מיכל טובת הלב
שמתי לב בזמן האחרון שהמזון שאני מביא הביתה בארגזים ביום חמישי, מתרוקן מהמקרר ונעלם מהמזווה כבר ביום ראשון כמו שמריצים סרט וידאו קדימה במהירות של פי ארבעה.
חיפה, שיכון לזוגות צעירים, על צלע הר, קומה שלישית מתוך ארבע קומות, ללא מעלית.
אנחנו באמצע שנות העשרים לחיינו, שני זאטוטים כבר מתרוצצים לנו בין הרגליים.
אסימון עם חור.
בימים ההם מעטות המשפחות שהיה להן טלפון בבית, והטלפון הציבורי ששימש את רוב הציבור, היה מונה את פעימות המונה לאוחזין באפרכסת כפעימות קצב הלב.
האסימונים היו נחמָסים כהרף על ידי השודד הנקרא טלפון ציבורי וגם נחסמים בקרבו בתקלות שונות בעוד הוא מנתק את השיחה בדיוק ברגע הלא נכון.
כדי לדבר בטלפון הציבורי, היינו צריכים לעמוד בתור בשורה עורפית, להמתין לגברת הראשונה שתסיים את שיחתה, ואז להתקדם צעד אחד קדימה לקראת המטרה הנכספת, שיחת טלפון.
זו הייתה מתנהלת בדרך כלל ממֵי מנוחות ועד שאגות לתוך פומית השפופרת תוך הנפת יד פנויה ועוויתות פנים כאילו ההוא מהצד השני רואה.
בהזדמנות זאת הממתינים לתורם היו מקשיבים כולם קשב רב לשיחה, ולפיכך היו גם מטפטפים לאוחזת בשפופרת עצות בונות להצלחה ולסיום השיחה.
כשסוף-סוף היה מגיע תורנו, היינו מתייצבים מול השודד, קדים לו קידה קלה, ולשביעות רצונו היינו פותחים בפניו תיק שוחד קטן עמוס באסימונים שהשגנו בדואר ביזע ודמעות לאחר שעתיים של עמידה מול הפקיד הקטן עם המשקפיים שהיה יותר מפהק מאשר עובד חרף "הצבי ישראל" התלוי מעליו כפוסטר.
הריטואל היה קבוע: היינו באים לדואר ומבקשים מהפקיד הקטן קילו אחד של אסימונים טריים, והוא היה נותן רק חצי קילו כדי שיישאר גם לאחרים.
חצי הקילו היה אוזל לנו תוך ימים ספורים, ואז שוב היינו צריכים לבוא ולהתפלש בעפר מול הפקיד הקטן שיואיל בטובו למכור לנו עוד אסימונים.
אי לכך, הייתי בין המאושרים הראשונים לקבל קו טלפון ביתי, וביקשתי מהטכנאי לקבוע לי את המכשיר בפתח הכניסה לדירתי ואפילו הייתי משאיר את הדלת פתוחה להתגאות בפני העולים והיורדים במדרגות על עושרי הרב והתקדמותי בטכנולוגיה העולמית.
בְּרַם – לא כך הבינו השכנים את כוונתי.
נחזור רגע למקרר.
החלטתי לשים לב לאופן ההתרוקנות המהירה של שומר המזון.
בוקר אחד קמתי, התקלחתי והתכוננתי לצאת לעבודה.
סימנתי לאשתי מרחוק נפנוף קטן והיא השיבה לי בנפנופון.
אבל חזרתי ונכנסתי חרש למיטה כשאני שומע ברקע את אשתי מנהלת מִסחר עם השכנות להלן:
שכנה א' מהמרפסת: "מיכל, יש לך פטרוזיליה?"
מיכל: "כן, סימה, בואי תיקחי."
שכנה ב' מהחלון:" מיכל, יש לך אולי חצילים?"
מיכל: "כן, בטח, עדינה, אני כבר נותנת לך."
שכנה ג' מהחצר: "מיכל, יש לך אולי עוף? שכחתי לקנות..."
מיכל: "בטח, ציפי, חכי, אני כבר זורקת לך."
יצאתי בחשאי מחדר השינה, באתי לאשתי, חיבקתי אותה במפתיע מאחור, הצמדתי לה נשיקה על הצוואר ושאלתי: "אולי, מתוקה שלי, נשארה לך איזו עצם לבעלך?"
זעזעתי אותה מעצם זה שחשבה שהלכתי כבר לעבודה.
"מה אתה עושה פה?"
"אני גר פה," עניתי בחוסר ביטחון מלא.
גמרתי אומר להרחיק את כל השכנות שמכניסות אותי לאוברדרפט, ובאופן מופגן שלא משתמע לשתי פנים, הדבקתי שלט על דלת הכניסה: "סופרמרקט מיכל", שיבינו שאני לא אידיוט ושהכול אני יודע ושיסיקו שעליהן לחדול מלעשוק אותנו.
חלק מהשכנות לא הבינו את העקיצה, חשבו שהחלפנו את שם המשפחה מְגל לסופרמרקט, והמשיכו להגיע כרגיל, וחלק מהשכנות הבינו, אבל את מה שהן רצו להבין, שנתתי לגליזציה לגזל המתמשך, והחלו לבוא עם סלים ריקים ובלי ארנק כמובן.
בשובי מהעבודה למוחרת אחר הצוהריים, מצאתי את שכנתי מקומה ד' משוחחת נמרצות בטלפון הביתי החדש שלי עם אחותה בהולנד.
"שלום," היא בירכה אותי וסימנה בידה שאני רשאי לעבור.
"שיחה קצרה," היא התנצלה קלות.
"תמסרי לה ד"ש," לחשתי והתיישבתי בסלון.
אשתי יצאה חרש מהמטבח עם מגש קטן ובו קפה נמס וכמה עוגיות פרג.
חייכתי לקראתה. ליבי התמלא אושר וחשבתי איזו אישה מקסימה יש לי, בקושי הגעתי הביתה והקפה כבר מוכן, ופתאום היא פונה שמאלה ומניחה את המגש ליד השכנה השחה רחוק.
"לבעלך לא מגיע קפה?" שאלתי בתקווה שאני הבא בתור.
"ששש..." היא סימנה לי עם אצבע על שפתיה, שלא אפריע לשכנה בשיחתה, "המסכנה על הרגליים כבר חצי שעה."
למוחרת שבתי תשוש מהעבודה, ואני מוצא את השכנה מקומה א' מביעה אכזבה דרך הפומית על אוזנו של מאהבה שנמצא באיטליה ומלינה על כך שהיא לא ראתה אותו כבר שבועיים.
לחשתי לה: "אולי תיסעי אליו?"
לחשה לי: "הצחקת אותי, מה נראה לך, שבעלי ייתן לי?"
למוחרת שבתי מריצת בוקר וראיתי אנשים אחדים שאת חלקם אני מכיר, עומדים בתור לפני דלת ביתי.
"קרה משהו?" התעניינתי.
"לא," הם ענו במקהלה, אנחנו רק מחכים לטלפון.
שאלתי אותם מדוע לא יזמינו לעצמם טלפון הביתה,
הם ענו לי כי בשביל שתי שיחות ליום אין צורך.
לילה, עלינו "כפיות" על יצוענו וגיליתי שאשתי חסרת מנוחה.
"מה קרה, מיכל?" שאלתי, והיא ענתה בעצב שלא נעים לה שהאנשים המדברים בטלפון עושים זאת בעמידה ושאלה אם אני יכול לקנות כיסא.
"כיסא?" שאלתי, "קדחת אני אביא להם, לא כיסא."
למוחרת הלכתי לשוק הפשפשים וקניתי שם ערכה הכוללת כיסא, שולחן ומדף קטן לטלפון המחוברים כולם יחד.
בשולחן היו שתי גומחות, גומחה אחת למאפרה וגומחה נוספת לפירות העונה במקרה שהשיחה תתארך, שלא ייבש להם חלילה הגרון.
בשבת לקראת צוהריים שבנו כולנו מהים, היה ממש כיף חיים.
אצל אשתי הניקיון הוא הדבר הראשון במעלה, על כן היא ציוותה על הילדים להיכנס למקלחת מייד כשמגיעים.
במעלה המדרגות התרחשה קטטה שבה נשמעו קולות רמים של נשים וגברים בערבוביה.
מתברר שהיו חילוקי דעות לגבי התור לטלפון.
הבית כמובן היה סגור, ואני שאלתי את הממתינים מה היה קורה לוּ היינו שבים עכשיו משבועיים באירופה.
נוצרה תדהמה אילמת בקהל, הם לא האמינו שקיימת כזאת אפשרות.
נכנסנו וביקשנו מהאנשים רבע שעת חסד שימתינו בחוץ.
הילדים נכנסו להתקלח, ואשתי הניחה יד מרגיעה על כתפי ושאלה: "קובי, מתוק שלי, אולי אפשר להשאיר להם במקרה כזה מפתח בארון החשמל?"
אמרתי לה: "למה, מותק, מפתח בארון חשמל, בואי נעביר להם את הדירה בטאבו ונגור במחסן."
באחד מימי השבוע הבא שוב נוצר דוחק ליד דלת ביתנו והיו גם דחיפות ידיים.
אשתי שאלה אם אני יכול אולי להביא גלגלת מספרים ולקבוע אותה על הקיר בחוץ וגם כמה ספסלים קטנים כדי להניח בחדר המדרגות לרווחת התושבים.
לא עניתי לה אפילו, גבר צריך להיות גבר!
ספסלים לא קניתי, כי גם לי יש מילה בבית הזה, אבל גלגלת מספרים כן קניתי וקבעתי אותה עם מקדחה ליד דלת הכניסה. למען שלום בית עם האישה, אמרתי לעצמי.
בתשע בערב של יום חמישי ישבנו מול הטלוויזיה וראינו את הסדרה ההיסטֶרית "הכול נשאר במשפחה" עם ארצ'י בנקר ואדית.
פתאום נזכרתי שאני צריך לשוחח עם הבוס שלי על תוכנית עבודה לשבוע הבא. אבל שכן, שמעולם לא ראיתי את פניו בעבר, שוחח בדיוק עם הבורסה בניו יורק. שאלתי אותו אולי הוא יכול לסיים כי אני צריך את הטלפון. הוא לא הסכים ושאל אותי איזה מספר יש לי בפתק. עקרתי את השפופרת מידו, והוא השיב לי אגרוף לבטן. חבטנו זה בזה, ובזריזותי העפתי לו את הביצים בבעיטה.
הוא הזמין לי משטרה.
שטחנו בפני השוטרים את טענותינו.
הקצין דווקא תמך בגרסתי ואמר למתלונן כי הוא השיג גבול מעצם זה שהוא מדבר בטלפון לא שלו בבית לא שלו.
האיש אסף את ביצותיו ועזב בבושת פנים. הקצין היה מרוצה מפסק דינו ושאל אם הוא יכול לעשות שיחת טלפון.
אשתי אמרה "ברצון רב" והניחה לידו מגש עם קפה ועוגת תפוחים חמה מהתנור.
שבת היא המלכה שלי לשקט ולשלווה ולחידוש כוחות.
נכנסתי לחדר השינה למנוחת צוהריים והזדעזעתי מנחירה קלה העולה ממיטתי.
משמשתי כה וכה וגיליתי שאני ממזמז אישה לא מוכרת במיוחד.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה מנומנמת.
"אני באתי לנוח," השבתי לה, "אני עובד קשה כל השבוע ובשבת אני נח."
אשתי נכנסה וסימנה לי באצבע על הפה: "ששש... זאת ניצה השכנה החדשה. היא נחה קצת עד שיגיע תורה לטלפון."
הייתי מנומס ושאלתי אם אני יכול לישון בינתיים על מיטתה של ניצה בזמן זה, אבל אשתי התנצלה מול ניצה באצבע על רקתה שכנראה השתחרר לי בורג.
העייפות הכריעה אותי ונכנסתי עם ניצה למיטה בלי חשבון. זה בית שלי וזהו!
מיכל העירה אותנו אחרי שעה ומחצה.
שאלנו אותה אם אפשר לישון עוד קצת, אבל מיכל התעקשה שצריך לקום והציעה לנו קפה או תה, "תור זה תור," אמרה אשתי לניצה וסימנה לה להזדרז לשח-רחוק הממתין, לפני שייתפס.
ניצה ניגשה לטלפון ואני ניגשתי לילדים שמייד פרסו בפניי את משחק המונופול.
אחרית דבר:
אני מבקש להודות לבזק שהאיצה את הרכבת הטלפונים בבתי ישראל ולחברות הסלולר שצצו והחלו למכור טלפון כיס לכל אישה ואיש.
ולגבי המזון האוזל במהירות, שוכנעתי על ידי רעייתי כי זאת מצווה לתת לאחרים כי לא כולם עשירים כמונו.
זהו. וכיוון שיש לי את המילה האחרונה בבית, עניתי לה: "יאללה, בסדר."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.