האש הסודית 2: העיר הסודית

"אל תהיי כזאת תינוקת. נסי את זה שוב."

לואיזה הרימה עוד אבן כבדה אל עבר ערימה שכבר התנדנדה. האבן היתה גדולה כמעט כמו הראש שלה. השרירים התנפחו לה מרוב מאמץ והרעידו את הקעקועים המורכבים שלה בזמן שנשאה אותה על החול הכהה והלח של גדת הנהר.

ברגע שהאבן הונחה במקום ובצורה מאוזנת ביחס לשאר האבנים, לואיזה נסוגה לאחור בזריזות, כאילו פחדה שהערימה עלולה להתפוצץ.

טיילור, בידיים שלובות, צפתה במופע הזה מול בוהַק שמש אחר הצהריים. האנגר הסירות הישן היה המבנה היחידי בסביבה. מאחוריו ניצנצו כרי אחו ירוקים.

הן היו לבדן. כמה סירות חתירה פילחו מוקדם יותר את המים. הצליל היחיד היה של הרוח שאִווששה דרך הדשא, ושל הדבורים שזימזמו בין פרחי הבר.

זה היה המקום המושלם לתרגול.

מזג האוויר נעשה חם יותר ויותר. תלתלים בלונדיניים נדבקו ללחיים הלחות של טיילור בזמן שהעיפה מבט ספקני על האבנים.

"נו באמת, לוּ. למה כל כך הרבה?"

לואיזה שנשענה על קיר ההאנגר ירתה בה מבט מצמית. "אם הייתי מקבלת כסף על כל פעם שאת מתלוננת," היא עקצה, "לא הייתי נמצאת פה עכשיו ועורמת אבנים. טוב, את מתכוונת להתפקס או מה?"

השיער הכחול שלה לכד את אור השמש והמיר אותו לניצוצות תכולים.

טיילור ויתרה ועצמה את העיניים.

בחושך מאחורי העפעפיים שלה העולם האלכימי התעורר לחיים. מולקולות של אנרגיה ריקדו סביבה ותורגמו על ידי המוח שלה לעצמים ברֵי מישוּש: חוטי זהב מתעקלים של כוח מהשיחים באחו שמאחורי האנגר הסירות, פתילי נחושת רכים ממולקולות האור שבאוויר.

מהבחינה הזאת, הפוטנציאל הכי גדול היה בנהר. הוא היה זרם מותך של לבה צהובה־חומה, שגלשה לאט דרך השדה זרוע הפרחים.

העין האנושית לא מבחינה במולקולות, אבל טיילור לימדה את עצמה לראות אותן. היא היתה צריכה לראות את מה שעמדה לגעת בו. לתמרן. לשנות.

היא לקחה נשימה עמוקה, בחרה בקפידה את אחד החוטים היותר איכותיים מהמים, והכווינה אותו אל עבר האבנים.

תרים.

כשהאלכימיה עבדה, היא יכלה להרגיש את זה.

זרם מסחרר של אנרגיה מילא לה את העורקים. פיצוץ של כוח.

היא פקחה את העיניים.

הערימה הגבוהה של האבנים הכבדות ריחפה בקלות כמו בלונים גבוה מעל הנהר שנע לאיטו, כשכל אבן תלויה בצורה מסודרת מעל האבן תחתיה. עוגת אבנים רב־שכבתית.

טיילור סקרה בסיפוק את העבודה שלה. "יש!"

"מבריק." נשמע שלואיזה לא התרשמה. "עכשיו תניחי אותן בעדינות על המים."

זה היה השלב שטיילור נאבקה בו לאורך כל היום. להרים את האבנים היה דבר אחד. להניח אותן איפה שהיא רוצה, היה הרבה יותר קשה.

במצח מקומט מרוב ריכוז היא נצמדה לחוט האנרגיה וניסתה להוריד בעדינות את האבנים כלפי הגלים שנעו לאט.

תצופו.

היא כמעט יכלה להרגיש את משא האבנים הכבדות. נראה שהן נלחמו בכוח שלה. עוצמת כוח המשיכה היתה חסרת רחמים.

אגלי זיעה הופיעו על מצחה של טיילור. כפות הידיים שלה התהדקו לאגרופים תוך כדי שהיא נאבקה להיות בשליטה.

לשנייה, הערימה ביצעה את מה שטיילור דרשה וריחפה, קלה כמו עלי ורד, לכיוון המים הכחולים־אפורים. ואז, בלי התראה, חוט הזהב של האנרגיה המולקולרית זינק לחופשי ורקד בשולי המבט שלה כמו שדון.

"לא!" טיילור שלחה ידיים קדימה כדי לבלום, לכאורה, פיזית את מה שקרה בהמשך, אבל זה היה מאוחר מדי.

האבנים נורו לכל עבר.

אבן כבדה אחת נורתה ישירות אל לואיזה, שקיללה והניפה יד.

נדמה שהאבן פגעה בקיר בלתי נראה מעליה. היא קפצה ונחתה בחבטה רכה בקצה האחו.

שתי אבנים אחרות טבלו במים רחוק במעלה הזרם. אחת נעלמה בגדה השנייה.

אחר כך, אפילו הציפורים השתתקו, כאילו הזדקקו לשנייה כדי להשתאות על חוסר היכולת של טיילור.

"שיט!" טיילור ניגבה את הזיעה מן המצח. "אבנים מטומטמות." היא פנתה אל לואיזה. "אולי נדליק עוד פעם נר? אני אוהבת נרות."

לואיזה הנידה בראשה. "מדובר בשליטה, בלונדי. יש לך יכולת טבעית מטורפת. את צריכה ללמוד לרסן אותה לפני שמישהו ימות."

"הוֹ תודה, לוּ." טיילור הזיזה את השיער מהפנים הדביקות שלה בתנועת יד עייפה. "אני מרגישה עכשיו הרבה יותר טוב."

לפני שלואיזה הספיקה להחזיר לה איזו תשובה ארסית, הטלפון שלה צילצל. היא עשתה לטיילור סימן של "חכי שנייה" וניגשה להאנגר כדי לדבר בפרטיות.

טיילור הסתכלה על הגב המתרחק שלה בעיניים תוהות. היו עדיין דברים שהיא לא ידעה — דברים שלואיזה לא סיפרה לה עליהם. קולג' סיינט וילפרד באוקספורד חבק בין הכתלים שלו מאות שנות מסתורין, וטיילור היתה בלב ליבו של הקולג'.

היא התיישבה באנחה על ספסל ישן, ששנות רוח וגשם שָׁחקו את העץ שלו. הריכוז האדיר שהאימון שלה דרש היה מרוקן ביותר. היא הרגישה כמו אחרי ריצה של קילומטרים. הזיעה נזלה לה על הפנים, והגוף שלה היה חלש. חולצת הטי־שירט הלבנה שלה — עם הסיסמה "אני אוהבת ספרים עבים ואני לא יכולה לשקר" — נדבקה לה לעור.

היא לקחה שלוק מבקבוק מים פושרים, והסתכלה על האחו. צריחי האבן של סיינט וילפרד היתמרו במרחק עד השמים. בעיני כל העולם הוא נראה כמו טירה לבנה הבוהקת בשמש.

היא עדיין לא יכלה להאמין שזה עכשיו הבית שלה. כל בוקר היא התעוררה בחדר המעונות הלא מוכר, הסתכלה מסביב על הקירות הלבנים ועל הרהיטים המיושנים, ותהתה איפה לעזאזל היא נמצאת. ואז הזיכרונות הציפו אותה שוב. הקרב בווּדבֶּרי. ה"מביאים" שהקיפו אותה ברחוב וניסו לחנוק אותה. סשה שהגיע אליה על גבי אופנוע שואג. פרץ הכוח המדהים כששניהם שילבו ידיים וחיסלו ביחד את היצורים השטניים.

הטלפון שלה רטט לה בכיס וקטע לה את המחשבות. כששלפה אותו, הופיעה הודעה מאמא שלה.

מתגעגעת אלייך, מתוקה. תתקשרי הערב?

משהו בחזה של טיילור התכווץ והיא הצמידה אליה את הטלפון.

לואיזה והאלכימאים האחרים לקחו אותם לאוקספורד כדי להגן עליהם. ואולי הם היו מוגנים כאן. מוגנים, לפחות, עד כמה שאפשר. אבל לא היתה כאן הרגשה של בית.

היא התגעגעה לאמא שלה יותר ממה שהיתה מוכנה להודות בפני מישהו. היא כתבה לה בחזרה:

כן! אני אתקשר לפני ארוחת הערב.

היא כל כך התגעגעה לבית שלה. היא אפילו התגעגעה לאחותה הקטנה, אמילי. והיא ממש התגעגעה לג'ורג'י. החברה הכי טובה שלה כתבה לה כל הזמן, אבל הרבה קילומטרים הפרידו עכשיו ביניהן ביותר ממובן אחד. ג'ורג'י היתה בווּדבֶּרי, עשתה מבחנים, וחלמה על נסיעה בקיץ לספרד יחד עם המשפחה שלה, שחיכתה לה שתסיים את הלימודים.

טיילור למדה להילחם במפלצות.

היא הגניבה מבט על לואיזה שעדיין דיברה בטלפון, נשמה נשימה עמוקה וסילקה מעליה את העגמומיות. היא לא יכלה לתת לאף אחד לדעת איך היא מרגישה. הם צריכים להאמין שטיילור יכולה לעשות את זה. אין להם שום ברירה אלא להאמין בכך.

בצד השני, ליד האנגר הסירות, לואיזה דחפה את הטלפון לכיס של המכנסיים הגזורים שלה וצעדה בחזרה לכיוון של טיילור.

"אנחנו צריכות לחזור," היא הודיעה. "ג'ונס רוצה לפגוש אותי."

"ג'ונס" היה השם שכולם כינו בו את הדיקן של סיינט וילפרד, ג'ונתן וֶונטְווֹרְת־ג'ונס. להיררכיה לא היתה חשיבות גדולה בקולג', אבל כשהדיקן קרא למישהו הוא התייצב מיד.

טיילור, ששמחה בחשאי לעזוב מאחור את הרמת הסלעים, הלכה עם לואיזה אל השביל שנמתח מהנהר, דרך האחו, אל בית הספר.

השביל היה צר, ומשני צדדיו היה סבך של דשא גבוה ופרחי בר שעקצו אותה ברגליים. תוך כדי הליכה היא אספה לצמה את התלתלים הבלונדיניים הפרועים שלה, ונתנה לבריזה העדינה לצנן לה את העור שעל העורף.

זה היה יולי הכי חם שהיא יכלה לזכור. כל יום בער יותר מהקודם. כאילו העולם עמד להגיע אל סופו.

היא היתה כל כך שקועה במחשבות, עד שרק באמצע האחו היא שמה לב שלואיזה לא אמרה מילה. בדרך כלל היא היתה מעליבה אותה על מה שקרה עם הסלעים ומאיימת עליה בשעות נוספות של אימונים. אבל עכשיו היא היתה שקטה, הפנים שלה מתוחות ומהורהרות.

טיילור בחנה אותה בסקרנות. "מה קורה?"

לואיזה הרימה את המבט. באור השמש המבהיק לעיניים שלה היה צבע של טופי חם.

"שום דבר." היא משכה בכתף והסיטה את המבט. "ג'ונס תמיד מודאג ממשהו."

טיילור ראתה שהיא מסתירה משהו, אבל הניחה לזה. היו לה בעיות משלה.

עם כל יום לוהט שעבר, היכולות האלכימיות שלה התחזקו. אולי היא לא יכלה לשלוט באבנים המטופשות, אבל לא היה ספק שהיא משתפרת. אפילו עכשיו היה לה קשה להתמקד בשביל המוצק לפניה כי נראה שמולקולות של אנרגיה רדפו אחריה. עיגולים מוזהבים של אנרגיה עמדו בדרכה. גושים גדולים וזרמים של אנרגיה הקיפו אותה. זו היתה הסחת דעת קבועה שגרמה לה לסחרחורת אם היא הסתכלה עליה ישירות בזמן שניסתה ללכת, אז היא לימדה את עצמה להתמקד ולראות את העולם כמו שאנשים נורמלים רואים אותו. פרחים ורודים וכחולים. דשא ירוק רך. אור שמש.

בסוף השביל, דלת עץ שחוקה מפגעי מזג האוויר ניצבה באמצע קיר אבן שהיה מנוקד בחלונות שקועים. סמלים עתיקים גולפו עמוק באבן מעל הדלת. כשטיילור הגיעה לכאן בפעם הראשונה, היא בקושי הבחינה בהם. עכשיו היא היתה מודעת להם בקביעות — הם היו בכל מקום בקולג'. הכוח המאיים של האוּרוֹבּוֹרוֹס: נחש שאוכל את הזנב שלו. הפשטות של מעגל מושלם עם משולש בתוכו. השלמות של העין הרואה הכול. היו עשרות סימנים. כל אחד ייצג יסוד באלכימיה העתיקה — נחושת, כספית, בדיל — עם כוח בהתאם שדחה אנרגיה אפלה. הזהב, שיוצג על ידי השמש, והכסף, שיוצג על ידי הירח, היו הסמלים הכי חזקים. תגליפים של שמש וירח היו מעל כל דלת, מעל כל חלון, בכל קיר.

ביחד הם יצרו מחסום הגנה מסביב לסיינט וילפרד. בדרך כלל זה הספיק כדי להגן על הקולג'. אבל המצב השתנה.

שום דבר כבר לא היה בטוח ומוגן.

לדלת לא היתה ידית. לואיזה לחצה בקצות האצבעות על העץ המצולק. שניות אחר כך נשמע קליק מתכתי והדלת נפתחה.

בצד השני, סטודנטים ופרופסורים מיהרו על פני רחבה מרובעת מדושאת, שבנייני אבן גבוהים תחמו אותה מכל צד. מעל הראשים שלהם היתמרו מגדלים וצריחים. המקום נראה כמו קולג' אוקספורדי שגרתי לחלוטין. ובמובן מסוים הוא היה כזה.

הן צעדו אל תוך זרם הסטודנטים.

"תראי, אל תדאגי לגבי התִרגול." לואיזה דיברה בכזאת פתאומיות עד שטיילור קפצה. "את תצליחי. את מתקדמת."

"אני יודעת," טיילור אמרה. "רק הייתי רוצה שזה יהיה יותר מהר."

החיוך של לואיזה היה חצי רציני. "זה מהר. זה לא נראה ככה כי אנחנו פשוט ממהרות."

קבוצה של סטודנטיות התקבצה ליד עמוד אבן והסתכלה על טיילור. הן לא התאמצו להסתיר את הסקרנות שלהן, והלחישות שלהן צילצלו לה באוזן.

"זאת היא?"

"אני לא רואה בה שום דבר מיוחד."

זה קרה כל כך הרבה פעמים עד שטיילור הבינה שהיא חייבת להתרגל לכך, אבל זה עדיין עיצבן אותה. הלחיים שלה האדימו והכעס התעורר בה.

שמועות עליה ועל סשה הסתובבו מאז שהם הגיעו לקולג'. הסטודנטים לא ידעו את כל הסיפור — ג'ונס השתיק אותו כדי למנוע פניקה — אבל כולם ידעו שהבעיות שניצבו מולם קשורות לשניים האלה, והם לא היו מאושרים מזה.

בכל אופן, לפני שהצליחה לחשוב על תגובה נשכנית מתאימה, לואיזה הסתובבה אל הסטודנטיות בידיים שלובות ובעיניים רושפות.

"מה לעזאזל קרה בחיים שלכן שגורם לכן להתנהג ככה? זה לא תיכון. תסתלקו או שאני אדווח עליכן לג'ונס."

המבט הלוהט שלה הוציא את כל הרוח לבנות, ותוך שניות הקבוצה התפזרה אל ההמולה הכללית ברחבה.

"איזה סתומות," לואיזה רטנה. "בואי."

היא תפסה במרפק של טיילור ומשכה אותה לאורך שביל האבן.

כשהן הגיעו למדרגות של בניין המִנהלה הגותי הגבוה, שמפלצות אבן דמויות לטאות הסתכלו מהגג שלו על האנשים למטה, לואיזה עצרה.

"את יכולה לחכות כאן, אם את רוצה, אבל אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח." היא חשבה שנייה. "למה שלא תלכי לראות מה קורה עם אָלַסטֶר והשאר?"

"בטח," טיילור משכה בכתף.

ההבעה של לואיזה התקשחה. "תלכי ישר לשם, בסדר?"

טיילור התאפקה לא להגיב בחריפות. אפילו בשטח הקולג' לא הפסיקו לפקוח עין עליה ועל סשה, ושניהם היו כבר עייפים מזה שמתייחסים אליהם כמו לילדים.

היא שמרה על הבעה רגועה והינהנה. "אני מבטיחה."

אבל ברגע שלואיזה נכנסה לבניין, היא לא ניגשה למעבדה שבה החוקרים עדיין בדקו את שרידי ה"מביאים" ההרוגים שהם הביאו איתם מווּדבֶּרי.

במקום זה היא פנתה לכיוון ההפוך, והלכה בנחישות.