הבנאדם



רבים מצעירינו, ולא רק הם, נוהגים לעשן חשיש בשעות הפנאי שלהם. והחשיש עדיין לא חוקי. לעשן אולי חצי מותר, אבל למכור אסור. כדי לספק מוצר כה מבוקש ללקוחות כה רבים יש להניח את קיומם של מוכרים. הרבה מוכרים, אלפים. האחרון בשרשרת המוכרים הוא דג רקק, זה שמוכר את הסחורה ללקוחות הקטנים. הבנאדם. הבנאדם הוא לרוב אחד שמעשן בעצמו וזקוק למימון. ככה זה מתחיל. יושב לו הבנאדם לעתיד, נקרא לו ירון, בסלון ביתו, מכין לו סיגריה וחושב לעצמו שהעסק יקר מאוד. הבנאדם שלו מוכר לו בכך וכך ומן הסתם מרוויח מהעניין. מעניין מאיפה הוא קונה, מהרהר לו ירון לפני שנהפך בעצמו לבנאדם, מעניין מאיפה הבנאדם שלי קונה ובכמה. מעניין גם איזה עונש יקבל אם יתפסו אותו, עד כמה לא נעים זה יהיה. ברור שזה יהיה לא נעים, השאלה היא רק עד כמה. חושב ירון: כן, ניקח את הסיכון. מעכשיו, הוא אומר לעצמו בגאווה, הבנאדם ־ זה אני. בהשפעת החשיש המחויכת אפשר אפילו לקחת את הפחד מהמשטרה ולהפוך אותו למרגש, לאיזה פלוס. אם כי מנגד, פרנויית החשיש הידועה פועלת לסיכול ההנאה מהריגוש.

כדי להתחיל צריך הבנאדם למצוא קודם כול את הבנאדם שלו. זה לא קל. כדי למצוא אותו צריכים להתקיים כמה תנאים בסיסיים: הראשון שבהם הוא מזל. השני הוא קשרים, ולא עם כאלה שמלשינים למשטרה. השלישי הוא אומץ והרביעי יכול לככב גם בראש הרשימה: כסף. כדי להרוויח כסף צריך שיהיה לך כסף. מאיפה יביא המעשן ששואף להפוך לבנאדם כי אין לו מספיק כסף לממן את התחביב, מאיפה יביא הלוזר עלוב הנפש מספיק כסף כדי להראות לבנאדם של הבנאדם? בכזה מקרה על אותו אחד להיזכר אולי בכל מיני אנשים שהוא מעדיף לשכוח: למשל בהורים שלו. או באחים, אם יש. אולי אפילו בחבר או שניים. ולשקר להם. שוב. ולבקש מהם. שוב. כאן אין אפשרות לומר להם: תנו לי איזה סכום לא צנוע עכשיו ואחר כך, כשעסקי הסמים שלי ישגשגו, אחזיר לכם הכול עם תוספת. אז משקרים. אמא חושדת. קשה לבוא עוד פעם עם הסיפור של האוטו שהתקלקל כי היא באמת חושדת. תמיד כשהוא מבקש ממנה כסף היא בטוחה שזה לסמים. והיא צודקת כמובן. על אבא ("לך תעבוד יא מטומטם ותעוף לי מהעיניים") אין מה לדבר. האח מאוד מצליח. יש לו ג'וב סודי בשירות הציבורי (כלומר במשרד הביטחון) והוא הולך לתיאטרון כל ערב על חשבון הציבור, והגרוע מכול: הוא באמת נהנה מההצגות האלה. לאח הזה יש כסף והוא אפילו היה שמח לתת אותו לבנאדם לעתיד, כדי להוכיח לו את עליונותו על אותו אח לא יוצלח ושטוף חשיש. אבל אותו לא יוצלח אמר לו בארוחת חג אחת שהוא אידיוט שמוכר נשק לפושעי מלחמה ובערבים לועס תרבות מהתחת, וכולם שמעו. מאז הם לא מדברים. נותרו החברים. באמת יש אחד עם כסף. והוא גם מאוד אוהב לעשן. חושב לו ירון איש העסקים, אפוף באדי החשיש המתוק: נשתף אותו. נציע לו להשתתף. הוא ישלם את הרוב ואז נעיף אותו מהוונטורה ונמשיך לבד. וזה מצליח. ההוא משלם את הרוב, מקבל את המעט ובכל זאת מרוצה עד השמים. וירון סוף סוף הופך לבנאדם. הסחורה בבית. הוא קונה משקל מדויק בשוק הפשפשים, מאה שקל מוציא על זה, ומתחיל למכור לחברים. לחברים שלו יש חברים וגם להם יש חברים וכך בתוך זמן לא רב הוא יוצר לעצמו חוג לקוחות נאה, לא גדול מדי, כי ירון הוא בנאדם צנוע ששלוות נפשו יקרה לו מאוד.

ירון הבנאדם הוא גם משורר. הוא יושב לו בסלון דירתו, מעשן סמים וכותב שירים. מה יכול להיות טוב מזה? הוא שואל את עצמו. והתשובה היא: כלום. שום דבר לא יכול להיות יותר טוב מזה. בידו האחת סיגריה ובשנייה העט. הוא כותב שירים. לפעמים אפילו שניים בלילה. לפעמים יותר. את השירים הוא כותב בכורסת המשוררים שלו, מין כורסה ענקית שמצא פעם ברחוב והעלה הביתה בכוחות על–אנושיים. החתולים לא הספיקו להשתין עליה, הוא השביע את עצמו שוב ושוב, מתנשף, כשהעלה את הכורסה לדירתו שבקומה השנייה. ברגע שהכניס אותה הביתה היא השתלבה יפה כל כך בנוף שלא היה כמעט צורך להזיז אותה עד הסלון. בחיי אלוהים, הוא כתב על זה שיר. היא נסעה כמעט בעצמה בדיוק למקום הנכון, זה קרה לפני כארבע שנים, ומאז לא זזה משם. גם הוא בקושי זז משם. ירון יושב בכורסתו וכותב שירים. בערבים הוא יושב שם על תקן של הבנאדם, מוכר ביוקר את מה שקנה קודם יותר בזול, מתפרנס מההפרש. בשני עיסוקיו הוא גאה. בשני עיסוקיו הוא מעניק שירות חשוב, לדעתו. בלב נחמץ הוא רואה כמה לחשיש יש יותר ביקוש מאשר לשיריו, שאין להם ביקוש בכלל. אין להשוות בכלל בין הדברים. לכן זו שאיפתו המשוררית: לכתוב שירים שישפיעו כמו משב נפלא של רוח או החשיש המצוין שהוא מוכר. זה חלומו הגדול. להשפיע. על זה הוא הוזה כשהוא שרוע מסטול על כורסתו הזהובה שאף חתול, הוא עדיין מקווה, לא הספיק להשתין עליה לפני שאסף אותה מהרחוב: שאנשים, לקוחות, יתקשרו לא כדי לקנות בופים אלא בשביל השירים שלו. תשמע בנאדם, הוא מפנטז לעצמו שיחה דמיונית, יש לך אולי איזה שיר בשבילי? מחר אני פוגש את ההורים שלי, את ההורים האיומים שלי, מחר הם באים אלי הביתה לעשות אינספקציה ולסקור מה הספקתי להשיג בחיי הריקניים, ואני חייב איזה שיר שלך כדי לעבור את הביקור הזה בשלום. ירון המשורר, בהזייתו, שומר על שתיקה שירית. בחייך, בנאדם! מתחנן ההוא. הוא ממש רוצה. ירון נועץ בקיר מבט קפוץ. קשה להיות משורר כה מבוקש! צלצול הטלפון מנער את המשורר השקוע בכורסתו.

"אהלן," אומר איזה לקוח, "אפשר לבוא?"

אבל ברור שהוא רוצה חשיש ולא שיר.

ירון אומר לו, "בוא." ואז: "אני תמיד כאן, אתה יודע. בכורסה."

ההוא אומר, אחרי שתיקה קצרה: "כן, אני יודע." ואז: "יאללה, אז אני בדרך, כן?"

כשממש רע לירון, כשהוא שוב מרגיש שאביו צודק ושהוא באמת חתיכת אפס, הוא מזכיר לעצמו שבכל זאת הוא הבנאדם. וזה הישג. וגם משורר. אבל להתפרנס הוא מתפרנס ממכירת חשיש לחברים ולחברים של חברים. יש לו גם עורך דין אחד או שניים. אחד פלילי ואחת לדיני חברות. ושלושה רואי חשבון. ומורה אחת לחוצה בבית ספר יסודי. בעצם, כשהוא חושב על זה, לא אכפת לו להיתפס. למה לא, הוא אומר לעצמו ונשען לאחור בעיניים עצומות על כורסתו הזהובה הדהויה, שיתפסו אותי. להיתפס זה משהו. אנשים יסתכלו עליו, יטפלו בו, יקשיבו לו. הוא יצולם, מישהו יטרח לנעול אותו בתא. הוא יהיה בכלא, למען השם, ומה יכול משורר לבקש לעצמו יותר מזה? בכלא הוא יכתוב את שיריו הטובים ביותר. הוא יקריא אותם לשופטת ומשהו ינצנץ מאחורי עדשות משקפיה החומים–זהובים, הנמרוריים. הוריו ישנאו אותו סוף סוף בלב שלם, בלי לנסות להסתיר. סוחר סמים! בנם! תראו תמונות, הם יסתובבו עם התמונות באולם בית המשפט, תראו איזה חמוד הוא היה בינקותו. אמו תזיל דמעה. על מה את בוכה, אמא? הוא יכתוב על זה שיר. גם על זה. אבל בסתר לבו ירון יודע שהוא בעצם לא רוצה להיתפס. וזה בגלל שלמרבה הצער ולמרות הכול הוא לא פושע. ואולי גם לא משורר. אם כך, הוא תוהה לפעמים, מה אני ומי אני? כדי להתחמק מהאמת היבשה, כשכבר אין לו כוח להפוך אותה לפואטית, הוא קם מכורסתו ומדליק את הטלוויזיה. השלט שלו לא פועל, הוא נסתם בפירורים של סיגריות. בחדשות מודיעים על עימותים בשטחים, המצב שם מתוח, כוחות הוזרמו. ככה זה, הוא חושב, לוקח שאכטה ומרים טלפון לבנאדם שלו. כן, הוא נאנח. יש לו מחויבויות, זה לא סתם. הלקוחות שלו צריכים אותו, חלקם חיילים, ואסור לו לאכזב.

באותו קצה של העיר חי גם איש הרוח מעשן החשיש. איש הרוח מעשן החשיש הוא מבקר, עורך וסופר. הוא אדם עסוק. החברה זקוקה לו כי הוא מעמיד מולה מראה לא מחמיאה שמעוררת אותה למחשבה לפעמים כדי שתוכל לא לחשוב בשאר הזמן. איש הרוח, שמו אמנון, ישב בביתו והרהר בקדחתנות על המסה שלו שתכף יתחיל לכתוב, מין מסה נשכנית על הלכי הרוח המשורריים בתחילת שנות השבעים מפרספקטיבה... כשנזכר פתאום שנגמר לו הבוף. נגמר הבוף. אין מה לעשן. הוא ממהר להתקשר לבנאדם שלו. הבנאדם לא עונה. זה רע. זה מדאיג. איך אפשר לכתוב את המסה המעניינת והחשובה הזאת בלי כמה שאכטות שיתניעו את העסק? התשובה היא שאי אפשר. וגם אם היה אפשר, זה לא היה יוצא טוב כמו שזה ייצא אם יהיה אפשר. הבנאדם לא עונה. וכבר אחרי חצות. טוב, אין ברירה אלא להתקשר לאמיר שבטח יש לו טלפון של איזה בנאדם. אמיר המשורר שתמיד מבקש ממנו לקרוא דברים שלו. הוא שונא לקרוא דברים של חברים שמצפים ממנו גם להביע דעה על מה שהם נותנים לו לקרוא. זבל משמים ומשעמם, וגם אם לא ממש זבל, בכל זאת לרוב משמים ומשעמם. ואיש הרוח לא אוהב לשקר. הוא סבור שלא נאה לו לשקר. זו טרחה גדולה מדי שמעכירה את רוחו. אבל הוא משתוקק כבר לגשת לכתיבת המסה שלו ובלי חשיש זה לא ילך, בייחוד עכשיו, אחרי שכבר איבד את שלוות נפשו בגלל שאין חשיש. אמיר עונה מיד. הלו! הוא יורה, מתנשף לתוך הטלפון. העורך והמסאי נרתע באנינות. בטח, צוהל אמיר ונותן לו את הטלפון. הוא בקושי מספיק להשחיל בקשה לשלוח אליו איזה משהו יפה שכתב לפני שאמנון סוגר. הוא טורק. המספר של הבנאדם כבר אצלו אז שילך אמיר לעזאזל, יש לו דברים חשובים לעשות. אמנון נאנח. החלק הראשון בתהליך המייגע הושלם. יש את המספר של הבנאדם. קוראים לו ירון. הוא מתקשר אל ירון וירון עונה.

"הלו," אומר ירון בקול של בנאדם.

"אפשר לבוא לביקור?" אומר המסאי אחרי שהציג את עצמו אבל רק בשמו הפרטי. "אני חבר של אמיר. חבר טוב של אמיר. מחבריו הטובים ביותר."

"אמיר?" אומר ירון בחשדנות. "אני לא מכיר אמיר."

"נו," אומר המסאי, לחוץ, "ההוא עם הראש הגדול, ההוא שמדבר בקול רם, ההוא..."

"אה!" אומר הבנאדם וקולו מתרכך. "כן, אמיר. מכיר אותו, מכיר."

"אז אפשר לבוא?" אומר המסאי.

"אני לא יודע..." מהסס הבנאדם. "קצת מאוחר, אחי. אולי מחר? הבנאדם צריך לישון!"

"לא!" מתחנן המסאי. "אם אפשר היום זה יעזור לי מאוד... הנה, אני כבר בדרך, רק תן כתובת ואני אצלך תוך דקה."

"טוב," מתרצה הבנאדם. בעצם בכלל לא מאוחר לו אבל הוא חושש מלקוחות חדשים ולא מוכרים, וחוץ מזה אמיר הוא טרחן גדול שתמיד נתקע אצלו יותר מדי זמן ואין לו חשק שההוא החדש ייתקע אצלו גם כן, ולו רק מתוך אי נעימות, בשל היותו חדש. "בסדר," הוא אומר. "אבל שיהיה קצר!"

המסאי מבטיח לו שזה יהיה קצר וסוגר. הוא ממהר. בודק שיש כסף, תודה לאל, ולא צריך גם לעבור בנוסף לכול בכספומט, מסדר תלתל מול הראי כדי לשמור על פאסון של אחד מתורבת שמשלם ולא עושה עניינים, ורץ לאוטו. בעודו נוסע במכוניתו הקטנה שצבעה כעין התכלת תפילה אחת בלבו: שתהיה שם חניה. אלוהים, הוא פונה לאל הנורא שבמרומים, אלוהים. אבל זה מטופש וחסר תועלת. המסאי מוותר על הפנייה הישירה לאל ומנסה לא לחשוב על כלום, לא לקוות אפילו, כשהוא נוהג בין רמזור לרמזור, בין אור אדום לאור אדום, ומרגיש איך הזמן נוזל לו בין הידיים להגה. רק שלא ילך לישון, הוא מתפלל, כי כבר עוד מעט אחת בלילה ועד כמה שזה מוזר ולא מובן, יש אנשים שישנים בשעה הזאת או לפחות מתכוננים לעשות זאת. מגיע העורך לכתובת של הבנאדם. חושך בעיניים: אין חניה. כמובן שאין חניה. בשעה כזאת כל הדיירים נמצאים בדירותיהם. אולי ישנים כבר. חלקם רואים טלוויזיה. חלקם עסוקים עם הבאנג. מכוניותיהם מחכות להם ברחוב, תופסות את כל החניות, אדישות כמו גללים שמשאירים מאחוריהם גמלים ענקיים. כוסאמק! מקלל המסאי. אין כאן חניה אפילו לאופניים. כולם חנו כמו חזירים ולו לא נשאר מקום. נוסע בקרוז אטי סיבוב ועוד סיבוב, עיניו בולשות בחשיכה. רבאק, כמה מכוניות! יש לו חשק לעצור ליד הבניין של הבנאדם, להשאיר את האוטו באמצע הכביש ולרוץ אליו לדירה. אבל אי אפשר. זה פשוט מאותם דברים שאי אפשר. כבר כילדים מבינים את העניין, את כל העניין הנורא הזה של חוסר האפשרות לפעמים, כשהאפשרות כל כך קורצת. אחרי הסיבוב השלישי של חיפוש חניה המסאי נשבר. כולם נדבקים לדירות שלהם, אין סיכוי שמישהו יירד בשעה כזאת וייסע מכאן עם המכונית שלו. בחסות האפלה הוא עולה על המדרכה שמול בניין הדירות של הבנאדם ונוטש שם את רכבו, את מרכבת התכלת שלו. צריך למהר, הוא חושב, כי מכונית שחונה ככה באמצע המדרכה יכולה למשוך שוטרים משועממים שישמחו למצוא בוף אצל אידיוט כמוהו. אמנון עולה שתי קומות ודופק בדלת. מחכה. אין תגובה. שוב דופק ושוב מחכה. אצה לו הדרך. ובלבו חשש, חששו של הקונה הבא לקנות לראשונה אצל מוכר לא מוכָּר. לבסוף נפתחת הדלת. מולו ניצב הבנאדם. ירון. הוא לא גדול. עיניו חומות כמו אגוזים קשים ויש לו זיפים ומבט ערני ומאחורה קוקו. בהחלט לא עושה רושם שהבנאדם מתכונן ללכת לישון. ירון מזמין את אמנון להיכנס, מושיב אותו על הספה.

"אז אתה חבר של אמיר?" הוא שואל ומתיישב מולו על כורסתו הזהובה. "אתה הסופר והעורך המפורסם?" כן, אמיר כבר הספיק לספר לו. אמנון מתרגז. אמיר האידיוט! לא יודע דיסקרטיות מהי. אמנון ממהר לעיסוקו החשוב. הוא לא תכנן בכלל להתיישב. הוא רוצה לגמור וללכת.

"תשמע," הוא אומר לבנאדם, "אני חונה למטה על המדרכה. ממש ממהר כי אני לא רוצה לחטוף איזה גרירה או משהו כזה."

אבל הבנאדם, אם רוצים לקבל ממנו את מה שרוצים, צריך לתת לו לנווט. להוביל. זה הבית שלו. זה העסק שלו. וזה גם הסיכון שלו. צריך לתת כבוד לכל זה. ירון, שאמר בטלפון שאין לו זמן ושאולי ידחו למחר, עושה רושם שיש לו הרבה מאוד זמן. הוא פותח בשיחה. בין היתר הוא משבח מאמר שלו שקרא לאחרונה בעיתון ואומר שהוא מצוין. אמנון נהנה מהמחמאה אבל מתחיל לחשוד. הבנאדם קרא מאמר שלו, הוא בתחום כנראה...

"תראה," הוא אומר למשורר, "האוטו למטה, אתה יודע..."

אבל ירון, האוטו שחונה על המדרכה למטה זה לא האוטו שלו. ולכן זו לא הבעיה שלו. הוא יש לו זמן דווקא. הוא משורר. הוא כבר שלח אליו שירים, יותר מפעם, ולא זכה להתייחסות. אמנון שותק. מה יש לו לומר על זה. נוצר רגע מביך. הבנאדם מתגבר על המבוכה ומבקש ממנו להציץ באיזה שיר שלו, שיר טרי שכתב רק אתמול וסיים ללטש לא מזמן, לפני כמה שעות.

"אני יודע," אומר ירון. "אני יודע שאתה שונא לקרוא דברים של אחרים. קראתי את זה, כי כתבת את זה, וקראתי את כל מה שכתבת."

"את כל מה שכתבתי?" אומר אמנון ומתרגז עוד יותר.

"כלומר," אומר ירון, עיניו האגוזיות ערניות ונמרצות, "את כל מה שכתבת ופורסם והגיע אלי כמובן. כמובן שלא קראתי דברים שלך שלא פרסמת, או שפרסמת ולא הגיעו אלי, כמובן."

"כמובן," אומר אמנון.

"רוצה תה?" שואל ירון וקם מכורסתו הדהויה לשים מים.

"לא," אומר אמנון. "לא. אני לא רוצה קפה. תשמע, אה... ירון," הוא אומר. "אני ממש ממהר. אז אם אפשר..."

ידו נשלחת לכיס להוציא את הכסף. אבל לא נעים. אי אפשר להוציא את הכסף לפני שהבוף מופיע. לפני שנאמרת הכמות המבוקשת. הביקור יש לו את הקצב שלו, כמו שלנהר שזורם אל הים יש את הקצב שלו, ואמנון צריך להתבונן בזרם מעמדה של ריחוק שליו ולא לנסות לשנות את מה שאין בכוחו לשנות. ראשו הכדורי של ירון מציץ מהמטבח.

"רוצה אולי גם כיבוד?" הוא שואל. "עוגיות אולי? הן קצת ישנות אבל אכילות. עם מילוי תמרים, טעימות מאוד, הבאתי מיפו לפני שבועיים. רגע, אולי יותר."

ירון מדבר אל עצמו כמו מסטול אמיתי. הוא לא זוכר כלום. הוא נרגש ומבולבל. אמנון מסרב בנימוס ובגועל לעוגיות. הוא מסתכל בסלון המואר באור כתום ומבטו נופל על שידת הספרים. כשמבטו של אדם כאמנון נופל על שידת ספרים הוא חייב לקום ולסקור אותה. יש בו מין מנגנון מוּבנה שמקים אותו למרות שברור לו כשמש בצהריים שמה שיראה שם יהיה מדכדך ומייאש. הוא קם וסוקר את הספרייה בשעמום ובסלידה, מפנה ממנה את מבטו האנין וחוזר לספה, תוהה איפה מחביא ירון את החשיש. למרות שסירב לתה נוחתת על השולחן כוס זכוכית מוכתמת. כוס התה. ירון מתיישב מולו, גם לעצמו הוא הכין תה.

"איפה היינו?" הוא שואל את עצמו, כי עד לפני רגע מוחו המסומם היה עדיין עסוק בשאלת העוגיות. אמנון שותק. מצווה על עצמו איפוק וריסון. אפו מרחרח באי רצון. נדמה לו שהוא מאתר רמז קלוש לשתן.

"אה!" אומר ירון וידיו נשלחות אל מחברת השירים המרופטת והממושמשת שלו. "אני יודע שאתה שונא לקרוא חומרים של אחרים. אני יודע. ולא אלאה אותך בשטויות שכתבתי."

אמנון מחייך לראשונה מאז שנכנס לבית. הוקל לו.

"טוב," הוא אומר, "אז אם אפשר, אם לא אכפת לך להביא לי..."

"בטח!" קופץ ירון מכורסתו. "סליחה! איזה חוסר נימוס מצדי. הנה, הכנתי לנו סיגריה יפה. חשבתי שבטח תרצה לטעום קודם."

אבל אמנון לא מעוניין לטעום. הוא מניח שזה בסדר.

"זה בדרך כלל בסדר," הוא אומר לירון, "ואין לי בעצם זמן לטעום. אני סומך עליך," הוא אומר ומניח למבטו ליפול על המשורר, אולי אפילו בחום. לא, לא בחום. אבל לא בבוז. וגם זה משהו.

אצבעותיו של המשורר השחורות מחשיש מפשפשות באהבה במחברת המרוטה מרוב משמוש.

"אני יודע שאתה שונא לקרוא דברים של אחרים. אני יודע," הוא ממלמל כמעט לעצמו.

הוא מסטול מהתחת, חושב אמנון ברוגז.

"ולכן," אומר ירון, "אם לא אכפת לך, אבל רק אם לא אכפת לך," הוא מרים עיניים תמימות. "אם לא אכפת לך אקריא לך שיר אחד, לא ארוך."

"תראה," אומר אמנון, "כמו שאמרתי לך, המכונית חונה למטה על המדרכה ואני חייב להזיז אותה. חייב. אז תבין אותי."

"שיר אחד ואתה משוחרר," פוסק ירון. בכל זאת, הוא הבנאדם. הוא קובע את הכללים כאן.

"טוב," אמנון נכנע. הוא נשען לאחור על הספה בעצבנות, מחכה שזה ייגמר.

ירון מעלעל בקדחתנות במחברת השירים שלו. הסלון שקט. הטלוויזיה דולקת בלי קול. הוא מעלעל ומעלעל. מרוב לחץ קשה לו להחליט איזה שיר לבחור. אולי דווקא לא את האחרון. יש לו עוד הרבה שירים. חלקם יפים בעיניו. אמנון מאבד את סבלנותו. היא פוקעת סופית.

"טוב," הוא אומר, "אז תן לטעום משהו קודם, כי לא עישנתי כבר מתחילת הערב." רק סימום הגון, הוא חושב לעצמו, יעזור לי לשמוע את האיש עם הקוקו מקריא שיר גרוע. שניהם מעשנים. שניהם קצת יותר רגועים. אבל ירון בכל זאת לחוץ כי הוא עוד לא בחר שיר והוא חושש להקריא לעורך את השיר הלא נכון.

"תראה..." הוא אומר, מתלבט, הופך בדפים.

"תקריא מה שיוצא," מייעץ לו אמנון, מזרז אותו. "אני מניח שבכולם יש את הסגנון שמאפיין אותך," הוא אפילו מתחנף קצת מרוב קוצר רוח.

המשורר ממשיך להתלבט. אמנון מחכה ומחכה.

"בוא נשמע את השיר," הוא אומר אחרי עוד חצי דקה. עכשיו הוא כבר מתחנן לשמוע את השיר. "בוא נשמע את השיר שלך ואז אני אלך כי המכונית שלי למטה, אתה יודע, חונה באמצע המדרכה..."

ירון מאותת לו שהוא מבין. הוא מבין. הוא מתחיל להקריא, מחזיק באצבעות ארוכות את הדף המוכתם.

בלעתי כדור וזה היה כדור אחד

ובלעתי כדור וזה היה כדור שני

ואחר כך בלעתי עוד אחד ועוד

ואז הכאב עבר

זה היה כאב ראש

כאב ראש פשוט

כמו שיש לכולם

אני לא היחיד

שמוצא לזה זמן

ירון נושא אל אמנון עיניים נרגשות. אמנון, שאטם את אוזניו, מבין לפי שפת הגוף של הבנאדם שהשיר נגמר.

"כן," הוא אומר, "יופי של דבר."

שקט משתרר. המשורר לא יכול לבקש מהעורך לפרסם את השיר בכתב העת שלו. כמו שכאן הוא קובע את הכללים, שם העורך קובע אותם. בכל זאת הוא מבקש שהעורך ייקח איתו את השיר, אולי ירצה לעיין בו אחר כך.

"טוב," אומר אמנון בלית ברירה. "תן את השיר." מושיט את ידו ומקבל נייר ספוג זיעה ותקווה.

אמנון כבר עומד, הוא קם, הוא קרוב ליציאה.

"אז בכמה אתה רוצה?" שואל ירון.

זו השאלה, מהרהר לעצמו אמנון ברוגז, שהיתה צריכה להישאל לפני שעה.

"תביא בשלוש מאות," הוא אומר, בקושי מוציא את המילים מהפה מרוב רוגז. למרות העישון. ולמרות שהחשיש בהחלט טוב. משביע רצון.

ירון מבקש ממנו לחזור ולשבת. אין לו בוף מוכן בשלוש מאות. צריך לחתוך. אמנון חוזר לשבת מחומם, עצבני. המאזניים הישנים שקנה הבנאדם לפני שנים במאה שקל בשוק הפשפשים מובאים מהמטבח. הקופסה עם החתיכה הגדולה נשלפת מתחת לכרית הכורסה הזהובה. ירון בא על סיפוקו. השיר שלו עומד לצאת מהבית אל העולם הגדול. זה הרבה, בשביל שיר. הוא מנסה להתרכז כדי לחתוך מהחתיכה הגדולה בדיוק או בערך כך שיתקבל בוף של שלוש מאות. כאן מתבקשת גם נדיבות כמובן לאור השירות שקיבל מהעורך. הבוף נחתך מהחתיכה הגדולה ונשקל. כמעט בדיוק. "קצת יותר אפילו," אומר ירון לאמנון. אמנון מניח בעדינות את השטרות על השולחן, נעמד, לוקח את הבוף ומסתלק בלי להגיד שלום. כזה הוא אמנון. חטפן אמיתי.

הוא יורד במהירות, מדלג במדרגות, כולו מזיע מרוב עצבים. הביתה! הוא רוצה רק לחזור הביתה, להקדיש את עצמו סוף סוף לעבודתו הרוחנית החשובה. מדרגות. עוד ועוד מדרגות. למטה הוא נעצר בפתח הבניין, מחפש את מכוניתו. הוא לא מוצא אותה. המכונית שהושארה באמצע המדרכה האפלה איננה שם. לא יכול להיות, אומר לעצמו אמנון. הוא מסטול. הוא מתחיל לחפש בלי לעצור לחשוב. איפה המכונית? הוא לא זוכר איפה החנה אותה. זה היה על המדרכה, ממש באמצע, בזה הוא בטוח. אבל המדרכה ריקה. לבו דופק מהר. הוא מחליט להירגע ולהתחיל מחדש כשהוא רגוע. צריך לשחזר את הרגע ההוא שבו החנה על המדרכה ומיהר להסתלק בלי להביט לאחור. החושך מכסה על הכול. הוא נעמד על המדרגה שלפני הבניין של הבנאדם שלו ומדליק סיגריה, מנסה לגייס מעט שלווה כדי לחשוב על העניין בהיגיון.

"זה שלך גבר?" עולה שאלה מתוך האפלה. ופתאום, כמו בחלום, מופיעה שם מכונית התכלת שלו. היא לא חונה ממש מולו אלא בצד, מול הפתח השני של הבניין. איך לא ראה אותה? הוא לא מבין. והקול? קולו של שוטר. ישבנו מונח על הפרונט. המדים שלו שחורים. כמה זמן הוא כבר יושב שם בשקט?

"זה שלך גבר?" שואל שוב השוטר.

"כן," אומר אמנון ומזדקף, מנסה ליצור רושם סולידי. כשירד במדרגות קודם הוא שם את הבוף בתחתונים. מזל שלא שמתי אותו בכיס, חושב אמנון, מזל שאני טיפוס פחדן וזהיר כל כך שתמיד שם בתחתונים.

השוטר יושב במדיו השחורים על הפרונט בחשיכה. הוא לבד. יש לו כובע.

"אני רושם לך דוח," אומר השוטר לאמנון. "זה 500 שקל. לא," הוא מתקן, "בעצם 700."

אמנון מאוד מותש. מתחשק לו להסכים וזהו, לקחת את הדוח ולחזור הביתה סוף סוף. אבל יש לו הרגשה שאם לא יתנגד ויביע מחאה הוא יעורר חשד. לכן הוא מתקרב אל השוטר, מנסה לייצב את הליכתו ואומר לו: "תעשה טובה, חניתי כאן רק לרגע. 700 זה המון בשבילי." הוא אומר את הדברים האלה במין חוסר השתדלות מחוצף לעורר אמון וסימפטיה. זה קצת מרגיז את השוטר וקצת משעשע אותו. הוא יורד מהאוטו ועומד מול אמנון. הכובע כמעט מסתיר את עיניו.

"ומה עשית כאן," הוא שואל את אמנון, "רק לרגע? את מי ביקרת? או שאתה גר כאן?"

אמנון לא יודע מה להגיד.

"תעודת זהות," יורה השוטר. פנס נשלף. לאורו נקראים פרטיו האישיים של העורך ואיש הרוח.

"מר לוין," אומר השוטר. "מרחוב מלצ'ט. וכאן לא מלצ'ט," אומר השוטר. "נכון?"

"נכון," מסכים אמנון, מסמיק בחשיכה.

"אז מה," אומר השוטר, "באת לעשות כאן רק לרגע ומיהרת כל כך שלא יכולת למצוא חניה כחוק?"

"זה סיפור ארוך," אומר אמנון.

"סיפור ארוך?" מתעניין השוטר. הוא בעבודה, השוטר. מה אכפת לו, חושב אמנון. לו לא דחוף לחזור הביתה.

"אני אוהב סיפורים ארוכים," אומר השוטר. "ספר לי."

אמנון מנסה לחשוב על סיפור. בכל זאת, הוא סופר בין היתר. אחד שיודע לספר.

"אני משורר," הוא אומר בסוף.

"משורר. משוררר..." מושך השוטר. הוא מחייך חיוך אידיוטי.

"כן," אומר אמנון, "אני משורר. ולפני כמה דקות, לא הרבה, אולי איזה רבע שעה, כשנסעתי הביתה מהחברה שלי, עלה לי בראש איזה שיר. ובגלל זה עצרתי, עצרתי ויצאתי מהמכונית כדי לכתוב את השיר." באותו רגע הסיפור הזה נראה לו משום מה לא רע.

"יצאת מהמכונית כדי לכתוב את השיר," חוזר השוטר ומחייך את חיוכו האידיוטי.

אמנון תוהה בלבו אם גם הוא, השוטר, מסטול.

"ולמה," שואל השוטר, "יצאת מהמכונית? מה, אי אפשר לכתוב שיר בתוך מכונית?"

שאלה טובה, אומר בלבו אמנון. וגם כותרת זוועתית לשיר. ולשוטר, החלטית: "לא. אי אפשר לכתוב שיר בתוך מכונית. אני לפחות לא יכול לכתוב ככה."

"באמת?" אומר השוטר ומתקרב אל אמנון.

"כן," אומר אמנון ומתרחק מעט. "באמת."

"טוב," אומר השוטר ושותק. כל הסיפור לא מריח לו טוב. הוא צריך הוכחה. "טוב," הוא אומר. "אז תראה את השיר."

אמנון מתחיל להזיע. השוטר רוצה לראות את השיר. שיר כדבר שבחומר, כנייר שאותיות ומלים מרוחות עליו ולא רק כצורה מחשבתית, כהתכוונות טהורה. ידו נשלחת מאליה אל כיסו, מודה לאלוהים שהבוף לא שם. היא נשלחת כאילו אל הריק אבל מוצאת שם את השיר שהדביל מלמעלה נתן לו. איש הרוח חש הקלה. יש לו שיר. יש לו מה להראות לשוטר.

"הנה השיר," הוא מושיט לשוטר את הדף המקומט.

השוטר מתקין את עצמו לקרוא. הוא שולף שוב את הפנס שלו, פורש את הדף ומקרב אותו אל עיניו. כובע השוטרים שלו מוסט לאחור. פניו נגלות. אמנון מביט בו. סתם פנים רגילים. ועוד של שוטר. עיניים כהות, קצת קטנות. ואף חסר השראה, קצת גדול. הוא קורא בשקט, זה לוקח זמן, ואז נושא אל אמנון מבט חשדן.

"מה זה," הוא אומר, "אתה טוחן כדורים? מאיפה השגת כדורים?"

"כדורים?" מתפלא אמנון, "אני? מה פתאום כדורים?"

"מה זאת אומרת מה פתאום כדורים," מתרגז השוטר, "נראה לך שאני לא יודע לקרוא?"

אמנון נבוך. רק עכשיו הוא נזכר שלא הקשיב לשיר.

בלעתי כדור וזה היה כדור אחד

ובלעתי כדור וזה היה כדור שני

ואחר כך בלעתי עוד אחד ועוד ואז...

מקריא השוטר. "זה אתה כתבת?" הוא מרים את עיניו מהנייר. "עכשיו כתבת את זה? אתה מסטול מקלונקס?"

"לא," אומר אמנון. השיר גרוע. נוראה המחשבה שמישהו, גם אם זה רק השוטר הזה, חושב שזה שיר שלו.

"מה לא?" שואל השוטר, נהנה כנראה. "לא כתבת את השיר או שאתה לא מסטול מקלונקס?"

"מה קלונקס?" אומר אמנון. "אין לי מושג מה זה קלונקס. על מה אתה מדבר?"

"אז זה אתה כתבת את השיר?" מתעקש השוטר.

אמנון מתקשה להודות אבל בסופו של דבר ובלית ברירה הוא מתגבר על הקושי ומודה באשמה על פשע שלא ביצע.

"כן, אני כתבתי את השיר הזה. יצא לא משהו," הוא אומר. "מצדי אתה יכול לזרוק אותו." אבל השוטר מחזיר לו את הנייר. "טוב," הוא אומר. הוא מאבד עניין. אין לו חשק לזה אבל הבחור ממש מכריח אותו לעשות עליו חיפוש לפני שייפרדו. "תסתובב," הוא אומר לאיש הרוח, "תישען על הרכב שלך עם הידיים קדימה."