החיים הטובים
רוברט וולדינגר, מארק שולץ
₪ 44.00 ₪ 25.00
תקציר
לפני 85 שנה יצא לדרך אחד המחקרים השאפתניים ביותר בהיסטוריה: צוות פסיכולוגים מאוניברסיטת הרווארד עקב במשך עשרות שנים אחרי חייהם של אלפיים בני אדם, במטרה לגלות את סוד האושר. התשובה, כפי שהתברר בעקביות לאורך כל שנות המחקר, נמצאת בהישג יד.
אז מה הם, אם כן, הדברים שמעניקים לנו חיי אושר וסיפוק? מה הם אותם דברים שהופכים את החיים שלנו לטובים? האם אלה כסף, בריאות גופנית או אולי השליטה בהתרחשויות ותחושת הוודאות?
ד”ר רוברט וולדינגר וד”ר מארק שולץ, מנהלי המחקר בשנים האחרונות, מציגים בספר מלא השראה זה את ממצאיו המפתיעים (והמעודדים, יש להודות), ומתבלים את הנתונים והמספרים בשלל דוגמאות מסיפוריהם ועדויותיהם של המשתתפים בו, וכן בעצות מועילות ופשוטות ליישום בדרך לחיים של אושר ומשמעות.
“החיים הטובים” הוא פסיפס חברתי מרתק וחוצה תקופות, המספק הצצה נדירה אל נפש האדם והוכחה מדעית ניצחת לכך שאין תחליף לקשר חם וקרוב עם האנשים סביבנו. הרצאתו של ד”ר וולדינגר באתר TED, שבה הוא מציג את תוצאות המחקר, היא מההרצאות הנצפות אי פעם באתר.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 368
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: תכלת
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 368
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: תכלת
פרק ראשון
אין זמן, כל כך קצרים הם החיים, להתנצחויות, להתנצלויות, לשיברונות לב, להתחשבנויות. יש זמן רק לאהוב, וגם לזה רק הרף עין, כביכול.
מארק טוויין1
הבה נפתח בשאלה:
אילו היה עליכם לבחור ברגע זה בחירה אחת משמעותית בחיים, שתציב אתכם על הנתיב לבריאות ולאושר בעתיד, מה הייתם בוחרים?
האם הייתם בוחרים להפקיד סכום כסף גדול יותר בתוכנית חיסכון מדי חודש? לשנות את הקריירה? האם הייתן מחליטות לטייל יותר? איזו בחירה יחידה תבטיח שבערוב ימיכם, כאשר תבחנו את חייכם בדיעבד, תרגישו שחייתם חיים טובים?
בסקר שנערך ב־2007 נשאלו מילניאלים מה הם היעדים החשובים ביותר בחייהם. 76 אחוז מהם ענו שהיעד מספר אחת בחייהם הוא להתעשר. 50 אחוז מתוכם ענו כי יעד מרכזי שלהם הוא להיות מפורסמים.2 יותר מעשור לאחר מכן, אחרי שהמילניאלים חיו זמן רב יותר כאנשים בוגרים, הם נשאלו מחדש שאלות דומות בשני סקרים נוספים. הפרסום ירד עכשיו למקום נמוך יותר ברשימה, אבל היעדים המרכזיים כללו גם הפעם דברים כגון להתעשר, לנהל קריירה מצליחה ולהיות נקיים מחובות.
יש יעדים מעשיים ושגורים שהם חוצי דורות וגבולות. במדינות רבות שואלים ילדים, אפילו עוד לפני שהם גדולים דיים לדבר, מה הם רוצים לעשות כשיגדלו — כלומר, באילו קריירות הם מתכוונים לעסוק. כמבוגרים, כשאנחנו פוגשים אנשים חדשים, אחת השאלות הראשונות שאנו שואלים היא, "מה את/ה עושה בחיים?" הצלחה בחיים נמדדת לא פעם במונחים של תואר, של משכורת ושל הישגים בני הכרה, אף על פי שרובנו מבינים שהדברים הללו כשלעצמם אינם בהכרח מתכון לחיים מאושרים. גם אם עולה בידינו לסמן וי באחדוֹת מן התיבות הרצויות או אפילו בכולן, לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מן העבר האחר בתחושה דומה מאוד לזאת שהיתה לנו קודם.
בו בזמן, לאורך כל היום אנחנו מופגזים בהודעות העוסקות בדברים שיסבו לנו אושר, בדברים שעלינו לרצות בחיים, בשאלה מי חי את החיים "נכון". פרסומות מספרות לנו שאכילת יוגורט מסוג מסוים תבטיח את בריאותנו, שקניית הטלפון החכם הזה תכניס שמחה חדשה לחיינו וששימוש בקרם פנים מסוים ישאיר אותנו צעירים לנצח.
מסרים אחרים הם מפורשים פחות ושזורים במארג החיים היומיומי. אם חבר קונה מכונית חדשה, אנחנו עשויים לתהות אם מכונית חדשה תשפר גם את חיינו שלנו. כשאנו סוקרים את הפרסומים ברשתות החברתיות ורואים רק תמונות של מסיבות נהדרות וחופים חוליים נפלאים, אולי אנחנו תוהים אם בחיינו שלנו חסרים מסיבות וחופים. במערכות היחסים החבריות שלנו, בעבודה ובמיוחד ברשתות החברתיות, אנחנו נוטים להראות אלה לאלה גרסה אידיאלית של עצמנו. אנו מציגים את עצמנו כמלאי ביטחון, וההשוואה בין מה שאנו רואים זה מזה ואיך שאנו מרגישים עם עצמנו מותירה אותנו בתחושת החמצה. כדברי אמרה ישנה, אנחנו תמיד משווים את הפְּנים שלנו עם החוץ של אנשים אחרים.
עם הזמן אנו מפתחים תחושה עדינה אך כזאת שקשה להתנער ממנה, שחיינו הם כאן, עכשיו, ואילו הדברים שאנו רוצים בשביל שחיינו יהיו טובים נמצאים שם או בעתיד. תמיד בדיוק מעבר להישג ידנו.
כשבוחנים את החיים מבעד לעדשה הזאת, קל להאמין שחיים טובים אינם באמת בנמצא, או שהם אפשריים רק לאנשים אחרים. אחרי הכול, רק לעתים רחוקות החיים שלנו דומים לתמונה שיצרנו בראש באשר לאופן שבו צריכים חיים טובים להיראות. החיים שלנו תמיד מבולגנים מדי, מסובכים מכדי להיות טובים.
אזהרת ספוילר: החיים הטובים הם אכן חיים מסובכים. לכולם.
החיים הטובים מלאים שמחה... ואתגרים. מלאים אהבה, אך גם מלאים כאב. והם לעולם אינם קורים מאליהם, אלא הם מתפתחים עם הזמן.3 מדובר בתהליך. הוא כולל מערבולות, שלווה, קלילות, סוגים שונים של נטל, מאבקים, הישגים, כישלונות, קפיצות דרך ונפילות נוראיות. וכמובן, החיים הטובים מסתיימים תמיד במוות.
זה לא בדיוק עוזר למכירות, אנחנו יודעים.
אבל הבה לא נכביר מילים. החיים, גם כשהם טובים, אינם קלים. בפשטות, אין שום דרך לעשות את החיים מושלמים, ואילו היתה דרך כזאת, הם לא היו טובים.
למה? מפני שחיים מלאים — חיים טובים — מעוצבים בדיוק מן הדברים שעושים אותם קשים.
ספר זה בנוי על מצע של מחקר מדעי. בלבו ניצב מחקר התפתחות המבוגרים של אוניברסיטת הרווארד. מדובר ביוזמה מדעית יוצאת דופן שהחלה ב־1938, ונגד כל הסיכויים, היא עדיין חיה ובועטת כיום. בוב הוא מנהל המחקר הרביעי, ומארק הוא מנהל שותף. המחקר, שהיה רדיקלי לזמנו, ביקש להבין את בריאות האדם לא רק באמצעות בירור הדברים שגורמים לנו לחלות, אלא גם באמצעות הדברים שבזכותם אנו משגשגים. הוא תיעד את ניסיון החיים של משתתפיו פחות או יותר תוך כדי התרחשותם, מצרות הילדות, דרך האהבות הראשונות ועד לימיהם האחרונים. בדומה לחיי המשתתפים, גם דרכו של המחקר הנדון היתה ארוכה ומפותלת. עם השנים הוא התפתח בשיטותיו והתרחב, עד שהוא מקיף כיום שלושה דורות ויותר מ־1,300 צאצאים של 724 המשתתפים המקוריים. הוא מוסיף להתפתח ולהתרחב גם בימינו ונחשב למחקר העומק האורכי הארוך ביותר בחיי בני אנוש שנערך מאז ומעולם.
אבל שום מחקר יחיד, מקיף ככל שיהיה, אינו בסיס רחב מספיק לטענות בדבר החיים עצמם. לפיכך, לא זאת בלבד שהספר ניצב ישירות על יסודותיו של מחקר הרווארד, אלא שהוא גם נתמך מכל עבריו במאות מחקרים מדעיים אחרים, שמקיפים אלפים רבים של בני אדם מכל העולם. בספר גם שזורה חוכמה מן העבר הקרוב והרחוק — רעיונות שעמדו במבחן הזמן, שמשקפים את התובנות המדעיות המודרניות של הניסיון האנושי ומעשירים אותן. הספר עוסק בראש ובראשונה בכוחן של מערכות יחסים, וכיאה לכך נשען בצורה עמוקה על החברות הארוכה והפורייה בין
מחבריו.
אבל הספר לא היה קיים ללא האנשים שנטלו חלק במחקר הרווארד — שכּנותם ונדיבותם אפשרו מלכתחילה את קיומו של המחקר הלא סביר הזה.
אנשים כמו רוזה והנרי קִין.
"מהו הפחד הגדול ביותר שלכם?"
רוזה קראה את השאלה בקול רם ואחר כך הביטה בבעלה, הנרי, שישב מעבר לשולחן. רוזה והנרי, שניהם בשנות ה־70 לחייהם, גרו בבית הזה וישבו לשולחן הזה יחד ברוב הבקרים במשך יותר מ־50 שנה. על השולחן ביניהם היו קומקום תה, חבילה פתוחה של עוגיות אוראו (אכולה למחצה) ומכשיר הקלטה. בפינת החדר ניצבה מצלמת וידיאו. לידה ישבה חוקרת צעירה מהרווארד, שרלוט שמה, צפתה בשקט ורשמה לעצמה הערות.
"חתיכת שאלה", אמרה רוזה.
"הפחד הגדול ביותר שלי?" אמר הנרי לשרלוט. "או הפחד הגדול ביותר שלנו?"
רוזה והנרי לא ראו בעצמם מושאים מעניינים במיוחד למחקר. שניהם גדלו במשפחות עניות, נישאו בשנות ה־20 לחייהם וגידלו יחד חמישה ילדים. נכון, הם חוו את ימי השפל הגדול ותקופות קשות רבות אחרות, אבל כך גם כל מי שהכירו. לכן הם מעולם לא הבינו מדוע החוקרים מהרווארד התעניינו בהם מלכתחילה, לא כן שכן מדוע הם מוסיפים להתעניין ולהתקשר ולשלוח שאלונים, ומפעם לפעם גם חוצים את המדינה כדי לבקר אצלם.
הנרי היה רק בן 14, כשחוקרים מטעם המחקר דפקו לראשונה על דלת ביתו בווסט אנד שבבוסטון, בבניין שלא היו בו מים זורמים, ושאלו את הוריו הנבוכים אם יוכלו לתעד את חייו. המחקר כבר היה בשיאו כשהתחתן עם רוזה באוגוסט 1954 — התיעוד מראה כי כשהיא נענתה בחיוב להצעתו, הנרי לא האמין עד כמה הוא בר מזל — והנה הם יושבים עם חוקרת באוקטובר 2004, חודשיים לאחר שחגגו יובל לנישואיהם. רוזה התבקשה להשתתף במחקר באופן ישיר יותר ב־2002. באמת הגיע הזמן, היא אמרה. בהרווארד עקבו אחרי הנרי שנה אחר שנה מאז 1941. רוזה אמרה לעתים מזומנות שמוזר בעיניה שהוא עדיין מסכים להיות מעורב בו כאדם מבוגר, מפני שבכל מובן אחר הוא חרד מאוד לפרטיותו. אבל הנרי אמר שהוא מרגיש מחויב להשתתף וגם שפיתח הערכה לתהליך, משום שהוא מעניק לו פרספקטיבה על מהלך העניינים. ולכן, במשך 63 שנה הוא פתח את חייו בפני צוות החוקרים. למעשה הוא סיפר להם כל כך הרבה על עצמו, במשך זמן רב כל כך, שכבר לא היה מסוגל לזכור מה הם יודעים ומה אינם יודעים. אבל הוא הניח שהם יודעים הכול, ובכלל זאת דברים מסוימים שלא סיפר לנפש חיה מלבד רוזה, משום שכל אימת שהם שאלו אותו שאלה, הוא עשה כמיטב יכולתו לומר את האמת.
והם שאלו הרבה שאלות.
"היה ברור שהעובדה שבאתי לגרנד ראפּידס לראיין אותם מחמיאה למר קין", כתבה שרלוט בהערות שלה ממחקר השטח, "וההרגשה הזאת שיוותה לריאיון אווירה ידידותית. מצאתי בו אדם מתעניין ששמח לשתף פעולה. הוא חשב לעומק על כל שאלה ושאלה ולא פעם השתתק לרגעים אחדים לפני שענה. אך הוא היה ידידותי, ולהרגשתי התאים למדי לסטריאוטיפ של גבר שקט ממישיגן".
שרלוט באה לביקור של יומיים כדי לראיין את בני הזוג קין ולהציג להם שאלון — שאלון ארוך מאוד — בנוגע לבריאותם, לחייהם הנפרדים ולחייהם יחד. בדומה לרוב החוקרים הצעירים שלנו, שנמצאים בתחילת הקריירה שלהם, לשרלוט היו שאלות משלה בנוגע למרכיבים של חיים טובים ובאשר לאופן שבו בחירותיה הנוכחיות עשויות להשפיע על עתידה. האם ייתכן כי תובנות הנוגעות לחייה שלה יתגלו בחייהם של אחרים? הדרך היחידה לגלות זאת היתה לשאול שאלות ולהקדיש תשומת לב מלאה לכל אדם שהיא מראיינת. מהו חשוב לאדם המסוים הזה? מה נותן לימיו משמעות? מה למדה האישה הזאת מניסיונה בחיים? על מה היא מתחרטת? כל ריאיון הציב בפני שרלוט הזדמנויות חדשות להתחבר לאיש או אישה שחייהם היו ארוכים בהרבה מחייה, שחיו בנסיבות שונות וברגע שונה בהיסטוריה.
היום היא תראיין את הנרי ורוזה יחד, תציג בפניהם את השאלון ואחר כך תסריט אותם מדברים זה עם זה על פחדיהם הגדולים ביותר. היא גם תראיין אותם בנפרד במסגרת מה שאנו מכנים "ריאיון התקשרות". בבוסטון ייחקרו ההקלטות ותמלילי הראיונות, כך שיהיה אפשר לצרף את אופן הדיבור של הנרי ורוזה, את שפת הגוף שלהם ופתיתי מידע רבים נוספים לכדי נתונים על אופי הקשר ביניהם — נתונים שיהיו לחלק מן התיק שלהם ולפיסה קטנה אך חשובה במאגר הנתונים הענקי המבקש לתאר כיצד נראים חיים בפועל.
מהו הפחד הגדול ביותר שלכם? שרלוט כבר הקליטה את תשובותיהם האינדיבידואליות לשאלה הזאת בראיונות נפרדים שערכה, אבל עכשיו הגיע הרגע לדון בה זה עם זה.
הדיון נמשך כך:
"אני אוהבת במיוחד את השאלות הקשות", אמרה רוזה.
"יופי", אמר הנרי. "את תתחילי".
רוזה שתקה לרגע ואחר כך אמרה להנרי, שהפחד הגדול ביותר שלה הוא שהוא יחלה במחלה קשה, או שהיא תחטוף שבץ נוסף. הנרי הסכים שמדובר באפשרויות מפחידות. עם זאת, הוא אמר שהם מתקרבים עכשיו לנקודה שבה משהו כזה הוא כנראה בלתי נמנע. הם דיברו באריכות על האופן שבו מחלה קשה עלולה להשפיע על חיי ילדיהם המבוגרים ועל כל אחד מהם. בסופו של דבר הודתה רוזה שיש גבול למה שאדם מסוגל לִצפות מראש ושאין טעם להתמלא חששות לפני שהדבר יקרה.
"יש שאלה נוספת?" שאל הנרי את שרלוט.
"מה הפחד הגדול ביותר שלך, האנק?" שאלה רוזה.
"קיוויתי שתשכחי לשאול אותי את זה", אמר הנרי והם צחקו. הנרי מזג לרוזה עוד תה, לקח לעצמו עוגיית אוראו נוספת ושתק זמן–מה.
"זאת לא שאלה שקשה לענות עליה", הוא אמר. "האמת היא שזה פשוט לא משהו שאני אוהב לחשוב עליו".
"אבל הבחורה המסכנה באה כל הדרך מבוסטון, אז כדאי שתענה".
"אני חושש שזה לא יפה", הוא אמר בקול רועד.
"קדימה".
"שאני לא אמות קודם, זה הפחד שלי. שאני אשאר כאן בלעדייך".
בבוסטון, בפינת בּוּלפינץ' טריאנגל בווסט אנד, לא הרחק ממקום מגוריו של הנרי בילדותו, משקיף בניין לוֹקהארט אל המפגש הסואן של הרחובות מֶרימאק וקוֹזוויי. בתחילת המאה ה־20 היה במבנה הלבֵנים העיקש הזה מפעל רהיטים, שגברים ונשים מן השכונה של הנרי הועסקו בו. כיום הוא מכיל משרדים רפואיים, פיצרייה מקומית וחנות דונאטס. הוא גם משמש ביתם של החוקרים במחקר התפתחות המבוגרים של אוניברסיטת הרווארד, המחקר הארוך ביותר בחיי מבוגרים שנערך מאז ומעולם.
התיקים של הנרי ורוזה שוכנים בעומק מגירת תיוק, תחת האות ק'. בפנים אנו מוצאים את דפי הריאיון הראשון שהתקיים עם הנרי ב־1941. הם כבר צהובים ומתפוררים בשוליהם וכתובים בכתב יד מחובר ושוטף. אנו למדים כי משפחתו נמנתה עם העניות שבמשפחות בוסטון, שהנרי בן ה־14 נתפס כנער מתבגר "יציב ובעל שליטה עצמית", שהחזיק ב"תפיסה הגיונית בנוגע לעתידו". אנו רואים שכמבוגר צעיר היה הנרי קרוב מאוד לאמו, אך נטר טינה לאביו, שהאלכוהוליזם שלו כפה על בנו להיות המפרנס העיקרי. בתקרית הרסנית במיוחד, כשהנרי היה בשנות ה־20 לחייו, אביו אמר לארוסתו החדשה של הנרי שטבעת האירוסים שנקנתה בעבורה ב־300 דולר גזלה מן המשפחה כסף שהיה נחוץ לה. הארוסה, שפחדה כי לעולם לא יעלה בידה להימלט מידי משפחתו, ביטלה את האירוסים.
ב־1953 השתחרר הנרי מאביו, לאחר שהתקבל לעבודה בג'נרל מוטורס ועבר לווילוֹ ראן שבמישיגן. שם הוא פגש את רוזה, מהגרת מדנמרק ואחת מתשעה אחים ואחיות. הם נישאו כעבור שנה ולימים גידלו חמישה ילדים משלהם. "הרבה, אבל לא מספיק", לדעתה של רוזה.
במשך העשור הבא חוו הנרי ורוזה כמה תקופות קשות. ב־1959 חלה רוברט, בנם בן החמש, בפוליו, והאתגר העמיד את נישואיהם במבחן ועורר כאב רב ודאגה גדולה במשפחה. הנרי התחיל את דרכו בג'נרל מוטורס כפועל ייצור, אך בעקבות היעדרותו מן העבודה בשל מחלתו של רוברט הורד לדרגה זוטרה יותר ובהמשך פוטר. היו לו שלושה ילדים לפרנס, והוא היה מובטל. כדי שיצליחו לסגור את החודש, רוזה התחילה לעבוד בעיריית וילוֹ ראן במחלקת הגבייה. במקור נועדה העבודה לסתום את החור שנפער בפרנסת המשפחה, אבל רוזה המשיכה לעבוד במשרה מלאה במשך 30 השנה הבאות. היא התחבבה מאוד על עמיתיה לעבודה ופיתחה איתם מערכות יחסים עד שראתה בהם את משפחתה השנייה. אחרי שפוטר, הנרי החליף כיוון בקריירה שלוש פעמים ולבסוף חזר לג'נרל מוטורס ב־1963 ופילס את דרכו מעלה, עד שהיה לאחראי קומה. כעבור זמן קצר הוא יצר מחדש קשר עם אביו (שהצליח להתגבר על התמכרותו לאלכוהול) וסלח לו.
בתם של הנרי ורוזה, פֵּגי, כיום בשנות ה־50 לחייה, משתתפת גם היא במחקר. היא אינה יודעת מה חלקו הוריה עם החוקרים מאחר שאיננו רוצים להכניס שום הטיה בדיווחיה על חיי המשפחה. נקודות מבט מרובות על אותה סביבה משפחתית ועל אותם אירועים עוזרות להרחיב את נתוני המחקר ולהעמיקם. כשאנו חופרים בתיקה של פגי, אנו למדים שבילדותה היא הרגישה שהוריה מבינים את בעיותיה ושהם עודדו אותה כשהיתה נסערת. ככלל, היא ראתה בהוריה אנשים "שופעי חיבה". ובאופן העולה בקנה אחד עם דיווחיהם של הנרי ורוזה עצמם בנוגע לנישואיהם, פגי אמרה שהוריה מעולם לא שקלו פרידה או גירושים.
ב־1977, בהיותו בן 50, דירג הנרי את חייו כך:
הנאה מהנישואים: מצוין
מצב הרוח בשנה החולפת: מצוין
בריאות גופנית בשנתיים האחרונות: מצוין
אבל את בריאותו ואת אושרו של הנרי, או של משתתפים אחרים במחקר, איננו קובעים רק מתוך תשובותיהם (ותשובות יקיריהם) לשאלה כיצד הם מרגישים. משתתפי המחקר מאפשרים לנו לבחון את השלוֹמוּת (well-being) שלהם מבעד לעדשות שונות ורבות, החל בסריקות מוח, עבור בבדיקות דם וכלה בהקלטות וידיאו שלהם מדברים על דאגותיהם העמוקות ביותר. אנחנו נוטלים מהם דגימות שיער למדידה של רמות הורמוני הלחץ, מבקשים מהם לתאר את הדאגות הגדולות שלהם ואת היעדים המכריעים בחייהם, ומנטרים כמה מהר נרגע קצב הלב שלהם לאחר שמאתגרים אותם בחידות היגיון. המידע הזה מעניק לנו מדידה עמוקה ומלאה יותר של האופן שבו הם חווים את חייהם.
הנרי היה גבר ביישן, שהתמסר למערכות היחסים הקרובות בחייו, ובמיוחד לקשרים עם רוזה ועם ילדיו, שסיפקו לו תחושת ביטחון עמוקה. הוא גם נקט כמה מנגנוני התמודדות משמעותיים שנדון בהם בהמשך הספר. על בסיס השילוב הזה, של ביטחון רגשי והתמודדות יעילה, עלה בידו של הנרי לדווח שוב ושוב שהוא "מאושר" או "מאושר מאוד", אפילו בתקופות הקשות בחייו, והדברים משתקפים בבריאותו ובאריכות ימיו.
ב־2009, חמש שנים אחרי ביקורה של שרלוט בביתם של הנרי ורוזה ו־71 שנה לאחר הריאיון הראשון עמו במסגרת המחקר, התממש חששו הגדול ביותר של הנרי: רוזה הלכה לעולמה. פחות משישה שבועות לאחר מכן, הוא הלך בעקבותיה.
אבל המורשת המשפחתית נמשכת עם בתם פגי. רק לאחרונה היא ישבה לריאיון במשרדינו בבוסטון. פגי נמצאת במערכת יחסים מאושרת עם בת זוגה, סוזן, מאז גיל 29, ועכשיו, בגיל 57, היא מדווחת על בריאות טובה ואינה מדווחת על בדידות. היא מורה מוערכת בבית ספר יסודי וחברה פעילה בקהילה. אבל הנתיב שלה אל התקופה המאושרת הזאת בחייה היה רצוף כאב ואמיץ, ונחזור אליה בהמשך.
השקעה לחייםמה היה בגישתם של הנרי ורוזה שאִפשר להם לשגשג למרות הקשיים? ומדוע סיפורם של הנרי ורוזה, או כל אחד מסיפורי החיים האחרים במחקר הרווארד, ראויים לזמננו ולתשומת לבנו?
כשאנו מנסים להבין מה קורה לאנשים לאורך חייהם, כמעט אין בידנו אפשרות לקבל תמונות של חיים שלמים — של ההחלטות שאנשים מקבלים, של הנתיבים שהם צועדים בהם וכיצד מסתדרים העניינים מבחינתם. את רוב הידוע לנו על חייהם של בני אדם אנו יודעים כי ביקשנו מאנשים להיזכר בעבר, והזיכרונות מלאים חורים. נסו רק להיזכר מה אכלתם לארוחת הערב ביום שלישי שעבר, או עם מי דיברתם בתאריך הזה לפני שנה בדיוק, ותקבלו מושג על החלק הניכר מחיינו שאובד בתהומות הזיכרון. ככל שעובר זמן רב יותר, כך אנו שוכחים פרטים רבים יותר, והמחקר מראה שעצם ההיזכרות במאורע עשויה לשנות את זיכרוננו ממנו.4 בקצרה, ככלי לחקירת מאורעות מן העבר, הזיכרון שלנו איננו מדויק במקרה הטוב, ובעל כושר המצאה במקרה הרע.
אבל מה אם היינו יכולים לִצפות בחיים שלמים בעודם הולכים ומתפתחים לאורך הזמן? מה אם היינו יכולים לחקור אנשים משנות העשרה שלהם ועד לגיל זקנה, וכך לראות מה באמת חשוב לבריאותו של אדם ולאושרו ואילו השקעות באמת משתלמות?
וזה מה שעשינו.
במשך 84 שנה (והספירה נמשכת) עקב מחקר הרווארד אחרי אותם משתתפים, שאל אלפי שאלות וערך מאות מדידות כדי לגלות מה באמת עושה אנשים לבריאים ומאושרים. לאורך כל שנות מחקר החיים האלה, גורם אחד מכריע מתבלט בעקביותו ועוצמת הקשר שלו לבריאות פיזית, לבריאות נפשית ולאריכות ימים. בניגוד למה שאנשים עשויים לחשוב, אין מדובר בהישגים בקריירה, בפעילות גופנית או בתזונה בריאה. שלא תבינו לא נכון — הדברים האלה חשובים (מאוד). אבל דבר אחד אחר מפגין בעקביות את חשיבותו הרחבה והמתמשכת:
מערכות יחסים טובות.
למעשה למערכות יחסים טובות נודעת משמעות רבה כל כך, עד שאילו נדרשנו לקחת את כל 84 שנותיו של מחקר הרווארד ולתמצת אותן לעיקרון אחד ויחיד לחיים, שמומלץ להשקיע בו ונתמך בממצאים דומים ממגוון רחב של מחקרים אחרים, הוא היה נראה כך:
מערכות יחסים טובות שומרות עלינו בריאים יותר ומאושרים יותר. נקודה.
כך שאם יש בדעתכם לבחור בחירה אחת, להחליט החלטה אחת ויחידה שעשויה להבטיח את בריאותכם ואת אושרכם, המדע מספר לנו שהבחירה הזאת צריכה להיות טיפוח מערכות יחסים חמות. מכל הסוגים. כפי שנראה, לא מדובר בבחירה שבוחרים רק פעם אחת, אלא שוב ושוב, שנייה אחרי שנייה, שבוע אחרי שבוע ושנה אחרי שנה. במחקר אחר מחקר נמצא כי הבחירה הזאת תורמת לשמחה מתמשכת ולחיים משגשגים. אך לא תמיד קל לבחור בה. כבני אדם, אפילו כשאנו מצוידים במיטב הכוונות, לא פעם אנחנו נוטים להכשיל את עצמנו, לעשות טעויות ולהיפגע מן האנשים שאנו אוהבים. אחרי הכול, הדרך לחיים טובים אינה קלה, אבל הניווט המוצלח בשלל פיתוליה אפשרי בהחלט. מחקר התפתחות המבוגרים של אוניברסיטת הרווארד יכול להורות את הדרך לשם.
אוצר בווסט אנד בבוסטוןמחקר התפתחות המבוגרים של הרווארד התחיל בבוסטון בימים שבהם ארצות הברית נאבקה בשפל הגדול. כאשר מיזמי הניו דיל, כגון הביטוח הלאומי ודמי האבטלה, הלכו וצברו מומנטום, גדל העניין בהבנת הגורמים שבזכותם בני אדם משגשגים, בניגוד לגורמים שבעטיים הם נכשלים. העניין החדש הזה הוביל שתי קבוצות בלתי תלויות של חוקרים בבוסטון ליזום פרויקטים מחקריים, שבהם עקבו מקרוב אחרי שתי קבוצות שונות מאוד זו מזו של נערים.
הקבוצה הראשונה כללה 268 סטודנטים בשנה השנייה ללימודיהם באוניברסיטת הרווארד, שנבחרו להשתתף במחקר עקב הציפייה שיתפתחו לכדי גברים בריאים, שהסתגלו היטב לחייהם. ברוח התקופה, אבל הרבה לפני מקביליו בקהילה הרפואית, ביקש אַרלי בּוֹק, מרצה חדש להיגיינה בהרווארד וראש שירותי הבריאות לסטודנטים באוניברסיטה, להתרחק ממחקר המתמקד בשאלה מה גורם לאנשים לחלות ולהתמקד בשאלה מה עושה אותם בריאים. לפחות מחצית מן הצעירים שנבחרו למחקר היו מסוגלים ללמוד בהרווארד רק בזכות מלגות סיוע ועבודה במקביל ללימודיהם במטרה לשלם את שכר הלימוד, בעוד אחרים היו בנים למשפחות אמידות. היו בהם כאלה ששורשיהם נטועים באבות המייסדים של ארצות הברית, ואילו 13 אחוז מהמשתתפים היו בנים להורים שהיגרו לארצות הברית.
הקבוצה השנייה מנתה 456 נערים משכונות במרכז בוסטון, דוגמת הנרי קין, שנבחרו מסיבה אחרת: הם גדלו במשפחות קשות ובשכונות המוחלשות ביותר בעיר, אבל עד עכשיו, בגיל 14, הצליחו לרוב להימנע מהנתיב המוביל לעבריינות נוער, שאחרים מבני גילם, שגדלו באותן נסיבות, צעדו בו. ליותר מ־60 אחוז מן הנערים האלה היה הורה אחד לפחות שהיגר לארצות הברית, לרוב מאזורים עניים במזרח אירופה או במערבה, מהמזרח התיכון או מסביבותיו, למשל מסוריה או מטורקיה. שורשיהם הצנועים ומעמדם כמהגרים רק הגבירו את שוליותם. שלדון ואלינור גלוק, עורך דין ועובדת סוציאלית, יזמו את המחקר בניסיון להבין אילו גורמים בחיים מונעים עבריינות, והנערים הללו הצליחו בחזית הזאת.
שני המחקרים החלו בנפרד, כל אחד עם מטרות משלו, אך בהמשך התמזגו וכיום הם פועלים תחת אותה הכותרת.
כאשר חיברו את שני המחקרים, ערכו החוקרים ראיונות עם כל הנערים ממרכז העיר ועם המשתתפים מאוניברסיטת הרווארד. הם עברו בדיקות רפואיות. חוקרים ביקרו בבתיהם וראיינו את הוריהם. והנערים הללו גדלו והיו למבוגרים שצעדו בכל נתיבי החיים. הם היו לעובדי מפעלים ולעורכי דין ולבנאים ולרופאים. אחדים מהם נהיו אלכוהוליסטים. אחרים פיתחו סכיזופרניה. היו מי שהעפילו בסולם החברתי מן התחתית ממש עד לפסגה, ואחרים שעשו את המסע בכיוון ההפוך.
מייסדי מחקר הרווארד היו ודאי המומים ומאושרים לגלות כי המחקר נמשך גם בימינו ומניב ממצאים ייחודיים וחשובים, שלא היו מסוגלים להעלות על דעתם. ואנו, המנהל הנוכחי (בוב) והמנהל השותף (מארק), גאים מאוד להביא בפניכם חלק מן הממצאים הללו.
עדשה שיכולה לראות מבעד לזמןבני אדם מלאים הפתעות וסתירות. אנחנו לא תמיד הגיוניים, אפילו (ואולי במיוחד) לעצמנו. מחקר הרווארד נותן בידינו כלי מעשי וייחודי לפענוח חלק מן התעלומה האנושית הטבעית הזאת. ננסה להסביר למה זה כך בעזרת הֶקשר מדעי מקוצר.
מחקרים על בריאות ועל התנהגות של בני אדם מתנהלים לרוב באחת משתי דרכים: מחקרי חתך ומחקרי אורך.5 מחקרי חתך דוגמים פרוסה מן העולם ברגע נתון ובוחנים אותה, בדומה מאוד לאופן שבו פורסים עוגת שכבות כדי לראות ממה היא עשויה. רוב המחקרים בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות שייכים לקטגוריה הזאת בגלל הכדאיות הכלכלית. הם נמשכים זמן מוגבל ואפשר לצפות את עלותם. אבל יש להם מגבלה יסודית אחת, שבוב אוהב להמחיש באמצעות בדיחה ישנה: אילו היינו מסתמכים על מחקרי חתך בלבד, היה עלינו להסיק שיש במיאמי אנשים שנולדים קובנים ומתים יהודים. במילים אחרות, מחקרי חתך הם תצלומים של רגעים בחיים ועלולים לדחוק בנו לראות קשרים בין שני דברים בלתי קשורים מפני שהם מתעלמים מגורם אחד מכריע: זמן.
לעומת זאת, מחקרי אורך כשמם כן הם: ארוכים. הם בוחנים את החיים לאורך זמן. יש שתי דרכים לעשות זאת. את הראשונה שבהן כבר הזכרנו, והיא גם השכיחה ביותר: מבקשים מאנשים להיזכר בעבר. הדרך הזאת מכונה מחקר רטרוספקטיבי.
אבל כפי שציינו, המחקרים הללו מסתמכים על הזיכרון. ניקח למשל את הנרי ורוזה. במהלך הראיונות הנפרדים שערכה עמם ב־2004, שרלוט ביקשה מכל אחד מהם, בנפרד, לתאר את הפגישה הראשונה ביניהם. רוזה סיפרה כיצד החליקה על הקרח מול הטנדר של הנרי, כיצד הנרי עזר לה לקום וכיצד ראתה אותו לאחר מכן במסעדה, כשיצאה לבלות עם כמה חברות.
"זה היה מצחיק, וצחקנו על זה", אמרה רוזה. "מפני שהוא גרב גרביים בשני צבעים שונים, וחשבתי לעצמי, 'אוי, אוי, אוי, מצבו רע מאוד, הוא זקוק למישהי כמוני!'"
הנרי גם הוא זכר שרוזה החליקה על הקרח.
"ואחרי כמה זמן ראיתי אותה יושבת בבית קפה", הוא אמר, "והיא תפסה אותי נועץ מבט ברגליים שלה. אבל הסתכלתי רק מפני שהיא גרבה גרביים בשני צבעים שונים, אדום ושחור".
מחלוקות מהסוג הזה נפוצות בין בני זוג, ואפשר להניח שהן מוכרות לכל אדם שהיו לו מערכות יחסים ארוכות. ובכן, כל אימת שאתם ובן או בת זוגכם אינכם מסכימים על עובדות החיים שלכם יחד, אתם עדים לכישלונו של מחקר רטרוספקטיבי.
מחקר הרווארד אינו רטרוספקטיבי, אלא פרוספקטיבי. המשתתפים שלנו נשאלים על חייהם כמות שהם, לא כפי שהיו. כמו עם הנרי ורוזה, לפעמים אנחנו באמת שואלים על העבר כדי לחקור את טבעו של הזיכרון, כיצד מאורעות עוברים עיבוד ואיך זוכרים אותם בעתיד, אבל ככלל, אנחנו מבקשים לדעת על ההווה. במקרה הזה אנחנו באמת יודעים איזו גרסה של הגרביים הלא תואמים היא הנכונה, מפני ששאלנו את הנרי אותה שאלה על היכרותו עם רוזה בשנה שבה הם נישאו.
"גרבתי גרביים בשני צבעים שונים, והיא שמה לב", הוא אמר ב־1954. "היום היא לא היתה נותנת לזה לקרות".
מחקרים פרוספקטיביים (או מחקרי עוקבה) המתפרשים לאורך כל החיים הם נדירים להפליא. משתתפים נושרים מהמחקר, משנים את שמותיהם או עוברים דירה בלי להודיע למנהליו. מקורות המימון אוזלים, החוקרים מאבדים עניין. בממוצע, רוב מחקרי האורך הפרוספקטיביים המוצלחים משמרים 70-30 אחוז מן המשתתפים.6 אחדים מן המחקרים הללו נמשכים שנים ספורות בלבד. מחקר הרווארד הצליח, באש ובמים, לשמור על 84 אחוז השתתפות במשך 84 שנים, והוא מצליח לשמור על בריאות טובה גם בגילו המופלג.
הרבה שאלות. באמת הרבהכל סיפור חיים במחקר האורך שלנו מבוסס על בריאות המשתתף או המשתתפת ועל הרגליהם. הוא משרטט מפה של העובדות הגופניות וההתנהגותיות בחייהם לאורך זמן. כדי לספר את הסיפור השלם של בריאות המשתתפים אנו אוספים בקביעות מידע על משתנים שונים: המשקל והיקף הפעילות הגופנית, הרגלי העישון והשתייה, רמות הכולסטרול, ניתוחים, סיבוכים. כל התיק הרפואי. אנחנו מתעדים גם עובדות בסיסיות אחרות, כגון מצבם התעסוקתי, מספר חבריהם הקרובים, תחביביהם ופעילויותיהם בשעות הפנאי. במישור העמוק יותר אנו שואלים שאלות שיבחנו את ניסיונם הסובייקטיבי ואת ההיבטים בחייהם שקשה יותר לכמת. אנחנו שואלים על שביעות הרצון בעבודה ובנישואים, על שיטות לפתרון קונפליקטים, על ההשפעה הפסיכולוגית של נישואים וגירושים, לידות ומיתות. אנחנו שואלים על זיכרונותיהם החמים ביותר מהאמהות והאבות שלהם, על הקשרים הרגשיים שלהם (או היעדרם) עם אחים ואחיות. אנו מבקשים מהם לתאר בפירוט את רגעי השפל של חייהם ולספר לנו למי, אם בכלל, יוכלו להתקשר אם יתעוררו מפוחדים באמצע הלילה.
אנו בוחנים את אמונותיהם הרוחניות ואת העדפותיהם הפוליטיות, אם הם פוקדים את הכנסייה ובאיזו תדירות, מה מידת השתתפותם בפעילויות קהילתיות, מה יעדיהם בחיים ומה מדאיג אותם. רוב המשתתפים שלנו השתתפו במלחמה, נלחמו והרגו וראו את חבריהם נהרגים. יש לנו תיאורים ממקור ראשון של החוויות האלה, כמו גם הרהורים בעקבותיהן.
מדי שנתיים אנחנו שולחים להם שאלונים ארוכים, שכוללים מקום לתשובות אישיות ופתוחות. מדי חמש שנים אנו אוספים נתונים רפואיים מלאים מרופאיהם. מדי 15 שנה לערך אנחנו נפגשים איתם פנים אל פנים, למשל על מרפסת בפלורידה, או בבית קפה בצפון ויסקונסין. אנו רושמים הערות על המראה ועל ההתנהגות שלהם, על רמת קשר העין שהם יוצרים, על בגדיהם ועל תנאי חייהם.
אנו יודעים מי נהיה אלכוהוליסט ומי מצוי בגמילה. מי הצביע לרייגן, מי לניקסון ומי לג'ון קנדי. למעשה, לפני שתיקיו של קנדי נרכשו בידי ספריית קנדי, ידענו למי הצביע קנדי עצמו, מפני שהוא היה אחד המשתתפים שלנו.
תמיד שאלנו מה שלום הילדים, אם יש כאלה. כיום אנו שואלים את הילדים עצמם — נשים וגברים מדור הבייבי בום — ויום אחד אנחנו מקווים לשאול את הילדים של הילדים האלה.
יש לנו דגימות דם, דגימות דנ"א וחבילות שלמות של דוחות אק"ג, בדיקות MRI, אא"ג ושאר בדיקות של דימות פעילות מוחית. יש בידינו 25 מוחות ממשיים, שנתרמו בידי משתתפים באקט אחרון של נדיבות לב.
מה שאין בידינו לדעת הוא איך ישמשו הממצאים הללו במחקרים עתידיים, או אפילו אם ישתמשו בהם. המדע, בדומה לתרבות, מתפתח תמיד, ואף על פי שרוב הנתונים שנאספו במחקר בעבר היו מועילים, היו גם משתנים שנמדדו בקפידה בתחילת הדרך, אך נחקרו רק בשל התבססות על הנחות שגויות מאוד.
למשל, ב־1938, סוג הגוף נחשב לגורם מנבא חשוב של אינטליגנציה ואפילו של שביעות רצון בחיים (מֶזוֹמוֹרפים — אנשים בעלי גוף אתלטי — נחשבו לבעלי יתרונות ברוב התחומים). סברו כי צורת הגולגולת והבליטות בה מעידות על היכולות האישיות והמנטליות. מסיבות שאינן ידועות לנו, אחת השאלות שנשאלו בריאיון ההיכרות הראשוני היתה, "האם אתה רגיש לדגדוגים?" ובמשך 40 שנה המשכנו לשאול את זה, ליתר ביטחון.
מקץ שמונה עשורים של מחקר, במבט לאחור, כיום אנו יודעים שהרעיונות האלה נעים בין המגוחך משהו לבין שגוי מיסודו. אפשר, או אפילו סביר, שחלק מן הנתונים שאנו אוספים היום יִקצרו מבוכה דומה בעוד 80 שנה.
הנקודה היא שכל מחקר הוא תוצר של זמנו ושל בני האדם המנהלים אותו. במקרה של מחקר הרווארד, רוב בני האדם האלה היו לבנים, בגיל העמידה, משכילים, הטרוסקסואלים וזכרים. בגלל ההטיות התרבותיות וההרכב הלבן כמעט לגמרי הן של בוסטון, הן של אוניברסיטת הרווארד ב־1938, מייסדי המחקר צעדו בנתיב הנוח וחקרו גברים לבנים אחרים. זהו סיפור שגור, שמחקר הרווארד צריך להתמודד עמו גם בשעה שאנו פועלים לתקן את המצב. ואף על פי שיש ממצאים שתקפים רק לאחת הקבוצות שבהן החל המחקר בשנות ה־30 של המאה ה־20 או לשתיהן, הממצאים הצרים האלה אינם מופיעים בספר זה. למרבה המזל, ביכולתנו להשוות את הממצאים מהמדגם המקורי של מחקר הרווארד עם המדגם המורחב שלנו (הכולל רעיות, בנים ובנות של המשתתפים המקוריים) וגם עם מחקרים שכוללים אנשים מרקע תרבותי וכלכלי רחב יותר, או עם זהויות מגדריות ואתניות רחבות יותר. נשים כאן את הדגש על ממצאים שמחקרים אחרים מחזקים — ממצאים שנמצא כי הם נכונים לנשים, לאנשים לא־לבנים, לקהילת הלהטב"ק+, לטווח רחב של קבוצות סוציו־אקונומיות ברחבי העולם, ובעצם לכולנו. מטרת הספר הזה היא להציג את מה שלמדנו בנוגע למצב האנושי ולהראות לכם מה יש למחקר הרווארד לומר על חוויית החיים של בני אנוש.
מארק מלמד במכללה לנשים זה 25 שנה, ומדי שנה מבקשת קבוצה חדשה של סטודנטיות מבריקות ונלהבות להשתתף במחקר שהוא עורך על שלומוּת ועל התפתחות חייהם של אנשים על פני הזמן. אנאניה מהודו היתה אחת הסטודנטיות האלה.7 היא התעניינה במיוחד בקשרים בין מצוקה לבין שלומות בבגרות. מארק סיפר לה על הנתונים המקיפים שנאספו במסגרת מחקר הרווארד ממאות אנשים לכל אורך חייהם הבוגרים. אבל הם היו גברים לבנים, שנולדו יותר משבעה עשורים לפניה. אנאניה תהתה בקול מה תוכל ללמוד מחייהם של אנשים שונים כל כך ממנה — במיוחד כשמדובר בגברים לבנים זקנים שנולדו לפני המון זמן.
מארק הציע שתקדיש סוף שבוע לקריאת התיקים של משתתף אחד בלבד במחקר הרווארד, והם יוכלו לדבר שוב בשבוע שלאחר מכן. אנאניה הגיעה לפגישה הבאה חדורת התלהבות, ועוד לפני שמארק הספיק לשאול, אמרה שהיא רוצה לערוך את המחקר שלה על הגברים במחקר הרווארד. מה ששכנע אותה היה עושר החיים המתועדים בתיקים שקראה. אף על פי שהנתונים הספציפיים של החיים המסוימים שקראה עליהם היו שונים כל כך משלה במובנים כה רבים — היא קראה על אדם שהתבגר ביבשת אחרת, חי את חייו בעור לבן ולא בעור חום, הזדהה כגבר ולא כאישה, לא למד באוניברסיטה — אנאניה זיהתה בבואות של עצמה בחוויות ובאתגרים הפסיכולוגיים שתיאר.
הסיפור הזה חוזר על עצמו כמעט מדי שנה, ואפילו עוד יותר בשנים האחרונות, שבהן תחום הפסיכולוגיה והעולם שמעבר לו טרודים בהבדלים משמעותיים ומתמשכים בין רקעים אתניים ותרבותיים שונים. בוב עצמו חווה היסוס דומה כשהתבקש לראשונה להצטרף למחקר הרווארד כמנהלו החדש. גם לו היו ספקות באשר לרלוונטיות של החיים הללו ולחלק משיטות המחקר המוזרות משהו הנהוגות בו. הוא הקדיש סוף שבוע לקריאת אחדים מן התיקים ונשבה מיד בקסמם, בדיוק כמו שקרה לאנאניה. וכפי שאנו מקווים שיקרה גם לכם.
עברו 100 שנים מאז נולדו המשתתפים הראשונים שלנו, אבל בני אדם הם עדיין מורכבים כתמיד, והעבודה לעולם אינה נגמרת. מחקר הרווארד ממשיך להתקדם לעשור הבא, ואנחנו מוסיפים לזקק ולהרחיב את אוסף המידע שלנו על בסיס הרעיון שכל נתון, כל שיקוף אישי או הרגשה בהווה, יוצרים תמונה שלמה יותר של המצב האנושי ועשויים לעזור בעתיד לענות על שאלות שאיננו מסוגלים לחזות כיום. כמובן, שום תמונה של חיי אנוש לא תהיה שלמה לעולם.
אבל אנו מקווים שתצעדו איתנו בשעה שנצלול אל תוך כמה מן השאלות החמקמקות ביותר על התפתחותם של בני אדם. למשל: מדוע נראה כי מערכות יחסים הן המפתח לחיים טובים? אילו גורמים בילדות המוקדמת מעצבים את הבריאות הגופנית והנפשית באמצע החיים ובסופם? אילו גורמים מתקשרים בצורה המובהקת ביותר עם תוחלת חיים ארוכה? או עם מערכות יחסים בריאוֹת? בקצרה...
מה עושה חיים לטובים?כששואלים אנשים מה הם רוצים מהחיים, אחד הדברים שרבים מהם אומרים הוא שהם פשוט רוצים "להיות מאושרים". אם להודות על האמת, גם בוב עצמו עשוי לענות על השאלה הזאת באותו האופן. התשובה אמנם מעורפלת ביותר, אך בה בעת היא גם אומרת הכול. מארק ודאי היה חושב על זה לרגע ואז אומר, "זה יותר מזה".
אבל מה פירושו של אושר? כיצד הוא נראה בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו?
אחת הדרכים לענות על השאלה הזאת היא פשוט לשאול אנשים מה עושה אותם מאושרים ולחפש קווים משותפים. אבל כפי שנראה, יש אמת קשה אחת שלכולנו מוטב להשלים עמה, והיא שאנשים ממש לא יודעים מה טוב בשבילם. נגיע לזה בהמשך.
אבל יש משהו חשוב יותר מהאופן שבו היו אנשים עונים על השאלה הזאת, והוא כל המיתוסים, המדוברים ושאינם מדוברים, על מרכיביהם של חיים מאושרים. יש רבים כאלה, אך המרכזי שבהם הוא הרעיון שניתן להשיג אושר. כאילו מדובר בפרס שאפשר למסגר ולתלות על הקיר. או כאילו היה איזה יעד, שלאחר שצולחים את כל המכשולים שבדרך ומגיעים אליו סוף כל סוף, אפשר להיאחז בו למשך שארית החיים.
מובן שזה לא עובד כך.
לפני יותר מ־2,000 שנה השתמש אריסטו במונח שעדיין נמצא בשימוש נרחב בפסיכולוגיה בימינו: אאוּדימוֹניה. הכוונה למצב של שלומוּת עמוקה, שבו אדם מרגיש שלחייו יש משמעות ותכלית. לא פעם מנגידים אותו להֶדוֹניה (מקור המילה הדוניזם, או נהנתנות), שפירושה האושר החולף שמקורו בתענוגות שונים. במילים אחרות, אם אושר הדוניסטי הוא מה שאנו מתכוונים אליו כשאנחנו מדברים על בילוי או על כיף, אזי אושר אאודימוני הוא מה שאנו מתכוונים אליו כשאנחנו אומרים שהחיים טובים. הכוונה היא למובן שבו, מעבר לרגע הזה ובלי קשר למידת ההנאה או האומללות שיש בו, חיינו שווים משהו ויש בהם ערך רב עבורנו. שלומות מסוג זה יכולה לעמוד בעליות כמו גם במורדות.
אל דאגה, לא נחזור שוב ושוב על הביטוי "האושר האאודימוני". אבל בואו נדבר בקיצור על מה שכן נאמר ועל משמעותו.
יש פסיכולוגים שמתנגדים לשימוש במילה "אושר", מפני שמשמעה יכול להיות כל דבר — החל בעונג זמני וכלה במובן כמעט מיתי של תכלית אאודימונית שמעטים בלבד זוכים להשיג במציאות. לפיכך, במקום אושר, התמלאה הספרות הפופולרית במונחים מרובי ניואנסים יותר, כגון "שלומות", "רווחה נפשית", "גדילה" ו"שגשוג". אנו משתמשים במונחים הללו בספר. מארק אוהב במיוחד את "גדילה" ו"שגשוג", שכן הם מתייחסים לתהליך פעיל וקבוע ולא למצב רוח בלבד. ובכל זאת, נמשיך להשתמש לפעמים ב"אושר" פשוט מפני שכך אנשים מדברים על חייהם. אף אחד אינו שואל, "איך השגשוג שלך?" אנחנו אומרים, "אתה מאושר?" או "את מאושרת?" ושמנו לב שכך שנינו מדברים על תחום המחקר שלנו במסגרת שיחה יומיומית. אנחנו מדברים על בריאות ואושר, על משמעות ותכלית. אבל אנו מתכוונים לאושר אאודימוני. ולמרות אי־הוודאות האופפת את המילה "אושר", כשמפסיקים לחשוב על משמעותה האמיתית, מדובר במונח שטבעי להשתמש בו. כשבני זוג מספרים על נכדם החדש ואומרים, "אנחנו מאושרים מאוד", או כשמישהו בטיפול מתאר את נישואיו כ"לא מאושרים", ברור שהכוונה היא לאיכות מתמשכת בחיים ולא להרגשה חולפת גרידא. ברוח זו בדיוק אנו משתמשים במונח "אושר" בספר.
מנתונים לחיי היומיוםאולי אתם תוהים כיצד יש ביכולתנו להיות בטוחים כל כך שמערכות יחסים ממלאות תפקיד כה מרכזי בבריאותנו ובאושרנו. איך אפשר להפריד מערכות יחסים משיקולים כלכליים, ממזל טוב או רע, מילדות קשה או מאוסף שלם של נסיבות חשובות שמשפיעות על הרגשתנו מיום ליום? האם באמת אפשר לענות על השאלה, מה עושה חיים לטובים?
אחרי שחקרנו מאות תקופות חיים שלמות, אנחנו יכולים לאשר את מה שכולנו כבר יודעים עמוק בפנים — טווח עצום של גורמים תורם לאושרו של אדם. האיזון העדין בין שלל הגורמים האלה — כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים ובריאותיים — הוא מורכב וחובק־כול. רק לעתים רחוקות מאוד אפשר לטעון, מתוך שכנוע מוחלט, שגורם יחיד כלשהו מוביל לתוצאה יחידה כלשהי, ואנשים תמיד מפתיעים אותנו. ועם זאת, באמת יש תשובות לשאלה הזאת. כשבוחנים אותם סוגי הנתונים שוב ושוב לאורך זמן, תוך השוואה של מספר גדול של אנשים ומחקרים, מתחילים להגיח דפוסים, והגורמים המנבאים שגשוג אנושי מתבהרים. עם המנבאים הרבים של בריאות ואושר, מתזונה טובה, דרך פעילות גופנית ועד רמת ההכנסה, מערכות יחסים טובות לאורך החיים מתבלטות בכוחן ובעקביותן.
מחקר הרווארד אינו מחקר האורך היחיד בעולם המתפרש על פני עשרות שנים ועוסק בשגשוג הפסיכולוגי של בני אדם. אנו בוחנים בעקביות ובמתכוון מחקרים נוספים כדי לראות אם ממצאינו נותרים איתנים במקומות שונים ואצל סוגי אנשים שונים. כל מחקר מתאפיין בנטיות ייחודיות משלו, כך ששחזור הממצאים במחקרים מרובים טוען אותם בתוקף מדעי.
להלן כמה דוגמאות בולטות של מחקרי אורך אחרים המייצגים יחד עשרות אלפי אנשים:
מחקרי העוקבה הבריטיים (The British Cohort Studies) כוללים חמש קבוצות גדולות בעלות ייצוג כלל־ארצי (החל בבני דור הבייבי בום, שנולדו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ולאחרונה קבוצה של ילדים שנולדו בפתח האלף הנוכחי) ועוקבים אחריהם לכל אורך חייהם.8
מחקר האורך מילס (The Mills Longitudinal Study) עקב אחר קבוצה של נשים מאז תום לימודיהן בבית הספר התיכון ב־1958.
מחקר הבריאות וההתפתחות הרב־תחומי של דנידין (The Dunedin Multidisciplinary Health and Development Study) החל בחקירתם של 91 אחוז מן הילדים שנולדו בעיר הקטנה בניו זילנד ב־1972 וממשיך לעקוב אחריהם אל תוך גיל העמידה (ולאחרונה גם אחרי ילדיהם).9
מחקר האורך של קאואיי (The Kauai Longitudinal Study) נמשך שלושה עשורים והקיף את כל הילדים שנולדו באי קאואיי שבהוואי ב־1955. רובם היו ממוצא יפני, פיליפיני והוואִי.10
מחקר הבריאות, ההזדקנות והיחסים החברתיים של שיקגו (The Chicago Health, Aging, and Social Relations Study, ובקיצור CHASRS), שהחל ב־2002, חקר לעומק קבוצה מגוונת של גברים ונשים על פני יותר מעשור.11
מחקר ההזדקנות הבריאה בשכונות בעלות מִגוון לאורך החיים (The Healthy Aging in Neighborhoods of Diversity Across the Life Span, ובקיצור HANDLS) בחן את טבעם ואת מקורותיהם של הבדלים בבריאות באלפי מבוגרים שחורים ולבנים (בגילים 64-35) בבולטימור מאז 142004.
לבסוף, ב־1947 החל מחקר מועצת הסטודנטים (The Student Council Study), שעקב אחר חייהם של הנשים והגברים שנבחרו לכהן כנציגי הסטודנטים במועצות במכללות ברין מאר, האברפורד וסווארתמור. המחקר תוכנן בחלקו בידי החוקרים שפיתחו את מחקר הרווארד ונועד במפורש לחקור את ניסיונן של נשים, שלא נכללו במדגם המקורי של מחקר הרווארד. הוא נמשך יותר משלושה עשורים, ולאחרונה נמצאו החומרים הארכיוניים המקוריים ממנו. בגלל הקשר של מחקר מועצת הסטודנטים למחקר הרווארד, תזכו לפגוש כמה מן הנשים שהשתתפו בו בספר זה.13
כל המחקרים הללו, כמו גם מחקר הרווארד, מעידים על חשיבותם של קשרים אנושיים. הם מראים כי אנשים שמחוברים יותר למשפחה, לחברים ולקהילה הם מאושרים יותר ובריאים יותר בגופם מאנשים המחוברים אליהם פחות. אנשים שחווים בידוד גדול מהרצוי להם מגלים שבריאותם מידרדרת מוקדם יותר מאנשים שמרגישים מחוברים לאחרים. חייהם של אנשים בודדים הם קצרים יותר. למרבה הצער, תחושת הניתוק הזאת מהזולת גדלה והולכת ברחבי העולם. בערך אחד מכל ארבעה אמריקאים מדווח על תחושת בדידות — יותר מ־60 מיליון איש. בסין, בדידות בקרב אנשים מבוגרים יותר נמצאת בעלייה משמעותית בשנים האחרונות,14 ובבריטניה מונתה שרה לענייני בדידות כדי לטפל בסוגיה שהפכה לאתגר משמעותי לבריאות הציבור.
אלה השכנים שלנו, הילדים שלנו, אנחנו עצמנו. יש לתופעה הזאת אוסף שלם של סיבות — חברתיות, כלכליות וטכנולוגיות. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו, הנתונים אומרים בצורה ברורה ומוחלטת: צל הבדידות והניתוק החברתי רודף את עולמנו המודרני ה"מקושר".
אולי אתם שואלים ברגע זה אם באמת תוכלו לעשות משהו בנוגע לחייכם. האם התכונות שעושות אותנו ליצורים חברותיים או לביישנים פשוט צרובות באישיות שלנו? האם נגזר גורלנו להיות נאהבים או בודדים, מאושרים או אומללים? האם חוויות הילדות שלנו מגדירות אותנו לנצח? פעמים רבות שואלים אותנו שאלות כאלה. בעיקרו של דבר, רובן מתכנסות לפחד הבא: האם כבר מאוחר מדי בשבילי?
החוקרים במחקר הרווארד עבדו קשה כדי לענות על השאלה הזאת. המנהל הקודם של המחקר, ג'ורג' ויילאנט, הקדיש חלק ניכר מהקריירה שלו לחקירת השאלה אם הדרכים שבהן אנשים מגיבים לאתגרים בחיים — דרכי ההתמודדות שלהם — עשויות להשתנות. בזכות עבודותיהם של ג'ורג' ושל אחרים, אנו יכולים לומר כי התשובה לשאלה העיקשת, האם כבר מאוחר מדי בשבילי? היא לא מוחלט.
לעולם לא מאוחר מדי. נכון שהגנים וחוויות החיים שלנו מעצבים את האופן שבו אנו רואים את העולם, את האינטראקציה שלנו עם הזולת ואת האופן שבו אנו מגיבים לרגשות שליליים. ונכון בלי צל של ספק שהזדמנויות להתקדמות כלכלית וכבוד אנושי בסיסי אינם דבר שניתן שווה בשווה לכולם ושיש מי שנולדים לתוך מצבים ברורים של אפליה וקיפוח. אבל הדרכים שנצעד בהן בעולם אינן חקוקות בסלע. אולי אפשר לומר שהן חרוטות בחול. ילדותנו איננה הגורל שלנו. נטייתנו הטבעית איננה הגורל שלנו. השכונה שגדלנו בה איננה הגורל שלנו. המחקר מראה זאת בבירור. שום דבר שקרה בחיינו אינו מונע מאיתנו להתחבר עם אחרים, לשגשג או להיות מאושרים. לעתים תכופות, אנשים חושבים שמרגע שמגיעים לבגרות, נגמר המשחק — החיים ודרך החיים נקבעו לעד. אבל מסקירת כלל המחקר בהתפתחות מבוגרים, מתברר שזה פשוט אינו נכון. שינוי משמעותי בהחלט אפשרי.15
לפני רגע השתמשנו במשפט מסוים. דיברנו על אנשים שחווים בידוד גדול מהרצוי להם. לא סתם התנסחנו כך. בדידות אינה רק הפרדה פיזית מאחרים. מספר האנשים שאנו מכירים אינו קובע בהכרח את חוויית החיבור או הבדידות שלנו. גם לא אופן המגורים או המצב המשפחתי. אפשר להיות בודדים בתוך קהל רב. אפשר להיות בודדים בנישואים.16 למעשה אנו יודעים שנישואים רוויי קונפליקטים, שאין בהם כמעט חיבה, עלולים להזיק לבריאות יותר מגירושים.
מה שחשוב הוא איכות מערכות היחסים. במילים פשוטות, החיים בתוך מערכות יחסים חמימות שומרים על הנפש ועל הגוף גם יחד.
המושג הזה של שמירה הוא חשוב. החיים קשים ולפעמים הם מתנפלים עלינו ותוקפים אותנו חזיתית. מערכות יחסים חמימות וקרובות שומרות עלינו מפני אבני הקלע והחצים של החיים וההזדקנות.
לאחר שעקבנו אחרי האנשים במחקר הרווארד עד לתוך שנות ה־80 לחייהם, רצינו לחזור ולבחון אותם כפי שהיו בגיל העמידה כדי לראות אם נצליח לחזות מי עתיד להיות מאושר ובריא בגיל גבורות ומי לא. אספנו יחד את כל הידוע לנו עליהם בגיל 50 ומצאנו שלא רמות הכולסטרול שלהם בגיל זה ניבאו כיצד הם עתידים להזדקן, אלא מידת שביעות הרצון שלהם במערכות היחסים בחייהם. האנשים שהיו שבעי רצון ביותר במערכות היחסים שלהם בגיל 50 היו הבריאים ביותר (נפשית וגופנית) בגיל 1780.
ככל שהוספנו לחקור בדבר, הראיות הוסיפו להצטבר. הגברים והנשים שהיו בזוגיות מאושרת דיווחו בשנות ה־80 לחייהם כי בימים שבהם חוו כאב פיזי חזק יותר, מצב רוחם נשאר מרומם כשהיה. אבל אנשים במערכות יחסים לא מאושרות דיווחו שכאשר חוו כאב גופני, מצב רוחם הידרדר, כך שהם חוו גם כאב רגשי.18 מחקרים אחרים הגיעו למסקנות דומות באשר לתפקיד החשוב שממלאות מערכות יחסים. להלן כמה דוגמאות שהן אבני בוחן מתוך אחדים ממחקרי האורך שהוזכרו לעיל:19
מחקר HANDLS מצא בקבוצה של 3,720 מבוגרים שחורים ולבנים (בגילי 64-35) כי משתתפים שדיווחו על קבלת תמיכה חברתית רבה יותר דיווחו גם על רמות דיכאון נמוכות יותר.
במחקר CHASRS, מחקר מייצג בקרב תושבי שיקגו, משתתפים שהיו במערכות יחסים מספקות דיווחו על רמות אושר גבוהות יותר.
במחקר שנערך בדנידין שבניו זילנד, קשרים חברתיים בגיל ההתבגרות ניבאו שלומוּת בבגרות טוב יותר מהישגים אקדמיים.
הרשימה נמשכת. אבל מובן שהמדע איננו תחום הידע האנושי היחיד שיש לו מה לומר על החיים הטובים. למעשה המדע הוא המצטרף החדש לחבורה.
הקדמונים הקדימו אותנוזה אלפי שנים שפילוסופים ודתות טוענים כי מערכות יחסים בריאות טובות לנו. במובן מסוים, מדהים לגלות כי לכל אורך ההיסטוריה, אנשים שמנסים להבין את חיינו מגיעים בדיוק לאותן מסקנות. אבל זה הגיוני. אף על פי שהטכנולוגיות והתרבויות מוסיפות להשתנות — ובימינו, בקצב מהיר מאי־פעם — היבטים יסודיים בחוויה האנושית נותרים כמות שהיו. כשאריסטו פיתח את רעיון האאודימוניה, הוא אמנם ביסס את תצפיותיו על העולם, אבל גם על רגשותיו שלו — ואלה אותם רגשות שאנו חווים כיום. כשלאוּ דזה אמר לפני יותר מ־2,400 שנה, "ככל שאתה מעניק יותר לאחרים, כך גדל השפע שהוא מנת חלקך", הוא זיהה פרדוקס שקיים גם כיום. הם חיו בזמנים אחרים, אך עולמם הוא עדיין עולמנו. חוכמתם היא מורשתנו, ועלינו לנצל אותה.
אנו מציינים את המקבילות האלה מחוכמת הקדמונים כדי להעמיד את המדע בהקשר רחב יותר ולהאיר את המשמעות הנצחית הטמונה בשאלות ובממצאים שלנו. להוציא כמה יוצאי דופן, המדע לא גילה עניין רב בקדמונים או בחוכמת הדורות. הוא יצא לדרכו העצמאית לאחר תקופת הנאורות והיה כמו גיבור צעיר היוצא למסע לבקש את הידע והאמת. גם אם נדרשו לנו מאות שנים לשם כך, אנו מתקרבים כיום לסגירת מעגל בתחום הרווחה הנפשית שלנו. הידע האנושי מדביק סוף כל סוף את החוכמה הקדמונית שעמדה במבחן הזמן.
נתיב הגילוי המשובשיום אחר יום, שנינו באים לעבודה כדי לנסות לענות על השאלה מה עושה חיים לטובים. לאורך השנים היו כמה תוצאות שהפתיעו אותנו. היו לנו הנחות שהתבדו. היו דברים שהנחנו כי אינם נכונים והתבררו כנכונים. בפרקים הבאים נחלוק איתכם את כל הדברים האלה — או רבים מהם.
בחמשת הפרקים הבאים נחקור את טבען הבסיסי של מערכות יחסים ונפרט כיצד ניתן ליישם את הלקחים החשובים ביותר שבספר. נספר לכם כיצד זיהוי מיקומכם בחיים — באיזו נקודה אתם נמצאים בחייכם — עשוי לעזור לכם למצוא משמעות ואושר מיום ליום. נדון במושג החשוב להפליא של כושר חברתי ומדוע נודעת לו משמעות שאינה נופלת מזו של כושר גופני. נחקור כיצד סקרנות וקשב עשויים לשפר מערכות יחסים ואת השלומות ונציע כמה אסטרטגיות להתמודדות עם העובדה שמערכות יחסים גם מציבות בפנינו אחדים מן האתגרים הגדולים בחיינו.
בפרקים שאחריהם ניכנס בעובי הקורה של מערכות יחסים מסוגים שונים, החל בשאלה מה חשוב באינטימיות ארוכת טווח, דרך האופן שבו חוויות מוקדמות במשפחה משפיעות על הרווחה הנפשית ומה אפשר לעשות בנוגע לכך, וההזדמנויות שלא פעם מתעלמים מהן לפתח קשרים במקום העבודה, וכלה בתועלת המפתיעה שיש בכל סוגי החברויות. לכל אורך הדרך נשתף אתכם במדע שהתובנות האלה מתבססות עליו ונשמע מהמשתתפים במחקר הרווארד כיצד מילאו כל הדברים האלה תפקיד בחייהם, בזמן אמת, במשך כמעט 100 שנה.
בתפקידינו כמנהל וכמנהל השותף של מחקר הרווארד, הקדשנו את חיינו לו ולְמה שהוא יכול ללמד אותנו על אושר. המשיכה למסתרי המצב האנושי היא לנו ברכה וקללה גם יחד. בוב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי ומבלה שעות רבות ביום בשיחה עם אנשים אחרים על העניינים המעסיקים אותם ברובד העמוק ביותר. נוסף על ניהול מחקר הרווארד, הוא מלמד פסיכיאטרים צעירים כיצד לטפל. הוא נשוי זה 35 שנה, יש לו שני בנים בוגרים, והוא מקדיש רבות משעות הפנאי שלו לישיבה על כרית מדיטציה וללימוד ותרגול של זן־בודהיזם. מארק הוא פסיכולוג קליני ומרצה, שמלמד ומכשיר פסיכולוגים וחוקרים חדשים זה 30 שנה. גם הוא מטפל פעיל, נשוי זה שנים רבות ואב לשני בנים. כאוהד ספורט שרוף, לא פעם הוא מתחבר עם אחרים על מגרש הטניס בשעות הפנאי שלו (בימי עלומיו הוא התחבר עם אחרים על מגרש הכדורסל).
שיתוף הפעולה המחקרי והחברות בינינו החלו לפני כמעט 30 שנה. נפגשנו במרכז לבריאות הנפש של מסצ'וסטס, ארגון קהילתי איקוני ששנינו עבדנו בו עם אנשים שהתמודדו עם מחלות נפש בסביבה של קיפוח חברתי וכלכלי עמוק. שנינו הרגשנו אז כי עלינו להבין את חוויותיהם של אנשים שבאים מרקע שונה מאוד משלנו בעבודתנו הקלינית כמו גם בעבודת המחקר שלנו, שעסקה בחיים לאורך זמן.
30 שנה חלפו, ואנחנו עדיין חברים ועדיין משתפים פעולה במחקר. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להנחות את האוצר האדיר של סיפורי חיים המצויים במחקר הרווארד אל תוך המאה השנייה לקיומו. במהלך ההתוודעות אל האנשים הללו ואל בני משפחותיהם למדנו גם לקחים חשובים הנוגעים לנו עצמנו ולאופן שבו אנו מנהלים את חיינו. ספר זה הוא ניסיון לחלוק איתכם את הלקחים הללו ולשתף אתכם במתנה היקרה מפז שהעניקו המשתתפים במחקר הרווארד לעולם. אחרי הכול, הם לא הסכימו להשתתף במחקר רק לטובתם של חוקרים כמונו. הם עשו זאת למען כולם, בכל מקום. חייהם הם לבו הפועם של הספר הזה.
כבר זכינו לראות את פירותיהן של התובנות הללו בעולם. בשנות עבודתנו במחקר הרווארד נשאנו מאות הרצאות על הממצאים שנחלוק איתכם בפרקים הבאים וכינסנו את כל מה שלמדנו בקרן לחקר החיים שהקמנו. הקרן היא ארגון ללא מטרות רווח שמוקדש לחילוץ חוכמת פיתוח החיים מכתבי העת האקדמיים והפיכתה לכלים שאנשים יוכלו להיטיב בעזרתם את חייהם. שוב ושוב פנו אלינו אנשים לאחר הרצאות וסדנאות שהעברנו ואמרו כי הם חשים הקלה רבה למשמע הדברים שלמדנו, משום שיש דבר אחד שהלקחים האלה מבהירים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אחרי ככלות הכול, החיים הטובים אינם נמצאים תמיד מחוץ להישג ידנו. הם אינם ממתינים לנו בעתיד הרחוק, לאחר שנצליח בקריירה החלומית שלנו. הם אינם מתוכנתים להתניע מיד אחרי שצוברים איזה סכום כסף גדול. החיים הטובים נמצאים ממש מולנו, לפעמים במרחק יד מושטת. והם מתחילים עכשיו.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.