הבנות האבודות 3 – הבת המלכותית

1

לונדון, כיום

אֵלָה הפכה את הקופסה הקטנה כה וכה בידיה, ליטפה את התווית בקצות אצבעותיה ובהתה בשם של סבתהּ. היא חשבה על הקופסה כל היום, ייחלה למצוא רגע שקט כדי לפתוח אותה ולגלות מה היא מכילה, ועכשיו כמעט החשיך ועדיין לא היה לה מושג מה יש בפנים. היא היססה לפני שמשכה בחוט, חשבה על כל השנים שבהן הקופסה נשארה סגורה, וכמעט התפוצצה מסקרנות לגלות מה היא צופנת בחובה.

היא תהתה אם עליה לחכות לדודתה או לאימה, אבל ידעה שהיא לא מסוגלת לחכות רגע נוסף. הקופסה כבר הייתה ברשותה יום שלם.

כשאלה משכה בחוט בעדינות, הקשר נפרם וסיבי בד התעופפו לאוויר. היא הניחה את תווית השם על שולחן הכתיבה שלה, שאפה שאיפה עמוקה ופתחה את קופסת העץ הקטנה. היא לא ידעה למה בדיוק היא ציפתה, אבל בפנים הייתה פיסת נייר מקופלת לריבוע זעיר. היא הוציאה אותה בעדינות רבה, כפי שהייתה נוהגת בפריט אמנות יקר ערך בגלריה שלה, פתחה את הקפלים בזהירות וסרקה ברפרוף את תוכן הדף.

זה היה דף תווים, ובפינה הימנית התחתונה נכתבה הערה בכתב יד.

היצירה הזאת נועדה לכישרון כמו שלך, ב'.

ב'? היא קראה שוב ושוב את המשפט, שהיה סתום בעיניה לא פחות מתווי המוזיקה עצמם, והשתוקקה לדעת מה כל זה אומר. היא הביטה שוב בקופסה וראתה שיש בה עוד משהו מקופל לשניים, דבוק מעט לתחתית הקופסה, ונעזרה בציפורניה כדי לחלץ אותו משם. תצלום. זו הייתה תמונה בשחור־לבן, אבל אפילו ללא צבע היא נראתה חדה וברורה. היא הזכירה לה אי יווני, כי הנוף הכיל יריעת מים אינסופית וחלק מבית בצביעת סטוקו בצד, והציגה אישה וילדה שהביטו היישר במי שהחזיק את המצלמה. היא התבוננה בעיון בפניהן המטושטשות, מצמצה וקירבה לעיניה את התצלום בתקווה שתצליח לזהות אותן או לפחות למצוא משהו מוכר בהופעתן החיצונית. האישה חייכה, אולי באמצע צחוק, והילדה נשענה עליה, ראשה מונח על כתף האישה וידיהן אוחזות זו את זו. אולי זו הבת שלה?

היא עזבה אותן לרגע ובחנה את הרקע, ואז הניחה את התצלום והדליקה את המחשב כדי לחפש תמונות של יוון. את הדמויות בתמונה היא אמנם לא זיהתה, אבל היא הייתה משוכנעת שהיא צודקת לגבי המיקום.

היא הופצצה מייד בתמונות של ים כחול אינסופי ובתים ציוריים, ואז התרווחה במושבה והרימה שוב את התמונה, דמיינה שהיא בצבע וידעה ללא צל של ספק שמדובר באי יווני כלשהו. היא נסעה לשם פעם, בקיץ לפני שהתחילה ללמוד באוניברסיטה. הקיץ האחרון שחלקה עם אחיה.

אלה שמטה את התמונה על שולחן הכתיבה, קמה והתמתחה בדרך למקרר הקטן מאחורי הדלפק בצד האחורי של הגלריה. לפני פחות משעה היא פתחה בקבוק שמפניה כדי לחגוג עם לקוחה את המכירה החדשה שלהן. היא שתתה אז רק לגימה קטנה, וכעת הייתה מוכנה לכוס שלמה. עבר עליה יום ארוך, שהתארך עוד יותר כי היא נאלצה לכרכר סביב אמן טמפרמנטי ברגע שהגיעה לעבודה הבוקר, ואז ללטף את האגו של לקוח שהתעקש שיעשו ממנו עניין בכל פעם שהוא מציב כף רגל בגלריה. קופסת הרמזים הקטנה שימשה כהסחת דעת מצוינת במהלך יום רווי לחצים, ולאחר שאלה מזגה לעצמה כוס, היא ישבה לשולחן הכתיבה שלה והתבוננה שוב בתווי המוזיקה ובתמונה.

לא היה לה ברור למה ציפתה, אבל היא לא חשבה שתקבל רמזים חסרי פשר. אם היה מכתב, או אפילו חפץ משפחתי שעבר בירושה מדור לדור, אולי תעודת לידה עם שמות, משהו שיסביר לה מה או את מי היא אמורה לחפש כדי לגלות את העבר של סבתהּ, היא הייתה מבינה את תכלית הקופסה טוב יותר. אבל הרמזים האלה לא אמרו לה דבר, והיא הניחה שאף אחד במשפחתה לא יבין אותם יותר ממנה.

חוץ מהריסון. אולי אחיה היה מבין את תווי המוזיקה. למיטב ידיעתה, הוא היה היחיד במשפחה שידע לקרוא תווים. מבחינתה זו הייתה שפה זרה, סדרה של סימנים מדויקים על נייר ותו לא.

אלה גמעה את הלגימה האחרונה, התענגה על הבעבוע המדגדג בגרונה, ואז ארזה את הרמזים בזהירות בקופסה והכניסה אותה לתיקה. היא השאירה את הכוס על שולחן הכתיבה, קמה וכיבתה את האורות תוך כדי הליכה כשעקביה מתקתקים על רצפת הבטון המצוחצחת. היא אהבה את שעת הערב הזאת, להיות לבד בגלריה, כשכל יצירת אמנות מוארת בתאורה אישית משלה ושקט שורר בבניין, למעט קולות צעדיה. זה הזכיר לה איך הרגישה בנעוריה כשהגיעה ראשונה לשיעורי השחייה, רגע לפני שכולם זינקו לבריכה, דממה מושלמת בדיוק כמו פני המים החלקים, לפני שהאדוות בקעו בהם סדקים.

הערב תשומת ליבה נמשכה לציור הקרוב ביותר לדלת. אלה הרימה יד ונגעה בזהירות בקצה הקנבס, רפרפה בעיניה על מדבקת ה"נמכר" בצד, והתפעלה ממשיכות המכחול הנועזות ומהצבעים העשירים. האמנית הזו הייתה חדשה בגלריה, מישהי שהיא גילתה בעצמה ולקחה תחת חסותה לפני שבועות ספורים בלבד. הציור הראשון שלה נמכר ימים אחדים לאחר שהגיע לגלריה, ואלה הזניקה במו ידיה את הקריירה של האישה הצעירה, ששמה היה חתום בצניעות בפינה התחתונה.

זה הזכיר לה את המילים המשורבטות שקראה לפני רגעים אחדים, וכשכיבתה את האור האחרון ונעלה את הדלת, היא תהתה בליבה אם תגלה אי־פעם מי היה ב', ואיך הפתק הזה התגלגל לקופסה הקטנה שנשאה את שם סבתהּ. האם ב' הוא אחת מהדמויות בתצלום, או שהפתק נכתב עבור אחת מהן, על ידי ידיד או קרוב משפחה? ואיך יעלה בידה לפענח את הרמזים שניתנו לה בלי עזרה ממישהו שיודע יותר? ומה החוט המקשר בין התצלום לתווי המוזיקה?

היא נאנחה, הצמידה את ידה לתיק תוך כדי הליכה וחשה בצורת הקופסה הקטנה, ואז ניגשה להפעיל את מערכת האבטחה. אולי דודתה תדע. הן ייפגשו לארוחת ערב בעוד פחות משעה, והיא דמיינה איך עיני דודתה יידלקו לנוכח האפשרות שהייתה שערורייה כלשהי בעבר של סבתהּ.

אלה צחקה. דבר אחד היה בטוח: דודתה תגיב אחרת לגמרי מאימה, ובדיוק בגלל זה היא בחרה לספר לה ראשונה.