האם אינך רוצה בי

אור קטן

השמועה עברה מפה לאוזן כשהגיעו לבית הספר ביום ראשון. מיד אחרי הצלצול נכנס לכיתה סגן המנהל נחמיה. סגן המנהל נחמיה היה חמור סבר ושחום, בעל פנים רזות ומצח גבוה שמעליו שיער דק, תמיד מסורק לאחור. שתיים מאצבעותיו ביד ימין היו משותקות, ומאחר שזו היתה היד החזקה שלו, ובה כתב על הלוח, האצבעות המשותקות בלטו לעין. סגן המנהל נחמיה ידע שהילדים נלחצים למראה כף ידו, והוא נהנה להשתמש בה. לפעמים, כששמע מאחורי גבו לחשושים בזמן שכתב על הלוח, הוא היה מסתובב בהפתעה, ובמהירות בליסטית אדירה משגר את הגיר מידו העקומה היישר אל המלחשש. הוא תמיד ידע על מי בדיוק לזרוק את הגיר.

"אולי שמעתם," פתח ואמר סגן המנהל נחמיה באותו בוקר, "שנער טבע אתמול באגם. כוחות חילוץ וצוללנים מחפשים ברגעים אלה את הגופה." עיניו מזרות האימה נדדו הלוך ושוב על פני הכיתה, בעודו מניף את ידו הפגומה. "אני מתרה בכם," אמר, "לא להתקרב לשם לעולם. הקרקעית בוצית ובולעת את כל מי שנכנס אליה." הוא שתק. אף אחד לא פצה פה.

קרמיט העביר את מבטו על פני הכיתה, עד שנעצר על עיניו של גרשון מָן, שבתגובה הרים גבה מעל המשקפיים שלו. קרמיט כיווץ את העיניים והמשיך לשוטט בהן אל ירכתי הכיתה, עד שמבטו נחת על עיניו הירוקות־מנומרות של שְנַייד, שהביטו בו בחזרה מתחת לתלתליו הג'ינג'יים, ואז פנו וסגרו את המשולש על המשקפיים המלוכלכים של גרשון.

הסכר הגדול עמד בעמק בין שלוש גבעות והר אחד, לא רחוק מירושלים. על הגבעה הראשונה ניצב הכפר, על השנייה שכן המושב שמעבר לעמק, ועל הגבעה השלישית – חלק מירושלים עצמה – היה בית הספר שבו למדו. מעל הכפר התנשא ההר שבראשו שרידים של מצודה צלבנית, ושם גרו הקסטליאנים, שאותם היו רואים בקו 57, בדרכם לעיר או ממנה.

הסכר הגדול נבנה בשנות החמישים כדי להסיט את מי הגשמים לנחל קרוב. פעם קרמיט כתב עליו עבודה בשיעור טבע וגילה שהסכר לא עשה את מה שהיה אמור לעשות. החוקרים שתכננו אותו התבלבלו, והמים בכלל הגיעו למקום אחר. אבל החליטו להשאיר את הסכר בכל זאת, ובכל חורף מאז, בעמק שבין שלוש הגבעות להר, נוצר אגם גדול ויפה, שבימי החורף קרקעיתו היתה בוצית וטובענית, ובקיץ, רגע לפני שהתייבש, משך נחילי יתושים שפשטו על היישובים מסביבו. קרמיט תמיד הרגיש שהם אהבו להתנפל במיוחד עליו, כי הוא גר ברחוב הארזים, ממש מול הסכר. היה לו את הנוף הכי יפה בחורף, ואת היתושים הכי רעבים באביב.

שלטים חלודים היו מוצבים סביב האגם, ועליהם היתה מצוירת דמות של ילד מבועת, מרים את הידיים ופותח את הפה, המים מגיעים לו עד העיניים, ומעל ראשו כתובת מבהילה באותיות אדומות, "סכנת טביעה – לא להתקרב!" למרות השלטים, הילדים הגדולים בכפר אהבו לשוט באגם ברפסודות, שאותן בנו מסֵנָאדות, קרשים וחביות ריקות, וגם הקטנים היו יורדים בשבתות אל שפת האגם ומתחננים לסיבוב על הרפסודות. למרות השלטים, בשבת אחת של חורף, שבת עם שמש מנצנצת, מישהו נלכד בבוץ הטובעני, והבוץ משך אותו אליו.

הם יצאו לדרך מיד אחרי הצלצול להפסקה הגדולה, בסוף השעה השנייה. קרמיט הוביל. קרוב מאחוריו, מתנשם באוזנו, הלך גרשון, ואחרון שְנַייד, איטי מחבריו, עם הרבה יותר גוף להזיז. הם עלו בכביש מבית הספר היסודי אל התיכון החקלאי, המשיכו עד קצה הרכס, וצפו אל הסכר. עד אז לא אמרו אף מילה, היתה ביניהם הבנה טלפתית מה יעשו עוד מהרגע שסגן המנהל סיפר על חילוץ הגופה. עכשיו שנייד ניצל את ההפסקה בהליכה ושאל, "מי מת?"

קרמיט התפלא על השאלה. "מאיפה לנו לדעת?" אמר.

"נחמיה אמר 'נער', לא?" אמר שנייד.

גרשון אמר, "הוא לא אמר 'בנאדם'?"

"לא," אמר קרמיט, "הוא אמר 'נער'. למה, שנייד?" קרמיט ידע על מה שנייד חושב, ממה הוא מפחד.

"סתם," אמר שנייד, כאילו באדישות. "מה אכפת לי בכלל."

"יאללה, באנו לקשקש או לראות?" חתך קרמיט, "אין הרבה זמן עד סוף ההפסקה."

הם הכירו את ההרים האלה היטב, הלכו בהם הרבה, בשמש ובגשם, בלילה וביום, בחבורות או לבד. ידעו באיזה טרסות נמצאים הקברים העתיקים, איפה שרידי הבונקר הבריטי, ולאן מוביל כל שביל.

מקצה הרכס השתפלה ירידה קלה דרך השיחים, הקוצים והמחטים, שלאחר הגשם נידף מהם ריח חריף. קרמיט ירד בזריזות ומאחוריו חבריו. מהדרך הבחינו בסרטים האדומים שפרסו השוטרים באתר הטביעה, ולאחר מכן ראו את הצוללנים עם בלוני החמצן וחליפות הגומי השחורות, ובמרחק מה את ניידות המשטרה, קרוב ככל שהצליחו להגיע בדרכי העפר המשובשות. כשהתקרבו ממש למקום, קרמיט כרע, וגרשון ושנייד אחריו.

"הרגו אותו, או שהוא נפל למים וטבע?" לחש שנייד.

"שנייד, מאיפה לנו לדעת? בוא נסתום עכשיו," ענה קרמיט.

שנייד שפשף את זרועו במרץ. "אוף, נגע בי סרפד," התלונן. קרמיט וגרשון הפנו אליו מבטים חסרי סבלנות.

ביום הקודם כולם היו במגרש. קרמיט שיחק כדורגל בצד אחד, שנייד וגרשון שיחקו כדורסל שלוש על שלוש בצד השני. גם אייל טראוויס שיחק איתם, וברגע כלשהו נפל. כשגרשון הבין ששנייד דחף אותו, הוא צעק, "שנייד, עזוב אותו!" טראוויס קם ורץ הביתה בראש מושפל ועם דמעות בעיניים. שנייד חייך אל גרשון, וגרשון נענע בראשו, כאומר, "אתה לא נורמלי". שנייד היה גדול וחזק בהרבה מכל הילדים בכיתה. גרשון אמנם היה רזה ולא שרירי, אבל גם ממזר וערמומי. ואילו טראוויס היה רק צִפלון. הוא לא אהב ספורט ובקושי הגיע למגרש. בהסעות לבית הספר היה יושב לרוב עם האוזניות של הווקמן על הראש, הקשת הכסופה שלהן נחה על שׂערו הבהיר והרך. ההורים של טראוויס התגרשו, והוא ואחיו הקטן נשארו עם אבא שלהם בכפר. קרמיט, שהבחין בזווית עינו בטראוויס נס מן המגרש, שאל את גרשון ושנייד מה קרה לו. גרשון ענה "כלום" ושנייד "שום דבר" – באותו הזמן.

עכשיו הם כרעו מאחורי שיח וצפו בהתרחשות. שנייד גירד את ראשו וזז והתמקם מחדש בלי הרף. גרשון היה מרוכז בסצנה שנגלתה לעיניהם. קרמיט התעצבן על שנייד, אבל מיקד את תשומת ליבו בשני הצוללנים בחליפות הבוציות והרטובות, שישבו על סלע קרוב למים, על ראשיהם משקפות מוסטות, ובידו של אחד מהם כריך. לידם עמד שוטר במדי תכלת, שדיבר והניע את ידיו בתזזיתיות. גנרטור קטן טרטר סמוך אליהם. שנייד לחש, "מה זה?"

קרמיט ענה "ששש...", אבל הסתכל לאן ששנייד הצביע. ליד הגנרטור הקטן היתה פרוסה שמיכה, ועליה משקפות, שנורקלים, בלוני חמצן ועוד כמה חפצים. קרמיט משך בכתפיו, "מאיפה לי לדעת?"

חלפו שתי דקות. לא קרה דבר. שנייד לפת את ידו של קרמיט והציץ בשעון הקסיו המוארך עם המחשבון. קרמיט עיווה את פניו בכאב, ומשך בכוח את ידו, להשתחרר מהאחיזה. שנייד סימן חמש אצבעות – עוד חמש דקות נגמרת ההפסקה, צריך לחזור! קרמיט משך בכתפיים. הוא לחש לשנייד, "ואם זה טראוויס? נשאיר אותו ככה לבד?" שנייד מצמץ והרים את מבטו אל הצוללנים. המים נראו אפורים ומאיימים, כמו השמים.

גרשון לחש, "אל תדבר שטויות. טראוויס לא בא לפה וזרק את עצמו ככה למים."

"אולי הוא לא התכוון?" אמר קרמיט, "אולי הוא רק בא לשבת ליד המים אחרי שהרבצתם לו, ואז הבוץ משך אותו?"

"לא הרבצנו לו!" לחש גרשון, מזועזע. שנייד נתן לקרמיט מכה על היד ונופף באצבע. "אנחנו לא הרבצנו לאף אחד! אל תגיד את זה!"

"טוב, סתמו עכשיו," אמר קרמיט. הוא רעד מהקור.

הצוללן עם הכריך סיים אותו, ונעמד. חברו נעמד לצידו. הם נעלו סנפירים, העמיסו בלוני חמצן על הגב, רכסו את חליפות הצלילה והרכיבו את המשקפות על העיניים. גרשון וקרמיט החליפו מבטים נרגשים. שנייד רכן קדימה ולחש, "אני הולך, נגמרה ההפסקה, נחמיה יהרוג אותנו."

קרמיט נענע "לא" בראשו. גרשון שם אצבע על הפה, להשתיק את שנייד. הצוללנים נכנסו בהליכה איטית לאחור לתוך מי האגם הבוציים. שוטר נוסף הצטרף לשוטר שדיבר עם הצוללנים. השוטר החדש רטן לתוך מכשיר קשר. אחריו הגיעו עוד שני צוללנים מצוידים, ולאחר מכן הופיעו האנשים של מגן דוד אדום. בבת אחת צצו הרבה אנשים, קמה המולה. קרמיט חשש שמישהו מהם יקלוט אותם פתאום.

"מה קורה? לא רואים שום דבר," התלונן שנייד.

"ששש..." הגיב קרמיט.

"מה ששש...?" זעף שנייד. פתאום שנייד נדחק ועבר בין קרמיט לגרשון, הודף אותם לצדדים.

"מה אתה עושה?" גרשון כבר לא לחש. שנייד לא ענה, הגיח מאחורי השיח, עבר מתחת לסרט הסימון, זחל עד סמוך לגנרטור, אל השמיכה עם הציוד, ובאותה פתאומיות הסתובב לאחור וחזר. למרות גופו הגדול הוא נע כמו חתול, בשקט ובזריזות.

קרמיט שאל, "מה עשית? אתה לא נורמלי!"

שנייד משך בכתפיו והכניס יד לכיס המכנסיים. "שום דבר," אמר, "אני הולך, ההפסקה נגמרה, נחמיה יהרוג אותנו. אם אתם נשארים, זבשכ"ם."

גרשון וקרמיט הביטו זה בזה. "למה הלכת לשם?" לחש גרשון.

שנייד משך שוב בכתפיו. הוא התנשם במהירות. המכנסיים שלו היו מוכתמים בגושי בוץ. צלילי שכשוך נשמעו מכיוון המים, מכשירי הקשר פצפצו. אחד השוטרים צעק. יד עלתה מתוך המים, הצוללנים התקבצו סביבה, ויצאו איתה לאט. הגופה נמשתה מהמים – עיני הבנים קרועות מול המחזה – איבר אחר איבר, עד שהופיעו הנעליים. פלדיום! קרמיט וגרשון ירו מבטים זה בזה. שנייד כבר פנה ללכת משם.

"שנייד! חכה!" שנייד המשיך להתרחק. הוא טיפס בשביל החלקלק, נאחז באבני הטרסות, ומשך את עצמו מעלה, עד שהגיע לשביל. אבן או שתיים הידרדרו עד חבריו למטה, שכבר חזרו לצפות במתרחש.

הגופה הונחה על אלונקה, שמיכה הובאה במהירות, ובזמן שכוסתה קרמיט הבחין בעור הלבן, בהיר יותר משראה מימיו, ובפיסת שיער כהה צמודה לקרקפת. את הפנים לא ראה. נעלי הפלדיום בצבצו מעבר לשולי השמיכה. המים הכהו את צבען, אבל היה ברור שאלה פלדיום בז', כמו של טראוויס. "זיהית? זה טראוויס?" הוא שאל את גרשון, וזה משך בכתפיו. עוד אבן התגלגלה לעברם, והם הפנו את הראש למעלה. שנייד כבר היה רחוק. עוד רגע יגיע לבית הספר החקלאי.

גרשון וקרמיט הוסיפו ללטוש עיניים בגופה המכוסה. הם לא רצו לחזור לפני שיֵדעו. בעיניו של קרמיט נקוו דמעות. הוא ניגב אותן בשרוול. מישהו באפודה זוהרת של מגן דוד אדום הגיע, הפשיל את השמיכה, ושוב נגלו לעין קווצות שיער, עור ומכנסיים, אבל מהזווית הנמוכה שבה כרעו לא היה אפשר לראות יותר. האיש הצמיד שתי אצבעות לגרונו של המת, והסיט עוד את השמיכה, בודק לאורך הגוף. הוא אמר, "תעזרו להפשיט." אחד הצוללנים אמר, "בטח, שנייה," שלח יד למותני חליפת הצלילה ומישש את גופו. "מישהו ראה את הסכין שלי?" הוא הסתכל סביב על הארץ ועל השמיכה. האיש ממגן דוד אדום חיכה על הברכיים לצד הגופה, והצוללן חיפש בכל מקום, התרחק קצת מקו המים והתקרב אל השיח שמאחוריו כרעו קרמיט וגרשון, שעכשיו השפילו את הראש, עצמו את העיניים וכמעט הפסיקו לנשום.

"מה זה? מה אתם עושים פה, ילדים?"

שניהם פקחו את העיניים והרימו את הראש לאט.

הצוללן אמר להם לקום. הלב של קרמיט דפק ופיו היה יבש. גרונו נע בתנועת בליעה. דאגנו, הוא רצה להגיד. אנחנו פוחדים שהילד שטבע שם זה חבר שלנו. רק רצינו לראות. אנחנו נחזור עכשיו לבית ספר. סליחה. אבל הוא לא פצה פה ורק הסתכל בציפייה על גרשון, שלא הצליח להגיד אלא: "כלום."

"כלום? מה כלום? איפה הסכין שלי?"

קרמיט וגרשון הסתכלו עליו, מבולבלים. מאחורי הצוללן הגיע שוטר. זה היה יותר מפחיד – שוטרים יותר מאיימים מצוללנים. השוטר אמר, "ילדים, איך הגעתם לפה? אתם יודעים שזה שטח סגור? אתם יודעים שמסוכן להיות פה?"

קרמיט אמר, "כן. אבל נשארנו מחוץ לסרטים." הוא הצביע על סרטי הניילון האדומים שתחמו את השטח שבו פעלו הצוללנים.

"מאיפה באתם?"

"אנחנו מצטערים. נחזור לבית ספר," פלט קרמיט, והסכר נפרץ. "יש לנו שיעור שלישי. תושב"ע. עם המנהל צבי. אנחנו כבר מאחרים. לא נפריע לכם. אנחנו פוחדים שזה החבר שלנו שם." הוא העיף מבט חששני בגופה שעל האלונקה. נעלי הפלדיום עדיין היו שם, מציצות מחוץ לשמיכה.

השוטר הוציא מכיס החולצה שלו פנקס ועט. הוא כתב בפנקס את השמות של קרמיט וגרשון, שמות ההורים שלהם, מספרי הטלפון, שם בית הספר. הצוללן אמר לו להפסיק עם זה ולשאול אותם איפה סכין הצלילה שלו.

גרשון אמר, "אנחנו לא רוצים להפריע. אנחנו לא חשובים. אנחנו פשוט נלך עכשיו. בסדר?"

השוטר והצוללן ענו לו ביחד, "רגע!" והשוטר הוסיף, "לא כל כך מהר..." הוא הסתכל בפנקס שלו, "...גרשון. תיתן לי לסיים." העיניים של קרמיט שוב התמלאו דמעות. איזו טעות. איך הסתבכו סתם. למה שנייד ברח ועשה רעש? השוטר תופף על הפנקס עם העט שלו ובחן אותם בעיניו. החובש צעק מאזור האלונקה, "אתם מביאים סכין או לא?"

הצוללן שאל, "נו, איפה הסכין?" קרמיט וגרשון לא ענו. "היתה לי פה סכין צלילה, משוננת, עם ידית צהובה..." הוא הצביע על חליפת הצלילה שלו. באזור המותניים היתה שמוטה לולאה ריקה. "איפה היא?" שאל בזעם, "איך אתם מעיזים לגנוב..."

"לא גנבנו כלום!" ענה גרשון.

"אז איפה היא?"

"לא ראינו שום סכין! אם אתה רוצה, תחפש עלינו!"

"אל תצעק עליהם," אמר לו קרמיט.

גרשון אמר, "אולי שנייד לקח אותו? הוא היה פה איתנו, והוא זחל לשם, לא ראינו מה הוא עשה בדיוק. זה לא אנחנו!"

קרמיט עצם את העיניים והניע את ראשו. לא חכם להזכיר את שנייד. "גרש, לא," הוא אמר.

"מה?" פנה השוטר אל גרשון. "מי זחל? איפה הוא?"

"הוא ברח," אמר גרשון. "הוא פחד, כי ההפסקה נגמרה וסגן המנהל נחמיה אמר שמי שילך לסכר... קוראים לו יואב שניידר!" הקול של גרשון צפצף, וגם לו היו דמעות. המשקפיים שלו גלשו לו לאורך האף, והוא העלה אותם עם האצבע בחזרה למקומם.

השוטר גיחך. "שניידר? מה אתה אומר."

הצוללן אמר, "תמצא את ההורים שלהם ותן להם קנס על גניבה משוטר במילוי תפקידו. וגם על התחצפות."

"אֶה, סליחה," אמר השוטר, "אל תגיד לי מה לעשות."

"זה לא אנחנו," התחנן קרמיט. "אנחנו לא עשינו כלום. זו לא אשמתנו. אנחנו רק דאגנו שחבר שלנו טבע, הוא לא בא היום לבית ספר, ואתמול... אין לנו שום סכין..." הוא ייבב.

השוטר אמר לצוללן, "אני לא יכול לתת קנס בלי הוכחה. הם לא גנבו משוטר במילוי תפקידו, לא גנבו ממני כלום. והם לא התחצפו, תראה איך הם בוכים." הוא הסתכל בפנקס שלו ואז פנה אליהם. "תשמעו... עמית כרמי וגרשון מן. תרוקנו את הכיסים."

לקרמיט היה מטבע של לירה. לגרשון – איזשהו פתק. השוטר מישש מעט את הבגדים שלהם ופסק, "כלום. זה לא הם."

"לא יכול להיות," אמר הצוללן. "אולי הם זרקו אותה לשיחים, תגיד להם לחפש." כולם הסתכלו סביב.

השוטר אמר, "מה אמרת, ילד? שזה חבר שלכם שטבע? הוא היה איתכם פה ונכנס למים?"

לקרמיט לקח רגע להבין שהשוטר חזר לחלק קודם של השיחה. "מה? לא. הוא לא הגיע לבית ספר."

"מה השם שלו?"

"אייל טראוויס. יש לו פלדיום כאלה..."

"זה בסדר," אמר האיש שטיפל בגופה ליד המים, "הצלחתי להפשיט אותו. אני ממשיך בבדיקה."

"לא בסדר!" צעק הצוללן. "חסרה פה סכין צלילה! ואסור להם להיות פה! זו הסגת גבול. תעצור אותם!"

"רגע." השוטר החזיר את הפנקס לכיס. "אייל? זיהיתם שזה הוא?"

גרשון נענע בראשו לשלילה. קרמיט אמר, "לא ראינו. רק הפלדיום..."

"אתם רוצים להסתכל רגע?" אמר השוטר. הוא צעק, "חובש, אני מביא את הילדים שיסתכלו. אם יהיה לנו זיהוי ראשוני, זה יחסוך כאב ראש."

גרשון נראה מבוהל. קרמיט אמר, "אֶההה... אנחנו לא..."

"בואו, בואו..." השוטר הלך אל הגופה וסימן להם להתקרב. "גרשון עם המשקפיים, נכון? ואתה, עם הנמשים...?"

"עמית," לחש קרמיט.

הצוללן השני אמר, "תשמע, אני לא בטוח שילדים..."

"תתקרבו, תתקרבו."

הם התקרבו עד שעמדו ליד הגופה על האלונקה, כבר לא נעולה פלדיום. כפות הרגליים היו לבנות, השוקיים עור ברווז. שאר הגופה היתה מכוסה בשמיכה, הבגדים לידה. גרשון שוב ושוב הצמיד את המשקפיים שלו לגשר האף, וקרמיט רעד.

"תראה להם את הפנים שלו."

הידיים של קרמיט קפצו מעצמן, לכסות את עיניו. מבעד לאצבעות הוא פזל הצידה אל גרשון. פחד מוות. ומה אם זה הוא? עברה במוחו המחשבה שאם זה טראוויס, כולם יבינו למה הם דאגו והלכו לסכר לראות. ובגלל שהם עזרו למשטרה לזהות, אפילו סגן המנהל יתגאה בהם. אחרי שנייה קרמיט התבייש וניסה לגרש את המחשבה הזאת מראשו.

"אל תפחדו. שתי שניות, ואני משחרר אתכם," אמר השוטר.

קרמיט הוריד את הידיים מעיניו והסתכל על גרשון, שהסתכל אליו בעיניים שכבר ראו, שכבר ידעו. גרשון בכה. קרמיט השפיל את מבטו וראה את הפנים. העור בהק מלובן, היה כמעט שקוף. השיער היה הכי שחור שראה אי־פעם, כמעט כחול מרוב שהיה שחור. קרמיט החזיר את מבטו אל גרשון, משקשק בכל גופו, ופרץ גם הוא בבכי.

"נו?" שאל השוטר, "זה אייל הזה שלכם?"

"לא," אמר גרשון בקול רפה. הוא בכה חזק כל כך, עד שנאלץ לכרוע על האדמה. גם קרמיט עשה כמוהו, ובכה ובכה.

"למה אתם בוכים? זה החבר שלכם או לא?"

קרמיט נענע בראשו. הילד הזה יותר גדול, אולי בן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה. ועם שיער שחור, לא בהיר כמו של טראוויס, שגם כשהיה רטוב, היה יותר חום משחור בוהק. והפנים של הילד הזה לא מעוינות כמו של טראוויס, והשיניים קצת בולטות. זה לא הוא.

"אני רוצה ללכת," אמר קרמיט לשוטר. "תן לנו לחזור לַבית ספר שלנו."

"רגע," אמר הצוללן. "מה עם הסכין?"

"זה לא אנחנו!" השתחררה פתאום לגרשון הלשון, "אם מישהו לקח, אז זה שנייד."

"די, גרש! סתום כבר עם שנייד!" אמר קרמיט.

השוטר והצוללן הביטו בהם בפליאה, ואז זה בזה. לבסוף השוטר אמר, "טוב, מספיק. אני משחרר אותם."

"יש לך את כל הפרטים שלהם, נכון?" אמר הצוללן, "אני אגיש תלונה על גניבת סכין."

"לא גנבנו, אומרים לך!" צעק גרשון. הצוללן נתן בו מבט עצבני.

קרמיט אמר, "גרשון, די."

"יאללה," סיכם השוטר, "תעופו עכשיו בטיל לבית הספר. ואל תתקרבו יותר בחיים לסכר!"

בדרך חזרה, עדיין רועדים, ניסו להבין את מה שראו. "אבל איך הוא מת?" שאל גרשון.

"הוא טבע, הבוץ משך אותו."

"אבל איך הוא הגיע לשם? מישהו דחף אותו? למה?"

"הוא בטח הלך לטייל ונפל."

"אבל למה שייפול? יש שלטים. כולם יודעים שאסור להתקרב למים."

"גרש, מאיפה לי? הוא כנראה נפל איכשהו, בטעות. הוא כנראה לא שם לב לשלטים."

קרמיט שקע במחשבות על הילד שטבע. מי הוא? איפה ההורים שלו? הם מחפשים אותו? יש לו אחים ואחיות? גרשון אמר, "הפסדנו את השעה השלישית. מה נגיד?"

"נגיד שעלינו לבית ספר החקלאי."

"ומה עשינו שם?"

"הלכנו לקיוסק ונתקענו."

"אבל הקיוסק לא נפתח עד הצהריים. ואסור ללכת לקיוסק. זה לא תירוץ טוב."

קרמיט לא ענה. השתיקה הקיפה אותם למשך כמה צעדים. גשם דקיק החל לרדת. "איזה בן זונה שנייד," אמר קרמיט, "אתה חושב שהוא גנב את הסכין? ראית איך הוא פחד? כשהוציאו את הגופה מהמים, הוא מת מפחד וברח. במיוחד כשהוא ראה את הפלדיום. הוא גם עשה רעש, ובגלל זה הם ראו אותנו. הוא בטוח הלשין לנחמיה."

גרשון אמר, "הוא לא ילשין. הוא חבר שלנו. והוא לא עשה הרבה רעש, הצוללן גילה אותנו כי הוא בא לחפש לידנו. אתה ראית סכין? אני לא ראיתי כלום."

"מה יעשו עכשיו עם הילד הזה?" אמר קרמיט. הם צעדו מכווצים, בפנים חיוורות, בוהים בשביל הבוצי.

"אולי נגיד שהלכנו להר לחפש צמחים וחרקים לביוטופ?" הציע גרשון, "והפכנו אבן, וראינו מתחתיה עקרב צהוב, ופחדנו לזוז, שלא ינגוס אותנו, ולא שמנו לב לזמן, ובסוף אני הרגתי אותו עם אבן..."

"אתה הרגת?"

סגן המנהל ארב להם ברחבה הגדולה שבכניסה לבית הספר. האצבעות בכף ידו הימנית נראו משותקות מתמיד.

"תסתום ת'פה שלך, עמית כרמי!" הצרחה מקפיאת הדם של סגן המנהל נחמיה היתה נקודת השיא במשפט השדה שניהל מול השניים בחדרו כמה דקות אחר כך. גרשון וקרמיט ישבו מולו בראשים מושפלים, זיעה ניגרת על פניהם הלוהטות. החימום בחדר היה בלתי נסבל, והם ערגו לקרירות שהרגישו בחוץ, ליד הסכר. "אל תספר לי סיפורים!" הוא המשיך לשאוג, "על עקרבים צהובים שהרגת!" קרמיט הרים את עיניו בזהירות ונתקל במבט האטום של נחמיה הנעוץ בו. גרשון הציץ אל קרמיט, מרוצה בעליל שחברו גנב לו את סיפור העקרב. קרמיט המשיך לספוג בהכנעה את הצעקות של נחמיה, דמעות טריות בעיניו. כשיצאו, נעלי הקיקרס של שניהם השאירו שובל של בוץ ועלים לחים על רצפת המשרד.

בדרך לכיתה, קרמיט אמר לגרשון ששנייד בטוח הלשין עליהם. איך זה שסגן המנהל חיכה להם בכניסה, ואיך ידע בביטחון כזה שהם הלכו לסכר? גרשון אמר שלא בטוח – נחמיה לא אמר ששנייד סיפר לו. "תפסיק כבר להגן על שנייד!" קרא קרמיט, "תפסיק לפחד ממנו! מי היה יכול להגיד לו, אם לא שנייד? נבלה סרוחה!" גרשון לא ענה. הוא אף פעם לא לקח צד כששנייד וקרמיט רבו. הפעם זה ממש הרגיז את קרמיט. שנייד דפק אותם. הוא גנב את הסכין, הוא ברח, הוא השאיר אותם שם, לחטוף את הצעקות וההאשמות של השוטרים והצוללנים. ואז גם את הצעקות והעונשים מנחמיה. כל זה בזמן שהוא ברח כמו פחדן והתחמק. ואז הוא גם הלשין! וגרשון עדיין לא מוכן לקחת צד?

העונש שקיבלו גרשון וקרמיט מסגן המנהל היה סילוק מהטיול השנתי בעוד חודשיים – יומיים בעין גדי, כולל לינה. מלבד זה, ההורים שלהם הוזעקו בדחיפות לשיחה עם סגן המנהל, שדרש מההורים לתת לצמד עונש הולם משלהם. ההורים החליטו ביחד לתת לשניים שבוע ריתוק לבית. מבית הספר, ההורים המשיכו לתחנת המשטרה.

בסוף יום הלימודים, כשכולם חזרו בהסעה וירדו בכפר, שנייד אמר לקרמיט ולגרשון לחכות עד שכל הילדים האחרים יתרחקו, וסימן להם להיכנס אחריו לתחנת האוטובוס ולשבת על הספסל הירוק. קרמיט וגרשון התיישבו. קרמיט הסתכל על שנייד, שהחזיר לו מבט. גרשון התמקד בנעליים שלו. קרמיט שאל בקול חנוק, "מה אתה רוצה?"

"אתה כועס, קרמיט?" חייך שנייד.

"מה אתה רוצה, שנייד? אנחנו צריכים ללכת הביתה."

"אתם תחכו שתי דקות, כי אני אמרתי לכם לחכות."

"נו, מה אתה רוצה?"

"אתם תשכחו את מה שקרה היום בבוקר," אמר שנייד. "כי לא קרה כלום. אני לא הלכתי איתכם לסכר לראות את הגופה ולא עשיתי כלום."

"אתה גנבת את הסכין?" שאל קרמיט.

"קרמיט, אל תעצבן אותי! מה אמרתי? איזה סכין? אני לא יודע על מה אתה מדבר. לא קרה כלום, ואם אתם תגידו משהו אחר... לא כדאי לכם להגיד משהו אחר." הוא התקרב אליהם, מנסה להיות מאיים. הוא נראה כמעט כפול מהם בגודל.

גרשון המשיך להתמקד בנעליו. קרמיט לא התרגש מהאיום. הוא אמר, "אתה פחדת שזה אולי טראוויס, נכון? בגלל זה ברחת? ראית את הפלדיום וברחת? וגנבת את הסכין?"

"סתום ת'ג'ורה! עופו הביתה!" צעק על חבריו, והשניים קמו ומיהרו לצאת מתחנת האוטובוס. "עופו ואל תחזרו!"

בבית קידמו את פני קרמיט אביו ואמו הזועמים. במשטרה הם קיבלו קנס של מאתיים וחמישים לירות בגין גניבת ציוד מבעל תפקיד. ההורים החליטו שעל קרמיט להחזיר להם את הסכום הזה, והוסיפו קנס משלהם של מאה לירות. "אבל לא גנבנו שום ציוד!" צעק קרמיט, השתולל ובכה. "אני לא מוכן. שיראו לי את הסכין שגנבתי, אם הם אומרים שגנבתי אותה!" הוריו לא השתכנעו. הוא צלצל לגרשון, שאישר שקיבל בדיוק את אותו עונש. קרמיט שאל את גרשון מה הוא עושה. הוא אמר שהוא בחדר שלו עם הכלבה שלו, ויקטוריה, היחידה שלא כועסת עליו, קולע לסל בכדור ספוג. קרמיט אמר, "תקשיב, גרש, בוא נעשה תוכנית."

"איזה תוכנית?" שאל גרשון וליטף ביד אחת את כלבת הטרייר האפרפרה, שהתלתלים הסתירו את עיניה הטובות.

"בוא נפליל את שנייד."

"מה זה 'נפליל'?"

"כאילו, נעשה אותו פלילי."

"מה זה 'נעשה אותו פלילי'?"

"נגיד שהוא היה איתנו בסכר, ושהוא גנב את הסכין של הצוללן. ראינו אותו גונב את הסכין, נכון?"

"אני לא יודע מה ראיתי. הוא עבר את הסרטים האדומים. אני לא יודע מה הוא עשה שם."

"גם אני לא ראיתי בדיוק. אבל בוא נספר שראינו."

"ואז איך תוכיח?"

"זה מילה של שניים נגד מילה של אחד."

"אבל בלי להראות שהסכין אצלו, לא נוכל להוכיח. ושנייד יהרוג אותנו. אני לא יודע אם אני רוצה את ה'נפליל' הזה, קרמיט."

"מאיפה נביא שלוש מאות וחמישים לירות?"

"אני לא יודע. בוא נחשוב. אבל אני לא אלשין על שנייד."

קרמיט ידע שגרשון צודק. שאין להם איך להוכיח ששנייד גנב את הסכין. ושבכל מקרה הם לא יעזו. "הוא בן זונה!" צעק.

"כן," הסכים גרשון. קרמיט הניח את השפופרת בעריסה של מכשיר הטלפון, והליט את פניו בכפות הידיים.

בערב, קרמיט שמע את ההורים שלו מנהלים בטלפון כל מיני שיחות. הם אמרו שהילד שטבע היה מירושלים. בן ארבע־עשרה. הוא טייל לסכר בשבת, לבדו כנראה, זה מה שאומרים, אבל אמא אמרה שמי יודע, אולי היו איתו חברים או משפחה, ולא מספרים שהיו איתו כדי שלא יאשימו אותם. אף שקרמיט ידע שזה לא טראוויס, הוא עדיין לא דיבר עם אייל מאתמול. הוא ניסה לצלצל אליו, אבל לא היתה תשובה.

"מבט לחדשות" התחילה לאחר שהשעון הגדול המנגן על מרקע הטלוויזיה הורה על השעה תשע. הוריו של קרמיט חשבו שאולי יַראו את זה בחדשות, אבל לא היתה שום ידיעה על ילד שטבע בסכר. המשפחה צפתה בכל המהדורה עד סופה, ואבא של קרמיט אמר, "התחרבשה לנו המדינה, עופרה." מני כרמי היה גבר רחב כתפיים ופניו, עם המשקפיים הרבועים, הפיצו נעימות נינוחה. עופרה היתה קטנה וספורטיבית.

אחרי החדשות קרמיט אמר לאמא שלו, "אבל למה הוא מת? איך זה קרה?"

אמא של קרמיט הסתכלה על אביו ואמרה בעדינות, "מני?"

מני אמר, "חושבים שהוא התאבד, עמיתי. אבל אנחנו לא יודעים."

"התאבד? איך זה יכול להיות?" נרעש.

"לפעמים אנשים כבר לא יכולים יותר לחיות," אבא שלו ענה. "אבל אנחנו לא מכירים את הילד. אולי היה לו קשה." הוא הסתכל על בנו. "אני רוצה שתבטיח לי שאם קשה לך, תמיד תבוא ותדבר איתנו, ואנחנו נעזור לך. אל תעשה שטויות. בסדר?" קרמיט הנהן. "וגם האחים שלך, אם אתה רואה שקשה להם ואתה לא מצליח לעזור בעצמך, תבוא אלינו."

"אבל אולי זאת היתה תאונה," עופרה אמרה.

בלילה קרמיט לא נרדם. הוא חשב על הילד שטבע. היה לו עצוב עליו. והוא גם קצת שמח שהוא וגרשון ירדו לסכר, אף על פי שחטפו עונש קשה שלא מגיע להם, שככה הילד יֵדע שילדים באו להיפרד ממנו, ולא רק שוטרים וצוללנים ומגן דוד אדום. הוא קיווה שהיו לו חברים אמיתיים, שיבואו להלוויה להיפרד ממנו.

כשיצא מהבית אחרי שבוע הריתוק, הוא הלך עם רונה עילם והכלב שלה, דייגו, לאורך רחוב הארזים עד המגרש. רונה היתה השכנה שלו, בית ליד בית, וגם היתה הילדה הכי יפה בכיתה, עם עיניים ירוקות ענקיות, וקרמיט רצה להציע לה חברות אבל לא הגיע לזה עדיין, ובינתיים הם טיילו כמעט בכל ערב הלוך־חזור ברחוב שלהם, רחוב הארזים. בהליכה הראשונה אחרי שבוע העונש, רונה אמרה שכל השבוע האחרון היא ישנה במיטה של ההורים. היא לא אמרה למה, וקרמיט לא שאל, אבל נראָה לו שזה קשור לילד מהסכר. כשפגשו את גרשון ליד המגרש, התברר שגרשון לא מכיר את המילה "התאבד". אחרי שקרמיט הסביר לו, הוא אמר, "באמת?" קרמיט הנהן. "אבל למה?" הוא שאל. קרמיט משך בכתפיו. רונה שינתה נושא ודיברה על הכלבים, דייגו וּויקטוריה, שקצת שיחקו זה עם זה, וקצת נהמו זה על זה.

גרשון אמר שהוא לא זוכר מתי היה בחיים שלו שבוע שלם שהוא לא ירד למגרש. אבל כשקרמיט שאל אותו אם כל השבוע הוא ישב בבית והשתעמם כמוהו, התברר שההורים של גרשון נתנו לו לצאת לטייל עם הכלבה. הם אמרו שהטיולים עם הכלבה הם "חובה", כמו בית ספר, ולכן הם לא חלק מהעונש. גרשון אהב לטייל עם ויקטוריה, וכך השבוע של הריתוק כמעט לא היה בשבילו עונש. "אבל ממש מעצבן שכולם יֵצאו לטיול השנתי ואנחנו לא," אמר גרשון.

"גם לא יהיה כיף להרוויח שלוש מאות וחמישים לירות ואז לתת אותן."

גרשון אמר, "יאללה ויקטוריה, בואי הביתה," והילד הממושקף והכלבונת האפרפרה המתולתלת הלכו לדרכם. רונה חייכה אל קרמיט ואמרה, "בוא נחזור גם אנחנו."

כעבור חודשיים השכבה יצאה לטיול השנתי. לפני שעלו לאוטובוסים, סגן המנהל נחמיה אסף ברחבה הגדולה את שתי הכיתות של השכבה, ונשא נאום. הוא דיבר על המדבר ועל החום וכמה חשוב לשתות מים, ובסוף אמר, "אני רוצה להזכיר לכולם מדוע עמית כרמי וגרשון מן לא יוצאים לטיול. בואו, עמית וגרשון, תעמדו לידי." קרמיט וגרשון יצאו מתוך גוש התלמידים, ונעמדו ליד נחמיה. הם נראו נבוכים, והיו לבושים בצורה שונה מכולם, בלי נעלי הליכה, מכנסיים ארוכים, תרמילים ומימיות. כולם השתתקו והסתכלו בהם.

נחמיה הצביע עליהם באצבעותיו המשותקות. "בזמן שכולם יטיילו להם בין מפלים וליד נחלים גועשים בעין גדי ובעין בוקק, מר כרמי ומר מן הנכבדים יישארו בבית הספר ויעבדו בשבילי. הם ינכשו עשבים, יסדרו את הרחבה וימיינו ספרים בספרייה. יש הרבה עבודה. די והותר עבודה כדי שיחשבו טוב־טוב על מה שהם עשו באותו היום. ואתם," פנה אל התלמידים, "בזמן שאתם מטיילים ונהנים לכם, תזכרו את שני החברים שלכם, שנשארים פה לעבוד בגינה מפני שצפצפו על כללי המשמעת."

כל השכבה נעצה עיניים בקרמיט ובגרשון. גרשון הסתכל על האספלט מתחת לרגליו, וקרמיט הסתכל קדימה והעביר את מבטו בנחת על פני הקהל, עד שפגש את עיניו של שנייד ושם נעצר. שנייד הסתכל בו בחזרה ולא הסיר ממנו את עיניו. הדו־קרב הזה נערך בלי חיוכים, בלי עצבים ובלי איומים, עד שאחד המורים אמר, "יאללה, לעלות לאוטובוסים," וכולם הסתערו על האוטובוסים הצהובים, מפנים את גבם אל הנענשים, שנשארו מאחור עם סגן המנהל נחמיה.

העבודה לא היתה קשה כל כך בהתחלה. קרמיט וגרשון הבינו די מהר שסגן המנהל לא באמת התכוון ושלא היה לו זמן להעסיק אותם מסביב לשעון – הוא לימד שיעורים וביצע את עבודתו כסגן מנהל, מה שזה לא יהיה. מנוחין השרת, שעליו הוטלה האחריות עליהם, לא באמת ידע מה לעשות איתם, והוא היה קרוב לתלמידים יותר מאשר למורים. גרשון וקרמיט קיבלו ממנו שני מטאטאים גדולים, טאטאו את רחבת הכניסה של בית הספר במשך זמן מה, לאחר מכן התיישבו על מדרגות הבטון מחוץ לבניין הראשי בצל האיקליפטוס הגדול, והקשיבו לווקמן של גרשון, מעבירים ביניהם את האוזניות או מנסים להקשיב ביחד, קרוב לאוזניות. אחרי כמה שירים קרמיט לחץ "סטופ".

"אני חייב כסף בשביל הקנס הדפוק הזה," אמר לגרשון.

"אני עובד עם אחי בגננות אצל השכנים שלנו," גרשון אמר.

"גננות זה סיוט. זאת העבודה הכי קשה שיש."

"אז מה תעשה?"

כאילו שודרה השיחה אל תוך המשרד שלו, סגן המנהל נחמיה פתאום עמד שם לידם, ידיו על המותניים, והביט בהם בעיניו האפלות, ולצידו מנוחין. מנוחין הוביל אותם לגינת הנוי, הפקיד בידיהם מעדרים ומזמרות, והטיל עליהם לגזום שיחים ולעקור עשבים. נחמיה לא הוציא מפיו מילה כל הזמן הזה.

"סיוט," חזר קרמיט ואמר, וגרשון הסכים. בפעם האחרונה שעבד בגננות אצל השכן, הוא אמנם הרוויח ארבעים לירות, אבל סבל מכל רגע, וחזר עם חבלות על הגוף, יבלות על הידיים, ושריטות על הקרסוליים. לא חלפו אפילו שתי דקות, וקרמיט כבר הזיע והתחיל לקלל. לטאטא את הרחבה נראה להם פתאום כיף חיים לעומת זה.

בחודשיים שעברו מאז האירוע בסכר, קרמיט רוב הזמן התחמק משנייד. הוא כעס עליו, ולא רצה ששנייד יחשוב שהכול כרגיל. שזה בסדר ששנייד היה בסכר בדיוק כמוהו וכמו גרשון, אבל יצא מזה בלי כלום. שהוא גנב סכין צלילה, והם נענשו על זה, ולמרות זאת סלחו לו. קרמיט עדיין פחד ממנו קצת, אבל התסכול והמרירות הלכו וקיננו בתוכו. הוא אמר לגרשון, "שנייד ישלם על זה. בגלל הג'ינג'י המגודל הבן זונה הזה אנחנו גם מפסידים טיול שנתי, גם צריכים לעבוד וגם חייבים מלא כסף!"

"איך תרוויח כסף?" שאל גרשון, שחזר לשיחה שהתחילו לפני שנחמיה ומנוחין צצו ושלחו אותם לעבודות גננות.

"בוא נמכור לאנשים מה שהם צריכים. מה ילדים בבית ספר הכי צריכים? קלפים של 'גול'. יש בגבעת שאול חנויות שמוכרות חבילות גדולות. גם גוּלוֹת. ומסטיקים."

"אסור מסטיקים בבית ספר," אמר גרשון.

קרמיט הסתכל עליו באכזבה. "ולמכור קלפים מותר?" שאל.

"אבל למי יש כסף?" הקשה גרשון.

קרמיט ניסה להגיע עם המזמרה לענף קוצני גבוה. "איי! כוסאמק...!" הוא התמלא עצבים. "לכל אחד יש כמה לירות, זה כל מה שאנחנו צריכים. בוא לברזייה."

מנוחין השרת לא היה לידם, סגן המנהל נחמיה נעלם מזמן. הם ישבו ברחבה ונחו. משם הלכו לספרייה, ועזרו לספרנית למיין ולהחזיר ספרים למדפים.

"לפחות פה קריר," גרשון אמר.

"כן, זאת עבודה יותר נורמלית מגננות," הסכים קרמיט, "אבל בעבודה כזאת אתה רק ממלא הוראות ומרוויח גרושים. בעסק משלך אתה לא תלוי באחרים, אז אתה מרוויח הרבה יותר."

"ממסטיקים וקלפים?" שאל גרשון. קרמיט לא ענה.

בסוף היום, בהסעה חזרה לכפר עם תלמידי השכבות האחרות, קרמיט אמר, "מחר בבוקר נסתובב בכפר ונחשוב על החנות."

"בבוקר? מה עם בית ספר?"

"מישהו אמר לנו לבוא? נחמיה לא אמר כלום על מחר. כל השכבה בטיול ואין להם מה לעשות איתנו." גרשון בהה בחלון ולא ענה.

למחרת, כשהאוטובוס הצהוב טרטר במעלה ההר והילדים מהכיתות האחרות התארגנו לעלות אליו, גרשון וקרמיט נסוגו לאחור והסתתרו בחורשה.

בכפר לא היתה שום חנות. לא מכולת ולא מזנון, לא בית קפה או דוכן פלאפל, לא חנות בגדים, כלי כתיבה או צעצועים. אבל בכפר חיו כמאתיים משפחות, וזה, הסביר קרמיט, משהו כמו שמונה מאות אנשים. והם כולם צריכים דברים: חלב, לחם, ממתקים. "זה הבסיס להצלחה," הוא אמר, וגירד בשערו הצפוף ששיווע לתספורת. גרשון לא ענה. "צריך מיקום טוב בשביל חנות," הוסיף קרמיט. "בוא נחפש."

גרשון הביט בו בספקנות דרך המשקפיים המטונפים, אבל קרמיט המשיך. "לדעתי, אפשר או ליד הספסל בשדרות הראשונים, או ליד הלוח מודעות בהתחלה של הארזים. שניהם צמתים שהרבה אנשים עוברים בהם. צריך להחליט איפה נקנה את המוצרים. וצריך כסף בשביל לקנות אותם בפעם הראשונה."

"לחם וחלב יש אצל החלבן," אמר גרשון. השן שלו בלטה ושערו השחור נראה גושי יותר מתמיד.

"למה אתה תמיד צריך להיות חוכמולוג?"

"אני לא. אני רק רוצה לראות את התמונה המלאה. זה לא שאי אפשר לקנות לחם וחלב בכפר."

"אבל החלבן לא תמיד נמצא. אי אפשר לסמוך עליו, אפילו אין לו ימים קבועים."

החלבן היה מגיע בטנדר פג'ו 404 אפור, שתא המטען שלו היה סגור בברזנט מאחור ובתוכו פעלה החנות שלו. הוא היה חונה ברחובות שונים בכפר, שולף פעמון גדול, מנענע אותו במרץ וצועק, "חלבן! חלבן!" – שם אחר לא נודע לו. תחת כובע המצחייה האפור שחבש התנוססו פאות לחיים כסופות ועבות, אף בולבוסי מפואר, ושפתיים גדולות שמביניהן בקעו צעקותיו.

קרמיט אמר שפעם הוא חשב אולי להציע לחלבן לקחת ממנו הביתה מוצרים, כדי למכור אותם לאנשים שפספסו את השעות שלו. אבל הוא פחד להציע, וחוץ מזה, אבא שלו צחק כשהוא סיפר לו: "איפה תמצא מקום במקרר שלנו לכל הסחורה שלו?"

"יש קיוסק בַּבית הבראה," גרשון אמר, "אני עובר לידו עם ויקטוריה."

"רק ממתקים!" גער קרמיט, "ורק למעלה, זה רחוק מדי, למי יש כוח לעלות לשם?"

הם הגיעו אל הספסל בשדרות הראשונים. קרמיט התיישב ועיסה את השוקיים הדואבות והקרסוליים הכואבים שלו, שנאנקו ממאמץ הטיפוס. לגרשון היו שוקיים עבות, כי כל יום הוא ירד לשחק במגרש, וכל יום עלה ממנו הביתה. את הבנים מהחלק העליון של הכפר היה אפשר לזהות בקלות על פי עובי השוקיים.

"אולי פה?" הצביע קרמיט על צריף הפח מול הספסל, בין תא הטלפון הציבורי ללוח המודעות. "בשביל מה שׂמו את זה פה בכלל?"

גרשון לא ידע. קרמיט חצה את הכביש וניסה לפתוח את הצריף, אבל הוא היה נעול.

"יש את המכולת בקסטל, אנשים קונים שם," אמר גרשון.

"רחוק מדי," פסק קרמיט. "חייבים אוטו. וכולם נוסעים לירושלים, בכיוון ההפוך." הוא ניסה שוב את דלת הצריף. "למי בכלל יש את המפתח?" גרשון משך בכתפיו.

הם חזרו לספסל. "נראה לך שהסכין עוד אצלו?" שאל קרמיט.

"לא יודע," אמר גרשון.

"בן זונה! למה אני צריך לשלם את הקנס, אם לא גנבתי? והוא עכשיו בטיול. זה לא מפריע לך שהוא דפק אותנו ככה? נבלה סרוחה."

"מפריע," אמר גרשון, "אבל מה נעשה?" קרמיט נענע בראשו, מרוגז. גרשון שאל, "תגיד, שמעת את פיל קולינס החדש?"

הם הלכו אל קרמיט, ושם אכלו לחמניות בסלון שהשקיף אל הסכר. זה היה יום אביבי, והאגם כבר התחיל להתכווץ לעומת שיא גודלו בחורף. אותו אגם שבגללו שניהם היו פה עכשיו. "למה לא אמרנו מיד לנחמיה ששנייד היה איתנו ושהוא גנב את הסכין?" קרמיט אמר.

גרשון אמר, "אנחנו יודעים למה. הוא גבוה משנינו בראש, וגם רחב משנינו כפליים, והוא נקמן. בגלל זה לא סיפרנו."

הם יצאו, הלכו ברחוב הארזים והתיישבו על הספסל מעל המגרש. "העונש הזה דווקא די כיפי," אמר גרשון.

קרמיט הנהן. זה היה עדיף מהלימודים, אבל הוא התגעגע לרונה ותהה מה היא עושה בטיול. "צריך כסף," הוא אמר לבסוף.

היה שקט של בוקר. המבוגרים היו בעבודה, הילדים בבית הספר או בטיול. אי־שם נשמעו מסור חשמלי מנסר, פטיש דופק באזמל, חמור נוער, והסוסים הצוהלים של משפחת סיוון. בימים הבאים אף אחד, גם לא סגן המנהל נחמיה, לא התעניין איפה היו ביום השני של הטיול.

הלחמניות הופיעו חודש וקצת לפני החופש הגדול. יום אחד גרשון תפס את שנייד וקרמיט במגרש וסיפר שהוא ואחיו הגדול זאביק בדיוק היו אצל מיכאלי, השכן שהם מגננים אצלו מאז שזאביק השתחרר מהסיירת. ומיכאלי – עורך דין שגר באחת הווילות החדשות בחלק העליון של הכפר – אמר להם שמאז שעבר לכפר חסרות לו לחמניות טריות ליד הקפה בבוקר וזה משגע אותו. הוא אמר, "מה אם ההר יבוא אל מוחמד במקום שמוחמד יבוא אל ההר?" הוא אמר שאם מישהו יתלה שקית עם לחמניות על הדלת כל בוקר, אנשים יתלהבו. הרבה יותר טוב מהחלבן, שמגיע כשאף אחד לא בבית. מיכאלי הציע לקשר את זאביק למאפיית אנג'ל, שהם לקוחות שלו, וגם לעזור לזאביק "להניע את העסק".

לשנייד וקרמיט זה נשמע טוב. בחודש הראשון עוד יהיו לימודים, אבל אחריו יגיע החופש הגדול, ותהיה להם עבודה לחופש.

אחרי ששנייד הלך, קרמיט אמר לגרשון, "למה הצעת לו? אני לא רוצה לעבוד ביחד איתו. אנחנו אלה שצריכים את הכסף, לא הוא! הוא זה שבגללו אנחנו חייבים כסף! וחוץ מזה, הרעיון של חנות היה שלי בכלל!"

גרשון אמר שזה לא חנות, ושזה של אח שלו, ושכל אחד יחלק לבד, זה לא ביחד. "מה אתה רוצה ממני? חיפשת דרך להרוויח כסף, והצעתי לך עבודה. למה אתה כועס?"

"אבל למה אתה תמיד מתחנף אל שנייד? למה אתה מפחד ממנו? פחדת שאם תציע למישהו אחר והוא ישמע, הוא יתנקם בך?"

גרשון נעץ בו מבט פגוע. "אני לא בריב איתו. הוא לא אויב שלי."

"אבל אתה כן, והוא כן!" החזיר קרמיט. "איך אתה לא מבין את זה?"

כך התחילה העבודה הראשונה שלהם בחיים. המשאית מאנג'ל הורידה שק עם עשרות לחמניות בדרכה למכולת של דוֹגָה בקסטל. כל יום, מוקדם בבוקר, זאביק העפיל בריצה במעלה ההר, זגזֵג בפיתולים התלולים של כביש שבע האחיות, ואסף את השק בנקודת המפגש. אז חזר לכפר, וחילק את הלחמניות לשלוש חבילות.

שנייד, גרשון וקרמיט – כל אחד באזור החלוקה שהוקצב לו מראש – הסתובבו והניחו שקיות שבתוכן מספר הלחמניות המבוקש, בבתי הכפר: בתיבות או בגומחות, על ידיות או מאחורי פסלים, גבוה מהישג מלתעות הכלבים או הרחק מטופרי החתולים. התגובות היו חיוביות, רשימת ההזמנות הלכה וגדלה.

שנייד היה מבסוט מהעבודה ומהכסף. הוא אפילו התמלא גאווה משונה, כשראה בהפסקות בבית הספר ילדים נוגסים בהתלהבות בלחמניות שחילק לבתים שלהם בבוקר. לגרשון לא היה נעים לדבר עם הלקוחות, לשדל אותם להזמין, לגבות מהם את הכסף, אבל הוא אהב את החלוקה בשעות הבוקר המוקדמות, כשהכפר דומם ועדיין לא חם. קרמיט שנא לקום בחמש בבוקר. זה גרם לו להיות עצבני בהמשך היום. מדי פעם הוא שמע קולות, רעשים ונחירות שהלחיצו אותו. ניחוח הלחמניות בשק שנשא על גבו היה מתוק כל כך, שלפעמים היתה לו בחילה. הוא גם פחד ממקטע מסוים במסלול החלוקה שלו, בחלק התחתון של רחוב הארזים. ובכל זאת, מצא נחמה ברחוב האלה המרווח, שהיו בו כלבים נחמדים ואפילו סוסים טובי עיניים. הוא התהלך בו לאיטו, להנאתו, ועצר לקרוא את כותרות העיתונים שמחלק העיתונים הניח בחצרות הבתים כמה דקות לפניו.

בפגישה בסוף השבוע הראשון קרמיט מסר לזאביק בענייניות את ההזמנות לשבוע הבא ואת הכסף שאסף, קיבל את השכר שהגיע לו, והסתלק משם מהר ככל האפשר, כדי לא לדבר עם שנייד. מבחינתו, הסיבה העיקרית לחלק לחמניות, עוד יותר מהכסף שהיה זקוק לו, היתה ללמוד את עסקי המסחר לקראת החנות שרצה לפתוח: עוד בשבוע הראשון, כשעברו בכל הכפר בשביל לחלץ הזמנות מסודרות ללחמניות, הוא הבין שחנות זה הרבה יותר עדיף מלדפוק למישהו בדלת ולהציע לו משהו שהבנאדם לא חשב עליו. לחנות הבנאדם בא כי הוא צריך משהו. וקרמיט רצה להבין מה האנשים בכפר צריכים, כמה הם מוכנים לשלם, איך אפשר לעזור להם, איך לתת להם שירות טוב. זה הצדיק בעיניו את הסבל של לקום בחמש בבוקר ולהסתובב, עין אחת עדיין חצי עצומה, ברחובות חשוכים ומפחידים.

בתחילת השבוע השלישי של החלוקה, בכניסה לבית משפחת סיוון, עם הסוסים טובי המבט, קרמיט עצר והסתכל בעמוד השער של "דבר". הכותרת היתה: המשטרה מרחיבה את חיפושיה אחר הילד החטוף לכל הארץ. הוריו דיברו על הילד הזה כשצפו ב"מבט לחדשות". הם אמרו שהמשטרה עשתה פשלה גדולה. בעיתון היתה תמונה שלו, קרמיט התעכב עליה. ילד מחייך, קטן ממנו בשנתיים־שלוש, שׂערו כהה ופרוע כמו שלו, עם חולצת אדידס כמו של גרשון. מתחת לתמונה נכתב: "אורון ירדן, בן שמונה, גובהו כמטר, שׂערו שָׁטֵני, נוטה לבלונד, עיניו חומות, שמנמן, צלקת בצוואר בצד ימין, שלוש צלקות על רגל ימין כתוצאה מנשיכת כלב. לבש חולצה לבנה עם סמל של בי"ס 'סביון', מכנסיים קצרים אדומים, נעלי התעמלות כחולות עם פסים אדומים". הוא יותר נמוך ממני, חשב קרמיט. ובתמונה הוא לא שמנמן ולא בלונדיני בכלל, ומה זה 'שָׁטֵני'?

בבית הספר הוא שאל את גרשון, אם הוא ראה שלילד בעיתון יש חולצת אדידס כמו שלו. גרשון לא ידע על מה הוא מדבר. קרמיט המשיך לחשוב על הילד מהעיתון. הוא לא הבין מה קרה לו, או איך כלב משאיר שלוש צלקות. בערב הוא שאל את ההורים. הם היו שקטים כמה שניות, עד שאמא של קרמיט אמרה, "אהה... זה ילד ש..."

"עופרה, אולי עדיף לא עכשיו?" התערב מני.

קרמיט אמר, "מה? ילד שֶמה? מה קרה לו?"

"שום דבר," אמר מני, "עוד לא יודעים. הוא לא חזר הביתה. ימצאו אותו עוד מעט."

למחרת, כולם דיברו בבית הספר על אורון ירדן. איש רע החביא אותו וביקש שני מיליון לירות ושילמו לו, אבל המשטרה עשתה פשלה והוא ברח עם הכסף ועם הילד, ועכשיו מחפשים אותו בכל הארץ. שנייד אמר, "יכול להיות שהוא ברח לאזור פה, כי יותר קל להתחבא בהרים, יש מערות ובתים ישנים וצמחייה ובוץ טובעני, כמו עם הילד ההוא שטבע בסכר, לא רק חול שטוח כמו ליד הים."

"מה הילד ההוא קשור? מסכן, הוא טבע בטעות, מה אתה רוצה ממנו?" שאלה רונה.

"לא, כי גם הוא הלך לאיבוד, ו... נו..."

קרמיט התפלץ ששנייד הזכיר שוב את הילד מהסכר. הכאב והזעם גאו בו, אבל הוא פשוט הסתובב והלך משם. בסוף היום, כשחזר הביתה, רק אמא שלו היתה בבית, והוא שאל, "למה לקחו אותו?"

היא אמרה, "את מי לקחו, עמיתי?"

"את הילד הזה. אורון."

היא חשבה לרגע ואמרה, "יש אנשים רעים." אחרי עוד רגע הוסיפה, "אבל אולי הוא רק טעה בדרך וימצאו אותו."

"יכול להיות שהחוטף יביא אותו לאזור שלנו?" שאל.

"מה? מה פתאום? למה?"

"שנייד אמר שיותר קל להתחבא בהרים."

"יואב מדבר שטויות," כעסה אמא. "ולא בפעם הראשונה."

בערב שוב דיברו על הפרשה ב"מבט". מני הסתכל על עופרה, והיא אמרה, "מני, סיפרו להם הכול בבית הספר, הילדים מדברים על זה. עמיתי ואני גם דיברנו על זה בצהריים. הוא לא ילד קטן."

אבא של קרמיט הסתכל עליו, הושיט יד ופרע לו את השיער, נאנח ואמר, "פעם ראשונה בשלושים ושתיים שנות מדינה, שחטפו ילד ודרשו כופר. איך המדינה מתקלקלת לנו. בושה וחרפה."

"מה זה כופר?" שאל קרמיט.

למחרת קרמיט חילק את הלחמניות שלו הכי מהר שהיה יכול, בלי להסתכל ימינה ושמאלה ואחורה, ובלי לקרוא את העיתון. ביום הבא כבר לא התאפק – והציץ. בעמוד הראשון של "דבר" היה ציור של החוטף ונכתב שהוא רזה מאוד ושיש לו שפם עבה ושחור. בדיוק כשסיים לקרוא את זה, שמע קרמיט רשרוש. הוא הרים את העיניים, הבחין במישהו, והפסיק לנשום. אותו מישהו הסתכל עליו בזעף. הוא היה רזה נורא והיה לו שיער שחור ועבה. קרמיט עצם את העיניים והתפלל שהאיש ייעלם, אבל כשפקח אותן, האיש עוד היה שם. "אל תזיז את העיתון," הוא אמר, והלך. קרמיט ניגב את הזיעה מן המצח הרטוב, הביט שוב בתמונה ובתיאור של החוטף, ורק אז הבין שלאיש לא היה שפם שחור. זה היה מחלק העיתונים.

באותו שבוע היה לו קשה מהרגיל לקום. בכל בוקר נשבע שלא יקרא את העיתון, אבל אז, ליד הסוסים של משפחת סיוון, קרא בכל זאת: מישהו הסגיר את עצמו למשטרה, אבל התברר שהיה מתחזה. כתבו שאורון בריא ושלם, ולמחרת כתבו שלא בטוח. המשטרה מנסה ליצור קשר עם החוטף דרך מתווכים. רוצים להחליף את השוטרים בגלל הפשלה עם הכסף. ראש הממשלה בגין קרא לחוטף להחזיר את הילד, וביקש מהרצל ופנינה, אבא ואמא של אורון, להחזיק מעמד. באחד הבקרים קרמיט שמע את אבא שלו אומר לאמא שלו, "אולי עדיף שעמית לא יצא לבד כל בוקר?" והיא ענתה, "מה קרה לך, מני, לא צריך להשתגע. אצלנו זה לא קורה." אבל היא נראתה לו מודאגת מתמיד.

קרמיט כל הזמן הסתכל מאחורי הכתף, לבדוק שלא עוקבים אחריו. הוא לא הבין מאיפה יש לגרשון אומץ לחלק את הלחמניות עם הווקמן על האוזניים. הבנות בכיתה אמרו שהן ישנות במיטה של ההורים. שנייד שאל את אחת המורות אם זה נכון, שהחוטף של אורון ירדן יבוא להתחבא בהרים ליד הכפר, והיא גמגמה ואמרה, "נדבר על זה אחר כך, אנחנו בשיעור חשבון." אבל היא לא דיברה על זה אחר כך. באחת ההפסקות קרמיט שאל את גרשון אם הוא לא מפחד בסיבוב לחמניות. גרשון אמר שלא. פתאום נשמע "חחח..." מזלזל. קרמיט הסתובב וראה את שנייד, שנתן בו מבט מעליב.

"מה אתה רוצה?" הטיח קרמיט, המילים הראשונות שאמר לשנייד מזה זמן, "אתה זה שאמר שהחוטף יבוא להרים."

"אבל הוא לא מחפש ילדים חדשים, הוא מחפש להתחבא," הסתכל שנייד מלמעלה.

קרמיט לא השפיל את עיניו. "מאיפה לך, דיברת איתו?" שנייד לא ענה, וקרמיט הוסיף, "אתה לוקח איתך את הסכין עם הידית הצהובה ליתר ביטחון?"

גרשון פער זוג עיניים מבוהלות. שנייד אמר, "מה אמרת?" אבל קרמיט כבר הסתובב והלך. שנייד צעק אחריו, "אין שום סכין, אל תדבר על סכין או שאני אקרע אותך!"

למחרת נכתב ב"דבר" שהחוטף דיבר עם הרצל ופנינה בטלפון והבטיח שהילד שלהם בסדר גמור. יום אחרי כן: אין תפנית, אין ילד, אין נאשם, וגם: גליקשטיין יתמודד היום עם ביורן בורג בווימבלדון.

בסוף השבוע החמישי לחלוקת הלחמניות, כשהמשפחה השלישית במסלול שלו ביקשה להפחית את מספר הלחמניות, קרמיט שאל אם הכול בסדר. האמא אמרה שבטח, פשוט בשבוע הבא מתחיל החופש הגדול והילדים לא צריכים סנדוויצ'ים.

שנייד וגרשון הביאו לפגישה השבועית עם זאביק בשורות דומות. מספר ההזמנות ירד מאוד. זאביק סיפר שזה לא הדבר היחיד. אמא של קרמיט התקשרה אליו: היא חושבת שהיקיצה המוקדמת הופכת אותו לעייף ועצבני, וגם הסיפור של אורון ירדן משפיע לא טוב, וזה מדאיג שהילדים מסתובבים בחוץ לבד בשעות המוקדמות.

שנייד אמר, "עלי זה לא משפיע." גרשון לא אמר כלום.

"אז מה עושים?" שאל קרמיט את זאביק.

"אמא שלך שאלה אם אפשר למצוא לך מחליף. גרשון שאל כמה ילדים, אבל אף אחד לא רוצה. והאמת היא שהיו עוד בעיות. הנהג של אנג'ל לפעמים שוכח אותנו, ואז אני צריך לנסוע בעצמי למאפייה בגבעת שאול. ויש לפעמים תלונות של לקוחות על טריוּת, על טעויות במספרים, על השעות... תבינו, חבר'ה, אין לי טענות, אתם עשיתם עבודה מעולה. בגיל אחת־עשרה ניהלתם פה עסק בצורה מרשימה. ועדיין, כל יום היה למישהו מה להגיד. והאמת, הרווחים בסופו של דבר די צנועים. אפילו מאוד צנועים."

"אני דווקא מבסוט מהרווחים," שנייד אמר.

"גם אני," אמר גרשון.

קרמיט חשב, והוסיף, "האמת שגם אני."

"מצוין!" אמר זאביק, "אבל בשבילי זה לא מצדיק את הכאב ראש. נגיד, גננות זה הרבה יותר קשה, אבל יותר רווחי. אולי זה רק אני."

"אז מה זה אומר?" שאל גרשון את אחיו.

בשבוע האחרון לחלוקה קרמיט התעורר באנרגיות גבוהות ובמצב רוח מצוין. ימים אחרונים של בית ספר, ימים אחרונים של חלוקת לחמניות, ואז חופש! הוא עשה את סיבובי הלחמניות במהירות, מיישם את כל מה שלמד. ביום האחרון הוא נעצר ליד הבית עם הסוסים. בשבוע הזה בכלל לא קרא את העיתון, לבקשת אמו. אבל הבוקר חש ביטחון, והעיתון העלה אדים מרוב שהיה חם וטרי. הוא הציץ בעמוד השער.

במסגרת שחורה בצידו הימני העליון של העמוד, לצד התמונה המוכרת של הילד באדידס ובשיער פרוע, נכתב, התגלתה גופת אורון ירדן. נשימתו של קרמיט נעתקה. הדם נעלם לו מהגוף והפנים. הוא הרגיש שהשדים שעזבו אותו בשבוע האחרון מתנפלים עליו בחזרה.

מה? הוא הרג אותו? קרמיט הביט בתמונה המוכרת, והדמעות זלגו מעיניו עד שכבר לא ראה אותה. ליבו פעם בעוצמה, נשימתו התקצרה. איפה הוא עכשיו, האיש הרוצח? הוא יחפש עוד ילד לרצוח? מכונית שעברה ברחוב הקפיצה אותו, והוא השתרך הלאה, שק הלחמניות על גבו. הוא לא רצה להמשיך לחלק את הלחמניות, הוא רצה לחזור הביתה ולשאול את ההורים אם הם ידעו ולא סיפרו לו. אז הזכיר לעצמו שזה היום האחרון, וזה כבר סוף המסלול שלו. הוא ישים את הלחמניות האחרונות איפה שמחכים להן, וילך הביתה.

הוא ירד לאיטו ברחוב ועשה זאת. השמש הפציעה מעל ירושלים במזרח, מתחבאת בשמי הקיץ העמומים. הדמעות עדיין עמדו בעיניו, ראשו נוטה אל האספלט הבהיר, ופתאום מישהו צעק ליד האוזן שלו, "בההה!!!" קרמיט שמט את השק וצרח, "ללאאא!!! לללאאא! עזוב אותי!!! אל תעשה לי!!!" ורץ בכל הכוח, נמלט על נפשו, מיילל בקול, מתעופף הביתה בדרך הכי מהירה. בסוף רחוב האלה הוא חתך ימינה ולמטה דרך השדה שהוביל לרחוב הרימון, שממנו נהג לרדת בעוד שביל וכמה מדרגות לרחוב הארזים, הרחוב שלו. בשדה התפתל שביל אדמה לא חלק, משופע, מלא התעקלויות ונקיקים. בזמן שדהר בשביל, ניסה ללכוד מראש בעיניו כל עיקול ופיתול, אבל באחד הנקיקים הרגל שלו נתפסה בחריץ באדמה והתעקמה, והוא התרסק בעוצמה על שיח רוזמרין. "אייי!" הוא צעק, "אייי!" כאב חד נורה מקרסולו, הוא התנשם בכבדות, הדמעות כבר זלגו בלי שליטה. הוא החזיק את הקרסול וצעק, כעבור רגע שנייד וגרשון הגיעו אליו, שנייד עמד מעליו בפנים אדומות, צחק ואמר, "זה רק אנחנו, מה נבהלת, יא דפוק," וגרשון, מתנשף ומזיע, פלט, "רצת כמו הרוח, טסת! מה קרה?"

כך הגיעה לקיצה העבודה שתכננו החברים לחופש הגדול, עוד לפני שהגיע החופש הגדול. אף על פי שלא שכחו שעדיין יש להם חוב, קרמיט וגרשון חשו הקלה. קרמיט שנא לקום מוקדם וממש לא רצה שזה יקרה לו בחופש, וגם סיפור אורון ירדן, אף שהסתיים, עורר בו הרבה פחדים. גרשון שנא לדפוק לאנשים בדלת ולמכור. גם זאביק לא התאבל על קריסת המיזם. שנייד, לעומת זאת, ממש התאכזב. הוא אהב לקום מוקדם לעבודה, אהב את הלקוחות, נהנה לתת להם משהו ייחודי שלא קיבלו לפני זה, ואהב להרוויח כסף. כשזה נגמר, השאלה ששאל את עצמו היתה, "אם בחופש הגדול הביקוש ללחמניות יורד כי אין בית ספר, לאן הביקוש הזה הולך?"

קרמיט לא בא למסיבה של סוף שנת הלימודים בגלל הנקע בקרסול, שהיה נפוח כמו אשכולית. גרשון, שהיה אחראי על המוזיקה, שם ברדיוטייפ את הקסטה של "דיסקברי" של אִי־אֵל־אוֹ – תזמורת אור החשמל – מההתחלה עד הסוף.

המסיבה התחממה לאט, כמו תמיד. שני גדודים מובחנים, בנים ובנות, נצמדו לקירות הלבנים המחוספסים של המקלט של הגן, זה מול זה משני עברי רצפת השומשום. בחלל עמד ריח טחוב, האקוסטיקה היתה עמומה והתאורה דלוחה. בשיר השלישי, כמה ילדים התחילו לגשש את דרכם אל החלק ברצפה שהוגדר רחבת ריקודים, אבל רק כשנוגן הלהיט "רכבת אחרונה ללונדון", המסיבה נכנסה להילוך. מיד אחריו הגיע סלואו, ועל הרחבה הסתדרו זוגות. גרשון מן נצמד לליתי קריספין, יואב שניידר כרבל את דנה כהנר ואייל טראוויס התרפק על רונה עילם.

שנייד החליף מבט עם גרשון וסימן לו בעין להסתכל על טראוויס ורונה. הוא ראה את השניים האלה מתקרבים מאוד בטיול השנתי, אולי מתנשקים אפילו. הוא לא אהב שטראוויס ניצל את זה שקרמיט לא יצא לטיול כדי להתקרב לרונה. שנייד סיפר לגרשון והם החליטו לא לגלות לקרמיט. רק שעכשיו טראוויס שוב מנצל את ההזדמנות כשקרמיט לא נמצא.

"על מה אתה חושב?" אמרה דנה לשנייד בחיוך.

"תראי איך גרש מתעלק לליתי על הצוואר."

דנה צחקה. "ליתי שמה בושם שאחותה הגדולה גנבה מאמא שלהן," היא אמרה, "אבל היא נראית שמחה שגרשי מריח אותה ככה." הסלואו נגמר והתחלף בשיר מהיר. הבנים והבנות התפזרו וחזרו למקומותיהם לאורך קירות הבטון, אבל דנה נשארה ליד שנייד, היא הניחה כף יד על הכתף שלו ולחשה לו באוזן, "תראה, תמר בוכה בגלל אורון ירדן."

שנייד לחש, "עכשיו היא נזכרת?" דנה הבליעה חיוך. בשיר הבא היא אחזה ביד שלו ואמרה, "בוא." הוא חשב שהיא לוקחת אותו לרקוד את "דוֹנט בְּרינג מִי דָאוּן", אבל היא חצתה את המקלט והמשיכה, דחפה את דלת הפלדה הכבדה וחמקה החוצה, והוא בעקבותיה. היא התחילה לטפס במדרגות החיצוניות, שעלו מהמקלט הנטוע על צלע ההר אל חצר גן הילדים, נעצרה, הסתובבה – שנייד לא ציפה לזה – הניחה את כפות ידיה על לחייו כמו גביע, והדביקה לו נשיקה על השפתיים. ההפתעה הנעימה גרמה לו לשרבב את השפתיים בציפייה לעוד, אבל דנה כבר הסתובבה והמשיכה לעלות במדרגות. "בוא נעלה לגג," אמרה בזמן ש"דונט ברינג מי דאון" הוסיף להלום בעמימות מן המקלט תחתם. כשהגיעו לחצר הגן היא שלחה יד אל אדן החלון והורתה לו, "דחוף אותי," הוא דחף את הטוסיק שלה, וגופה הגמיש דילג בקלילות כלפי מעלה. דנה נאחזה במסגרת החלון, העלתה את הרגליים אל אדן החלון, ומשם הושיטה יד למרזב וטיפסה בזריזות חתולית אל הגג. היא סימנה לו להצטרף אליה.

בינתיים, למטה, במקלט, אייל טראוויס עמד קרוב־קרוב לרונה על הרחבה. כשהתנגן "דונט ברינג מי דאון" הוא לחש לה משהו באוזן והיא צחקה, וגרשון וליתי ניסו לרקוד אבל גרשון חיכה לסוף השיר, כדי לשים את הסלואו "ריאליטי", שליתי נורא אהבה.

שנייד טיפס בעקבות דנה אל הגג של הגן. הוא כבר הסתתר שם כמה פעמים במשחקי מחבואים, הכיר את כבל החשמל הצמוד לקיר האבן החיצוני של הגן, וידע שאפשר להיתלות עליו. כשהוא עבר את המעקה, דנה חיכתה לו בחיוך נוצץ, ומיד חזרה על מה שעשתה במדרגות, נשיקה על השפתיים. הפעם היא לא הפסיקה אחרי שתי שניות, ולא רק הניחה את כפות ידיה על לחייו. הפעם היא גם דחפה את הלשון שלה לתוך הפה שלו. הוא נדהם. אז עצרה והצביעה, "בוא לשם." היא רצתה לעבור למרפסת של הגן, השקטה והמוסתרת יותר. הם תהו איך לרדת לשם, והסתכלו סביבם. דנה מצאה סווטשרט זרוק, וקשרה את השרוול שלו לדגל ישראל מאובק. "זה לא מספיק ארוך," אמרה, ואז נתקל מבטה בחבל שנמתח בין כבל החשמל הצמוד לקיר לקורה בגג. "אם היינו יכולים לחתוך חתיכה מהחבל הזה..." הצביעה. שנייד חייך, והכניס יד לכיס. "מה יש לך שם?" שאלה דנה. הוא לא ענה, רק הציג סכין משוננת עם ידית פלסטיק, וחתך את החבל בצד של הקורה, ודנה קשרה אותו לסווטשרט והדגל המחוברים. "מאיפה לך?" שאלה. "השגתי," משך בכתפיו.

"אתה ראשון, אני אחריך?" לחשה.

הוא לא היסס. הוא רצה עוד מהנשיקות האלה, ורצה להראות לה שהוא אמיץ. הוא התיישב על שפת הגג, העביר את הרגליים ושלשל אותם באוויר, ואז עצם את העיניים ושחרר את הגוף, נאחז בשרוול הסווטשרט. ברגע שיצא לאוויר הפתוח, וכל משקל גופו נתלה על החבל המאולתר, הקונסטרוקציה תלשה ממקומו את כבל החשמל והתפרקה, ושנייד צנח חמישה מטרים עד שנבלם ברצפת המרפסת של הגן.

בתוך המקלט, רגע לפני ש"דונט ברינג מי דאון" עמד להיגמר, הרדיוטייפ השתתק והאור כבה. השתרר חושך מוחלט. הבנות צווחו, והבנים שאלו "מה קרה?" גרשון מישש את דרכו לאורך הקיר, גישש אחרי מתגי החשמל להדליק שוב את האור, היד שלו מצאה משהו דמוי שקע חשמל, עם חרירי הפלסטיק המוכרים, והוא המשיך לחפש מתג, אבל כעבור רגע האצבעות שלו שקעו לתוך בור בקיר, ומאז הוא לא זכר כלום.

עד שהאמבולנס הגיע, שנייד נאנק מכאבים על מרפסת הגן, עם זרוע שבורה בשני מקומות, וגרשון שכב חסר הכרה על רצפת המקלט, גופו לוהט מזֵץ החשמל. ליתי המבוהלת צעקה, "אמא'לה! גרשון!" במשך זמן מה הוא לא זז, אבל כשמישהו התקרב עם גפרור, גרשון כבר ישב על הרצפה בשיער פרוע, המשקפיים שלו עקומים אפילו יותר מבדרך כלל. ליתי חייכה והוא שאל, "מה מצחיק?", והיא התפקעה מצחוק.

כשגרשון ושנייד שכבו זה לצד זה באמבולנס, הם לא ממש דיברו. מחשבותיו של שנייד היו נתונות לדנה. לשפתיה הרכות במפתיע. לטעמה החמצמץ. לסמיכות אפה המתנשם בחטף. ללשונה המחוספסת. לריח גופה הנצמד. הכאב פעם בזרועו אבל במוחו פעמה תחושה מעורבבת של השתלהבות, עונג, רתיעה וקמצוץ של גועל מכל האירוע הבלתי צפוי שעבר עליו והסתיים בהתרסקותו ללא תנאי על מרפסת גן הילדים. גרשון חשב על ההחמצה הגדולה שלו. ריקודי הסלואו עם ליתי היו נעימים, קרובים, מריחים טוב, צווארה חלק ומזמין לנשיקה. אבל הוא תכנן לעשות את הצעד הבא בסלואו של "ריאליטי". לשם כיוון את מרצו – את הנשיקה האמיתית והעמוקה, את ליטוף מותניה, את כל הדברים שחלם עליהם לא מעט ועדיין לא העז. אבל הרגע לא הגיע, ופרח הסיכוי לממשו הלילה. כשהצליבו מבטים, הבחינו גרשון ושנייד בדמעות שנקוו זה בעיני זה, וטעו לחשוב שמקורם בכאב הגופני.

החובש סיים לסרוק את אתרי התאונות ועלה לאמבולנס. "מה קרה לי?" שאל גרשון.

"הבור בקיר היה שקע חשמל בלי כיסוי פלסטיק. האצבעות שלך נגעו במוליכי חשמל חשופים. ההתחשמלות גרמה לך לאבד את ההכרה." גרשון התנשם בכבדות. ידיות המשקפיים הכאיבו לאוזניו. הוא חשב על ליתי וזה ייסר אותו. אחרי שבדק אותו, החובש אמר, "אתה בסדר, אתה משוחרר, אתה יכול לרדת." החובש פנה לשנייד ואמר לו, "אתה נשאר באמבולנס. אנחנו נוסעים לחדר מיון לגבס את היד השבורה."

"מה? מה לרדת? לאן?" גרשון התאכזב שהפציעה שלו לא הצדיקה נסיעה באמבולנס. החובש הסביר לו שוב, גרשון לחש לשנייד, "ביי," ירד מהאמבולנס בראש שפוף והלך לאסוף את הרדיוטייפ שלו.

למחרת סיפר לקרמיט בטלפון על המסיבה ופורענויותיה. קרמיט נשמע מיואש. גרשון אמר לו שהוא לא הפסיד כלום. קרמיט אמר שהוא לא מרגיש ככה. "לא יודע, גרשון, כבר כמה חודשים העולם מתנקם בי, ואני לא מבין למה."

"למה אתה מרגיש ככה?"

"העונש שחטפנו בגלל סכין שלא גנבנו. הטיול השנתי שפספסנו. העסק של הלחמניות שלא הצליח. הפציעה שלי. אפילו בלהיפצע שנייד יותר מוצלח ממני, לו יש גבס אמיתי ואמבולנס, אני סתם שוכב על הספה עם תחבושת."

"מה שאמרת נכון גם עלי, אבל אני לא מרגיש שהעולם מתנקם בי."

"עם מי רקדת סלואו?" שאל קרמיט.

"ליתי," ענה גרשון, כצפוי. "ושנייד עם דנה. ו... רונה עם טראוויס."

הלב של קרמיט צנח, והוא מיהר לסיים את השיחה. אחרי הטיול השנתי הוא שמע כל מיני סיפורים על רונה ואייל, אבל היא לא אמרה לו כלום, וכמעט כל יום הם – קרמיט ורונה – הלכו לטייל עם הכלב דייגו. מבחינת קרמיט היה לו ברור שגם אם הם לא חבר וחברה באופן רשמי, בגלל שהוא עדיין לא אזר את האומץ להציע לה חברות, הם כמעט. עכשיו קרמיט דמיין אותה רוקדת סלואו עם טראוויס, ומיד פילחה את קרסולו דקירת כאב איומה. "אייי!" הוא צווח אל החלל הריק של ביתו.

בחופש הגדול כולם נפגשו ל"משחקי ערב" – כך קראו להתאספות בסוף כל יום – בספסל בתחתית שדרות הראשונים. קורות העץ שהרכיבו אותו היו צבועות בצבעים שונים שדהו ונשחקו והיו מלאות חריצים. לפעמים רק ישבו על הספסל או עמדו סביבו ודיברו. לפעמים עשו מתיחות בטלפון הציבורי: קשרו חוט סביב החור שבמרכז האסימון, והחזיקו אותו מלמעלה כך שנתפס קבוע במקומו ולא נפל אחרי דקת שיחה, וכך יכלו לחייג ולשוחח עם מי שרצו, בחרו באקראי בשם מספר הטלפונים שהיה מחובר למתקן לצד המכשיר, ושאלו, "הלו? אדון שוסטקוביץ? איפה המפתחות של הצוללת?" לפעמים שיחקו מחבואים. לפעמים הצטרפו לילדים הגדולים למרוצי עגלות קוּגֵלָגֵרִים וסקייטבורדים במורד הרחוב התלול. בחלק מהערבים הבנים והבנות התגודדו בחבורות נפרדות, ולפעמים כרכרו זה סביב זה בזוגות.

באחת הפעמים האלה, קרמיט ורונה נפרדו מכולם ויצאו לטיול בחורשה שליד הגן, ואז ליתי אמרה לגרשון, "בוא נראה מה הם עושים שם." אבל בחורשה הם לא מצאו את רונה וקרמיט, ונראה שליתי לא באמת רצתה לחפש אותם. היא נכנסה לעומק החורשה, והוא אחריה. היא נעצרה לפתע, והוא התנגש בה, והיא הצמידה אותו שם לאחד האורנים וקירבה את שפתיה לשפתיו. בניסיון הראשון השפתיים החליקו אלו על אלו ועשו רעש מצחיק, ציוץ חלוש, וגרשון גיחך במבוכה. היא אמרה לו, "החשמל הזה שחִשמל אותך במסיבה עשה לך משהו, הכניס בך משהו."

הוא אמר, "מה הוא הכניס?"

"אני לא יודעת. אולי הוא הזרים אליך גרשי קצת אחר..." הוא הביט בה בתמיהה. היא צחקה. "אל תדאג. אני אוהבת את גרשי עם החשמל אפילו יותר מגרשי הקודם." היא ניסתה שוב ונעצה את הלשון שלה עמוק בתוך הפה שלו, וזה הבהיל אותו והפעים את ליבו. מבלי לחשוב גרשון הצמיד את השפתיים ללשונה ומצץ אותה מעט, מה שגרם לנחיריה לרפרף מהתרגשות, והיא נישקה את שפתיו וסחררה אותן, סחרור שגרם לתגובת שרשרת פנימית של התעוררות במכנסיו וחום בחזהו, ואחרי עוד כמה שניות ליתי וגרשון כבר חשו זה בזה, הבינו את החוקיות, התאימו את הפיות, השפתיים, הלשונות ובעיקר את תדרי הלב והשכל שהסתנכרנו והפכו את הפעולה המשונה הזו להכי טבעית שאפשר, והמסך ירד על העולם שסביבם.

שנייד החמיץ את הימים הראשונים של משחקי הערב בגלל הגבס על זרועו השמאלית. כשחזר, כל הילדים מלבד קרמיט קשקשו לו על הגבס. דנה ציירה נשיקה. גרשון ניסה לצייר את ויקטוריה, אבל היא איכשהו יצאה יותר כבשה מכלבה.

בימים ששנייד ישב בבית המשיכה לנקר במוחו השאלה: אם בחופש הגדול לא צריך לחמניות לַבית ספר, מה כן צריך? חום יולי היה בלתי נסבל. העור מתחת לגבס עקצץ. באחד הימים הוא נגרר למטבח בעצלתיים כדי לחמם שניצלים ופירה, ובדלת המקרר היו שקיות קטנות שמעולם לפני כן לא ראה כמוהן. הוא הרים אחת. היא היתה קטנה כמו שקית שוקו, אבל לא הכילה שוקו, והיה כתוב עליה משהו בצהוב. הוא נשך את הפינה כמו עם שקית שוקו, הכניס את הפינה לפה ושאב. נוזל חמצמץ וקריר בטעם לימון מילא את פיו, והציף אותו בעונג. וואו! הוא שאב עוד. החור שקרע היה קטן והזרם היה דקיק, אבל מספק. הוא מצץ וסחט מהשקית כל טיפה. לאחר מכן קרא בעניין כל מה שהיה כתוב עליה, ואז מיהר לחפש את אבא שלו.

"אבא, מה זה?"

"יואבי, שלום! מה זה מה?" שאל אבא.

"זה." הוא הרים את השקית בידו המגובסת, והצביע עליה בזו הבריאה.

"אה, כן! קניתי הבוקר. בירושלים."

"למה?"

"למה לא? קיץ, משקה קר. נראה נחמד. זה לא?"

"זה טוב מאוד!" ענה שנייד. הוא המטיר שאלות על אביו, שסיפר לו באיזה מכולת קנה את המיץ, אם היו עוד טעמים ואיזה, וכמה עלתה שקית.

בוקר אחד כעבור כשבוע, אחרי שהוריו יצאו לעבודה, שנייד נסע באוטובוסים לחלק של ירושלים שלא היה בו מעולם. הוא לקח את קו 57 לתחנה המרכזית, כרגיל, ושם חיפש כמה דקות את התחנה של קו 14 ונסע בו לאזור התעשייה תלפיות. הוא הביא איתו שקית מיץ ריקה שעליה הכתובת שחיפש, ושאל את העוברים ושבים איך להגיע אליה. זה היה רחוב של מבנים גדולים, בלי חנויות. כשהגיע למקום, מצא דלת הזזה גדולה מפלדה, שהוא דחף בקושי כדי לחמוק פנימה, ובפנים התחיל ללכת בין מכונות כבדות ורועשות. איש עם שפם שחור וכובע טמבל בצבע חאקי עצר אותו.

"ילד, מה אתה עושה?"

"סתם מסתכל," ענה שנייד.

"בוא, בוא," אמר האיש, והוביל אותו במעלה מדרגות ברזל ובמורד מסדרון, עד דלת שעליה דפק ומיד פתח.

איש מופתע למראה, עם משקפיים דקים ושיער אפור קצר, ישב מאחורי שולחן. "תודה עיסאם," הוא אמר, ופנה לשנייד. "מי אתה ולמה אתה פה?" הוא הקשיב בסבלנות לתשובה של שנייד, וחייך חיוך גדול. "שמע, חבוב, כל הכבוד לך." הוא הסביר שחבילה של חמישים שקיות מיץ עולה חמישים לירות, או חמישה שקלים, כמו שצריך להגיד עכשיו. "לירה לשקית. אמרת שהמכולת מכרה לאבא שלך שקית בארבע לירות. תחשב לבד מה הרווח."

שנייד ניסה לחשב, אבל התבלבל. חישובים בלבלו אותו נורא מאז שהשקלים האלה נכנסו במקום הלירות.

"אתה תוכל לעשות רווח לא רע," אמר האיש.

שנייד הנהן בהתלהבות. "תן לי חבילה!"

האיש צחק. "לא, חבוב, אנחנו לא מוכרים ללקוחות ואפילו לא לקמעונאים, אנחנו מוכרים רק למשווקים מורשים." משווקים מורשים? קמעונאים? שנייד לא שמע מימיו את המילים האלה. האיש התפקע מצחוק, אבל בחביבות. "אנחנו המפעל. אנחנו לא מוכרים לאנשים או למכולות. רק לאנשים שלוקחים את השקיות מפה ומוכרים למכולות. מכולות וחנויות זה קמעונאים, והאנשים שמעבירים אליהם זה משווקים. אבל אני אגיד לך מה." הוא רשם משהו על פתק ונתן אותו לשנייד. "תיסע לרוממה בכניסה לעיר, שזה ממילא יותר קרוב לכפר שלך, ותלך לחברת 'מיץ ירושלים'. הם ימכרו לך."

"מה אכפת לך למכור לי חבילה בחמש שקל? יש לי כסף."

"חמישה שקלים" תיקן האיש. "אין בית ספר, אז שכחת איך לדבר? מצטער, גם אם הייתי רוצה, אני לא יכול." הוא ליווה את שנייד ליציאה מהמפעל ונתן לו צ'פחה על הגב. "יואב, יום אחד, כשתהיה איש עסקים חשוב, תזכור איפה למדת את השיעור הראשון שלך. בהצלחה!"

שנייד חזר בקו 14 לתחנה המרכזית והלך משם לאזור התעשייה של רוממה, מצא את "מיץ ירושלים" ודפק על דלת דומה לזאת שהיתה בתלפיות. האישה שפתחה אותה חייכה אליו ואמרה, "חמוד, בוא תיכנס." היא הראתה לו כמה חבילות בכמה טעמים. היו לה תפוזים, תפוחים, לימון, ענבים, אננס. "חבילה של חמישים בארבעים וחמש לירות, שזה ארבע וחצי שקל," היא אמרה, ושנייד חשב, "יש!" ולא תיקן את העברית שלה, כי לא רצה לתקן דבר בהצעה המפתיעה שלה. למחרת חזר לשם בפג'ו שאבא שלו נהג, עם כסף שלווה ממנו, וקנה חמש חבילות, אף שאביו המליץ לקנות פחות: שתיים לימון, שתיים ענבים, ואחת אננס. מאתיים וחמישים שקיות!

הוא חשב על מקומות למכור בהם את השקיות, וצמצם את האפשרויות לשתיים: המגרש והספסל הצבעוני. במגרש שיחקו בעיקר בנים בכל מיני גילים, כדורסל וכדורגל בשעות היום. בספסל הילדים נפגשו בחופש למשחקי ערב. יום אחד שנייד התיישב עם פנקס בנקודת תצפית מעל המגרש וכתב מספרים: כמה ילדים באו לשחק, כמה עברו אבל לא שיחקו, כמה פעמים ניגשו לברזייה. הוא חזר בשעות שונות ובימים שונים, והבין איזה שעות עמוסות. הוא בדק גם בספסל, והשווה. במגרש היו יותר ילדים לאורך יותר זמן, ושתו שם הרבה יותר.

אמא של שנייד אמרה לו, "אל תערבב ביזנס אנד פלז'ר." כשלא הבין, הסבירה: "איפה שאתה נהנה ועושה כיף, אתה לא צריך לעבוד."

"אבל במגרש אני אוהב לשחק כדורסל, ובספסל אני אוהב את המשחקי ערב."

"איפה יותר? איפה יותר יצער אותך למכור מיץ במקום לשחק?"

הוא לא ידע. אחיו ירדן אמר שיש במגרש ברזייה בחינם, אז אולי לא יקנו שם מיצים. ואבא שלו הסביר שיש בעסקים כלל חשוב, שנקרא "לוקיישן לוקיישן לוקיישן", ומאחר שהספסל יותר קרוב לבית יהיה לו קל יותר לסחוב את הסחורה, ואולי זה עדיף על המגרש. שנייד השתכנע.

בערב אחד של אמצע יולי, כשהקיץ בשיאו, וכל העשבים והעלים צהובים, והכבישים לוהטים עד שאי אפשר ללכת בהם יחפים, והשמים בוהקים כל כך עד ששום חתול וכלב לא מעיזים לנטוש את האזורים המוצלים ששם הם רובצים תשושים, שנייד הגיע למשחקי הערב בפג'ו עם אביו. הילדים הופתעו. זו היתה הפעם הראשונה בתולדות הספסל שמישהו מהכפר הגיע אליו באוטו. שנייד יצא מן המושב האחורי ומשך החוצה בידו הבריאה צידנית גדולה. הוא סחב אותה ביד אחת והניח אותה על גדר האבן שמאחורי הספסל. אז פתח אותה, שלף שלט קרטון שהכין מראש, והשעין אותו על הגדר: מיצים קפואים! מבצע לרגל הפתיחה: רק לירה לשקית! טעמים טעימים: לימון! ענבים!! ואננס!!!

ילד התקרב והציץ. "מה זה?" שאל, ולפני שקיבל תשובה כבר הוציא שתי לירות וקנה שני טעמים. מבוגר שעבר במקום קנה שקית ענבים. עוד ילד התענג על הלימון. וגרשון, שבדיוק הגיע לספסל עם הכלבה ויקטוריה, התקרב והציץ. הוא לא ידע על זה. אף אחד לא ידע. שנייד רצה להפתיע.

"מיץ ירושלים, מה זה?"

"מרוממה." שנייד החזיר עודף לעוד קונה. הוא חשש שלא יקנו, כי הילדים לא הגיעו למשחקי הערב עם כסף, ולכן הציע לרשום חובות ושיחזירו לו אחרי – אפילו הגיע מוכן עם פנקס ועט. כשהרים את הראש מהפנקס, אחרי שמכר את השקית השלוש־עשרה, ראה את קרמיט עולה ברחוב עם סקייטבורד תחת בית השחי. קרמיט הגיע לספסל, קרא את השלט, סובב את הגב, גירד בשיער הצמר־פלדה הסמיך על ראשו, ואמר, "מי בא תחרות?"

"בוא," אמרה דנה כהנר, הבת היחידה עם סקייטבורד משלה. היא לא קנתה שקית מיץ באותו יום, וגם רונה לא, כי היא ידעה שקרמיט לא יאהב את זה. אבל אחרי כשבוע, דנה ורונה ניגשו אל שנייד וביקשו טעמי אבטיח ואננס. קרמיט עקב אחריהן במבטו, מאוכזב. הוא לא קנה משנייד מיץ אפילו פעם אחת, ולא החליף איתו מילה כל השבוע.

שנייד שמח לראות שדנה ורונה נהנות מהמיץ הקפוא. הוא נזכר כמה שמח, בימי עסק הלחמניות, לראות ילדים בבית ספר אוכלים סנדוויצ'ים מהלחמניות שחילק להם. גם גרשון ביקש טעם אבטיח, וקרמיט לא הוריד ממנו ומשנייד את העיניים. שנייד החזיר לו מבט, ואז פנה אליו ואמר, "יש לי הצעה בשבילך, קרמיט."

"מה?" גופו של קרמיט קפץ מהפתעה.

"רוצה למכור בשבילי במגרש? במגרש ירצו שקיות אפילו יותר מפה, אבל אני לא יכול להיות בשניהם."

"אתה דווקא יכול. זה לא אותן שעות," אמר קרמיט. "ביום אין אף אחד בספסל, ובלילה אין אף אחד במגרש."

שנייד אמר, "אמא שלי אמרה לי משהו חכם. 'אל תערבב ביזנס ופלז'ר'. במגרש אני רוצה לשחק כדורסל ולא לעבוד. ואבא שלי אמר שהמיקום זה הכי חשוב, ואני גר רחוק מהמגרש, ואתה – קרוב."

המבטים הצטלבו: קרמיט הסתכל הצידה על גרשון, גרשון הסתכל על שנייד בהלם, דנה ורונה וגם שנייד הסתכלו על קרמיט.

"אה... מתי?"

"מחר אני נוסע עם אבא שלי להביא עוד שקיות. חשבתי להכפיל את הכמויות ולפתוח סניף במגרש. אז אתה תוכל להתחיל מחרתיים."

"אבל מה... כמה... כאילו..." גמגם קרמיט.

"אתה תעביר לי חצי ממה שתקבל. זה מאוד נדיב, תאמין לי."

קרמיט הסתכל הצידה על רונה, ושוב על שנייד. הוא צריך את הכסף. והוא אוהב למכור. שנייד אמר, "רציתי לשאול אותך ראשון, כי מגיע לך... בסך הכול... אתה יודע."

קרמיט גירד בראשו. "טוב, אני אחשוב על זה," הוא אמר. "אני אגיד לך מחר."

"מה?" הופתע שנייד. מה בכלל יש לחשוב על הצעה כזאת נדיבה, חשב. "אוקיי," הנהן.

קרמיט שמע מרחוק את הכדור קופץ מונוטונית על האספלט. חבטות עמומות, קפיציות, טון גבוה והד קצר, קצת כמו תופי הטם־טם במערכת התופים שלו, כשהוא נותן מכה קצרה ושטוחה. היה לו חם וכבד, והרגל עדיין כאבה לו קצת. מדי פעם הוא עצר והוריד את המשא אל הכביש, ניגב את המצח בסופג הזיעה שעל מפרק כף היד, התנשם, הרים שוב את המשא והמשיך לצעוד למגרש.

עברו שבועיים ומשהו מאז ששנייד התחיל למכור בספסל את השקיות הקפואות שלו. בהתחלה קרמיט היה המום, לאחר שבוע נאחז כולו עלבון, וכשחלף עוד זמן לא היה מסוגל לכבוש את הכעס שהלך וגאה בו: על שנייד, שרק בגללו קרמיט וגרשון חייבים המון כסף, ומעז למכור מיצים; על גרשון, ששיחק אותה מופתע אבל מי יודע, אולי ידע על התוכניות של שנייד?; ולא פחות מעליהם, קרמיט כעס על עצמו, על שלא חשב מספיק מהר, ושלא חשב על הרעיון הזה.

קרמיט הגיע לפנייה, ידיו חלשות מכובד המשא, וכשנגלה לעיניו המגרש, ראה בצד הקרוב אליו משחק כדורסל שלוש על שלוש. גרשון ושנייד, על אף ידו המגובסת, היו בין המְשחקים. בצד השני שיחקו כדורגל. בצל, בראש שמוט, נחה הכלבה ויקטוריה. הכדורגלנים עשו הפסקה והתנפלו על הברזייה. קרמיט המשיך להתקרב בלב דופק, זה הרגע שחיכה לו.

כששנייד הציע לקרמיט למכור את המיצים שלו במגרש, זה בלבל אותו. החודשים האחרונים קלקלו לו ולשנייד את החברות. הוא רצה שיחזרו להיות חברים טובים כמו פעם, אבל לא שכח ששנייד גם אכזרי לפעמים, ושאל את עצמו מה בעצם הוא רוצה, ולמה הוא בכלל הציע לו את ההצעה. אפילו שהבטיח לתת לשנייד תשובה, הוא לא דיבר איתו מאז, ובימים הבאים לא הגיע לספסל.

הוא ירד במדרגות הספורות בברכיים רועדות והניח את המשא על הגדר הנמוכה. המשחק המשיך להתנהל. ויקטוריה הרימה את ראשה והציצה לרגע מבין תלתליה. קרמיט פתח את הצידנית, סידר קצת, התיישב, צפה במשחק וחיכה. לבסוף שנייד, לאחר ששלח מבטים סקרניים לעבר קרמיט והצידנית שלצידו, הכריז, "יאללה, הפסקה!" חלק מהכדורסלנים פנו לברז החלוד שהוציא מים מלוהטים ומתכתיים מעל שלולית ירקרקה, וגרשון ושנייד ניגשו אל קרמיט.

"איזה חום," אמר גרשון, וניגב את המצח עם הגופייה. שנייד ניגב את המצח עם סופגי זיעה סגולים־צהובים של הלייקרס, ואז שאל, משווה לקולו נימת אדישות, "מה יש לך שם?"

קרמיט קם, פנה לאחור, פתח את מכסה הצידנית, דחף את הידיים פנימה, תפס משהו בכל יד, שלף את ידיו, הסתובב אל חבריו, הפך את כפות הידיים, והציג לראווה את תכולתן. העיניים של שנייד וגרשון התרחבו בתדהמה. "וזאת רק ההתחלה!" הכריז קרמיט בקול חנוק. הנוכחות המאיימת של שנייד עטפה אותו כמו צל, אבל הוא דבק בנאום שהכין ושינן מראש. עוד ילדים התקבצו סביבם, מהברזייה ומהכדורגל. "אני וגרשון" – הוא השאיר את מבטו על עיני חברו – "חשבנו, כבר לפני המון זמן, לפתוח חנות בכפר. האנשים פה צריכים דברים. ראינו עם הלחמניות. עכשיו קיץ, אז קרטיבים. בהמשך יהיו עוד דברים." הוא הסתכל לתוך הצידנית הפתוחה. עטיפות השלגונים בצבצו בין קוביות הקרח. "אסקימו לימון ואסקימו משמש," פירט, "ועוד טעמים בקרוב. ולכבוד הפתיחה," הֵישיר מבט לראשונה בשנייד, "קרטיב ראשון עלי!"

כעבור דקה נשמעו במגרש מצמוצי ליקוק ופמפומי שאיבה. קרמיט עקב בזווית העין אחר שנייד, שלקח קרטיב, הפנה אליו את הגב, והלך להרים את הכדור. הוא הקפיץ אותו ביד ימין, קרטיב המשמש נעוץ בזווית פיו ונתמך בשתיים מאצבעותיו שהזדקרו מתוך הגבס המרופט בידו השמאלית, ובתוך כך התקרב אט־אט בחזרה, כאילו בדרך אגב, אל קרמיט והצידנית.

"כמה הקרטיב יעלה?" שאל.

"שלוש לירות. שלושים אגורות חדשות," ענה. אותו מחיר ששנייד עצמו גובה עכשיו על שקיות המיץ הקפואות. שנייד סיים את הקרטיב־חינם שלו, והלך לפשפש בפאוצ' שלו. הוא הושיט את ידו הפרוסה אל קרמיט – היו בה מפתח, פירורי עוגיות, כמה מסטיקים, הפנקס שלו, וביניהם כמה לירות.

"תביא לימון," אמר.

קרמיט דג שלוש לירות מהיד של שנייד, הקפיץ אותן בכף ידו, ניקה פירור עוגייה שדבק בהן, ושלשל אותן לכיס. אז פשפש בין קוביות הקרח, ושלה מתוך הצידנית קרטיב לימון. "הקונה הראשון שלי," חייך.

"לא רע. חמוץ," הגיב שנייד אחרי שקילף את העטיפה ושלח לשון אל הקרח הצהוב. הוא הקפיץ את הכדורסל בידו הבריאה, והלך לקלוע לסל. גרשון הצטרף אליו והם זרקו לסל ברוטציה, בלי לדבר. קרמיט ישב בצד. מי שהיה במגרש השתמש בזכותו לקרטיב חינם. רק שנייד קנה עוד אחד. קרמיט נתקף פחד שאולי עשה טעות נוראה. אולי לא היה צריך לחלק חינם? הוא חילק תשעה קרטיבים בחינם ומכר רק אחד. הוא התכסה זיעה. כל התכנונים, כל המאמצים, החששות, ובסוף מה? כלום. ואולי עשה עוד טעות, כשלא קיבל את ההצעה של שנייד? הוא היה מרוויח. במקום זה, החוב להוריו על הקרטיבים התווסף לחוב הענקי של הקנס. וזאת עוד השפלה מול שנייד, שכולם כבר קונים אצלו, אפילו גרשון ורונה. הטינה שרחש לשנייד ולגרשון גדלה, הם קלעו ופטפטו כאילו כלום. הוא הרגיש חלש, מובס.

התחיל עוד משחק שלוש על שלוש. הציעו לו לשחק, אבל הוא נשאר עם הקרטיבים. כשנגמר המשחק, גרשון הלך לשתות בברזייה ולאחר מכן בא לשבת לידו. הוא הוריד את המשקפיים, ניגב את המצח, ואמר עוד משהו על החום. קרמיט לא ענה. אחרי עוד רגע הוא הציץ בקסיו ואמר, "יאללה, מספיק לפעם ראשונה."

"צריך עזרה?" שאל גרשון.

קרמיט לא הספיק לענות, וגרשון כבר אחז בצד אחד של הצידנית, ובידו השנייה החזיק את הרצועה של ויקטוריה. הם התחילו ללכת יחד ברחוב הארזים. בדרך לא דיברו, אפילו לא החליפו מבט. כשהגיעו לשביל הכניסה, קרמיט הוריד את הצידנית בצד שלו, מה שאילץ את גרשון להוריד אותה גם בצד שלו. קרמיט הסתכל עליו ושילב את הזרועות על החזה. גרשון אמר, "מה?"

"למה אתה כל הזמן איתו – נגדי?" אמר קרמיט. גרשון נענע בראשו. קרמיט המשיך, "הלכת לקלוע איתו. הוא נראה עצבני. מה הוא רוצה? אנחנו דיברנו מזמן על החנות. ופתאום הוא מתחיל עם המיצים, גונב לי את הרעיון. ואתה ידעת את זה ולא אמרת. מאחורי הגב שלי."

גרשון נענע בראשו במרץ, "לא נכון, אני לא ידעתי!"

"אני לא מבין, אנחנו היינו בזה ביחד. אתה לא זוכר איך הסתובבנו וחיפשנו מקום לחנוּת?"

לעיניו של גרשון התגנב עלבון. "למה אתה אומר שהיינו בזה ביחד? אתה לא אמרת לי כלום על הקרטיבים. לא הצעת לי. אחרי שהסתובבנו לא שמעתי ממך בכלל. אתה אמרת שאין לך כסף. ממזמן!"

"אז נקמת? מה, כי שכחתי לספר לך?" קרמיט נענע ראשו באכזבה.

"מה נקמתי? למה אתה חושב ככה?" המשקפיים של גרשון גלשו במורד אפו החלקלק, והוא הצמיד אותם בחזרה למקומם. הוא הפנה את מבטו למגרש, קרמיט אחריו, והשניים ראו את שנייד בוחן אותם ממרחק בעיניו וידעו שהוא בטוח קולט את שפת הגוף העצבנית שלהם.

גרשון היה אובד עצות. הוא הסתכל על קרמיט, אבל לא אמר כלום. הוא כרע, ליטף את ראשה ועורפה של ויקטוריה ונישק את אפה הלח. לבסוף אמר, "אני לא ידעתי כלום. לא על המיצים. ולא על הקרטיבים. אף אחד לא אמר לי!"

מבטו של קרמיט היה נואש כשהעביר אותו מגרשון לוויקטוריה ואז לשנייד שקלע לסל במגרש. הוא גירד את שׂערו, התכופף, הרים במאמץ את הצידנית, והלך לביתו בלי להיפרד לשלום מגרשון או להודות לו.

באותו הערב שנייד הגיע לספסל הצבעוני עם הצידנית שלו והציב שלט חדש: מיצים קפואים בשפע טעמים!!! מהיום מחיר חדש: שתיים וחצי לירות! גם יותר זול וגם הרבה יותר טעמים מהמתחרה!

גרשון ניגש לספסל, הציץ בשלט החדש ולחש לשנייד באוזן שעדיף שלא יתייחס לקרמיט. "מספיק המחיר והטעמים. כולם יודעים שאצלו זה שלוש לירות."

מה הוא מגן על קרמיט? התעצבן שנייד. ובכל זאת, כעבור רגע הוא לקח מהפאוצ' את הטוש ומחק בכמה קווים את המשפט האחרון. הוא עדיין זעם על מה שקרמיט עשה. לא מספיק שהוא התעלם מההצעה הנדיבה שלו, ככה לחקות ולגנוב לו את הרעיון? הוא שאל את גרשון בשקט, "אתם דיברתם על לפתוח חנות? למה לא אמרת לי?"

גרשון משך בכתפיו ואמר, "ממזמן. וגם אתה לא אמרת לי על המיצים."

שנייד לא שמע כלל את התשובה של גרשון. תחושה לא נוחה טיפסה במעלה גרונו, תמהיל של כעס עצמי וכאב. המיקום – המגרש, בצהריים, והמוצר – קרטיבים! פי אלף יותר טוב משלו! לעזאזל, איך הוא לא חשב על זה? גם על ההורים שלו כעס. איך אפשר ליהנות מפלז'ר כשעושים ממך קציצות בביזנס? אמא טעתה, אבא טעה, והם הטעו אותו. "לוקיישן" זה לא המקום הכי קרוב לבית שלך, "לוקיישן" זה המקום הכי טוב למצוא לקוחות! שני מטומטמים! הלך לו טוב שבועיים, אבל עכשיו הכול עומד להתפרק.

מזל שהעסקים היו טובים באותו ערב, וגם בימים הבאים. הכניסה של קרמיט לשוק לא חיסלה את עסקי המיצים של שנייד, וגם קרמיט, למרות החשש, מכר יותר ויותר קרטיבים במגרש בימים הבאים. כך התקבע הסטטוס קוו: שנייד וקרמיט עבדו כל אחד בשעות שלו ובמקום שלו. הם מכרו טוב, היו מרוצים בסך הכול, ועם זאת לא החליפו מילה, לא קנו זה מזה, והיו מתוחים ועצבניים כשנתקלו זה בזה. קרמיט גם היה מוטרד מרונה. הם טיילו פחות, והוא חשש שהיא מתרחקת ממנו וחשב לשאול אותה על זה. היא הסתובבה הרבה עם דנה כהנר לאחרונה, אבל הוא לא ידע מה זה אומר.

ואז התפשטה שמועה חדשה.

"מה אמרת?" נשא שנייד את עיניו אל דנה. "יש מסיבה?" היא ישבה על הספסל והוא עמד לידו וסידר את המיצים בצידנית שלו בסופו של יום העבודה.

היא צחקקה. "אבל הפעם בלי שטויות, יואב. בלי לקרוע כבל חשמל ולשבור ידיים, אוקיי?"

"מצחיק מאוד." הוא שלח יד לפאוצ' שלו והוציא משם את הסכין עם הידית הצהובה.

דנה הסתכלה בעניין. "אתה תמיד עם הסכין הזאת," אמרה.

"נו, אז?" הוא חתך עם הסכין את הניילון העבה של חבילת המיצים, וסידר בצידנית את השקיות שנותרו. "איפה המסיבה?"

"במקלט, איפה היא כבר תהיה." שנייד מיד שאל את עצמו מה קורה במקום שהוא לא המגרש ולא הספסל. דנה אמרה, "תבוא?"

"כן, למה לא," ענה.

הוא חשב לשבריר שנייה על ביזנס ופלז'ר ומיד הבין שהוא חייב למכור מיצים במסיבה הזו. היתה לו אפילו הפתעה – טעם חדש של פרי, שהוא לא שמע עליו אף פעם, אבל האישה במפעל אמרה שהוא פשוט חייב לנסות אותו. הוא טעם וזה היה באמת נהדר, גם מאוד חמצמץ וגם מאוד מתוק. היא כתבה על הקבלה את השם: "פסיפלורה". היתה לו תוכנית מושלמת: הוא ישיק את הטעם החדש במסיבה במחיר מיוחד, רק שתי לירות. הוא כתב שלט חדש בצבע כתום בוהק כמו של הפסיפלורה, וקיווה מאוד שקרמיט לא יעלה עם הצידנית הכבדה שלו עד המקלט.

בצהרי יום שישי הוא הגיע למגרש עם כדור הספולדינג שלו ובמצב רוח טוב. היד שלו היתה מאופסת, הזריקה הראשונה שלו מרחוק נכנסה חלק לטבעת – הרשת השמיעה "סווּש", זו היתה מוזיקה לאוזניים – וכמוה כל הזריקות הבאות. "איזה יום טוב!" לחש לעצמו.

ילדים זרמו למגרש כמו בכל יום שישי, קלעו לסל, בעטו לשער, הקפיצו כדור, קשקשו ופטפטו. חלקם כבר התרגלו לבוא עם קצת כסף. ילד מהשכבה שמעליהם שאל את שנייד למה הוא לא מביא למגרש את המיצים הקפואים שלו, והוא חייך וענה, "אני לא מערבב ביזנס ופלז'ר," אבל בפנים התעצבן. הילד הסתכל עליו בעיני עגל ואמר, "אה?", מה שעצבן עוד יותר את שנייד. הכדור הבא שזרק עשה קשת ארוכה בשמים הכחולים, ולא פגע בטבעת – "איירבול".

קרמיט הגיע עם צידנית הקלקר שלו והניד בראשו אל שנייד. שנייד החזיר לו מנוד ראש. הוא קצת הופתע, אבל זיהה הזדמנות לרחרח, ובהחלטה של רגע התקרב ושאל, "מה נשמע?"

"נשמע טוב," אמר קרמיט וחיבר לגדר המגרש שלט חדש. שלוש מילים התנוססו עליו: טעם חדש: דובדבן!!!

הקרטיבים התעופפו מהצידנית של קרמיט כמו יונים שהובהלו מרבצן בכיכר הדווידקה. אפילו לא היה צורך במחיר היכרות. שנייד הסתכל במחזה בהלם, בתחילה הקפיץ כדור ואז עמד וחיבק אותו כמבקש נחמה. אחרי כמה דקות לא יכול לשאת עוד את ההשפלה. הוא עלה לאיטו בהר, מקפיץ בנרפות את הכדור, עיניו באדמה.

עד הערב חזר להאמין בטעם החדש של המיץ. הוא הגיע למקלט לפני כולם, התמקם, תלה את השלט החדש, וחיכה. אחרי כמה זמן ראה את קרמיט מגיע עם אחיו הקטנים, שעזרו לו לסחוב את הצידנית. שנייד צעד קדימה וחסם את שביל הגישה למקלט.

"אני הייתי פה ראשון, זבש"ך, אתה לא יכול למכור פה הערב," אמר.

מעיניו של קרמיט, שפעם היו מפוחדות, נשקף עכשיו ביטחון. "מה זאת אומרת? המקלט לא שלך, הוא ניטרלי."

"לא," אמר שנייד בתוקף. המילה נשמעה לו מוכרת.

קרמיט סימן לאחים שלו להניח את הצידנית, ואמר להם, "נקים את זה בחוץ. שהוא יהיה בפנים, אם הוא רוצה."

"מה?" שנייד קלט מיד את המלכודת. "לא, מה פתאום, אתה לא מוכר במסיבה הזאת, אמרתי." הוא ניגש לשלט שהאחים כרמי הציבו, ובעט בו. "אתם עפים מפה. רק אני מוכר במסיבה."

"למה שלא כל אחד ימכור את שלו?"

"כי ככה אמרתי."

ילדים התחילו להגיע למסיבה והתקהלו סביבם. אחד מהם קנה קרטיב דובדבן. "קרמיט! אני אמרתי לך משהו!" צעק שנייד. קרמיט התעלם. עוד מישהי קנתה קרטיב. "קרמיט!" שנייד צעק שוב.

"מה?" אמר קרמיט.

"אתה לא יכול לעשות מה שאתה עושה!" המצח של שנייד היה רטוב מזיעה, ופניו האדימו.

"למה?"

"כי אני התחלתי. אני הייתי הראשון. ואני הצעתי לך למכור בשבילי במגרש. עסקה נדיבה. מאוד. ואתה הלכת מאחורי הגב שלי, והתחלת למכור לבד!"

"אני לא הייתי חייב לקבל את ההצעה שלך."

"אבל הזכות למכור היא שלי. כולם יגידו לך. אני התחלתי."

"אתה מוכר מיצים. אני קרטיבים," אמר קרמיט בקול נינוח.

"אין הבדל."

"אין הבדל?"

"לא!"

"אז שנשאל פה את כולם אם מיצים וקרטיבים זה אותו דבר?"

"מיצים קפואים."

"גם מיצים קפואים זה לא אותו דבר."

שנייד קירב את פניו לאלה של קרמיט. הוא נדהם. תמיד כשהתקרב אליו ככה, עם הסנטר שלו מעל גובה העיניים של קרמיט, קרמיט היה מתחיל לשקשק. אבל לא הפעם. "אותו דבר!" צרח. "מוצר מרענן וקפוא לקיץ! תפסיק למכור – עכשיו!"

משהו זע בפניו של קרמיט. הוא בלע רוק, ועיניו התחילו לנצוץ. הוא ניסה להגיד משהו, ולא הצליח. "אני נותן לך הזדמנות אחרונה," המשיך שנייד, "אם אתה לא מתקפל עכשיו, אני מעיף את הצידנית שלך וזורק את כל הקרטיבים." בשני צעדים הגיע לצידנית של קרמיט וכבר אחז בידיות שלה.

"אם אתה נוגע בקרטיבים שלי אני אומר למשטרה שגנבת את הסכין של הצוללנים."

"מה?" שנייד מיד הרפה מן הידיות.

"אני יודע שהסכין אצלך. אמרו לי שראו."

שנייד ניסה להציג חיוך. "אין סיכוי. מי אמר?"

"אמרו."

"כן?"

"כן!"

גרשון, ליתי, דנה ורונה הגיעו. שנייד הסתכל על גרשון, שהסתכל עליו בחזרה, ובחלוף שבריר שנייה הסתכל על קרמיט, שהסתכל עליו בחזרה. הבנות עמדו בצד, עוקבות בתמיהה אחרי משולש המבטים של הבנים. שנייד הסתובב לאחור ונכנס למקלט. גרשון שאל את קרמיט, "על מה דיברתם, על הסכין? מה הוא אמר?"

"הוא לא אמר. אבל כולם ראו איך הוא ברח ברגע שאמרתי שאני יודע על הסכין." הוא העביר את מבטו מגרשון אל הבנות.

קרמיט נשאר בכניסה למקלט ומכר עוד ועוד קרטיבים. את שנייד ראה שוב רק כעבור כשעה, כשזה יצא מן המקלט עם הצידנית שלו וחלף על פניו בפנים חתומות ובלי לומר כלום.

קרמיט נכנס למקלט. הוא מצא את רונה מפזזת על רצפת השומשום, והודיע לה שהיא צריכה להחליט. מספיק עם המשחקים. הוא שמע על טראוויס: על עין גדי, על הסלואים במסיבה הקודמת, על זה שאיכשהו היא תמיד לידו כשקרמיט לא בסביבה. הוא מוכן לסלוח לה על כל הסיפורים, אם היא תבטיח לו שהיא איתו וזהו. רונה אמרה לו שהיא איתו וזהו. היא התנצלה והתחילה להגיד משהו על אייל, אבל קרמיט לא רצה לשמוע – אם היא מבטיחה שהיא איתו וזהו, אז היא איתו וזהו. הוא לקח את רונה לרחבה לעוד סלואו, הסתכל לה בעיניים וחייך. היא חייכה אליו בחזרה בעיניה הירוקות הענקיות, הניחה את ראשה על החזה שלו, והוא ליטף לה את השיער. אין שום בעיה לשלב ביזנס ופלז'ר, הוא חשב, זה דווקא כיף. לצידם רקדו גרשון וליתי, שקועים בעולם משלהם, אפופים בעננת בושם. באחד הסיבובים, כשגרשון עבר לידו, קרמיט הקיש לו על הכתף ואמר, "רק אל תתחשמל היום, גרשי."

"מידנייט בלו" המתוק כמו שוקו היה שיר הסלואו השני שליתי הכי אהבה, אחרי "ריאליטי". היא הרגישה איך גרשון מגלה את הריח שלה ושואף אותו עמוק, מהצוואר. זה היה הבושם מהבקבוקון ששוב לקחה מהכוננית של אחותה הגדולה, שבעצמה גנבה אותו מאמא שלהן. גרשון פקח את העיניים, ליטף לה את השיער וחייך את החיוך המתוק שלו, שהיא אהבה, עם השן הקדמית העקומה ומשקפי הפלסטיק המלוכלכים. מאז הנשיקה הראשונה בחורשה, היא רצתה להיות לידו כל הזמן, אמרה לו שגרשי המחושמל מחשמל אותה. הם טיילו בכפר עם ויקטוריה. והתנשקו המון. עכשיו, במסיבה, ליתי לחשה לגרשון בזמן הסלואו, "נראה לי שרונה סוף־סוף החליטה בין קרמיט לטראוויס." אחרי הסלואו ליתי וגרשון יצאו מהמקלט ופנו לחורשה שליד הגן, ובעקבותיהם קרמיט ורונה, וכל זוג תפס פינה ועסק בענייניו.

אבל זה נגמר ערב אחד, לקראת סוף החופש, אחרי שהיו בסרט בעיר – הבנים ב"אימפריה מכה שנית" באדיסון והבנות ב"הלגונה הכחולה" בכפיר. הם חזרו בקו 57, גרשון ליווה את ליתי מהתחנה לביתה, ופתאום היא היתה מאוד מרוחקת, שתקנית. הוא לא הכיר אותה ככה. הוא אמר, "ליתי? הכול בסדר?" והיא הסתכלה עליו במבט שלא הכיר, ולא ענתה, והמשיכה ללכת, קצת לפניו. הוא נתן לה להמשיך כמה צעדים, ואז ניסה שוב, בקול מהוסס. "ליתי, קרה משהו?"

היא עצרה והסתובבה אליו. העיניים שלה היו מבריקות. "אני מרגישה שאני לא מבינה אותך. לא מבינה אתכם, הבנים, בכלל. אבל גם לא רוצה להבין. אני לא יודעת, הסרט הזה בלבל אותי... אתם כל כך שונים!"

"מה? אבל למה? בגלל סרט את..."

"אני שונאת אותך ואת כל הבנים! ואת כל מה שאתם עושים ואת כל מה שאתם רוצים. זה מגעיל אותי." היא התנשמה, והזיעה.

גרשון היה המום. רק לפני כמה ימים סיפרה לו כמה היא מתרגשת ממנו. שהחשמל הזרים בו קסם והפך אותו לילד הכי יפה בעולם. מה קרה פתאום? מה היה בסרט הזה? זה לא הגיוני.

"נראה לי שזהו," אמרה.

"מה?" הוא רכן לנשק אותה. היא הפנתה את פניה להתחמק. "מה קרה, ליתי?" הוא אמר, "ומזתומרת 'זהו'?"

"אני לא יודעת," אמרה. "זה מגעיל. אתה מגעיל. הכול מגעיל. יש לי בחילה. כואבת לי הבטן." היא הסתובבה והלכה, הוא קרא בשמה, והיא הגבירה את הקצב עד שהתחילה לרוץ.

גרשון עמד שם והסתכל, הרבה אחרי שנעלמה. חום הקיץ עטף אותו וחנק אותו. מה קרה פה? מה היה בסרט? הוא לא הבין. לבסוף הסתובב ועלה לביתו, לאט לאט, בנשימות חנוקות ומחשבות מעורפלות.

האוויר, שזע קלות מפה לשם, סימן בשקט את הסוף. ירושלים, ראשונה לקבל את קרני השמש בכל בוקר בזכות מיקומה המזרחי, היא גם הראשונה לחוש בקרירות המשיית שמסמנת את רפיון לפיתתו של הקיץ. גובהה העניק לה את הזכות הזו, וכמו העיר עצמה, גם הגבעות שסביבה – כולל זו שעליה עמד הכפר – זכו לחוש בנשיפות ההקלה הראשונות המרככות את החום המעיק. בבריזה הקלושה היה רמז לסיומו של דבר אחד, והמתנה לתחילתו של אחר.

קרמיט בכל זאת התייזע כשהניח בחבטה את הצידנית שנשא במאמצים במתלול ההר, על הספסל הצבעוני. משחקי הערב האחרונים של החופש הגדול. הוא ניגב את מצחו המבריק והמנומש בסופג הזיעה שעל מפרק כף היד, ונחת בעצמו על הספסל לצד הצידנית, כדי להשיב את רוחו. שאר הילדים בחנו אותו בסקרנות, חיכו לראות מה צופנת הקופסה בערב הזה.

מחר חטיבת ביניים. בית ספר חדש. כבר לא על הגבעה הירושלמית שצופה אל הסכר מצידו האחר, אלא על הר מרוחק יותר, טובל בירוק, בין שני קיבוצים, שרפת הראשון שבהם תַכֶּה בניחוחותיה את יושבי האוטובוס הצהוב היישר בנחיריהם המתבגרים, והיער של השני ישמש לריצות הארוכות בשיעורי הספורט של המורה צביקה.

לרגל שנת הלימודים החדשה והאתגרים הלימודיים שללא ספק תביא עמה, הוריו של קרמיט, עופרה ומני כרמי, הודיעו לו שהוא לא יוכל לעסוק בענייניו המסחריים נוסף על בית הספר. בהתאם לכך הכין שלט חדש מקרטון, שאותו הוציא עכשיו מהניילון והצמיד בנעץ שהכין בעוד מועד אל קורת העץ הגבוהה ביותר במשענת הספסל: מכירת חיסול!!! לרגל סוף הקיץ!!! כל הקרטיבים בלירה אחת בלבד! כולם חייבים להימכר היום!!!

הילדים והילדות התאספו סביב וקראו את השלט הנלהב וגדוש סימני הקריאה, ואחרי שקראו המשיכו לפטפט את פטפוטיהם – על הילקוטים החדשים והגדולים שקנו לכיתה ז', על חולצות בית הספר החדש שמדדו ועל סרט הבוקר האחרון של הקיץ. כמה מהם ניגשו לטלפון הציבורי עם אסימון וחוט וחישבו איך למתוח אנשים אלמונים. אחרים ניסו לארגן מחבואים – גם יחידים וגם בנים נגד בנות. והיו כאלה ששלפו מטבעות מכיסים ונענו לדרבונו של קרמיט לחסל את המלאי.

צליל עמום של כדור הנחבט מונוטונית בכביש נשמע מתקרב מלמטה. הוא היה מוכר לכל מי שגר בכפר, כדורסל מוקפץ באיטיות תוך כדי עלייה בכביש התלול, ורבים ידעו שאחד האחראים העיקריים להשמעת הצליל הזה לאורך השנים היה יואב שניידר. כך היה גם הפעם. אחרי שעתיים במגרש הוא עשה עכשיו את דרכו מעלה לכיוון ביתו, כשלצידו גרשון מן וכלבתו ויקטוריה, מקישה בציפורניה על האספלט החם, עוצרת מפעם לפעם לרחרח סימני שתן שהותירו כלבים קודמים.

הלמוּת הכדור על האספלט עצרה לרגע כששני הילדים והכלבה הגיחו מעבר לסיבוב החד ליד החורשה. שנייד קלט את ההתרחשות על הספסל, וזיהה עליו את הצידנית של קרמיט. אחרי שסקר מרחוק, חזר להקפיץ באותה איטיות והמשיך לעשות את דרכו מעלה לצד שותפיו לדרך. כשהגיע, מסר את הכדור במהירות במפתיע לקרמיט, אבל קרמיט הגיב בזמן, שלח את ידיו וקלט את הכדור שטס לעברו. הוא העביר אותו ליד ימין, הקפיץ כמה פעמים, ואז מסר אותו בחזרה אל בעליו.

"מה נשמע, קרמיט?" שאל שנייד.

"אה, שנייד," ענה קרמיט.

"מה זה? מכירת חיסול? סוף הקיץ? למה לחסל?"

"כי די. נגמר החופש," משך קרמיט בכתפיו.

"לירה אחת זה באמת מחיר לא רע בכלל."

"אני יודע."

כל הזמן הזה, גרשון עמד ביניהם, כמו קודקוד במשולש שווה צלעות, והעביר את מבטו בין הדוברים. אף אחד לא התייחס לעובדה שקרמיט מוכר את הקרטיבים שלו במיקום של שנייד. או שהוא היחיד שמוכר סחורה הערב, ולמעשה מאז המסיבה. לאט לאט התקבצו סביבם אחרים שחזרו מהטלפון הציבורי, מהמחבואים, מהסקייטבורד. מטבעות הועברו לקרמיט והומרו בשלגונים, וקולות המציצה נשמעו סביב הספסל כמקהלה במגוון קולות וטעמים, פסקול קקופוני לתמונת סיום הקיץ. הנוכחים נראו גדולים יותר, מוכנים לשלב הבא. הבנים התעבו קצת, גבהו, מעטים מהם עוטרו בפלומות לצד חצ'קוני לחיים. כמה בנות הציגו לחיים דומות בממד הפצעוני, והתעגלות מרככת במבחר איברים.

"לירה אחת, לירה אחת," תִזמר קרמיט ברוח טובה. גרשון ניסה לתפוס במבטו את ליתי שדיברה בצד עם דנה, ולא הצליח. האופן שבו הרוח הקלה בידרה את שערה, הגביר את כאב לבו.

"לירה אחת! לא להחמיץ! קרטיבים של איכות!" צעק לפתע שנייד, וכולם פרצו בצחוק, חלקם משתאים.

ההתפזרות ההדרגתית החלה מעט אחר כך. כמה הורים ביקשו שהילדים יחזרו לא מאוחר מדי כי מחר בית ספר וצריך לישון. קרמיט הציץ לתוך הצידנית שלו, הטה אותה לנקז מים, קיפל את השלט, והניח את המכסה במקומו. הוא שלח את אצבעותיו לתוך כיס המכנסיים ורשרש במטבעות שגדשו אותו. הוא כבר יספור אותם כשיגיע הביתה.

שנייד התקרב אליו. מלבדם נותרו שם רק גרשון, דנה כהנר ורונה. ליתי היתה מהמקדימות לפרוש, גרשון שם לב. הוא היה בטוח שאמא שלה הציבה לה שעת חזרה מוקדמת בערב כזה.

"אתה זוכר שאני הייתי הלקוח המשלם הראשון שלך?" אמר שנייד והוציא עשר אגורות חדשות מהפאוצ' שלו. "אז אני גם אהיה האחרון. הנה. תביא לימון אחד. כמו הראשון – גם האחרון."

קרמיט החזיר לו מבט, וחייך. הוא הרים את מכסה הצידנית שכבר סגר, פשפש בתוכה, ושלף קרטיב לימון. הוא החזיק אותו הפוך, במקל, וניער קלות, כדי לשחרר טיפות ופיסות קרח סוררות, ואז הפך והגיש לשנייד. "אין צורך לשלם. עלי," אמר לו ועצם את עיניו בהתכוונות.

"קח," אמר שנייד, כף ידו מושטת, המטבע העגול במרכזה.

"לא, לא. על חשבון הבית. לכבוד סוף החופש."

שנייד ניסה להתעקש עוד כמה שניות במחוות הגוף של הושטת היד והטיית הראש, אבל קרמיט לא היה מוכן לשמוע, והניע את ראשו מצד לצד, עדיין עם החיוך. שנייד השיב את המטבע לכיס, קילף, התחיל ללקק, ואז חזר להקפיץ את הכדור לאורך כל הכביש. קרמיט הסתובב לסגור שוב את הצידנית וחיפש במבטו את רונה. "שנזוז?" הוא שאל.