פרק 1
גריפין
שנאתי את השולחן שלי. המשרד הזה היה שלי במשך רוב העשור האחרון. הוא אמור היה לגרום להרגשה של בית, אבל מעולם לא הייתי בחור של שולחן עבודה. תמיד חיפשתי תירוץ לצאת לשטח. עשיתי את עבודתי, לא התחמקתי מהניירת, אך מעולם לא הרגשתי באמת חי כשישבתי מאחורי שולחן.
ועכשיו, נראה היה שאהיה תקוע כאן למשך שארית חיי.
אנדריי טספוב המחורבן והבריונים האידיוטים המחורבנים שלו. אני צריך להיות אסיר תודה שזה נגמר רק בכדור בכתף. יותר מדי אנשים מצאו את מותם בלילה ההוא. חיי יכלו להתקצר בעקבות אחד מרובי ה-AR-15, בהם הם השתמשו. אילו קליע מרובה כזה היה פוגע בכתפי, הייתי מאבד את הזרוע.
במקום זאת, ירייה אחת מאקדח הפילה אותי. פציעות כתף מסובכות בהרבה מכפי שאנשים חושבים. הכדור שרט עורק, קרע רצועות וגידים, ושבר עצמות בדרך.
שעות של ניתוח, שבועות עם יד במתלה, ואחריהם חודשים של פיזיותרפיה. כמעט חזרתי לעצמי.
כמעט.
לגבר עם עבודה רגילה, כמעט היה טוב מספיק. בשבילי, כמעט סימן את סוף הקריירה שלי. זה היה חייב להיות דווקא בזרוע הימנית המחורבנת שלי, נכון? המוח שלי אולי שמר על מהירות התגובה שהייתי צריך, אבל הזרוע הימנית שלי תמיד תהיה איטית יותר בשבריר שנייה.
לא משנה כמה רציתי להיות בשטח, כמה השתוקקתי לאדרנלין ולריגוש, לא הייתי מסכן את חיי הלקוח רק כדי לרצות את האגו שלי.
קורקעתי. הייתי צריך למצוא דרך להשלים עם זה.
אני לא אדם שמתבוסס בייסורים. גדלתי במשפחה של אישיויות הפכפכות, מוקף בזעם ובגידה, רשעות וטינה. עזבתי בגיל עשרים ושתיים, ממורמר וכועס, אבל ברגע שטעמתי את החופש מחיי המשפחה שלי, קיבלתי החלטה.
לא אתן לחרא הזה להפיל אותי.
תמיד היה צד חיובי, תמיד הייתה סיבה לצחוק. לעולם לא איכנע לשנאה. ראיתי מה קרה לאנשים שנכנעו לה, ואת הדרך בה היא שאבה מהם את החיים, מותירה אותם קליפות מרירות וצחיחות.
מעולם לא הייתי כזה. ולעולם לא אהיה.
במשך חמש־עשרה שנה הצלחתי לשמור על הגישה הזו. תמיד מוכן עם חיוך, תמיד מחפש את קרן האור בין העננים. ועכשיו זה. הייתי כלוא במשרד במשך היום, ומתחבא בדירה בלילות. רוטן, נוהם, ומתפרץ על חבריי, האנשים שהפכו למשפחתי.
ידעתי שאני מתנהג כמו אידיוט. ניסיתי לחייך, לצחוק, להעמיד פנים שהכול נהדר, אבל כולנו ידענו שזה שקר.
שום דבר לא היה פאקינג נהדר. הכול היה מחורבן לגמרי.
הטלפון זמזם. אליס מהקבלה. הרמתי את השפופרת והתכווצתי כששמעתי את עצמי נובח, "מה?"
התנהגתי כמו חלאה. אליס הייתה כמו אחות בשבילי, ועכשיו נשואה לחברי הטוב ביותר. היא הייתה משפחה. היא לא הייתה ראויה לזה שאתנהג אליה כמו זין.
לפני שהספקתי להתנצל, היא פרצה בצחוק הפיקסי השובב שלה, ואמרה, "שלום גם לך, קרן שמש. יש לך מבקרת. היא אומרת שקוראים לה הופ דניאלס. להכניס אותה?"
הופ דניאלס?
בלתי אפשרי.
מה היה הסיכוי שהשם הזה הוא סתם צירוף מקרים?
אפס. שום סיכוי.
קיללתי את היקום. עוד בעיטה בגבר כשהוא כבר על הרצפה, למה לא הא? מי שלא תהיה הישות האפלה ששלחה את הופ דניאלס המחורבנת לאטלנטה, יכלה פשוט לקחת אותה בחזרה.
גריפין בן העשרים היה מקבל אותה בזרועות פתוחות. גריפין של לפני שישה חודשים היה לכל הפחות מסתקרן.
ועכשיו? עם הכתף הארורה שלי שכואבת כמו שן רקובה, כל מה שרציתי היה להגיד להופ שתלך להזדיין, ושלא תחזור.
שום דבר טוב לא יכול היה לצאת מזה שהופ דניאלס תחזור לחיים שלי.
"גריפין? אתה רוצה שאני פשוט אשאיר אותה כאן עד שהיא תעלה אבק?"
לא יכולתי להימנע מהחיוך הקטן שהתפשט על פניי. מיהרתי למחוק אותו. עדיף היה כבר לסיים עם זה עכשיו. אגלה מה הופ רוצה ואפטר ממנה. לא עניין גדול.
"תכניסי אותה."
"מייד מגיעה!" אליס ניתקה.
הופ דניאלס המחורבנת.
אליס תרצה לדעת מי היא. קופר, אוורס, נוקס — כולם ירצו לדעת. מתי בפעם האחרונה אישה נכנסה למשרד וביקשה לראות אותי? מעולם לא. הקפדתי להפריד בין חיי האישיים לעבודה. תמיד.
אבל הופ לא הייתה עניין אישי. לא ככה.
היא לא הייתה אישה, היא הייתה פאקינג סימן לקץ העולם.
מהר מדי, אליס פתחה את דלת המשרד שלי בתנופה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא בטח עשתה טעות. האישה שעמדה לצידה לא הייתה הופ דניאלס.
היא הייתה גבוהה ודקיקה כמו הופ, עם אותו שיער חום־חולי ואותן עיניים בצבע קוניאק, אבל זו לא הייתה הופ שלי.
עם שערהּ האסוף בקפידה לקשר הדוק בבסיס גולגולתה, פניה חיוורות ועיניה כבויות, היא נראתה יותר כמו דחליל מאשר אישה. הופ תמיד הייתה צנומה, גופהּ דקיק על אף גובהה, אבל האישה הזו נראתה כחושה. שבירה. פניה היו נטולות איפור. היא הייתה חסרת תכשיטים, פרט לזוג עגילי זהב קטנים באוזניה.
האישה שהציגה את עצמה כהופ דניאלס עמדה מולי בחליפה בצבע בז' שנראתה כאילו נרכשה עבור מישהי אחרת. הז'קט והחצאית הסתירו כל רמז לגוף שמתחתם.
נעליה התואמות היו משעממות ושימושיות. היא הייתה מסודרת ונקייה, אך נטולת כל ייחוד. שכיחה. ניתנת לשכחה. בחנתי אותה, מחפש רמז כלשהו להופ שהכרתי כל כך טוב.
הופ שלי הזכירה לי את אליס. היא הייתה שקטה בהרבה ממנהלת המשרד הרועשת שלנו, אבל היה לה אותו עמוד שדרה מפלדה, וכמו אליס, היה לה סגנון ייחודי ומשוגע משלה.
אהבתי לעקוב אחר הדרכים שבהן הסתירה סודות קטנים בתוך תלבושת בית הספר שלה. קשת לשיער רקומה שלדים. גרביים עם בתולות ים שזורות בדוגמה. היא בזבזה את דמי הכיס שלה על חיפושים אחר דרכים להיות שונה, למרות דרישתו של האפוטרופוס שלה שתשתלב. הופ שלי לא הייתה נתפסת מתה בבז'.
אליס עמדה בדלת, מצפה, עיניה קופצות בין הופ וביני. כשאף אחד מאיתנו לא אמר מילה, היא הרימה גבה ושאלה, "קפה? תה?"
"לא, תודה, אליס. הופ לא תהיה פה מספיק זמן בשביל זה."
אליס צמצמה את עיניה לנוכח הגסות שלי, משכה בכתף ויצאה. לא היה לי ספק שהעצירה הבאה שלה תהיה המשרד של קופר. שיהיה. הם היו החברים שלי, וזה בהחלט נכנס לקטגוריית הרכילות. אם המצב היה הפוך, הייתי עושה את אותו הדבר.
לא רק שביקור נשי היה אירוע נדיר, אלא שאף פעם לא הייתי גס רוח. טוב, בזמן האחרון כן, אבל רק עם החברים שלי, אלה שידעתי שיתמודדו עם החרא שלי. אבל לא במשרד עם מישהו זר. אבל שוב, הופ דניאלס לא הייתה זרה.
בקול נמוך וחסר הבעה, הופ אמרה, "אפשר לשבת?"
נשענתי לאחור בכיסאי. "תרגישי חופשי."
שום תגובה מהופ. פעם, הערה לא נחמדה מצידי הייתה ממלאת את עיניה בדמעות — לא שהיא אי פעם הייתה זוכה להערה לא נחמדה ממני. לפחות לא עד הסוף. אבל בסוף, היו דמעות מכל הכיוונים.
היא התיישבה, מחליקה את החצאית המכוערת שלה על רגליה ומצליבה את הקרסוליים. זה היה כאילו הופ שהכרתי נמחקה לחלוטין, והוחלפה באוטומט קר ומכני. ההופ החדשה הזו שרטה כל עצב בגופי.
הופ הייתה רק ילדה כשעזבתי את סוירס בנד. רק ילדה, אבל היא הייתה הניצוץ שהצית את הלהבות, זו שסובבה את גלגלי המנגנון שהסתיים בלב שבור ובאובדן, ובטינה שתלווה אותי למשך שארית חיי.
"מה את רוצה?"
לראשונה, הופ הראתה סימן של חולשה. היא שאפה ארוכות והורידה את מבטה אל התיק שהניחה בקפידה על ברכיה. כשהרימה שוב את עיניה אליי, הבהב בהן שמץ של רגש.
המילים האחרונות שאמרה לי ריסקו את חיי. הפעם הזאת לא הייתה שונה.
"אביך מת. פורד בכלא באשמת הרצח שלו. כל הנכסים, העסקיים והפרטיים, מוקפאים עד לקריאת הצוואה."
בלעתי רוק, נאבק בצריבה למשמע דבריה. האנשים האלה לא היו משמעותיים עבורי. לא עוד. הקשיתי את ליבי, כופה על עצמי לומר, "אז תקראו את הצוואה ותשאירו אותי מחוץ לזה."
"אי אפשר. אביך קבע שהצוואה לא תוכל להיקרא בלעדיך."
מילותיה פילחו אותי, צורבות את הפצע כשהן עוברות, משאירות אחריהן רק קהות וריקנות.
אבי מת.
לא ראיתי אותו חמש־עשרה שנה. שנאתי אותו הרבה יותר מזה.
לא הייתי היחיד ששנא את אבי. פּרנטיס סויר היה אחד האנשים השנואים ביותר באזור שלנו בצפון קרוליינה. לעזאזל, סביר להניח שהוא היה אחד האנשים השנואים במדינה כולה. בעודי מושך זמן, שאלתי, "איך? מה קרה?"
"סטרלינג מצאה אותו במשרד שלו באחוזת הארטסטון. הוא נורה. היה מת כבר זמן מה."
סטרלינג. אחותי הקטנה. אחות למחצה. רוב האחים שלי היו 'למחצה'. פּרנטיס אסף נשים, אבל הוא היה מחורבן בלהשאיר אותן. התנגדתי לדחף לשאול אם סטרלינג בסדר. סטרלינג לא הייתה הבעיה שלי. אף אחד מהם לא היה.
"איפה?"
"במשרד שלו," חזרה הופ באיטיות, כאילו אני כבד שמיעה.
"לא, איפה בגוף נורתה הירייה?"
"במצח."
סגנון הוצאה להורג. רצח מתוך תשוקה, וזה משהו שיכולתי לראות קורה. בעל זועם, מאהב נבגד, בטח. אבל לא התנקשות. ופורד בכלא על הרצח? אין מצב.
היו לי הרבה סיבות לשנוא את אחי, אבל לא הייתה שום אפשרות שהוא ירה לאבא שלנו כדור אחד ישר במצח. זה פשוט לא היה בו. פורד הכיר כלי נשק, כולנו הכרנו. כל ילדי סויר ידעו איך להשתמש באקדח. אבל רצח כזה בדם קר? לא.
כמה כבר השתנה מאז שעזבתי?
הוצאתי את פורד מראשי. לא הבעיה שלך, הזכרתי לעצמי. "המניאק שינה את הצוואה אחרי שעזבתי. שוב."
אבא שלי היה מפורסם בשינויי הצוואה שלו. הוא השתמש בה כמו בנשק, מסובב אותנו אחד נגד השני, מניע אותנו במשחק בלתי נגמר על שליטה.
זה לא הספיק שמשפחת סויר הייתה הבעלים של חצי מעיירת סוירס בנד, או שהיא החזיקה מאות מיליוני דולרים בנדל"ן ובתעשייה ברחבי קרוליינה הצפונית והמדינות השכנות.
פּרנטיס סויר לא היה מאושר, אלא אם כן גרם לכולנו לרקוד לפי החליל שלו כמו בובות על חוטים. הצוואה הזאת שונתה כל כך הרבה פעמים, שהשכר ששילם לעורך הדין המשפחתי הספיק כדי לקנות לו בית שני.
עזבתי את סוירס בנד, הפניתי גב למשפחה שלי אחרי שבגדו בי בדרך הגרועה ביותר. הצוואה של אבי לא הייתה הבעיה שלי.
"הוא זרק אותי מהבית לפני חמש־עשרה שנה," הזכרתי לה. "יש לי חיים משלי עכשיו. תפתרו את הבעיות שלכם לבד."
צל של רגש חלף על פניה של הופ. פחד? דאגה? ייאוש? זה נעלם מהר מדי, שלא הצלחתי לזהות.
היא התכופפה קדימה, בקושי סנטימטר. "גריפין, אתה צריך להבין — הכול מוקפא. הכול. חשבונות פרטיים, קרנות עסקיות, הכול. אנשים לא יקבלו משכורת. עסקים יקרסו. העיירה תקרוס. אתה לא חייב להישאר. בבקשה, רק תחזור הביתה כדי שהארווי יוכל לקרוא את הצוואה. ברגע שזה ייגמר, אתה יכול ללכת. ולעולם לא תצטרך לראות איש מאיתנו שוב."
לעזאזל. האבא המחורבן שלי. הוא תמיד ידע איך לסובב את הסכין.
הוא רצה שאחזור לסוירס בנד מאיזו שהיא סיבה מקוללת, והוא היה מומחה בלגרום לדברים לקרות, אפילו מהקבר.
הוא ידע שלא אחזור, אם פשוט יבקש. לא הייתי צריך את ההון של משפחת סויר. גידלו אותי כדי לצעוד בדרכו של אבי, אבל אני הלכתי משם. עשיתי את הכסף שלי בעצמי, ולא הייתי חייב לאנשים האלה שום פאקינג דבר.
המשפחה שלי הייתה רעל, אבל העיירה סוירס בנד הייתה סיפור אחר.
סוירס בנד הייתה מלאה באנשים שפשוט ניסו לחיות את חייהם. אנשים טובים. אנשים שתלויים בסויר יזמות לפרנסתם. בלי הזרימה החופשית של כספי סויר, סוירס בנד הייתה נעצרת, ומי שהיו סובלים ראשונים אלה האנשים הפשוטים של העיירה.
לא רציתי שום קשר למשפחה שלי, אבל לא הייתי מוכן להרוס את העיירה.
"מתי הקראת הצוואה?"
"מחר בשתיים. במשרד של הארווי."
"אהיה שם. ואז אני עוזב."
צפיתי בהופ יוצאת מהמשרד שלי, גבה זקוף, יציבתה מושלמת, והנערה שהכרתי, נעלמה.
שתיים בצהריים. עד חמש כבר אהיה בדרך חזרה לאטלנטה, מסיים סופית עם סוירס בנד.
שום דבר בעולם לא יגרום לי להישאר אפילו שנייה נוספת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.