הכלה האחרת

פרק א - מינה

1870 קולומיאה האימפריה האוסטרו־הונגרית

זו כבר הפעם השנייה שמינה גיסין אורזת. היא שונאת לארוז, אבל לא מעיזה לומר מילה. בפעם הקודמת כמעט יצאו לדרך. הכול היה מוכן, והעגלון כבר נשכר עם עגלתו, אבל ברגע האחרון, באופן בלתי צפוי, התהפכו התוכניות. זה קרה בעיצומה של חגיגת הפרֵדה שערכו להם הוריה. שליח הגיע והפריע לנאומי הברכות שלֻווּ בפרצי בכי. בידו היה מברק וזה מה שנכתב בו: חלו שיבושים בתוכנית והרב שב על עקבותיו.

מינה זוכרת את פרץ השמחה ששטף את גופה. היא חשה תחושה עמוקה של שחרור. תפילותיה נענו. התעוררה בה תקווה שהסיוט חלף, השיגעון נעצר, והיא נגאלה. הסיכויים שתישאר כאן בקולומיאה עם הוריה וכל בני משפחתה - סבתא, דודים, דודות ואחים - נראו רבים מתמיד. עובדה, הרב חזר. אמנם "שווער צו גלויבן" (קשה להאמין), אבל הוא חזר.

אהר'ל קירב את המברק אל עיניו כמחפש בו רמזים נסתרים. הוא לא האמין ששיבתו של הרב מעידה שהוא חזר בו מחלומו. כנראה אירעה תקלה. איזו תקלה? ייתכן שמישהו חלה ושוכב על ערש דווי?

הוא קרא וחזר וקרא את הכתוב ומלמל, ספק אליה ספק אל עצמו, "נו, שוין (נו, טוב). אם ככה, נודיע לעגלון שההזמנה מבוטלת, ונישאר כאן עד שהרב ישוב ונשמע מה בפיו."

"מי ישוב?" שאל אביה של מינה, אפרים פישל. אהר'ל הושיט לו את המברק, ואביה הרכיב את משקפיו. היא עמדה מולם, התינוק הקטן בזרועותיה ואחיו, שבימים אלה למד לרוץ, נאחז בשמלתה, והביטה בפניו של בעלה. שלוש שנות נישואים לימדו אותה לפענח לא רק את הבעות פניו, אלא גם את שפת הגוף ואת נימת הדיבור. היא הבינה שהוא מתלבט.

האם יתיר לה לפרוק את תיבות החפצים, או יאמר לה להמתין?

לא כחסיד שוטה הלך אהר'ל אחר הרב. בעיניו היה הרב אדם משכמו ומעלה, האיש שייסד את 'כולל העברים' שמטרתו שיבת ציון, ששלח ליהודי רוסיה מכתבים כדי לשכנע אותם להקים שם גדוד צבאי יהודי שייסע לארץ ישראל לכבוש אותה מידי התורכים וכתב את הספר הידוע 'לב העברי'. הרב יקד בהשתוקקותו העזה לארץ ישראל, חלם עליה לילה אחרי לילה ושמע אותה קוראת לו. האם ייתכן שרב כזה יחזור בו מהחלטתו לעלות אליה? תקלות בתוכניות מתרחשות חדשות לבקרים. דחיות בהחלט קורות. אבל ביטול? חס וחלילה. אי אפשר להעלות על הדעת אפשרות כזאת.

"מינה'לה,״ אמר אהר'ל, "אל תפרקי את התיבות עד שהרב ישוב ויסביר.״

ואכן, בתוך ימים אחדים הרב חזר. באמת אירעה תקלה. אהר'ל צדק. לעיתים נדמה למינה שכמו כל האנשים המיוחדים שעליהם שמעה מהוריה - אותם צדיקים נסתרים שביכולתם לבחון כליות ולב - גם אהר'ל רואה פנימה. אפילו אל צפונות נפשה הוא מצליח לחדור, חש מייד מתי עליו להיזהר בדבריו ומוטב לו שלא להוסיף שמן למדורה. מטרתו הסופית, להוביל אותה בעקבותיו, אמנם גלויה, אבל הוא משתדל לתת לה את ההרגשה שהיא שותפה להחלטה ולדרך. יחד הם צועדים, זה לצד זו. ובאותו אופן הוא מתנהל גם עם אביה. והנה ההוכחה: אף שאביה הוא מתנגד חריף לעליית יהודים לארץ ישראל, באופן חריג הוא העניק לאהר'ל את ברכת הדרך. לא בבת אחת, אלא צעד אחרי צעד התקדם אהר'ל במסע השכנוע. לאט לאט, טיפין טיפין הצליח למוסס את התנגדותו של חמיו, "אל תדאג, רבי אפרים פישל, אין לנו שום יומרה לדחוק במשיח להקדים את בואו. ומצד שני, גם אין לנו כוונה ללכת בדרכו של בנך הסורר, אריה לייב," את המילה 'הסורר' הדגיש. "לעולם לא נחבור כמוהו אל הכופרים המכנים את עצמם משכילים, וגם לא ניגרר אחרי המחדשים שהתחילו לשאת דרשות בשפה הגרמנית כאילו היא שפתנו. היֵה סמוך ובטוח שאנחנו לא נושאים פנינו לארץ ישראל כדי לפרוק עול תורה ומצוות. חס וחלילה! הרב עקיבא יוסף, כמו חותנו, מקפיד על קלה כחמורה. אצלנו לא עומד על הפרק שום לימוד של שפה זרה. לא נתפתה לתגליות מדע מופרכות. לא נגלח את זקננו, לא נוותר על פאותינו, לא נשנה את תלבושתנו, ולעולם לא נקרא לילדינו בשמות לעז. רבנו מייחס חשיבות ללימוד תורה ולקיום מצוות בדיוק כמוך, רבי אפרים פישל טרטקוב. מבדילה ביניכם רק התשובה לשאלה היכן. היכן נוכל לשמור באופן ההדוק ביותר על היבדלותנו? האומנם עלינו להישאר כאן, כשרוחות ההשכלה מנשבות ופורעות מבפנים פרעות בישראל? האם אינך מסכים עם הרב שלזינגר שאין פתרון אחר ליהודים אלא רק שיבת ציון? האם תעדיף שניכנע לצו המורה לשלוח את ילדינו לבתי ספר ממשלתיים? האם תרצה שנלך בדרכם של המקילים, המשנים את דרכיהם על פי רצון השלטונות? ואולי ארץ הקודש עדיפה כי בה איש לא יכפה עלינו דברי עבירה?"

עד מהרה התברר למינה שמה שהחזיר את רבי עקיבא יוסף לבית הורי אשתו היה חסרון כיס. אהר'ל עדכן אותה בפרטים. כך נהג תמיד, הרי היא שותפתו לחיים ושותפה להחלטותיו. בכל ערב בשובו מבית המדרש, אם עדיין הייתה ערה, סיפר לה כל מה ששמע או ראה.

"ובכן," אמר בעברית, "כשאתה יוצא לדרך לארץ ישראל, כמו רבי עקיבא יוסף, ואיתך אשתך וחמישה ילדים, עליך להצטייד בסכום כסף גדול למימון הכרטיסים לאונייה. את מבינה את זה, מינה'לה?"

"בוודאי שאני מבינה," גם היא ענתה לו בעברית.

"אבל ברשותו של הרב, מלכתחילה, לא היה סכום כסף כזה," אהר'ל המשיך, "רבי ליכטנשטיין אמנם הבטיח לו לתמוך בו ובבני ביתו לכשיגיעו לירושלים, אבל דמי נסיעה הוא לא הציע."

"לא?"

"לא. במקום כסף הפקיד ביד העולים מכתב לרבנים ולפרנסי הקהילות, 'אנא סייעו לעולה הרגל הזה, השליח של כולנו, בדרכו לארץ ישראל'."

"נו?"

"הרב ליכטנשטיין קיווה שבעזרת השם, ובעזרת נדיבות ליבם של אנשי שלומנו, תוך כדי המעבר בקהילות יהודיות היושבות בצידי הדרכים המובילות לנמל טריאסטה, בעיית הכסף של חתנו תיפתר, אבל..."

"מה?"

"איך היה יכול לדעת שלא כך יקרה?"

"לא כך קרה?"

"מינה'לה, נגד הרב שלזינגר התארגנה התנגדות תקיפה עד כדי כך שהאדמו"ר מסיגט פרסם כרוז, שמי שיסייע בידי הרב שלזינגר לעלות לארץ ישראל כמוהו כמסייע לדבר עבירה, ושיגר מכתב לקולומיאה, לרב ליכטנשטיין, ודרש ממנו לחזור בו מייד מכוונתו לתמוך בחתנו."

"אוי ויי..."

"זו הסיבה שהרב שלזינגר חזר," אהר'ל המשיך, "אבל הוא אמר לנו שאף על פי שהציעו לו משרת רבנות בעטלאן, הוא כבר כתב תנאים עם כלה אחרת, היא ארץ ישראל, ולא יוכל לביישה! אין לנו ספק שהוא שוב יֵצא לדרך, מינה'לה, ויגייס את הכסף בעזרת חמיו או בעזרת השם."

תקוותיה של מינה להישאר עם הוריה בבית שבו נולדה וגדלה - נגוזו בבת אחת. אבל יותר מכול הכאיב לה הביטוי 'כלה אחרת', וליבה נצבט בגלל רעייתו של הרב ואם ילדיו. האם אין בעולם דימויים אחרים שגבר יכול להשתמש בהם כדי להביע אהבה למולדת?

בעת ההיא החלו חלומות רעים לפקוד את הרב ליכטנשטיין, רב העיר קולומיאה וחמיו של עקיבא יוסף. מכיוון שבית משפחת טרטקוב סמוך לבית מגוריה של משפחת שלזינגר, קרה לא פעם שמינה התעוררה לקול צעקותיו של הרב המכובד, שהתייצב בוקר בוקר מתחת לחלונו של חתנו וצעק לו בקול שבור, "עקיבא יוסף, סע כבר לארץ ישראל, כי אין לי מנוחה בלילות!"

"האם עליי לארוז מחדש את התיבות?" שאלה מינה את בעלה, אך הוא אמר כי לא יֵצאו לדרך בעיצומו של החורף. "אפילו אם רבי ליכטנשטיין ייתן לרבי עקיבא יוסף את כל הסכום לנסיעה, אנחנו נחכה לאביב.״

ומינה אמרה בליבה: מי ייתן והאביב לעולם לא יבוא.

האביב בכל זאת מפציע, ליל הסדר נחוג כהלכתו, ומינה כבר מבינה שזו האריזה האחרונה והסופית. היא כל כך מבוהלת עד שתאבונה אבד לה. איך אפשר לנסוע אל הלא נודע מבלי לחשוש?

ועוד כשאת מגלה שאת בהיריון?

כל מילה שלחשה לה אִימה במהלך החודשים האחרונים נחקקה בתודעתה, וזו עולה על גדותיה מרוב תרחישי אֵימה. הספינה טובעת. דגים טורפים את ילדיה. והשודדים שבדרך. הם קושרים אותם בחבלים והופכים אותם לעבדים. הם מוכרים אותם. והים הגדול, שמעולם לא ראתה אותו. והתנינים השורצים בו. והלווייתן העצום. והסערות. והעונש הנורא שהיא ואהר'ל יקבלו משמיים על שניסו להאיץ במשיח להופיע ולגאול את עמו.

כשהפחד גובר מינה ממלמלת 'שמע ישראל'. היא מכריחה את עצמה לסמוך על אהר'ל. אמנם הוא לא מצא פגם בדבריו של הרב על 'הכלה האחרת', אבל הוא מפגין אהבה גם כלפיה. בניגוד לכמה מחברותיה, שבשיחות נשים לא חדלות להתלונן על הפגמים הרבים שמתגלים בבעליהן, כבר מהרגע הראשון היא הייתה מרוצה מהשידוך שלה. גם אילו היה הדבר תלוי רק בה, היא הייתה בוחרת בו. אין בה אפילו שמץ של חרטה או מחשבות זרות. אמנם רק בשבוע שעבר מלאו לה תשע־עשרה ובקרוב תהיה אם לשלושה, אבל אם כך נחרץ גורלה, היא תיכנע לו. אם הילד המתפתח בתוכה נועד להיוולד בירושלים, לו יהי כך.

ואולי בכל זאת, בעזרת השם, הוא ייוולד בבית? אולי כשיגיעו לירושלים, והרב שלזינגר יראה במו עיניו את חורבנה, יתחרט ויחליט לחזור?

למינה אין שמץ של מושג לקראת מה היא הולכת, אבל היא משכנעת את עצמה שעליה לסמוך על אהר'ל ועל רבו וגם על החלומות שהטרידו את מנוחתו של רב העיר. היא בטוחה שהגברים טרחו ובדקו והפכו כל אבן ולמדו כל פרט, הם מכירים את תנאי המחיה במקום שאליו הם מוליכים את משפחותיהם והם ראויים בעיניהם.

היא נפרדת בדמעות מהוריה. אין לה צל של ספק שזו פרֵדה זמנית. המחשבה שלעולם לא תחזור הביתה אינה עולה על דעתה.

"אכתוב לכם," היא מבטיחה.

"העיקר שלא תתביישו להתחרט ולחזור," נחמה בוכה. "זכרו שאם לא יסתדר, תמיד יש לכם כאן בית, ואהר'ל תמיד יוכל לעבוד עם אביך," היא מחבקת את בתה ומתקשה לשחרר אותה מאחיזתה.

המשרתים מעמיסים את התיבות על העגלה. אפרים פישל טרטקוב הוא סוחר תבואה אמיד, ויש לו טחנות קמח ובית נאה ומשרתים ומשרתות. הוא מניח את ידו על ראשו של חתנו וממלמל ברכה. הוא אינו היחיד שנגרר אחרי בכייה של אשתו ומוחה דמעה. גם אחיה הצעירים של מינה בוכים. נוכחותה בבית הייתה נחוצה להם. לאורך שנות ילדותם, בכל פעם שאימם שקעה במצב רוח דיכאוני ולא קמה ממיטתה ימים ואפילו שבועות, מינה תפסה את מקומה והשרתה סביבה אווירה נינוחה. היא הייתה הרבה פחות קפדנית והרבה יותר מבינה מאימם, ואחיה הצעיר אמר פעם שאם אימא הייתה מתנהגת כמו מינה, אולי אריה לייב לא היה עוזב.

העגלון תופס את מקומו ואוחז במושכות, והנוסעים העולים לארץ הקודש מתיישבים בעגלה. החיבוקים מפַנים את מקומם לנפנופי ידיים, וקול שקשוק הגלגלים מחליף את הדיבורים. אהר'ל מחייך אל מינה והיא מחזירה לו חיוך עצוב. הוא נראה מאושר. מגיל צעיר אימץ לעצמו את חלומו של רבו, לעלות לארץ ישראל, לעבוד את אדמתה, להיבנות בה ולבנות אותה. הלוואי שאושרו היה מקל מעט את חרדותיה, אבל איך היא יכולה שלא לחשוש כשפניה נשואות אל ארץ לא נודעת ואיתה שני תינוקות, ושלישי בדרך?