האם אני בסדר?

מהו ההבדל בין בריאות הנפש להפרעה נפשית? לכולנו יש מצב כזה או אחר של בריאות נפשית. המונח בריאות הנפש נחשב לעיתים קרובות כביטוי נרדף להפרעה נפשית, אבל זה פשוט לא נכון. בריאות הנפש היא מצבנו הפסיכולוגי והרגשי. במילים אחרות, איך אתה מרגיש היום? ואני לא רוצה את התשובה חסרת המחשבה "אני בסדר," אלא בכנות, ביושר, בגילוי לב, מה שלומך? האם אתה מסוגל לתפקד כהלכה בעבודה ובבית הספר? איך הקשרים הבין־אישיים שלך? איך נראים חייך בבית? אם אתה מתפקד היטב בחיים, עומד בתחומי האחריות השונים שלך, משאיר מקום לקשרים משמעותיים ויכול להסתדר עם כל הפרעה או טרדה קטנה שצצה ועולה לאורך הדרך, הייתי אומרת שבריאותך הנפשית במצב טוב.

לעומת זאת, אם אתה מרגיש עייף מן הרגיל, אינך נהנה מן הדברים שנהנית מהם בעבר, וטרדה או מצוקה קטנה יכולות להרוס לך את כל היום, ייתכן שעליך להשקיע יותר בבריאותך הנפשית. כשאני דומעת בלי סיבה אני יודעת שאני צריכה לדאוג טוב יותר לעצמי. אני יכולה להגיע למצב שאני בוכה מצפייה בפרסומת, או נסערת בקלות רבה מדי מעימות פעוט. כל פעם שבעיה קטנה צצה ועולה, אני מגיבה במצוקה רגשית כה רבה שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה. כשאני מוצאת את עצמי מרגישה כך בחיי אני יודעת שאני צריכה לפנות לעצמי זמן לטיפול בעצמי ולהתקשר עם המטפל שלי לקבוע פגישה טיפולית.

היות שאיננו יכולים לראות את בריאותנו הנפשית באותו אופן שאנחנו יכולים לעיתים קרובות לראות את בריאותנו הגופנית, זה הופך להיות דבר שקל להתעלם ממנו. אנשים רבים מוצאים את עצמם מרגישים על סף בכי, נעכרים ונלחצים בקלות, ומותשים רגשית במשך שנים לפני שהם פונים לאיש מקצוע. אני שומעת כל הזמן כיצד אנשים דוחים את זה משום שהם חושבים "המצב לא באמת כל כך גרוע," או "אני יכול עדיין לקום וללכת לעבודה, כך שאני בסדר." דע שאינך צריך לחכות עד שאינך יכול לתפקד כלל כדי לפנות לעזרה. למעשה, התחזית הטיפולית טובה יותר אם אתה פונה לעזרה בשלב מוקדם.

הפרעה נפשית, לעומת זאת, מתפתחת כשבריאותך הנפשית נפגעת או מוזנחת זמן כה רב שהדבר משפיע על יכולתך לתפקד בחייך היומיומיים. זה אומר שאינך יכול לעשות את הדברים שנהגת לעשות, ליהנות מן הדברים שנהנית מהם בעבר, או אפילו לראות את העולם סביבך כפי שנהגת לראותו. הפרעה נפשית מכסה טווח רחב של מצבים כמו דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה והפרעת אישיות גבולית. המידה שבה אתה מושפע מן ההפרעה הנפשית שלך תלויה במידת החומרה של המקרה, כמה תמיכה ועזרה אתה מקבל, ובאיזו מהירות פנית לעזרה.

אדם הסובל ממחלת נפש יכול להרגיש כאילו התודעה שלו ממש נלחמת נגדו, מונעת ממנו את הדברים שהוא אוהב, והופכת מטלות יומיומיות לקשות הרבה יותר.

כשם שהיית מדבר על הצטננות או שפעת בגופך, המוח שלך חולה וזקוק לתשומת לב מקצועית. זו הסיבה שאני נוהגת תמיד להזכיר לאנשים לחשוב על הפרעה נפשית בדיוק כפי שהיו מתייחסים למחלה גופנית. האם היית אומר למישהו שסובל מדלקת ריאות לקום ולהשלים את יום העבודה שלו? או מצפה ממישהו עם רגל שבורה שיתהלך במשך היום כמו שעשה לפני השבר? ברור שלא! אם כך, מדוע אנחנו נוהגים לעיתים קרובות לא להתייחס למחלות נפש באותה רצינות שאנחנו מתייחסים למחלות של הגוף?

הייתה לי לפני שנים רבות מטופלת שסבלה מתסמינים דמויי שפעת במשך חודשים. היא הרגישה כל הזמן מכאובים שונים בגוף, עייפות ובחילה, והייתה מקיאה לפעמים. בעלה לקח אותה לרופאים, למומחים, ואפילו לנוירולוג, לברר מה קורה. הם לא מצאו דבר. כל בדיקות הדם והסריקות שלה חזרו בלי תוצאות חורגות מן הנורמלי. המטופלת שלי הייתה במצוקה, הרגישה אבודה, חסרת תקווה, ובעלה התחיל לתהות שמא היא בודה את כל זה מלִבה. וכך הם באו אליי.

אני זוכרת היטב כיצד בעלה של המטופלת שאל אותי, "קטי, האם את חושבת שזה הכול בראש שלה?" התלבטתי כיצד להשיב על זה תוך שמירה על יחס מכבד כלפי שניהם, אך מה שרציתי באמת היה לומר בקוצר רוח "למה זה משנה?" אם הבעיות שלה היו פסיכוסומטיות (כלומר, התסמינים הגופניים שלה נגרמו על ידי הפרעה נפשית), האם זה עושה את התסמינים שלה חשובים פחות? האם המוח שלנו לא מנהל כל מה שקורה בגוף שלנו ומוודא שנוכל לעשות כל יום כל מה שאנחנו צריכים לעשות? אם אנחנו מבינים את זה, מדוע אנחנו עדיין מתקשים להתייחס לבריאותנו הנפשית באותה רצינות שאנחנו מתייחסים לבריאותנו הגופנית?

בסוף אמרתי משהו כמו "ובכן, האמת היא שאני לא חושבת שהמקור משנה. מה שחשוב זה כיצד נעזור לה להרגיש טוב יותר." בסוף התברר שהיו אלה החרדה העזה שלה והתקפי הדיכאון שעשו אותה חולה. מרגע שהתחילה לקחת נוגדי דיכאון ולמדה כמה טכניקות התנהגותיות מועילות, התסמינים דעכו ונעלמו. אבל אני באמת לא רואה כיצד זה שונה ממצב שיש לה שפעת ממשית. בכל מקרה, היא הייתה חולה, ונזקקה לעזרה מקצועית כדי להרגיש טוב יותר, נכון?

אם אתה דואג שמא הפרעה נפשית היא דבר מוזר או נדיר, דע שברחבי העולם כולו אדם אחד מכל חמישה לוקה בהפרעה נפשית.1 פירוש הדבר מבחינתי שכל אחד מושפע בצורה זו או אחרת, בין שאתה מכיר מישהו קרוב שמתמודד עם הפרעה נפשית, או שחווית את זה בעצמך. הייתי טוענת אפילו שהמספר אינו יכול להיות ייצוגי לגמרי, היות שאנשים רבים סובלים בשקט, פוחדים מדי לקבל את העזרה שהם זקוקים לה נואשות.

חשוב גם לדעת שהפרעה נפשית אינה תמיד משהו שדבק בך לכל חייך. אם אתה מקבל את העזרה הנכונה ומיישם את מה שהצוות הטיפולי (המטפל הנפשי, הפסיכיאטר, הרופא וכו') אומרים, אפשר לצמצם ולהגביל את משך הזמן שאתה מושפע מן המחלה הנפשית. אני משווה מצב של הפרעה נפשית לנטייה של הגוף שלי ללקות בדלקת בגרון. בעבר נהגתי לסבול מזה לפחות שלוש פעמים כל חורף, וגם אחרי שהסירו את השקדים שלי בגיל המתקדם עשרים ושלוש זה עדיין חוזר מפעם לפעם.

אלא שעכשיו יש לי תוכנית ושיטה כיצד לעצור את זה לפני שזה מתחיל, ואני יודעת מה לעשות אם וכאשר אני מרגישה את זה בניצניו. דבר ראשון, אני מתחילה לשתות תה עם דבש, וליטול כל בוקר שמן אורגנו וויטמין סי. אם אני מתחילה להרגיש כאב בגרון, אני מתקשרת לרופא שלי וקובעת מייד תור. הוא עורך את הבדיקות במהירות, ונותן לי אנטיביוטיקה, או במקרה שזה חמור, אני מקבלת זריקת סטרואידים. בכל מקרה, זה אורך שבוע לכל היותר. אותו דבר נכון לגבי בריאותנו הנפשית: יש דברים שנצטרך לעשות מדי יום ביומו כדי לשמור על בריאותנו, אבל אם זה מתחיל להיות גרוע יותר נצטרך לפנות לאיש מקצוע. ככל שאתה מקפיד על האמצעים המונעים האלה פוחתת הסבירות שתמשיך להזדקק לעזרה מקצועית.

חרדה היא המחלה הנפשית הנפוצה ביותר בארצות הברית, מנת חלקם של יותר מארבעים מיליון מבוגרים (בערך שמונה־עשר אחוזים מן האוכלוסייה).2 חרדה היא מה שאתה מרגיש בדרך כלל כשאתה במצב מפחיד, מסוכן או לא מוכר. זה מה ששומר עליך מרע ואומר לך כשמשהו אינו כשורה, כמו תגובת לחימה־או־מנוסה. זה הופך לבעיה רק כשרמת החרדה שאתה מרגיש היא אירציונלית או חסרת פרופורציה למצב — למשל אם אתה מרגיש חרדה קיצונית כשאתה מחוץ לבית, או כשעליך לפגוש אנשים חדשים. מצב כזה, כשהוא חריף, עלול למנוע ממך את האפשרות לאכול, לישון ולהתרכז. תסמיני חרדה יכולים להיות שונים מאדם לאדם, ואפילו לבטא את עצמם באופן פיזי, כמו במקרה של אליס:

בהתחלה, אני מתחילה לנשום נשימות כבדות יותר, ולהיכנס לבהלה, או לפאניקה. אחר כך אני מרגישה כעס, ופשוט שוכבת על המיטה ורוצה לבכות או לצרוח. אני גם עצבנית מאוד לאחרונה, ועם זאת אני יודעת שאני לא צריכה לצעוק על אף אחד, אז אני כובשת את זה בפנים. האם כל זה חלק מהחרדה שלי?

האמת היא שכן, כל התסמינים האלה יכולים להיות חלק מן החרדה, אבל היות שרבים מהם מחקים את אלה של מחלה גופנית, אנשים עם חרדה צפויים פי שלושה עד חמישה יותר להגיע למרפאתו של הרופא שלהם או לבית החולים.3 אני מציינת את זה רק כדי שתוכל להיות פתוח לרעיון שמה שאתה מרגיש פיזית עשוי לנבוע ממשהו שקורה לך במישור הנפשי. אני לא אומרת שזה הכול בראש שלך, ואתה לא זקוק לטיפול או להבנה, אלא שלא משנה מניין זה בא — אתה מרגיש כך, זה מוצדק, וידיעת המקור עשויה לעזור למצוא לך את הטיפול המתאים והנכון.

דבר אחרון, זכור שחרדה איננה לחץ. אנשים רבים לא מבינים, וחושבים שבמקרים כמו מצב שאתה לחוץ בגלל מצגת גדולה, הרצאה או בחינה, מה שאתה חווה זה חרדה. אין הדבר רחוק מן האמת. ללחץ יש גירוי מפעיל, גורם, סיבה לקיומו בחייך, בעוד שלחרדה אין גורם כזה. רבים מן המטופלים שלי שסבלו מחרדה לא ידעו אפילו שמה שהם מרגישים הוא חרדה עד שהרופא הפנה אותם אליי. בחלק גדול מן המקרים הם לא יודעים מה גרם לכך. זה נראה כאילו זה בא משום מקום, מציק זמן ממושך, וכל מה שהם מנסים לא מועיל לפתור את הבעיה ולהפיג את החרדה.

דיכאון הוא הפרעה פחות שכיחה מחרדה, שפוגעת ב־15.7 מיליון מבוגרים בארצות הברית, אך הדבר שיש לתת עליו את הדעת כשאנחנו דנים בקצרה בדיכאון הוא ש־3 עד 5 אחוזים מן המבוגרים יסבלו מתקופה דיכאונית בזמן כלשהו במהלך חייהם.4 האמת היא שלדעתי המספר גבוה בהרבה מכך, אולם אם אינך פונה לעזרה, איך מישהו יכול לדעת שאתה סובל? עוד דבר שיש לזכור בנוגע לדיכאון (כמו גם לגבי שאר מחלות נפשיות) הוא שמדובר בתופעה אפיזודית, חולפת, כלומר שזה בא והולך. אתה יכול לסבול מפרקי דיכאון שאורכים כמה שבועות עד חודשים, ואז זה נמוג כאילו לא היה. אני סבורה שבגלל האפיזודיות הזאת אנשים לא פונים לעזרה. כל אותם רגשות נוראים מסוג "אני לא יכול לקום מהמיטה" מתפוגגים, והאיש חושב שאולי הוא בעצם המציא את כל זה, או שזה לא היה באמת כל כך גרוע, והוא יכול לעבור את זה בכוחות עצמו. ואז זה חוזר, והוא עובר שוב אותו מעגל, וכך זה יכול להימשך שנים בלי שהוא יפנה לעזרה.

אני מאשימה את עצמי ואנשים כמוני בכך שדיכאון נותר לעיתים קרובות כל כך בלתי מאובחן ובלתי מטופל. אני חושבת שזה נובע מכך שהמורים שלנו משננים לנו רשימות של תסמינים המתייחסים לאופן שדיכאון אמור להיראות ולהיות מורגש על ידי אלה שסובלים ממנו. האמת היא שדיכאון לא מגלה את עצמו תמיד באופן שאנחנו מצפים. הוא יכול להיות שקט, חמקמק ומשתנה לאורך זמן. כמה מן התסמינים הנפוצים ביותר שראיתי, שאינם נמנים עם הקריטריונים האבחוניים, הם אלה:

• הרגשה כאילו אתה הולך בתוך המים: הכול קשה יותר, ואתה מרגיש שאתה נע בכבדות ובאיטיות רבה.

• אתה נאלץ לקרוא שוב ושוב מחדש אותו דבר. הריכוז נעשה קשה.

• כולם נראים לך כל כך מעצבנים, לעזאזל!

• אתה לא יכול שלא לחזור ולשחזר שוב ושוב דברים שעשית לא נכון במהלך חייך.

אני יודעת שהתסמינים האלה עשויים להיראות מעורפלים מדי, או כאילו אפשר להחיל אותם על מחלות רבות, אבל חשוב להדגיש את העובדה שדיכאון הוא תופעה מגוונת כל כך במופעיה. זה לא תמיד עניין של הרגשה עצובה או קושי לישון: זה יכול להיראות ולהיות מורגש באופן שונה מאוד מאדם לאדם. רק תזכור שאיך שאתה לא מרגיש, אם אתה לא מרגיש כמו עצמך, ומגלה שאתה פחות ופחות מעוניין בדברים שאהבת בעבר, בבקשה פנה לעזרה.

חוסר האנרגיה המתלווה לדיכאון הוא תמיד הדאגה הגדולה ביותר שלי. אנשים רבים שבאים אליי או פונים ברשת מספרים לי שהם פשוט לא היו מסוגלים לגייס את האנרגיה לפנות מוקדם יותר. או אם הם ניסו לפנות, המטפל או הרופא לא התקשר חזרה, והם ויתרו. כשעצם היכולת להתקלח ולקום מן המיטה הופכת להצלחה עצומה, היכולת להתקשר לקבוע תור לטיפול, לבדוק את הביטוח שלך כדי לוודא שזה מכוסה, להגיע למשרד בזמן ולבטא מה שאתה מרגיש, כל אלה הופכים להיות נבצרים לגמרי.

זו הסיבה שדיכאון עלול להחזיק אדם כבן ערובה למשך זמן כה רב. כשיש לך אנרגיה לקום ולצאת מהבית אתה לא חושב שאתה מרגיש מספיק רע כדי להזדקק לעזרה או לטיפול.

עד שאתה מרגיש רע מספיק ומבין שאתה זקוק לעזרה כלשהי, אתה כבר במצב שאתה לא מסוגל לכך פיזית ומנטלית. זו הסיבה שעליך לעשות כמיטב יכולתך לא רק לבדוק את מצב בריאותך הנפשית, אלא גם למצוא בחייך אנשים תומכים שיכולים לעזור לך כשאינך יכול לעזור לעצמך. זה יכול להיות ידיד שמתקשר בשבילך למטפל, או מסיע אותך לפגישה הטיפולית ומחכה איתך. איך שלא תעשה את זה, חשוב שתהיה לך תוכנית לקום חזרה על רגליך ולהמשיך להילחם.

לפני שנים רבות נכחתי בוועידת נשים ושמעתי את אחד מנאומי המוטיבציה החזקים ביותר בחיי. היה הרבה מה לעכל בהרצאה הזאת, אבל הדבר העיקרי שנטלתי ממנה הייתה השאלה הבאה:

מדוע בחיים החיצוניים כשאנחנו מועדים ונופלים אנחנו קמים חזרה במהירות כה רבה, אבל כשאנחנו נופלים מבחינה רגשית אנחנו מתירים לעצמנו להמשיך לשכב על הקרקע שבועות, חודשים, לפעמים אפילו שנים?

הסיבה שאני כל כך אוהבת את השאלה הזאת היא הדיוק הברוטלי שלה. אם אני מועדת בחיים החיצוניים ונופלת, אני קמה מייד על רגליי, מביטה סביב (בתקווה שאיש לא ראה), מברישה את האבק מעל בגדיי וממשיכה בדרכי. לעומת זאת, בעולם הרגשי, הפנימי, אני יכולה לחזור בתוכי כמו תקליט שחוק שוב ושוב על דבר רע או פוגע, ובכך להשאיר את עצמי על הקרקע היכן שאירעה הנפילה. זה מתמיה אותי מדוע אני עושה את זה, ואני עדיין עובדת לעבד באופן מהיר יותר פגיעות ושינויים כך שאוכל לקום על רגליי, להבריש את עצמי ולהמשיך הלאה.

קח לך זמן לשקול את זה: האם היית נותן לעצמך אחרי שנפלת ברחוב להמשיך לשכב על המדרכה בעוד אנשים עוברים על פניך? ברור שלא! אם כך, מדוע כשאנחנו נופלים רגשית אנחנו נותנים לזה לקרות? אצל רבים זה קורה מפני שמביך להודות בדבר, וקשה יותר להתעמת איתו, מאשר פשוט להעמיד פנים כאילו זה לא קרה. אחרים מדווחים שלא הבינו אפילו שהם על הקרקע מלכתחילה! מה שלא תהיה הסיבה, אני חושבת שהשאלה הזאת היא דבר שכולנו צריכים לשקול. במיוחד כשאנחנו מדברים על הסטיגמה הנלווית למחלות נפש, וכיצד כולנו ממלאים תפקיד ביצירתה ובשימורה.

כולנו תורמים לסטיגמה סביב מחלות נפש. אני לא מנסה לקרוא מישהו לסדר או לגרום למישהו להרגיש רע, אבל כל אחד מאיתנו תורם בדרכו לסטיגמה. זה יכול להיות האופן שאתה חושב על אנשים עם מחלות נפש, או אפילו האופן שאתה מדבר על המאבקים והקשיים שלך. למשל, אתה יכול להניח (בלי לתת על כך את הדעת) שכל האנשים שסובלים מסכיזופרניה חיים ברחוב ומדברים אל עצמם, או שכל מי שמדוכא צריך פשוט לקום ולהתקלח, זה יגרום לו להרגיש הרבה יותר טוב. אני יודעת שאלה דוגמאות שונות ונבדלות, אבל בין שאנחנו אוהבים להודות בכך ובין שלא, לכולנו יש הטיות, ואנחנו חיים את חיינו על סמך האמונות וההתנסויות שלנו. כולנו צריכים ליטול זמן לחשוב על מחלות הנפש שאנחנו מכירים ולבחון את מחשבותינו ואמונותינו לגביהן. תהיה ישר עם עצמך, כי רק אחרי שאתה מכיר באמת בדעות הקדומות שלך אתה יכול לעבוד עליהן על מנת לשנותן.

כמה מן ההנחות או הדעות הקדומות שלנו ביחס למחלות נפש עשויות למעשה להיות מועילות. כשאתה נתקל באדם חולה בנפשו זה עשוי לגרום לך להיות סבלני יותר, או לעודד אותך לתקשר בצורה ברורה יותר, שלא ליצור אי־הבנה. הנחות אחרות עלולות להיות מזיקות ולבודד אותך. אני סבורה שהדרך הטובה ביותר לארגן את מחשבותינו בנושא היא קודם כול לחנך את עצמנו. קודם כול, עלינו להבין כיצד הפרעה נפשית יכולה להיחוות על ידי מישהו לפני שאנחנו יכולים לדבר על כך בשׂום שכל. שנית, נסה לרגע לשים את עצמך במצבו. איך זה היה משפיע עליך ועל חייך? האם היית יכול לעשות כל מה שאתה עושה כל יום עם המחלה הזאת? אני מוצאת את זה כחלק שבו אנשים ששפטו את זולתם מהר מדי חווים רגע של "אהה!". זה יכול להיות חוויה חזקה ומשפיעה מאוד לשקול מה היית יכול ולא יכול לעשות לו היית במצב נפשי כזה או אחר. שקול את הרעיון הזה בעת שנעבור דרך שתי מחלות הנפש הבאות.

שמרתי את אלה לסוף כי הן הסובלות יותר מכול מסטיגמות ומחוסר הבנה, כל אחת מסיבות שונות. אבל בוא נתחיל בדיון על הפרעות אכילה, היות שזאת המומחיות שלי. הפרעות אכילה הן תערובת מעניינת של בריאות נפשית וגופנית, ומשום כך האמנתי תמיד ששתי אלה קשורות הדדית באופן שאין להתירו, בין שאנחנו רוצים להודות בכך ובין שלא (לא בכדי המוטו שלי הוא "נפש בריאה בגוף בריא"). כשאתה אוכל יתר על המידה, מרעיב את עצמך, זולל ומקיא, מתעמל יותר מדי, או כל דבר אחר שהפרעת האכילה שלך אומרת לך לעשות, אתה משפיע על בריאותך הגופנית בגלל בריאותך הנפשית. בגלל הזיקה ההדוקה הזאת בין הגוף לנפש במצבים האלה מצוין אצל הסובלים מהפרעות אכילה שיעור התמותה הגבוה ביותר בין מחלות הנפש.

אי ההבנה הגדולה ביותר בנוגע להפרעות אכילה היא שזה רק סביב אוכל. האמת היא שאין להן כל קשר לאוכל. מדובר בשאלה מדוע החלטנו ששליטה בצריכת האוכל שלנו הכרחית, ומה אנחנו מפיקים מכך. האם אנחנו עושים את זה משום שאם נאכל עד שנהיה מלאים עד להתפקע לא נוכל לחשוב על שום דבר אחר? האם אנחנו מרגישים כל כך חולים ועצובים בפנים שאנחנו רוצים שהחיצוני שלנו ישקף את הרגשות האלה? הסיבות של אנשים להפרעות אכילה רבות ושונות לאינספור, ואישיות מאוד לאלה המתמודדים איתן.

עוד תפיסה שגויה היא שהפרעות אכילה גורמות לאנשים רק להגיע לתת־משקל. אני יודעת שזה מה שהתקשורת מדגישה, ומה שאנחנו רואים בעיקר בתוכניות ובסרטים על הפרעות אכילה, אבל האמת היא שהפרעות אכילה באות בכל הצורות והגדלים והמינים. אני זוכרת היטב כיצד עברתי פעם במגרש חניה של וולגרינס (רשת חנויות מזון אמריקנית) וראיתי רכב מסוג ואן מתנודד קדימה ואחורה. חשבתי שיש ברכב ילדים או נערים שמשתובבים, או אולי מבוגרים, אבל מה שראיתי שינה לעד את האופן שאני רואה הפרעות אכילה.

האישה ברכב עברה כמה רגעים קודם לכן דרך מזנון קנה וסע, והתנועעה במהירות בתוך הרכב שלה כדי לסדר את כל האוכל שקנתה על לוח המחוונים. התנועות המהירות שלה גרמו לרכב להתנודד בעת שעברה במהירות דרך המאכלים השונים בבולמוס של זלילה. אני יודעת שהדימוי הזה לא מזעזע כמו הגרסה של תת־משקל שאנחנו מורגלים אליה, אבל זה לא פחות חמור ומסוכן, והסטיגמה קשה עוד יותר. הייתה סיבה מדוע היא עשתה את זה בשעת לילה במגרש חניה ריק כמעט לגמרי, לבדה. רבים מן הסובלים מהפרעת אכילה בולמוסית עושים את זה בשקט, בהיותם לבדם, לא פונים לעזרה, ותוהים מדוע אינם יכולים להפסיק לאכול אחרי שהם כבר מלאים.

כשאתה משלב את הסטיגמה שאנשים נוהגים להצמיד להפרעות אכילה עם השיפוט של החברה על אנשים עם משקל יתר, לא ייפלא שרוב הסובלים אינם פונים לעזרה. עבדתי לאורך השנים במרכזי טיפול רבים להפרעות אכילה, אך מעולם לא טיפלתי במישהו עם הפרעת בולמוס אכילה. זה לא מפני שמרכזי הטיפול לא קיבלו אותם, אלא שחברות הביטוח לא מוכנות לשלם בעד הטיפול. אם הם לא היו בתת־משקל, החברות דחו את בקשתנו לכיסוי התשלום, כך שאלא אם כן המטופל היה יכול להרשות לעצמו את העלות בסך 35,000 דולר או יותר לחודש הוא לא היה מתקבל לתוכנית. האופן שהחברה שלנו מתייחסת למה שנחשב "מספיק חולה" עושה את המחלות עצמן הרבה יותר חמורות וטעונות בושה.

אני לא אומרת את כל זה כדי להרתיע מישהו מלקבל עזרה או לגרום לך להרגיש רע ביחס לאלה המתמודדים עם ההפרעות האלה. אני אומרת את זה רק כדי לגרום לך להיות ער ומודע, ולפתוח שיח על הנושא. אני מוצאת שבעצם הדיבור על דברים שנראים לי מטרידים, על מנת לשפוך אור על משהו שסובל מחוסר אבחנה ומהתעלמות, אפשר להתניע שינוי. הפרעות אכילה (כמו כל המחלות הנפשיות) משגשגות בחסות החשכה, בבושה ובמבוכה. ובכן, הבה נשפוך מעט אור, נציע מעט הבנה, ואולי נצית (תחזיקו אצבעות) מעט תקווה.

המחלה הנפשית האחרונה שאני רוצה לדון בה היא הפרעת אישיות גבולית, שהיא אולי הלוקה יותר מכול בסטיגמות וחוסר הבנה. אם אינך יודע מהי הפרעת אישיות גבולית, זאת הפרעת אישיות שמתאפיינת בפחד מנטישה, חוסר ויסות רגשי וקושי ביחסי אנוש. הביטוי הטוב ביותר ששמעתי אי פעם לתיאור אישיות גבולית הוא "אלה קורבנות כווייה רגשית." כלומר, הסובלים מהפרעת אישיות גבולית מרגישים כל דבר בעוצמה ובכאב כזה שזה מקשה עליהם להכיל ולנהל כל רגש.

מה שמכאיב לי יותר מכול בכל הקשור להפרעת אישיות גבולית זה לא רק שהמחלה סובלת בדרך כלל מחוסר הבנה, אלא שהיא בדרך כלל תולדת פגיעה רגשית או התעללות. רבים מן הלוקים בהפרעת אישיות גבולית מספרים סיפורים על הזנחה רגשית ופגיעה פיזית או מינית. בהיעדר דרך ממשית להתמודד הם פונים פנימה, ואומרים לעצמם דברים נוראים ופוגעים. עם הזמן הם מאמינים בדברים האלה כעובדות, ופועלים על סמך אותן הנחות שהתקבעו. רבות מאותן "עובדות" הן דברים כמו "מגיע לי להיות לבד, ותמיד אשאר לבד," "אני לא ראוי לאהבה אמיתית," ו"כל אחד יעזוב אותי בסופו של דבר." בגלל האמונות הכוזבות האלה אנשים אלה מתפרצים על אחרים ותוקפים אותם. זה לא קורה משום שהם רעים או מרושעים; הם פשוט פגועים כל כך בפנים כל הזמן.

הסטיגמה הנלווית לאישיות גבולית קיימת לא רק בחיי היומיום הרגילים; היא פושׂה גם בתוך קהילת בריאות הנפש. רבים מן המטפלים, היועצים והפסיכיאטרים לא יטפלו בבעל אישיות גבולית בטענה שהוא קשה מדי לטיפול ודורש זמן רב יותר ממה שמטפל בחולי חוץ (מטופלים שמגיעים לטיפול פעם־פעמיים בשבוע ושבים לחייהם הרגילים) יכול להציע. זאת נראית לי סטיגמה מהסוג המזיק ביותר. פירוש הדבר שכאשר אתה מתקשה ונאבק ופונה לעזרה אתה עלול למצוא את עצמך מופנה למישהו אחר ולהיפגש איתו זמן מה רק על מנת לשמוע שאתה זקוק לטיפול שונה או נרחב יותר. אתה עלול להיות מועבר ממטפל למטפל על מנת להיוותר בסופו של תהליך בלי טיפול כלל.

אני מאמינה בכל ליבי שהסיבה שאנשי מקצוע רבים נמנעים מלטפל בבעלי אישיות גבולית היא שהם לא מבינים לגמרי את ההפרעה. אם נוכל לעבוד יחד כדי להעמיק ולהרחיב את הידע על הפרעת אישיות גבולית, מניין זה בא ואילו טיפולים פועלים בצורה הטובה ביותר, אני באמת סבורה שנוכל להתחיל להציע עזרה ממשית לאלה הזקוקים לה.