היסטוריה קצרה של האנושות, או: איך הצלחנו לדפוק...

1 למה המוח שלכם כזה מטומטם

לפני 70 אלף שנה בקירוב התחילו בני האדם לדפוק באמת את הדברים לכולם.

זה קרה כשאבותינו הקדמונים התחילו להגר מאפריקה ולנדוד בעולם - תחילה לאסיה ולאחר מכן לאירופה. הסיבה לכך שהתופעה הזאת פגעה באושרם של בני אדם רבים היא שבזמן ההוא המין שלנו, הוֹמוֹ סאפּיֵינס, לא היה המין האנושי היחיד בעולם. רחוק מכך. לא ידוע בדיוק כמה מינים נוספים הסתובבו אז בשטח. כל העניין הזה של לקחת חלקי שלדים או מקטעי דנ"א ולנסות להפיק מהם את מה שיהיה אפשר להחשיב מין נפרד, או תת-מין, או סתם גרסה קצת מוזרה של אותו מין עצמו, יכול להיות קצת מסובך. (זאת גם דרך מצוינת להתחיל ויכוח סוער, אם אתם נמצאים בחברת פליאואנתרופולוגים שיש להם עודף זמן פנוי.) אבל איך שלא תסווגו אותם, בעת ההיא היו בעולמנו לפחות עוד שני מינים של יצורים אנושיים, שהמפורסם שבהם הוא הוֹמוֹ נֵיאַנדֶרתָלֶנסיס, המוכר יותר בשם האדם הניאנדרתלי. כתוצאה מגל הגירה קודם מאפריקה, הניאנדרתלים חיו במשך יותר ממאה אלף שנה באירופה ובחלקים גדולים מאסיה. וביסודו של דבר, הם עשו חיל.

לרוע מזלם של הניאנדרתלים וכל קרובי המשפחה האחרים שלנו, כמה עשרות אלפי שנים (הרף עין במונחים אבולוציוניים) אחרי שאבותינו הקדמונים נכנסו לתמונה, הם נמחו מעל פני האדמה. בדפוס שהתקבע במהירות, ומתקיים לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ברגע שאנחנו מגיעים לשכונה, היא נהרסת. בתוך כמה אלפי שנים מהיום שבני האדם המודרניים הגיעו לאזור, הניאנדרתלים התחילו להיעלם מרשימות המאובנים והשאירו אחריהם רק כמה גֶנֵי רפאים שעדיין פוקדים את הדנ"א שלנו. (היו בבירור לא מעט הכלאות בין הניאנדרתלים למסיגי הגבול שתפסו את מקומם; כך, למשל, אם אתם ממוצא אירופי או אסיאתי, יש סיכוי טוב שמשהו בין אחוז אחד לארבעה אחוזים מהדנ"א שלכם הוא ניאנדרתלי במקור.)

גם השאלה למה ואיך בדיוק שרד המין שלנו בזמן שבני דודינו עלו על הרכבת המהירה לאבדון היא בסיס לוויכוחים. למעשה, רבים מההסברים המתקבלים ביותר על הדעת הם תֶמוֹת שיעלו שוב ושוב בספר הזה. בהחלט ייתכן שהכחדנו את הניאנדרתלים לגמרי במקרה כשהדבקנו אותם במחלות שהבאנו איתנו עם הגירתנו, ולהם לא היה חיסון טבעי נגדן. (חלק לא מבוטל מההיסטוריה של האנושות הוא למעשה ההיסטוריה של המחלות שהצלחנו להידבק בהן במסעותינו ולהדביק בהן אחרים לאחר מכן.) ייתכן שהיתה תקופה של מזג אוויר לא יציב, ולמזלנו הצלחנו להסתגל אליו טוב יותר מהם; יש ראיות המלמדות שאבותינו הקדמונים חיו בקבוצות גדולות יותר ושוטטו בשטחים נרחבים הרבה יותר מהניאנדרתלים המבודדים וצרי האופקים, וזה אומר שהיו להם משאבים רבים יותר להסתמך עליהם בתקופות הקרות.

ואולי סתם רצחנו אותם כי, הֵיי, זה מה שאנחנו נוהגים לעשות.

סביר להניח שאין הסבר אחד חותך, משום שהדברים אינם קורים ככה בדרך כלל. אבל לרבים מההסברים ההגיוניים ביותר יש דבר אחד במשותף - המוח שלנו והשימוש שאנחנו עושים בו. אי-אפשר לומר בפשטות, "אנחנו היינו חכמים והם היו מטומטמים"; הניאנדרתלים בפירוש לא היו שוטים כבדי תנועה כפי שהם מצטיירים בדימוי הפשטני המקובל שלהם. היה להם מוח גדול כמו שלנו, הם השתמשו בכלים שונים, שלטו באש, ואלה מהם שחיו באירופה יצרו אמנות מופשטת ותכשיטים עשרות אלפי שנים לפני שהומו סאפיינס הופיע בשכונה והתחיל תהליך של ג'נטריפיקציה. אבל מתקבל על הדעת שרוב היתרונות שהיו לנו על דודנינו הניאנדרתלים קשורים לצורת החשיבה שלנו, שכתוצאה ממנה היו לנו יכולת הסתגלות טובה יותר וגם כלים ומכשירים מתקדמים יותר, מבנים חברתיים מורכבים יותר ודרכי תקשורת טובות יותר בתוך הקבוצות וביניהן.

משהו בצורת החשיבה של בני האדם עושה אותנו מיוחדים. כלומר, הרי זה מובן מאליו. זה כבר נקבע בשם של המין שלנו: הומו סאפיינס בלטינית זה "אדם חכם". (צניעות, בואו נודה באמת, אף פעם לא היתה אחת התכונות החזקות שלנו.)

כדי להיות הוגנים עם האגו שלנו יש להודות שמוח האדם הוא באמת מכונה מדהימה. אנחנו יכולים להבחין בדפוסים המצויים בסביבה שלנו ולהשתמש בהם כדי להפיק ניחוש מושכל על הדרך שבה דברים פועלים, ואז לבנות מודל מנטלי מורכב של העולם ולכלול בו הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לראות במו עינינו. לאחר מכן אנחנו יכולים להתבסס על המודל הזה ולתת דרור לדמיוננו: אנחנו יכולים לחזות שינויים בעולם שישפרו את מצבנו. אנחנו יכולים להעביר את הרעיונות שלנו לבני אדם אחרים, כדי שהם יוכלו להכניס בהם שיפורים שלא חשבנו עליהם בעצמנו ויהפכו את הידע וההמצאה לניסיון משותף שיעבור מדור לדור. לאחר מכן נשכנע בני אדם אחרים לעבוד יחד על מימוש תוכנית שעד כה היתה קיימת אך ורק בדמיוננו, ועל ידי כך להשיג פריצת דרך שאיש מאיתנו לא היה יכול להגיע אליה בכוחות עצמו. ואז נחזור על כך המון פעמים, במאות אלפי דרכים שונות, שוב ושוב, עד שמה שהיה פעם חידוש מהפכני יהיה למסורת, שבתורה תצמיח חידושים נוספים, עד שבסופו של דבר נגיע למשהו שאפשר לקרוא לו "תרבות" או "חברה".

חשבו על זה כך: הצעד הראשון הוא להבחין שדברים עגולים מתגלגלים במדרון טוב יותר מדברים משוננים או גושיים. הצעד השני הוא להבין שאם משתמשים בכלי כלשהו כדי לסתת משהו ולעשות אותו עגול יותר, המשהו הזה יתגלגל טוב יותר. הצעד השלישי הוא להראות לחבר את הדבר החדש העגול והמתגלגל, והחבר יעלה את הרעיון לקחת ארבעה דברים כאלה ולעשות מהם עגלה. הצעד הרביעי הוא לבנות צי של מרכבות טקסיות, כדי שהעם יחזה במלוא תפארתו של השליט הטוב והמיטיב ועם זאת חסר הרחמים שלו. והצעד החמישי הוא לנסוע בכביש A10 במכונית ווקסהול אינסיגניה ולהאזין לאוסף של המנוני רוק קלאסי שקט תוך כדי נפנוף אגרוף מחאה לעבר משאית של חברת "אֵדי סטוֹבּארט" שחוסמת לכם את הכביש.

(הודעה חשובה למען ההקפדה על הדיוק ההיסטורי: התיאור המופיע למעלה הוא קריקטורה פרועה ולא אמינה של המצאת הגלגל. האמת המפתיעה היא שאם מתבוננים בתמונה הגדולה, רואים שהגלגל הומצא בשלב מאוחר למדי, אחרי שהציוויליזציה הסתדרה איכשהו בלעדיו במשך אלפי שנים. הגלגל הראשון שמוזכר בהיסטוריה הארכיאולוגית נוצר לפני 5,500 שנה במסופוטמיה, ובכלל לא שימש לצורכי תחבורה: הוא היה אובניים של קדר. כנראה עברו עוד כמה מאות שנים עד שבראשו של מישהו צץ הרעיון המבריק להעמיד את האובניים של הקדר ולהשתמש בהם כדי לגלגל דברים ממקום למקום, וכך התחיל התהליך שהוליך בסופו של דבר לג'רמי קלארקסון, השדרן הבריטי המומחה למכוניות. אני מתנצל בפני כל מדעני הגלגל שנפגעו מהקטע הקודם, שנועד לצורכי המחשה בלבד.)

אז נכון שמוח האדם הוא משהו יוצא מהכלל, אבל הוא גם מוזר ונוטה לשגות דווקא ברגעים הכי לא מתאימים. אנחנו מקבלים החלטות איומות דרך שגרה, מאמינים בדברים מגוחכים, מתעלמים מההוכחות המונחות ממש לנגד עינינו ומתכננים תוכניות חסרות היגיון לחלוטין. המוח שלנו מסוגל לדמיין ולממש יצירות מוזיקליות וערים גדולות ואת תורת היחסות, ועם זאת נראה שאינו מסוגל להחליט איזה סוג של חטיף צ'יפס לקנות במכולת בלי חמש דקות של התלבטות מייסרת.

איך צורת החשיבה הייחודית שלנו מאפשרת לנו לעצב את העולם לפי רצוננו בדרכים שלא ייאמנו, ובו בזמן גורמת לנו בקביעות לעשות את הבחירות הגרועות ביותר חרף הידיעה הברורה שהן רעות? בקיצור: איך אנחנו יכולים להנחית אדם על הירח, ועדיין לשלוח מסרונים כאלה לאקסים שלנו? הכול מתמצה באופן שבו המוח שלנו פועל.

העניין הוא שבתור תהליך, האבולוציה אינה חכמה ביותר - אם כי לפחות היא טיפשה בצורה עקבית מאוד. את האבולוציה מעניין דבר אחד בלבד: שתחמקו מאלף המיתות המשונות שאורבות לכם בכל עיקול של הדרך זמן מספיק שיבטיח את העברת הגנים שלכם לדורות הבאים. אם תצליחו לעשות את זה, כל הכבוד לכם. אם לא, מזל ביש. וזה אומר שהאבולוציה לא ממש מתעסקת בראיית הנולד. אם תכונה מסוימת נותנת לכם יתרון ברגע זה, היא תיבחר, בלי שיקול של אם היא כן עשויה או לא עשויה להעמיס על הנכדים-של-הנכדים-של- הנכדים-של-הנכדים-של-הנכדים-שלכם דבר-מה מיושן בצורה מעציבה. בדומה לכך, לאבולוציה אין עניין גם בחזון לעתיד - אמירה כמו "אה, התכונה הזאת והזאת קצת מעכבת את ההתפתחות עכשיו, אבל היא תהיה שימושית מאוד לצאצאים שלי בעוד מיליוני שנים, תסמכו עלי" לגמרי לא מרשימה אותה. האבולוציה משיגה תוצאות בלי תכנון מראש. היא פשוט משליכה המוני אורגניזמים רעבים ומיוחמים לעולם המסוכן והלא סלחני ורואה מי מהם נכשל אחרון.

וזה אומר שהמוח שלנו הוא לא תוצאה של תהליך עיצוב קפדני, המכוּון ליצירת מכונות החשיבה הטובות ביותר האפשריות, אלא אוסף מרושל של פתרונות מאולתרים ותיקונים ארעיים וקיצורי דרך שעשו את אבותינו הקדמונים טובים בשני אחוזים מאחרים במציאת מזון, או טובים בשלושה אחוזים בהעברת המידע "אוי, שיט, זהירות, זה אריה".

קיצורי הדרך החשיבתיים האלה (הם נקראים "הֵיריסטיקה", אם אתם דווקא רוצים לדעת את המונח הטכני) הכרחיים בהחלט להישרדות, לקשרי גומלין עם אחרים וללמידה מהניסיון: אתם לא יכולים לשבת ולחשוב על כל דבר שאתם צריכים לעשות החל מהעקרונות הראשוניים. אם היינו צריכים לבצע את המקבילה הקוגניטיבית לניסוי אקראי מבוקר בקנה מידה גדול בכל פעם שהיינו רוצים שזריחת השמש בבוקר לא תפתיע אותנו, לא היינו מגיעים לשום מקום בתור מין. הרבה יותר הגיוני למוח שלכם לחשוב, "אה, כן, השמש שוב זורחת", אחרי שראיתם את זה קורה כמה פעמים. באופן דומה, אם ג'ף מספר לכם שאכילת הגרגירים האדומים מהשיח ההוא שעל שפת האגם עשתה לו כאב בטן נורא, אולי עדיף פשוט להאמין לו מאשר לנסות להיווכח בזה בעצמכם.

אבל כאן בדיוק גם מתחילות הבעיות. כל כמה שקיצורי הדרך החשיבתיים שלנו שימושיים (כמו כל קיצורי הדרך), לפעמים הם מובילים אותנו לנתיב הלא נכון. ובעולם שבו הנושאים שאנחנו מתמודדים איתם מורכבים הרבה יותר מהשאלה "האם כדאי לי לאכול את הגרגירים האדומים האלה?" - הם מוטעים המון פעמים. אם להיות בוטה, רוב הזמן המוח שלכם (ושלי, וביסודו של דבר של כולם) הוא כסיל גמור.

בתור התחלה ישנו העניין הזה של היכולת להבחין בדפוסים. הבעיה היא שהמוח שלנו כל כך שקוע בהבחנה בדפוסים, שהוא מתחיל לראות אותם בכל מקום - גם כשהם לא קיימים. זאת לא בעיה רצינית כשמדובר, נניח, במישהו שמצביע על הכוכבים בשמי הלילה ואומר, "יה, תראו, זה שועל שרודף אחרי לאמה". אבל אם הדפוס המדומה שאתם רואים הוא משהו כמו "את רוב הפשעים מבצעים אנשים שמשתייכים לקבוצה אתנית אחת מסוימת", נו, זאת כבר בעיה גדולה באמת.

יש כל מיני שמות לסוג כזה של אבחנה שגויה בדפוסים - דברים כמו "תודעה כוזבת" או "תעתועי ראייה". במלחמת העולם השנייה רבים מתושבי לונדון שכנעו את עצמם שהפצצות המעופפות V1 וטילי ה-V2 שהטילו עליהם הגרמנים (והיו טכנולוגיה חדשה ומפחידה ביותר) נופלים על העיר במקבצים מכוונים - מה שגרם להם לחפש מחסה בחלקים של העיר שלכאורה היו בטוחים יותר, או לחשוד שבשכונות שלא נפגעו מתגוררים מרגלים גרמנים. התופעה הזאת היתה מדאיגה מספיק שהממשלה הבריטית תטיל על סטטיסטיקאי בשם ר"ד קלארק לבדוק אם יש ממש בסיפור המקבצים.

והמסקנה? ה"מקבצים" אינם אלא תעתוע של המוח שלנו, רוחות רפאים כוזבות של התאמת דפוסים. בסופו של דבר, הגרמנים לא השיגו פריצת דרך דרמטית דיה בטכנולוגיית הטילים המונחים, ושכונת קלֶרקנוול לא היתה חממה של סוכנים חשאיים של הוורמאכט; הטילים והפצצות המעופפות שוגרו בכיוון הכללי של העיר בצורה מקרית לחלוטין. אנשים ראו דפוסים רק משום שזה מה שהמוח שלנו רגיל לעשות.

גם אנשי מקצוע מיומנים עלולים ליפול קורבן לסוג כזה של אשליות. למשל, רבים מעובדי מערכת הבריאות יגידו לכם בביטחון מוחלט שירח מלא גורם בקביעות ללילות קשים בחדרי המיון - זרם של מטופלים, פציעות משונות והתנהגויות פסיכוטיות. הבעיה היחידה היא שחוקרים בדקו את הטענה הזאת, ולמיטב הבנתם היא פשוט לא נכונה: אין כל קשר בין מצב הירח לעומס בחדרי המיון. ובכל זאת, יש לא מעט אנשי מקצוע מוכשרים ומנוסים שיישבעו בכל היקר להם שיש קשר כזה.

למה? ובכן, האמונה הזאת לא נולדה אתמול. הרעיון שהירח משבש את דעתם של בני האדם קיים מאות שנים. זהו גם מקור הביטויים "סהרורי" ו"חולה ירח" ומקור המיתוס על איש הזאב. (ייתכן שזה קשור גם למִתאם המשוער בין מחזור הירח למחזור הווסת של הנשים.) והעניין הוא שייתכן מאוד שבעבר היתה בזה מידה של אמת! לפני המצאת התאורה המלאכותית - ובפרט תאורת הרחובות - היתה לאורו של הירח השפעה גדולה הרבה יותר על חייהם של בני האדם. לפי אחת התיאוריות, אורו של הירח המלא הפריע את מנוחתם של חסרי הבית הישנים בחוץ, וחוסר השינה החמיר את בעיות הנפש שהם סבלו מהן ממילא. (ובגלל היותי חובב גדול של תיאוריות הכוללות בירה, אני משתעשע ברעיון חלופי: אולי בערבים האלה אנשים פשוט הרשו לעצמם להשתכר יותר, כי הם ידעו שיוכלו לראות את הדרך הביתה והיו פחות מודאגים מהאפשרות שילכו לאיבוד, יישדדו או ימעדו וימותו באיזו תעלה בצד הדרך.)

יהיה המקור שלו אשר יהיה, הרעיון הזה נשאר זמן רב מאוד מקובע בתרבות. ואחרי שתשמעו פעם אחת את הרעיון שירח מלא פירושו התנהגות לא שפויה, סביר להניח שתיזכרו בכל הפעמים שזה קרה באמת, ותשכחו את כל הפעמים שלא. בלי שום כוונה, המוח שלכם יצר דפוס ממקריות מוחלטת.

ושוב, בכול אשמים קיצורי הדרך האלה שמוח האדם משתמש בהם. שני קיצורי הדרך העיקריים הם "היריסטיקת העיגוּן" ו"היריסטיקת הזמינוּת", ושניהם גורמים לנו טרדות רבות עד אין קץ.

עיגון פירושו שאם אתם צריכים להחליט משהו, ובעיקר אם אין לכם הרבה על מה להסתמך, אתם מושפעים בצורה חסרת פרופורציות מפיסת המידע הראשונה שניתנת לכם. למשל, דמיינו שאתם מתבקשים להעריך את מחירו של דבר מסוים ואין לכם שום מידע שיעזור לכם לבצע הערכה מושכלת - נניח, כמה עולה הבית בתמונה שמראים לכם. (הערה לבני דור המילניום: בתים הם הדברים הגדולים האלה שבנויים מלבנים ולעולם לא תוכלו לקנות.) בהיעדר כל דבר אחר להסתמך עליו, אולי תסתכלו סתם על הבית, תשקלו כמה מפואר הוא נראה לכם ותזרקו ניחוש פרוע. אבל הניחוש שלכם יסטה בצורה דרמטית לכאן או לכאן אם תקבלו קודם רמז כלשהו - למשל, בצורת שאלה מקדימה כמו "אתם חושבים שהבית הזה שווה יותר מ-400 אלף לירות שטרלינג או פחות?" עכשיו, חשוב להבין שהשאלה לא נתנה לכם למעשה שום מידע שימושי (זה לא כמו, נניח, שיגידו לכם בכמה כסף נמכרו בתים אחרים באזור הזה בזמן האחרון). ובכל זאת, אנשים שהונחו לחשוב על 600 אלף לירות שטרלינג העריכו בסופו של דבר את הבית בסכום ממוצע גבוה בהרבה מאנשים שהונחו לחשוב על 200 אלף לירות שטרלינג. אף על פי שהשאלה המקדימה לא נתנה כל מידע, היא השפיעה על השיפוט שלהם, כי היא העניקה להם "עוגן" - המוח שלהם נאחז בה כנקודת מוצא לניחוש שלו, ומכאן עשה את התיקונים הדרושים.

השימוש שלנו בעיגון עשוי להגיע לדרגה מגוחכת: גם אם פיסת המידע שתוצע לנו כעוגן תהיה חסרת תועלת, כמו סתם מספר מצוץ מהאצבע, המוח שלנו יינעל עליה ויטה את ההחלטות שלנו לכיוונה. וזאת יכולה להיות בעיה רצינית מאוד. בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט" מביא דניאל כהנמן דוגמה מניסוי שנערך ב-2006 בהשתתפות קבוצה של שופטים גרמנים מנוסים. בהתחלה הציגו להם פרטים ממשפט שבו הורשעה אישה בגניבה מחנות. לאחר מכן הם התבקשו להטיל זוג קוביות מזויפות (ללא ידיעתם), שהיו להן פאות כבדות יותר ופאות קלות יותר, כך שהן נפלו תמיד על פאות שסכום המספרים בהן היה 3 או 9. בשלב הבא הם נשאלו אם האישה צריכה להישפט ליותר או לפחות חודשי מאסר מהמספר שיצא בקוביות, ולבסוף הם התבקשו להמליץ על גזר דינה של האישה.

אתם יכולים בוודאי לנחש את התוצאה: השופטים שהטלת הקוביות שלהם נתנה את המספר הגבוה דנו את האישה לתקופת מאסר ארוכה הרבה יותר מהשופטים שהטלת הקוביות שלהם נתנה את המספר הנמוך. בממוצע, הטלת הקוביות היתה שולחת את האישה לכלא לשלושה חודשים יותר מעונש המאסר שקיבלה בפועל.

מאוד לא מעודד.

פירושה של היריסטיקת הזמינוּת, לעומת זאת, הוא שאתם מבססים את שיקול הדעת שלכם על המידע שהכי קל לכם להגיע אליו, ולא על בחינה מעמיקה של כל המידע שיכול להיות זמין לכם. וזה אומר שיש לנו נטייה חזקה לבסס את השקפת עולמנו על דברים שקרו בתקופה האחרונה, או על דברים שהיו דרמטיים ובלתי-נשכחים במיוחד, ואילו כל הדברים הישנים והרגילים, שהיו קרוב לוודאי מייצגים את המציאות היומיומית בצורה מדויקת יותר, פשוט... נמוגים להם.

זוהי הסיבה לכך שחדשות סנסציוניות על פשעים נוראים גורמות לנו לחשוב שרמת הפשיעה גבוהה מכפי שהיא באמת, ואילו ההשפעה שיש לסיפורים יבשים על ירידה בשיעורי הפשיעה אפילו לא מתקרבת לכך בכיוון ההפוך. זוהי גם אחת הסיבות לכך שהמון בני אדם מפחדים מהתרסקות מטוס (אירוע נדיר, אבל דרמטי מאוד) הרבה יותר משהם מפחדים מתאונת דרכים (אירוע שכיח ולא כל כך מרגש). וזוהי גם הסיבה שפעולות טרור יכולות להפיק מהציבור ומהפוליטיקאים גם יחד תגובות רפלקסיביות מיידיות, בזמן שסכנות קטלניות בהרבה אבל גם משעממות יותר אינן זוכות להתייחסות. בעשור שבין 2007 ל-2017 היה מספר האמריקאים שנהרגו ממכסחות דשא גדול בהרבה ממספר האמריקאים שנהרגו בפעולות טרור, ובכל זאת בזמן כתיבת השורות האלה, הממשל האמריקאי טרם הכריז מלחמה על מכסחות דשא. (אבל אם לדבר גלויות, בהתחשב במה שקורה שם בזמן האחרון, אי-אפשר לפסול על הסף את האפשרות שזה עוד יקרה.)

כשהן פועלות יחד, היריסטיקת העיגון והיריסטיקת הזמינות מועילות מאוד כאשר יש צורך בשיקולי בזק בשעת חירום, או כאשר מדובר בהחלטות יומיומיות פשוטות שאין להן השלכות מיוחדות. אבל כאשר מדובר בקבלת החלטות מושכלות יותר, שמביאות בחשבון את כל המורכבויות של העולם המודרני, השתיים יכולות להיות צרה צרורה. המוח שלכם ימשיך כל הזמן לנסות לחזור לאזור הנוחות שלו, להיצמד אל מה ששמעתם קודם או אל מה שעולה בזיכרונכם הכי מהר.

וההיריסטיקות האלה הן גם חלק מהסיבה שבגללה אנחנו גרועים בהערכת סכנות ומתקשים לחזות בצורה נכונה איזו מכל האפשרויות העומדות בפנינו מסוכנת פחות. למעשה, יש במוחנו שתי מערכות נפרדות שעוזרות לנו להעריך את הסכנה שנשקפת לנו ממשהו: המערכת המהירה האינסטינקטיבית, והמערכת האִטית השקולה. הבעיות מתחילות כאשר יש קונפליקט בין השתיים. חלק אחד של המוח שלכם אומר בשקט, "ניתחתי את כל הראיות ונראה לי שאפשרות א' היא החלופה המסוכנת יותר", ואילו החלק האחר שלו צורח, "כן, אבל אפשרות ב' נראית מפחידה".

עכשיו אתם אולי אומרים לעצמכם: נכון, אבל למרבה המזל אנחנו חכמים יותר. אנחנו יכולים לאלץ את המוח שלנו לצאת מאזור הנוחות שלו. אנחנו יכולים להתעלם מהקול האינסטינקטיבי ולהגביר את הקול השקול, וכך לבחון ולהעריך את מצבנו בצורה אובייקטיבית. לצערי, זה לא מביא בחשבון גורם שמכונה "הטיית האישור".

לפני שהתחלתי את התחקיר לכתיבת הספר הזה, חשבתי שהטיית האישור היא בעיה רצינית, וכל מה שקראתי מאז רק שכנע אותי שצדקתי. וזאת בדיוק הבעיה: המוח שלנו לא אוהב לגלות שהוא טעה. הטיית האישור היא ההרגל המעצבן שלנו להתאפס כמו טיל מונחה לייזר על כל פירור ראיה שתומך במה שאנחנו מאמינים בו, ולהתעלם בחדווה מהמצבור הגדול פי כמה של הראיות שמרמזות שאולי אנחנו טועים מכול וכול. בצורתה המתונה, הטיית האישור עוזרת להסביר מדוע אנחנו מעדיפים לקבל את החדשות שלנו מאמצעי תקשורת שמסכימים עם ההשקפות הפוליטיות שלנו. בצורתה הקיצונית יותר, היא מסבירה מדוע אינכם מצליחים לשכנע את מי שמאמין בתיאוריית קונספירציה שאין בה ממש. זאת משום שאנחנו בוררים בקפידה את האירועים שתומכים בתפיסת המציאות שלנו ומשליכים לפח את אלה שסותרים אותה.

ושוב, זה עוזר לנו במידה מסוימת: העולם שלנו מסובך ומבולגן ולא מגלה לנו את החוקים שלו במצגת פאוור פוינט פשוטה ונחמדה עם משפטים קצרים וקלים לקריאה. יצירת מודל מנטלי כלשהו של העולם פירושה זריקה לפח של כל המידע חסר התועלת והתמקדות ברמזים הנכונים. העניין הוא שבמידה מסוימת, ההחלטה מה מתוך כל המידע ראוי לתשומת לבנו היא הימור קוגניטיבי.

וזה הולך ונעשה גרוע אפילו יותר: ההתנגדות של המוח שלנו לרעיון שהוא פישל עמוקה יותר מכפי שנדמה לנו. הייתם חושבים שאחרי שקיבלנו החלטה והוצאנו אותה לפועל וראינו שהכול מתחיל להשתבש בצורה נוראה, לפחות נהיה טובים יותר בשינוי דעתנו. אז זהו, שלא. יש עוד דבר, שנקרא "הטיה תומכת בחירה", ובעיקרון זה אומר שמרגע שבחרנו בדרך פעולה מסוימת, אנחנו נאחזים ברעיון שזוהי הבחירה הנכונה ממש כפי שמלח טובע נאחז בקרש. במאמץ לגבות את עצמנו, אנחנו אפילו מזכירים לעצמנו שוב ושוב איך ולמה בחרנו כפי שבחרנו. בצורתה המתונה, ההטיה הזאת מסבירה מדוע אחרי שקנינו נעליים חדשות ולוחצות, אנחנו צולעים בהן בייסורים וטוענים באוזני כל מי שמוכן לשמוע שהן "גורמות לי להיראות סמכותי ועם זאת מפתה". בצורתה הקשה, ההטיה הזאת מסבירה מדוע שרים בממשלה ממשיכים לטעון שהמשא ומתן מוצלח מאוד ושהושגה התקדמות ניכרת, גם כשנעשה ברור יותר ויותר שהוא קרוב לפיצוץ. הבחירה נעשתה, אז היא חייבת להיות נכונה, כי אנחנו עשינו אותה.

יש אפילו כמה ראיות לכך שבנסיבות מסוימות, מספיק להגיד לאנשים שהם טעו (גם אם מראים להם בסבלנות רבה את ההוכחות לכך) כדי לחזק את אמונתם בדבר המוטעה. ברגע שהם מוצאים את עצמם נוכח מה שנתפס אצלם כהתנגדות, הם מרגישים מחויבים יותר לאמונה שלהם ומתחפרים בעמדתם. משום כך התחלת ויכוח בפייסבוק עם הדוד הגזען, או החלטה לעסוק בעיתונאות חוקרת, יכולות להיות יציאה להרפתקה שנידונה לכישלון ורק תגרום לכם עוגמת נפש ותרגיז את כולם.

כל זה אינו אומר שבני אדם אינם יכולים לקבל החלטות הגיוניות ומושכלות: מובן מאליו שהם יכולים. כלומר, הרי אתם קוראים את הספר הזה, בסופו של דבר. ברכותַי הלבביות, זאת בחירה מצוינת. הצרה היא שלעתים קרובות המוח שלנו מציב המון מכשולים בדרך וחושב כל הזמן שהוא עוזר לנו בזה.

וכמובן, אם אנחנו גרועים בקבלת החלטות בעצמנו, חשבו כמה גרוע יכול להיות כאשר אנחנו מקבלים החלטות עם אנשים אחרים. אנחנו חיות חברתיות, ואנחנו ממש, אבל ממש לא אוהבים להרגיש חריגים בקבוצה. ומשום כך אנחנו פועלים לעתים קרובות נגד תחושות הבטן שלנו במאמץ להתאים את עצמנו לדעת הרוב.

זוהי הסיבה שקיימת חשיבה קבוצתית. כאשר יש לנו קבוצה של בני אדם ורעיון מסוים שמועלה בה נעשה דומיננטי וגובר על הרעיונות האחרים, כל התנגדות מתקבלת בביטול או לא מושמעת כלל בגלל הלחץ החברתי לא להיות מי שאומר, "אֶה, אני לא בטוח, נראה לכם שזה הרעיון הכי טוב שיכול להיות?" ומשום כך אנחנו קופצים בהתלהבות עצומה על כל טרנד חדש: מספיק שנראה אנשים אחרים עושים משהו או מאמינים במשהו כדי שהדבר יגביר את התשוקה שלנו לעשות כמוהם, להיות חלק מההמון. אם אמא שלכם שאלה אתכם בילדותכם, "אה, ואם הילד השני יקפוץ מהגג, גם אתה תעשה את זה?" התשובה הכנה היתה צריכה להיות, "למעשה, רוב הסיכויים שכן".

ולבסוף, אם לדבר גלויות, העובדה היא שאנחנו חושבים את עצמנו למי-יודע-מה בזמן שלמעשה אנחנו בכלל לא כאלה מוצלחים. תקראו לזה היבריס, תקראו לזה יוהרה, תקראו לזה קצת טמבליוּת. מחקרים מצאו שאנחנו נוטים להגזים בהערכת היכולות שלנו. אם תבקשו מסטודנטים לנבא את הציונים שלהם בתום שנת הלימודים, רובם יגידו שהם יהיו בין 20 האחוזים העליונים. כמעט אף אחד לא יגיד, "אה, כן, אני כנראה אהיה מתחת לממוצע". (למעשה, התשובה השכיחה היא מתחת לעשרת האחוזים העליונים, אבל בתוך ה-20, משהו כמו הגרסה הרברבנית של הזמנת כוס היין השנייה הכי זולה.)

יש בעיה קוגניטיבית מוכרת שנקראת אפקט דאנינג-קרוגר. חוץ מזה שהיא נשמעת כמו שם מצוין ללהקת רוק מתקדם משנות ה-70, היא יכולה להיות הקדוש הפטרון של הספר הזה. הפסיכולוגים דיוויד דאנינג וג'סטין קרוגר היו הראשונים שתיארו את התופעה במאמרם "לא מיומנים ולא מודעים: איך קשיים בהבנת חוסר יכולת עצמית מובילים להערכה עצמית מופרזת", והם סיפקו ראיות למשהו שכל אחד מאיתנו ודאי מכיר מחייו האישיים. בני אדם שמצטיינים בתחום מסוים נוטים להתייחס בצניעות ליכולות שלהם בתחום הזה; בה בעת, בני אדם ללא מיומנות או כישרון בתחום מסוים מעריכים את היכולות שלהם בתחום הזה בצורה מופרזת לגמרי. במילים פשוטות, אנחנו לא ערים לפגמים שלנו במידה מספקת כדי להכיר בהם. וכך אנחנו עושים עוד ועוד טעויות מטופשות וממשיכים להיות בטוחים מדי בעצמנו ואופטימיסטים חסרי תקנה לגבי כל מה שנבין בהמשך בצורה הכי לא נכונה שאפשר. (כפי שנראה בפרקים הבאים של הספר, מבין כל הטעויות שהמוח שלנו עושה, "ביטחון עצמי" ו"אופטימיות" עלולות להיות המסוכנות ביותר.)

כל הכישלונות הקוגניטיביים האלה, שנערמים זה על זה ומעצבים יחד את החברה האנושית, גורמים לנו לעשות פעם אחר פעם את אותן הטעויות. להלן יפורטו כמה מהן. אני מציע שתחשבו על כך כעל "מדריך לצופה" לשאר הספר.

ראשית, התשוקה שלנו להבין את העולם ולזהות בו דפוסים גורמת לנו לבזבז חלק גדול מזמננו על שכנוע עצמי שהעולם פועל בדרך מסוימת, בזמן שהוא בבירור לא פועל ככה. העניין הזה יכול להקיף הכול, החל באמונות תפלות אישיות קטנות וכלה בתיאוריות מדעיות שגויות לחלוטין, ולהסביר מדוע אנחנו מתפתים בנכונות רבה כל כך לדברי תעמולה או ל"פייק ניוז". ההנאה האמיתית מתחילה כאשר מישהו מצליח לשכנע מספר גדול של בני אדם שתיאוריית המחמד שלו על דרך פעולתו של העולם נכונה - וכך קיבלנו את הדת ואת האידיאולוגיה ואת כל יתר הרעיונות הגדולים ששעשעו אותנו כל כך לאורך כל ההיסטוריה האנושית.

בני האדם גם גרועים במיוחד בהערכת סיכונים ובתכנון מראש. אחת הסיבות לכך היא שאמנות החיזוי קשה באופן ידוע לשמצה, במיוחד אם אתם מנסים להפיק תחזיות בנוגע לעניינים מסובכים כמו מזג האוויר, שוק ההון או החברה האנושית. אבל זה קורה מעוד סיבה: ברגע שאנחנו חוזים עתיד כלשהו שמשביע את רצוננו בדרך כזאת או אחרת (לעתים קרובות כי הוא תואם את האמונות שלנו שכבר היו קיימות קודם), אנחנו מתעלמים בחפץ לב מכל ראיה סותרת ומסרבים להקשיב למי שמעז לרמוז שאנחנו טועים.

אחד הגורמים המניעים גישה תכנונית מהסוג של ראייה מהרהורי הלב הוא כמובן תאוות הבצע. הסיכוי להתעשרות מהירה הוא ערובה לכך שבני אדם ישכחו מההיגיון: מתברר שאנחנו גרועים מאוד בביצוע חישובי עלות-תועלת כשהפיתוי התועלתני גדול מדי. אנשים לא רק חוצים ימים ומטפסים על הרים בגלל ההבטחה (הדמיונית לעתים קרובות) לעושר, אלא גם זונחים כל שיקול של מוסר או של הגינות בשעת מעשה.

תאוות בצע ואנוכיות ממלאות תפקיד בעוד שיבוש נפוץ: כולנו הורסים לכולנו כי כל אחד מאיתנו רוצה להשיג יתרון לעצמו. במדעי החברה יש לפישולים מהקטגוריה הזאת שמות כמו "מלכודת חברתית" ו"הטרגדיה של נחלת הכלל". ביסודו של דבר מדובר במצב שבו קבוצת אנשים עושה יחד דברים שאם כל אחד מהם היה עושה אותם לבדו, לא היה נגרם שום נזק בטווח הקצר; אבל ברגע שהמון אנשים עושים אותם יחד, הכול משתבש בצורה נוראה בטווח הארוך. לעתים קרובות מדובר בכיליונו של משאב משותף בגלל ניצול יתר: למשל, דיג יתר באזור מסוים שאינו מאפשר לאוכלוסיית הדגים להתאושש ולצמוח מחדש. בכלכלה יש עוד מושג הקשור לעניין, שידוע בשם "השפעה חיצונית שלילית". מדובר בעסקה שבה שני הצדדים מרוויחים, אבל יש לה מחיר שישולם במקום אחר, וישלם אותו מישהו שלא היה כלל צד בעסקה. זיהום אוויר הוא דוגמה קלאסית להשפעה חיצונית שלילית; אם קניתם משהו ממפעל מסוים, אתם והמפעל הרווחתם, אבל הרווח שלכם יכול להיות ההפסד של האנשים שגרים במורד הנהר וסובלים מהפסולת הרעילה שהמפעל שופך אליו.

אוסף זה של טעויות קרובות זו לזו עומד מאחורי רבים מהפישולים של האנושות - מהקפיטליזם ועד לקואופרטיבים; ומנושאים כבדי משקל כמו שינוי האקלים ועד נושאים שוליים כמו הזמנה במסעדה כאשר החשבון נחלק שווה בשווה בין כל הסועדים. אנו יודעים שהזמנה אישית פזרנית תוך המעטת החשיבות המיוחסת למחיר שכל אחד ישלם היא רעיון גרוע, אבל אם כולם עושים את זה, אנחנו לא רוצים להיות הפראיירים שיפסידו משום שלא נהגו כמו האחרים. אז אנחנו מושכים בכתפיים ואומרים, "זאת לא הבעיה שלי, אחי".

עוד טעות שכיחה מאוד היא הדעה הקדומה: אנחנו נוטים לחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם" ונחפזים להאמין בדברים הכי גרועים על ה"הם", ויהיו מי שיהיו. זהו המקום שבו כל ההטיות הקוגניטיביות שלנו נפגשות ועורכות מסיבה של גזענות וצרות אופקים: אנחנו מחלקים את העולם לפי דפוסים שאולי אינם קיימים כלל, מגבשים דעה על סמך הדבר הראשון שעולה לנו בראש, בוחרים ראיות שתומכות באמונות שלנו, מתאמצים נואשות להתאים את עצמנו לקבוצות ובטוחים בעליונות שלנו על אחרים בלי שום סיבה מוצדקת.

(הדבר הזה משתקף בספר ביותר מדרך אחת: אמנם זוהי ההיסטוריה של מחדלי האנושות, אבל פרט לכמה יוצאים מהכלל, זוהי למעשה ההיסטוריה של מחדלים של גברים; וברוב המקרים, גברים לבנים. כי לעתים קרובות הם היחידים שניתנה להם ההזדמנות להיכשל. בדרך כלל לא בריא לספרי היסטוריה להתמקד בצורה כמעט בלעדית במעשים של קשישים לבנים, אבל בהתחשב בנושא הדיון של הספר הזה, אני מקווה שתסלחו לי.)

ולבסוף: פירושה של התשוקה שלנו להתאים את עצמנו לחברה הוא שיש לנו נטייה עזה לאמץ כל אופנה חולפת ושיגעונות אחרים מכל הסוגים - אובססיות ראוותניות וקצרות ימים שמשתלטות על החברה ומעיפות את הרציונליות מהחלון. האובססיות הללו לובשות כל מיני צורות. הן יכולות להיות פיזיות טהורות, כמו שיגעון הריקוד התמוה שתקף לפרקים את אירופה הימי ביניימית לאורך 700 שנה, כאשר מאות אלפי בני אדם לקו בדחף פתאומי ובלתי-ניתן לכיבוש לרקוד, לפעמים עד מוות.

שיגעונות אחרים הם כספיים, כי התשוקה לכסף משתלבת היטב בלהיטות שלנו להיות חלק מהחבורה ולהאמין לכל סיפור שמסתובב בשטח ומספר על שיטה חדשה להתעשרות מהירה. (ב-1720 היתה בלונדון התעניינות מטורפת בהשקעה בים הדרומי, וקבוצה אחת של אנשים ניצלו את ההזדמנות והצליחו למכור מניות של מה שהם תיארו כחברה "לביצוע משימות שיש להן יתרונות גדולים אבל איש אינו יודע מה הם".) ככה אנחנו מקבלים בועות פיננסיות - מצב שבו אין כל קשר בין השווי שאנו מייחסים למשהו לבין שוויו האמיתי. אנשים מתחילים להשקיע בדבר הזה לאו דווקא משום שהם חושבים שיש לו ערך מהותי, אלא פשוט כי כל עוד אנשים רבים אחרים חושבים שהוא שווה משהו, עדיין אפשר להרוויח ממנו הרבה כסף. מובן מאליו שבסופו של דבר המציאות טופחת על פניהם, והמון אנשים מפסידים המון כסף, ולפעמים כלכלה שלמה מתמוטטת.

ויש עוד סוג של שיגעון - התבהלה ההמונית שנגרמת לעתים קרובות בגלל שמועות חסרות שחר שמלבות את הפחדים שלנו. זוהי הסיבה לכך שציד מכשפות התרחש בצורה כזו או אחרת בכל תרבות ברחבי העולם. (המפורסם שבהם התרחש באירופה מסוף המאה ה-15 ועד סוף המאה ה-17 ומעריכים כי נהרגו בו כ-50 אלף בני אדם.)

אלה רק כמה מהשגיאות שנעשו בצורה צפויה מראש ובהתמדה מייגעת לאורך כל ההיסטוריה של הציוויליזציה האנושית. אבל לפני שהיינו יכולים להתחיל לעשות את השגיאות האלה ברצינות, היה עלינו להמציא את הציוויליזציה.

חמישה מהשיגעונות המוזרים בהיסטוריה

שיגעון הריקוד

התפרצויות פתאומיות, לא מוסברות ולא מבוקרות, של ריקוד המוני היו שכיחות בחלקים גדולים של אירופה בין המאה ה-14 למאה ה-17, ולפעמים הן סחפו אלפי בני אדם. עד היום איש אינו יודע בוודאות למה זה קרה.

הרעלת בארות

בערך באותה תקופה היו שכיחות גם התפרצויות של תבהלה המונית בגלל שמועות על הרעלת בארות. ההאשמה נפלה בדרך כלל על היהודים, ולפעמים הובילה לפרעות בהם.

גניבת פינים

התפרצויות של תבהלה הקשורות באמונה שכוחות מזיקים גונבים איברי מין של גברים או גורמים להתכווצותם התרחשו בכל רחבי העולם. האשמים במעשים האלה היו מכשפות באירופה של ימי הביניים, מזונות מורעלים באסיה ומכשפים באפריקה.

מגיפות צחוק

מאז תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 התרחשו התפרצויות של מגיפת צחוק בלתי-נשלט ברבים מבתי הספר באפריקה. אחת המפורסמות שבהן התרחשה ב-1962 בטנזניה, נמשכה שנה וחצי והביאה לסגירה זמנית של בתי הספר.

הבהלה האדומה

"תבהלה מוסרית" קלאסית, גל של היסטריה אנטי-קומוניסטית, שטפה את ארצות הברית בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, כשהתקשורת ופוליטיקאים פופוליסטים הפיצו את האמונה חסרת היסוד שסוכנים קומוניסטים הסתננו לכל שדרות החברה האמריקאית.