הדיירת

אותו בוקר דווקא האיר פנים לאיה אבישר. היא זכתה בארבע שעות רצופות של הוראה חסרת הפרעות, עניין נדיר; למרות העצבים המרוטים בסופה של תקופת המבחנים הארוכה, למרות הציפייה העולה על גדותיה לצאת כבר לחופשת פסח שעמדה בפתח, בכל זאת הרגישה שגם התלמידים חסרי השקט ביותר, החוצפנים, מופרעי הקשב וההיפראקטיביים, סרים פתאום למרותה. זה היה — ככה היא אמרה לעצמה, וגם חזרה על כך שוב ושוב באוזני הקולגות שלה בחדר מורים — כאילו הבינו מכוחה של איזו ידיעה נסתרת את מה שעבר עליה בחודש הקודם. אנה, אחת מתלמידותיה הקשות ביותר, שסבלה משורה ארוכה של ליקויי למידה שבגינם קיבלה אישור מיוחד לשבת בכיתה עם אוזניות מחוברות לטלפון הנייד שלה, עצרה את איה במסדרון לאחר סיום השיעור. "המורה!" הטיחה באיה, מושכת את כובע הקפוצ'ון שלה עד שהסתיר את עיניה. "ממש התגעגעתי אלייך כשלא היית שבוע שעבר, המורה. הביאו לנו מחליפה גרועה, את לא היית מאמינה. לא ידעה להסביר לנו אף מילה קשה בסיפור שנתת לנו. היא לא היתה טובה כמוך, המורה."

"אל תלשיני על המורה המחליפה," ענתה איה ברוגז מעושה, אבל אנה אמרה רק, "אין עלייך, המורה," ומיד נעלמה שוב במסדרון. למשך כמה רגעים איה עוד עמדה שם ובהתה בה כשהתרחקה. היא התביישה להודות בפני עצמה בהקלה שהתמלאה בה. הילדים עדיין אוהבים אותה; למרות שביטלה שיעורים ואפילו ימי הוראה שלמים, ואמרה לעצמה שלא היתה לה שום ברירה, שהיתה מוכרחה לנוח קצת מכל המאמץ שתבע ממנה החודש האחרון, שהשתבש בגלל הנסיעה של הגרוש שלה, עיליי.

בתקופה שבה ניסחו את הסכם הגירושים, הורתה לה המגשרת שלהם, עורכת דין שגם החזיקה בתואר נוסף כמומחית לתקשורת מקרבת: "אף פעם אל תסרבי לשמור על הילדים כשהוא רוצה לקחת חופשה — זה ישתלם לך, כי כשאת תרצי לצאת לחופשה, גם הוא יפרגן לך." כשעיליי הודיע לה על הנסיעה שלו, איה נזכרה בעיניה הכחולות של המגשרת ובעפעפיה שגם הם היו טבולים בצללית כחולה, כשחזרה שוב ושוב על המשפט "את תראי שגם הוא יפרגן לך", ושאלה את עצמה איך היא יכולה להיות בטוחה שעיליי יפרגן לה, לאור מה שקרה לפני כחודשיים, כשהיא הודיעה לו שהיא רוצה לנסוע לחופשה במדבר עם ורד, בת הזוג שלה.

הרעיון לנסוע עם ורד לחופשה עלה באחת השבתות שבהן הילדים היו אצל עיליי. היא וורד עדיין שכבו במיטה, באחת־עשרה בבוקר. איה רצתה לקום כבר שעתיים קודם לכן, כי היתה ערימת מבחנים שחיכתה לה, אבל ורד לא הניחה לה לצאת מהמיטה. "לא ראיתי אותך כל השבוע, תשארי איתי קצת," אמרה לה בקול מתפנק, וזרועותיה נתלו על צווארה של איה.

"אבל נפגשנו רק ביום שני," איה אמרה.

"כן? וזה מספיק לך? לפגוש אותי יומיים בשבוע?" ורד התרוממה בבת אחת והתיישבה במיטה.

"זה מה שיש לי, יומיים בשבוע, את יודעת את זה," איה אמרה, "וחוץ מזה, בשאר הזמן את ממילא מציירת בסטודיו שלך," הוסיפה, אבל ורד הפטירה בביטול, "איזה שטויות, את יודעת שתמיד אני מוכנה לעזוב הכול באמצע בשבילך." "אבל אני לא רוצה שתעזבי הכול בשבילי," אמרה איה, קולה מתרומם כמעט מבלי שהרגישה בכך, וּורד צחקה צחוק קצר, גבוה, וענתה במהירות, "אל תדאגי, לא התכוונתי לזה בצורה הזאת," אבל פניה התכרכמו. "אם כבר מדברים," אמרה לאיה, "אז נמאס לי להיות כל הזמן אצלך בדירה, עם כל הטפטופים מהגג. למה את אף פעם לא ישנה אצלי? רמת גן זה לא חוץ לארץ, את יודעת."

איה הביטה לתוך עיניה הכהות של ורד שננעצו בה במפגיע. "אולי פשוט ניסע קצת?" שאלה אותה. "אני אנסה לקחת חופש מהבית ספר, ניסע למדבר כמו שתמיד רצית." הן החלו מיד לדבר על הנסיעה ולתכנן אותה לפרטי פרטים, ולקבוע תאריכים שאפשר להציג בפני עיליי, אבל כשאיה סיפרה לעיליי על החופשה המתוכננת, הוא פתח מיד בהתחשבנויות; תביעות אינסופיות להחזרים של ימים ושעות עבודה, שטען שיפסיד בגלל הנסיעה שלה, עד שכמעט ביטלה ברגע האחרון את הנסיעה. איה הזכירה לו את דבריה של המגשרת: "אסור להתחשבן אחד עם השני על נסיעות", והוא התרצה לבסוף. "תיהנו במדבר," הפטיר כשהביאה אליו את הילדים. אבל במהלך ארבעת הימים של החופשה הילדים לא חדלו לשלוח אליה הודעות מלאות בטענות ומענות שונות. "אבא לא נתן לנו ארוחת בוקר", ו"אבא יצא מהבית ואנחנו לא יודעים איפה הוא, תחזרי".

היא כתבה להם בחזרה: "תנסו להסתדר עם אבא, אני לא יכולה לעזור", אבל גילתה שהחרדה מכך שמשהו ישתבש עם עיליי והילדים לא מאפשרת לה ליהנות משום דבר. כשוורד הציעה לה ללכת לשחות בבריכה של הבקתה במדבר, אמרה לה, "לכי בלעדי, אני צריכה להתקשר לילדים." ורד עמדה מעליה, כבר לבושה בבגד ים. "את מתכוונת שאת צריכה להתקשר אליו." גופה הגדול, השרירי של ורד נמתח בעצבנות כשניענעה בראשה מצד לצד כלא מאמינה. "ידעתי שזה מה שיהיה," הטיחה באיה. "את פשוט לא מסוגלת להתרחק ממנו," צעקה כשיצאה מהחדר בטריקת דלת, ואיה הביטה בה דרך החלון קופצת לתוך הבריכה הקטנה שמחוץ לבקתה. את הדרך חזרה במכונית עשו בשתיקה רועמת והמשיכו לא להחליף מילה ביניהן, עד שוורד נרגעה והתרצתה רק שלושה ימים אחר כך.

כשעיליי הודיע לה, חודש אחר כך, שהוא מתכוון לנסוע ללונדון לעשרה ימים עם בת הזוג שלו, איה החליטה לנהוג שוב על פי עצתה של המגשרת ולא להתחשבן איתו על מה שקרה בזמן הנסיעה שלה. גם כך הוא נראה לה קצת אבוד לאחרונה, בשבועות שלפני הבוקר שבו התחיל הכול.

שבועיים לפני נסיעתו לקחו שניהם חלק באירוע משותף, מסיבת יום ההולדת של הבן שלהם, דניאל, בגן. הם עמדו זה לצד זה מעל צלחות בורקסים ופירות, וניסו לנהל שיחה על רקע הצרחות מחרישות האוזניים של הגננת והסייעות. עיליי סיפר בעגמומיות שנפרד מבת הזוג שלו. הוא בהה באיה לרגע, כאילו ביקש לבדוק את תגובתה, אבל מיד הוסיף שהוא מרגיש "הקלה גדולה", ומיד החל לפלבל בעיניו ברוב משמעות, מרמז לכל מיני הרפתקאות מיניות שכבר היו לו מאז עם נשים אחרות. איה העוותה את פניה ברתיעה, אמרה שהיא לא רוצה לשמוע על כל זה, ושהיא מבקשת שינסו להתמקד בשיחות שלהם מעכשיו בילדיהם ולא בשום דבר אחר. הוא לא התווכח והשתתק מיד, אבל פניו האדימו ולבשו הבעה נעלבת וקודרת, ואיה התחרטה על תגובתה ומיד הוסיפה שהיא מצטערת לשמוע על הפרידה, למרות שלא הצטערה במיוחד, כי בת הזוג שלו היתה מאוד צעירה, באמצע שנות העשרים לחייה, ואיה חששה שהיא תרצה ילד משלה יום אחד, עניין שעיליי, בכך החלה להשתכנע בזמן האחרון, לא יוכל לעמוד בו, נפשית או כלכלית. גם ככה התרשל בחודשים האחרונים בתשלום המזונות לילדים שלהם. תחילה איחר ביום או יומיים, אבל בהמשך היתה פעם שבה איחר כמעט בחודש שלם, ואיה נקלעה שוב למריבה עם הוריה כי נאלצה לבקש מהם לעכב את הצ'ק שלה לשכר הדירה מחשש שלא יהיה לו כיסוי.

היא מצאה את עצמה מתעוררת באמצע הלילה שטופת זיעה לאחר שחלמה סדרה של חלומות טרופים על הכסף המתעכב. לילה אחד חלמה שעיליי בוגד בה עם אישה אחרת והתעוררה נסערת. היא לא הצליחה להבין את החלום; הם היו גרושים כבר שלוש שנים, לו היתה בת זוג ולה היתה בת זוג, ועניין הבגידה לא היה קשור למציאות חייהם. לבסוף החליטה להתייעץ עם ג'ני, המורה לכתיבה יוצרת שגם עשתה במקביל התמחות בפסיכולוגיה קלינית, לגבי משמעות החלום. ג'ני אמרה לה שהחלום מבטא תחושת בגידה. "הגרוש שלך בעצם פוגע בקודש הקודשים של הסכם הגירושים — המזונות — ולכן את מרגישה שהאמון הכי בסיסי ביניכם נפגע," הסבירה לה.

כשאיה שיתפה את ורד בחלום שחלמה וגם בתובנה שהציגה המורה לכתיבה יוצרת, ורד אמרה, "לי נראה שאת סתם אובססיבית בקשר אליו. מצד שני," הוסיפה בקרירות, "אני לא עשיתי התמחות בפסיכואנליזה." כשאיה תיקנה אותה ואמרה, "פסיכולוגיה, לא פסיכואנליזה," זה רק הרגיז אותה יותר. "אל תתנשאי עלי, איה," אמרה לה. "תאמיני לי שאני מבינה מה קורה פה יותר טוב מכל הפסיכולוגיות והפסיכואנליטקאיות בעולם."

הוויכוח על המזונות נגמר לבסוף לאחר שעיליי שילם את הכסף בשלבים, והעביר לה בכל פעם חלק מהסכום במזומן במעטפה שהניח בתיבת הדואר שלה, כמו גנב בלילה. איה נזפה בו על דרך התשלום המשפילה, אמרה לו שהוא מפר את ההסכם וגורם לילדיו לשלם על הבזבוזים חסרי הרסן שלו עם החברה הרווקה שלו, שלא מבינה מה זה לדאוג לילדים. הוא הכחיש הכול, אמר שהגירושים עצמם הם שהביאו אותו למצב הזה ולא שום דבר אחר, הגן בחירוף נפש על בת הזוג שלו וטען שהיא לא דורשת ממנו לשלם על כלום, להפך, היא תמיד נושאת בעול הוצאותיהם המשותפות. ואז באה הפרידה, שסיפר עליה לאיה במסיבת יום ההולדת של דניאל, ולאחר כמה שבועות הודיע לה שהוא ובת הזוג חזרו זה לזרועות זה, ושהם נוסעים יחד ללונדון, שבועיים לפני חופשת פסח, בשיא העומס של ההוראה.

"חודשים הוא מאחר במזונות אבל יש לו כסף לנסוע לחו"ל?!" ורד התפרצה כשאיה סיפרה לה על כך. "הוא טוען שהוא לא משלם כלום על הנסיעה," איה הסבירה לה. "שזאת נסיעה מטעם החֶברה של החבֵרה שלו, והכול על חשבונה." אבל ורד רק אמרה "ואת מאמינה לו כרגיל, אה?"

השהות עם הילדים בזמן הנסיעה של עיליי דווקא התחילה מצוין. איה אמרה לעצמה שאם כבר אז כבר, ועדיף להתמסר לעניין באופן מוחלט. היא בישלה את כל הארוחות, ולא התפתתה לקנות אוכל מוכן או להזמין אוכל הביתה. היא עזרה למעיין במשך שעות עם שיעורי הבית שלה, ועבדה עם דניאל על כישורי הציור שלו, שהיו טעוני שיפור בגלל איזה עיכוב קל במוטוריקה עדינה, כמו שהסבירו לה הגננות. היא לקחה על עצמה יוזמות תרבותיות וחברתיות שכוחותיה לא עמדו בהן; הסיעה את הילדים למוזיאונים והצגות, והזמינה חברות של מעיין לישון אצלם, והניחה להן לראות סרטים במחשב עד שעה מאוחרת, למרות שלא הצליחה להירדם בגלל הרעש שהקימו. כשסוף־סוף נרדמו בשתיים בלילה, התקשתה לעצום עין רק בגלל הידיעה שנותרו לה רק שעות ספורות לישון עד שתצטרך לקום כדי להביא את הילדים למסגרות וללכת ללמד בבית הספר. לפני הנסיעה של עיליי ורד הבטיחה שתגיע כל יום לדירה כדי לעזור לאיה עם הילדים, אבל כשהגיע מועד הנסיעה התקשרה לאיה כדי לעדכן שנקבעה לה תערוכה חדשה בזמן הנסיעה של עיליי ושהיא עסוקה עכשיו בתליית העבודות בחלל התערוכה, ולא תוכל להתפנות. כשאיה אמרה במרירות, "חשבתי שאת מוכנה לעזוב את הכול כדי לבוא להיות איתי," ורד ענתה לה, "את יודעת מה הבעיה שלך, איה? שאת האילוצים של עיליי את מבינה, אבל העבודה שלי לא נחשבת בעינייך." איה ניתקה את הטלפון בכעס. היא ציפתה שוורד תתקשר שוב כדי להתנצל ולהציע בכל זאת את עזרתה, אבל גם בימים שלאחר נסיעתו של עיליי ורד התבצרה בעלבונה, לא התקשרה ולא באה.

בסוף־השבוע הראשון כבר הגיעה לבית הספר בעיניים טרוטות מחוסר שינה, ותוך זמן קצר הפכה מפוזרת, לא מרוכזת וחלשה יותר מול התלמידים שלה. היא הרגישה שכל מערכת היחסים העדינה שבנתה איתם מתחילה להתמוטט, וכל מיני תופעות שאפיינו את תחילת שנת הלימודים וכבר חשבה שנפטרה מהן — הפרעות בשיעור, התחצפויות וקריאת תיגר על סמכותה — כל אלה חזרו על עצמן, ושוב כמו בתחילת שנת הלימודים הגיעה לסופו של יום העבודה מותשת ועצבנית.

באחד הימים החליטה לא להגיע לבית הספר, דבר שלא עשתה מאז תחילת עבודתה כמורה. "הבן שלי צריך לעבור ניתוח", שיקרה לאחראית הפדגוגית בהודעת טקסט לאקונית. "אין בעיה, רק בריאות", ענתה האחראית הפדגוגית. אבל כמה ימים אחר כך כבר קיבלה מייל מהמזכירה הדורשת ממנה להביא אישור מחלה. "זאת לא מחלה שלי, זאת מחלה של הילד, אני לא יודעת אם יש לי את האישור," אמרה למזכירה בטלפון, מושפלת מהצורך להצטדק בדיעבד על השקר ומהחשש שעכשיו קרנה ירדה גם בקרב ההנהלה. "לא משנה, תביאי את האישור כשיהיה לך," ענתה המזכירה, אבל קולה נשמע חשדני, שוחר רע. גל של חוסר סבלנות נזעם החל לשטוף אותה; על ילדיה ועל תלמידיה ועל עיליי ששוב לא התחשב בה ועל ורד שלא באה.

כשביום שישי אחר הצהריים קיבלה הודעה מעיליי שהמטוס שלו נחת ושהוא בדרכו חזרה, איה הרגישה הקלה מציפה אותה, ובכל זאת הודיעה לו שאין צורך שיגיע לקחת את הילדים מיד. היא לא מעוניינת בסוף־שבוע חלקי, עדיף שהם כבר יבלו אצלו בסוף־שבוע הבא כדי לשמור על הסדר הרגיל של הדברים. היא ציפתה שהוא יתווכח — הוא בכל זאת לא ראה את הילדים שלו כמעט שבועיים — אבל הוא אמר: "יופי, כי אני ממש מותש, לא ישנתי דקה בטיסה," והיא הרגישה שלבה צונח שוב באכזבה ובכעס. בכל זאת היא אמרה לו, "בסדר," ובלי להוסיף דבר, סגרה את הטלפון, ומיד אחר כך התקשרה לוורד ואמרה לה, "אני מתגעגעת אלייך," וקולה של ורד נשמע מרוכך והיא אמרה, "גם אני מתגעגעת, אני מצטערת שלא יכולתי לבוא." איה שאלה אותה איך היתה התערוכה, וּורד אמרה שהתערוכה נדחתה לשבוע הבא, למרבה המזל, ועכשיו גם איה תוכל לבוא לראות אותה, ואיה הבטיחה שתבוא, והן קבעו שוורד תבוא לארוחת ערב ביום רביעי הקרוב, והפגישה המיועדת הביאה לאיה תחושה של נעימות קלילה והתחדשות, ומיד החלה לנקות את הבית ולכבס ערימות של כביסה, והחלה גם לתכנן את הבילויים המשותפים המתקרבים עם ורד. היא אמרה לעצמה שבעצם השבועיים האחרונים לא היו קשים עד כדי כך, ושהיא למדה על ילדיה כל מיני דברים חדשים שאולי לא היתה יודעת אותם בנסיבות רגילות, שזה טוב מדי פעם לבלות יחד, רק היא והם. את המיילים מהתלמידים והעבודות שצריך לבדוק תמיד אפשר להשלים בהמשך.

את עיליי פגשה לרגע קצר בלבד ביום שני שלאחר חזרתו מלונדון. בדרך לקחת את הילדים מהמסגרות התעקש לעצור בדירתה בצהריים, וסיפר שקנה לה מתנה והוא רוצה לתת לה אותה באופן אישי. זה הפתיע אותה. מאז פרידתם לא קנה לה שום דבר, אפילו לא מתנה ליום הולדתה, והיא אמרה לעצמה שהוא ודאי רוצה לפצות אותה על חוסר ההתחשבות שהפגין סביב עניין הנסיעה שלו. אבל כשהגיע לדירה הוא לא התנצל וגם לא הזכיר שום דבר שקשור לנסיעה. הוא סירב להיכנס פנימה ורק עמד בפתח הדירה מחזיק בידו קופסת קרטון גדולה ומהודרת שעליה מצוירת סכין גדולה מהסוג המיועד לחיתוך בשר. "אמרת תמיד שאת צריכה סכין טובה," אמר ואיה ענתה, "כן, אבל אמרתי את זה מזמן, כשהיינו נשואים." הוא לא התייחס למה שאמרה ורק הוסיף, "אני מקווה שלא קנית בעצמך סכין בינתיים, כי זה באמת הסכין הכי טובה שיש והיא היתה במבצע בחנות לכלי בית הכי טובה בלונדון." היא הביטה בו לרגע בהשתוממות, ועיניו הכחולות, הגדולות, נתלו בה בציפייה, כמעט בהפצרה, והיא הודתה לו במהירות ואמרה שהמתנה משמחת אותה מאוד.

לפני שהלך אמרה לו, "אני שמחה שחשבת עלי בתוך כל מה שהיה בינינו לאחרונה," ואז השתתקה לרגע ואחר כך אמרה, בהדגשה, "אני מקווה שהמתנה הזאת תסמן תקופה חדשה בגירושים שלנו." היא חייכה אליו, אבל הוא לא חייך בחזרה ורק מילמל שהוא מאחר לאסוף את מעיין מבית הספר, ופנה משם ללא שיהוי, דולק במורד המדרגות בצעד מהיר, קדחתני.

לאחר שהלך פתחה את האריזה והביטה בסכין. זאת היתה באמת סכין מרשימה, איכותית, מן הסוג ששפים בתוכניות בישול משייפים לנגד עיני הצופים. היא הוציאה אותה מהאריזה והניחה אותה במגירה העליונה כדי שהילדים לא יגיעו אליה ויפצעו את עצמם בטעות.

ביומיים הבאים לא שמעה מעיליי דבר, למעט הודעות לאקוניות הקשורות לתיאומים בענייני הילדים, וגם אלה נעשו רק בכתב, לא בטלפון. היא הבחינה שהוא שוב מתחיל לאחר עם המזונות ושאלה את עצמה מה מצבו, אבל החליטה לדחות את שיחת הטלפון הכעוסה כי רצתה לאפשר לעצמה ליהנות מעוד כמה ימים של שקט. הזמן שהתפנה מאז חזרתו, עול הילדים שירד ממנה — אלה הביאו איתם הקלה מסוימת, אבל גם איזו דריכות חדשה. היא הרגישה את הדריכות הזאת מלווה אותה ביום שני, שבו הילדים היו אצל עיליי, ולרגעים חשה בה גם בימים שבהם הילדים היו אצלה, כמו בת לוויה עקשנית, טורדנית.

באותו בוקר, יום רביעי, חזרה מבית הספר בשעה שתים־עשרה בצהריים, ומיד החלה לבדוק עבודות, משימה שהיתה אמורה להשלים עד הערב, אז קבעה עם ורד. בשעה שתים־עשרה וחצי בצהריים נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד עיליי.

☼

ברגע הראשון נרתעה, ומיד התמלאה מבוכה על תגובתה. היא קלטה שכמעט לא זיהתה אותו למרות שראתה אותו רק יומיים לפני כן. כשניסתה להבין מה השתנה בו, הבינה שזאת ההבעה שעל פניו; הבעה חדשה, נחושה, שהחליפה את המבט העגמומי, התוהה, שאימץ לו במפגשיהם האחרונים. עיניו הכחולות הגדולות, המשוטטות סביב בדרך כלל, מתרוצצות על פני החדר בניסיון להתמקד בכל דבר, בכל אדם, רק לא בה, נלטשו עכשיו לפנים, מביטות היישר לתוך עיניה, עד שמרוב הפתעה פסעה צעד לאחור, כמעט נהדפת בחזרה לתוך הדירה, ולפני שהספיקה לחשוב על המילים, שאלה: "איפה הילדים?"

"מה זאת אומרת איפה הילדים, הם לא בגן ובבית ספר? את הבאת אותם לשם היום, כבר שכחת?" עיליי השיב בלי חיוך, יורה את המשפטים בחדות, בקדחתנות, ואיה הינהנה, "כן, כן, נכון," וכבר עמדה להוסיף התנצלות על הטעות הטיפשית, הראש שלה פשוט במקום אחר, מצפה לה ערימה ענקית של עבודות לבדוק, היא לא יודעת איך תספיק את כל זה ביממה שנשארה עד הדד ליין שלה, אבל לפני שהספיקה לדבר, עיליי שאל: "אני יכול להיכנס?" והיא אמרה במהירות, "אין לי הרבה זמן." לרגע נדמה היה לה שחיוך עקמומי עולה על פניו כאילו הוא לא מאמין לה. "אין לך כמה דקות בשבילי?" הקשה. עיניו ננעצו בה במפגיע.

איה הביטה במבוכה בגופו שכמעט מילא את פתח הדלת. לראשונה עלה בדעתה שהשמין והזניח את עצמו מאז הגירושים. פניו היפות, המסותתות כמעט, התרחבו כל כך, עד שעיניו הכחולות, הגדולות, כמעט שקעו בתוכן. גופו הרחב, שהיה חסון פעם, פתאום נראה רפה, כמעט רך, והיא שאלה את עצמה אם זה מפריע לנשים שהוא פוגש. עלה בדעתה משפט שאמר לה פעם חבר גרוש: "נשים, בעיקר גרושות, אין להן סטנדרטים." והיא נזכרה כמה הרתיע אותה המשפט ההוא, בעיקר כשהוסיף, "טוב, את עקפת את הבעיה." היא אמרה אז: "אתה יודע, גם אני יצאתי עם גברים רוב חיי, זה לא שאני לא זוכרת איך זה." והחבר אמר לה, "טוב, תירגעי, מה את מתעצבנת?" ועכשיו זיכרון השיחה הלא נעימה עלה בה שוב כשבעלה לשעבר חסם את דלת דירתה בגופו הרך, הגדול, ותלה בה את עיניו הכחולות בתובענות נרגנת, כאילו הטיל עליה לגאול אותו מציפייה בלתי נסבלת, להכריע עבורו בשאלה גורלית שלא יוכל לפתור בעצמו.

לבסוף אמרה, "בוא, תיכנס."

הוא הביט בה לרגע, כמשתומם, גבותיו התרוממו, כאילו הוא עצמו לא ציפה לתשובה חיובית, אבל אז החל להתקדם בעקבותיה באיטיות אל תוך הדירה. כשהגיעו לסלון, נעצר ליד שולחן האוכל והפטיר, "מוזר לי להיות כאן."

"לא התרשמתי שהיה לך מוזר להיות כאן לפני יומיים כשהבאת את הסכין שקנית לי," ירתה במהירות, ועיליי אמר, "לפני יומיים היה לפני יומיים." אחר כך הפנה אליה את גבו והחל להתהלך בסלון, חולף על פני פינת האוכל ואחר כך על פני השידה הגדולה וארון הספרים, בוחן בזהירות כל ספר וספר, ולבסוף נעצר ליד עמדת הכניסה שעליה עומדת הקערה הגדולה של המפתחות. ידו נשלחה אל תוך הקערה, ולמשך כמה שניות הפכה שוב ושוב את תוכנה בבהילות. למשך כמה רגעים איה עוד המשיכה לעמוד ולהתבונן בו בשקט עד שלבסוף שאלה: "מה קורה, עיליי?"

הוא בהה בה בלי לומר דבר, פיו נפתח ונסגר כמה פעמים עד שניגש אל הספה וקרס לתוכה. קולו היה נמוך, כמעט בלתי נשמע כשאמר: "אני חושב שעשינו שגיאה נוראה."

"מה אמרת?" השאלה נפלטה, מוכנית, מפיה של איה. היא החלה להרגיש שוב את הדריכות בגבה כשהביטה בו, מצפה לתשובתו, ועיליי חזר, "אני חושב שעשינו שגיאה נוראה, את ואני." היא עמדה לומר משהו כמו "על מה אתה מדבר?" או "למה אתה מתכוון?" אבל אז הבחינה ששפתיו נעות בעווית של לגלוג, כאילו כבר ידע מראש מה היא עומדת לשאול וכבר החליט לחקות את קולה המתרומם בהיתממות, כפי שנהג לעשות לפעמים בזמן נישואיהם. אבל הוא לא עשה זאת ורק אמר שוב, בקול איטי, ברור, כמו שמסבירים לילד: "אני חושב, איה, שעשינו שגיאה נוראה שהתגרשנו." עיניו חזרו להתרוצץ על פני החדר בחוסר מנוחה, והרגשה עמומה עלתה בה, כאילו השיחה הזאת כבר התקיימה פעם, אבל לא הצליחה להיזכר מתי ובאיזו הזדמנות. לרגע חשבה לציין שוב את ערימת העבודות שמחכה על שולחנה, אבל עלתה בה תחושה ברורה שזה רק יחריף את המצב. הוא נשא אליה את עיניו מהמקום שבו ישב על הספה כאילו ציפה שתתיישב לצדו, ובבת אחת גם היא החלה לחוש במוזרותה של העמידה הזאת מעליו באמצע הסלון, ובכל זאת המשיכה לעמוד שם בלי לזוז ממקומה.

לבסוף אמרה, "עיליי, אנחנו נפרדנו. התגרשנו. מול שופט וגם מול הרבנים. חתמנו על הסכם גירושים. אתה היית שם. אנחנו גרושים כבר שלוש שנים."

"למה את חושבת שאת צריכה להזכיר לי את זה?" מבטו ננעץ בה, זועף. "כל מה שאני מבקש הוא שתשבי רגע ותקשיבי לי," המשיך כשהוסיפה לעמוד ולא משה ממקומה במרכז החדר. למשך כמה רגעים עוד התעקשה לעמוד שם, ורק אז התרצתה ופנתה לשבת על הכורסה שמצדו השני של הסלון.

עיניו התכווצו כמתוך עלבון. "לא חשבתי שאני כל כך דוחה אותך."

היא הביטה בו לרגע בשתיקה ואז אמרה, "בבקשה, עיליי. אל תתחיל עם זה עכשיו."

"לא להתחיל עם מה? עם העובדה שהאישה שהייתי נשוי לה במשך שבע־עשרה שנה כל כך נרתעת ממני שהיא לא מסוגלת אפילו לשבת לידי על אותה ספה?"

"עיליי, תפסיק לדבר שטויות, אף אחד לא נרתע ממך —" ענתה במהירות, והוא קטע אותה מיד, "נכון, אף אחד לא נרתע ממני, ליתר דיוק, אף אחת לא נרתעת ממני. חוץ ממך." עיניו שוב נתלו בה בעלבון, והיא אמרה, "אז אם כולן כל כך רוצות אותך אז בשביל מה לחזור אחורה? בשביל מה אתה צריך אותי?"

"אל תדברי שטויות, איה," התפרץ. "לא אמרתי שאני צריך אותך, אמרתי שאני רוצה אותך. אני בטוח שאת יודעת איך להסביר לתלמידים שלך את ההבדל בין שני הדברים."

פניו נלטשו אליה עכשיו, אדומות מרוב מאמץ, אגלי זיעה כבר החלו להיקוות על מצחו ועל צווארו. ידיו נעו בתזזיתיות, תחילה הניף אותן באוויר ואחר כך לפת בהן את ראשו כמתוך ייאוש. "את אף פעם לא נותנת לי לדבר, תמיד את סותמת לי את הפה," הפטיר, ואז התרומם בבת אחת מהספה והחל להתהלך הלוך ושוב ברחבי הסלון. לבסוף נעצר ואמר שוב, "נמאס לי מזה כבר."

איה הביטה בשעה שעל צג הטלפון הסלולרי שלה, המוטל על השולחן בסלון: אחת בצהריים. היא חשבה על ערימת העבודות המצפה לה, על זמן הבדיקה ההולך ומתקצר עד לפגישה המתוכננת בערב עם ורד.

"בסדר, עיליי. תגיד בבקשה כל מה שרצית להגיד. אני מקשיבה," אמרה לבסוף.

הוא השתתק למשך כמה רגעים, כאילו היה המום מרשות הדיבור הפתאומית שניתנה לו, ואז ניגש שוב אל הספה והתיישב עליה. כשהחל לדבר, קולו היה נמוך, רך ושקט, עד שכמה פעמים נאלצה לבקש שיגביר אותו כי לא הצליחה לשמוע אותו כמו שצריך. הוא דיבר על נושאים רבים, ואולי בעצם על נושא אחד. הוא ציין קשיים ולבטים, בדידות וחוסר שינה. הוא הזכיר את הזמן שלא מרפא שום דבר. את הגעגועים הבלתי פוסקים ואת תחושת האשמה, את הכעס והצער ואת כל השגיאות שנעשו, כל השגיאות האפשריות. הוא דיבר על אהבתו אליה שחשב שנגמרה, אבל עכשיו הוא מבין שרק הלכה והתעצמה.

הוא אמר, "מה אפשר לעשות, אני בוחר להילחם על זכותי להמשיך לאהוב את אשתי לשעבר."

אחר כך הפסיק לדבר וחזר להביט בה ואז אמר שוב, בשקט, "אני מבין שזה אולי יותר מדי בשבילך, אני מבין שאת צריכה זמן לחשוב, אני לא מצפה שתיתני לי תשובה מיד."

היא שאלה: "תשובה על מה?"

הוא התרומם מהספה וגם היא התרוממה בעקבותיו מהכורסה. היא צעדה צעד לפנים, אל עבר הכניסה לדירה, נכונה ללוות אותו אל הדלת, אבל הוא לא זז ממקומו. הוא אמר: "את צריכה לתת לי תשובה על השאלה אם את מוכנה לנסות לחזור להיות שוב יחד." הוא השתתק לרגע ואז אמר שוב, "אני לא מצפה שתיתני לי תשובה מיד."

מאוחר יותר איה תגיד, כמו שאנשים אומרים לפעמים: "הכול היה יכול להתגלגל אחרת אם הייתי אומרת ברגע הזה משהו אחר." היא תגיד, "אולי הדברים היו שונים אם הייתי אומרת: 'בסדר, עיליי, אני שומעת אותך. ואני אחשוב על כל מה שאמרת.'" מאוחר יותר היא תגיד שניסיונה לימד אותה שאנשים אוהבים לשמוע תשובות כמו: 'אני מבטיחה לחשוב על מה שאתה אומר ולשקול את הדברים', הם אוהבים לשמוע את זה גם אם הם יודעים עמוק בלבם שלא תקדישי להם אף טיפת מחשבה. היא תגיד, כמו שהיא אומרת גם לתלמידיה, שלפעמים עדיף, כמו שאומרים, להיות חכם ולא צודק. אחרים יגידו לה שגם זה לא היה משנה שום דבר ממה שקרה. שאם זה לא היה קורה באותו יום, זה היה קורה ביום אחר. היא תגיד, "כן, אתם צודקים," אבל לא תשתכנע. בכל פעם שתחשוב על היום שבו הגיע בעלה לשעבר, עיליי שחר, לדירתה, דירתם המשותפת משכבר בשדירות תרס"ט 5, קומה 3, בתל אביב, היא תרגיש את הסיכה הננעצת בגרונה כשתיזכר איך נעמדה מול בעלה לשעבר, זקופת קומה, ואמרה לו בקול גבוה, נחרץ: "לא תהיה לי תשובה שונה, גם לא מאוחר יותר." היא תיזכר כיצד ראתה את פניו הולכות ומאפירות, הולכות וכבות, ובכל זאת המשיכה לחזור על המילים, כמו מנטרה: "אנחנו התגרשנו, עיליי. מול שופט ומול הרבנים. אתה רצית את זה בדיוק כמוני ועשית את כל מה שצריך כדי שזה יקרה. אם היו לך מחשבות כאלה, היית צריך לבטא אותן מזמן. אבל עכשיו זה לא הזמן המתאים. אני המשכתי הלאה וגם אתה המשכת, גם אם עכשיו נדמה לך שלא. יש תקופות יותר קשות בחיים, ואולי היו לך לאחרונה כל מיני אכזבות, אבל לכולם יש אכזבות, זה לא סימן שצריך להתרפק על העבר ובטח לא לחזור אחורה, כי אי־אפשר לחזור. אין לאן לחזור."

כשהשתתקה לבסוף, נמלטה מפיה אנחה של הקלה, כפי שנאנחים לפעמים לאחר מאמץ ממושך, והיא חייכה אל עיליי, לאותת לו שבכל זאת ואחרי ככלות הכול, הכול כשורה. היא ציפתה לקבל ממנו חיוך בחזרה — אותו חיוך עייף, מיואש, של השלמה — כמו פעם, כשהיו רבים במשך שעות, עד שהיו מגיעים למבוי הסתום הרגיל של הזוגות הנשואים; עם ההבנה שאף אחד כבר לא יבין כאן משהו חדש על האחר או על עצמו, כל מה שצפוי הוא רק עוד התנצחות, ועוד עלבון, עד לרגע שבו באמת אפשר כבר רק לחייך, כי לפעמים עדיף חיוך מיואש וחיבוק נרפה, אולי אפילו נשיקה, על פני המשך הגיהינום הזה של המריבה.

אבל שפתיו של עיליי לא התרוממו עכשיו לחיוך ופניו לא התרככו בהשלמה, אלא רק המשיכו לכבות ולשקוע כשאמר לה: "אבל את טועה. את טועה בהכול, איה. כי זה לא נכון שאין לאן לחזור. תמיד יש לאן לחזור."

איה הסיטה את מבטה מפניו המאפירות והכבויות, החלה לצעוד אל דלת הכניסה ואמרה, כשהיא בגבה אליו, "אני מצטערת, עיליי, אבל יש לי המון עבודה, כל כך הרבה דברים הצטברו לי עוד מאז שהיית בחו"ל והייתי לבד עם הילדים, בוא נדבר על זה בפעם אחרת." היא ציפתה לשמוע את צעדיו הכבדים הנגררים בעקבותיה באיטיות אל הדלת, אבל אף צעד לא נשמע, רק קולו האומר, ממרחק מה ממנה: "לא תהיה פעם אחרת."

כשהסתובבה אליו ראתה אותו עומד בלי לזוז ממקומו, פניו עוד בהו בה, קפואות וחסרות הבעה, ושוב עלו בדעתה העבודות הנערמות והטלפונים הנוזפים, וההודעות הנרגזות ממזכירות בית הספר, וגם ורד — שקבעה איתה להיום ובוודאי מנסה עכשיו להשיג אותה כדי להחליט יחד על שעה מדויקת — אבל בעלה לשעבר לא הלך בעקבותיה אל מפתן הדלת, אלא רק המשיך לעמוד במיאון עיקש באמצע הסלון שלה.

"אני מבקשת שתצא מכאן," אמרה וניגשה אל הדלת, פותחת אותה לרווחה. "בבקשה," הוסיפה וכשהבחינה שהוא פותח את פיו לענות, סגרה את הדלת בבת אחת, כי פתאום אחז בה פחד שהוא ירים את הקול וכל השכנים ישמעו, כפי שקרה לא אחת בימי נישואיהם, ואחד השכנים אפילו התלונן בפניהם פעם על הרעש והצעקות שמגיעים מדירתם. אבל עיליי רק אמר, בשקט, "לא, איה. אני לא יכול לעשות מה שאת מבקשת, ואני לא יוצא מכאן."

"מה זאת אומרת אתה לא יוצא מכאן?" שאלה, חוזרת כהד על דבריו.

מזווית העין ראתה איך הוא ניגש אל הקערה הגדולה שניצבה בכניסה לדירה ושהיתה מלאה תמיד עד גדותיה במפתחות, מטבעות וכל מיני חשבונות ומסמכים שלא נקראו. ורד אמרה לה פעם, אל תשאירי את צרור המפתחות היחיד שיש לך בפתח הדירה, שימי אותו בארנק שלך, הילדים תמיד מסתובבים ליד הקערה הזאת, מה יקרה אם פעם אחד מהם יקח את המפתח בטעות ויאבד אותו, תמצאי את עצמך נעולה בדירה, או גרוע מזה — פורץ יכנס לדירה ויקח את המפתח — אבל ברגע הזה מי שניגש אל קערת המפתחות לא היו הילדים וגם לא פורץ, אלא עיליי שחר, בעלה לשעבר, שהיתה נשואה לו במשך שש־עשרה שנה, ועכשיו נטל בזהירות, כמעט בחרדת קודש, את מפתח הדירה היחיד שנשאר לה, ואז ניגש אל הדלת, נעל אותה, הניח את המפתח בכיסו וחזר אל הסלון.

"אני לא זז מכאן לשום מקום," אמר שוב, בשקט, לפני שהתיישב על הספה.

☼

מזכירות ראשית.

המילים הזדהרו על מסך הטלפון של איה, שרטט ופירפר מעל שולחן הסלון כמו דג נואש שנפלט אל החוף. היא ועיליי זינקו מעליו, איש־איש ממקומו, לבדוק את זהות המתקשר.

עיליי דחק בה, "נו, למה את לא עונה?"

"אין לי כוח לענות להם עכשיו, הם בטח רוצים לדעת מתי אני מתכוונת למסור את הציונים."

"ומתי את מתכוונת למסור את הציונים?" קולו של עיליי התרומם בפטרונות, כאילו היה הוא עצמו המנהל והיא מורה שסרחה.

"אני לא יכולה לבדוק את העבודות במצב הזה," רטנה, ועיליי הקשה: "אני לא מבין למה לא. את יכולה להסתגר בחדר, לבדוק את העבודות ולשכוח מכל העולם, כמו שתמיד עשית." היא הביטה בו, מנסה למצוא בפניו איזה היסוס, רוך, שבריר של ספק או חרטה, אבל דבר מכל אלה לא ניכר בהן, רק אותה נחישות חדשה, קפואה ומתגרה. "אני לא רוצה לשבש את שגרת העבודה שלך," הודיע לה בקול מדוד.

"אתה צוחק, עיליי?" שאלה אותו, והוא ענה, "לא, אני ממש לא צוחק, אני חושב שאם יש לך דד ליין ואת מוכרחה למסור ציונים, אז כדאי שתתחילי לבדוק את העבודות בדחיפות."

"ומה אתה תעשה בינתיים?"

"אל תדאגי, אני אמצא מה לעשות. גרתי פה פעם, זוכרת?"

"אתה יודע שזה תורך לאסוף את הילדים היום, שהמסגרות שלהם נגמרות עוד כמה שעות, נכון?" קולה התרומם, עד שנשמע לאוזניה צורמני ונואש, ועיליי אמר, "מה את חושבת, איה? שאני לא יודע שאני צריך לקחת אותם? אל תדאגי, אני אעשה את כל המטלות שלי, לא אזניח כלום. אני פשוט אביא אותם לפה אחרי הלימודים."

"אתה תביא אותם לפה?! אבל זה יום שלך, עיליי, יום שבו הם צריכים להיות איתך בבית שלך, הם הרי מצפים לזה, הם כל כך יתאכזבו —" התפרצה, אבל עיליי קטע אותה. "נו באמת, איה. את חושבת שהילדים יצטערו להגיע לכאן במקום לדירה שלי, אחרי שכל כך התלוננת עליה בעצמך, כמה היא קטנה וכמה היא מבולגנת, ושאין שם את הדברים שהם צריכים, לא כמו אצלך, שהכול כל כך נקי ומסודר," הטיח בה, פניו קפואות ונחרצות, ולבה נפל. היא חשבה על ורד ועל הארוחה שתיכננה להכין לה, על המצרכים שקנתה אתמול ועכשיו ממתינים לה במקרר; העגבניות שבחרה בקפידה, והבזיליקום, והדג שוורד אוהבת במיוחד, וּורד עצמה שאולי כבר מחפשת אותה עכשיו, כמו שקבעו, כדי להחליט על שעה מדויקת.

"מה אתה מתכוון לעשות, עיליי...? פשוט להישאר פה...?" המשיכה למלמל, אבל המילים נשמעו לאוזניה רחוקות ועמומות, ונדמה שגם עיליי לא שמע אותן בבירור, כי הוא אמר שוב, "אני בטוח שהילדים מאוד ישמחו להגיע לכאן, ואל תדאגי, אני אדאג להם ואעסיק אותם, אף אחד לא יפריע לך לעשות את העבודה שלך, אני מבטיח. את באמת יכולה לחזור לעבודות שלך עכשיו."

היא הביטה עכשיו בטלפון שלה, המהבהב על שולחן הסלון, ועיליי ניגש לשם והרים אותו, כולו זקוף וגאה כשנופף בו לפני שהושיט אותו לאיה, "את לא רוצה לבדוק הודעות?" שאל, והיא התפרצה בבת אחת, "אתה מבין בכלל את המשמעויות החוקיות של מה שאתה עושה, עיליי? אתה באמת רוצה לכלוא אותי כאן? להרוס לי את החיים?"

"אני זה שכולא אותך כאן? אני מי שהורס לך את החיים? כמו תמיד, את מאשימה אותי בהכול, ממש כמו בזמן שהיינו נשואים. תכף גם תגידי שבגללי יפטרו אותך, כשבינתיים את זאת שמזניחה את העבודות של התלמידים שלך וגם לא מחזירה טלפונים למזכירות, למרות שאני רק עודדתי אותך לעשות את זה. קחי קצת אחריות על החיים שלך, איה. הנה, בבקשה — תתקשרי. תאמיני לי שהדבר האחרון שאני רוצה זה שתאבדי את העבודה שלך."

שפתיו התרוממו בחיוך קל, כמעט בלתי מורגש, כשהושיט לה שוב את מכשיר הטלפון, מחווה בידו בתנועה מוגזמת, כאילו רצה להפגין את נדיבותו ואת האמון שנתן בה, והיא לקחה מידו את המכשיר בלי לומר מילה ורק החליקה באצבעותיה מעל המסך, עוברת בין השמות והמספרים שחמקו ממנה, נדלקים ונכבים כמו נורות מהבהבות על המסך בעוד הוא עומד ומביט בה, "אני פשוט צריכה למצוא את המספר של המזכירות עכשיו," אמרה, כמו לעצמה, אבל הוא ענה, "זה בטח בשיחות שלא נענו." היא יכלה לחוש במבטו העוקב אחרי כל תנועה של אצבעותיה על המכשיר, היא הרגישה אותן מסתבכות וכושלות בין השמות והמספרים, חלקלקות מרוב זיעה. מזווית העין הבחינה שהתקבלה קודם הודעה מוורד, אבל לא פתחה אותה ולבסוף מצאה את מספר הטלפון של מזכירות בית הספר ולחצה עליו בבהילות.

קולה של המזכירה מילא את מכשיר הטלפון בצהלה: "איוש! מה נשמע מתוקה? כבר מתגעגעת אלינו?"

"בוקר טוב שוש, רק רציתי להגיד שאני קצת מתעכבת עם העבודות, אבל אל תדאגו, אני אעלה את הציונים באתר עוד יומיים..." אמרה והרימה את עיניה אל עיליי, שהמשיך לעמוד שם ולהביט בה. מן העבר השני של הקו שמעה את המזכירה, קולה ממתיק בנעימות, "ברור, ברור, אין שום בעיה, איוש, אבל בכלל לא בגלל זה התקשרתי."

"קרה משהו?"

"שום דבר, שום דבר, רק רציתי לברר אם לשמור לך עוד מקום להצגה של הבוגרים, הם מעלים את 'ליזיסטרטה' השנה, את יודעת, ופשוט לא ידענו — אם תגיעי לבד או עם עוד מישהו — או מישהי..." קולה של המזכירה הלך ונחלש ככל שהמשיכה, את המילים האחרונות איה כמעט לא הצליחה לשמוע.

"אה... אני עדיין לא יודעת," מילמלה. "מתי זה? ביום רביעי הבא?"

"כן, כן, בדיוק — רביעי הבא."

היא הרימה שוב את עיניה אל עיליי, שעדיין הביט בה בריכוז, עיניו מצטמצמות כנגדה, ואז ירתה לתוך הטלפון במהירות, "אני עדיין לא יודעת באיזה הרכב אני אגיע," והמזכירה גימגמה שוב, "הכול בסדר, הכול בסדר, רק כשתדעי תעדכני אותי, כדי שאני אוכל לשמור עוד כיסא באזור של המורים," ואיה הפטירה, "אני אודיע," וניתקה את השיחה אבל המשיכה להחזיק את מכשיר הטלפון שהוסיף להבהב בתוך כף ידה, עד ששמעה את קולו של עיליי מעליה, "נראה לי שכדאי שתשאירי את הטלפון בסלון עכשיו, איה. אחרת זה רק יפריע לך להתרכז בזמן שאת בודקת את המבחנים." כשלא אמרה דבר, הוסיף ביבושת, "אל תדאגי, אני לא אקרא את ההודעות שלך. את יודעת שתמיד כיבדתי את הפרטיות שלך." ואחר כך התיישב שוב על הספה.

"כמה זמן אתה מתכוון להישאר פה, עיליי?" שאלה עכשיו בשקט.

הוא בהה בה לרגע ושפתיו התרוממו לחיוך קטן, כאילו ציפה לשאלה הזאת. "מה זאת אומרת כמה זמן? עד שתיתני לי תשובה יותר רצינית, איה, חשבתי שזה ברור." אחר כך הסב ממנה את מבטו, נשען לאחור על הספה ועצם את עיניו כמודיע לה שהשיחה נגמרה.

לרגע עוד עמדה שם והביטה בו שרוע על הספה שלה, ראשו שמוט לאחור ועיניו עצומות, ואז פנתה לחדר השינה וסגרה אחריה את הדלת. היא התיישבה על כיסא העבודה שלה ולקחה בידה את העבודה שעמדה בראש הערימה. למשך כמה שניות בהתה באותיות המטושטשות והלחות שמילאו את השורה הראשונה במקום המוקדש לפירוט שמה ותפקידה: "גב' איה אבישר, מחנכת כיתה ט'2". טיפות המשיכו להתגלגל אל הדף, כמה שניות חלפו עד שהבחינה שאלה עיניה שלה שטיפטפו בלי מעצור, עד שהיתה צריכה להתרחק מערימת העבודות כדי לא להרוס אותה.

היא התרוממה מהכיסא ופנתה אל המיטה הזוגית ונשכבה עליה, אותה מיטה ששנים כה רבות חלקה עם עיליי, ושמתחתיה עדיין היתה מוטלת מזוודה ישנה, שבה איחסן כמה מהחפצים שטען שבינתיים אין לו מקום עבורם בדירתו החדשה; כמה זוגות נעליים וכמה מעילי חורף, עניין שנראה אז משונה לכל מכריה, ומאוחר יותר הפריע בעיקר לוורד, שלא הבינה למה הן צריכות לישון בלילה מעל בגדיו ונעליו של בעלה לשעבר. איה התווכחה איתה אז, טענה שוורד סתם עושה עניין גדול משום דבר, אבל עכשיו, כששכבה שם לבדה במיטתה הזוגית, והדמעות מתגלגלות מעיניה, הרגישה בבת אחת בכובדה הבלתי נסבל של המזוודה הזאת המושכת אותה מטה, מטה, כמו משקולת שנקשרה לרגלה של הקופצת מהספינה להטביע אותה במעמקי הים.

מעבר לדלת יכלה לשמוע את עיליי, שקם מהספה בינתיים כנראה, ועכשיו השתעל קלות והחל לפסוע הלוך ושוב בסלון. לרגע חשבה להתפרץ מתוך החדר ולשאול אותו מה לעזאזל הוא מתכוון לעשות ואם יש לו איזו תוכנית מסודרת בתוך כל הטירוף הזה שאחז בו, כי קשה להאמין שמישהו פשוט קם בוקר אחד ומחליט לעשות דבר כזה בדעה צלולה, ורק אחר כך נזכרה שבעצם כבר שאלה אותו בדיוק את אותה השאלה לפני דקות אחדות, והוא ענה, וגם אם תשובתו לא מקובלת עליה, הרי שזאת בכל זאת תשובה מנומקת וברורה, לא משתמעת לשתי פנים: אני אשאר כאן עד שתגידי לי אם את מסכימה לחזור אלי. אני לא אזוז מכאן עד שתעני לי.

במשך דקות ארוכות המשיכה לשכב על גבה, דרוכה כולה, אבל לאחר זמן החרדה מפני כניסתו לחדר התפוגגה והחליפה אותה איזו ידיעה ברורה ומוחלטת שעיליי לא יעז להיכנס לחדר השינה שלה ללא רשות. שלווה ירדה עליה כשאמרה לעצמה עכשיו, קודם כול תמלאי את המטלות שלך ואחר כך תחליטי כבר מה לעשות. כבר זמן־מה שפסיעותיו לא נשמעו, ומהסלון עלה קול דממה דקה, והיא התרוממה מהמיטה, ועל קצות אצבעותיה פנתה אל דלת חדר השינה ופתחה אותה, וניגשה בזהירות אל הסלון ומצאה את עיליי שרוע שוב על הספה, עיניו עצומות, פיו פתוח קמעה ועפעפיו כבדים. מזווית העין הבחינה בטלפון שלה מנצנץ מעל השולחן לידו עם ההבהובים השקטים העולים ממנו, וחשבה שאם תיגש לקחת אותו משם, הוא בוודאי לא יבחין בזה, ובכל זאת לא לקחה אותו, ושוב, על קצות אצבעותיה, עשתה את המסע הקצר בחזרה לחדר השינה, התיישבה אל שולחן העבודה והחלה לבדוק את העבודות.

☼

איה תספר אחר כך, 'אף פעם לא בדקתי כל כך הרבה עבודות ברצף, בלי לקום מהכיסא.' זה היה מפתיע, עלה בדעתה, כמעט מביך, להיווכח באפקט הממַקד של ההכרח להישאר ספונה בחדר השינה, וגם — למה לכחד — לנוכחותו של עיליי מעבר לדלת. היא לא הצליחה לזכור מתי עבדה בפעם האחרונה בריכוז כזה. שלוש השנים האחרונות, עם גודש האירועים שמילאו אותן, פגעו ביכולת הריכוז שלה, וגם כשהיתה בודקת עבודות, או כשהיתה מכינה מערכי שיעור, היתה עושה זאת בפיזור דעת תמידי. בחודשים הראשונים לאחר שעיליי עזב את הבית הרגישה ששיתוק אוחז בה. כל מה שהתחשק לה היה להיכנס למיטה ולישון במשך שבועות. אמא שלה התקשרה יום אחד, כשהיתה שרועה על מיטתה בזמן שהילדים השתוללו בסלון. הטלפון היה מושלך במרחק־מה ממנה, על השולחן, ומעיין תפסה אותו וענתה לפני שלאיה היתה שהות למחות. קולה של עדה אבישר התפרץ מתוך המכשיר. "למה את נותנת לבת שלך לענות במקומך, איושה? מה קורה לך?!" אחר הוסיפה, "את יודעת שאת לא יכולה להרשות לעצמך להיכנס לדיכאון, את אמא." את שתי המילים האחרונות אמרה בהדגשה.

אבל כשניסתה לתת לילדים את כל תשומת לבה, זה לא עבד כמו שקיוותה. המצב החדש הפך את שניהם לנרגנים, יבבנים יותר. היא לא ידעה איך לענות על השאלות הבלתי פוסקות שלהם על עיליי, איפה אבא ומה הוא עושה עכשיו ומתי נבוא אליו, וגם כשלא שאלו שאלות, מצאה את עצמה תוהה באיזה אופן תצליח למלא את הימים שבהם שהו איתה והשתרעו עכשיו לנגד עיניה ארוכים מנשוא.

בסוף־השבוע הראשון שבו נשארו בבית בלי עיליי, הביטה בהם כשהתרוצצו ברחבי הדירה. הם נראו כמו גורים עזובים, מבולבלים ועצבניים, רבים על כל שטות, משליכים זה על זה חפצים שסידרה בקפידה ביום הקודם כשהתכוננה לבואם. ביום שישי, בשעה ארבע אחר הצהריים, כבר פרשה את כל המצרכים לארוחת ערב על השיש במטבח. היא הניחה שם חזה עוף, פירורי לחם וביצה, היא רצתה להכין שניצלים כמו בכל יום שישי, אבל הילדים התחילו לריב ולצרוח בסלון בקולי קולות, ואיה רק עמדה ובהתה במצרכים הפזורים על השיש. עלה בדעתה שאם תתחיל לטגן את השניצלים עכשיו, עוד עלול להתרחש איזה אסון. היא נזכרה בערבי יום שישי, כשעיליי עדיין גר איתם. הוא היה מעסיק אותם בזמן שהיא היתה מבשלת, ולפעמים היה יורד איתם לגינה הקרובה או לפארק לשחק בכדורגל. שקט נעים היה משתרר בבית; היא היתה מקשיבה לפכפוך השניצלים במחבת, או שהיתה מתקרבת אל המרפסת, לשמוע את קולות הצהלה או המריבה שלהם מהגינה הסמוכה לבית.

באותו ערב, כשעמדה במטבח מול המצרכים עבור השניצלים, החליטה להתקשר להוריה. היא קיוותה שיזמינו אותה ואת הילדים לארוחת ערב. אבל כשאביה ענה לטלפון, הוא נשמע כאילו העירה אותו משינה. קולה רעד קצת כששאלה: "מה נשמע?"

"אני יודע...?" הפטיר. "שוב יש בעיות עם הסדנאות של אמא שלך."

"מה קרה הפעם?" שאלה.

"מה קרה? מה שתמיד קורה. אנשים לא שילמו."

"אני לא מבינה למה אתם לא דורשים את הכסף מראש."

"לא דורשים? אל תדברי ברבים, איושה. זאת אמא שלך שלא דורשת, לא אני. את יודעת מה היא תמיד אומרת, 'לחיבור לעצמנו אין מחיר', וכל זה," אמר ואיה ענתה, "כן." אחר כך, כאילו נזכר פתאום, שאל, "איך הילדים?"

"קצת קשה להם, אתה יודע..." איה פלטה במהירות והוא אמר, "כן, כן," ואחר כך שוב נאנח ואמר, "יהיה בסדר." לאחר שסיימה את השיחה, ישבה ובהתה במשך כמה דקות במסך שהשחיר בבת אחת, ואז פינתה את כל המצרכים שהניחה על השיש וזרקה את הבשר החי לפח. אחר כך התקשרה לפיצרייה והזמינה פיצה, שאותה היא והילדים אכלו במהירות, מול הטלוויזיה, רכונים מעל הקרטון שבו הפיצה הגיעה, וגם אחרי שהפיצה נגמרה הניחה לילדים לשבת ולבהות בטלוויזיה עד שנרדמו על הספה. כשגם בסוף־השבוע הבא הוריה לא הזמינו אותם לבוא לארוחת ערב, החלה לתכנן את ימי שישי ושבת מראש, וקבעה מפגשים עם חברות שהכירה ושנמצאו בסידורים משפחתיים דומים לשלה, ולאט־לאט סופי־השבוע עם הילדים הפכו להיות נסבלים, נסבלים יותר מסופי־השבוע שבהם נשארה לבדה.

לאחר חודשיים הכירה לה אחת מחברותיה בחור, גם הוא מורה, שעבד בעבר עם אחת מהן בבית ספר אחר. הוא נראה לא רע וגם אמר דברים מעניינים מדי פעם, על חינוך ועל פוליטיקה, והם אפילו הצליחו למצוא כמה ספרים וסרטים ששניהם אהבו. ניכר היה שהוא מעוניין בה, כי אחרי כל פגישה היה קובע איתה את הפגישה הבאה בקול מעט חגיגי אבל גם מבויש: "אני מאוד אשמח להיפגש איתך שוב — רק אם יתאים לך, כמובן" או "אני מאוד אשמח שנתראה שוב — אם זה בסדר מצדך" והיא התקשתה להחניק איזה דחף שהתעורר בה לפרוץ בצחוק, כי יכלה לדמיין את ההדרכה שעבר, על ידי חבר ותיק או קולגה מהעבודה — גרוש מנוסה יותר — שוודאי הסביר לו שצריך לומר לנשים במפורש שאתה מעוניין אבל מצד שני לא לחשוף מיד את כל הקלפים, ובטח לא להיראות נואש. אבל דווקא הרצון שלא להיראות נואש רק גרם לבחור שאיה יצאה איתו להיראות בעיניה עוד יותר נואש, ולמרות שבפעמים הראשונות נענתה לו ותמיד קבעה איתו את הפגישה הבאה, ואמרה לעצמה כמו שהיתה אומרת לפעמים בצעירותה לפני שפגשה את עיליי, ש"שווה לתת לו הזדמנות", הרי שככל שעבר הזמן הרגישה שהעניין שלה בו הולך ומתמסמס, והיא החלה להתחמק מלקבוע איתו את הפגישות הבאות ובהדרגה גם הפסיקה לענות לטלפונים שלו, עד שיום אחד שלח לה הודעה קצרה ונעלבת: "אני מבין שאת כבר לא בעניין שלי, איה. חבל, היה כיף להכיר אותך", והוסיף אמוג'י, שתכליתו היתה, ככל הנראה, להראות שלא לקח את כל העניין קשה מדי, וזה נגע קצת ללבה של איה, ולרגע כבר שקלה לחזור בה ולתת לו עוד הזדמנות כמו שהיתה עושה פעם, אבל אז נזכרה שעיליי אמר לה עוד בתחילת נישואיהם, "האמת היא תמיד התשובה הכי אפקטיבית", וברגע האחרון כתבה לבחור: "גם לי היה מעניין להכיר אותך, אבל נדמה לי שאנחנו מחפשים דברים שונים בחיים", משפט שהבחור לא טרח לענות עליו, אבל זמן לא רב לאחר מכן איה הבחינה שמחק את שמה מרשימת חבריו ברשת החברתית. אחר כך כבר לא המשיכה לקבל את הצעותיהן של חברותיה מבית הספר לשדך לה בחורים אחרים.

את ורד הכירה זמן קצר לאחר מכן. הן נפגשו בתערוכה של מכרה משותפת, ציירת, שלימדה אמנות בתיכון שאיה לימדה בו. ורד ניגשה אליה וקשרה איתה שיחה בזמן שאיה עמדה ובהתה באחד הציורים המרשימים ביותר בתערוכה; רישום בדיו שחורה, שבו נראתה בחורה מאורכת, מעוותת במכוון, לכודה בין דמויות מפלצתיות שמשכו אותה בכיוונים מנוגדים. "אז מה דעתך על הציור?" שאלה ורד תוך שהיא תולה באיה את עיניה השחורות, היוקדות, מבלי להסיט את המבט. "נראה לי שאני מנועה מלהביע דעה כאן, הציירת היא קולגה שלי," ענתה לה איה בחיוך והחזירה את עיניה אל הציור, אבל במהרה הבחינה שוורד עדיין לא מסיטה ממנה את עיניה. "אני מבטיחה שאני לא אלשין עלייך," אמרה לאיה בהתגרות. וכשאיה חייכה ולא אמרה דבר, הוסיפה, "באופן כללי, כדאי לך להכיר אותי, החיים שלך יהפכו להיות הרבה יותר מעניינים."

"איך את יודעת שהם לא מעניינים כבר עכשיו?" איה שאלה אותה, ובבת אחת התמלאה מבוכה על תשובתה, כי ורד לא חייכה ורק המשיכה להביט בה בריכוז כאילו היא תוהה על דבריה. "יש לי תחושה שאת רק בהתחלה," אמרה ועיניה ננעצו בה שוב.

ורד לא היתה האישה הראשונה שפלירטטה איתה, היו כאלה שעשו זאת לפניה, אבל משהו במבטים החודרים של ורד ובאופן שבו דיברה אליה, בגילוי לב חסר עכבות ונטול מורא, הפליא וריגש אותה. כבר באותה פגישה בתערוכה נתנה לוורד את מספר הטלפון שלה ונענתה להודעות שוורד החלה לשלוח לה בתדירות הולכת וגוברת. כשוורד הציעה לה להיפגש, דחתה את ההצעה, והסבירה שרק הרגע נפרדה מבעלה, ושהיא לא יודעת אם זה רעיון טוב להיכנס לכל זה עכשיו. היא ציפתה שוורד תתעקש ותנסה לשכנע אותה, אבל ורד רק כתבה "חבל, את מפסידה". כשאיה לא ענתה, כתבה שוב, "מצד שני, אולי באמת לא כדאי לך להיכנס לזה, זה ממכר".

"אז מזל שאין לי אישיות התמכרותית", איה כתבה בחזרה ועל כך ורד לא ענתה, ואחר כך הפסיקה לשלוח הודעות. בתחילה איה הרגישה הקלה רגעית. ההתכתבות היומיומית עם ורד כבר החלה לזלוג לתוך יומה העמוס, גזלה את תשומת לבה, עיכבה אותה מלמלא את המטלות שלה, והיא אמרה לעצמה שעכשיו תוכל להיות ממוקדת יותר, להתפנות לעבודתה ולילדיה, אבל אז גילתה שכשהוודאות של ההודעה היומית מוורד נלקחה ממנה, השעות החלו להימתח עד אין קץ, איזו כבדות לא נעימה שרתה בכול, והמטלות הקבועות — סידורי הילדים, העבודה, הקשר עם תלמידיה — הפכו פתאום משמימות וחסרות משמעות. יום אחד אחר הצהריים, כשהילדים היו אצל עיליי, מצאה את עצמה מתקשרת למספר הטלפון של ורד, דבר שלא עשתה קודם לכן — כל התקשרויותיהן נעשו בכתב, אף פעם לא בעל פה. היא הופתעה מהטלטלה שאחזה בה כששמעה את קולה של ורד ממלא את מכשיר הטלפון, צרוד ומתגרה. "שלום לך," אמרה לאיה, לא בהפתעה אלא דווקא במין ודאות, כאילו ידעה כל הזמן שאיה תתקשר. "רוצה לבוא אלי?" איה שמעה את עצמה יורה את השאלה, ושעות ספורות אחר כך ורד כבר היתה במיטתה ולא יצאה משם עד היום שלמחרת, כשאיה היתה צריכה ללכת לאסוף את הילדים מהמסגרות.

ורד היתה סוערת, חסרת מעצורים. איה לא ידעה שאפשר להרגיש כך רק ממגע ידו של מישהו. היתה לה איזו דרך להביט ישר לתוך עיניה של איה כשנגעה בה, דרך שגרמה לאיה לוותר על כל התנגדות שהיתה לה. "אמרתי לך שזה ממכר," אמרה לאיה, ואיה צחקה ואמרה, "אל תחמיאי לעצמך," למרות שידעה שוורד צדקה, כי עכשיו זה היה הדבר היחיד שרצתה בו, מבוקר עד ערב. הימים והשעות החלו לסוב סביב ורד; מתי תראה אותה, מתי ייפגשו, מתי תוכל לגעת בה שוב עד שלא תרגיש שום דבר בעולם מלבדה.

ורד לא הקלה עליה. היו לה השגות, טענות ומענות. הבעיה היתה בעיקר עיליי, או ליתר דיוק נוכחותו, המוגזמת מדי לדעתה. לא רק שהוא ואיה נוהגים להיפגש יחד שוב ושוב במסגרת אירועים של הגן או של בית הספר — דבר שהיא יכלה להבין — היא ידעה שהיו גם הזדמנויות אחרות שבהן נפגשו בלי ידיעתה, כך אמרה לאיה בפירוש. "אל תספרי לי סיפורים על הילדים, תעשי לי טובה, איה," אמרה. "העניינים שלהם זה רק תירוץ בשבילך להיפגש איתו." מחאותיה של איה לא הועילו. "מעניין מה את היית אומרת אם הייתי ממשיכה עכשיו להיפגש עם האקסית שלי בזמן שאני איתך," אמרה ורד.

"אם היא היתה האמא של הילדים שלך, אז נראה לי שהייתי מבינה את זה," הטיחה בה איה, נרגזת, ובכל זאת תמיד התחרטה על דבריה, כי עניין הילדים היה נושא רגיש במיוחד עבור ורד. "אני לא מתכוונת להתנצל שבחרתי באמנות שלי ולא בילדים," אמרה לאיה. "העולם הזה מלא באנשים שלא היו צריכים להיות הורים מלכתחילה, וחבל שאת לא מעריכה את זה שאני לא נכנעתי ללחץ ולא הלכתי בתלם." "כמוני, את מתכוונת?" היתה איה מתפרצת, אבל ורד היתה מהסה אותה בביטול. "לא כל דבר שאני אומרת מכוון נגדך, איה." בשלב מסוים תהתה איה אם ורד צדקה ונוכחותו של עיליי בחייה היתה באמת מוגזמת. היא אמרה לעצמה שגם אם בתחילת הגירושים שלהם זה היה הגיוני ומתבקש שירבו לבלות יחד, כדי להפוך את כל השינוי הזה להדרגתי יותר, למען הילדים, הרי עכשיו, כשיש לה בת זוג, כדאי להציב גבולות ברורים יותר, אם היא רוצה שהקשר החדש שלה יצליח.

עכשיו, כשיצאה שוב מחדר השינה ומצאה את עיליי שרוע על הספה בסלון שלה, עיניו עצומות, עלה בדעתה שמפגשיהם כה התמעטו, עד שכבר כמעט חצי שנה לא ניהלו שיחה של ממש. לרגע עמדה ובהתה בו, אבל אז עיניו נפקחו ונתלו בה בתמיהה כאילו הופתע בעצמו מנוכחותה שם.

"כמה זמן את כבר עומדת כאן?" שאל, וזינק ממקומו. עכשיו התייצב מולה, ועיניו ננעצו בה בחשדנות.

"אני מקוָוה שאתה זוכר שכבר שתיים עכשיו, מעיין חוזרת עוד מעט מבית הספר וצריך לתת לה אוכל ובשלוש וחצי צריך לצאת לקחת את דניאל," אמרה לו.

"אל תדאגי, אני יודע הכול, איה. אני אכין למעיין ארוחת צהריים."

"אתה תכין לה ארוחת צהריים? אתה מתכוון להכין את זה כאן? אני מקווה שאתה יודע שאין פה בבית שום דבר מוכן בשבילם, לא הכנתי אוכל ולא עשיתי קניות, אתה יודע. זה לא היום שלי איתם."

"אני מבין הכול ואין צורך להסביר לי. אל תדאגי, אני עוד מעט אלך לקנות מצרכים."

"אתה יודע, עיליי," אמרה עכשיו במהירות, "אתה יכול לחכות לתשובה שלי גם בדירה שלך, עם הילדים. אני אמשיך להתייחס ברצינות לבקשה שלך גם אם תהיה שם." הוא תלה בה שוב את עיניו, ולרגע היה נדמה לה שזיק של הבנה חולף בהן, אבל אז שאל אותה, זקוף כולו: "את ממש חושבת שאני אידיוט, אה? נראה לך שאני פשוט אעזוב את כל העניין? את הרי תמסמסי את הכול כרגיל, תעמידי פנים שלא שאלתי כלום, את חושבת שאני לא יודע את זה?"

היא הרגישה שפניה מאדימות כששאלה, "למה אתה מניח כמובן מאליו שאני לא ארוץ מכאן אל תחנת המשטרה הקרובה כדי להגיש עליך תלונה?"

"כי אני יודע שלא תעשי את זה, איה, לאבא של הילדים שלך."

"אתה מתכוון לאבא של הילדים שלי שכולא אותי בדירה שלי?" שמעה את קולה מתרומם, ואז את קולו המעובה, היציב, האומר, "אני לא כולא אותך בשום מקום. את חופשייה ללכת בכל רגע שאת רוצה, הדלת פתוחה, לא נעלתי אותה." הוא עמד עכשיו מולה, מורה בידו על הדלת כאילו היה חדרן מנומס בבית מלון. היא הביטה בפניו הנחושות, המשוכנעות.

"אני לא מבינה למה אתה כל כך בטוח בעצמך," מילמלה. כל כובד ניצחונו הכה בה בבת אחת, ואיתו גם כל עוצמת תבוסתה. קולה הלך ודעך כשאמרה, "אני לא מבינה למה אתה כל כך משוכנע שאני אשתף פעולה עם הדבר הזה." לרגע בהה בה, עיניו הכחולות נתלו בה במבט נחרץ, נוקב. "כי את יודעת שאני צודק," אמר. "כי את יודעת שמגיעה לי תשובה, תשובה אמיתית, לא סתם התחמקות. אני לא טועה, נכון איה?"

למשך כמה שניות המשיך לעמוד מולה, בוהה בה בציפייה, ואז הוסיף, "הייתי משאיר לך את המפתח כדי שתדעי בעצמך שאת יכולה ללכת מתי שאת רוצה, אבל אני צריך אותו בשביל להיכנס בחזרה עם הילדים. לא הייתי רוצה להטריח אותך לפתוח לנו במקרה שיש לך תוכניות אחרות ואת רוצה לצאת לאיזה מקום, או אם תירדמי." שפתיו התרוממו לחיוך קטן, כמעט בלתי מורגש.

"התוכניות שלי לא חשובות כרגע," אמרה, והוא ענה במהירות, "בכל מקרה, אין לך מה לדאוג בקשר לילדים. אני אדאג להם." אחר כך הוציא מכיסו ארנק, פתח אותו ובדק את שטרות הכסף שבתוכו. "יש לי מספיק כסף, אני אלך לקניות. מה הם אוכלים אצלך בדרך כלל כשהם חוזרים מהבית ספר, שניצל? אני אקנה את המצרכים." לרגע בהה בטלפון הסלולרי שלה, הרוטט עכשיו שוב על שולחן הסלון, "אולי כדאי שתבדקי מי מנסה להשיג אותך כל כך הרבה זמן," העיר, ושפתיו התרוממו שוב לחיוך קטן. משלא הגיבה אסף את הטלפון לכיסו ואחריו את המפתח המוטל גם הוא על השולחן בסלון. "אני אקח את הילדים מהגן ומהבית ספר, ומיד אחר כך אלך איתם לקניות," כשקרב אל הדלת הוציא, מוכנית, את המפתח מכיסו כאומר לנעול אותה אחריו, אבל אז נעצר והסתובב שוב אל איה. עיניו ננעצו בה לרגע כמו בשאלה ואז הניד בראשו קלות, כמי שהתגבשה בלבו איזו ודאות. "אני מאמין שכולנו נחזור בעוד שעה," אמר ויצא מהדירה בלי לנעול אחריו את הדלת.

☼

"למה אנחנו באים אלייך היום? למה אנחנו לא הולכים עם אבא?" קולה של מעיין ניטח, גבוה ותובעני, בפתח הדלת. גופה הדק נמתח כלפי מעלה בדריכות כשעמדה במפתן, ידיה מחזיקות בשני צדי הדלת כמו שמשון מיניאטורי הלופת את העמודים. עיניה עברו מעיליי אל איה, ואחר כך נתלו בשניהם בתוכחה כאילו יחד הפרו איזו הבטחה שנתנו לה, ואיה כבר פתחה את פיה לספק הסבר או צידוק, אבל קולו של עיליי הקדים אותה, עמוק וחם במפתיע, "לא קרה שום דבר מיוחד, מעייני, פשוט באתי להיות איתכם קצת."

"אבל אנחנו איתך היום, לא עם אמא," המשיכה מעיין להקשות.

"רציתי לעשות לכם הפתעה ולבוא יחד איתכם לאמא." עיליי התקדם אל תוך הדירה, כמעט הודף את איה לאחור כשניגש להניח את השקיות הגדושות מצרכים מהסופר על רצפת הכניסה. "בואי תיכנסי, מעייני," הוסיף, מחזיק את ידית הדלת ונכפף לפנים במין קידה משונה, כאילו היה שחקן בהצגת ילדים, ומעיין נכנסה פנימה בצעדים מהוססים. "אני אלך עכשיו להכין שניצלים," הכריז בקול רם, ומעיין שאלה: "מה פתאום אתה מכין שניצלים אצלנו בבית?" ושוב נעצרה במקומה והעבירה את המבט ממנו לאיה. פניו של עיליי התכווצו לרגע כפניו של ילד נעלב, "מה, את לא אוהבת את השניצלים שלי?" שאל ומיד פלט צחוק צרוד.

"אבא חשב שזה יהיה נחמד אם נאכל כולנו יחד היום," איה אמרה. קולה התרומם בתוך אוזניה, צורמני ומתחנחן, והיא הוסיפה במהירות, "רק היום." אבל מעיין הסבה את פניה ממנה בחוסר אמון, ושוב תלתה את עיניה בעיליי: "זה נכון, אבא?" ועיליי אמר: "כן, מתוקה שלי, זה נכון," ושוב צחק צחוק קצר והוסיף בהיסוס מעושה, "ואם יהיה לנו נחמד, אז אולי אני אשאר פה גם בימים הבאים." עיניו התרוממו אל איה, שואלות, ואיה נזהרה שלא להביט בו בחזרה, ורק אמרה למעיין, "לכי לשטוף פנים וידיים לפני האוכל, מעייני, אני אעזור לך עם התיק." כשהורידה את התיק הכבד מכתפיה נדהמה איה שוב מהרזון של הילדה, גבה וכתפיה היו כמו קלף דקיק, כפוף מעט בגלל המשא הכבד של התיק, ושוב עלתה בה מחשבת האַשְמה, אולי היא לא אוכלת מספיק אצל עיליי, אולי לא הייתי צריכה להניח לו לקחת את הילדים אליו, אולי בגלל זה כל זה קורה, כי הוא פשוט מותש מהטיפול בהם.

אחר כך המשיכה ללכת בעקבות מעיין לחדרה, מחקה מבלי משים את ההליכה האגבית, המהורהרת של הילדה עם הרגליים הנזרקות לפנים בהתרסה. כשהגיעו לחדר, אמרה לה, "אבא ואני חשבנו שיהיה נחמד לעשות משהו כולנו יחד היום, למרות שאנחנו גרים בבתים נפרדים, אז אין לך מה לדאוג מזה שהוא בא והביא אתכם לכאן."

פניה של מעיין התכרכמו בחוסר אמון והקמט הקטן והנרגז בין גבותיה העמיק. "אז למה אבא אמר שזה לא יהיה רק היום? למה הוא אומר שזה ימשיך גם אחר כך?" דרשה לדעת, ואיה פלטה בקוצר רוח, "אני לא יודעת למה הוא אומר את זה, מעייני, הוא לא ממש התכוון, הוא קצת התבלבל בימים, זה קורה לו לפעמים." מעיין המשיכה לנעוץ בה את עיניה באותה עמידה מתריסה, צווארה משוך כלפי מעלה. "את משקרת!" הטיחה בה, "הכול קרה בגללך, כי את לא משאירה לו ברירה." המילים הזרות, הלא שגורות בפיה של הילדה, העבירו בה רעד, והיא שאלה אותה, "מי אמר לך את הדברים האלה, מעייני? מי אמר לך שאני לא משאירה לו ברירה?" למרות שניסתה לייצב את קולה, הרעד נשמע היטב וניכר שגם מעיין חשה בו, בחושיהם המחודדים של הילדים. קולה התרומם בתוכחה לגלגנית, מרירה, כשאמרה, "נמאס לי כבר שאת חושבת שאני תינוקת, מה נראה לך, שאני לא קולטת לבד דברים, שמישהו תמיד צריך להגיד לי כל דבר?" הטיחה באיה, ואיה נפלה מיד למלכודת, "אף אחד לא אמר שאת תינוקת." אבל מעיין התפרצה בחזרה, "אז למה את אף פעם לא אומרת לי את האמת?" ואיה הקשתה, "אבל אני כן אומרת לך את האמת, מעייני," וגם קולה שוב הלך והתרומם כנגד רצונה, "אני כבר הסברתי לך שזה לא קשור אלי, שאבא לא יכול להישאר בדירה שלנו, כי אנחנו התגרשנו, אני הסברתי לך, אנחנו לא גרים ביחד יותר."

"לא נכון, את משקרת!" מעיין צרחה עכשיו, ראשה הקטן מובלט לפנים, עיניה קרועות לרווחה. הצרחה הידהדה בחלל החדר, גבוהה וצורמנית. קולה הרם הכה את איה בתדהמה. שנים עברו מאז שהילדה צרחה ככה, וככל שניסתה לא הצליחה להיזכר מתי זה קרה בפעם האחרונה, לא ברגעי הבכי והכעס שאחרי הפרידה, וגם לא בשנות המריבות הארוכות שקדמו לה. קולה שלה נשמע באוזניה רפה, לא משכנע, כשענתה: "אבל את יודעת שאנחנו התגרשנו, מעייני, זאת האמת." עיניה של מעיין נלטשו אליה, פניה התעוותו בזעם של אישה נטושה ולא של ילדה בת אחת־עשרה: "זה הכול בגללך! זאת את גירשת אותו מהבית!" המשיכה.

"אני לא גירשתי אותו משום מקום, מעייני, אנחנו החלטנו להתגרש יחד — שנינו, הוא גם רצה..." קולה החרה החזיק, חלוש, עלוב, לעומת קולה הרם, חדור הלהט של הילדה. "לא נכון — הוא לא רצה, הוא אהב אותך הכי בעולם ורק את הפסקת לאהוב אותו והפסיק להיות לך אכפת ממנו, אז פשוט גירשת אותו מהבית!" מעיין צרחה בכל כוחה, "אם הוא לא היה אוהב אותך, אז הוא לא היה בא לפה להכין לך שניצלים ולעזור לך! אבל לך לא אכפת! לא אכפת לך מאף אחד חוץ מוורד!" הטיחה בה עכשיו, ואיה הפנתה את ראשה לעבר הדלת כאילו לשמוע אם עיליי עומד שם, מצותת לשיחתן, ואחר כך פתחה את פיה לענות, אבל מעיין לא המתינה לתשובתה ורק המשיכה לצרוח עד שבבת אחת קרסה על המיטה, מטיחה בכל הכוח את גופה בסדין כמו שהיתה עושה בגיל שנתיים כשהיתה נעצרת באמצע הרחוב ונופלת כמו בובת חוטים על המדרכה, צורחת ומכה באגרופיה במדרכה אל מול מבטיהם הנרתעים, המזועזעים, של העוברים ושבים שלא היססו להשיא עצות, לנזוף או לדרבן. איה זכרה שכל מכריה וחבריה שהיו להם ילדים גדולים יותר, תמיד דיברו על גיל שנתיים הנורא ועל הבושות שהילדים היו עושים להם באמצע הרחוב, ורק איה היתה נבוכה תמיד להודות שאהבה את הרגעים האלה, כי דווקא בהם היתה נוצרת פתאום אחווה בלתי צפויה, איזו שותפות גורל בינה לבין בתה, והמרחק הקודם ביניהן, מרחק האכזבה או העלבון שדומה היה עד לפני רגע שאי־אפשר עוד לגשר עליו — היה מתקצר, ובבת אחת יכלה לחוש אהדה פתאומית, מחממת לב, למזג הפרוע של בתה. "אני כל כך שמחה שהיא מרשה לעצמה להתפרע ככה לידי," אמרה תמיד לעיליי, "זה אומר שיש לה רצונות חזקים ושהיא לא חוששת לבטא אותם." אבל הרצונות החזקים של מעיין שמטיחה את עצמה בכל הכוח במיטה כאילו היתה תינוקת בת שנתיים ולא ילדה בת אחת־עשרה לא עוררו בה עכשיו שום אהדה; לא קרבה ולא הבנה ולא שותפות גורל, רק חמת זעם פתאומית ששטפה אותה בלי מעצורים: "תפסיקי! תפסיקי עם זה תכף ומיד!" צרחה עכשיו, ידה התרוממה בתנועה בלתי נשלטת ונשארה שם, קפואה באוויר, עד שהבחינה בפניה של מעיין שהחווירו בהפתעה, גופה הקטן זע לאחור בתנועה קלה, בלתי מורגשת כמעט של רתיעה שהקפיאה את הדם בעורקיה והיא הורידה את ידה, והושיטה אותה לחבק את הילדה, שרק יישכח הרגע ויימחק, אבל באותו רגע עיליי פתח את הדלת: "מה את עושה, איה, השתגעת לגמרי?" ומיד מעיין רצה אליו, דומעת, וכבר היא חוסה בין זרועותיו, מייבבת, "אמא צרחה עלי, היא צרחה עלי, אבא, והיא גם רצתה להרביץ לי, תגיד לה שתפסיק!" ועיליי הרים את מבטו אל איה, עיניו נצצו בהאשמה מתנצחת, "מה קורה פה, איה?"

"אני מבקשת שתישארי רגע בחדר, מעייני, אני צריכה ללכת שנייה לדבר עם אבא," אמרה למעיין, ועיליי עוד המשיך לסוכך על הילדה בזרועותיו, מביט באיה בתוכחה, אבל אז כמו נמלך בדעתו אמר לה, "תעשי מה שאמא אומרת, מעייני." ומעיין ניתקה מזרועותיו בהשלמה ופנתה בחזרה אל מיטתה. "אני אדבר עם אמא מהר־מהר ותכף אני חוזר לפה," קולו התמתח במתיקות מתיילדת לפני שפנה שוב לאיה בחוסר סבלנות הפגנתי. "כן, איה, מה רצית להגיד לי?"

"בוא נלך לדבר במטבח," סיננה לעברו וסגרה אחריהם את דלת חדרה של מעיין, והם הידסו לשם, היא בראש והוא נשרך אחריה בצעדים איטיים, מַמְרִים. כשהגיעו למטבח הכה בה ריח הטיגון, ורק אחר כך הבחינה בכל השאר; בכיור העולה על גדותיו בכלים מלוכלכים, בפירורי הלחם ושיירי הביצה המרוחים על השיש. במרכז שולחן האוכל עמדה ערימת השניצלים המוכנים ולידה קופסת הפלסטיק מהסופר שבתוכה שרו שניצלים חיים, טובלים במיציהם, בהמחבת שעל הגז רבץ שניצל עשוי למחצה שטיגונו כנראה הופסק באמצע.

"איך הספקת כבר להרוס פה את הכול?" הטיחה בו כשעמד עכשיו בפתח המטבח, מאחוריה, ידו על מותניו, מביט בה בחומרה. "זה מעניין, איה, כי אני התכוונתי לשאול אותך את אותו הדבר, איך הצלחת להרוס הכול ככה, את כל מה שבנינו יחד."

לרגע עמדה ובהתה בו בלי לומר דבר. אחר כך שאלה, "אז זה מה שאתה מספר לילדים שלנו, עיליי? שאני הרסתי הכול? שאני גירשתי אותך מהבית?"

הוא צחק צחוק קצר, מר. "כמו תמיד, איה, את עונה על שאלה בשאלה. למה בכלל ציפיתי שזה יהיה אחרת הפעם?"

"אני באמת לא יודעת למה ציפית שזה יהיה אחרת הפעם, עיליי," הטיחה בו, והוא השתתק לרגע, מהנהן במרירות. "כן, אני מניח שאת חושבת שניצחת אותי עכשיו."

"זאת לא מלחמה ואני לא ניסיתי לנצח אותך."

"באמת?" שאל. "אני דווקא חושב שזאת כן מלחמה ואת ניצחת. השגת את מה שרצית, ורק אני נשארתי בלי כלום."

"לא התרשמתי שנשארת בלי כלום, רק בחודש שעבר טיילת לך בלונדון עם הבת זוג שלך. אולי תפסיק עם זה כבר? הרחמים העצמיים האלה לא עובדים עלי יותר —" התפרצה אבל עיליי קטע אותה, קולו חד וקר, "אני נשארתי בלי כלום ביום שהחלטת למחוק אותי מהחיים שלך, איה."

"לא החלטתי למחוק אותך, תפסיק להגזים כבר, מה שבטוח זה שהבת שלך לא אשמה. ואתה לא מוכרח לבלבל אותה ככה."

"את יודעת מה אני חושב, איה? אני חושב שאת זאת שמבלבלת אותה. את מבלבלת אותה עם כל ההתפתלויות שלך וחוסר ההחלטיות. אם היית כל כך בטוחה בעצמך, לא היית מספרת לה כל הזמן סיפורים ומתרצת תירוצים, לא היית הורסת ככה כל דבר." פניו להבו. "היחידה שמשדרת לה שמשהו לא בסדר בזה שאני נמצא כאן זאת את ורק את. ילדים הרי מקבלים מצבים חדשים ומסתגלים תוך שנייה, זה רק את שלא מסוגלת לפתוח את הראש לשום דבר שלא ניסית —"

"לפתוח את הראש לְמה, עיליי?! אתה מדבר כאילו אתה מציע כאן איזה פתרון מהפכני שאף אחד לא חשב עליו קודם, אבל אתה לא מנסה משהו חדש, אתה סתם רוצה לחזור אחורה למשהו ישן, משהו ישן שלא הצליח, שכבר נכשל מאות אלפי פעמים. אתה סתם רוצה לחזור אחורה למקום הבטוח."

"למקום הבטוח? ככה את רואה את הנישואים שלנו? את באמת חושבת שהיה משהו בטוח בהם? שהיה רגע אחד שבו הרגשתי בטוח להיות איתך?"

"אז אם ככה אתה מרגיש, למה אתה פה?" שאלה, ועיליי ענה, בשקט הפעם, "כי אני עדיין אוהב אותך, איה, גם אם קשה לך להאמין בזה." היא הביטה בו כשעמד שם, בתוך עיי החורבות של השניצלים המטוגנים, פניו אדומות כמעט כמו פניה של מעיין כשצרחה קודם, מעוותות מכעס ומציפייה.

"תסתכל מסביב, עיליי," אמרה לבסוף בעייפות, "תסתכל על מה שעשית פה, ככה מתנהג בנאדם שאוהב בנאדם אחר?!" הוא שתק והיא פתחה שוב, בקול רם הפעם. "לזה אתה קורא אהבה?" והוא פתח את פיו כדי לענות, אבל שניהם השתתקו מיד, עומדים נזופים מול הקול החרישי שנשמע מקצה המטבח, "למה אתם רבים?" קולה של מעיין התרומם עכשיו, גבוה ופעמוני, כשחזרה ואמרה, "למה אתם רבים, הרי כבר התגרשתם."

למשך כמה שניות עמדו והביטו בה כמשתאים. אחר כך עיליי אמר, "לא רבנו, מעייני. אני ואמא קצת התווכחנו, זה הכול." לרגע הביטה בשניהם שוב באותה הבעה של חוסר אמון, עיניה החומות נתלו בהם, פעורות.

"אני לא אוהבת שאתם מתווכחים," אמרה, ועל פניה עלה מין חיוך מתפנק, כאילו התקשתה בעצמה למצוא משהו טוב יותר לומר להם, ואיה התקדמה לעברה במהירות. "בואי, מעייני, בואי נצא מפה," אמרה והניחה יד על כתפה להוליך אותה מחוץ למטבח, אבל השרירים בכתפה של מעיין ננעלו בבת אחת למגע ידה. "אני לא יוצאת מכאן בלי אבא," הטיחה באיה, וגווה נמתח למעלה, זקוף וסרבני. "אני רוצה את אבא," אמרה שוב, המילים נורו בזו אחר זאת מתוך שפתיה, קצרות ומדודות.

"היא בטח פשוט מתגעגעת אלי, היא לא ראתה אותי כבר יומיים," אמר עיליי, ואיה פלטה, "ולפני זה היא לא ראתה אותך שבועיים כשלא היית פה." אבל עיליי התעלם מדבריה ואחר כך צעד אל מעיין, כורע מגושמות לצדה על הרצפה המלוכלכת, ומעיין התרפקה עליו מיד, הניחה את ראשה על כתפו וכרכה את ידיה סביב צווארו. "אני יודע שהתגעגעת, מתוקה שלי," אמר לה, קולו נשנק לרגע, ודווקא מעיין השמיעה צחוק קצר, קליל, "לא עבר כל כך הרבה זמן, אבא, אל תדאג," אמרה לו, כאילו התחלפו בתפקידים והיא האם המכילה את הילד הבכייני, ומיד שניהם התרוממו כאיש אחד, ועיליי הניף אותה באוויר כאילו היתה בובת סמרטוטים ענקית, וידיה הדקות נשמטו משני צדדיו, רגליה תלויות באוויר. רק לפני שבוע, כשהגיע לקחת את הילדים, איה העירה לו, "מעיין כבר גדולה מדי לזה שירימו אותה," והוא אמר, "היא צריכה לדעת שאני אוהב אותה." איה השיבה בזעף, "יש עוד דרכים להביע אהבה." אבל עכשיו השתתקה ולא אמרה כלום, כי מעיין נלפתה אליו נואשות, מסרבת להרפות, עד שדווקא הוא הפטיר לבסוף, "את כבר קצת כבדה לי מעייני, בואי נלך יחד לסלון." באי־רצון בולט הילדה החליקה עכשיו מזרועותיו עד שנעמדה לצדו, אוחזת בידו בהפגנתיות, ופניה הוסבו אל איה כששאלה בהבעה מתריסה, "אז מי ימשיך להכין לנו את השניצלים?"

"לא נראה לי שיש הרבה ברירות, אמא תצטרך לעשות את זה," אמר, מביט באיה בחיוך של ניצחון כשנטל מהשיש המלוכלכך את המרית שהשתמש בה קודם לטיגון השניצלים והושיט לה אותה. "זה בסדר מבחינתך, איה?" שאל, קולו מתרומם כמעט בעליצות. איה הביטה בהם בשתיקה כשהתרחקו מהמטבח ופנו אל הסלון, מעיין בראש, בצעדיה המַמְרים, זורקת את הרגליים לפנים, ועיליי מחרה מחזיק אחריה, כמו חייל צייתן. כשהגיעו לסלון התיישבו על הספה, סמוכים זה לזה, ואז הסבו אליה את ראשיהם, מחייכים יחד את אותו חיוך קטן, כאילו היו שני ילדים שהצליחו להערים על אמם. "אני ממש רעבה, אמא, תגמרי כבר להכין את השניצלים," מעיין הורתה לה, ועיליי הביט בה בחיוך כמו מתנצל הפעם, מוסיף תנועת יד האומרת "מה אני יכול לעשות", ואיה הסתובבה וחזרה אל המטבח, המרית עדיין בידה.

במטבח, כשהחלה לטגן את השניצלים בין ערימות הכלים והלכלוך השורה בכול, נזכרה בתמונה מראשית נישואיהם: היא ועיליי יושבים יחד במטבח. היא מכינה ספגטי בולונז לארוחת צהריים. ידיה מלאות תכונה, קוצצות שום ופטרוזיליה כדי להוסיף לרוטב. עיליי יושב לשולחן, מדבר על דבר שהטריד אותו באותו זמן; עבודה שלא קיבל עליה תשלום הולם, מנהל שלא עמד לצדו ולא הגן על זכויותיו. היא מנסה להתמקד בבישול, מבקשת להוכיח לו את כישוריה, שעליהם כבר סיפר בגאווה לכל מכריו, אבל עכשיו קולו הרם, המתלונן, ממלא את המטבח, אינו מרפה מטרוניותיו, הולם בראשה ולא מניח לה להתרכז ברוטב שנותר דליל ודלוח בתוך הסיר, מסרב להתעבות כמו בכל הפעמים הקודמות שהכינה בולונז, והיא כבר מרגישה איך כפות ידיה מזיעות ונעשות חלקלקות מרוב לחץ, והצלוחית שבה מדדה קודם רוטב עגבניות ויין אדום מתנפצת אל הרצפה. כל הרסיסים מתעופפים, ועיליי מזדעק, "מה את עושה!" ולא נרגע גם כשהכול כבר נאסף ונוקה והרוטב הוכן. כשישבו לאכול, פניו התעוותו פתאום והחווירו, ואימה נשפכה עליהן. ידו מושטת אל פיו — לשלות מתוכו רסיס זכוכית שטרם נבלע — ומיד נעמד סמוך מאוד אליה, מנופף ברסיס מול פניה, והזכוכית מזדהרת לנגד עיניה כשהוא מטיח בה: "את ניסית לרצוח אותי, איה." היא זכרה שכך אמר, בפשטות, בישירות, בלי להוסיף סימן שאלה בסוף המשפט, הסימן שנועד לאותת שכל זה נאמר בבדיחות הדעת, בתהייה הומוריסטית ששניהם יוכלו להגיב עליה אחר כך בפרץ צחוק של הקלה, "לא תאמינו מה קרה, עוד לא עברה שנה מאז יום חתונתנו, וכבר נשבר לי מבעלי הטרי, כל כך נשבר לי ממנו, עד שניסיתי להגניב שברי זכוכית לתוך הבולונז שהכנתי לו." פניו בהו בה טרופות וחיוורות. ייתכן שאמרה: "עיליי, השתגעת?" או: "אתה לא מתכוון ברצינות," והוא בוודאי הלך לשטוף את הפנים או לקחת כוס מים כדי להירגע ואחר כך חזר לשולחן והדברים חזרו לקדמותם. אבל שבועות וחודשים אחר כך היה פולט מדי פעם, "זוכרת את הפעם ההיא, איה, שרצית לרצוח אותי?"

☼

מאוחר יותר, עדיין עם השניצלים, איה נזכרה שהטלפון הסלולרי שלה נשאר בכיסו של עיליי. ודאות ברורה אחזה בה, שוורד ממשיכה להשאיר לה הודעות. אולי היא מתקשרת אליה בקשר לפגישתן הצפויה הערב. היא ודאי מודאגת, ואולי היא כבר כועסת ומאוכזבת בשלב הזה. השניצלים פיכפכו במחבת כשחשבה על הפגישה האבודה, על הערב האבוד, על החיים האבודים. ובכל זאת המשיכה לטגן את השניצלים זה אחר זה. עד שהרגישה שבחילה עזה עולה בה.

☼

לאחר שהשעה שלוש, שעת האיסוף של דניאל מהגן, כבר חלפה מזמן והוא ועיליי עדיין לא חזרו, איה כבר החלה לדאוג. השניצלים היו מוכנים מזמן, ריח הטיגון עדיין נישא בכול, ואיה ישבה מול המחשב, בוהה בו בעצבנות. "תשאלי את אבא מתי הוא מתכוון להגיע," צעקה למעיין, שישבה בחדרה, דרך הדלת הסגורה, אבל הילדה לא שמעה ולא ענתה, וגם איה לא זזה ממקומה מול המחשב. בארבע בדיוק עיליי נכנס בדלת עם דניאל. איה שמעה אותם עוד כשעלו במדרגות; קולו הדקיק של דניאל, עם השאלות הקצרות, החוזרות על עצמן, "למה היום, למה דווקא היום, למה אצל אמא, למה כאן." ועיליי, עם קולו המתמתח במשפטים הארוכים, המפותלים, "זה פשוט יצא ככה, דניאלי, אתה מבין, כי באתי לבקר את אמא ואז חשבנו שזה יהיה רעיון טוב לבלות איתכם את היום, יחד, מה אתה אומר על זה, דניאלי?"

כשנכנסו לדירה דניאל זינק עליה. "אימוש! אבא אמר שהיום הולכים לבית שלך להיות יחד איתך!" ואז, כולו מתנשף מעוצמת ההתרגשות, הוסיף, "ויונתן אמר שהוא רוצה לבוא אלינו ואבא הרשה, אבל הוא אמר שגם את צריכה להרשות." לרגע השתהה, נעץ בה מבט מפציר, ואז המשיך מיד, "אז את מרשה, אמא? את מרשה?" הוא טמן את ראשו בשקע צווארה, תלתליו נתחבו באפה והסתירו ממנה את עיליי שעמד לידו.

קולו נשמע מעליה כשהודיע: "דניאל ויונתן קבעו להיום, אז אמרתי לאמא שלו להגיע לכאן, זה בסדר מצדך?" טון דבריו היה יבש, עובדתי, כאילו מדובר בעסקה שכבר סוכמה ונחתמה. כשאיה לא ענתה, הוסיף, "את לא צריכה לבלות איתנו, את יכולה לגשת לעניינים שלך." ודניאל קירב את לחיו אל לחיה, אבל אז הרתיע את ראשו לאחור, עיניו הגדולות, העגולות נפערו בבהלה כשאמר, "מה יש לך, אימוש? את בוכה?" ומיד נשמע קולו של עיליי מעליו, "אמא לא מרגישה כל כך טוב היום, דניאלי, בגלל זה אני כאן, כדי לדאוג לכל מה שאתם צריכים." ודניאל החליק למטה מתוך זרועותיה, מכריז קצובות: "אמא! אמא! היום כולנו אצל אמא!"

כשאיה הסתובבה לאחור ופנתה אל חדר השינה, היא הבחינה שעיליי הולך בעקבותיה, ועכשיו נעצר צעד אחד לפני הכניסה, כנזהר לא לעבור את הסף. "אני ממש מצטער על זה," אמר בקול נמוך. "לא רציתי לעשות שום דבר בלי להתייעץ איתך, פשוט הייתי חייב להזמין את יונתן ואת אמא שלו לכאן, לא היתה לי ברירה, את מבינה את זה איה, נכון? הם תמיד מזמינים את דניאל אליהם, ועכשיו היה תורו להזמין אליו. עד שדניאל מצא חבר חדש בגן, לא רציתי להרוס לו." פניו נתלו בה, מרצינות.

"ואתה לא חושב שזה ייראה מוזר לאמא של יונתן שאתה תהיה פה?" שאלה אותו.

"האמת היא שלא, אני לא חושב שזה ישנה לה במיוחד. ממילא את תמיד אומרת שהבית שלי קטן מדי ולא מספיק מתאים לאירוח," ענה במהירות והוסיף, "את באמת לא מוכרחה להיות איתנו. את יכולה להישאר בחדר שלך ולהמשיך לבדוק עבודות אם את רוצה."

אבל כמה דקות לאחר שחזרה לבדוק את העבודות, התמלא הסלון בקולות צהלה שהלכו וגברו כשיונתן ואמא שלו הגיעו, ומיד אחר כך דניאל התדפק על דלתה, קורא: "אימוש! אימוש! בואי לפגוש את חבר שלי יונתן! הוא בא לפה עם אמא שלו!" מיד אחר כך יכלה לשמוע את חילופי הדברים בין האמא לבין עיליי, ואת קולה הנבוך של האמא, "אהה... לא ידעתי שאשתך — כלומר שגרושתך — נמצאת כאן."

כשיצאה לסלון מצאה את שני הילדים שם, רצים במעגלים ומשליכים זה על זה צעצועים. אמא של יונתן, בלונדינית גרומה, עורה דק ושקוף כאילו הזקין בטרם עת, הושיטה יד לאיה: "היי, אני מיטל," אמרה. "אני מתנצלת על הבלגן שהם עושים כאן, בעלך, אה... בעלך לשעבר — כלומר, עיליי — אמר שזה בסדר שהם ישתוללו בסלון, אבל לא ידעתי בדיוק..."

"אולי עדיף לבקש מהם לעבור לחדר של דניאל," אמר עיליי, פניו בהו לרגע באיה בציפייה, אבל אז התנער ופנה בעצמו לילדים. קולו התרומם בהפגנתיות כשאמר להם: "ילדים — אולי תלכו לשחק בחדר של דניאל?" ודניאל עצר לרגע, מבטו קופא בהפתעה, ככל הנראה לא ציפה לקבל הוראות מאביו בסיטואציה הזאת, שבה עיליי אורח לא קרוא בדירתם, ואיה הבחינה בפניה המתוחות של האורחת, אבל דווקא דניאל הביע נכונות מפתיעה לפתור את הבעיה. עיניו הבהירות נצצו כשפנה בחיוך לחבר שלו: "בוא, יונתן, נלך לחדר שלי!" ויחד החלו להדס לעבר החדר של דניאל, ראשיהם מורכנים לרצפה בהשלמה, סמוכים זה לזה באותה תספורת קצרה, כאילו היו תאומים זהים.

"את רוצה תה או קפה?" איה פנתה לאורחת ברגע שנעלמו בחדר, ומיטל חייכה חיוך רפה, נבוך, עיניה התרוצצו בין איה לבין עיליי.

"אני קופץ לקנות סיגריות," הכריז עיליי, בוהה באיה כמו בשאלה תוך כדי שהניח את ידו על הכיס האחורי של מכנסיו, היכן שהניח את המפתח שלה. אחר כך הוסיף בחיוך מתנצל, "אני מיד חוזר," ויצא במהירות מהדירה. לרגע היה נדמה לאיה שהיא שומעת אותו משתהה מאחורי הדלת, אבל מיד אחר כך נשמע קול צעדיו השועטים למטה במדרגות.

"אני אשמח לקפה, אבל אני לא רוצה להפריע לך," אמרה האורחת תוך שהיא מביטה באיה בסקרנות. עיניה הבהירות, המימיות, ננעצו בה. "אני לא רוצה להפריע לך." חזרה ואמרה כשאיה לחצה על כפתור ההרתחה במכשיר התמי 4, ואחר כך ניגשה למקרר להוציא את החלב והוציאה שני ספלים מהארון. "זה פשוט כל כך יפה לראות... שני גרושים שמסתדרים כל כך טוב, שמסוגלים לבלות יחד באותה דירה, את לא יודעת כמה סיפורים נוראיים אני שומעת כל הזמן. אבות שנעלמים, בורחים מהארץ בלי לשלם מזונות, ויש את אלה שפשוט ישר מכירים מישהי ומקימים משפחה חדשה ושוכחים מהילדים הקודמים שלהם. את לא מבינה מה קורה בחוץ, את צריכה לשמוח שיש לך גרוש כל כך מעורב, כל כך נוכח בחיים של הילדים, זה דבר שלא מוצאים כל יום, תאמיני לי."

איה הביטה באורחת בדממה. אחר כך הניחה בספלים תערובת קפה ומזגה לתוכם מים רותחים וחלב והגישה למיטל ספל. מיטל שתתה את תוכנו בלגימות קטנות, קצובות. שפתיה נדבקו לשפתי הספל, כאילו היתה נחושה בדעתה לשתות אותו עד תומו. איה שאלה את עצמה בת כמה היא צריכה להיות, הקמטים הקטנים שנקוו בזוויות פיה גרמו לה להיראות כמו אישה בת חמישים, אבל משהו בעיניה ובאופן שבו דיברה העיד בבירור על כך שהיא לא יכולה להיות בת יותר משלושים וחמש.

"דניאל הוא הילד הגדול שלך?" שאלה את איה עכשיו, ואיה ענתה, "לא, הגדולה היא מעיין, היא בת אחת־עשרה," ומיטל הינהנה והמשיכה ללגום, אבל אז, כאילו לא יכלה לעצור עוד בעד עצמה, הניחה במלודרמטיות את הספל על השיש. "אל תכעסי עלי שאני אומרת לך את זה," התפרצה בבת אחת. "אנחנו לא ממש מכירות, אבל תדעי לך שיצא לי לדבר עם עיליי כמה פעמים אחרי הגן — את יודעת, כשהילדים שיחקו בגינה..." היא נעצרה לרגע, שואפת שאיפה ארוכה של אוויר כאילו הדיבור עלה לה במאמץ רב. "אני לא יודעת אם את יודעת את זה, איה," אמרה, "אבל זה נראה שהוא עדיין אוהב אותך. אני מצטערת אם אני אומרת משהו שלא מתפקידי להגיד, פשוט הייתי מוכרחה להוציא את זה, את יודעת, כי בכל זאת... אי־אפשר לדעת מה יקרה בעתיד." היא השתתקה בבת אחת. עיניה ננעצו באיה כמעט בהפצרה.

"לא ידעתי שעיליי מדבר על דברים כאלה עם האמהות מהגן," איה אמרה לבסוף.

"אני לא יודעת אם הוא מדבר על זה עם אמהות אחרות, אבל הוא דיבר על זה איתי," מיטל ענתה במהירות ואיזו גאווה פגועה, משונה, עלתה בקולה. "את יודעת," הוסיפה עכשיו בהנמכת קול, "הוא סיפר לי שיש לך זוגיות."

"אני מבינה," אמרה איה.

"כן." מיטל המשיכה, "אולי הוא לא היה צריך לספר את זה, אנחנו לא מכירים כל כך טוב. הוא בטח סיפר לי את זה כי הוא היה במצוקה, אני חושבת שהוא ממש סובל מהמצב הזה."

"הוא סובל?"

"כן, הוא סובל." קולה של מיטל התרומם. לרגע נדמה שגם היא הבחינה בכך והנמיכה את קולה כמעט עד ללחישה. "אבל זה לא מה שרציתי להגיד לך." השתתקה ומבטה ננעץ באיה, כאילו חיכתה לאישור ממנה לכך שהיא יכולה להמשיך לדבר. רגש משונה של שמחה לאיד עלה באיה נוכח ההתפתלויות של האורחת. שלוש או ארבע פעמים מיטל פתחה את פיה כדי לדבר ואז סגרה אותו שוב. "מה שרציתי להגיד לך זה שאני מבינה אותך, איה," פלטה לבסוף. "כי גם אני עברתי את זה," הוסיפה והאדימה מיד.

"מה את אומרת," איה אמרה ועצרה מיד את הלעג שהחל להתגנב לקולה. היא חשה מבוכה לנוכח עיניה הירוקות, הקטנות, של מיטל שננעצו בה באותה תחינה נואשת. מחדרו של דניאל יכלה לשמוע את צעקות הילדים שרבים תוך כדי משחק, "עכשיו תורי", "לא, עכשיו תורי!"

היא שאלה את עצמה אם עיליי יחזור בקרוב ויקטע את הווידוי, אבל הדקות נקפו והוא לא שב.

"כן," מיטל המשיכה. "גם לי קרה דבר כזה, לפני כמה שנים. גם אני... פגשתי מישהי..." מילמלה בקדחתנות, מבטה מוסט לצדדים, כאילו לא יכלה עוד להביט בעיניה של איה. "לא ידעתי עד אז שדברים כאלה יכולים לקרות. אני פשוט... הייתי כל כך אומללה. היו ימים שהייתי שואלת את עצמי, זה מה שמצפה לי? לנצח? את יודעת איך זה. השגרה הזאת, האינסופית. והמטלות. ואת לבד כל היום עם הילדים. והוא מגיע רק בערב ואז רואים טלוויזיה והולכים לישון ואין חיי מין כי את כבר לא רוצה כלום מרוב עייפות וכעס עליו. חשבתי שככה זה. שככה זה נשים, כולם אמרו לי, אחרי הילדים את מאבדת את החשק המיני ואין מה לעשות."

מבטה שוב התמקד באיה כאילו הצליחה לאזור סוף־סוף את האומץ להישיר אליה מבט. "ואז פגשתי אותה," הטיחה באיה. "זאת היתה מישהי שעבדה איתי במשרד. היא ידעה שאני נשואה, אבל נסחפה לזה בכל זאת. זה התחיל בצורה מדהימה, את יודעת איך זה, את לא רגילה לכל תשומת הלב הזאת, ועוד מאישה, את לא מבינה מה קורה לך בכלל. במשך שלושה חודשים פשוט ריחפתי, אבל אז היא גמרה את זה. בבת אחת."

"מה קרה?" השאלה התגלגלה מפיה של איה למרות רצונה.

"היא הבינה שהיא לא באמת יכולה להיות עם אישה נשואה, שזה קשה וכואב לה מדי, ואני לא יכולתי לעזוב הכול. היו רגעים שרציתי, את מבינה, שחשבתי שהנה, עוד מעט אני הולכת לעשות את זה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה משהו שאני לא יכולה לעשות." היא השתתקה לבסוף והביטה באיה במבט נוקב. "הייתי יושבת ומדמיינת את עצמי איתה, בעוד חמש, עשר שנים — ולא יכולתי לראות כלום. לא יכולתי לראות עתיד איתה. יכולתי לראות רק את ההווה. ואז הבנתי כמה בעצם אני אוהבת את החיים שלי. כמה אני אוהבת את בעלי." קולה התרומם עכשיו, גבוה וחגיגי.

איה אמרה שוב, "אני מבינה."

"ואת יודעת מה עוד התברר לי, איה?" מיטל המשיכה. "שאת מה שהשתבש בבית אי־אפשר לתקן עם דברים מבחוץ. כן. תדעי לך שלהישאר בבית, זאת היתה הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים. זה היה הדבר הנכון בשבילי. להישאר ולהיאבק על הנישואים. זה היה שווה את זה, איה," הינהנה במרץ משולהב. "זה גם מה שרציתי להגיד לך, שזה שווה גם לך. שגם אם נפרדתם — תמיד יש דרך חזרה, כשיש אהבה אמיתית ויציבה ויש משפחה, זה לא שווה לזרוק את הכול בשביל כל הריגושים האלה. יחסים מהסוג הזה, זה לא דבר יציב. זה לא יחסים אמיתיים, אני יודעת בדיוק. אני מכירה את הרגע הזה בחיים שאת חושבת שאם תהיי עם מישהו אחר אז יהיה לך יותר טוב, ושאישה בכלל תציע לך איזה משהו שגבר לא יוכל לתת לך. אבל זאת אשליה, איה. בסופו של דבר זוגיות זה זוגיות ותמיד יש בעיות, ובינתיים פירקת משפחה ולילדים שלך אין אבא נוכח, את יודעת איך זה גברים, בהתחלה הם מלאים בכוונות טובות אבל אז אחרי הפרידה, כשהם קולטים שבאמת המשכת הלאה, הם מפסיקים לשלם מזונות, מתחילים להיעלם. תאמיני לי שזה לא שווה את זה. אני הייתי שם, איה. חיים עם גבר — גם אם הוא לא נפלא כמו שחשבת — זה חיים הרבה יותר קלים מאשר חיים לבד. מאהבות באות והולכות ובסוף את מוצאת את עצמך לבד, נאבקת עם החשבונות והשכר דירה וכל הבעיות של הילדים, ואת הבעיות האלה אף מאהבת לא תפתור לך, תאמיני לי. רק אבא ביולוגי ייקח את זה על עצמו. אל תעשי שטויות שתתחרטי עליהן כל החיים."

כאילו הבינה בעצמה שטיעוניה נסתתמו, האורחת השתתקה. לרגע בהתה בספל הקפה הריק שהחזיקה בידה, ואז, בתנועה אוטומטית, הגישה אותו לאיה. הספל התנופף לרגע מול פרצופה של איה, והפרחים הקטנים שמצוירים עליו הסתחררו לנגד עיניה. ואז, כאילו קלטה את חוסר הנימוס שבמעשה, האורחת התנערה בבת אחת וניגשה אל הכיור העולה עדיין לגדותיו. היא הניחה את הספל במעלה תלולית הכלים שעיליי השאיר שם ואיש לא נגע בה מאז. "אני מצטערת אם דיברתי יותר מדי ואמרתי דברים שאני לא צריכה להגיד. אנחנו לא באמת מכירות אחת את השנייה," אמרה בחדות.

"נכון, אנחנו באמת לא מכירות," ענתה איה. נדמה היה לה שהיא יכולה לשמוע את קול צעדיו של עיליי בחדר המדרגות, את רשרוש המפתח בחור המנעול, אבל שקט גמור שרר בכול.

"מיטל," שמעה את עצמה אומרת לאורחת. קולה היה שקט ונמוך, נמוך מדי, ככל הנראה, כי מיטל שאלה, "מה?" ואיה אמרה שוב, "אני מבקשת שתקשיבי לי טוב עכשיו, כי אין לנו הרבה זמן." מזווית העין יכלה לראות שפניה של מיטל מאדימות שוב, ובתנועה שביקשה להיות אגבית הסיטה קווצת שיער בהירה מפניה, אבל כף ידה רעדה. איה הביטה בעיניה שנפערו, בקמטוטים שנפרשו בצדיהן, כמו מניפות קטנות.

"הוא מחזיק אותי כאן," אמרה לה.

"מי מחזיק אותך כאן?" שאלה מיטל. פניה הדקות, החיוורות, נדרכו.

"עיליי," איה אמרה. "הוא לא נותן לי לצאת עד שאני אסכים לחזור אליו."

"אבל זאת הדירה שלך, איה. איך זה יכול להיות שהוא לא נותן לך לצאת?" עיניה של מיטל נתלו בה עכשיו, פעורות ומימיות.

"כן, זאת הדירה שלי, אבל הוא לקח לי את המפתח ואת הטלפון, הוא אומר שהוא יחזיר לי אותם, אבל אני כבר לא בטוחה בכלום. הוא אומר שהוא לא יזוז מפה עד שאני אסכים להגיד לו שאני חוזרת אליו."

מיטל בהתה בה במשך כמה שניות כלא מבינה. אחר כך אמרה, "את יודעת משהו, איה. אני לא בטוחה שאני צריכה להיות חלק ממה שקורה פה."

"למה את מתכוונת?" איה שאלה אותה, ואז, בבת אחת, הבינה. "את חושבת שאני ממציאה את כל זה?"

"ממציאה, מה פתאום. לא אמרתי שאת ממציאה. אני פשוט מרגישה... אני מרגישה שיש פה דברים שמעבר ליכולת שלי... דברים שאני פשוט... שאני אולי לא הייתי צריכה להיכנס לכל זה, אין ספק שלא הייתי צריכה להיכנס לכל זה. את תסלחי לי, איה, נכון? תסלחי לי על זה שהתערבתי במשהו שלא הייתי צריכה להתערב בו?" מיטל שאלה עכשיו, קולה התרומם בתחינה, ומיד אחר כך הסיטה את מבטה לצדדים, אל הכלים שבכיור ואל התוהו ובוהו שבמטבח, "אין ספק שזה פה עניין לבעל מקצוע," אמרה, ואז בתנועה אחת הסתובבה לאחור ויצאה מהמטבח.

איה מיהרה אחריה. "חכי רגע, מיטל —" קראה, אבל מיטל המשיכה את הליכתה המהירה, הקדחתנית. רק כשהגיעה אל מרכז הסלון נעצרה על עומדה בדרמטיות והסתובבה לאחור, "אני חושבת שאת טועה בי, איה," אמרה. "אולי בעצם אני עשיתי טעות."

"עשית טעות? איזו טעות?"

"במה שסיפרתי לך קודם," מיטל אמרה והעיפה מבט חושש אל חדרו של דניאל הסמוך אליהן. היא עשתה עכשיו צעד לכיוונה של איה, עד שעמדה עכשיו קרוב מאוד אליה. איה יכלה לחוש בריח זיעה חמצמץ, לא נעים, שעולה ממנה. עיניה הבהירות המימיות נלטשו אליה כשאמרה לאיה בהנמכת קול, "חשוב שתביני שהסיפור שסיפרתי לך קודם — על האישה הזאת — זה לא היה כל כך דרמטי כמו שזה נשמע, זה בסך הכול דברים שקורים בכל נישואים, ואני מקווה, אני ממש מקווה, איה, שלא תספרי לאף אחד את מה שסיפרתי לך."

איה נרתעה לאחור, מוכנית, להתרחק מריח הזיעה, ועכשיו הביטה היישר במיטל; בפניה החיוורות, המפוחדות. מחשבה עלתה בראשה, זה כאילו היא השבויה, לא אני.

"אין לך מה לחשוש, מיטל," אמרה לה עכשיו. "אני לא אספר לאף אחד מה שסיפרת לי. אני פשוט מבינה שלך ולעיליי יש לפעמים שיחות בגן, אז חשבתי שאולי... אולי תוכלי לנסות לדבר אליו בהיגיון, להסביר לו שהוא מוכרח לצאת מכאן ולחזור לדירה שלו, ולקחת את הילדים אליו בימים שהם אמורים להיות איתו, כמו שהוא אמור לעשות, שזה לא יעבוד בצורה אחרת ושעדיף לא להרוס את הסידור הטוב שכבר נבנה. אני לא יודעת בדיוק מה עובר עליו, אבל אני ממש משוכנעת שזה יעזור אם מישהו ידבר איתו בהיגיון, אולי לך הוא יקשיב, בעיקר אם הוא מספר לך דברים, כמו שאמרת..."

"ואת באמת חושבת שזה רעיון טוב, איה, לשים אותי באמצע הסיפור הזה שלכם?" מיטל קטעה אותה.

"אני לא רוצה לשים אותך באמצע שום סיפור, מיטל, פשוט חשבתי שאולי תוכלי לעזור כאן..."

"תשמעי, איה," קולה של מיטל היה עכשיו דק וגבוה. "ברור לי שלך ולעיליי יש כל מיני עניינים לפתור, אבל אם עוררתי בך את הרושם שאני מעורבת או קשורה באיזה אופן לסיפור הזה שלכם, אז את טועה מאוד. ועכשיו —" לרגע השתתקה ואז אמרה, "אני חושבת שהגיע הזמן שאני אקח את הבן שלי הביתה."

בתנועה חדה מיטל הסתובבה עכשיו לאחור והחלה לצעוד במהירות לעבר חדרו של דניאל, עד שנבלעה שם. איה יכלה לשמוע מבחוץ את קולה הגבוה מורה לבנה לחדול מהמשחק, ואז את קולות המחאה של הילדים, "רגע, שנייה, רק התחלנו...!" עד ששלושתם יצאו ביחד מתוך החדר, מיטל בראש ודניאל ויונתן מהדסים בעקבותיה, מוחים כאיש אחד, "לא עכשיו, לא עכשיו, עוד מעט, חמש דקות..."

"לא! אנחנו מוכרחים ללכת עכשיו!" מיטל צרחה. הצרחה היתה רמה כל כך, עד ששני הילדים נרתעו לאחור בבהלה, ופניה של מיטל התכסו באדמומית כשהרימה לרגע את מבטה אל איה, ועיניה נתלו בה, פעורות לרווחה. מיד אחר כך התנערה ופנתה אל דניאל, קולה התרכך כשאמרה לו, כמבקשת את רשותו, "אני ממש מצטערת, דניאל חמוד, יונתן פשוט מוכרח ללכת עכשיו, אבא שלו חזר בדיוק מחוץ לארץ וממש רוצה לראות אותו לפני שהוא הולך לישון, אנחנו נקבע שוב לפעם אחרת."

"גם אבא שלי חזר לא מזמן מחוץ לארץ, ועדיין הוא נתן לי להיפגש עם חבר, זה לא פייר!" דניאל הטיח בה עכשיו, פניו הקטנות ננעצו בה, נזעמות, ואיה התקרבה לשם בניסיון להסות אותו. "מספיק, דניאלי, תיפגשו ביום אחר," אבל הוא המשיך, "אמא, תגידי לה שהתחלנו את המשחק הזה רק עכשיו, בבקשה תגידי לה שתיתן לנו רק חמש דקות," ואיה אמרה, "אני מצטערת, דניאלי, אבל אמא של יונתן מוכרחה ללכת, אתם תמשיכו לשחק בפעם אחרת." היא יכלה לראות את פניה של מיטל מאדימות שוב, עד שפנתה אל בנה כאילו החליטה להתעלם הפעם משניהם, "מהר, מהר יונתני, לנעול נעליים," הפצירה בו בעודה הודפת אותו קדימה בתנועות חדות, גסות, עד שהוא הזדעק, "מה יש לך, אמא, את מכאיבה לי." איה מיהרה אל פתח הדירה וחזרה עם הנעליים של יונתן שהושארו שם. היא הגישה אותן למיטל, והיא דחפה אותן לעבר בנה עכשיו. "בסדר, בסדר, אני כבר נועל," יונתן מילמל בזעף, "רק התחלנו, בדיוק התחלתי לנצח וכבר יש לי עשר נקודות!" "תנצח בפעם אחרת, חמודי," מיטל הפטירה, אבל יונתן לא הרפה. "אפשר לבוא אליכם מחר?" עכשיו הוא עצמו פנה אל איה כאילו העתיק מדניאל את השיטה, לפנות לאמא שאינה שלו, בתקווה לקבל את התשובה הרצויה, קולו התרומם בתחינה נואשת כשהוסיף, "בבקשה, אמא של דניאל..." אבל מיטל קטעה אותו מיד. "מחר זה לא אפשרי, חמודי, אנחנו כבר נמצא יום אחר."

נשמע קול מפתח בדלת, ודלת הדירה נפתחה. עיליי עמד שם, "קניתי חטיפים לילדים!" הכריז בצהלה גמלונית ומיד התקדם אל תוך הסלון, ידיו עמוסות בשקיות מהסופר. חיוכו קפא כשראה את מיטל שועטת קדימה, ידה היתה נתונה בידו של בנה וכמעט הדפה אותו החוצה, "תודה רבה, עיליי, אבל אנחנו פשוט מוכרחים ללכת מוקדם היום, אבא של יונתן מחכה לנו לארוחת ערב חגיגית וכמעט שכחתי —" התחילה להסביר תוך שהיא מנסה למשוך משם את בנה הממאן לזוז.

"זה לא פייר," יונתן סינן עכשיו בקול חדש, לא מתחנן ולא יבבני, אלא מרצין, דאוב, כאילו היה איש מבוגר ולא ילד בן שש, "נשארו לנו חמש דקות לסוף המשחק," אמר שוב עכשיו, נעמד מול אמו והישיר אליה מבט זועם, אפל. "נשארו לנו רק חמש דקות, ואת סתם הרסת את הכול."

מיטל הביטה בבנה לרגע כמהופנטת. "זאת לא כזאת טרגדיה, יונתני," אמרה לבסוף בקול מאומץ, "נכון?" הרימה עיניים שואלות אל איה ועיליי שעמדו שם, משני צדדיה, כאילו הם היו הוריה והיא הילדה המבקשת את אישורם, ועיליי כבר פתח את פיו לומר משהו, אבל הצרחה קטעה את הכול. דניאל, שעמד עד עכשיו לצדה של איה והתבונן בהם בשקט, צרח עכשיו במלוא גרונו, "את לא אומרת את האמת! לא יהיה יום אחר!" קולו היה רם כל כך, שגם מעיין פרצה מתוך חדרה, "מה קורה פה, אמא?" אבל דניאל לא עצר, הוא רץ עכשיו אל יונתן שידו לפותה בחוזקה בתוך ידה של אמא שלו ומשך אותו בכתפו עד שדניאל נהדף אליו. דניאל אסף אותו אל זרועותיו; לרגע היה נדמה שיונתן, הגבוה והכבד יותר, יכריע אותו ושניהם ייפלו לרצפה, אבל הם לא נפלו ורק עמדו שם בלי לזוז, חבוקים זה בזרועות זה בחיבוק נואש, מוזר.

מיטל התקרבה עכשיו אל שניהם בצעדים מדודים. "אני מבטיחה לך, דניאלי," אמרה בקול שקט, רך, הפעם. "אני מבטיחה לך שכן יהיה יום אחר, תבוא אתה אלינו הפעם, אני אסכם את זה עם אמא ואבא שלך." היא הרימה את עיניה אל איה וממנה אל עיליי ושוב הפנתה אותן אל בנה, החבוק עדיין בזרועותיו של דניאל. "בבקשה, בוא איתי הביתה עכשיו, יונתן," אמרה, ויונתן התנתק מדניאל, הפעם מבלי להביט בו שוב, ועיניו היו מושפלות אל הרצפה כשפסע בהכנעה בעקבות אמו שיצאה מהדירה, גם היא שפלת מבט. "ביי, חמוד," אמר עיליי, ואיה החרתה החזיקה אחריו, "שמחנו לארח אותך."

☼

מאוחר יותר בערב איה הביטה בעיליי השרוע על הספה, בילדים שהתרוצצו סביבו מותשים, לא מקולחים. לפני עשר דקות הודיע שהוא לוקח את דניאל להתקלח, אבל אז קרס על הספה, ודניאל נעלם. כשנכנסה לבסוף לחדר שלו, מצאה אותו יושב מול מסך המחשב, שקוע במשחק שבו החל לשחק עם יונתן. עיניו היו אדומות כשהפנה אליה חיוך עייף, כאילו ביקש שתגאל אותו כבר מהיום הארוך, שאין בנמצא אף מבוגר כדי להוליך אותו אל סופו. פרץ דוקרני של אהבה אימהית שטף אותה. "אני מצטערת שיונתן היה צריך ללכת מוקדם," אמרה לו, "אני בטוחה שתהיה לכם הזדמנות אחרת להיפגש." אבל דניאל רק ניענע בראשו מצד אל צד. "זה לא משנה לי כבר," אמר, קולו התרומם בהשלמה קודרת, נחושה.

"אתה בטח מאוד עייף, בוא נלך לישון, לא נורא שלא תתקלח יום אחד," אמרה איה ודניאל ענה, "טוב," וכרך את זרועותיו סביב צווארה, מחכך את לחיו הקרירה, העדינה, כנגד לחיה. אחר כך פסע בצעדים כושלים אל המיטה, לבש במעין אוטומטיות את הפיג'מה שהיתה מוטלת עליה, והתכסה בשמיכה. בהלה אחזה באיה פתאום כשהביטה בראשו היפה, העדין, צונח בתשישות על הכרית, בעיניו הנעצמות במהירות, בבת אחת, כאילו חטפה אותו השינה, כמו ביום שהבהילו אותו לניתוח אפנדיציט באמצע הלילה, לפני שלוש שנים; כל היום התלונן על כאבי בטן שהיא ועיליי פטרו מעליהם כי חשבו שהוא רוצה להתחמק שוב מללכת לגן, ורק כשהכאבים גברו לקחו אותו לרופאה, אישה קטנה, בובתית, עם שיער בלונדיני מקורזל. איה זכרה שהרופאה ההיא אמרה לו, "תקפוץ במקום, דניאל! אם לא כואב לך כשאתה קופץ סימן שזה לא רציני," עיניו הגדולות העגולות נתלו בה ובאביו, המומות, כאילו ביקש את אישורם לבקשה הזאת, התמוהה, היא זכרה איך שניהם הינהנו כמשתפי פעולה בזויים; דניאל קפץ במקום ולא צעק, והרופאה הבלונדינית הפטירה, "נו, אתם רואים, אין לו כלום." אבל הצעקות באו אחר כך, בלילה, והלכו וגברו עד שהפכו לזעקת עינויים, וכשלקחו אותו לחדר מיון בשלוש בלילה, אמרה להם הרופאה האחראית, "איך לא הגעתם עד עכשיו, לא הבנתם שלילד יש אפנדיציט?" בדרך לחדר ניתוח עוד המשיכו להתווכח ביניהם מי אמר לחכות ומי אמר לנסוע ומי אשם בכך שהגיעו אל הרופאה ההיא שאמרה לדניאל לקפוץ, "פושעת, צריך לתבוע אותה," עיליי אמר בכעס, והם החליטו לתבוע כשהכול ייגמר, אבל בסופו של דבר לא עשו זאת מעולם, ורק כשאיה כבר היתה עם דניאל בחדר ההרדמה והוא קיבל את החומר המרדים, והיא ראתה את עיניו שנעצמו בבת אחת וכולו נסוג ונעלם מול עיניה, יכלה לחוש את כובד משקלו של היום הזה מכריע אותה, את הפחד המשתק ואת המריבות עם עיליי, את קול זעקות הכאב של בנה, הכול שטף אותה עד שנפלה שם, בחדר ההרדמה. היא לא זכרה את הדרך אל הרצפה רק את הרגע שבו מצאה את עצמה שרועה עליה, ואת ריח הליזול העולה ומכה באפה ואיתו את כאב המכה בצלעותיה ואחר כך את פניה העגולות, האדמדמות, של האחות, "מה יש לך, גברת, עוד שעה הילד מתעורר מההרדמה, אין שום סיבה להתעלף ככה, הכול בסדר. אולי את מיובשת, בטח לא שתית ולא אכלת כל היום," ורק אחר כך כשנישאה על אלונקה בידי הסניטרים החוצה משם אל חדר ההמתנה של ההורים, ראתה את עיליי שישב שם. פניו התעוו לרגע כשראה אותה והיא אמרה לעצמה, זאת עווית של שנאה, הוא שונא אותי לפחות כמו שאני שונאת אותו, ולמרות שהעווית חלפה כמה שניות אחר כך כשהביא לה, לבקשת אחד הסניטרים, מיץ ממותק מחדר האחיות, המחשבה המשיכה ללוות אותה, הוא שונא אותי לפחות כמו שאני שונאת אותו, הוא שונא אותי לפחות כמו שאני שונאת אותו.

מאוחר יותר, כשישבו יחד בחדר ההמתנה ובהו במסך הטלוויזיה, מחכים שיקראו להם לבקר את דניאל בחדר ההתאוששות, עיליי שאל אותה, "מה בעצם קרה לך שם, איה? איך זה שאיבדת את ההכרה ככה? הכול בסדר איתך?" על המסך הקטן, המוצב גבוה על קיר בית החולים, שרים וחברי כנסת התווכחו זה עם זה בתנועות ידיים נזעמות, ומדי פעם התחלפו בדמויותיהם של קרייני החדשות, המדווחים על המתרחש בהבעה חמורה, היא לא החזירה מבט לעיליי, עיניה המשיכו להתמקד במסך כשענתה לו, "לא, האמת היא ששום דבר לא בסדר, עיליי. אני רוצה להתגרש."

☼

עכשיו, כשהשעה כבר תשע וחצי בערב, והילדים ספונים במיטותיהם וברכות לילה טוב נאמרו והאורות כובו, איה התחילה לאבד את הסבלנות. לבסוף פנתה אל עיליי במפגיע: "אני רוצה את הטלפון שלי בחזרה. אני צריכה לעשות כמה שיחות." כשנעמדה מולו, ידיה שלובות על חזה, הוא רק אמר, "אני לא מונע ממך שום דבר, את יכולה להתקשר למי שאת רוצה," הוציא מתוך כיס מכנסיו את הטלפון שלה והושיט לה אותו. היא לקחה ממנו את המכשיר והתרחקה לאחור והוא בהה בה לרגע בשאלה, אבל לא אמר דבר כשהסתגרה עם הטלפון בחדר האמבטיה, ושם, בלי להדליק את האור, נרכנה לפנים מעל האסלה הסגורה. בחשיכה הזדהרה מולה שורה של הודעות מוורד: "איפה את". "למה את לא עונה". "תפסיקי לסנן אותי". למה את מתעלמת ממני?" איה כתבה לה בחזרה: "ורד. אני בדירה. עיליי לא מסכים ללכת מכאן. בבקשה תגיעי לפה. מהר".

אחר כך כתבה להוריה.

בעשר הגיעו ההורים.

☼

כשעמדו בפתח הדלת, סמוכים זה לזה, איה אמרה לעצמה שלא עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהיו בדירה; רק לפני שבוע הגיע יהודה אבישר עם האינסטלטור לתקן איזו תקלה בגג, ועדה אבישר הגיעה כדי להעביר חבילת בגדים שקנתה למעיין, ובכל זאת הבעת פניהם העצבנית, המיוגעת, הטעתה לחשוב ששנים לא היו כאן. המאמץ ניכר בכול, באנחות הנרגזות שפלטו ובכל תנועה מתנועות גופיהם הצנומים, הנעים בחלל בקצב אחיד כפי שנעו תמיד, מתואמים להפליא גם בשעת ויכוחיהם הקולניים ביותר.

"את לא מאמינה מה אבא רצה, איושה, הוא רצה להוריד אותי מהאוטו ולהשאיר אותי פה למטה בזמן שהוא מחפש חניה."

"אבל היית יכולה לעלות למעלה בזמן שהוא מחפש, הוא היה מסתדר."

"איזה מסתדר? נראה לך שהוא היה מסתדר פה, עם האוטו טרנטע הזה שלנו באמצע הלילה?"

פניה של עדה הופנו לרגע אל מעיין, שפרצה פתאום אל תוך הסלון בפיג'מה, "מתוקה! איזה יופי של פיג'מה חדשה יש לך!" ומיד הוסבו שוב אל איה בחוסר שביעות רצון נרגן. "למה היא עדיין ערה בשעה הזאת?" לחשה לעברה. מעיין, שלא השגיחה בחילופי הדברים, צעקה בקול רם: "סבא! סבתא!" והטיחה את גופה הקטן בגופה הדק של גברת אבישר, שכמעט נהדפה לאחור. "נהיית כל כך גדולה, מעייני, את יכולה ממש להפיל אותי עכשיו!" אמרה לה והוסיפה מיד בהשתוממות קולנית, "מה זה, אין בית ספר מחר?"

"ברור שיש, סבתא, למה שלא יהיה?" מעיין ענתה לה, צוחקת, אבל מפיה של עדה נמלטה צעקה חנוקה כשראתה את עיליי מגיח מתוך חדרו של דניאל.

"עיליי! מה אתה עושה פה?"

עיליי לא ענה. עיניו נדדו אל מעיין, לאותת שעדיף לא לדבר בנוכחות הילדים, ועדה הוסיפה לבהות בו לרגע כלא מאמינה, אבל אז התעשתה והשמיעה שיעול קטן. "מה שלומך, עיליי? הכול בסדר?" שאלה בבהילות והוא ענה, "כן, כן, הכול בסדר גמור," והוסיף, "איך הולך עם הסדנה החדשה, איה סיפרה לי שזאת הצלחה גדולה."

עדה ענתה, "לא צריך להגזים, הכול יחסי," אבל חיוכה העיד על כך שהשאלה גרמה לה הנאה, ועיליי אמר, "טוב לשמוע, טוב לשמוע. זה לא מובן מאליו בתקופה הזאת, עדה."

עדה אמרה, "כן, זה מאוד משמח אותי שאנשים ממשיכים להשקיע בנפש ולא רק בגוף." ועיליי ענה מיד, "הנפש הכי חשובה," ממתיק חיוך כאילו נפגשו לארוחת ערב של יום שישי ולא לשיחת בירור בהולה באמצע הלילה, ופניה של עדה התרוממו לרגע בפליאה, עיניה ננעצו באיה כאילו ביקשה את אישורה לענות לו. יהודה המשיך לעמוד לצדה מבלי לומר דבר, ולאחר כמה שניות עיליי המשיך: "את יודעת, עדה — באמת רציתי להתקשר אלייך השבוע כדי להגיד לך שראיתי את מה שכתבת בפייסבוק על הסדנה החדשה, זה באמת היה מאוד מרגש, הדברים שאמרת שם." עדה בהתה שוב באיה, אבל עיניה חזרו מיד אל עיליי, והיא חייכה ואמרה לו, "תודה, עיליי, לא ידעתי שאתה ממשיך לעקוב."

עיליי אמר, "טוב, אי־אפשר היה לפספס את זה." ועדה ענתה, שוב בחיוך, "רק מי שעוקב לא יכול לפספס." איה הביטה בפניה הצרות, המחודדות, שהאירו לרגע בתוך תלתליה האפורים הנופלים על כתפיה. נדמה היה לה לרגע שעדה שוב תצביע על עיליי, סמוקה כולה ומרוצה, ותגיד, "זה החתן שלי," כמו בסדנה שערכה בדירה הזאת ממש, לפני עשר שנים, כשהיא ויהודה עדיין גרו בה, שנים אחדות לפני שהצליחו לרכוש בכספי ירושות הוריהם דירה בקצה השני של העיר והחלו להשכיר את דירתם הישנה לשוכרים מזדמנים, ולבסוף גם לאיה ועיליי.

הסדנה התקיימה בשבוע שלפני חתונתה עם עיליי. "אתם מוכרחים לבוא," עדה אמרה להם אז, "יש לי כאלה תלמידים מקסימים, אתם מוכרחים לפגוש אותם. וחוץ מזה, אני רוצה להרים כוסית לכבוד החתונה שלכם." קולה התנשא אז, גבוה וחגיגי, מעל המשתתפים שהצטופפו יחד בדירה, משוטטים אנה ואנה בין הסלון למטבח, ממלאים את חדרה הישן, שהיום הוא החדר של מעיין, בכוסות ריקות וניירות גלגול: "אחרי הרבה שנים של חיפושים במקומות הלא נכונים, הבת שלי סוף־סוף עשתה את ההחלטה הנכונה, ועכשיו היא מתחתנת עם הבחור המקסים הזה — אז בואו נרים כוסית לחיי איה ועיליי!"

רעש מחיאות הכפיים מילא את הדירה, "איזה יופי, מזל טוב, מזל טוב, עדה!" הבחור הגבוה שעמד לצדה של איה וכבר היה מבוסם לגמרי כשאמר לה, מתנודד, "תדעי לך, הבת־של־עדה, שזה הכול בזכות אמא שלך, הלוואי שלי היתה אמא כזאת." אחר כך הניף את כוס הפלסטיק שלו. נתזי יין התעופפו מתוכה, מכים בפניה של איה, "אוי סליחה, הבת־של־עדה, לא התכוונתי!" צווח, וזרועותיו העטויות קעקועים נדחקו אליה, "אני יודע על מה אני מדבר, תאמיני לי," הוסיף בהנמכת קול, "אני כבר שנתיים לא מדבר עם אמא שלי. הלוואי שיכולתי, אבל אני לא מסוגל," המשיך ללחשש, בעיניים מזוגגות. ריח של יין מעורבב בזיעה עלה ממנו, ואיה נרתעה לאחור, אבל הוא תפס אותה בזרועה. "תדעי לך שזה רק בגללה, שאנחנו לא בקשר, לא בגללי. היא בישלה את זה, הזונה." קולו הצטרד כאילו עמד להיחנק. איה משכה את זרועה לאחור, עיניה התרוצצו על פני כל החדר, מחפשות את עיליי, אבל לא מצאו אותו בשום מקום, ורק עדה הופיעה פתאום, מתייצבת לצדו של הבחור הגבוה השיכור. כף ידה הונחה, רכה, על זרועו המקועקעת. "לא, לא, לא, בלי כעס, אלוני. תזכור, זאת לא אשמתך. כשאתה כועס אתה בעצם משתף פעולה עם כל מי שרוצה לקחת ממך את האֵש שלך."

"את צודקת, אני יודע שאת צודקת, עדה, פשוט לפעמים אני לא יכול לשלוט בזה."

"ברור שאתה יכול, אלוני." שפתיו של אלון התכווצו והוא שוב הרים את כוס הפלסטיק כאילו ביקש לשתות לכבודה, "אין כמוך, עדה, אין כמוך."

"בואי, סבתא, בואי לראות את החדר שלי, סידרתי אותו מחדש!" מעיין צהלה עכשיו, ועדה השתרכה בעקבותיה. "אבל ישר אחר כך את הולכת לישון, נכון? כבר מאוד מאוחר!" וגם יהודה נגרר אחריהן בחיוך עייף של אי־רצון. כשחלף על פניה של איה שאל בהנמכת קול, "את מוכנה להסביר לנו למה עיליי פה? התגעגע לילדים?" ואיה החזירה בלחישה, "לא, זאת לא הסיבה."

אחר כך הוסיפה בקול רם, "אני רוצה לדבר עם שניכם במטבח, אתם יכולים לבוא איתי, בבקשה?" ועדה פרצה החוצה מתוך חדרה של מעיין ועכשיו פערה את עיניה ושאלה: "את רוצה לעשות את זה כשהילדים כאן?" עיניה הכחולות ננעצו באיה, ועיליי, שקרב אליהם בצעדים מהוססים, אמר בקול נמוך, "זה בסדר, אני יכול ללכת לחדר השני, אם את רוצה לדבר עם ההורים שלך בשקט."

עדה הזדקפה מלוא קומתה. היא כיחכחה בגרונה לפני שאמרה, "אתם לא חושבים שצריך לדאוג שמעיין תלך לישון קודם? אני מבינה שהקטן לפחות ישן כבר." היא העבירה את מבטה מאיה אל עיליי כמבקשת לחדד את העובדה שהיא מכירה גם באחריותו למצב. עיליי אמר, "אין שום בעיה, עדה. אני אדאג לזה," ומיד ניגש אל מעיין, שהחלה ללכת בעקבותיהם, כאומר להוליך אותה בחזרה לחדרה, אבל מעיין סובבה את ראשה לאחור לכיוונם בטרוניה, "למה סבא וסבתא באו אלינו עכשיו, אמא?" שאלה את איה במפגיע.

"הם סתם קפצו לביקור. תני לאבא ללוות אותך למיטה, באמת כבר מאוחר, מעייני," איה הפטירה במהירות. פניה של מעיין התכרכמו בחוסר אמון, אבל מיד פנתה אל אביה ושניהם צעדו לעבר חדרה רכוני ראש, כמקבלים עליהם את הדין.

לאחר שנעלמו בחדר, אותתה איה להוריה שיבואו בעקבותיה אל המטבח. הם הלכו אחריה, צעדיהם מהוססים, ועדה פנתה מדי פעם לאחור, כבודקת אם עיליי מגיע אחריהם.

איה אמרה לה, "אל תדאגי, הוא תכף יגיע."

כשנכנסו למטבח, עדה ויהודה נרתעו לאחור. מבטם עקב בשאט נפש אחר הכלים המלוכלכים שנערמו בתוך הכיור ושולחן האוכל שעדיין נותרו עליו פירורי לחם ונתזי ביצה. לבסוף התיישבו משני צדי השולחן, מניחים את ידיהם על ברכיהם כאילו ביקשו להישמר שדבר מכל אלה לא ייגע בהם. במשך כמה דקות לא אמרו דבר ורק בהו בחלל המטבח, עד שעדה, שלא יכולה לשאת עוד את נטל השתיקה, התפרצה: "תראי איך המטבח נראה, איושה, אלה לא תנאים לחיות."

"עיליי טיגן כאן שניצלים לילדים."

"מה פתאום הוא טיגן אצלך שניצלים לילדים?"

איה לא השיבה מיד, ויהודה אמר, "אז אני מבין שהחלטתם לחזור אחד לשני." קולו החלש בדרך כלל רעם בפסקנות, כאילו היה מדובר בעובדה ידועה לכול שיש רק לאשר אותה אישור סופי. פניו המשיכו לשוטט על פני החורבן שבמטבח כמי שהחליט לתת לאיה שהות לנסח את הודעתה הצפויה באופן המדויק ביותר.

"לא, אבא, לא החלטנו לחזור אחד לשני."

"אז מה הוא עושה כאן?"

"הוא מחכה."

"לְמה הוא מחכה?" יהודה ועדה שאלו כמעט פה אחד.

"הוא מחכה לתשובה שלי."

"לתשובה שלך? תשובה על מה?"

"הוא רוצה שאני אודיע לו אם אני מוכנה לחזור לחיות איתו, בדירה שלנו."

"את מתכוונת בדירה שלנו."

"כן, בדירה שלכם."

"אבל אתם התגרשתם!" קולו של יהודה התרומם שוב. עיניו נפערו מתוך פליאה. "אתם התגרשתם!" חזר שוב, הפעם בשקט.

"כן, אבל הוא אומר עכשיו שזאת היתה שגיאה." אמרה איה. "הוא הגיע אלי הבוקר לדירה, ממש אחרי שהבאתי את הילדים לגן ולבית הספר. הוא ביקש להיכנס פנימה, ואז אמר לי שהרבה דברים שקרו לו בזמן האחרון גרמו לו להבין שעשינו טעות כשהתגרשנו, שהוא לא היה צריך לעזוב את הבית ושהוא רוצה לתקן עכשיו את כל הנזק שעשינו לעצמנו ולילדים. אחר כך הוא התקרב לקערה הגדולה שבכניסה, אתם יודעים, איפה שאני מניחה את כל המפתחות והחשבונות, וחטף משם את המפתח היחיד שיש לי לדירה והכניס אותו לכיס שלו. הוא אמר שהוא לא מתכוון לזוז מהדירה עד שאני אתן לו תשובה."

קולה התרומם קצת ככל שהמשיכה לדבר עד שעדה השקיטה אותה. "ששש... הילדים עוד ערים."

"הם לא ערים, הם ישנים כבר." אמרה איה באנחה. "אני לא יודעת למה עיליי לא מצטרף אלינו, אולי הוא נרדם בחדר של מעיין, אני תכף אקרא לו." היא החלה להתרומם ממקומה, אבל עדה תפסה בזרועה. "שבי בבקשה, איה, ואל תלכי לחדר של מעיין עכשיו, היא לא צריכה להיות חלק מהעניינים ביניכם."

"איזה עניינים? אין שום עניינים. אני מסבירה לכם שעיליי הגיע לפה ולא מסכים לצאת מהדירה, אני לא חלק מהתוכנית הזאת." קולה של איה התרומם, ועדה שוב היסתה אותה.

"מה שאני לא מבינה, איושה," אמרה, "זה איך זה יכול להיות שאת לא חלק מהתוכנית הזאת, איה? את לא היית כאן בבית כשבעלך לשעבר עמד במטבח וטיגן שניצלים לילדים שלך? אין שום סיבה להסתיר או להתחמק, אנחנו לא שופטים אותך, ואם זה הסיפור — שהחלטתם לחזור להיות יחד — אז אנחנו מבינים את זה לגמרי. הדבר היחיד שאני שואלת אותך, זה למה היה צריך להעביר את הילדים את כל הגיהינום הזה? אבא ואני תמיד אמרנו לך שנישואים זה לא פיקניק ולא על כל דבר צריך לפרק את המשפחה."

"אבל זה לא מה שקורה כאן," אמרה איה. "אני אומרת לכם שאנחנו לא חוזרים להיות יחד."

"ככה או ככה," אמר יהודה עכשיו, "אני חושב שהשאלה היא מה את חושבת לעשות בקשר לזה, איושה."

איה הרימה אליהם את עיניה, "האמת היא שזאת הסיבה שהזמנתי אתכם לכאן," אמרה בשקט.

"איך אנחנו קשורים לזה?" שאל יהודה. מבטו נתלה לרגע באיה ואז עבר אל עדה, כאילו ציפה ממנה לספק לו את התשובה לשאלה ששאל.

איה השתתקה למשך כמה רגעים. "אני רוצה שתעזרו לי," אמרה לבסוף.

"שנעזור לך?" קולה של עדה התרומם. "מה בדיוק אנחנו יכולים לעשות, איושה? את יודעת שאנחנו לא יכולים לוותר על השכר דירה ולתת לך כסף..."

"אני לא מבקשת כסף," איה ענתה בחדות. "אני קיוויתי..." מילמלה, והמילים התלעלעו בין שפתיה. "בגלל שאתם בעלי הדירה, אז קיוויתי שאתם... כבעלי הדירה... שאתם תבקשו ממנו לעזוב." אמרה והשתתקה לרגע. "יש לכם סמכות מלאה לעשות את זה, לא?"

עדה ויהודה בהו בה. לאחר מכן הביטו זה בזה.

"אני חושש שזה לא כל כך פשוט, איושה," יהודה אמר בקול נמוך, ועיניו הושפלו לרצפה.

"למה זה לא פשוט?"

"איושה," אמרה עכשיו עדה. "את יודעת בעצמך שזה לא בדיוק משהו שאפשר להגיד ככה לבנאדם. ועוד לא סתם בנאדם, בנאדם שהיה... שהיה פעם חלק מהמשפחה. בשר מבשרנו. אבא של הנכדים האהובים שלנו."

"אבל הוא כבר לא חלק מהמשפחה, אבא. כמו שאתה אמרת, אנחנו התגרשנו," אמרה איה. המילים עזבו את פיה קצובות וקפוצות.

"אני לא ממש מבין אותך, איושה," אמר יהודה. "את מצפה שאנחנו נגיד לו לעזוב את הדירה?" קולו התרומם עד שעדה גררה, מוכנית, את כיסאה לאחור, כאילו רצתה להתרחק ממקור הרעש. ראשה נע מצד לצד, כמו מבלי משים, ותלתליה האפורים נעו יחד איתו.

"כן," אמרה איה. "כבעלי הדירה אני חושבת שאתם צריכים להגיד לו ללכת. הוא לא יכול להחזיק אותי כלואה בבית שלי."

"את מתכוונת — שלנו!" עדה ויהודה חזרו פה אחד.

"כן, בדיוק — בבית שלכם," חזרה איה. "הוא לא יכול להחזיק אותי כלואה בבית שלכם כמו אסירה."

עדה ויהודה שוב החליפו מבטים.

"כמו אסירה... איושה, נו באמת. את לא מגזימה קצת בתיאור שלך?" עדה קימטה את מצחה ועיניה הצטמצמו.

"לא, אני לא חושבת שאני מגזימה. איך היית קוראת לאישה שמישהו כולא אותה וגם לא מסכים לעזוב בעצמו?"

"איושה," אמרה עכשיו עדה ומשכה קצת את כיסאה כמו להתקרב לכיוונה של איה. "אני מצטערת שאני צריכה להגיד את זה, אבל עיליי הוא בכל זאת לא סתם 'מישהו'. זה מישהו שאת חיית איתו חמש־עשרה שנה," סיכמה באנחה.

"שש־עשרה שנה," איה תיקנה אותה.

"כן," אמר יהודה, פוזל שוב אל עדה, כמבקש להתנצל על כך שנאלץ לתקן אותה. "גם אני זוכר שהם חיו יחד שש־עשרה שנה."

"ולא תמיד חיים כל כך רעים... אם אני זוכרת נכון," עדה ציינה, מהסה אותו בתנועת יד מוכנית. "אני זוכרת גם תקופות טובות."

"כן, היו תקופות טובות," חזר אחריה יהודה. "אני אפילו זוכר תקופות שהייתם ממש... איך לומר, הייתם ממש כמו זוג יונים."

"אבל אנחנו לא היינו כמו זוג יונים," אמרה איה. "כמו שאמרת, אבא. אנחנו התגרשנו לפני שלוש שנים. מול שופט ומול הרבנים. אתה יודע את זה, אתה היית שם. איתנו, ברבנות." מבטה ננעץ בו עכשיו בציפייה.

"איך אפשר לשכוח את זה. איך אפשר לשכוח," מילמל כמו לעצמו. עיניו הבהירות נצצו, ולרגע איה תהתה אם הוא עומד לפרוץ בבכי, אבל אחר כך הישיר את עיניו אליה והוסיף, "זה היה אחד הימים הנוראים שלי."

"אחד הימים הנוראיים שלך?" איה שאלה. "תמיד אמרת שלא סבלת את עיליי."

"אני לא יודע אם לא סבלתי אותו, איוש. 'לא סבלתי' זה — איך נגיד? אמירה קצת קשה מדי, קצת קשה מדי נדמה לי... זה נכון שלא בדיוק הסתדרנו, אבל מה זה חשוב, הוא היה בעלך. לא בעלי."

"כן," עדה הוסיפה עכשיו. "הוא היה בעלך, ואת היית צריכה להסתדר איתו, לא אנחנו." היא השתתקה והשפילה את ראשה. גם יהודה השתתק למשך כמה רגעים. אחר כך אמר, "תשמעי, איוש, אני באמת לא יודע, אני מוכרח לומר —" ושוב השתתק בדרמטיות והביט באיה במפגיע. "אני מוכרח לומר שלא התרשמתי שמאז הגירושים את בדיוק מלקקת דבש."

"נכון, ממש אי־אפשר להגיד שמאז הגירושים את מלקקת דבש, איושה, אולי תודי בזה," חזרה עדה אחריו.

איה הפנתה את מבטה אל פתח המטבח. היא נזכרה שעיליי עדיין לא שב מחדרה של מעיין, אולי הוא עדיין שם, ואולי הוא בכלל עומד ממש כאן, מאחורי דלת המטבח, במקום שבו לא יכלו לראות אותו, אורב, מאזין לשיחתם. קולה התרומם, גבוה ורם, ברחבי המטבח. "למה אתם לא מקשיבים לי?"

יהודה קם מכיסאו בבת אחת. "מי לא מקשיב לך?! מי לא מקשיב לך, איה? הרי כל החיים אנחנו רק מקבלים את מה שאת אומרת, מסכימים לכל בקשה שלך. אבל יש גבול לכל דבר," התפרץ, ועדה אמרה לו, "שב כבר, יהודה, תן לילדה להסביר," אבל יהודה נשאר לעמוד במקומו והביט עכשיו באיה במבט חמור. "נמאס לי כבר מכל מה שקורה כאן, והאמת היא שגם נמאס לי מזה שאת משתיקה אותי, עדה," הפנה מבט כעוס לעבר אשתו, שהרימה מצדה את ידה בתנועה שאומרת, "אני נכנעת. תעשה מה שאתה רוצה".

"אני רוצה להגיד מה שיש לי להגיד, ואף אחת מכן לא תעצור אותי, כן, איה צריכה לשמוע את האמת פעם אחת ולתמיד גם אם זה לא נוח לה, והאמת היא שמתחיל להימאס לנו לשמוע תלונות על עיליי. את יודעת מה אני מתחיל לחשוב, איה? אני מתחיל לחשוב שאת לא מסתדרת הרבה יותר טוב בלעדיו. בכנות איה, תראי איך הדירה הזאת נראית — איזה בלגן, איזה אי־סדר, שלא לדבר על המצב של הגג — כל חורף יש נזילה מרוב שאת מזניחה את מה שקורה שם, ומאז שעיליי עזב זה רק מתדרדר... ועכשיו את מצפה שאנחנו, אנחנו נפתור לך את כל הבעיות, אנחנו! למרות שאת יודעת שיש לנו מספיק בעיות משלנו להתמודד איתן."

פניו הלכו והאדימו ככל שהמשיך לדבר, ומחשבה עלתה בראשה של איה פתאום, עוד רגע יקבל התקף לב. כשהיתה בת עשר או אולי אחת־עשרה הסיע אותה אביה לשיעור בלט, ובדרך פרץ ביניהם ויכוח. היא לא זכרה על מה התווכחו, רק את החום ששרר בתוך המכונית. היה יום קיץ, והוא סירב להדליק את המזגן. חבר מהעבודה אמר לו שמזגן מגביר את צריכת הדלק, והעניין יכול להסתכם בהוצאה של עוד מאות שקלים בחודש, אבל איה כבר נסעה במכוניות של הורים של חברות שהפעילו את המזגן בלי שום בעיה, וכעס שטף אותה. ממקום מושבה ליד הנהג הביטה בצדודיתו. פניו האדימו והזיעו מעל ההגה, הזיעה טיפטפה ממצחו ועוררה בה סלידה בלתי נשלטת כשהמשיכה לטפטף במורד צווארו וחולצתו, ופתאום שמעה את עצמה מטיחה בו: "זקן מטומטם." היא לא תיארה לעצמה שאי־פעם תוציא מילים כאלה מפיה כלפי אבא שלה, וגם לאחר מעשה כמעט לא האמינה שהמילים האלה באמת נאמרו. פניו החווירו כאילו כל הדם אזל מהן, והוא עצר בחריקת בלמים את המכונית באמצע הכביש. לרגע חששה שיתנגש במכונית אחרת ויהרוג את שניהם, אבל הוא רק סובב אליה את ראשו, עיניו הירוקות בהירות היו אדומות מרוב פגיעה ועלבון, והוא פתח את פיו, אבל לא אמר דבר. מכוניות שהקיפו אותם ציפצפו וצפרו, ולאחר כמה דקות התניע מחדש את המכונית וחזר לנהוג. איה המשיכה להביט בעיניו האדומות במראה מעליו, ומחשבה עלתה בראשה, יום אחד באמת יזדקן, יום אחד יהיה איש זקן, זקן כל כך עד שימות, וגם עדה תמות, שניהם ימותו והיא תישאר לבד, והכול — המריבות והכעסים, האכזבות והאשמות — כולם יתפוגגו לתוך החלל הריק, ואימה מילאה אותה. היא מילאה אותה גם עכשיו. רק שלא ילכו, רק שלא ילכו ויעזבו אותי כאן לבד בדירה עם עיליי.

היא כמעט לא הרגישה איך הליטה את ראשה בין ידיה, ומנענעת בו מצד אל צד, עד ששמעה את קולה של עדה מעליה, "תירגעי איושה, אבא לא התכוון." וכשהרימה שוב את מבטה ראתה את אמא שלה פוקדת על אבא שלה: "שב, יהודה," ויהודה התיישב הפעם, ראשו נרכן מעט לפנים כמתוך השלמה.

"לילדה לא היה טוב עם בעלה וזאת עובדה," ציינה עכשיו עדה בפסקנות, ועיניה ננעצו באיה בהתכוונות כשאמרה לה, "תדעי לך, איושה, שאני תמיד אומרת, גם למי שמגיע אלי לסדנה — לא צריך להישאר איפה שלא טוב לכם, הדבר הכי רע בחיים זה להישאר באותו מקום ולא לזוז. אז אני מאוד מבינה אותך, איושה, שלא תחשבי שאני לא מבינה."

איה הביטה בעיניה הכהות של עדה שננעצו בה עכשיו, נוצצות.

"איך זה יכול להיות שאת מבינה, אם את מתעלמת ממה שאני אומרת לך, ממה שבאמת קרה כאן, שעיליי החליט לחזור על דעת עצמו?" שאלה אותה עכשיו.

"אני יודעת דבר אחד, איה. אף אחד לא חוזר בלי שמישהו קורא לו לחזור," אמרה עדה, ועיניה ננעצו באיה, חמורות.

"את חושבת שאני קראתי לו לחזור?" איה הקשתה, וקולה התרומם שוב, אבל הפעם עדה לא טרחה להשתיק אותה. גבותיה התכווצו כשאמרה לה, "אנחנו מזמנים לעצמנו כל מיני דברים, את יודעת שככה אני רואה את הדברים, איה. אנחנו מזמנים אותם, כי עמוק בתוכנו אנחנו יודעים שיש כל מיני שיעורים שאנחנו צריכים ללמוד, ושאם לא נלמד אותם, לא נוכל להמשיך הלאה. ולי זה נראה די ברור שגם לך יש איזה שיעור נוסף שאת צריכה לעבור עם עיליי. כי אני יכולה להגיד לך שלפחות לפי איך שזה נראה מבחוץ, גם אם נדמה לך שהתגברת עליו, אז כל הבחירות שעשית בשנה האחרונה מראות שמשהו כאן לא באמת נסגר."

לרגע הביטה באיה בשאלה, כאומרת לבחון את השפעת דבריה עליה, ואז חזרה בקול מדוד, "כן, משהו כאן, בינך לבינו, נשאר פתוח, איה, אחרת לא היית עושה את כל הבחירות האלה." ראשה נד שוב ושוב בשכנוע, מצד לצד.

"איזה בחירות?" שאלה איה עכשיו. קולה התרומם שוב בבהילות בחלל המטבח, ויהודה קם ופנה לעבר חלון המטבח כאומר לסגור אותו, אבל לבסוף נעצר לידו כנמלך בדעתו.

"כמו, למשל, שהתחלת כמעט מיד יחסים חדשים, בלי לחכות בכלל, לא שמת לב שעיליי לא מוכן לזה, שהוא עוד אוהב אותך, שהוא מחכה..."

"אבל הרגע אמרת שלא התגברתי, שלא הלכתי הלאה, את רק סותרת את עצמך כל הזמן!" איה כבר צעקה עכשיו, אבל עדה רק המשיכה לנענע בראשה מצד לצד במיאון.

"אני באמת לא יודעת אם זה אומר שהמשכת הלאה, זה שמיד עברת אל, אל..." מילמלה כמו לא יכלה להמשיך את המשפט.

"שעברתי אל ורד? את מתכוונת לוורד?" איה התפרצה עכשיו, ועדה השתתקה. עיניה פנו אל יהודה, שהסב את פניו ממנה ונעץ את עיניו ברחוב שנשקף מחוץ לחלון.

"איושה," עדה אמרה לבסוף, כאילו המילים עלו לה עכשיו במאמץ רב. "את יודעת שאנחנו רק רוצים שיהיה לך טוב, שתהיי מאושרת, ולא חשוב עם מי."

"עדה, לא נראה לי —" יהודה פתח, מרים את ידו כמו במחאה, אבל עדה היסתה אותו.

"אל תשתיק אותי, יהודה. גם לי יש את הזכות להגיד מה אני מרגישה בקשר לזה," אמרה והתרוממה מכיסאה כאילו היתה צריכה לגייס את כל כוחותיה עכשיו. יהודה שוב הסב את מבטו בחזרה לחלון, כגומר אומר שלא להתערב.

"אני פשוט לא מבינה... ואני באמת חשבתי על זה ולא הצלחתי להבין, איך בנאדם יכול להשתנות ככה. כן, איה. בואי נגיד שלא ציפינו. שלא היו שום סימנים," אמרה, זקופה כולה כשעמדה שם, ליד הכיסא, ותלתליה האפורים קיפצו מצד לצד, מלווים כל מילה שלה.

"איזה סימנים? איזה סימנים לא היו?" איה הביטה בה, הישר הכן.

"סימנים, סימנים, לא היו שום סימנים! את אף פעם לא טיפסת על עצים כמו ההיא, הבת של שמוליק וורדה! את תמיד היית באמת, באמת ילדה מאוד נשית. אני לא מבינה מה זה עכשיו כל הדבר הזה שעובר עלייך מאז שהתחלת... שהתחלת..." פיה של עדה נפער כמו בניסיון נואש למצוא את המילים. עיניה התרוצצו לכל עבר כמו חיה שניצודה. "את יודעת למה אני מתכוונת, איה," נאנחה לבסוף בייאוש. "האישה הזאת, האישה הזאת, איושה!"

"לאישה הזאת יש שם. קוראים לה ורד, אמא."

"כן, האישה הזאת. אני חושבת שהיא — שהיא פשוט בילבלה אותך קצת ואולי הכניסה לך רעיונות לראש." עדה ירתה עכשיו את המילים בזו אחר זו. "היא הכניסה לך לראש שבעלך לשעבר הוא מפלצת. אלוהים יודע מה אתן חושבות לעצמכן, שאפשר ליצור עולם בלי גברים, אבל זה לא עובד ככה, איה, והאמת היא שאם תרצי ואם לא תרצי, עיליי תמיד אהב אותך ותמיד עמד לצדך, גם ברגעים הכי קשים, ואני בטוחה שאת כל מה שהוא עושה, הוא עושה מתוך אמונה אמיתית שזה הדבר הכי טוב לך ולילדים, ושאם הוא מבקש ממך לחשוב על אפשרות לחזור אחד לשני, אז כדאי שבאמת תנצלי את ההזדמנות הזאת כדי לחשוב אם שווה לסגור את הדלת הזאת לעולם, או שאולי כדאי לתת לו הזדמנות ולשים את האגו בצד. הוא בנאדם טוב, איה. אנחנו יודעים את זה ואת יודעת את זה, הוא בנאדם טוב."

עדה השתתקה עכשיו בפתאומיות. ואז קרסה על הכיסא, כאילו כל כוחותיה עזבו אותה.

איה השפילה את עיניה אל מכשיר הטלפון שלה שנותר בידיה מאז שעיליי הושיט לה אותו לפני כשעתיים, ומאז הגיעו ההורים לא העזה להביט בו. הטלפון המושתק היבהב, עולה על גדותיו מרוב הודעות, מזווית העין ראתה רק שברי משפטים כמו "אם הוא —" ואחריו "אז אני לא באה!" וגם "מי את חושבת —" ואחר כך המילים היטשטשו מול עיניה, והמחשבה על ורד שלא הבינה את הודעתה, ורד שאולי שוב תתעטף בכעסה ולא תבוא, לעולם, גרמה ללבה להלום בדפיקות הולכות וגוברות עד שכמעט לא הצליחה לדבר, ולבסוף רק מילמלה, "בנאדם טוב לא כולא את אשתו לשעבר בבידוד בבית שלה," ואחר כך עוד המשיכה לבהות באותיות המרצדות על מסך הטלפון שלה עד שכמעט לא הבחינה בעיליי שנכנס עכשיו למטבח, והתיישב על הכיסא הנוסף שהיה פנוי, במרחק־מה ממנה.

"אני מצטער אם אני גרמתי לכל זה. לא התכוונתי," אמר בשקט.

עדה פתחה לרגע את פיה כאילו כדי להגיד משהו, אבל לבסוף לא אמרה דבר. עיליי המתין במשך כמה רגעים, כאילו ביקש לתת לעדה עוד שהות לדבר, וברגע שהשתתקה סופית פנה לאיה.

"אני מצטער, איושה," אמר.

"זה קצת מאוחר מדי להצטער," אמרה וקולה כבר החל להתרומם, אבל יהודה קטע אותה.

"מה קורה פה, עיליי?" שאל, נועץ את עיניו בעילי במפגיע. "זה נכון מה שהבת שלי מספרת לנו? שאתה לקחת לה את המפתח? שכלאת אותה בבית עד שהיא תסכים לחזור אליך?"

"אף אחד לא כולא אותה, יהודה," אמר עיליי. "היא יכולה ללכת לאן שהיא רוצה."

"אז למה לעזאזל לקחת לי את המפתח?" איה שאלה. "למה אתה לא מסכים לצאת מהבית ולעזוב אותי בשקט?"

"איה," פנה אליה שוב. "כל מה שאני רוצה, כל מה שתמיד רציתי, זה שתקשיבי לי."

איה הביטה בפניו החיוורות, המתוחות. בשערו, הסתור תמיד, שהקליש והידלדל בשנה האחרונה. הוא השפיל לרגע את ראשו לשולחן ואז זקף אותו בבת אחת, ופנה אל עדה ויהודה. כשדיבר, קולו היה מתוח וחגיגי: "אין לי מילים להגיד לכם כמה אני מצטער, כמה אני מצטער שזה היה צריך לקרות בצורה הזאת. אני באמת לא התכוונתי שככה זה יקרה, אבל אולי זאת הזדמנות טובה להגיד לכם — לכולכם — שאיה פשוט לא השאירה לי ברירה. מה יכולתי לעשות? ניסיתי לדבר איתה כל כך הרבה זמן. אתם יודעים כמה פעמים התקשרתי אליה? אמרתי לה, 'איה אני רוצה לדבר איתך, בואי ניפגש,' והיא תמיד התחמקה, תמיד סירבה להקשיב לי. הסכימה שנדבר רק על הילדים או על כסף, על יום כזה או יום אחר. רק לא לשמוע את מה שהיה לי להגיד, אני, שהייתי בעלה במשך שבע־עשרה שנה. שאהבנו אחד את השני, למרות כל הבעיות, שהיינו יחד בהכול, בכל המחלות של הילדים, והחגים והפיטורים מעבודות, הכול..." הוא השתתק ואז פתח שוב את פיו בדרמטיות, כאילו תיכנן להגיד עוד משהו, אבל אז שוב השתתק ובהה בפירורי הלחם ובנתזי הביצה שעל השולחן.

איה בהתה גם היא בשולחן. עייפות חדשה נפלה עליה, כאילו לעולם לא תקום עוד מהכיסא הזה, לעולם לא תצא מהמטבח.

"אם כבר הגעת לפה, אז אולי פשוט תגיד עכשיו מה שיש לך להגיד, זה ממילא לא מפריע לך להגיד את זה מול כולם," אמרה לו.

"מה שיש לי להגיד," עיליי ענה בקול מדוד, "זה שפשוט נעשתה פה שגיאה נוראית."

"שגיאה!?" איה התפרצה. "אתה רצית להתגרש בדיוק כמוני. אתה אמרת כן, בדעה צלולה, אתה אמרת שאתה מבין את המשמעות של חוזה הגירושים בינינו."

עיליי לא הביט בה בחזרה הפעם, ורק המשיך לפנות לעדה ויהודה. "אני מצטער אם אני יוצר כל מיני בעיות בשבילכם הערב, לא התכוונתי לפגוע באף אחד, ובוודאי לא רציתי להכריח אף אחד לעשות משהו בניגוד לרצונו, בעיקר לא את איה." שניהם הביטו בו בשתיקה כשהוסיף, "אני באמת מאמין שזה הצ'אנס האחרון שלי ושלה."

"כבר היה לנו צ'אנס אחרון," אמרה איה. "אנחנו איבדנו אותו." הוא הסב את פניו אליה בתנועה אחת כאילו הבחין לראשונה שהיא נמצאת שם. הוא אמר, "אבל אני לא חושב, זאת אומרת — אני לא באמת חושב שאיבדנו אותו."

"אתה... לא חושב...?" איה שאלה, חוזרת מבלי משים על דבריו. היא השפילה שוב את מבטה אל הטלפון, וכשהרימה את עיניה ראתה שעיליי מביט בה, אבל מבטו היה רך הפעם, כמעט מלא רחמים. גם קולו היה רך כשאמר, "אף אחד לא כולא אותך פה, איה."

"באמת?" שאלה. "אז איפה המפתח?"

"הנה המפתח," אמר ושלף מכיסו את הצרור שלקח מהקערה הגדולה שבכניסה כשהגיע לדירה באותו יום. הוא הניח אותו עכשיו על פאת השולחן, בזהירות רבה, מקפיד שיונח באזור נקי, רחוק מהפירורים ונתזי הביצה. אחר כך הרים את עיניו אל איה ואחר כך העביר אותן אל עדה ויהודה. "אתם מבינים, עדה, יהודה," אמר בחגיגיות. "אני לא מכריח את איה להיות איתי. אבל זה שאני לא מכריח לא אומר שאני לא רוצה. וכן, אני אומר את זה כאן בנוכחות כולכם, אני מצטער שלא נלחמתי על זה קודם, לפני שלוש שנים. האמת היא שלא חשבתי אז שיש לי ברירה. הרגשתי שזה לא בידיים שלי. ובכל זאת, עבר זמן מאז, וגם אני עברתי משהו בחיים שלי, ואני מבין שאני עדיין אוהב את הבת שלכם, את האמא של הילדים שלי, אני מבין שאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותה. עשיתי הרבה שגיאות, כן, אלוהים יודע שעשיתי הרבה שגיאות, אבל אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותה, ואני רוצה שנחזור להיות משפחה, ואני מאמין שזה אפשרי. כן, איה —" הוא הפנה עכשיו את מבטו אליה, עיניו ננעצו בה, מפצירות. "ברור לי שזה לא יכול לקרות בלי ההסכמה שלך. כל מה שביקשתי ממך זה לחשוב על זה קצת, לשקול בינך לבין עצמך אם באמת יותר טוב לך בלעדי, אם את לא יכולה לראות בתוך עצמך אפשרות שנחזור להיות יחד, לפחות לנסות."

כשסיים את דבריו נמלטה ממנו איזו אנחה. עיניו נתלו באיה ואחר כך עברו אל עדה וממנה אל יהודה. למשך כמה שניות בהו בו עדה ויהודה בחזרה, כאילו המילים נעתקו מפי שניהם. לבסוף יהודה מילמל, "טוב, זה באמת..." ושוב השתתק, כיחכח בגרונו ופתח שוב, "אני באמת לא יודע מה להגיד על זה, איושה, זאת החלטה שלָך —"

"ובכל זאת, אני חייבת להגיד משהו, איושה," עדה קטעה אותו עכשיו, מתנשמת בכבדות כאילו לא יכלה לעצור בעצמה מחמת ההתרגשות. "רק תנסי, לפחות, לראות כמה הוא אוהב אותך."

"כן," יהודה החרה החזיק עכשיו אחריה. "אני חושב, איושה, שאת צריכה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לחשוב."

"כבר חשבתי," אמרה איה. "חשבתי על הכול." היא הביטה בהוריה שהתפתלו עכשיו במקומותיהם, ואחר כך הביטה בעיליי. "אני חשבתי כבר על הכול, במשך הרבה מאוד זמן, אז אתם חייבים להבין, אני לא צריכה לחשוב יותר על שום דבר," אמרה לבסוף.

"אם ככה," אמר יהודה, התרומם ממקומו והחליק את חולצתו כלפי מטה, "אז נדמה לי, עדה, שאנחנו צריכים ללכת עכשיו ולתת לעיליי ולאיה זמן כדי לעכל את כל הדברים האלה."

"כן," ענתה אחריו עדה כהד, "נדמה לי שיש לכם הרבה על מה לדבר." מבטה פנה לרגע אל איה בהתחטאות והיא הרימה את ידיה בתנועה האומרת, "אין לי מה להוסיף". איה התרוממה אליה מכיסאה וקרבה אליה, ומבלי משים תפסה בזרועה הדקה.

"חכי רגע," אמרה בתחינה. "בבקשה."

מזווית העין הבחינה בעיליי שנשאר לשבת בכיסאו והביט בה, כאילו צפה את כל זה ודבר לא הפתיע אותו.

עדה נרתעה, מוכנית, לאחור. "מספיק עם זה, איה," אמרה חמורות, אבל איה לא הרפתה.

"אין לי ולעיליי יותר על מה לדבר, אתם חייבים להבין את זה. אני אומרת לך שאנחנו דיברנו מספיק," אמרה, וקולה שוב התרומם בחלל המטבח, גבוה ונואש.

עדה נעמדה עכשיו מולה, עיניה נצצו, ופניה התכווצו בעווית פתאומית של כעס. "את יודעת משהו, איה. אני באמת מתחילה לחשוב שכל מה שקורה פה הוא אשמתי," הטיחה באיה. "הייתי צריכה לשים לך יותר גבולות כשהיית ילדה, להסביר לך שיש מחיר לכל דבר. לא הייתי צריכה לתת לך כל הזמן את ההרגשה שהעולם פרוש בפנייך ושאת יכולה לעשות מה שאת רוצה כל הזמן." קולה התרסק עכשיו ביפיחות קטנות, חנוקות.

יהודה ניגש אליה עכשיו והקיף אותה בזרועותיו עד שניתן היה לראות רק את תלתליה האפורים מונחים על כתפו. הוא הרים את פניו אל איה, "כדאי שתדברי יפה לאמא שלך, שאת כל החיים שלה נתנה בשבילך," אמר. גופו הגדול אך מעט מגופה של עדה נסמך אליה כאילו ביקש לחסות בצִלה, וכך שניהם החלו להתקדם לעבר פתח המטבח.

גם עיליי קם ממקומו, והוא ואיה החלו צועדים בעקבותיהם עד שארבעתם נעמדו בפתח הדירה. כשהתקרבו לדלת, עדה הסבה לרגע את ראשה לאחור בדרמטיות. גופה הדק נרעד, כאילו לא יכלה לעמוד בעוצמת רגשותיה, ויהודה אמר לה, "תירגעי עדה, אל תתרגשי," ושניהם יצאו יחד, צעדיהם היו זריזים כמעט כמו צעדיו של עיליי, כשהגיע לביתה בצהריים, ושעט במעלה המדרגות להגיע אליה, וגם עכשיו עמד לצדה כמו חתן העומד לצד כלתו הטרייה רגע אחרי שנגמרה המולת החתונה וכל האורחים הלכו, ואפשר לחזור לדירה החדשה הריקה, לפתוח את מעטפות הצ'קים ואת מתנות החתונה ולתכנן יחד את העתיד, שכבר נחתם ונקבע.

☼

הצלצול בדלת בקושי נשמע.

נמוך וחרישי הוא הזדחל אל תוך החשיכה שהשתררה בדירה. איה שמעה את שמה, כמו ממרחקים. "איה. איה. את כאן, איה? תפתחי לי."

"הזמנת מישהו?" שאל עיליי ממקום מושבו על הכורסה בסלון. פניו כמעט לא נראו מאחורי אלומת האור שהטילה המנורה הגדולה שעל השידה. בבית עמדה דממה, הילדים ישנו. רק איה ועיליי ישבו זה מול זה בסלון.

"מי זה?" שאל שוב.

"אני לא יודעת, אני אלך לפתוח," אמרה איה, וגופו של עיליי זע קדימה בכורסה כעומד להתרומם יחד איתה, אבל אז שב ונשען לאחור כאילו החליט להניח לה לנהל את העניין שלפניהם בעצמה לעת עתה.

זאת היתה ורד. שערה הכהה, הסתור בדרך כלל, היה אסוף בקפידה, עיניה המלוכסנות קצת כלפי מעלה ננעצו באיה. "מה קורה כאן, איה?" שאלה במפגיע.

איה עמדה מולה. היא רצתה להגיד משהו, אבל יכלה להרגיש את עיניו של עיליי ננעצות בגבה. היא רצתה לחבק את ורד, להקיף אותה בזרועותיה. לבסוף אמרה לה, "מותק שלי, לא ראיתי אותך כבר המון זמן." היא נפלה על צווארה של ורד ונישקה אותו. היא נישקה את שפתיה, היא הרגישה כאילו עוד מעט תיבלע כולה בתוך הנשיקה הזאת וראשה התרוקן בבת אחת מכל שאר הדברים — מעיליי, מהילדים ומהדירה. היא רק רצתה למשוך את ורד פנימה אל תוך הדירה ולמחוק, יחד איתה, את זכר חייה הקודמים, אבל החיים האלה נמצאים כאן ולא זזים, הם יושבים בסלון שלה ובוהים בשתיהן. כשהבחינה בעיליי, ורד קפאה בבת אחת ואילו הוא זינק ממקומו ונעמד מולה, לצדה של איה, מתוח כולו כמו חייל בפני מפקדו. לרגע התחשק לאיה לצחוק, אבל עיליי רק אמר, "אל תשימו לב אלי, תעשו מה שאתן צריכות," והחווה לעבר המסדרון המוביל לחדר השינה כאילו נתן להן אישור לגשת לשם.

איה הביטה בוורד ששרירי הלסת שלה נמתחו, עיניה, אדומות ורושפות, נלטשו אל עיליי וממנו בחזרה אל איה. "מה קורה כאן?" שאלה שוב, ופיה השתפל כלפי מטה כמו פיו של ילד ממורמר. כשאיה שלחה יד להניח על כתפה, נרתעה לאחור, אבל איה התעקשה לחבק אותה בכל זאת. היא לחשה, "בבקשה, מותק, חכי רגע, בואי איתי לחדר השני ונדבר, תני לי להסביר לך," קולה התרומם בתחינה, אבל פניה של ורד נאטמו. קולה היה קר כקרח כשאמרה, "אני לא יודעת למה הסכמתי לבוא בסוף, אני חושבת שאני אלך מפה." אבל איה לא הרפתה. "בבקשה, מותק," שבה ואמרה. ורד ניענעה בראשה מצד לצד בסרבנות, אבל כשאיה משכה אותה היא בכל זאת נענתה וצעדה בעקבותיה לחדר השינה. איה הקפידה לא להביט לאחור אל עיליי. כשהסתגרו בחדר השינה, איה יכלה להרגיש בתשוקה הקדחתנית, הנואשת, העולה בה אל הגוף החסון של ורד, שנדמה לה פתאום כאילו רק הוא יכול להציל אותה עכשיו. אצבעותיה שוטטו על פניה של ורד וירדו למטה, אל צווארה ושדיה, מפיה של ורד נמלטה אנחה חטופה, אבל מיד אחר כך הפנתה את ראשה אל דלת חדר השינה, כאילו להזכיר את קיומו של עיליי שם, בסלון, ואיה לחשה, "ששש," זרועותיה הקיפו את ורד, נאחזות בה לפני שהדפה אותה אל ארון הקיר והצמידה אותה לשם, וּורד השמיעה עוד מלמול של מחאה ואיה לחשה שוב "ששש" והוסיפה, "בבקשה," ואחר כך הפשילה את חולצתה של ורד מעל ראשה וסובבה אותה לכיוון המיטה הגדולה, שתיהן כמעט נפלו זאת מעל זאת על המיטה, אבל ורד חמקה מזרועותיה ברגע האחרון והזדקפה פתאום. היא אספה מהשטיח שלמרגלות המיטה את החולצה שאיה הפשיטה ממנה ולבשה אותה לפני שהתיישבה על קצה המיטה, במרחק־מה מאיה. "זה הקטע שלך, איה?" רשפה. "לעשות את זה כשהוא כאן, בחדר ליד?" גל של כאב טורדני עבר במצחה של איה, והיא אחזה בשני צדי ראשה והתיישבה מכווצת על קצה המיטה, יפיחות קצרות, חנוקות, עזבו את פיה עד שהשתתקה ונשארה לשבת שם בשתיקה, ראשה בין ידיה.

קולה של ורד התנשא עכשיו מעליה, צונן ומדוד. "את יודעת, איה. ניסיתי להתקשר אלייך כל היום. התקשרתי שוב ושוב. למה בעצם לא ענית לי לטלפון כל הזמן הזה?"

"אני הסברתי לך למה לא עניתי לטלפון." איה הסירה את ידיה מראשה והרימה את מבטה אל ורד. "בהתחלה הוא לקח לי אותו ואחר כך הוא הסתובב כל הזמן לידי, אמרתי לך."

"לא אמרת לי שום דבר," ורד המשיכה, קולה קר ומדוד. "מה פתאום הוא לקח לך את הטלפון? את מבינה את המשמעות של מה שאת מספרת לי, איה?"

איה לא ענתה. ורד נשארה לעמוד מעליה ולהביט בה. פניה היו אפורות. "מה קרה פה בעצם בזמן הזה? מה קרה ביניכם?" שאלה שוב בקול גבוה.

"מה זאת אומרת מה קרה בינינו? אני הסברתי לך מה קרה, הוא הגיע הנה פתאום, ולא הסכים ללכת, הוא לקח לי את המפתח וגם את הטלפון, עשיתי כל מה שאפשר כדי לגרום לו ללכת, והוא עדיין מסרב."

ורד הביטה בה בהבעה קפואה. "מה זאת אומרת מסרב?"

"הוא מסרב. הוא פשוט לא מסכים ללכת."

ורד הזדקפה במקומה, והבעה של תיעוב עלתה על פניה. "כן, זה בדיוק כמו שחשבתי," אמרה בשקט. גם איה התרוממה ממושבה על המיטה ונעמדה עכשיו מולה.

"למה את מתכוונת?" שאלה. "מה זה אומר בדיוק כמו שחשבת?"

"מה שחשבתי," ורד ירתה, "זה שאת פשוט לא מסוגלת לעמוד מולו, שאת לא מסוגלת להתנגד לו אף פעם, גם כשהוא פוגע בך, גם כשהוא לא רואה אותך ממטר ולא שואל את עצמו אפילו לרגע מה הוא עושה לך."

"אני לא מבינה מה עוד אני יכולה לעשות, ורד. ניסיתי הכול."

"כן? ניסית הכול? כי אני יכולה לחשוב על כל מיני דברים, איה. אני יכולה לחשוב על כל מיני דברים שיכולת לעשות, וכנראה לא עשית," אמרה ורד.

"לאיזה דברים את מתכוונת?" שאלה איה, אבל ורד נופפה בידה באוויר בביטול, לאותת שאין בכוונתה להרחיב עוד.

"זה לא ממש משנה עכשיו," אמרה. "מה שבטוח זה שאני לא יכולה להיות חלק מזה יותר, נמאס לי מהאובססיה שלך אליו, נמאס לי שאתם גוררים אותי למשחקים החולניים שלכם."

"על מה את מדברת?" איה הקשתה עכשיו. "את חושבת שזה משחק...?" קולה החל להתרומם אבל אז נזכרה בנוכחותו של עיליי והשתתקה. "שום דבר לא משכנע אותו ללכת," חזרה, נרגזת. "לא ההורים שלי ולא הילדים ולא —"

"הילדים כאן?!" עיניה של ורד נקרעו לרווחה. "הילדים כאן, עם שניכם?"

"בוודאי שהם כאן. איפה חשבת שהם יהיו?"

עיניה של ורד היו אדומות עכשיו. הן נלטשו אל איה בזעם כשסיננה, "איזה יופי, ממש חזרה לימים הטובים, משפחה אחת מאושרת. גם אכלתם יחד ארוחת ערב?"

איה בהתה בה. "אני לא חושבת שאת מבינה מה אני אומרת לך. הילדים שלי גרים כאן, בבית הזה. מה את רוצה שאני אעשה? אני לא אעזוב אותם כאן איתו ואלך."

"אני מקווה שאת זוכרת שהצעתי לך הרבה פעמים לשמור עליהם, הצעתי לך את זה הרבה מאוד פעמים."

איה הביטה בפניה הצרות של ורד שנתלו בה, חיוורות. "אבל את אף פעם לא יכולה להגיע כשאני באמת מבקשת," אמרה.

"מה לעשות שאני צריכה לעבוד, איה."

"לעבוד? חשבתי שאת מציירת כל היום."

עיניה של ורד ננעצו בה שוב, רושפות. "חשבתי שמכל האנשים, לך תהיה טיפה של הערכה לאמנות שלי. אני רואה שטעיתי."

"זה לא משנה," איה אמרה עכשיו בקול נמוך. "העובדה היא שאני לא יכולה לעזוב עכשיו את הילדים בדירה. זאת הדירה שלי. ושלהם."

"חשבתי שזאת הדירה של ההורים שלך," העירה ורד בקרירות. "ובכל מקרה, להישאר כאן, איתו, זאת הבחירה שלך. אל תעמידי פנים שמישהו מכריח אותך לעשות את זה."

"לא, זאת לא הבחירה שלי," אמרה איה וצנחה בעייפות על גבה, על המיטה. עיניה בהו עכשיו במאוורר התקרה שהסתובב, יגע, מעליה. היא נזכרה שוב במזוודה של עיליי שעדיין נמצאת שם, מתחת למיטה, אורבת כמו עדות נצחית ואילמת לכל מה שמתרחש בחדר הזה.

"הכול תלוי בך, איה," שמעה את קולה של ורד מעליה. "לאף אחד אין זכות לכלוא אותך בבית שלך, ואם את משתפת עם זה פעולה, אז זה כנראה הרצון שלך."

איה המשיכה לשכב שם על גבה למשך כמה רגעים, אחר כך התרוממה וחזרה לשבת. "את לא מבינה," אמרה. "הוא מחכה שאני אתן לו תשובה."

"שאת תיתני לו תשובה? תשובה על מה?"

"תשובה לשאלה אם אני מוכנה לחזור אליו."

ורד בהתה בה עכשיו. עיניה השחורות להבו כשהטיחה בה, "יש לך תשובה אחרת מאשר התשובה שכבר נתת לו לפני שלוש שנים, כשהתגרשתם?" קולה התרומם עכשיו והידהד בחלל חדר השינה. ידיה נפלו לצד גופה. עיניה נפערו לרווחה, כאילו הגיעה לאיזו הבנה חדשה. "אלוהים, כמה אני מטומטמת," אמרה.

"למה את אומרת את זה?" שאלה איה.

"כי זאת האמת." היא לא הביטה עכשיו באיה. עיניה התרוצצו על פני כל החדר, כאילו חיפשה בו תשובה לאיזו שאלה שהעסיקה אותה. אחר כך התמקדו שוב באיה.

"את שכבת איתו, נכון?" אמרה לאיה.

"על מה את מדברת?"

"כן... אתם שכבתם — אחרת הוא לא היה יושב בכזאת נוחות על הכורסה בסלון." עיניה, שלא משו מאיה, ברקו שוב בלהט תזזיתי. "תגידי לי רק איפה עשיתם את זה." המילים עזבו את שפתיה חדות, חותכות. "כאן, בחדר שינה? על המיטה הזאת שרצית עכשיו להכניס אותי אליה? את פשוט תיכננת להזדיין איתי פה, ממש פה, איפה שהזדיינת איתו, תיכננת לעשות את זה כשהוא כאן, בחדר השני, ואפילו לא החלפת מצעים!" רועדת כולה, ורד זינקה עכשיו על המיטה, קורעת ממנה בכוח את כיסוי המיטה והמצעים; הסדינים והכריות נפלו על הרצפה בזה אחר זה, איה בהתה כמשותקת בזרועותיה הדקות של ורד המושכות את המצעים כאילו פשטה מהמיטה את עורה, בשערה השחור של ורד שהסתחרר באוויר. "תפסיקי את זה! תפסיקי את זה מיד!" קראה, אבל נדמה היה שוורד לא שומעת אותה.

"תגידי לי את האמת, איה, תגידי לי את האמת עכשיו, ולא בעוד חודש, כשכל זה יעבור!" צרחה, ואיה מיהרה אליה, מנסה להניח את ידה על פיה, להסות אותה, אבל ורד הדפה אותה מעליה ואיה נפלה לאחור, ונתקלה בקצה המחודד של המיטה. "מה את עושה?" צעקה בכאב, וקולו של עילי נשמע פתאום מהסלון: "הכול בסדר איוש?" שתיהן עצרו והשתתקו בבת אחת, מביטות זאת בזו כהמומות, אבל אז עלה חיוך מריר על שפתיה של ורד, והיא אמרה בחיוך מלגלג: "תראי איזה יופי, בעלך דואג לך."

איה הסבה את ראשה ממנה. דמותו של עיליי היושב שם כל הזמן הזה, בסלון, מאזין לחילופי הדברים בחדר השינה, עלתה בראשה, הכאב שהחל להזדחל קודם אל מצחה הפך להיות חד, הולם. היא רק רצתה לחזור ולהניח את הראש על הכרית העירומה, לעצום את עיניה וליפול מטה, מטה, אל תוך השינה. זרועה, שהתנגשה קודם בקצה המיטה צרבה גם היא, אבל לא היו לה כוחות לבדוק את הפציעה.

"אני מבקשת שתלכי עכשיו," אמרה לוורד.

"את מבקשת שאני אלך?" ורד חזרה אחריה כהד.

"כן," איה אמרה שוב, בשקט. "אני מבקשת שתלכי מכאן."

ורד נעצרה על עומדה והביטה בה. היא פתחה את פיה ואז סגרה אותו ופתחה אותו שוב. "אם אני הולכת עכשיו אז אני לא חוזרת, איה. אני מקווה שאת מבינה את זה. את לא יכולה לשחק בי ככה."

איה הביטה בה בחזרה. אחר כך אמרה, "אני מבינה."

ורד שוב פתחה את פיה כאילו כדי לומר משהו, אבל לא אמרה דבר. אחר כך הסתובבה ופנתה לצאת מחדר השינה. ליד הדלת, כאילו נזכרה במשהו, נעצרה והסתובבה בחזרה אל איה. "איה. אני לא התכוונתי להתפרץ ככה, את יודעת שלא התכוונתי. אני פשוט לא יכולה לראות אותך ככה."

איה לא אמרה דבר. ורד עשתה עכשיו כמה צעדים לכיוונה, עד ששוב עמדה סמוכה אליה. "איה. אני יודעת שאת כועסת עלי עכשיו, אבל תקשיבי לי רגע —" החלה אבל לא השלימה את המשפט. "איה," פתחה שוב. "יש משהו שאת צריכה?" שאלה פתאום. "יש משהו שאני יכולה להביא לך?"

איה הביטה בה לרגע כתוהה. אחרי כמה שניות אמרה, "כן, האמת היא שכן." היא השתתקה וכשחזרה לדבר הגתה את המילים באיטיות. "האמת היא שיש כאן סכין בבית, שקצת מדאיגה אותי. חשבתי שאולי תוכלי לקחת אותה איתך, לפני שאת יוצאת מפה."

"סכין?"

"כן, יש פה סכין גדולה. היא נמצאת במטבח, בארון ליד הכוסות, משמאל. חשבתי שאולי תוכלי לקחת אותה משם, ולהניח אותה בשקית לפני שאת יוצאת מכאן."

"על איזו סכין את מדברת, איה?" שאלה ורד. "ומה פתאום להניח אותה בשקית, השתגעת לגמרי? ואת חושבת שבעלך היקר לא יבחין בזה שאני הולכת למטבח ומחטטת בכלים? שהוא לא יבחין בזה שאני יוצאת עם שקית ביד? שהוא לא יעצור אותי וחס וחלילה עוד יחטוף לי את הסכין מהיד?"

"את יכולה לשים אותה בתיק שלך," ענתה איה, והוסיפה, "ובכל מקרה, זה לא משנה, אני כבר אסתדר."

ורד בהתה בה עכשיו. "איה —" קולה החל להתרומם, אבל אז כאילו גמרה אומר לשלוט בעצמה הפעם, המשיכה בקול מדוד: "אני ממש מבקשת שתקשיבי לי, גם אם את שונאת אותי ברגע הזה. בבקשה, תשמעי מה שאני אומרת לך כי אני לא טועה. את יודעת שאני הזהרתי אותך כמה פעמים. חודשים אני אומרת לך שהוא לא התגבר עלייך, שהוא תקוע, חודשים אני מדברת על זה ואת רק מכחישה ומכחישה, מספרת לי שהוא אבא טוב, שרק אכפת לו מהילדים, שהוא רק רוצה שתסתדרו יחד בשבילם, וכל הזמן הזה הוא מתכנן הזדמנות שבה הוא יוכל לחזור אלייך."

"אבל זה לא נכון, פשוט קשה לו עם הגירושים, זה הכול," אמרה איה עכשיו ונרתעה לאחור עד שהתיישבה שוב על המיטה. ורד הביטה בה לרגע כמהססת אם להתיישב לצדה, אבל נשארה במקומה.

"אז בגלל זה הוא לא משלם מזונות, כי קשה לו עם הגירושים? את שומעת את עצמך, איה?"

"זה לא מדויק שהוא לא משלם מזונות, הוא רק מאחר —"

"תגידי, איה, למה את מגינה עליו כל הזמן?"

"למה את תוקפת אותי כל הזמן?"

"אני לא תוקפת אותך, איה, אני תוקפת אותו. את לא מבינה?" קולה של ורד שוב התרומם, אבל אז השתתקה כאילו הבינה את משמעות דבריה. "מה שהתכוונתי להגיד —" החלה לומר, אבל איה קטעה אותה.

"אני מבינה טוב מאוד מה שהתכוונת להגיד," אמרה.

"כן, תמיד את חושבת שאת מבינה מה אני רוצה להגיד יותר טוב ממני," ירתה ורד בזעף. "תגידי," המשיכה שוב בשקט, "יכול להיות שמה שקורה כאן הוא לא בדיוק מה שאת מספרת? אני ראיתי את עיליי קודם, והוא לא נראה לי מסוכן או מאיים. הוא לא אסר עלי להיכנס והוא לא גירש אותי מהדירה כמו שמישהו אחר אולי היה עושה. ואת יודעת משהו, איה, הוא לא באמת מחזיק אותך כאן בכוח, את יכולה הרי לצאת מפה בכל רגע." עיניה נצצו כשהמשיכה, "בעצם, כשחושבים על זה, הוא אף פעם לא היה אלים כלפייך, אז למה את בעצם חוששת שהוא יתחיל עכשיו? והאמת היא שאם את באמת מפחדת שהוא יכול להשתמש נגדך בסכין, למה את לא מתקשרת למשטרה? באמת, איה, למה את לא עושה את זה?"

איה לא ענתה. עיניה הושפלו עכשיו אל השטיח שלמרגלות המיטה, וכשהרימה אותן שוב, הבחינה שוורד מביטה בה בציפייה, וגופה נמתח בדריכות. משאיה לא השיבה, הנידה בראשה כאילו ענתה לעצמה על שאלה שלא נשאלה. "הבנתי," אמרה לאיה. "נראה לי שהכי טוב שאני אניח לך עכשיו," הוסיפה לפני שיצאה מחדר השינה.

לרגע איה שאלה את עצמה אם עיליי ישן כבר, או שמא הוא עדיין יושב שם בחשיכה, ער ודרוך. אולי אפילו החווה לעבר ורד איזו תנועה כשראה אותה יוצאת מהחדר, אולי הניד בראשו לאות פרידה. ועדיין, איה לא זזה ממקומה ורק המשיכה לשבת בחדר השינה, על המיטה, עד ששמעה את קול דלת הדירה נפתחת ואז נסגרת שוב, ואת קול צעדיה של ורד ההולכים ומתרחקים מאחורי הדלת, מתפוגגים יחד איתה בחדר המדרגות, כמו כל האחרים.