשהם שומעים שוב דברים שהוא אמר או עשה. עובר עליהם מעין גל, אשר מתגנב אליהם בחשאי ומפתיע אותם במלאותו. בחור צעיר בלוס אנג'לס צופה בהקלטה של רייגן כשהוא מדבר עם ידידיו על שנות צעירותו, וכשהוא מסיט את מבטו עיניו דומעות.

דייב פישר, איש עסקים בהווה שבמשך שנים שימש עוזרו האישי של רייגן, מספר לי תוך כדי ארוחת צוהריים במלון בוושינגטון שהוא חשב שזיכרונותיו מן האיש הזקן יתפוגגו, שהוא יחשוב על הימים ההם פחות ופחות. אבל הימים ההם לא נסוגו מתודעתו. הם תופסים מקום גדול יותר. הוא מספר על הרגע שבוא הוא נפרד מרייגן בחדר הסגלגל ועיניו מתמלאות בדמעות ואנחנו יושבים שם, מכשיר ההקלטה מסתובב חרישית.

"אהבת אותו", אני אומרת, והוא מניע את ראשו ומחייך כאילו כדי לומר, כן, ולא ידעתי עד כמה.

יש משהו באיש הזקן הזה, משהו שהוא מעבר לפעולה הבודדת או לניצחונות המסוימים שניתן להצביע עליהם, משהו המעלה דמעות בעיניהם של אלה שהכירו אותו. הם רואים את הסוף מתקרב והם מביטים אחורה וחושבים: הוא היה ענק. הוא היה הענק שלנו, הוא היה ענק של ההיסטוריה, כעת אנחנו יודעים זאת, והיינו רוצים לחבק אותו ולנענע אותו כדי לעזור לו להירדם.

אבל מה שקובע הוא מה שחושבים הצעירים, מאחר שמה שהם חושבים הוא מה שהעתיד יודע. הגברים והנשים הצעירים על נושאת המטוסים רייגן, אלה שרב החובל אמר שהם בני תשע־עשרה ועשרים, אשר רק נולדו כאשר רונלד רייגן הפך לנשיא — מה הם חושבים, כיצד הם רואים אותו?

הדבר האחד שכל אלה יודעים על רייגן הוא שהוא היה כוכב קולנוע. מה שהם למדו מאז שהם עלו על הספינה הוא שהוא היה ידיד של הכוחות המזוינים.

איש חיל האוויר בריאנט הרננדז, בן תשע־עשרה, נולד ב־9 באפריל 1982 וגדל בדרום הברונקס. הוא נהנה לראות נושאת מטוסים "נבנית מהיסוד ומעלה". הוא סיפר לי שהוא זכר כיצד רייגן סיים את כהונתו וג'ורג' בוש הראשון החליף אותו. לאחר מכן הוא צחק ואמר שהוא הקדיש יותר תשומת לב לצבי הנינג'ה ולחתולי הרעם בימים ההם. שאלתי מה הוא יודע לגבי רייגן. שהוא היה שחקן, הוא אמר, ושהוא הפך לנשיא. "ושהיה לו אכפת מהצבא".

אשת חיל האוויר ג'סיקה טסטון מג'קסונוויל, פלורידה, נולדה ב־10 בדצמבר 1980, שבועות מספר לאחר שרייגן נבחר לנשיא. היא "שואפת להיות חשמלאית מטוסים", לעבוד על החלקים האלקטרוניים של המטוס. היא זוכרת שהיא "ראתה דברים בטלוויזיה על רייגן". יש לה הקלטה שלו כשהוא מדבר. התחושה שלה לגביו היא שהוא "היה איש טוב". היא מוסיפה, "אני חושבת שזה נהדר שהוא התקדם מהיותו שחקן להיותו נשיא".

באופן טבעי, כמה מאנשי הצוות הבוגרים יותר זוכרים יותר. הקצין הזוטר ג'וזף אגילאר, בן שלושים, היה בן עשר, בבית ספר יסודי במיאמי, כאשר שמע לראשונה על רייגן. הוא זכר את הפלישה לגרנדה, וזכר את רייגן מדבר על "פרויקט מלחמת הכוכבים". המלח לעתיד חשב אז שזה היה יכול להיות כמו בסרט ושאולי הוא יוכל להשתתף בזה. הוא למד אלקטרוניקה, וכעת הוא כאן. "אני זוכר את נפילת החומה", הוא סיפר לי. "ראיתי אז סרט על מזרח גרמניה, ורייגן ניסה להשפיע על המצב, להתגבר על כך. ראיתי בסי־אן־אן את החומה נופלת ומתנפצת לרסיסים".

והקצין הזוטר טרוויס ליטל, בן שלושים וארבע, מרוברסונוויל שבצפון קרולינה, שאוכלוסייתה מונה 1,200 תושבים, אמר שהוא זוכר את רייגן כשהוא רץ לנשיאות. "אני זוכר את המאמרים, כוכב הקולנוע הופך לנשיא". הוא אמר שהוא לא ידע עליו הרבה כשהוא היה צעיר, אבל עכשיו כל יום הוא לומד יותר, והוא התחיל להעריץ אותו. שאלתי אם לצוות היה שם חיבה לאונייה. כן גבירתי, הוא אמר, אנחנו קוראים לה הגיפר.

כולם שאלו את עצמם איך רייגן היה, וכמה מהם אף שאלו אותי על כך.

כעת הוא אדם זקן וחולה, והוא גר בבית בדרך סנט קלוד שבאזור בל־אייר הירוק, בלוס אנג'לס שבקליפורניה האהובה עליו. יש אנשים שמאכילים אותו ודואגים לביטחונו ומוודאים שהוא איננו ער ומסתובב בבית ללא ידיעתם. יש שטיח על הרצפה ליד מיטתו אשר עשוי באופן המאפשר להם לדעת מתי הוא קם. הוא כבר לא כל כך יכול לדבר, אינו מסוגל לנהל שיחה, איננו ממש נוכח.

ועדיין, עם כל זה, האדיבות טבועה בו כל כך חזק, וכך גם ההערכה כלפי אחרים, שכאשר הוא פוגע בזרועה של האישה שמאכילה אותו הוא יאמר, במבטא מושלם, "הו, אני מבקש את סליחתך". וכל מי שנמצא איתו מתחלחל, מאחר שזה נראה כאילו הוא שם, לוקח חלק בהתרחשויות.

מה שנכון, באופן כלשהו.

ננסי נמצאת איתו מדי יום ביומו, שומרת עליו בבית, אינה מאפשרת לאף אחד לראות אותו מלבד ילדיו והצוות שמסייע לו. טוב לזכור אותו כפי שהוא היה כאשר כל כוחותיו היו איתו, היא אומרת. שכולם יזכרו אותו כפי שהוא היה.

לפניכם, אם כן, הניסיון שלי להציג אותו כפי שהוא היה — לספר את סיפור חייו ולהביט במשמעותם, להביט במי שהוא היה כאדם. כיום מקובל לראות אותו כאדם רגיל אשר עשה דברים בלתי רגילים, וזהו האופן שבו אני ראיתי אותו במשך הרבה שנים. אבל ככל שאני חושבת יותר ומקשיבה יותר, קוראת וזוכרת, אני נוטה יותר לחשוב שהוא לא היה רגיל כלל. הוא לא היה כמו אנשים אחרים. היה ייעוד ענק כלשהו שבא לידי פעולה בתוכו.

אז הבה ואספר לכם עליו.

הבה ואנסה לומר את מה שעדיין לא כל כך נאמר.

הבה ואספר לכם על האיש הזקן מדרך סנט קלוד.

כינויו של בוש הבן, על שם ההיגוי הטקסני של שם אות דבליו שבראש שמו האמצעי. ההערות בתחתית העמודים הן הערות המערכת העברית.

כינוי החיבה שניתן לרונלד רייגן בעקבות תפקידו הגדול הראשון כשחקן קולנוע.