היונה הצחורה של קורדובה

פרק א‘

1

לפני שנסע, החליט בכל זאת להתקשר לדודה. בכלל, הוא תמיד היה הראשון להושיט יד לשלום. עכשיו הכי חשוב היה לדבר בלי התרפסויות ובלי פוצי־מוצי, ולהתנהג כאילו אין שום ריב – סתם שטויות, חילוקי דעות, בקטנה...

"אז מה את אומרת,״ הוא שאל, "מה להביא לך? קסטניואֵלאס?"*

"תלך לעזאזל!״ נשמעה תשובתה המלוטשת. אבל בקולה אפשר היה לשמוע שביעות־רצון מסוימת: הוא התקשר. התקשר, למרות הכול, ולא התעופף לשקשק לו אי־שם בכנפיים בלי להגיד שלום.

"אז אולי מניפה? מה אומרת, ז'וּקָה?" – הוא חייך לתוך השפופרת, מדמיין את פניה האריסטוקרטיות, את אפּה הנשרי, בתוך ההילה העוממת של שׂערה הכחלחל. "נדביק לך איזה נקודת חן ככה על הלחי, ואז את יוצאת לך למרפסת של המושב־זקנים שלך – יושבת, נחה, כמו איזה מאחה,2 באימא שלי.״

"אני לא צריכה ממך שום דבר!" – ענתה הדודה בטון עיקש.

"אפילו ככה?" – הוא היה נוח ומפויס כמו יונה תמה. "בסדר, בס־דר... אם ככה, אני אביא לך מטאטא ספרדי.״

"מה פתאום ספרדי?" – המהמה הדודה. ונפלה בפח.

"למה, על איזה מטאטאים אתם מתעופפות שמה?" – הוא קרא בעליצות, כמו אז, כשהיה ילד, כשאתה מחרטט איזה פראייר ומתחיל לקפוץ מסביב ולצרוח: 'עב־דתי עלי־ך!'

היא טרקה את השפופרת, אבל זה כבר לא היה ריב, סתם, עוד יום שעבר ועוד ים שסער, ואפשר היה לנסוע בלב שקט – מה גם שביום לפני שהסתכסכו הוא עבר בשוק ומילא את המקרר שלה עד להתפקע.

נשאר רק לסגור פינה מסוימת באיזה עניין, שעל בניית עלילתו ופיתוחה, על עיטורי פרטיו וערבסקות דקדוקיו הוא שקד זה שלוש שנים.

ומחר עם זריחה, בבוקר־בבוקר, על רקע תפאורת הטורקיז, תיוולד מקצף הים (קצף של ספא ושל נופש, יש לציין) ונוס חדשה בחתימת ידו שלו: אבחת־ידו האחרונה של מנצח, אקורד מלא פאתוס בסופה של סימפוניה.

לאט ובלי חיפזון ארז קורדובין את המזוודה החביבה עליו, מזוודת עור בגון הזית – לא גדולה, אך בעלת קיבולת נחמדה למדי, כאמתחתו של חייל: אתה דוחס אותה עד קצה גבול היכולת, עד האוי־אוי־אוי ועד בכלל, כמו שהיה אומר דוד סיוֹמה – וראה זה פלא, הנעל השנייה בכל זאת נכנסת...

כשהיה מתכונן לנסוע, תמיד תכנן את האאוטפיט שלו לכל פרטיו. הוא התעכב על החולצות, החליף את זו שבגון השמנת בחברתה הכחולה, ומצרור העניבות שבארון שלף עניבה שתתאים לה – עניבת תכלת כהה ממשי... וכמובן, החפתים – איך אפשר בלי חפתים. הזוג ההוא, שקיבל במתנה מאירינה. וגם האחר, שקיבל במתנה ממרגו – לזאת יש עין חדה.

יפה. עכשיו המומחה לבוש לתפארת לכל חמשת ימי הפרויקט הספרדי.

המילה "מומחה", שקורדובין הגה בליבו, בידרה אותו עד כדי כך, שהוא פרץ בצחוק אדיר, ואפילו נפל אפיים על הספה, לצד המזוודה הפתוחה, וצחק בקול רם ובהנאה גלויה במשך כשתי דקות. הצחוק שלו היה מידבק יותר מכול כשהיה צוחק לבדו.

הוא המשיך לצחוק, התגלגל עד קצה הספה, שמט את עצמו למטה, שלף את מגירתו התחתונה של ארון הבגדים, חיטט בין התחתונים והגרביים המקומטים שהיו בה והוציא אקדח.

היה זה גלוק פשוט ונוח לתפעול של חברת קולט, בעל נעילה אוטומטית ורֶתע מתון וחלק. חוץ מזה, בעזרת סיכה או מסמר היה אפשר לפרק אותו בתוך דקה.

בוא נקווה, חביבי, שמחר במשך כל הפגישה החשובה תישן שנת ישרים בתוך המזוודה.

מאוחר בערב נכנס קורדובין למכוניתו ויצא מירושלים לכיוון ים המלח.

הוא לא אהב לרדת בחושך בעיקולי הלולאות האלה, אבל לא מזמן הרחיבו את הכביש, ובחלקו אף הותקנה תאורה, והגבעות המדובָּשות, שבימים עברו היו סוגרות עליך מכל עבר וסוחטות אותך אל תוך משפך המדבר, נסוגו עכשיו, כאילו בעל־כורחן.

אך מעבר לצומת, אחרי תחנת הדלק, במקום שהכביש פונה ימינה ועובר לאורך הים, נגמרה התאורה, וחשכת המוות התפוחה ממלח – אותה חשכה שיש רק על־יד הים, הים הזה – שוב התנפלה עליו והכתה אותו בסנוורי המכוניות מן הנתיב הנגדי. מימינו נערמו בקדרותם סלעיה השחורים של קומראן, משמאלו הסתמן מרבד של מלח שחור ובו הבזק־פתע של אספלט, ומעברו האחר של המרבד בצבצו דִּמְעות אורותיו של החוף הירדני...

כעבור כארבעים דקות המריא מתוך העלטה שלמטה ונפוץ באור יקרות צביר כוכבים חגיגי: מתחם עין־בוקק, על מלונותיו, מרפאותיו, מסעדותיו וחנויותיו הקטנות והמטריפות – סטנדרטים גבוהים לתיירים, וגם מַחֲסֶה לַשְׁפַנִּים. והלאה משם, בבדידות קורנת, במרחק־מה מכפר הנופש, פרשׂ לחוף הים את סיפוניו הלבנים והמוארים מְלון הענק "נירוונה", אשר בחדרו החמש־מאות ושלושה־עשר אירינה, ככל הנראה, כבר נמה את שנתה.

היא הייתה היחידה מכל הנשים שלו, שכמוהו בדיוק הייתה פורשת לישון, ושוב משכימה, עם קריאת הגבר, אילו רק יכלה – הֶרגל שהתגלה כלא נוח ביותר: הוא לא אהב לחלוק את שעות דמדומי הזריחה שלו עם איש, יהיה אשר יהיה, נָצַר את מטען כוחות השחר האלסטיים, כשלפניו יום רחב־ידיים, עיניו חדות ורעננות, קצות אצבעותיו רגישים כמו של פסנתרן, הראש מתקתק כמו מכונה משומנת, וההצלחה מאירה לו פנים בעשן האדים המיתמרים מעל ספל הקפה הראשון.

לעיתים קרובות, בשביל אותן שעות זריחה יקרות מפז היה נפרד מאירינה ונוסע לביתו בשעות הקטנות של הלילה.

קורדובין חנה בחניית המלון, הוציא את המזוודה מתא המטען ופנה ללכת אל להבי כנפיה של קרוסלת הסבסבת שבכניסה הראשית, לאט ובלי חיפזון, מושך את דקות בדידותו האחרונות.

"הלו, נרדמת?!" – נבח בבדיחות־הדעת על השומר האתיופי. "אני מכניס פה מטען חבלה קטן, סבבה?"

השומר התנער, זרק בו הבזק מלבנונית עיניו ומתח בעלטה את אקורדיון חיוכו החשדני:

"יאללה, יאללה..."

הם הכירו זה את זה בפָּנים. במלון הזה, שעמד הרחק מכפר הנופש והיה סואן ואווילי כעיר גדולה, הוא אהב לקבוע את פגישותיו העסקיות, את האחרונות והמסכמות שבהן – אותו אקורד החותם את הסימפוניה, שאליו בעל־העניין עוד היה צריך להיסחב בדרך לא פשוטה, בין שיני הסלעים התלויים מעל הים, שאורתודונט עצום ממדים חיזק בגשר וברשת.

כך נאה וכך יאה. איך היה אומר דוד סיוֹמה? "לא הולכת - לא אוכלת.״ (אם כי דוד סיוֹמה עצמו כבר לא היה הולכת בנעלו האורתופדית לשום מקום ובעד שום הון.)

והינה חדר חמש־מאות ושלוש־עשרה. זיווג קצר וחרישי של חור המנעול עם המפתח האלקטרוני שקורדובין השיג אצל פקידת הקבלה המנומנמת: תביני, אני לא רוצה להעיר את רעייתי, יש לה מיגרנות, המסכנה, והיא הולכת לישון מוקדם...

לא הייתה לו שום רעיה מימיו.

לא היו לה שום מיגרנות.

והוא התכוון להעיר אותה תכף ומייד.

אירינה ישְׁנה כהרגלה, מכורבלת בפקעת השמיכה כמו לַבַּנֶה בפיתה דרוזית. תמיד היא ככה: נצררת, נסגרת ומתחפרת, ועוד תוחבת את הקצוות בצדדים – אלף ארכיאולוגים לא יצליחו להוציא אותה.

הוא זרק את המזוודה ואת המעיל על הרצפה, תלש מעל רגליו – רגל ברגל – את נעלי־הספורט וצנח על המיטה לצידה, עודו לבוש בג'ינס – האֶחֶז נבלם בעיקוליו הגבנוניים של הרוכסן – ובגופייה.

אירינה התעוררה, ומייד שניהם התחילו להתעסק, מנסים להשתחרר זו משמיכתה וזה מבגדיו, נוהמים זה בפניו של זה:

"...אתה הבטחת לי, חוצפן אחד, הבטחת או לא הבטחת?..."

"...ואני הולך לקיים, 'אדם בנרתיק' שכמותֵך!..."

"...מה אתה מתנפל עליי כמו פרא אדם! חכה רגע, מה כל־כך קשה?..."

"...את לא מרגישה מה קשה?"

"...אויש, חתיכת גס רוח! נו חכה, תן לי רק..."

"...למה מי לא נותן לך? קבלי אחת... ועוד אחת... ועוד... ועוד... ועו־ו־ו־ד..."

...מבעד לדלתה הפתוחה של המרפסת הפגינה הלבנה הלימונית סולידריות עם קצב תנועותיו, ופעם הייתה ממריאה מעל המעקה בקריאת ה"בראבו!" המחוצפת ולטושת העיניים שלה, ופעם הייתה נוחתת, קודם לאט ובמתינות, ואחר־כך מהר יותר ויותר – כאילו נסחפה אחרי הנדנדה הזאת שהייתה חדשה בעיניה – פעם מגדילה ופעם מצמצמת את תנופת ההמראה והנחיתה. אך הינה היא קפאה בגובה עוצר־נשימה, תלויה על בלימה, כאילו זרקה מבט אחרון על מחוזות השמיים... ולפתע נעקרה ממקומה והחלה דוהרת, מאיצה עוד ועוד את הקצב, כמעט שנשארת בלי אוויר בתוך המרוץ הזה, עד שהחלה להיאנק, לפרפר ולבסוף עבר בה רעד של פורקן, והיא נאלמה דום ונתלתה באפיסת כוחות אי־שם בירכתי הרקיע...

...אחר־כך אירינה השתכשכה לה במקלחת, מחליפה מפעם לפעם את הזרם החם בקר (תכף היא תופיע במיטה, רטובה כמו פגר של טבוע, ועכשיו לך תחמם אותה עד שיֵצא כל המיץ – ממךָ, זאת אומרת), וקורדובין ניסה להתחקות אחרי תנועותיו המיקרוסקופיות של המאור החיווריין והמנומנם, שלפני רגעים אחדים היה שותפו לבכחנליה.

לבסוף הוא קם ויצא אל המרפסת.

מלון הענק היה שקוע בתרדמה מאובנת לחופה של ימת המלח המרצדת. למטה, מכותרת בדקלים, כִּכְנף פסנתר מלוטשת, השתרעה הבריכה, ובמימיה קיפצה לבנה שברירית וצהובה. במרחק כשלושים מטר מן הבריכה השתרע חוף הרחצה, ובו פירמידות פלסטיק פרוקות־רגליים של כורסאות וכיסאות נוח שקופלו למשך הלילה.

ריצודו הצונן של המלח אי־שם במרחק נסך דומיית קרח על הלילה הדומם, משהו מעין חג המולד, מעין ציפייה לניסים, לנפלאות ולמתנות.

ובכן, מי אמר "מתנות" ולא קיבל? מאחוריו נשמע קול ערני ורענן:

"נפלת על הראש? מה אתה יוצא ערום למרפסת? טיפת בושה, משהו? מסתובבים פה אנשים..."

לפעמים התחשק לו לא באמת לכבות אותה, אבל להחליש קצת את הווליום.

הוא סגר את דלת המרפסת, הגיף את הווילון והדליק את מנורת השולחן.

"הֶעֱלֵית קצת במשקל..." – הוא אמר בקול מהורהר, רובץ על הספה ובוחן את אירינה בחלוק המגבת הפתוח לרווחה. "זה דווקא מוצא חן בעיניי. עכשיו את דומה לדינה וֶרנִי.״

"מההה?! מיסְת הנקבה הזאת?"

"דִּגמנה למאיול. תעיפי רגע את החלוק האידיוטי הזה... יפה, ותסתובבי עם הגב. כן, אותן פרופורציות בדיוק. גב דק, אבל עם קו ירכיים בולט ואקספרסיבי. וגם המעבר בעלייה מהכתף לצוואר עכשיו כל־כך חלק... איי־איי־איי, איזה מודל! חבל רק שאלף שנה לא נגעתי בעיפרון."

היא פלטה צחקוק מהומהם, זרקה את עצמה לתוך כורסה עמוקה שעמדה לצד המיטה והושיטה את ידה אל חפיסת הסיגריות.

"אז יאללה, קדימה... ספר לי עוד משהו עליי.״

"שום בעיה! תסתכלי, כשאישה מוסיפה טיפה'לה במשקל, החזה שלה נהיה יותר שופע, יותר מלא חן וחסד... יותר מחויך. וגם צבע העור משתנה. שכבה עדינה של שומן תת־עורי נותנת לגוף גוון אצילי יותר, של פנינה. נוצרת מין... מין שקיפות כזאת של גלייז, את מבינה?"

הוא כבר היה מוכן לחטוף שעה-שעה וחצי של תנומה לפני הזריחה, אבל אירינה הציתה סיגריה והייתה רעננה ומלאת עזוז. בכל רגע היא שוב הייתה מסוגלת לקרוא לו אל הדגל. העיקר שלא תפצח בשיחת "יחסינו לאן״.

"וחוץ מזה את יודעת..." – הוא הפטיר, מפהק ונשכב על צידו, "הנדנוד הקצוב הזה של הירכיים, כשמסתכלים מאחורה ומלמעלה – אפשר פשוט להשתגע, ואם גם עם הידיים ככה..."

"קורדובין, יא נבלה!" – אירינה גהרה וזרקה עליו את חפיסת הסיגריות הריקה. "אתה פשוט סירנה חלקלקה ותחבלנית! פתיין זול, קזנובה אחד!"

"מַפְּתוֹם,״ מלמל קורדובין, נכנע לשינה הבלתי־נמנעת, "אני... פשוט... מאוהב..."

כל זה היה אמת לאמִתה. הוא אהב נשים. הוא באמת אהב נשים – את זריזות דעתן, את פיקחותן הארצית, את טביעת העין שלהן לפרטים הקטנים; הוא לא נלאה לחזור ולומר שאם האישה חכמה, היא מסוכנת יותר מגבר חכם. שהרי במקרה כזה על כושר האבחנה הרגיל נוספת גם רגישות אמוציונלית, חייתית ממש, והיא קולטת – בחוש, מעל הראש – את מה ששום היגיון לא יוכל לו.

הוא ניהל איתן יחסי ידידות, העדיף לעשות איתן עסקים, סמך יותר על חברותן, ובכלל, החשיב אותן לבני־אדם טובים יותר. לעיתים קרובות היה מעיד על עצמו: "אני בנאדם מאוד נשי.״ תמיד ידע לחמם כשצריך, ובכל אחת מצא ממה להתפעל וממה להתענג.

הוא התעורר כרגיל, בחמש ושלושים. כבר הרבה שנים היה מלאך אחד, נחוש וחסר־רחמים, פוצח בהשכמה אי־שם בקסרקטין של מעלה, ולא משנה איזה חלום ראה קורדובין או איזו עייפות הפילה אותו על הקרשים שעתיים קודם לכן, בחמש ושלושים בדיוק הוא היה מקבל עליו את הדין, פוקח את עיניו... פולט כמה קללות וגורר את עצמו למקלחת.

אבל לפני שזה קרה שוב הראו לו הלילה את החתכת־פח.

זה היה כאילו הוא קם ומזיז במאמץ רב את פלג גופו העליון (בחלומות האלה תמיד הכול מתבצע בסדרה מחויבת־המציאות של תנועות גוף מעיקות), מתיישב על המיטה, מפריד בקושי רב את עפעפיו... ורואה: על שולחן הקפה בחדר המלון – עומדת... ינעל דייינכ! זאת היא – החתכת־פח המצ'וקמקת... לא, הוא אומר לעצמו (הכול מתרחש לפי התסריט המשונן לעייפה של החלום הארור), זאת לא חתיכת פח, יא בהמה, זה גביע קידוש מכסף, פריט משפחתי עתיק, למרות שכֵּן, קצת מעוך מהצד. אבל זה בגלל שהוא נפל מהמשאית. וז'וקה היתומה (מלחמה, חורף, אווקואציה3) לא פחדה, נכנסה לבד מתחת לגלגלים והוציאה אותו! ואתה, חתכת חלאה, חתכת נוכל מנוול... הלכת ומכרת אותו ליד־שנייה של עתיקות, בלי להניד עפעף אחד מחוצף. והכי חשוב – עכשיו כבר מזמן היית יכול לקרוא מה שהיה מוטבע שם מסביב. אז, באותם ימים, לא יכולת, לא הבנת את הכתב־חרטומים המשונה הזה, ועכשיו היית קורא את זה בלי שום בעיה – זה הרי היה בעברית, לא?...

"ז'וווווקה, בחיאת ז'וקה,״ הוא נאנח כמו תמיד (התסריט מתקדם, החלום הולך ומידרדר, כלומר הולך ונגול בייסורים במעלה המדרון), "כמה פעמים ביקשתי סליחה!... אני הודיתי בטעות... אני חיפשתי! ובחייך, מה אנחנו שוב רבים? הינה הוא, עומד לפנייך! עומד לפנייך, כמו שהוא: כהה, כבד, מכוסה שכבה שחורה, ככה שאפילו את הספינה הקטנה אי־אפשר לראות. עומד על חצאית הכסף הקטנה שלו..."

והוא מתאמץ ומושיט יד מעופרת יצוקה, והיא מפלסת לה דרך במעבה החלום כמו בתוך נֵד מים. הוא מושיט את היד... ומושיט... ומושיט... לבסוף הוא חוטף את הגביע הכבד, מסובב אותו באצבעותיו, מקרבו אל עיניו. ועל שלושת הגלים הקַלילים שטה לה ספינת הגליאון התלת־תורְנית, וסביב חצאית הכסף מסתלסלות להן האותיות המזווָתות, שהיום כבר כל־כך קל לקרוא: "הרכבת למינכן תצא מרציף שתיים בשעה 22:30."

ורק אז הוא התעורר. כנראה באמת כבר התעורר סוף־סוף... ריבונו של עולם, עד מתי... סליחה, ז'וקה!

הוא עמד עוד ועוד תחת צליפותיהם הלוהטות של שוטי המים, ואז, במעבר חד, פתח את המים הקרים, ובמשך כדקה קרצף את עצמו, אגב אנקות עונג, בספוג גס שהיה מביא איתו לכל מקום.

אחר־כך הוא התגנב לאט־לאט בחזרה, שורק בחשאי, כדי לא להעיר טרם זמנו את נחש־הבריח שם, על המיטה... נחש בריח חמוד ושמנמן, שטבעותיו מתהדקות בפעימות מתוקות כל־כך... כן, אה?.. אחרי הכול, לא כדאי לתת לה להעלות עוד במשקל.

בזמן שגילח בקפידה את סנטרו המשולח (ולהווי ידוע, זה ראש וראשון לעינויי תגלחת הבוקר: הסנטר התלול והמעוגל כתפוחון מוצק, ובו שקערורית בלתי־נגישה תחת השפה התחתונה), הוא בחן בתשומת־לב את בבואתו שבראי רחב־הידיים של חדר האמבטיה.

יש מצב שטיפה השתחפת, אחי? דוד סיוֹמה היה אומר "התכנסת". כשהיית צעיר, היית יותר בַּכּיוון של המוצק. הרבה חשבו אפילו שאתה מתאגרף. ועכשיו נהיית דקיק – כיאה לדמות. וגם, האף... מה קרה לו? התאבן?... ממש בן־אצולה, ינעל רב־רבכ.

רק קוצי השיער השחור והסמיך ("פיגמנט עמיד שעובר במשפחה,״ היה עונה בנונשלנטיות למחמיאים), והגבות השחורות כזפת, גבות ישרות שכמעט התחברו מעל אישוניו האפורים שניבטו מתוך ארובות־עיניים עמוקות – רק אלו נשארו כמקודם. וכמובן, גם הקווים האנכיים האלה בזוויות הפה – אלה תמיד שיוו לו ארשת של ידידותיות ילדית, מעין נכונות מתמדת לפרושׂ חיוך גדול על שפתיו: עולם שלי גדול, עולם שלי נחמד, אני אוהב אותך... נו, ברור. זה הג'וקר שלנו. אולי הג'וקר היחיד שלך, אחי?

כשיצא על בהונותיו מן האמבטיה כדי להוציא מן המזוודה את החולצה ואת החליפה, גילה שאירינה כבר התעוררה – לעזאזל איתה, כמה שזה לא מתאים עכשיו, ההרגלים האלה של הציפורי־בוקר! – ושוכבת לה בתוך הפקעת שלה, פרועת שיער, במצב־רוח גועלי ומוכנה לקרב.

"בורח כמו שפן" – אירינה עקבה בתשומת לב ובלעג אחרי תנועותיו של קורדובין בשעה שהתלבש.

"כֵּה" – הוא חייך אליה חיוך רחב. "אני משתפן חבל על הזמן! בכלל, אני מפחד ממך נורא ומכרכר סביבך כמו מלחך פנכה קטן. תִּראי רגע את החפתים האלה. זוכרת אותם? אני חולה עליהם, מראה אותם לכולם ואומר שזאת 'מתנה מאהובתי'.״

"מאהובתך עלק. אתה מחזיק מאה כאלה בכל עיר.״

"מאה?! בשביל מה כל־כך הרבה, ריבונו של עולם?! איך היה אומר דוד שלי סיוֹמה מווִינִיצָה? 'מי צריך את זה וְמי יעמוד בזה'.״

"נבלה – זה מה שאתה, קורדובין. הרי אנחנו החלטנו שעכשיו תמיד ניסע ביחד.״

את זה דווקא עדיף שלא הייתה אומרת. איזה מין תזוויג קיבוצי מתועב זה – "אנחנו". חיים של נִחְנוּחַ, הזנחת החן לאנחות והנחתו לקינוח החננה. סימפטום מדאיג ביותר. האם ייאלץ עכשיו לעשות לה הסבה ממאהבת לידידה? חבל – היה כיף איתה, עם האירינה הזאת. לומר את האמת, בשלוש השנים האחרונות התגבשה ביניהם שגרת חיים אידיאלית, בלי כל מיני פיגולים נוסח "אנחנו"... "שלנו"... גם אם ראשנו שח ועצב סובבָנו, בוב'לע, אל נשכח את הבדידות שלנו – הרי רק ממנה אנחנו שואבים את הרגישות הדרוכה, את ההיקָפְצות המזואבת, את רטט כנפי הנחיריים בציפייה לריח עקבותיו של הטרף. על איזה "אנחנו" את מדברת?

"בָּלַתבַּיִת, אל תכריחי אותי לוֹריד תַּמכנסייים,״ פצח קורדובין ביללת אימבציל אומללה. "קפא לי הת־חת! מה, את לא רואה? כבר שמתי תַּחֲגוֹר.״

ולמרות הכול, הוא ניגש אל המיטה ונשכב, בחליפה, על־יד אירינה היַשנונית והמסכנה, גישש ומצא את ידה העירומה, הוציא אותה ללא רחמים מצרור השמיכה לאוויר העולם והחל לנשק אותה, מן האצבעות ועד הכתף – בפרוטרוט ובענייניות, סנטימטר אחר סנטימטר, ממלמל התלוצצויות של רופאים.

היה לו כלל: אפס דימינוטיבים. לכל הדברים יש לקרוא בשמותיהם המלאים, כלילי היופי ונעימי המצלול. שמה של אישה – קודש, וכל המקצר אותו חילל את הקודש, וכאילו גידף שם שמיים.

היא התרככה, הדגדוג סחט ממנה צחקוקים, והיא הצמידה את כתפה החשופה אל האוזן.

"אתה מריח טוב... יסמין... תה ירוק... מה זה הבושם הזה?"

"'ל'אוֹקסיטן'. דחפו לי את זה בדיוטי־פרי בבוסטון. נפלתי על מוכרנית מה־זה חרוצה, לא מחפפת לרגע. 'חֶברה ותיקה, חברה ותיקה... בקבוקונים בעבודת־יד...' בסוף קניתי, בשביל שהיא תרד ממני.״ הוא התיישב על המיטה והעיף מבט בשעון. "תקשיבי, חיים, עכשיו ברצינות: אל תכעסי. באמת, מה הכיף הגדול להיות תקועה בכנס אקדמי עם שם חסר־מעוף כמו 'El Greco: un hombre que no se traicionó a si mismo'?"

"מה זה אומר?"

"מה זה משנה? זה אומר 'אל גרקו: האיש שנשאר נאמן לעצמו'. נושא סתמי של עוד כנס סתמי. ובאופן כללי, טולדו היא עיר עגומה – ובטח בגשמים של אפריל. בחייך, יותר טוב שתישארי לעשות פה בטן־גב. להביא לך עוד כסף בשביל האמבטיות האלה... נו, עם האצות? 'היא פה בנופש – אז מגיע לגיברת'.״

זאת הייתה אחת מאמרות־השפר האהובות עליו (ובשלוש השנים האחרונות הצטברו לא מעט כאלה) – הערונת שזרק מוכר בחנות יקרה אחת בסורנטו, כשאירינה ניסתה למנוע ממנו "לקבור ימבה כסף על תיק קטן״.

היא פרצה בצחוק ואמרה:

"טוב, יאללה, 'תחפף. מתי יש לך טיסה?"

הפעם הוא כבר הסתכל בשעון בריש גלי ובארשת מודאגת:

"ואו, טוב, אני עף! אחרת אני לא אספיק.״

הוא ניתר מהמיטה, חטף את המעיל ואת המזוודה, וכשכבר עמד בפתח, הסתובב כדי לזרוק נשיקונת באוויר בכיוון המיטה. אבל אירינה שוב צררה את עצמה בקפידה, ורק פדחתה פרועת השיער הציצה מתוך השמיכה. עזובה שלי, מסכנסיטה...

בשקט־בשקט הוא סגר אחריו את הדלת.

הוא ירד קומה אחת במדרגות, עצר והקשיב לדממת המלון שעוד היה שקוע בשינה: אי־שם למטה, על־יד הבריכה, נשמעו חילופי־הדברים הקולניים וחסרי־העכבות של המנקים, שהיו גוררים את טבעות החנק של צינורות הגומי על רצפת הבטון הלחה. הוא נשען בגבו אל הקיר, פרם את רוכסן המזוודה והוציא ממנה שני דברים: כפפה ימנית סרוגה בצבע כחול – כפפה מוזרה, עם פתחים לכריות האצבעות – ואת הגלוק האוטומטי שלו, שלא טעם בינתיים טעם חטא.

מצד שני, למה ישר... להילחץ ככה. הוא טמן את האקדח בכיס המקטורן, עטה את הכפפה, מניע את אצבעותיו כמו פסנתרן לפני ביצועו הנמרץ של המשפט המוזיקלי הראשון, אחר־כך הוציא את הנייד וחייג.

"ולדימיר איגוֹרֵביץ'? הערתי אותך?"

בתגובה נשמע פרץ של הכרת־תודה מתגלגלת:

"זכאר מירוֹנוביץ', חביבי! שלום־שלום! איזה יופי שלא שכחת! אני מִשֵּׁש על הרגליים, לא מצליח להירגע. אז מתי נוח לך? אני בחדר ארבע־מאות ושתיים.״

"יופי, יופי,״ ענה קורדובין. "עוד דקה אני שם.״

ושוב צלל האקדח לתוך החרך המשונן של רוכסן המזוודה: הכרת־תודה נרגשת ומלאת יראת־כבוד כמו זו שנשמעה בקולו של הלקוח, קשה לזייף. וטביעת העין והאוזן שהייתה לו לקורדובין לגוני הקול ולנימת הדיבור הייתה חדה כתער, שלא לומר חייתית.

ואכן, ולדימיר איגורביץ', מקורצף עד בוהַק, חיכה לו בכרס רוטטת על־יד דלת מעונו הפתוחה לרווחה. מעניין, מהו אותו שביל סודי שבו מתגנב תערו מדי־בוקר בין כל השומות האלה? ומדוע לא גידל זקן? – או שמא הקוד הלא־כתוב של הטחונים החדשים האלה מפרש את הזקן כסימן של חיפוי, דהיינו של כוונות נסתרות?

"קודם תיכנס!"4 – קרא השמן ונסוג, ידו מושטת כמרית קטנה, מוכנה ומזומנת ללחיצה.

על־פי מידע מסוים שהגיע אליו בעקיפין, יש לאספן הטרי אי־אלו מפעלים בצֶ'ליאבִּינסק. או אולי מִכְרות? ולא בצ'ליאבינסק, אלא בצ'וּקוֹטְקָה? לך תדע, וגם מה זה משנה. כל מי שמשקיע את כספו בחתיכת קנבס ממורחת בדבק קזֵאין ומכוסה בצבעי שמן – מימינו מיכאל, משמאלו גבריאל ועל ראשו שכינת אל.

הלקוח באמת חיכה והתרגש: מעבר לדלת הפתוחה של חדר השינה נראתה מיטתו שהייתה מסודרת בקפידה כמיטה של חייל.

הציור – קנבס מתוח על מסגרת מתיחה – חיכה עד בוא מועד, פניו אל גב הספה.

כמה הם נוגעים ללב, אחרי הכול, האספנים החובבים האלה. כולם רוטטים לקראת אותו רגע שבו עיני הרנטגן של המומחה ננעצות בציור לראשונה. לפעמים קורה גם שעל הספה או על הכורסה שעליהן מציבים אחר־כבוד את הציור הם פורסים סדין לבן, כדי לגונן על עיניו יקרות הערך של הידען מפני גוני הרקע הטורדניים. אנטיספטיקת צבע של חדר־ניתוח או משחק הילדים "עצום את העיניים, תפתח כשאני יגיד!"

*

אם כך, ולדימיר איגורביץ' היקר, מחכה לך הרצאה קטנה על אפסותה והבלותה של אותה ידענות.5

הוא הניח את המזוודה על הרצפה וזרק עליה את המעיל.

"זה בסדר שאני נותן לך את יד שמאל?" – שאל קורדובין, לוחץ בגולמנות את ידו השמנמנה של האספן (עדיף היה להתפתל ולהושיט את היד מאחורי הגב), מחייך את אחד החיוכים גלויי־הלב שבאמתחתו. "שנים של דלקת מפרקים, תסלח לי, טוב? קורה לפעמים שאני צורח מכאב כמו נקבה.״

"חלילה וחס!" – נעצב השמן. "ניסית את 'שפם הזהב'? אשתי מאוד מרוצה.״

"מה לא ניסיתי. אבל בוא נעזוב את זה. הגעת באמת רק אתמול?"

"בוודאי! ברגע שאמרת שאתה טס היום ושזאת האפשרות היחידה לתפוס אותך, מייד הזמנתי חדר, כמו הטֶנור ההוא באופרה, 'עם שחר – לרגליך!'"6

איפה הוא שמע אופרה כזאת? מעניין. אולי בצ'ליאבינסק? לא, חביבי, ישמרך אדֹנָי מלשכב לרגליי...

על שולחן הקפה עמד בקבוק "קורבואזיֶה" ושתי כוסיות קוניאק, אבל היה ברור שהמסכן כבר לא יכול יותר: הוא לא הציע לאורח לא לשבת ולא לשתות. לזה אני קורא פֶּשֶׁן!...

"אם כך, בוא נתחיל,״ אמר קורדובין. "הזמן שלי באמת קצר."

"רק מילה אחת,״ אמר ולדימיר איגורביץ' כשהוא מחכך את כפות ידיו וכאילו מבריגן זו בזו. "אי־אפשר בלי זה, זכאר מירונוביץ'... יוצא לך בטח להיתקל באנשים שונים ומשונים – היום אפילו בהמות גמורות יודעות במה כדאי להשקיע. ואני מתאר לעצמי את הסלידה שלך מהיכרויות מאולצות כמו זו שלנו. לא־לא, אל תכחיש, אני יודע! אבל תבין, זכאר מירונוביץ'... בתור אספן אני באמת נולדתי אתמול: קודם לא הייתה לי אפשרות לאסוף אמנות – מאיפה יש כסף למהנדס־ממציא סובייטי פשוט? אבל בתור חובב אמנות יש לי ותק, עוד מצעירותי. אני זוכר איך זה: אתה מגיע למוסקבה לנסיעת עבודה של שלושה ימים, זורק את המזוודה במלון והיידה – למוזיאון פושקין, לטרטיאקובקה... זה קצת מביך, אבל גם אני חוטא בציור פה ושם... וכמובן, קראתי לא מעט. וגם את הספר שלך 'קורות האמנות הרוסית מחוץ לרוסיה' מצאתי באינטרנט וקראתי. הייתי שמח להזמין אותך אליי.״

"לצ'ליאבינסק?" – שאל המומחה בסקרנות. הוא עקב בהנאה חקרנית אחרי מאמציו הכנים של הלקוח לבדל את עצמו מן הבהמות.

"למה לצ'ליאבינסק?" – הצטחק ולדימיר איגורביץ'. "את האוסף שלי אני מעדיף לשמור פה, אצלי, בקיסריה. ואם היום... אם קורדובין בכבודו ובעצמו ייתן חוות־דעת חיובית על ייחוס הציור... בקיצור, אם אתה תגיד עכשיו 'כן', זה יהיה הפאלק השלישי שלי! והמעולה מביניהם!"

הוא זינק אל הספה – עם כל כובד משקלו השמן לא היה נעדר חן־תנועה גולמני מסוים – והפך את הציור. הוא נעמד על־ידו כמו במשמר כבוד: כולו מתוח, סְמוק קרחת, מעביר את מבטו הסקרני והמתחנן מן הבד אל המומחה. השאלה היא רק אם הוא לא שכח לקחת היום את הכדור שלו נגד לחץ דם.

קורדובין התיישב בכורסה, שלף בנינוחות מכיס החזה של מקטורנו את משקפיו, הרכיב אותם והחל בוחן את הבד – מרחוק.

הציור היה ציור נוף. בקדמת התמונה נראָה שיח, מאחוריו – גדר אפורה של דאצ'ה, קטע שביל קצר ודמות עמומה של אישה ההולכת לאורכו באור הדמדומים. ברקע – גג אדום וסבך של אילנות.

לבסוף שאל קורדובין: "זה ממחזור חוֹטְקוֹבוֹ?"

"בדיוק!" – התרונן ולדימיר איגורביץ'. "זה מה שנקרא – מומחה! והוא גם נקרא ככה: 'יום סגריר. חוטקובו.' זה בדיוק גם השם שזוכרת הזקֵנה, הבעלים של הציור. אתה מתאר לעצמך מה זה? את השם של הצייר היא שכחה, אבל את השם של הציור היא אומרת שזכרה כל החיים כמו מילים של שיר!"

קורדובין נאנח: "כן, זה קורה לפעמים. ומה בקשר לפְּרוֹבֵנַנְס?"7

"לדעתי, הכול מושלם,״ נענה האספן, מגלה בקיאות חביבה במונחי המקצוע, "יש אישור בכתב מהבעלים. הזקנה היא אלמנה של עורך־דין ישראלי מן השורה, אשתו השנייה, אגב. את הציור היא זוכרת תלוי על הקיר כל עשרים וחמש השנים שהיא הייתה נשואה לו. היא אומרת שבעלה הצליח להעלות אותו ממוסקבה בשישים וחמש.״

"קנה? קיבל במתנה? יש פרטים?"

"כלום, לצערי. יש לה אלצהיימר משגשג, המסכנה.״ הוא הניף בידו. "אם אתה שואל אותי, זה אפילו יותר טוב: איך שלא יהיה, הכול נראה לגמרי טבעי ומשפחתי. ויש גם ערך מוסף לזה שכל הסיפור קורה במרחק נכבד מהשוק הרוסי, עם הזיֶּפֶת המטורפת שלו.״

נכון מאוד. ומה שאמרת לגבי השוק הרוסי, אדוני הנכבד – זה בול בפוני. והרי מה טוב באלמנות זקנות? נכון, הראייה החלשה שלהן והאלצהיימר המשגשג: חוץ מאירועי הבוקר הן זוכרות גורנישט ונאדה.

(ומייד צצה מול עיניו אותה פגישה אחרונה שמרטה את כל עצביו, שבה, אחרי שהחליקה בידה את אלפיית הירוקים שקיבלה ממנו, הואילה הזקנה סוף־סוף לתת לו את האישור בכתב: "אוי, עוד פעם שכחתי מה השם... זכאריק, תעשה טובה, תסתכל רגע, אולי כתוב מאחורה?" – והוא הפך את הבד וקרא בקול ברור, מתבונן היטב בכתובת הלא־קיימת: "יום סגריר, נקודה, חוטקובו".)

"להעביר לך את הציור?" – ולדימיר איגורביץ' עָט בכל גופו לתפוס־להעביר, להחזיק רגע, לפרוס ולהאיר. התחשק לו לחוג סביב הציור וללטף אותו בידיו ובמבטיו: הלך־נפש דמוי־התאהבות – טבעי למדי בשביל אספן, ומדביק גם את המומחה הנכבד. אגב, תולדות המקצוע יודעות לספר גם על מקרים של נישוק־ידיים מתוך הכרת תודה.

"תמתין רגע.״

קורדובין הסיר את משקפיו היוקרתיים ושילב את מוטותיהם, כמו שמשלבים את ידיו של מת. השתהה מעט...

"קודם כול, ולדימיר איגורביץ', הייתי רוצה להבין דבר אחד: אתה צריך את דעתי האישית או את החתימה שלי על חוות־הדעת?"

השמן הזדעק והסתמק. נו־נו, רואים שהאיש רגשן, וככל הנראה גם שוחר אָמנות אמיתי ולא איזה בסטיונר – נעלים לרגע עין מהמפעל הזה שהוא גנב... או שזה בכל זאת היה מכרה?

"זכאר מירונוביץ! מי ירצה שיתקעו לו זַיֶּפֶת באוסף?!"

"אל תשאל,״ חייך זכאר. "לפני שמונה שנים בערך יצא לי להיות המומחה מצד הקונה. אני זוכר שהוצעו שם שני ציורים למכירה: אחד של מושקוב, ואחד, אגב, של פאלק. בקיצור, גם עוואר עלוב עם קטרקט בָּשל בשתי העיניים היה יכול לקבוע בוודאות ששני ציורי החמד האלה צוירו ביד אחת, בלי הפסקת קפה באמצע. לכאורה, מקרה ברור כשמש. אבל ה'אספן' לא ראה בעיניים, יצא מגדרו ודרש שאסגור על מחיר. נקלעתי למצב אידיוטי. ברור שבמקרים כאלה האופציה האידיאלית היא השוואה של צילומי רנטגן, כי הזייפנים הרי מחקים על־פי־רוב רק את החלק הנראה לעין, את הטקסטורה של משיכות המכחול האחרונות, כי הידיים הדפוקות שלהם קצרות מדי בשביל לבנות ציור בצורה מושכלת. אבל כשאומרים 'רנטגן', זה דורש, מן הסתם, מכשיר ורנטגנולוג.״

"ו...?" – שאל ולדימיר איגורביץ'; על פניו הייתה ארשת של אדם שצופה במרדף הסופי במותחן קולנוע.

"נכנסתי לאוטו בלי לומר מילה ונסעתי, כי אני בחיים לא אחתום על חוות־דעת שמכשירה זיוף. אבל כעבור שנתיים הציגו את הצילי־וגילי האלה במכירה פומבית מכובדת אחת עם חוות דעת של מומחה פשרן יותר מ'ארט־מודוס', והן נמכרו במחיר לא רע. לא רע בכלל, אפילו. פי־חמש מהמחיר, אם אני זוכר נכון... מה שאתה שומע. ובבית של הקפטן של 'אקסודוס' – כן־כן, 'אקסודוס', הָאונייה והאגדה – ראיתי מלֵביץ' ענקי: שני מטר על שלוש מטר, מלביץ' שלא היה ולא נברא, וגם משל לא היה. והמלביץ' הזה פשוט נכנס ללב של הקפטן המהולל שלנו. למרות חוות־הדעת המפורשות של הרבה מומחים. אז אתה מבין... ולדימיר איגורביץ'?" – המשיך קורדובין בנימה מהורהרת, "בוא נודה על האמת. בשנים האחרונות המרדף אחרי יצירות אָמנות בעלות ערך אמיתי נעשה יותר ויותר אכזרי. הכוח של המומחה מגיע לסדרי־גודל חסרי כל פרופורציה או הצדקה. ולכן, למרות שזה המקצוע שלי – אתה תרשה לי רגע להיות כן איתך? – זה מחליא אותי להצטייר בעיניך כאשף וקוסם. כי קוסם אני לא.״

"ריבונו של עולם, אבל הרי אני!..." ספק ולדימיר איגורביץ' את כפיו. "אני לחלוטין מבין, אני לגמרי מודע לזה ש..."

"...ועכשיו, באמת, בוא נסתכל עליה יותר מקרוב.״

ולדימיר איגורביץ' מייד הסתער והגיש את הציור למומחה בעדינות, בידיים פשוטות.

הלה הפך אותו ללא אומר ודברים והחל לבחון את מסגרת המתיחה ואת צידו האחורי של הבד... במשך כמה דקות הופרה הדממה רק בהתנשפויותיו המרוגשות של השמן שקפא בחצי קידה דרוכה – וגם בצרחות הילדים שהיו מתלקחות מדי פעם אי־שם למטה ולוו בטפיחות על־פני המים, וקול סמיך של אישה היה מתנגן שוב ושוב: "ואני אומרת – אתה תחטוף בטוווסיק..."

"אתה בטח יודע,״ אמר קורדובין לבסוף, "שמקובל לחשוב שאקספרטיזה רצינית היא אקספרטיזה משולבת. מה שאומר שחוץ מחוות־דעת של חוקר אָמנות צריך לעשות עוד שורה של בדיקות טכניות: צילום רנטגן, אנליזה כימית... אפשר גם לעשות איזה אברה־קדברה עם המיקרוסקופ, ללחוש משהו על פיגמנטים, חומרים מקשרים... אלה חוות־דעת שאפשר לקבל בארגון מומחים סולידי כלשהו.״

"זכאר מירונוביץ'!" – הזדעק האספן בתחינה. "לעזאזל עם הארגונים. אני צריך את דעתך ורק את דעתך. אתה – מה אתה חושב?"

"לא־לא, תמתין. כמובן, אני ממהר, אבל המוניטין שלי חשובים לי יותר מהזמן שלי. ואני רוצה להיות איתך עכשיו כן לחלוטין. אתה מסתכל עליי כאילו אני אדֹנָי אלוהים, אבל לצערי, ולדימיר איגורביץ', אני לא מחלק מקומות בגן־עדן. מה שבאמת מפחיד הוא שכך או כך אין מי שיכול לקחת על עצמו מאה אחוזי אחריות על תוצאות האקספרטיזה. אתה בטח קראת על השערורייה הכי גדולה באמנות במאה העשרים, כשדוקטור אבּרהם בְּרֵדיוס, מומחה מנוסה ביותר, ייחס בטעות את הזיוף של ואן מֵחֵרֶן לוֶרְמֶר? והשערורייה האחרונה עם הציור – לכאורה של שישקין, ולאמיתו של דבר של מָרינוס קוּקוּק ההולנדי – והלוקש שבלעה הטרטיאקובקה? ומה קרה בסוף? 'אספן' רוסי אחד קנה תמורת הרבה־הרבה אבנים טובות ומרגליות 'בְּרארה סוג זי"ן' – אגב, מונח בחקר האמנות שזכיתי ללמוד מפיו של דילר אחד עם סטאז' קרימינלי של עשר שנים. הוא החליט להמיר את עסקי הפרוטקשן בסחר עתיקות, כי בביזנס הזה יש יותר רווח וריספקט.

״ושיא הטרגיקומדיה במקצוע שלנו הוא שלפעמים הצייר עצמו לא מסוגל להבדיל בין הציור שלו לזיוף. כשחשפו את קלוד לָטוּר, זייפנית פריזאית מפורסמת, והעמידו אותה לדין, אוּטְרִילוֹ בכבודו ובעצמו נקלע למצב מביך: הוא לא הצליח לענות חד וחלק אם הציור הוא פרי מכחולו או זיוף. ווְלאמינְק היה מתרברב שפעם אחת הוא צייר בסגנון של סֵזאן, וסזאן טעה לחשוב שהציור שלו.״

"אבל אם ככה... אז?" – נפח האספן חסר־הישע. "מה הערובה..."

"זהו, חביבי, שלא יכולה להיות שום ערובה!" – קרא קורדובין בנימה נרגזת. "על איזה ערובה אתה מדבר? המוזיאונים בעולם והאוספים הפרטיים, עם כל האנליזות הכימיות שלהם, צילומי הרנטגן, כל האינפרה־אדום והאינפרה־סגול, עדיין מלאים בזיֶּפֶת עד שליש מהמלאי! למה מה אתה חושב, האָמנים שמייצרים את הזיופים פחות חכמים מאיתנו, המומחים? אפשר למצוא ביניהם רבי־אָמנים אמיתיים, מקצוענים מהשורה הראשונה... ואלה מתמצאים מצוין בכל שיטות האקספרטיזה, עם כל הקריטריונים הטכניים לקביעת אותנטיות – וגם בפסיכולוגיה של המומחים עצמם!"

"אז מה עושים..."

קורדובין חילץ מכיסו ממחטה, ניגב בה בנינוחות את עדשות משקפיו ושוב הרכיב אותם – הֶחֱיָה את המת. הוא בחן את הלקוח בקורת־רוח גלויה. יופי של עבודה: הוא היה בדיוק בנקודת הקיפאון הדרושה. עכשיו נפתח בהפשרה ובהנשמה.

"מה עושים?" – חזר זכאר על השאלה. "מסתכלים ורואים. אני מעדיף להסיק את המסקנות שלי לפי שכבת הצבע. היא לעולם לא תאכזב ולא תטעה אותך – בתנאי שתצליח לקרוא אותה. יש בה הכול: גם סגנון הציור, גם המקצב הרגשי, גם תנועת המכחול האינדיבידואלית, גם שיטת הנחת הצבע – כל מה שאופייני לצייר הספציפי הזה ורק לו... אתה יודע, זה כמו מרגל שמשנה את המראה החיצוני שלו: צורת הגבות, צורת האף, צבע השיער – הכול אחר... אבל ללכת הוא מתחיל דווקא ברגל שמאל – וזהו! הרגל השמאלית הזאת היא מה שחושף אותו. למרות שכמובן, אי־אפשר לשלול לגמרי את החשיבות של האקספרטיזה הטכנית. וזכותך המלאה לבצע אותה בהמשך. אבל ככל שזה נוגע לי, אני פשוט מסתכל על הבד – וכן, אני מניח שזה ציור של פאלק, ואני תכף אסביר למה. אבל בבקשה, קח בחשבון שזאת רק השערה שלי, שמבוססת אך ורק על הניסיון, כלומר על האינטואיציה שלי, ואם להיות יותר מדויק, אז – תסלח לי על המונח ההמוני – על חושים של כלב.״

הוא נשען לאחוריו על גב הכורסה, תומך בכף ידו השמאלית בציור הנוף העומד על ברכיו...

עתה, משנוגנה האוברטורה, משנשמעו כל התֵּמות העיקריות של הסימפוניה המכוּנה "הולדת וֵנוס מקצף הים", אפשר לעבור לווריאציות חופשיות. הוא אהב מעברים בלתי־צפויים כאלה למעשיות חסרות־חשיבות לכאורה, לפרטי רכילות על גדולי עולם, לסיפורים מאלפים מחייהם של אנשים אמיתיים... זה הזכיר לו את המשחק המקדים במעשה האהבה, שבו כל תנועה חסרת־סבלנות יכולה לרמוס את הערגה המתוקה ההולכת ונבנית, את ההשתוקקות לבעילה – במקרה דנן, לא לבעילת אישה אלא לבעלות על ציור, אבל זה היינו הך. הולדת ונוס כבר הייתה בעיצומה... ובינות לקצף הגלים, אם אפשר לומר כך, כבר הופיעה פדחתה האדמונית ופרועת השיער... וחוץ מזה יהיה נחמד לעזור ללקוח להשתחרר טיפה, כי הבנאדם כבר לא צעיר, וכל העניין יכול להכניס לו בגב התחתון. אם דבר כזה יקרה, אנחנו נזדקק כבר ל"שפם הזהב"...

"בשנות השמונים חי במוסקבה, במדרחוב לַבְרוּשִׁינָה, זקן אחד נכה שהיה מתנייד על קביים... בחייך, ולדימיר איגורביץ', שב לך ותירגע. תישב פה ממול, על הדרך תוכל גם ליהנות עוד קצת מהפאלק שלך. אז הזקן, אמרנו. הוא היה חבר בוועדת המומחים של מוזיאון על־שם פושקין. לא ההוא שבווֹלְחוֹנְקָה, אלא הספרותי, בפְּרֵצִ'יסְטֶנְקָה. לא משנה. וכשהמוזיאון רצה לרכוש ציור, היו, כמובן, מכנסים את הוועדה והיו נותנים רשות דיבור לכל אחד מהמומחים. אבל הזקן שלנו היה שותק. הוא היה מקבל את רשות הדיבור אחרון. כולם היו משתתקים, והוא היה מתכופף קצת ומרחרח את הצד האחורי של הבד. הבנת? היה מרחרח עוד ועוד, ועוד... ובסוף היה נותן את הפסק־דין שלו. אף אחד לא ידע מה הוא הריח שם, בתוך הבדים העתיקים האלה. אבל לנחיר השׂעיר שלו האמינו יותר מאשר לכל המכשירים. ותסכים איתי, כל זה לא באמת נראה כמו מתודה מדעית. איפה מדע ואיפה נעליים – נטו אינטואיציה של ידען. אבל לסוחרי האָמנות ולכם, האספנים, ההשערות שלנו לא עוזרות בהרבה. אתם דורשים מסקנה חיובית חד־משמעית, נכון? תראה איך אתה לחוץ, ואיך אתה רוצה – ואני רואה שאתה רוצה – שאני אקבע שהציור הוא של פאלק! בוא תתקרב רגע..."

המומחה קם, הסיט בצד כף ידו את הבקבוק ואת הכוסיות, והניח את הציור פרקדן על שולחן הקפה, שהואר באור בוקר אחיד אשר בקע מן הדלת הפתוחה אל המרפסת...

"תראה איזה אור יפהפה יש פה לפני שהשמש זורחת. לא סתם קבעתי את הפגישה בשעה כל־כך מוקדמת.״ הוא הוציא מכיסו זכוכית מגדלת... "למרות שכאן לא צריך שום זכוכית מגדלת. בוא תראה לבד. אני אסביר לך עכשיו בדיוק את השיקולים שלי, אחד לאחד. אני אהפוך אותך לשותף לאקספרטיזה, ואפילו, אם תרצה, למחבר־שותף של חוות הדעת. ובכן, רושם ראשוני: הבד במצב טוב. שכבת היסוד תעשייתית, אני מניח. להבדיל מקוֹנצָ'לוֹבסקי, למשל, שהיה מורח את הגֵּ'סוֹ8 בעצמו, פאלק לא היסס להשתמש בקנבסים מוכנים מתוצרת ברית המועצות, מהמפעל של לנינגרד, למשל, או של פודולסק... אוקיי, מקנבסים צרפתיים הוא גם לא התנזר – אבל זה היה לפני המלחמה... מסגרת המתיחה היא המקורית, גם ישנה, שנות הארבעים ככה. איך רואים? גם הבד וגם מסגרת המתיחה התיישנו בו־זמנית, תחת השפעת האור. וכמובן, הזיהומים הטבעיים. תראה, מתחת לקורה התחתונה של המסגרת יש יותר אבק ולכלוך, תסתכל בעצמך. שלא לדבר על הרימות של הזבובים... הזבובונים נתנו פה אחלה עבודה, ובמקרה הזה הם דווקא לצידנו, כפרה עליהם. מכאן אנחנו מסיקים שהבד נמתח על מסגרת המתיחה לא אתמול ולא שלשום. טוֹ־אוֹב, בוא נראה הלאה: שכבת הצבע..."

הוא הזדקף קמעה, ופניו התעוותו מן הכאב בכף היד... הוא עיסה בעדינות את שורש כף היד.

"רוצה לדעת, ולדימיר איגורביץ', על מה מסתכלים המומחים כשהם לוקחים דגימות בשביל האקספרטיזה הטכנית? על האֵלסטיות של שכבת הצבע. הם יתקעו מחט, ומייד יגידו לך: 'ציירו את זה אתמול.' ומה במקרה שלנו? רואים שלא מזמן הציור עבר טיפול עדין ומאוד מקצועי לשחזור המקומות שהיה בהם חוסר בשכבת הצבע.״

"ואו, איך שמת לב?" – קרא האספן בהתפעמות. "הרי לא רואים כלום! עדכנו אותי בעניין השחזור, אבל לא הצלחתי..."

"אז בוא תסתכל מקרוב..." – המומחה כיוון את הזכוכית המגדלת אל הבד; גמלון הגג התקמר תחתיה כרקיק שחמחם. "בשני מקומות – כאן... וכאן ביצעו מה שנקרא 'מילוי', כלומר הכניסו שכבה של ג'סו וצבעו אותה מֵעַל בגוון מדויק להפליא. אבל הצבע הוא יותר... אהמ... שטחי, הרבה יותר טרי – אתה באמת לא רואה? בוא נמשיך. הקְרָקֵלוּר הטבעי – הסדקים הקטנטנים האלה – הכול תואם את תנאֵי הזמן ואת אופני הבלאי שאופייניים לפאלק. לכאורה, מצב הציור מתאים בצורה מושלמת לפרובננס שלו – אבל!"

הוא זקף את אצבעו במחווה דידקטית, השתהה לאתנחתא קצרצרה וקפדנית ואחר המשיך:

"אבל קנבס ישן אפשר להשיג, הקרקלור 'צעיר' יחסית, משהו שלא קשה לזייף. אלא מה? זה לא העיקר. שכבת הצבע, החיים שלה... תסתכל עליה יותר מקרוב. מה אנחנו רואים? צביעה רב־רובדית מרהיבה – את זה קשה לזייף: מורכבות יוצאת מן הכלל של כל סולם הגוונים שבין האפור לירוק... האלמנה של פאלק, אנגֵלינה שׁצ'וֹקין־קְרוֹטוֹבָה נזכרת איפשהו שהיא שאלה אותו פעם: 'כל הכמות האדירה הזאת של גוני הירוק – אתה ממציא אותה?' שים לב... אתה רואה טוב? אוי, נו, בחייך, תתקרב יותר, תיצמד, אל תתבייש. שים לב: בשכבות העליונות, יחד עם משיכות המכחול רואים עבודה בסכין־פלֵטה. זאת בדיוק השיטה האופיינית לפאלק למילוי החלל הציורי של הבד. השיח בקדמת התמונה מצויר במשיכות רחבות ובצורה מאוד כללית; המבט של הצופה כאילו חולף על פניו ונתקע בגדר... על פי מצב הטבע בתמונה אפשר לנחש שזאת תחילת הסתיו – והזיכרונות של אלמנתו מאששים את זה. היא כתבה: הקיץ באותה שנה נגמר לפתע־פתאום, גשמים קרים התחילו לרדת... וזאת עוד ראיה לטובת האותנטיות של הציור. תסתכל, כל הנוף בתמונה ממש רוטט מרוב אוויר; בכמה מקומות... הינה, כאן... כאן... וגם כאן שכבת הצבע מונחת על הבד בקרישים שמזכירים אבני־חן.״

הוא ליטף את הבד בכריות אצבעותיו לאורכו ולרוחבו בזהירות וברגישות כעיוור, נשען לאחוריו וחייך חיוך רחב, מניח לקווים הילדותיים והנאיביים שבזוויות פיו להעמיק:

"המשטח הזה לא מזכיר לך משהו? ממ? פסיפס למשל?... אולי זה יעניין אותך: אחרי ייבוש חלקי, פאלק היה משפשף את פני הבד בשום, כדי לרכך את הקרום החיצוני ולשקם את שכבת הצבע. גיסתו, אלכסנדרה וֶניאָמִינוֹבְנָה אָזַרְךְ־גְּרָנוֹבְסְקָיָה, סיפרה פעם לחבר שלי, שהיה יוצא ונכנס אצלה בימים שכבר הייתה זקנה מאוד, שפעם אחת היא נתקפה בחילה בגלל ריח חריף שהתפשט בדירה – הייתה לה אלרגיה לשום. היא הלכה בעקבות הריח ומצאה במרפסת ציור מרוח בשום. ולמרות שציור הנוף הזה הוא כבר בן שישים בערך, אני בטוח שמיודענו הזקן, הנכה שלנו ממדרחוב לברושינה, היה קולט בזרבובית התפלצתית שלו את הריח הזה שדעך לפני שנים. אולי גם לך יהיה מזל? תתכופף, יותר למטה..."

ולדימיר איגורביץ' המסוקרן התכופף בצייתנות, שרבב את פניו בתנועה נאיבית וקירבן אל פני הבד ממש – כך משרבב אדם שפתיים רוטטות מתאווה אל בין ירכיה של אהובה חשוקה – ושאף את האוויר אל נחיריו בקול רעש גדול. על ברק קרחתו האפורה התגלה ערב רב של נקודות חן חכליליות, ככוכבי השמיים לרוב.

"שככה יהיה לי טוב..." – מלמל ולדימיר איגורביץ' נרגשות, בנשימה מקוטעת. "נכון, בחיי, יש טיפה... ריח! תדע לך שגם בלילה הרגשתי אותו. ולא הבנתי – מאיפה יש פה שום?"

הוא נראה המום, מוכנע... וכבר עלץ.

"חכה, חכה" – עצר בעדו קורדובין בידו העטויה כפפה כחולה. "איפה היסודיוּת שלך, קולגה? על מה משלמים לך? עוד לא סיימנו. ובכן... כמו שאמרנו, בציור שלנו שולטת פָּלֵטת הצבעים החביבה על רוברט פאלק: טונים אפורים של גוונים שונים ומשונים – מן הצהוב־ירוק־אפור ועד הסגול־אפור־פנינה. ובאמצע סולם הגוונים הכללי הזה של האפרפר־תכלכל־אוכרה מתפוצצים שני כתמים: הירוק־ברקת של השיח מאחורי הגדר והגג האדום של הבית... אגב, זה בית שבעבר היה שייך לכומר – גן ישן ורחב־ידיים, עצי תרזה עתיקי־יומין, טֵראסה קטנה ומטה־לנפול... – את כל זה אפשר למצוא בזכרונות של אנגֵּלינה וָסִילְיֶבְנָה, אלמנתו. ואם מתבוננים היטב, אפשר לשים לב שגוונים שונים של ירקרק ואדמדם מפוזרים כמו הֵד על כל הבד, והם כאילו מהדהדים את תצלילי הצבע העיקריים. וזאת עוד טביעת יד של פאלק: שלֵמות אָמנותית נדירה לצד שימוש מורכב ביותר בגוונים וגוני־גוונים... אני רואה שהתעייפת?"

"מה? מה פתאום!" – קרא השמן בלהט. "אני מתענג, אני...!"

"...ולסיום. בזווית הבד, על הגדר, במשיכת מכחול לבנה, קלה כנוצה אך מרעננת, מסומנת יונה צחורה – יושבת לה, מצונפת ופרועת נוצות בין זרזיפי הגשם הדקים.״

"נכון, יונה!" – משום־מה נראה כאילו הדבר נגע לליבו של האספן. הוא צמצם את עפעפיו והתבונן בציור. "ואו. בכלל לא ראיתי אותה בהתחלה.״

"איך כתב משורר טוב אחד? גַּם הַקַּיִץ כּבָר תַּם...9 זהו זה, ולדימיר איגורביץ'!"

קורדובין נשען לאחוריו בכורסה, הסיר את משקפיו ועיסה בתנועה יגעה את עפעפיו העצומים באגודל ובאצבע של ידו השמאלית.

"בשפה האקדמית זה נקרא 'חוות־דעת של מומחה פרטי על־סמך בחינה מעמיקה ואנליזה של שכבת הציור'. אבל החבר'ה היו קוראים לזה: 'אמנות כזאת – בחלום הלילה יארגנו לך ממזרים קטנים מאיזה סטודיו פיראטי בדליַת אל־כרמל.' אלה בדרך כלל עסוקים בלהנפיק קַנְדינסקים ומלֵביצ'ים – אותם יותר קל לזייף. אבל פה זה אָמן שגדול עליהם בכמה מידות. אתה, כמובן, יכול לפנות למוסד רציני ולבקש מהם לבצע אקספרטיזה משולבת באמצעות מכשור ייעודי... איך אומרים? כל המרבה הרי זה יופי־טופי. אבל אני לא חושב שהם יוכלו לחדש לך משהו. בבקשה, קולגה, קבל את הפאלק שלך!"

"מ־ה־מם!"

"אין בזה שום דבר מהמם, ולדימיר איגורביץ' יקירי. זה בסך הכול ניסיון שנצבר לאורך חיים ארוכים למדי. דוד סיוֹמה, הדוד שלי מוויניצה, היה אומר על זה: אני עשיתי על זה דיסירטציה, בדיוק מסיים עוד אחת.״

"בחייך, זכאר מירונוביץ', תסלח לי, אבל אתה עדיין צו־ציק!"

"נו־נו, מה שתגיד... אם ארבעים פלוס זה צוציק, אז שנחיה לפחות עד מאה ועשרים. בכל מקרה, זהו – אני ממש עוד רגע הופך לדלעת! אבל חכה – צריך עוד לכתוב את החוות־דעת. עם היד העקומה הזאת שלי. תקשיב, ולדימיר איגורביץ'... תראה, אני מוציא פה את טופס חוות־הדעת הרשמי שלי, עם כל התארים והעיטורים... תעשה לי טובה חביבי, תכתוב במקומי כמה מילים – אני תכף אגיד לך מה בדיוק – ואני אחתום לך בחתימת ידי – אמנם השמאלית, אבל דע לך שאצלי היא הסגנית הראשית של הימנית. וגם על התצלום של היצירה נחתום כמו שצריך.״

"נו בטח, בטח!"

השמן פרס על השולחן בקפידה את הטופס שקיבל – טופס בצבע לילך בהיר שעליו בצבץ בקווים חיוורים דיוקנו העצמי הנודע של אֶל גְּרֵקוֹ כמו סימני המים שעל השטרות, בחלקו העליון "הֶדֶר" תָּפוח, ובו מפורטים כל תפקידיו ותאריו של זכאר מירונוביץ' קורדובין; הוא כבר היה מוכן להכתבה – ממש תלמיד חרוץ, שלום כיתה א'.

"הכול פשוט ותמציתי, כמו פסוק מהתנ"ך,״ אמר קורדובין. "מעט המחזיק את המרובה, קנקן חדש מלא ישן. בלי כל הממבו־ג'מבו של חוקרי האָמנות. תכתוב: 'אחרי בחינה מקפת ואנליזה של שכבת הציור בתמונת הנוף "יום סגריר, נקודה, חוטקובו", שישים וחמישה על שמונים סנטימטר'..."

את עשר הדקות שלאחר מכן מילא קורדובין בממבו־ג'מבו שבטי מאין כמוהו של חוקרי אָמנות... פורַט כאן כל מה שדובר לעיל, אבל בתרגום לז'רגון הממוצע של חוות־דעת המומחים של כל המכונים המדעיים לרסטורציה באשר הם.

"...'על סמך כל הנאמר לעיל, הריני מחווה את דעתי כי אכן מדובר בציור מקורי פרי מכחולו של רוברט רָפָאילוביץ פאלק, אשר צויר, כמו שאר הבדים הידועים לנו מאותה תקופה, באוגוסט 1946 בחוטקובו.' זהו, עד כאן. תן לי את העט.״

הוא רכן על הטופס, אך לא חתם, אלא כתב כדרכו בקודש את שמו המלא באותיות קטנות וחלקות ובכתיבה תמה – בדקדקנות ובקפידה.

וכשהזדקף אמר:

"בחיאת, איך השמאלית שלי? לא ספֵּצית? אני תכף ממנה אותה לימנית.״

"חכה רגע!" אמר ולדימיר איגורביץ', מבריג בהחלטיות את כפות ידיו זו בזו. "אני יודע שאתה ממהר, אבל להרים כוסית – ח־יָ־בים!"

"אם זריז, אני דווקא בעד. אודה ולא אבוש, אני די חובב קורבואזיה.״

ולדימיר איגורביץ' מזג את הקוניאק בכוסות במיומנות ובענייניות, ומסר כוס אחת לקורדובין.

"לחייך,״ חייך הלה בזוויות עיניו, הרים את הכוסית ועִרסל קלות את גוש הענבר הכבד שבתחתיתה.

"לא בא בחשבון!" התרעם ולדימיר איגורביץ'. הוא הסמיק, התכסה זיעה והיה נרגש כאילו חתם זה עתה על חוזה מוצלח. בחור חמוד בסך הכול שמאוהב מעומק ליבו באָמנות, כלומר בבִּיצה שלנו המטונפת. והפנים – איזו תמימות נלהבת. השומות לוהטות מהתרגשות. יכול להיות שהוא באמת הרוויח את כל המיליונים שלו ביושר בזכות ההמצאות שלו? יכול להיות שלא הרג אף אחד, לא עשק, לא שרף למתחרים שלו את הבטן עם מגהץ?

"לא לחיַי, זכאר מירונוביץ', אלא לחייך! איזה רמה הפגנת פה עכשיו, אה? מה זה, על דבר כזה צריך לשלם בנפרד! איזה נדיבות, איזה רמה גבוהה! הרי עם כל הלחץ שלך עכשיו יכולת בקלות לשרבט לי חוות־דעת בדקה וחצי ולטוס לך. אבל מה? לא חסכת זמן, התחברת לפֶּשֶׁן שלי... כי אני הרי, מודה ומתוודה, כל הזמן הזה ניסיתי לצוד את סָרַבְּיָאנוֹב10 – וזה די מובן למה, עם השם שיש לו באָמנות... אבל להטיס את הציור, אחר־כך שוב להכניס אותו לארץ... זה כזה ווג'ראס שמוציא את כל החשק. ואז מוריס... השם־משפחה כל הזמן בורח לי... נו, ההוא מגלריה 'פרסאוס', זה שבעצם עלה על הציור הזה מלכתחילה, אז הוא אומר לי: מה שכחת אצל סרביאנוב? יש לנו פה בארץ את קורדובין, מומחה ברמה בין־לאומית. אז ישר רצתי להתקשר אליך. ועכשיו, אחרי הפגישה שלנו... אני פשוט מוקסם: מקצוענות פנומנלית, בקיאות פנטסטית, והעיקר..."

"יופי, יופי, אני שמח..." – הפטיר בחיפזון המומחה הבין־לאומי ולגם את שאריות הקוניאק. "ועכשיו, ולדימיר איגורביץ', בוא באמת תשחרר אותי, חביבי, כי אני תכף מפספס את המטוס. הטיסה שלי זה עוד שלוש שעות!"

השמן הפליט אנחה, חיבק קלות את כתפיו והוביל אותו אל היציאה. בפרוזדור קורדובין נעצר, ולפני שהרים את המזוודה הושיט לו את ידו והפטיר:

"אני כמו אצל מיאקובסקי, נותן לך רק שְׂמֹאל, שְׂמֹאל, שְׂמֹאל!"11

"'שפם הזהב' – אל תשכח! 'שפם הזהב' לפני השינה ולעטוף טוב!"

הם החליפו לחיצת־יד חמה של שמאל־ימין. אפשר היה לראות שהשמן מוכן לחבק אותו מכל הלב. לא־לא, כל להט הקרבה הזה מיותר לחלוטין. ולסיום. נעשה לו המפוזר מכפר אז"ר.

בארשת טרודה הוא פנה ללכת לכיוון היציאה.

"זכאר מירונוביץ'!!!" – הצטווח השמן, לופת את רקותיו. "אלוהים, אלוהים, מה יהיה?!! התשלום, מה עם התשלום?!"

שניהם טפחו על המצח ופרצו בצחוק. השמן עט בדהרה אל מקטורנו שהיה תלוי על הכיסא והסתבך בשמאל־ימין של כיסיו... לבסוף, חילץ מאחד הכיסים מעטפה ומסר אותה לקורדובין. הלה תחב את המעטפה לכיסו בלי להציץ בה ובלי לספור.

ולדימיר איגורביץ' נאנח, טלטל את ראשו אנֶה־ואנה ומלמל שוב ושוב: "יצאנו גדולים, שנינו... אין מה להגיד, שנינו יצאנו גדולים!"

כשהמומחה כבר אחז בידית הדלת, נגע ולדימיר איגורביץ' בכתפו והפריח בנימה יוצאת מן הלב:

"תסתכל רגע, מבט אחד אחרון... נכון שזה טוב? נכון?!"

קורדובין הסתובב.

ציור הנוף של פאלק עמד על הספה, וכל ירוקיו אפרפרי־צהוביו וכספספיו הבהיקו כאבני־חן בערפל הבוקר המתאבך מדלת המרפסת הפתוחה לרווחה... "ונוס שנולדה מקצף הים"! למרות שהים – ים המוות. אם כך – "ונוס שנולדה מתה"? ונוס־נֵפֶל?..

"לא טוב,״ הדגיש קורדובין, "אלא מ־עו־לה!"

הוא הניח את המזוודה בתא המטען, פשט את מקטורנו ומשך את העניבה מעל צווארו המיוזע. האקלים פה – משהו! תחילת אפריל, באירופה – מבול איפה שלא תלך, וכאן – סאונה כל השנה...

הוא תלש מידו את כפפת הצמר שכבר יצאה לו מכל חור אפשרי וזרק אותה על המושב האחורי. אוקי־דוקי... העיקר לא לשכוח לעצור בדרך לקפה אצל הבדואים. בשום מקום בעולם – לא באיטליה, לא ביוון, לא בטורקיה – הוא לא טעם כזה קפה עם הל, כמו שמגישים ממש פה באחד החופים באיזה בוטקה מזכוכית עשויה בחאפ־לאפ.

נו, דרך צלחה שתהיה... אלוהים אדירים, כמה שהמלח הזה מסנוור בשמש. כחול־קובלט איתן ואחיד, אם נתחיל... ומה פאלק? יופי של פאלק, כמובן... הרי הפאלק הזה יצא מתחת ידו שלו, של זכאר קורדובין. כן, מתחת היד הזאת, עם הדלקת.

חוץ משפעת הונג־קונג שקיבל בכיתה ג', הוא מעולם לא חלה.

הריה של ירדן, הרי מואב התנ"כיים, היו שרויים בערפילים של אובך ורוד.

התחשק לו לנגב את המשקפיים שלא היו לו או לגרד את הקרום מעל הרכס הזה בגון הלילך, כמו שהיה עושה עם תמונות הדֵּקאל בילדותו. מי אם לא דוד סיומה היה קונה לו אותן במחלקת הצעצועים בכָּלבו ויניצה שבקאליצ'ה12 ("ילד צריך לעבוד, לא משנה מה!"), וזה היה עיסוק לכל הערב.

בקערת מרק גבוהה היו יוצקים מים חמימים. את התמונה המטושטשת, כמו על סרט צלולואיד (בית מגודר, עץ, ציפורת על הגג – פאלק או לא פאלק?), היה צריך לגזור בקפידה מדף התמונות ולשקע במים – שתעמיס... אחר־כך היה צריך לנער ממנה את הטיפות, להעביר מהר לדף האלבום הנקי והיבש ולהדביק מהר וישר־פיקס "עם הגב למעלה", בשביל שתתפוס טוב־טוב... ולבסוף, כמובן, היו נכנסות לתמונה כריות האצבעות, המורה והאמה – גם היום אלה האצבעות הכי רגישות שלו שעובדות יותר טוב מכולן. לאט־לאט, בתנועה סיבובית דקה־מן־הדקה, היו האצבעות מתחילות לתחח ולפורר את שכבת הנייר העליונה... צריך היה להבקיע דרך אל התמונה דרך שכבה עכורה ואטומה, להתגנב אליה, אל היפהפייה הנרדמת, תוך כדי גלגולן הזהיר, בנשימה עצורה כמעט, של כדוריות נייר רטובות... והינה, לפתע פתאום היה נחשף בתוך הליבּה צבע פלדה מבהיק – זנבו של מטוס קרב! "תראו־תראו מה הילד הזה עושה! האצבעות שיש לו, בלי עין הרע - כמו של ווֹלוֹדְקָה הכייס! שיילך לעבוד אָמן, תאמין לי!"

כן, אה?... הרי לאמיתו של דבר, זה בדיוק התהליך של ניקוי פני הציור – בדיוק אותה החסרת פעימה, בדיוק אותו קצה לשון משורבב של ילד, ותמיד אותה ציפייה לנס.

קורדובין לא שרף את הכביש – הוא נסע לאיטו, נהנה מן המשחק החמקמק של גוני הברקת והקובלט מימינו ועוקף את ברכי הפילים ואת הצלעות המחודדות של סלעי הקַרְסְט המתפרצים אל הדרך משמאלו.

לא הייתה לו סיבה למהר. הטיסה שלו יצאה רק בלילה.

ככל שהגביהה השמש לזרוח על הים, הלכו והשתנו מדי דקה מצב האוויר, התאורה וצבע המים: בתחילה היה צבעם טורקיז רך עם עורקי מָלָכיט כהים וארוכים, אך מדי דקה הלך מרבד התכלת והתעבה לכדי ירוק כעין הברקת. ולבסוף הזדהר גוש הספיר בבוהק נקי ומסנוור עד כאב בינות לגוני הוורוד־אפרפר של רכסי ההרים...

...אבל מה קורה לי, אני באמת אף פעם לא הבאתי לז'וקה איזה מניפה, התעשת זכאר בעליצות. פשמינות־מה־פשמינות, מזכרות, סיכות, מחרוזות למיניהן. אבל מניפה? אף פעם. חשבתי שזה משהו בנאלי, סתם קיטש של צוענים – וחבל. בכזה שרב, הזקנה הייתה לפחות עושה לעצמה קצת פוּ בפּוני.

בצומת הוא פנה ימינה לכיוון הים ונסע כמאתיים מטר בדרך עפר צרה עד שהגיע למגרש גבשושי ומלא מהמורות, חנה בו ויצא מן המכונית. זה לא מכבר שיפרו את פניו של החוף הזה, הפראי־למחצה, גידרוהו בגדר כלונסאות וריצפוהו בסֶפֶן עץ עד קו המים. ועל חתיכת הזכוכית עם בית הקפה הנטוש שבתוכה שמה את ידה משפחה מזרחית ממולחת אחת.

ועכשיו יש כאן נווה־מדבר מופלא – ומה מעט דרוש במקומותינו להעמיד פנינת גן־עדן נוסח מגרב: פה־ושם על ספסלי העץ פוזרו כרים ססגוניים, על שולחנות הפלסטיק – אי־אלו אגרטלי זכוכית, ועל הקירות נתלו יריעות טלאים רקומות בחרוזים ובדיסקיות ראי. העיקר – כמה שיותר נצנוצים וצלצולים, כמה שיותר בומבסטי. הרי מי שנותנת כאן את הטון היא אותה יריעה המונחת כאן לאורך החוף, ומי כמוה לנצנוצים, לבבואות, לירוק ולכחול...

"...אבל שיהיה רותח!" – זקף קורדובין אצבע קפדנית. הבחור הלך להכין את הקפה, ואילו זכאר התפנה סוף־סוף לענות לנייד שלא הפסיק לצלצל בקולי־קולות.

"אתה בנתב"ג?" – אירינה...

"כן, יקרה. תסלחי לי, בכל הרעש הזה לא שמעתי את הצלצול. אני בדיוק עובר בביקורת־דרכונים..."

דרך ריסיו המצומצמים הוא התבונן בפתח החלון – שם בערה בכל זהרורי הקשת יריעת עור הגליצרין על־פני המים המבעבעים.

"יש מצב יצאתי עליך בבוקר?" – התעניינה אירינה בזהירות.

הוא חייך כך שהיא תוכל לשמוע את החיוך.

"בשום פנים ואופן!" – ענה זכאר בביטחון. "את הכי עדינה ורגישה בעולם. יודעת מי את? את 'פָּלוֹמָה בְּלַנְקָה' שלי.״

"מה־מה אמרת? איזה פְּלוֹמְבָּה בְּלַכָּה, יא גזור?"

"Blanca paloma, אהובה שלי, זה 'יונה צחורה' בספרדית...״

החיוך לא מש מפניו כשהודה לבחור במנוד ראש על הקפה והראה לו באצבעות קמוצות שיביא בוטנים או משהו...

"אבל לביטוי הזה, paloma blanca – את שומעת? – יש גם משמעות דתית. זה השם העממי של דיוקן אם האלוהים מהעיירה רוֹסיוֹ, לא רחוק מ..."

"או־הו! התחלנו עם הטוֹרוֹ־מוֹטוֹרוֹ?"

"...לא רחוק מסביליה. כל שנה באביב, במאי או ביוני, בחג הפֶּנְטֵקוֹסְטֶס, כלומר הפנטקוסט, המקומיים עולים לשם לרגל. צעדות שלמות. ושתדעי לך שזה מראה מרשים ביותר: כולם בלבוש מסורתי, רוקדים, שרים שירים – 'סֵבִיָּאנָס', החלילים מסלסלים ככה בקול דקיק, והתופים נותנים בראש: טר־ר־ר־ר... טר־ר־ר־ר... טְרה־טה־טה־טה־טה!..."

"טוב, יאללה, שמענו אותך,״ אמרה אירינה בקול מרוצה. "אני פה כולי נמסה אחרי הסאונה, תכף קוראים לי למסאז'. יאללה, קח את עצמך ותיסע לספרד הזאת שלך..."

הוא כיבה את הנייד ולגם מן הקפה הלוהט, הסמיך, הקפה הטוב בעולם. נזכר בציפור המצונפת בגשם בציור הנוף של פאלק. משיכת מכחול אלגנטית, אין מה לומר. זה היה החיוך שלו – רהבתנות מיותרת, כמובן, משחק מסוכן. אבל גם מעין חותם סודי.

איי־איי־איי, דון סָקאריאס, אתה עוד תיפול עם היונים הצחורות שלך, אומרת לו מדי פעם מרגו ומנענעת ברעמתה האדמונית ובשלושת סנטריה.

הוא התבונן במחטי השמש הארוכות המבזיקות בצוותא בתכלת הצמיגה של הים וחש תשישות ואושר, מעין התשישות שחש בצעירותו רק עם האהובות שבנשים, מעין התשישות שחשים, כנראה, שחקנים גדולים אחרי הצגות בכורה מזהירות במיוחד. תשישות, אושר ותחושה של בעלות על דבר־מה מסתורי – על חלקיק זעיר אך גדול מאין כמותו מרוח האדם...

לא היה לזה דבר וחצי דבר עם כסף. מי יודע, אולי המשיח, לכשיתגלה, יחוש אותה ריקנות מאושרת אחרי שיקים את המתים לתחייה... ומה איתך, רוברט רָפָאילוביץ'? אתה מאושר בהתגלמויותיך הטרנסצנדנטיות, אי־שם? הרי היום נולדה יצירת־מופת חדשה פרי מכחולך, וכל טפח וטפח שבה מעיד כי אתה הוא יוצרה. מהיום ואילך היא חיה וקיימת, והיא תמשיך להתקיים לעולם – אמנם, בתחילה רק באוסף פרטי, בַּווילה של ולדימיר איגורביץ' הנכבד. אבל במוקדם או במאוחר יוציאו יורשיו החמודים את הציורים למכירה פומבית, וכי איך לא יוציאו? – הרי עד אז (כשלא רק העורכדינית הסבתא תסגור את הבּסטה, אלא גם אני כבר אשב ואשְׁחַק פיגמנטים מכל טוב גן העדן לצבעים שלֵחם לא ינוס לעולם) – עד אז מחירו של פאלק דנן יאמיר במאות אלפי יוּרעלעך עליזים, וזה כבר יהיה פאלק מקורי, עם סיפור אורגני מאחוריו.

או אז, המלאך הגואל אותי, קדושה־מָגִנָּה של כל להקת היונים הצחורות ששחררתי מִיָּדי – באותו יום שְׁלח ברכה והצלחה במשאו ובמתנו של אותו מומחה, מטעם אחד המוזיאונים המכובדים, בַּמכירה הפומבית הרחוקה ההיא.

הוא רמז בראשו לנער, והלה פנה לכיוון הקופה – לתקתק את החשבון.

2

אחרי שחלף על־פניה של מעלה־אדומים, הכרבולת הלבנה המשוננת על פדחתה של גבעה רמה, והשאיר משמאלו את ירושלים, הוא גמא את הכביש המהיר החדש בתחתית הבקעה והמריא ההרה, מקום שאותו כביש התמזג עם הכביש הראשי המוליך תלה־אביב, והמשיך לנוע בפרוזדור ירושלים אל עבר שדה התעופה. אלא שבמחלף שורש פנה קורדובין ימינה, ואחרי מקדונלד'ס הזכוכית העומד שם - שמאלה, נכנס ברחוב הצר והארוך אל המושב (כאן תמיד היו מתהלכים חתולים, כלבים רגזנים ואובדי־עשתונות, תרנגולי נוי עם זנבות כעין הוויטראז', ואפילו טווסים) והחל עולה לאיטו אל ראש ההר.

רחובו הראשי של המושב המבוסס היה בנוי טראסות־טראסות של וילות, כרגיל באזורי ההר: משמאל היתמרו הבתים בשניים ואפילו בשלושה מפלסים, ומימין הציצו אך בקושי מעל הגדרות גגותיהן של הווילות שהיו שקועות במורד ההר עוד בשני מפלסים. גם משמאל וגם מימין התנשאו מעל לגדרות כפכפיו הקוצניים של הצבר וליאנות מפוארות של בוגנוויליאה בגוונים מגוונים שונים: ורוד־אדמדם, צהוב וסגול־לילך. כתמי הצבע האלה וגגות הרעפים תחת כְּחול השמיים המיתמרים מֵעַל, מרובבים בכתמי שמנת, השרו על העין שמחה חסרת־עכבות.

ככל שעלה, הלך הרחוב והיתלתל בפיתוליו. הוא ביצע שני פירואטים חלקים שנוצרו מווילות שנבנו זה לא מכבר באבן ירושלמית צהובה וּוְרודה־כהה, יצא לקטע כביש ישר, ובמשך כדקה וחצי הלך ונמשך מעלה־מעלה, לאורך קְצה שפתו של המדרון התלול. לבסוף צלל הרחוב ימינה, מָעד ונפרש לכדי מגרש עפר קטנטן למרגלותיה של גֶּדר עץ בצבע אוכרה כהה, שמאחוריה נדמה שלא היה דבר מלבד גיא.

אם כי, כמובן, היה.

הוא יצא מן המכונית ופתח את תא המטען. רוכסן המזוודה שוב פער את בֶּקע לועו, וממנו נשלף והועבר אחר כבוד אל כיס המכנסיים אותו גלוק בטלן שישַׁן לו שנת־ישרים לאורך כל הולדתה השלֵווה של ונוס.

כרגיל, התעסק קורדובין מעט עם מנעול האסם שעל השער – מנעול ערבי ישן ועליו פרצוף שחציו אדם וחציו אריה: בתוך הלוע השואג בתדהמה הסתתר חור מנעול עתיק, וספק אם מישהו היה מצליח להמציא מפתח גנבים לכזה מין עלי־באבא. לבסוף הוא נכנס פנימה, וגם המנעול עשה את אותה דרך, ועתה היה תלוי על זוג זהה של טבעות בצידו האחר של השער – שער עץ עתיק ורעוע למראה, צבוע ברישול לא מוסתר באותו צבע אוכרה מעורר קבס.

כאן נגלה לעין גן קטן ומבולגן, אך משיב־נפש: כמה עצי מנדרינות, שלושה עצי תפוז ושלושה עצי לימון נטועים לצדו של שביל עפר שלאורכו היו מפוזרות ללא חוק וסדר, אך בצפיפות הולכת וגדֵלה מרצפות ממרצפות שונות בלי כל התאמה ביניהן, מסוג המרצפות שמרצפים בהן כאן, בארץ: אחדות מהן אפרפרות נקודות וטלואות, אחרות בגון הקפה, ואפילו עם אי־אלו עיטורים. היה ברור כשמש שכל זה נסחב מאתרי הבנייה באֵזור. למקרה של גשם.

ובמרחק מסוים, כלומר בעומק מסוים, היה אפשר להבחין בבית חד־קומתי עם טֵראסה, שאליה הובילו שלוש מדרגות אבן – את האמצעית יכול היה להיות נחמד ליישר קצת עם צמנט. בית האבן הישן הזה קיבל עם השנים מראה מתעתע של איזה מחסן גלמוד או של ממגורה, כמו רבים מבתי האזור שנבנו בתקופת המנדט הבריטי.

תיבות האבן האלה טמנו בחובן הפתעות: אולמות רחבי־ידיים עם קירות חסונים ומטויחים וקמרונות גבוהים. הן שומרות היטב על החום בחורף ועל טמפרטורה קרירה בקיץ. כדי שהשמחה תהיה שלֵמה היה צריך רק שנחמן, שממנו שוכר קורדובין את הבית כבר עשר שנים, יסכים סוף־סוף למכור אותו. אבל לנחמן היו שני נכדים קטנים, והתרח הזקן אמר שאין מה לדבר – מתוך מחשבה שיוריש את החִ'רבּה לשני החברה'לעך שלו.

חוץ מנחמן, לא הייתה בעולם כולו שום נפש חיה שידעה על מקום המפלט הזה בחייו של קורדובין. ואילו נחמן עצמו לא ידע דבר על דוקטור קורדובין. שום דבר – מלבד המילה הרוסית "דאצ'ה" שלמד לפני עשר שנים במעמד חתימת החוזה מזכריה, יא מניאק עצמו.

חברים, אורחים, אספנים ונשים הוזמנו לבקר את דוקטור קורדובין בכתובתו הרשמית, בדירתו הצנועה והאלגנטית בת שני החדרים בשכונת סן־סימון בירושלים.

אבל איך לעזאזל יכולנו לשכוח! – כשפירטנו את צמחי הגן שכחנו לגמרי גם את האורנים פרועי הראש שהיו נטועים סביב־סביב לכל אורך הגדר וכיסו את כל אדמת הגן בשכבה קפיצית של מחטים, אך בעיקר את שני עצי הרימון הקטנים ממש על־יד הטֵראסה. אחד מהם הסתיר בין ענפיו שלושה פירות בצבעים שונים שנשכחו שם עוד מימות הסתו: שני רימונים שקועי לחיים בצבע ארגמן אפרפר, ואחד בצבע אָליזָרין עמוק. צריך לקשור את הענפים, חשב קורדובין בדאגה כשעלה במדרגות הטֵראסה. אבל זה כבר אחר־כך, אחר־כך...

במשך כדקה הוא הקשיב לדממה בתוך הבית, ולבסוף שחרר את נעילתו של עוד מנעול ערבי ישן אחד, משונה לא פחות מקודמו – הפעם בצורת יצור שחציו חמור וחציו פנתר (לשון הרמזים החמקמקה של המזרח). מבנהו היה מורכב עוד יותר ממבנה המנעול שבשער: לתוך לועו של חמור־הפנתר היה צריך לתקוע פגיון ארוך, והוא היה נטרק – הו, כמה קשה להסביר במילים פשוטות – באמצעותו של זנב מחובר משני קצותיו שהיה נשלף מעכוזו של חמור־הפנתר.

כשנכנס, הִבְריח את הדלת במוט ברזל פשוט וברוטלי בסגנון ימי־ביניימי שהוכן באחת מסדנותיה של העיר העתיקה, שבה יושבים חרשים מחוכמים שמלחימים ומצפים מטבעות מימי בית שני, ממסגרים בכסף פיסות עץ מהצלב הקדוש האמיתי ומיַשְּׁנים חתיכות בד מתכריכי טורינו המקוריים.

נו, יפה מאוד...

לפניו היו כמה שעות של דממה עמוקה ובדידות מזהרת.

בתוך הבית התגלה חלל שהיה מוזר למדי לעין האירופאית, אך רגיל במקומות האלה: חדר מלבני בגודל של כשלושים מטר רבוע, ובו, מול דלת הכניסה, שלושה חלונות גבוהים בצורת קשת מחודדת, מרושתים בסורגים. ייעודם של הסורגים לא היה ברור דיו, מפני שהחלון האמצעי לא היה אלא דלת שהובילה אל החלל הסמוך, שהיה גדול ומואר מאוד – נתזי האור הירקרק והשקוף הגיעו גם לכאן מן המדרון המיוער שמעבר לשורת החלונות הבאה שהשקיפו אל מחוץ לבניין...

שום דבר לא הזכיר כאן מגורי אדם, חוץ ממיטת קרשים גלמודה וכיסא־נדנדה מבמבוק, וגם שולחן קטן, גם הוא מבמבוק, ועליו ערמת ספרים מעוטרת בשאריות של תפוח אכול. המקום נראה יותר כמו מחסן סחורה של ענף ייצור בלתי־מוגדר. אחת מאותן עליות גג שבמשך שנים עורמים בהן וסוחבים אליהן חפצים מחפצים שונים.

היו כאן סוורים־סוורים של מסגרות ומסגרות מתיחה, לוחות ורפפות עץ, גלילים של נייר וקנבסים, קופסאות בלי תווית, חתיכות קרטון בכל הגדלים והצורות וארגזים עם כל סוגי המסמרים. לאורך הקירות נמשך טור של בקבוקים גדולים כלשהם ומכלי פלסטיק. על הרצפה, בלי שום חציצה, נערמו מגדלים־מגדלים של קטלוגים ממכירות פומביות של כמה שנים וערמת קטלוגים של חברת הצבעים "קרֵמר".

בפינה התרווח לו סל נצרים גדול מלא בבצלים ובשׁוּמים, ואלה הוסיפו קומפונֶנטָה עפיצה־יבשבשת משלהם לריח העיקש ששרר במבנה, ריחם של טרפנטין, דבק, לכּות, עץ ישן ובדי ציור... את התמונה השלים שק נייר כרסתני של מזון חתולים שעיטר את ראשה של פירמידה הבנויה משני ארגזי עץ מלאים על גדותיהם באבני ריצוף פשוטות.

הר של בדי רבידה נערם על הכורסה, שהיה אפשר לאפיינה כפְּסֵידו־עתיקה (רהיטים מעין אלו עומדים בהמוניהם למכירה בסמטותיו של שוק־הפשפשים ביפו) רק על־סמך סלסוליה של הרגלית האלגנטית שהציצה בקוקטיות מתחת לקפליה של שמיכת הצמר החומה־אדמדמת.

בפינה עמדה גם כירת גז ומשהו שנראָה כמו ארון מטבח קטן, ועל צידו היה תלוי אוסף שלם של גֶ'זְוָאות, המכונות כאן פינג'אנים, לכל חבורה וחבורה כטעמה – אם כי בבית הזה אירח לו לחברה רק אדם אחד: הוא עצמו. אפילו נחמן לא היה מצליח להיכנס לנכס שלו, והוא גם לא כל־כך דחף את האף: זכריה, יא מניאק תמיד שילם על שנה מראש ולא ענה כשדפקו בשער.

אך משעה שניגשת אל דלת הזכוכית המובילה אל החלל הסמוך והצצת בו מעבר לסורגים, היו נגלים לעיניך מרחבים שונים בתכלית.

במורד שלוש מדרגות משם (מדרון ההר סחף אחריו את החלק הזה, הטבוע במקצת, של הבית) השתרע אולם נהדר ורחב־ידיים עם ארקדה של חלונות ענק מקושתים שמילאו את הקיר כולו והשקיפו אל הגיא המיוער. ואי־שם, מעבר לפסגתו של ההר הסמוך, בצבצו בצבעי־מים ערפליים רכסים אחרים, ועליהם נבזקו ברעפי גגותיהם הקיבוצים והמושבים הסמוכים, דוגמת שורש.

והינה, באולם הזה (ולהווי ידוע כי הכניסה אליו הייתה שמורה יותר משער הרמונו של סולטן: צריך היה להתכופף ולפשפש פשפש־היטב בסל השומים והבצלים, לגשש ולמצוא בתחתיתו, בין הקליפות היבשות והפריכות שנדבקות לידיים, מפתח לרשת הסורגים), באולם הזה שרר סדר מופתי – אף על פי שמסביב לשולחן הרחב בעל משטח העבודה העשוי מאבן ממורטה מאבני המקום, ארבעה מטרים רבועים רוחבו, עמדו בסדר אקראי:

שולחן־עבודה עם סט של כלי נגרות;

כַּן ציור בסיסי עם הרמה בָּרגית;

כַּן מזוודה פתוח עם פָּלֵטה מקורצפת עד כדי בוהק בֵּיצָתי ו"חמוֹרים" משונים שסביבם הוצבו שני זרקורים על רגלי חסידה ארוכות שוקיים.

לאורך הקירות התמקמו להם שלושה ארונות שונים בגודלם.

מאחורי דלתות הזכוכית של הארון הראשון, שנראה כמו ארון מעבדה, נערך בשורות המון עצום של צנצנות, צלוחיות מעבדה, בקבוקים ובקבוקונים, וכן כמה קופסאות ובהן שפופרות בגדלים מגדלים שונים.

בצידן הפנימי של דלתות הארון השני, שהיה גבוה ורחב־ידיים כמו ארון בגדים, ישבו בתוך תאים מיוחדים כלים שונים ומשונים: מכחולים, סכינים, סכיני־פָּלֵטה, אִזמלים, פינצטות, פטישים ומספריים, מצבטים, סרגלי מתכת, פָּלֵטות ועוד כשני תריסרים של פריטים שתכליתם לא הובררה. על מדפי הארון הזה אוחסנו: מגהצים חשמליים ויצוקים, שפכטל חשמלי, מברשת אוויר עם מדחס לריסוס לכה, זכוכית מגדלת שולחנית עם תאורה, מיקרוסקופ ומצלמות יקרות עם כמה עדשות. לבסוף, היו שם גם מכשיר רנטגן נייד ושואב אבק.

תוכו של הארון השלישי הזכיר יותר מכול שידת ענק חסרת־מדפים, שבה עמדו בטור עורפי כמה בדי ציור מתוחים על מסגרות.

חלונותיו של האולם הזה לא היו טעונים רישות, מפני שהסיכוי שמישהו יעלה הֵנה מלמטה היו נמוך: הבית היה אפילו תלוי קצת מעל למדרון התלול, ויצר אשליה של קרוולה המפליגה אל הגיא. היה אפשר לעמוד בחלון במשך שעות על שעות...

מדרונותיהם של ההרים – גם ההר הזה, שעל פסגתו ישב הבית כשתי כליבות רחבות, וגם ההר שמולו – לא היו נטועים באורנים משמימים ככל סביבותיהם. על הטֵראסות העתיקות שלהם, טֵראסות מיושרות ותמוּכות באבנים, זעו בתנועה מתמדת נופיהם חסרי־המנוחה של עצי הזית. וכאשר הסתערה עליהם הרוח במתקפת פתע, נשמעו מתוך המייתם של נופי הזית הכספספים האלה פַּרְטיטות של באך.

עד הטיסה נותר עוד מספיק זמן, ומכל מקום די והותר לאותם עניינים שהיה עליו לסיים ויהי מה.

ראשית חָכמה הדליק קורדובין את המזגן, פשט את בגדיו ולבש חליפת טרנינג ישנה, הוציא מן הארון ולבש סינר ארוך כְּשֶׁל מלצרים; הוא הסיר את הציור שעמד על הכַּן והניח אותו על ה"חמורים", פניו כלפי מעלה.

מארון הזכוכית הוא הוציא צמר־גפן, צנצנת קטנה של לכה, בקבוקון של פּינֵן, בקבוק גדול של טרפנטין, מדחס ומברשת אוויר. את כל אלה הוא סידר בשורה על השולחן. אחר־כך, במשך כחמש דקות, הוא הכין את צורכי העבודה: דילל את הלכּה בפינן, התעסק עם המדחס ובדק את אחידות הריסוס על דף נייר.

בימים עברו היו ציירי האיקונות מצפים את יצירותיהם על־ידי כך שהיו מעסים בכף־ידם כמות קטנה של שמן פשתן מבושל ומורחים אותו בשכבה דקה על־פני העץ: האמן היה משתמש בחום היד כך שהוורנית תוסיף לשמור על גמישותה. בין הציפוי הראשון לציפוי הסופי לעיתים היו חולפים שבועות, חודשים ואפילו שנים. וקרום הוורנית הראשון צריך להיות דק עד כמה שאפשר – זה מאפשר "לתגבר" את שכבת הוורנית בהדרגה, כדי שהטקסטורה של תוספות הצבע לא תהיה שונה ממשיכות מכחולו של הצייר המקורי.

שכבת הלכה הראשונה התייבשה על הציור הזה במשך יממה בדומייתו הקרירה של הבית. ועכשיו... עכשיו נוסיף ליעלת־החן עוד מעטה קל־מן־הקל של רפרופי מלמלה...

משסיים לרסס, עמד כמה רגעים כפוף למחצה מעל לקנבס וסרק במבט דרוך – כנגד האור – כל סנטימטר וסנטימטר על־פני הבד, בוחן שמא יש רווחים והשמטות בשכבת הציפוי.

לא רע, לא רע... ניתן לה חצי שעה בערך להיאנק בתוך הפקעת השקופה, להיאלם, לקפוא לאט־לאט... ואז לפתע היא תגלה שמעתה היא חנוטה לבלי שוב במעטה דק־מן־הדק.

לבסוף הוא הזדקף והחל לנקות את ידיו קַרצף־היטב בפיסת צמר־גפן מסופגת בטרפנטין...

*

בַּתמונה נראָה חוף ים, אחד מאותם נְאות נופש שאננים הפזורים בהמוניהם בריביירה הצרפתית, בסביבותיהן של ניס ואנטיבּ.

בקדמת התמונה, בצִלּה התכלכל, השקוף למחצה, של הסככה, אשר קצה שמלתה הכחלחלה הציץ אל תוך התמונה, עמד שולחן עץ בלוי, ועליו היו מפוזרים כמה תפוחים. בתוך ארגטל זכוכית פשוט עמד, מעולף בשרב, זר של פרחי שדה קטנים. פסי החוף והים שברקע בהקוּ בשמש הצהריים, ושתי מתרחצות הניפו את ידיהן אל על בינות לגלים. תכלת הים והחול הגבשושי הצהוב יצרו את ניגוד הצבעים העיקרי בתמונה. האקורד הציורי הזה נשנה ביתר דחיסות בלחייהם הצהובים של התפוחים ובכתמי האור המעומעמים על פניו המוצלות של השולחן – שם, בתוך הצל התכלכל שבקדמת התמונה, מעל לפלח תפוח שנפרס זה לא מכבר, אפשר היה להבחין במַקּורה ובעינה העגולה של יונה צחורה שזה עתה הופיעה.

התמונה הייתה כולה אפופה אור, ממולאה אינסוף רובדי צבע שקופים; כל מה שהופיע על הבד – הן החפצים, הן בני־האדם והן המקומות המוארים והמוצלים – הכול טבל באותה אִבכָה קלה־מן־הקלה של אור־ואוויר המיתמרת בכל רצועת חוף בצהריו של יום קיץ.

והצופה ההיפותטי, אילו אימץ מעט את מבטו, היה מבחין בלא מאמץ ניכר בזווית הימנית התחתונה של הבד בחתימתו של האָמן: "M. Larionov" – באותיות טל־ומטר זעירות וחיגרות, האָפייניות כל־כך לחתימתו של הצייר הנודע.

הציור הושלם, ואפילו כוסה כבר בשכבת ורנית... אך עדיין לא היה מוכן. כלומר הוא יכול היה לפאר כל תערוכה וכל קיר בכל מוזיאון... אבל עדיין לא היה מוכן לחיים אמיתיים, אותנטיים: עוד לא נכתב, עוד לא נמצא סיפור הגילוי, לא נבחרה לו משפחת אָמנה, לא סומן קונה פוטנציאלי. שלוש או ארבע שנים יעברו עד אשר תשקע שכבת הציור... שלוש או ארבע שנים, שבמהלכן יֵלכו ויישָׁזרו כעיטורים מעשה־ידי־אָמן פגישות מקריות והיכרויות מרתקות, תתנהל התכתבות עם הבעלים ותבוצענה לאיטן ההצרחות על לוח השחמט של הנסיבות. פוואנה מתונה וטפופה, התקופה החביבה עליו – תקופת יצירת המיתוס ובריאת העלילה, כמו שבריר זעיר של בריאת העולם: הבשלתה של סיטואציה, מילוי התמונה בבשר ובדם של הגורל.

כן־כן: וַיִּפַּח בְּאַפֶּיהָ נִשְׁמַת־חַיִים...

כל חייה של היפהפייה האוורירית הזאת עוד היו לפניה...

בזיכרונו צפה ההצלחה שנחל היום עם פאלק. למרבה הצער, לא תמיד נרקמות קורות חייהם של ציורים בקלות כזאת, בקלות נהדרת שכזאת. כאן ההצלחה מייד האירה לו פנים: תכף כשראה את ציור הנוף החובבני מעל למיטתה של העורכדינית הסבתא (ביקור מקרי ברמת־גן – הוא לא עמד בתחנוניה של אירינה שיקפוץ להגיד שלום לגברת מבוגרת חביבה אחת שהשכירה לה חדר בשנותיה הראשונות בארץ), משעה שנח מבטו על הניסיון העלוב הזה של איזה חובבן עלום־שם – אבל השנה, אבל הבד! –הוא מייד השיק את הפרויקט.

עכשיו הוא ראה בעיני רוחו את הדירה ההיא ברמת־גן; הריח הגריאטרי המעופש ששרר בה עורר אצלו בחילה לקראת סוף הביקורים. והאלמנה, עם הבקשות והטענות הבלתי־נגמרות שלה – בשבועות האחרונים לפני ה־ויברח היא אפילו סינג'רה אותו להביא תפוחי־אדמה מהמכולת – היא עוררה אצלו רצון בלתי־נשלט למלוק לה את הקָבֵסה הלבנה שלה פעם אחת ולתמיד. ובשביל להשחיל סוף כל סוף לתוך הקבסה הזאת את שם הציור הוא נאלץ לחזור עליו בשיחות הבלתי־נגמרות שלהם איזה שמונה־מאות פעם.

"זכאריק, החיוך שלך פשוט מְ־לַ־בֵּב..." מדובר בעשרות פעולות מבוזרות, המשולות לתנועותיה העדינות ביותר של כף־יד הבובנאי הפשוקה לכל עבר, כאשר לכל אחת מחמש אצבעותיה קשורים חוטים, אשר הודות להם רוקע הליצן הקטן ברגלו, ובה בעת מסובב את ראשו, מקשקש על מיתרי הגיטרה ופותח את פיו: כדי להשיג את הציורון צריך לדעת להתמקח ככה שהסבתא לא תסגור פתאום את הבסטה; מדי פעם להרים טלפון למוריס ולרמוז לו שהפאלק הלא־מוכר שהוא, קורדובין, כבר עלה על קצה של חוט שיוביל אליו, יגיע לידיו בקרוב מאוד, ואפשר כבר לגשש אחרי לקוח פוטנציאלי... ולבסוף, הכאב המתוק של העבודה הממושכת על הציור עצמו, כשאתה לא רק משוקע בתוך סגנון העבודה של האָמן, לא סתם חי אותו, אלא ממש הופך להיות הוא, האָמן היחיד הזה, עם סגנונו היחיד, עם דרך ההסתכלות שלו על האור ועל החפצים שהאור משתבר בהם, עם הדרך שבה הוא מחזיק את המכחול ואת סכין־הפלֵטה, עם ההרגל לעבוד רק בשעות הבוקר והצהריים... – במילים אחרות, כשאתה, כמו האינסוף ברוך הוא בתורת הצמצום הקבלית, מתמעט אל תוך עצמך ומפנה עצמך לצדדין, כדי ליצור חלל פנוי שבו תוכל להיווצר ישות חדשה...

*

מן החצר נשמע דואט של צרחות חתול.

אוֹ, צ'יקו כבר כאן... איזה חוש יש לו לביקורים שלו! – ובדרך לכאן הוא כמובן לא ויתר על התענוג להתכסח עם איזה אדון אקראי.

הוא דילג במדרגות אל החדר הראשון, פיתח את הבריח והציץ החוצה.

בחצר הסתמן קרב מפואר: צ'יקו שלו, חתיכת חתול שחור ומשופשף, עמד אף לאף עם איזה ג'ינג'י קופץ בראש. שניהם התנפנפו באמוק בזנבותיהם והרימו נהמות, טנור צרוד וסופרנו קולורטוֹרי, בטרצה קטנה, מטפסים עוד ועוד בדו־קרב היללות, מלבים עוד ועוד את המתח ההיסטרי, חורגים שוב ושוב לצרחה חדה. שני היריבים רטטו משנאה, אבל אף אחד מהם לא אזר אומץ להסתער.

הראשון שנשבר היה המומחה הבין־לאומי.

"תן בו!!!" – הוא צעק בקול חד, כורע ארצה ומשעין את ידיו על ברכיו. "תן בו, יא אחו שלוקי!!!"

כמו לקול שריקתו של שופט, הרעידו שני החתולים את החצר בקול יבבה, זינקו, נלפפו זה בזה באוויר וצנחו ארצה.

במשך כחמש דקות שלאחר מכן הם התנגשו זה בזה, המריאו באוויר והפליטו צווחות מחליאות לקול קריאותיו המשולהבות של קורדובין: "קרע אותו!!! פנצ'ר אותו, המְנְיאק!!!" – עד שכולם התעייפו.

לבסוף דידה הג'ינג'י לדרכו, מפליט יללות גרוניות וגורר את זנבו המרוטש. וצ'יקו הלך לו בצעד מתנדנד ובא אצל בעליו המרוצה.

"נו?" – שאל קורדובין. "מה, יא קרימינל? הבנת איך מביאים ניצחון?"

הוא פתח את הדלת והכניס את החתול הביתה.

החדר ההוא שבצדק גמור היה אפשר לכנותו מחסן, היה מוכר לחתול, ככל הנראה, לפְנַי ולִפְנים. מכל מקום, הוא ידע בדיוק באיזו פינה נמצאת הקערה – הוא החל לגרור את הקערה הריקה לאורכה ולרוחבה של רצפת האבן, בזמן שבעליו הוציא את גרגירי המזון היבשים מתוך שק הנייר הגדול ומזג מים לקערה אחרת.

אחר־כך צ'יקו התעסק עם האוכל – וזה לא שהוא בלס בטירוף או פרכס מרעב – אחרי הכול, היו באזור לא מעט מזבלות מלאות כל טוב, וצ'יקו, ככל הנראה, גבה מס מחתולי הסביבה, כלומר היה מלך צועני בקנה מידה מקומי.

בינתיים בעליו של צ'יקו הכין לעצמו קפה על כירת הגז.

במקרר התגלתה הפתעה נעימה – חבילה סגורה של פרוסות פסטרמה שנשכחה באחד המדפים. וכך נהנו שני החתולים מנשנוש כהלכתו, האחד בכיסא־הנדנדה וחברו מסתובב לו למטה תוך סכנה מוחשית להימעך תחת חישוקי הבמבוק המתגלגלים אנה־ואנה בחריקות קצובות. לך תדע מתי נטחן שמה במטוס, הפטיר בכיר החתולים ביישוב הדעת...

הקפה הפיל עליו תרדמה, והוא התנמנם בהיסח הדעת, מחסיר חריקה בכיסא־הנדנדה ולא שם לב איך צ'יקו מנתר בקפיצה רכה, נוחת על ברכיו, מתכרבל בסינרו ונאלם דום גם הוא.

אי־שם באחת החצרות בתחתית ההר צעק בקול טיפשי ומחורפן הטווס, ומייד ענו לו פה אחד הכלבים, מוסרים זה לזה נביחות מעל הגדֵרות... מכונית חלפה, ושוב הכול נדם – שאון הכביש לא הגיע עד הֵנה.

כעבור עוד חמש דקות החל האור שבחדר להתעמעם, לדעוך... לבסוף דעך, אפֵלה מנומנמת התעבתה בו, ורק מחלונותיו הגדולים של האולם התחתון, הוא הסטודיו, שָׁתַת היום החולף בפלג חיווריין.

...אז נכנסה אימא, מעוטפת בסריג העליז שלה שהיה זרוק על כתפיה – סריג ירוק עם פרחים צהבהבים באמרתו ובשוליו – יצאה מתוך האפֵלה, ניגשה אליו קרוב־קרוב, נשפה על מצח בנה, כפי שעשתה תמיד כשרצתה להעירו, וקראה לו בצחקוק חרישי:

"שַׁכְחָנִי... ש־כ־ח־־ני..."

הוא התעורר, אבל לא פקח את עיניו, מנסה ללא הועיל לנצור את נשימתה החמימה, בניחוח קל של גרעיני הדלעת החביבים עליה, ואת צחוקה הפוחח...

לא הייתה פעם אחת שהיא לא הזכירה לו את התאריך, אם שכח. כל הכבוד, אימא...

(מה זה עוזר, היה אומר דוד סיוֹמה במרירות, שיש לה לבחורה הזאת ראש של מיניסטר, אם היא שרלילה? שרלילה – זה מה שהיא!)

היום היה יום השנה למותה.

הוא סילק את צ'יקו מברכיו, קם, גישש בארון המטבח והוציא משם גפרורים ונר־זיכרון כרסתן. הוא הדליק אותו בלי חיפזון בעלטת הדמדומים העבה – אחרי הכול, כמה מהר מחשיך כאן, בהרים... השלהבת התלקחה והזדקפה ברעידה חלקה ועליזה, מוכנה לעמוד על משמרתה כל המעת־לעת.

*

וכמו תמיד, ניצתה השלהבת השאננה הזאת בתבערתה משולחת הרסן של אותה מדורת קבורה בפינת החצר, שבה שרפו הוא ודוד סיוֹמה אחרי פטירתה של אימא את ערש מותה: כל אותם סדינים, כרים ושמיכות מגואלים בדם... והנוצות שנסקו באוויר בערו באש הגיהינום, המריאו ועפו אל על במערבולת תבערה משונה וסתורת שיער... כמו החיים שלך, אימא...

"כמו כל החיים של השרלילה, החתכת שרלילה הזאת!" - צעק דוד סיוֹמה, ואז הוא, הילד, התנפל עליו, על דוד שלו, הפיל אותו ארצה, והם התגלגלו על האדמה וניפחו אחד את השני מכות, כאילו היו יריבים, כאילו נלחמו עליה חיה ונושמת...

הוא הציב את הנר על צלחת נחושת שטוחה – כך הוא יבער ויתכלה לו בנחת בדומיית הבית השומם.

זה הכול, אימא...

נשאר רק דבר אחד אחרון.

הוא הדליק את מנורת השולחן, פתח את המחשב הנייד, פתח את תָּכנת הדואר... הרהר כדקה ומבלי משים הטה את אוזנו לרשרוש הטורפני שהקים צ'יקו שעה שערך ביקורת בכל פינות המחסן.

אחר־כך ניער את ראשו כדי לסלק מעליו את קורי השינה והחל מתקתק במהירות על מקשי המקלדת:

"לוּק היקר, אני כל־כך שמח שענית, אחי, ושאתה עוד זוכר אותי – הרי עברו פאקינג אלף ואחת שנה מאז זכיתי לשמש אותך בפאב הפאקינג מיתולוגי ההוא בנמל – זוכר את אָדל הפרציפלוחה? אשמח לדעת מה קורה איתך בימים אלה, ואם אתה עדיין אוסף מטבעות. אני בחיים לא אשכח את העסקה המושלמת ההיא שעשינו – באיזה להט, עם איזה אש בעיניים ביקשת ממני מטבע סובייטי, לא משנה איזה. ואני – בדיוק היו תקועים לי בכיס שני מטבעות של חמש קופייקות, לשלם במטרו. וכששלפתי מהכיס חמישייה אחת – ענקית, צהובה, דנדשה, בול כמו מטבע זהב – אתה פשוט נכנסת להלם. עשרים דולר הצעת לי עליה. אני מוכרח להודות, זאת הייתה העסקה הכי רווחית – באחוזים – שעשיתי בחיים. אם ניפגש, מטבע רומי של טיטוס – עליי. אם אתה לא בעניינים, זה מטבע נדיר.

״אני מנסה לתאר לעצמי איך אתה נראה עכשיו, ובראש שלי אני רואה זאב ים ותיק, למרות שסטיבי כתב לי שכבר אין לך שום קשר לים, אלא בדיוק להפך, שנהיית יבשתן יותר גרוע מכל עכברי היבשה..." – הוא שמט את ידיו ושקע בהרהורים... הוא נזכר בחלל האפל והמוארך של הפאב בנמל, בסינר שלו – סתם יריעת בד רחבה בצבע חאקי שהייתה מלופפת על מותניו – ובערמת מגזיני הפורנו שהחלפתם בחדשים הייתה גם היא בין חובותיו. בתנועה מהורהרת הוא הקיש באצבעותיו על שפתיו, כאילו היו מקלדת, כמה קללות בשבדית... ואז התעשת והמשיך: "...ויותר מזה, שאתה גם מנהל איזה משרד חקירות פרטי.״

את המכתב הזה הוא בחר לכתוב לא באנגלית, שפה שבה לוּק דיבר וכתב בחופשיות, אלא דווקא בספרדית – שפת אימו של הלטינו הננס. היה היגיון מסוים בכך שהתחמן הזה, לוּק, עובד עכשיו בארצות־הברית בחקירות פרטיות: לפני כשלוש־עשרה שנה, הבחור המוזר הזה הכיר את כל נמלי העולם, את כל הבחורות בסביבה, את כל המשרות הפנויות בספינות, את שערי המטבעות, את מזג האוויר ואת מנהגיו ומוזרויותיו של כל קברניט... אחדים היו איתו ביחסי ידידות, ואחרים חשבו אותו למודיע והעדיפו לשמור מרחק. בפאב הוא בדרך כלל היה מבקש מנה של ויסקי, ואחר־כך מזג אותה שוב ושוב בסודה, וישב איתה כך כל הערב. לפעמים, אם היית מתבונן בו מקרוב, היית שם לב שהאיש פיכח לגמרי, זורק מבטים בוחנים על אחת החבורות ומקשיב לשיחותיהם.

ואולי כבר אז הוא שיתף פעולה עם... האינטרפול? או עם עוד איזו משטרה או גוף מודיעין? האם כדאי לפנות אליו עכשיו בחוסר־זהירות ולהיפתח אפילו במעט מזעיר?

כך או כך, הרהוריו לא ארכו יותר מדקה, והוא חזר לתקתק תקתוק עמום על מקלדתו:

"אם לא אכפת לך, יש לי אליך בקשה – לדעתי, בשבילך זה כסף קטן. במשך שנים ארוכות אני מחפש אדם אחד, ללא הצלחה – אולי כי אני מתרשל בחיפושים, ואולי כי האיש לא כל־כך רוצה להימצא. בכל מקרה, כבר איבדתי את התקווה שאצליח לעשות את זה לבד. לא מזמן התחלתי לחשוד – בינתיים לא ניכנס לפרטים – שהוא נמצא איפשהו בפלורידה. הוא רוסי, רופא במקצועו, סקסולוג, אספן אמנות ועתיקות כבד. שְׁמו ארקדי ויקטורוביץ' בּוֹסוֹטָה – כמובן, בתנאי שהוא עדיין אוהב את שמו.* שנת הלידה – בתקווה שזיכרוני אינו בוגד בי – אלף תשע־מאות שלושים ושבע. תמונות שלו אף פעם לא היו לי, ואני גם לא אנסה לתאר איך הוא נראה: קודם כול, עברו הרבה שנים מאז נפרדנו, אני והוא, ושנית, הוא מאלה שיכולים, אם צריך, לשפץ לעצמו את הפרופיל. מה שכן, הוא גבוה מאוד (הרי את הרגליים הוא בטח לא חתך לעצמו). בצעירותו הוא נראה ממש ארוך כמו שרוך – מטר תשעים, אם לא יותר. למרות ששוב, עם השנים הוא יכול היה להצטמק. חוסר־הרצון שלו להיחשף בא מתוך הצורך להסתיר את האוסף שלו, העשיר כקורח. אני צריך את הכתובת, רק את הכתובת של האדון הנכבד הזה – לפני חמש־עשרה שנה בערך נפרדנו באמצע שיחה בנושא שנורא מעניין את שנינו – נניח, בנוגע לאותנטיות של אחד התחריטים של דירר..."

עלה בדעתו שהספרדית, להבדיל מן האנגלית, הייתה סובלת אפילו איזו וינייטה רומנטית על דְּמֵי רֵעִי הטבוח הזועקים אליי מן האדמה, ובספרדית זה אפילו לא היה נחשב לטעם רע. ונראה שהוא רוצה, רוצה מאוד, לכתוב את המשפט הזה: La voz de la sangre de mi hermano clama a mí desde la tierra** – אולי מפני שלראשונה זה שנים רבות הוא עלה על עקבותיו של האיש, לראשונה הפציעה התקווה שהוא לא יתבייש להביט בפניו של אַנְדְּרוּשָׁה המת.

לא־לא, הוא חשב. בלי שטויות. מה יש לך היום, אה? כולךָ שיכור ולא מיין... לא יוצאים לך מהראש המתים שלך. מה זה יכול להיות?...

הוא מחק את שני המשפטים האחרונים ובמקומם הקליד: "אני צריך רק את הכתובת של מר בוסוטה, כי..." – אבל ידו נבלמה וסילקה גם את הניסיון הזה להסביר. שום הסברים.

"אני חושב שאין צורך להדגיש שהשכר על העבודה שלך (או של החבר'ה שלך), כמו גם כל ההוצאות שהעניין כרוך בהן, ישולמו מייד. תגיד רק מה סכום המקדמה – אני מוכן להעביר לך אותה לאן שתגיד. שולח לך חיבוקים, סקאריאס הקדוש שלך, ברמן לשעבר בפאב המרופט של נמל המטען החופשי פריהאמנן, שטוקהולם.

נ"ב: זוכר איך הפרדנו אז בקטטה בין סטיבי לקנדי הפופאי ההוא עם השיער הלבן, ניק נדמה לי קראו לו (פעם שמעתי אותו אומר "דוֹבְּרָה קַרְטוֹפְּלָה",* ומזה הסקתי שהוא ניק כמו שאני בלרינה – יותר בכיוון של מִקוֹלָה,** ובעבר היה תומך בנדרה או משת"פ של הנאצים), ואחרי שהניק הזה טיפל בו גוּטֶה־גוּטֶה לקחנו את סטיבי לבית־חולים, ובמיון יצא אלינו אח – בחור שחור־שחור בחלוק לבן־לבן ועל הצוואר היה לו חוקן אדום־אדום?"

זהו, עכשיו באמת היה צריך להזדרז.

הוא ירד אל הסטודיו, הרים בזהירות, בכפות ידיו בלבד, את הציור שהיה מונח על ה"חמורים" והחזיר אותו אל כַּן הציור. ואז הוא בכל זאת התמהמה עוד קצת, פסע שלושה צעדים לאחוריו והקיף את כולו במבטו, כמו אדם המקיף במבט גאה ומופתע בעיצומה של איזו קבלת־פנים יוקרתית אישה אהובה ומנושקת עד דק מכף רגל ועד ראש, שהופיעה, פתאומית ומסנוורת, במלוא הדר עמלם רב השעות של החייט, הספר והקוסמטיקאית...

הוא יכול היה לבלות כאן מולה לילה שלם. "מי יכול עליך, פושקין! מי יכול עליך, יא ערס!"13

אבל לא, עכשיו כבר הגיע הזמן לפרוש את הכנפיים ולשעוט במסלול ההמראה.

את הדרכון, הכרטיס והכסף האירופי חסר הטעם והריח נשלשל לתוך הארנק. אה, כן, כמובן. יפיוף של בטלן...

הגלוק מעוכב היציאה בותר במיומנות ובזריזות באמצעות מברג קטן וחלקיו פוזרו בין הכלים שבארון.

הוא החליף את בגדיו בתוך שתי דקות, שמתוכן דקה וחצי נוצלו לקשירת העניבה. כשכבר מיהר לצאת שלח את ידו לתוך שק מזון החתולים וערם ממנו קערה יפה בהיריון. לקערה האחרת הוסיף קצת מים והוציא את שתיהן אל הטֵראסה. אוקיי, המזוודה, המעיל... ונשב קצת, לפני שיוצאים.14

"אז מה, יא עבריין? חלס, נגמר הביקור להפעם. סע, סע לשלום.״

צ'יקו, כולו חשיבות, דשדש החוצה, ובתנופה אדירה ואגבית המריא והתיישב בהסתעפות החביבה עליו בין ענפי עץ התפוזים.

"אין לי שום אפשרות לקחת אותך איתי – אפילו שאתה כלב בַּתעודת־זהות.״

זאת הייתה אמת לאמיתה – לצ'יקו היה דרכון כלב בינלאומי: לווטרינר שתפר לפני שלוש שנים את הכרס שלו, שנקרעה באחד הקרבות, לא היה טופס אחר למלא.

החתול ישב בשקט בין ענפי העץ, מבהיק בצוהב עיניו הפרעוניות מתוך נופו האפל שהזדגג באור הפנסים, והתבונן כיצד נועל בעליו לאט ובפרוטרוט את המנעולים הערביים הישנים: קודם על דלת הבית, ואחר־כך על השער הרעוע. כמובן, השער הרעוע הזה היה עשוי, לאמיתו של דבר, מקשה אחת של יציקת ברזל, אבל נצבע בווירטואוזיות, במו ידיו של קורדובין, כאילו היה מעץ, עם כל נחשי הסדקים לאורך הקרשים ועיני הענפים המוסרים.

אי־אז, הייתה להם דלת כזאת בבית־השימוש שבחצרם בוויניצה.

כעבור כמה שעות הוא כבר היה עסוק בבחירת מניפה לדודתו באחת מחנויות המזכרות המרכזיות במדריד – באותו צומת, שבו גלים־גלים של תיירים מתנפצים שוב ושוב אל קופותיה של "פראדו", כל אימת שֶׁמוֹריק רמזורו של מעבר החציה.

קופאית צעירה ושחורת שיער, דרומית על־פי מראֶהָ, פתחה לפניו את המניפות בזו אחר זו על חזֶהָ העגול, בתנועה של רקדנית פלמנקו, אבל בעיניו כולן היו סרות טעם – גם התנועות. לז'וקה, אגב, היה טעם ממש לא רע, ובחירת המתנה בשבילה תמיד הצריכה מידה ידועה של זמן ותשומת־לב.

"יש גם אחרות,״ הפטירה הבחורה לבסוף. "עבודה מאוד עדינה. אבל הן הרבה יותר יקרות.״

"תראי לי אותן, קָרִינְיוֹ,״* פקד קורדובין באנחה. "זאת מתנה לדודה שלי, והיא אלרגית לקמצנים.״

הבחורה הביטה בו במבט ספקני. השתהתה...

"הן יקרות משמעותית,״ חזרה ואמרה בהטעמה מסוימת. כנראה, כדי להגיע ליקרות יותר היה צריך לעמוד על שרפרף או להתכופף או אפילו לחפש אותן בין הארגזים במחסן. "אולי בשביל המממ... דודה בכל זאת כדאי לקחת אחת מאלה?"

"את לא מכירה את הדודה שלי!" – סינן קורדובין בנימה נוזפנית, כשהוא נשען על זגוגית הדלפק וסנטרו כמעט נוגע בחזֶהָ. קומפוזיציה נוגעת ללב של "המדונה והילד.״ אחר־כך הוא חזר ואמר, הפעם ביתר רכות: "את לא מכירה את דודה שלי, סְיֵלוֹ.* היא בת שמונים. היא נוהגת ברכב, כותבת שירה בספרדית ועושה ערבֵּסק.״

הבחורה הביטה בו עוד רגע אחד בשפתיים פשוקות, ופתאום פרצה בצחוק רם, ארוך ומתגלגל, השתנקה ואמרה: "אימא'לה, אני לא יכולה... איזה בדרן אתה, אִיחוֹ!"** – עד שהמוכרים בשאר המחלקות התחילו לשלוח אליהם מבטים, ואחת אפילו גהרה על הדלפק כדי לא להחמיץ את פרטי הפלירטוט.

* קסטניואֵלאס – בספרדית: "קסטנייטות". הערות השוליים כאן ולהלן נועדות לביאור מילים לועזיות ולפענוח ראשי תיבות בלבד; אם לא מצוין אחרת, אלו הן הערות המחברת. ביאורי המתרגם הנוגעים לַתוכן מובאים בהערות הסיום; ביאורים אלו מינימליים ועל־פי רוב אינם נסבים על מה שאפשר להבין מן ההקשר או מן הוויקיפדיה העברית.

* בוסוטה – ברוסית: "ארחי־פרחי", וכן ליחיד: "יחפן", "פרחח" (הערת המתרגם).

** בספרדית: "קוֹל דְּמֵי אָחִי צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (על־פי בראשית ד, י).

* דוברה קרטופלה – באוקראינית: "אחלה תפוחי־אדמה" (הערת המתרגם).

** מִקולה – צורתו האוקראינית של השם, מקבילתו של ניקולאס באנגלית, ניקולאי ברוסית וכו' (הערת המתרגם).

* קָרִינְיוֹ – בספרדית: "יקירתי", "חביבתי".

* סְיֵלוֹ – בספרדית: "מאמי"; מילולית: "שמיים".

** אִיחוֹ – בספרדית: "בן", "ילד"; משמש כפנייה פמיליארית אפילו אל מי שמבוגר מן הדובר.