הוכחה לגן עדן

 פרולוג

האדם צריך לבקש את מה שיש,

ולא את מה שהוא חושב שצריך להיות.

אלברט איינשטיין (1955-1879)

כשהייתי ילד הרביתי לחלום שאני עף.

על פי רוב עמדתי בחצר ביתי בלילה, נשאתי את עיני להביט בכוכבים, ואז לפתע, כך משומקום, התחלתי לרחף למעלה. ההתרוממות של כמה האינצ'ים הראשונים נעשתה מאליה, אבל עד מהרה שמתי לב שככל שאני מגביה, כן תלויה התקדמותי בי עצמי — במה שאני עושה. אם התרגשתי מדי, נסחפתי מדי בעוצמת החוויה, הייתי צולל בחזרה אל הקרקע... בלי חוכמות. אבל אם נהגתי בקור רוח, אם התקדמתי בשלווה, הייתי ממריא, מהר יותר ויותר, מעלה אל השמים זרועי הכוכבים.

החלומות האלה היו אולי חלק מהסיבה שכשבגרתי התאהבתי במטוסים ובטילים — בכל דבר שיוכל להעלות אותי שוב למעלה, אל העולם שמעל העולם הזה. כשאנחנו, המשפחה, היינו בטיסה, היו פני דבוקות אל חלון המטוס מרגע ההמראה ועד לנחיתה. בקיץ 1968, כשהייתי בן ארבע־עשרה, ביזבזתי את כל הכסף שהרווחתי מגיזום מדשאות, על שיעורי דאייה אצל בחור שקראו לו גאס סטריט, בסטרובֶּרי היל, מסלול מדושא קטן של "שדה תעופה" ממערב לווינסטון־סיילֶם, בצפון קרוליינה, העיר שגדלתי בה. אני עדיין זוכר את ההרגשה הזאת של לבי ההולם, כשמשכתי את הידית העגולה, האדומה כדובדבן, ששיחררה את החבל שקשר אותי אל המטוס הגורר, וניווטתי את הדאוֹן שלי אל השדה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי לגמרי לבד וחופשי. רוב החברים שלי הפיקו את ההרגשה הזאת ממכוניות, אבל מה שקיבלתי תמורת הכסף שלי, הריגוש שבלעוף בדאון, בגובה של אלף רגל, היה שווה פי אלף יותר.

בקולג', בשנות השבעים של המאה שעברה, הצטרפתי לנבחרת הצניחה החופשית של אוניברסיטת צפון קרוליינה. הגוף הזה היה כמו אחווה סודית — קבוצת אנשים שידעה משהו מיוחד וקסום. הקפיצה הראשונה שלי היתה מבהילה, והשנייה אף יותר. אבל בקפיצה השתים־עשרה, כשיצאתי מפתח המטוס והייתי צריך ליפול יותר מאלף רגל לפני שפתחתי את המצנח ("השהיית עשר השניות" הראשונה שלי), הרגשתי כמו בבית. מאז נרשמו לזכותי יותר מ־365 צניחות בקולג', ויותר משלוש שעות וחצי של נפילה חופשית, בעיקר במסגרת תצורות שכללו עד עשרים וחמישה צנחנים אחרים. גם לאחר שהפסקתי לצנוח ב־1976, המשכתי ליהנות מחלומות ברורים על צניחות, מה שהיה תמיד נעים.

הצניחות הכי טובות היו לעתים קרובות בשעות אחר הצהריים, כשהשמש התחילה לשקוע אל מתחת לאופק. קשה לתאר את ההרגשה שגרמו לי הצניחות האלה: הרגשה של התקרבות אל משהו שלא הצלחתי ממש לתת לו שם, אבל ידעתי שאני חייב לטעום עוד ממנו. זאת לא היתה בדידות בדיוק, כי הצניחה שלנו לא נעשתה לגמרי ביחידות. היינו צונחים חמישה, שישה לפעמים עשרה או שנים־עשר אנשים בו זמנית, ויוצרים תצורות של צניחה חופשית — גדולות ומאתגרות ככל שיכולנו.

בשבת סתווית יפה אחת ב־1975, חָבַרנו צנחני מועדון האוניברסיטה שלנו ואני אל כמה מהחברים שלנו במרכז צניחה במזרח צפון קרוליינה, לכמה צניחות בתצורות. בצניחה הלפני־אחרונה של היום, ממטוס ביצ'קראפט D18 בגובה של 10,500 רגל, יצרנו תצורת פתית שלג של עשרה אנשים. הצלחנו להשלים את התצורה לפני שעברנו 7,000 רגל, וכך יכולנו ליהנות משמונה־עשרה שניות מלאות של נפילה חופשית בתצורה מאורגנת, בתהום צחה בין שני ענני קומולוס גבוהים, לפני שהתפצלנו ב־3,500 רגל והתרחקנו זה מזה כדי לפתוח את המצנחים.

כשנחתנו על הקרקע השמש כבר שקעה. אבל לאחר שעלינו בזריזות על מטוס אחר והמראנו שוב במהירות, הספקנו לחזור ולעלות שוב אל תוך קרני השמש האחרונות ולבצע צניחה שנייה של שקיעה. בצניחה הזאת ביצעו לראשונה שני חברים צעירים נפילה חופשית אל תוך תצורה — זאת אומרת, האפשרות להצטרף מבחוץ, ולאו דווקא כמי שמשמש בסיס או איש האמצע של התצורה (שזה קל יותר, כי אז התפקיד שלך הוא בעיקרו ליפול ישר למטה, בשעה שכל האחרים מתקרבים אליך). זאת היתה חוויה מסעירה לשני החברים הצעירים, אבל גם לאלה מאיתנו שהיו משופשפים יותר, כי גיבשנו קבוצה, והרחבנו את הניסיון של קופצים שיכלו אחר כך לחבור אלינו ליצירת תצורות גדולות אף יותר.

אני הייתי אמור להיות האחרון שיֵצא בניסיון ליצור כוכב של שישה אנשים מעל המסלולים של שדה התעופה הקטן, ממש ליד רוֹאנוֹק רֶפּידס שבצפון קרוליינה. לבחוּר שהיה אמור לצאת ממש לפנַי קראו צ'אק. צ'אק היה די מנוסה ב"עבודה יחסית" (ע"י) — כלומר, בניית תצורות של צניחה חופשית. היינו עדיין באור שמש בגובה של 7,500 רגל, אבל במרחק של 1.5 מייל מתחתינו כבר ניצנצו פנסי הרחוב. צניחות בשעות של בין ערביים היו תמיד משהו עילאי, וזו בפירוש עמדה להיות צניחה יפהפייה.

הייתי אמור לצאת מהמטוס שנייה או שתיים בלבד אחרי צ'אק, ולמרות זאת היה לי ברור שעלי להתקדם במהירות כדי להדביק את כולם, ולזנק למטה בקפיצת ראש בשבע השניות הראשונות או משהו כזה. בשיטה הזאת מהירות הנפילה שלי היא מאה מיילים בשעה, וגדולה יותר מזו של החברים שלי, כך שאוכל להיות שם בזמן, בדיוק לאחר שהם כבר בנו את התצורה הראשונית.

התרגולת של צניחות "עבודה יחסית" מניחה שכל הצונחים יתפצלו בגובה של 3,500 רגל, ויתרחקו מהקבוצה למרחק מקסימלי. כל אחד "ינופף" אז בידיו (לסימון הפעלה מיידית של המצנח), יפנה להסתכל למעלה כדי להיות בטוח שאין אף אחד מעליו, ואחר כך ימשוך את ידית הפתיחה.

"שלוש, שתיים, אחת... קפוץ!"

ארבעת הקופצים הראשונים יצאו, ומיד אחריהם צ'אק ואני. בצלילה של קפיצת ראש וכשאני מתקרב למהירות הסופית, חייכתי כשראיתי את השמש שוקעת בפעם השנייה באותו יום. כשהתקרבתי אל האחרים התכוונתי להפעיל את בלמי האוויר באמצעות פריסת הידיים (היו לנו כנפיים של בד ממפרקי הידיים עד למותניים, שסיפקו התנגדות אדירה כשהתנפחו במלואן במהירות גבוהה) ולכוון את השרוולים המתרחבים של חליפת הצניחה ושל המכנסיים ישר אל תוך זרם האוויר.

אבל לא היתה לי ההזדמנות לעשות את זה.

כשצללתי בכיוון הקבוצה, ראיתי שאחד הבחורים החדשים נכנס מהר מדי. אולי הנפילה במהירות בין עננים סמוכים הפחידה אותו קצת — זה הזכיר לו שהוא נע במהירות של מאתיים רגל בשנייה בכיוון הכוכב הענק שמתחת, כשהוא עטוף חלקית בחושך המתעבה. במקום לחבור באיטיות אל הקבוצה, הוא פרץ פנימה ופיזר את כולם במכה אחת. עכשיו כל חמשת הצנחנים האחרים התפזרו באובדן שליטה.

הם גם היו קרובים זה לזה הרבה יותר מדי. צנחן משאיר מאחוריו זרם מערבולתי של אוויר בלחץ נמוך. אם צנחן אחר נכנס לשובל הזה, מהירות הנפילה שלו עולה מיידית, והוא עלול להתנגש בזה שמתחתיו. דבר זה עלול אז לגרום לכך ששני הצונחים יאיצו את המהירות שלהם ויתנגשו בכל מי שעלול להימצא מתחתיהם. בקיצור, זה מתכון לאסון.

הטיתי את הגוף שלי והתרחקתי מהקבוצה כדי להימנע מהתנגשות. תימרנתי כך עד שנפלתי ישר מעל "הנקודה" — נקודה דמיונית על הקרקע שמעליה אנחנו אמורים לפתוח את המצנחים לשתי דקות רגועות של צניחה נינוחה.

הסתכלתי סביבי ושמחתי לראות שהקופצים שאיבדו את הכיוון התרחקו גם הם זה מזה, ופיזרו את הגוש הקטלני.

צ'אק היה שם ביניהם. להפתעתי הוא התקדם היישר בכיוון שלי. הוא נעצר ממש מתחתי. עם הנפילה של כל הקבוצה, עברנו גובה של 2,000 רגל מהר מכפי שצ'אק צפה. אולי הוא חשב שיש לו מזל ולכן אינו חייב להקפיד על הכללים.

אסור שהוא יראה אותי. המחשבה הזאת בקושי הספיקה לעבור בראשי לפני שמצנח העזר הצבעוני של צ'אק פרח מתוך התרמיל. מצנח העזר שלו קלט את הרוח שנעה במהירות של 120 מיילים בשעה והסתחררה סביבו עד שנזרק ישר בכיוון שלי, ומיד בעקבותיו נמשך משרוולו המצנח הראשי.

מרגע שראיתי את מצנח העזר של צ'אק עולה, נותר לי שבריר של שנייה להגיב. כי נדרשה פחות משנייה ליפול דרך המצנח הראשי הנפתח שלו וגם — קרוב לוודאי — אל תוך צ'אק עצמו. ידעתי שבמהירות כזאת, אם אפגע לו ביד או ברגל, אני פשוט אגדע אותן, ובתוך כך אחטוף בעצמי מהלומת מוות. אילו התנגשתי בו ישירות, היו הגוף שלו והגוף שלי פשוט מתפוצצים.

אומרים שבמצבים כאלה דברים נעים לאט יותר, וזה נכון. המוח שלי התבונן בנעשה במיקרו־שניות שבאו אחרי כן, כאילו הוא התבונן בסרט בהילוך איטי.

ברגע שראיתי את מצנח העזר, נשלחו שתי ידי אל צדי גופי והתיישרתי לקראת צלילת ראש, תוך הטיה קלה ביותר של המותניים. האנכיות הקנתה לי מהירות מואצת, וההטיה איפשרה לגופי להוסיף תנועה אופקית — בהתחלה קלה ואחר כך בפרץ עז — ובתוך כך הפך הגוף שלי לכנף יעילה ושילח אותי במהירות על פני צ'אק בדיוק לפני מצנח הפַּארָה־קומאנדר הצבעוני הפורח שלו.

עברתי אותו במהירות של יותר מ־150 מיילים בשעה, או 220 רגל בשנייה. במהירות כזאת אני מסופק אם הוא ראה את ההבעה שהיתה על פני. אבל אם כן, הוא ראה מבע של תדהמה מוחלטת. איכשהו הגבתי במיקרו־שניות למצב, שאילו יכולתי להתפנות לחשוב עליו, הייתי נוכח שהוא מסובך מכדי שאוכל להתמודד איתו.

ואולם... אני בכל זאת התמודדתי איתו, ושנינו נחתנו בשלום. זה היה כאילו שמוחי, כשנקלע למצב שדרש יותר מיכולת התגובה הרגילה שלו, הפך לרגע לבעל יכולת־על.

איך עשיתי את זה? במהלך עשרים ומשהו שנות הקריירה שלי כנוירוכירורג וחוקר בבית חולים אוניברסיטאי — שנים של עבודה בחקר המוח, כמנתח מוח וכמי שעוקב אחרי אופן פעילותו — היו לי הזדמנויות רבות להפוך בשאלה הזאת. לבסוף ייחסתי את זה לעובדה שהמוח הוא באמת כלי מופלא: מופלא מכפי שנוכל אפילו לשער בנפשנו.

אני מבין עכשיו שהתשובה האמיתית לשאלה הזאת עמוקה הרבה יותר. אבל הייתי חייב לעבור מטמורפוזה שלמה בחיי ובהשקפת עולמי כדי להישיר מבט בתשובה. ספר זה הוא על המאורעות ששינו את דעתי בעניין. מאורעות ששיכנעו אותי, שככל שמנגנון המוח הוא מופלא באמת, לא מוחי הוא שהציל באותו יום את חיי, לגמרי לא. מה שזינק לפעולה בשנייה שהמצנח של צ'אק החל להיפתח, היה חלק אחר ועמוק הרבה יותר שבי. חלק שיכול לנוע במהירות כזאת מפני שהוא אינו תקוע כלל בזמן כמו המוח והגוף.

זה היה, למעשה, אותו חלק שעורר בי כילד את הגעגועים האלה לשמים. החלק הזה הוא לא רק החכם ביותר שבנו, הוא גם החלק העמוק ביותר, ולמרות זאת, במשך רוב שנות חיי כאדם מבוגר, לא הייתי מסוגל להאמין בו.

אבל אני מאמין עכשיו, ובדפים הבאים אספר למה.

אני נוירוכירורג.

סיימתי את לימודי באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל ב־1976, בחוג לכימיה, ואחר כך קיבלתי תואר דוקטור לרפואה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת דְיוּק ב־1980. באחת־עשרה שנות לימודי בבית הספר לרפואה ובהתמחות באוניברסיטת דְיוק וגם בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס בהרווארד, התמקדתי בנוירו־אֶנדוקרינולוגיה; כלומר, בחקר האינטראקציה בין מערכת העצבים למערכת האנדוקרינית — מערכת בלוטות שמשחררות הורמונים המכוונים את רוב פעילויות הגוף. במשך שנתיים מתוך אחת־עשרה השנים הללו עסקתי גם במחקר שבדק את השאלה איך, מבחינה פתולוגית, כלֵי הדם באזור אחד של המוח מגיבים לדימום שנובע ממפרצת — תסמונת הידועה כעווית של כלי דם במוח (cerebral vasospasm).

לאחר שסיימתי מסלול של עבודה כעמית מחקר בנוירוכירורגיה של כלי דם של המוח, בניו־קאסל־אפּוֹן־טַיין שבצפון אנגליה, עבדתי חמש־עשרה שנה בפקולטה לרפואה בהרווארד כפרופסור חבר לכירורגיה, עם התמחות בנוירוכירורגיה; במהלך שנים אלה ניתחתי חולים רבים מספור, בהם חולים עם מחלות מוח קשות ומסכנות חיים.

רוב עבודת המחקר שלי היתה כרוכה בפיתוח של הליכים טכניים לא פולשניים כמו רדיוכירורגיה סטריאוטקטית, טכניקה שמאפשרת למנתח לכוון את הקרינה באופן מדויק למטרות ספציפיות במוח, בלי לפגוע באזורים סמוכים. כמו כן סייעתי בפיתוח הליכים כירורגיים מונחי מכשיר הדמיית תהודה מגנטית (MRI), במקרים של מחלות מוח קשות לטיפול, כמו גידולים והפרעות בכלי דם. במהלך השנים האלה כתבתי לכתבי עת רפואיים, כמחבר יחיד או בשיתוף עם כותבים אחרים, למעלה ממאה וחמישים פרקים ומאמרים, והצגתי את ממצאַי ביותר ממאתיים כנסים רפואיים ברחבי עולם.

בקיצור, הקדשתי את עצמי למדע. לעשות שימוש בכלים של הרפואה המודרנית כדי לעזור לאנשים ולרפא אותם, וללמוד יותר על פעולת גוף האדם ומוחו, היו הייעוד של חיי. הרגשתי בר מזל לאין שיעור שמצאתי את זה. וחשוב יותר, היו לי אישה יפה ושני ילדים מקסימים, ובה בעת שהייתי במובנים רבים נשוי לעבודה שלי, לא הזנחתי את משפחתי, שראיתי בה את הברכה האחרת של חיי. מבחינות רבות הייתי בחור שמזלו שפר עליו מאוד, וגם ידעתי את זה.

אבל ב־10 בנובמבר 2008, בגיל חמישים וארבע, היה נדמה שמזלי בוגד בי. לקיתי במחלה נדירה ושקעתי בתרדמת שנמשכה שבעה ימים. מה שקרה במהלך אותה תקופה, הוא שהניאו־קורטקס — פני השטח החיצוניים של המוח, החלק שעושה אותנו בני אנוש — יצא אצלי לגמרי מכלל פעולה. שבק חיים. ובעצם לא היה בנמצא.

כשהמוח שלנו איננו בנמצא, גם אנחנו איננו בנמצא. כנוירוכירורג שמעתי במשך השנים סיפורים רבים על אנשים שחוו חוויות מוזרות, בדרך כלל לאחר שסבלו מדום לב: סיפורים על מסע אל נופים מסתוריים נפלאים; על דיבורים עם קרובי משפחה מתים — אפילו על פגישה עם אלוהים עצמו.

חומרים נפלאים ללא ספק. אבל כולם היו לדעתי הזיה צרופה. מה היה הגורם שעמד מאחורי החוויות האלה שמעולם־אחר, שאנשים מדווחים עליהן לעתים קרובות כל כך? לא טענתי שאני יודע, אבל מה שכן ידעתי הוא שהבסיס שלהן היה במוח. כל בסיס ההכרה הוא במוח. אם אין לנו מוח פועל, איננו יכולים להיות בהכרה.

וזאת מפני שהמוח הוא מכונה שמייצרת קודם כול הכרה. כאשר המכונה מתקלקלת, ההכרה מושבתת. מסובכים ומסתוריים תהליכי פעולת מנגנוני המוח ככל שהם, בעיקרו של דבר זה כל העניין. שלוף את התקע מהשקע, והטלוויזיה תשבוק חיים. ההצגה נגמרה, ולא משנה כמה מבדרת היא היתה.

או שזה מה שהייתי אומר לפני שהמוח שלי התמוטט.

מה שקרה כשהייתי שקוע בתרדמת, הוא לא שהמוח שלי לא תיפקד כהלכה — הוא לא תיפקד בכלל. אני מאמין עכשיו שזה היה הגורם לעומק ולעוצמה של חוויית סף המוות (NDE - near death experience) שעברתי אז. רבים ממקרי חוויות סף מוות שדוּוח עליהם, מתרחשים לאחר שלבו של אדם חדל לפעול למשך זמן מה. במקרים אלה, הניאו־קורטקס משותק זמנית מפעולה, אבל בדרך כלל לא פגוע מדי, בתנאי שדם מחומצן מוזרם באמצעות החייאה או הפעלה מחדש של הפעילות הלבבית תוך ארבע דקות. אבל במקרה שלי, הניאו־קורטקס יצא מהתמונה. נקלעתי למציאות של הכרה, בעולם שהתקיים לגמרי בנפרד ממגבלות המוח הפיזי שלי.

המקרה שלי היה בכמה מובנים שילוב נדיר של נסיבות בחוויית סף מוות. כמי שעוסק בנוירוכירורגיה, ושמאחוריו עשרות שנים של מחקר ועבודה מעשית בחדרי ניתוח, הייתי בעמדה טובה יחסית לשפוט לא רק את המציאות, אלא גם את המשמעויות של מה שקרה לי.

המשמעויות האלה הן אדירות מעל ומעבר לכל תיאור. החוויה שלי הוכיחה לי שמותם של הגוף והמוח אינו סוף ההכרה, שהחוויה האנושית ממשיכה אל מעבר לקבר. וחשוב יותר, היא ממשיכה ופועלת תחת מבטו של אלוהים, שאוהב כל אחד מאיתנו ודואג לו, וגם משגיח על היקום עצמו וכל אשר בו ועוקב אחריו כדי לדעת לאן מועדות פניו בסופו של דבר.

המקום שהלכתי אליו היה אמיתי. אמיתי במובן שבהשוואה אליו החיים שאנחנו חיים כאן ועכשיו חלומיים לגמרי. אבל זה לא אומר שאני לא מעריך את החיים שאני חי עכשיו. אדרבא, אני מעריך אותם יותר מאשר בעבר. וזאת משום שעכשיו אני רואה אותם בהקשר האמיתי שלהם.

החיים האלה אינם חסרי משמעות. אבל את העובדה הזאת איננו יכולים לראות מכאן — לפחות לא רוב הזמן. מה שקרה לי בזמן התרדמת הזאת הוא ללא ספק הסיפור החשוב ביותר שאספר אי־פעם. אבל זה סיפור שקשה לספר אותו, מפני שהוא כל כך זר להבנה הרגילה. אני לא יכול פשוט לצעוק אותו מגגות הבתים. אך בה בשעה המסקנות שלי מבוססות על ניתוח רפואי של החוויה שחוויתי, ועל היכרותי עם המושגים המתקדמים ביותר במדעי המוח ובמחקרי ההכרה. משנוכחתי בָּאמת שמאחורי המסע שלי, ידעתי שאני חייב לספר את הסיפור זה. והבאה ראויה של הסיפור הזה לידיעת הכלל היתה למשימת חיי העיקרית.

זה לא אומר שזנחתי את עבודתי ברפואה ואת חיי כנוירוכירורג. אבל עכשיו, משהוענקה לי זכות היתר להבין שחיינו לא מסתיימים במות הגוף או המוח, אני רואה זאת כחובה, כייעוד, לספר לאנשים את מה שראיתי מעבר לגוף ומעבר לעולם הזה. במיוחד אני משתוקק לספר את סיפורִי לאנשים שאולי כבר שמעו סיפורים דומים לשלי, ורצו להאמין בהם, אך לא יכלו לעשות זאת בלב שלם.

לאנשים האלה, יותר מלכל אחד אחר, אני מייעד את הספר הזה ואת המסר שבו. מה שיש לי לספר חשוב ככל דבר שמישהו יספר לכם אי־פעם, והוא אמיתי.