המודל

מה אתם זוכרים מהאהבה הראשונה שלכם? את האהבה הראשונה שלי אני לא אשכח לעולם, ולא רק בגלל התמימות, הפנטזיות ועוצמת הרגש שאפשר להרגיש רק בגיל הנעורים. אני לא אשכח אותה לעולם כי שילמתי עליה מחיר כבד. כי ההשלכות שלה השפיעו עלי, אף שטרם החלטתי אם לטובה או לרעה, לאורך חלק גדול מחיי הבוגרים. כי רק אחרי שניצחתי את השדים שליוו אותי מאז, יכולתי להפוך להיות האדם שאני היום.

הייתי בן 16, מאוהב בטירוף. כל מה שרציתי היה להיות איתה. כל העצמות בגוף כאבו לי בגללה. כשלא היינו יחד, הן כאבו מרוב געגוע. כשהיינו יחד, הן כאבו מרוב רצון לגעת בה כל הזמן.

למדנו יחד בתיכון, ובהתחלה היינו ידידים טובים. הייתי הרבה אצלה בבית, הכרתי את המשפחה שלה, והם היו מקסימים אלי. ואז שינינו סטטוס והתחלנו לצאת. הייתי מאושר. החיים נראו ורודים. עד שיום אחד היא אמרה לי פתאום את המשפט שאף אחד מאיתנו לא רוצה לשמוע אף פעם: "אנחנו צריכים לדבר."

נבהלתי. בטח שנבהלתי.

"מה קרה?" שאלתי.

היא התחילה לגמגם: "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל אנחנו צריכים להיפרד."

"להיפרד? למה? מה קרה?"

"זה אבא שלי. הוא לא מוכן שאני ואתה נהיה ביחד."

"מה? אבל למה? מה עשיתי?" ניסיתי להבין.

ואז זה נחת עלי: "אבא שלי אומר שמי שגדל בפרדס כץ יהיה עבריין, מהמר ואלכוהוליסט. הוא לא מוכן שהבת שלו תצא עם אחד כמוך."

סירבתי לקבל את רוע הגזירה. חשבתי שזה יעבור לו. אבל עבר חודש ועוד חודש, וזה לא עבר. נאלצנו להמשיך להיפגש בסתר. לא היו אז טלפונים סלולריים, וכדי לתקשר העברנו מסרים באמצעות חברים וחברות שרצו לעזור והפעלנו את כל הסביבה. היא גם שיקרה להוריה לא מעט, למשל כשאמרה להם שהיא הולכת לחברה בזמן שהלכה לפגוש אותי. אבל שקרים סופם להתגלות.

יום אחד באתי איתה למספרה הקבועה שלה, כי היא רצתה לעשות גוונים בשיער. למחרת היא התקשרה בבהלה ואמרה שזהו, אין ברירה: הפעם באמת חייבים להפסיק להיפגש. התברר שאמה לא אהבה את הגוונים שעשתה וביקשה שתחזור לצבע השיער הטבעי שלה. כשהגיעה עם בתה למספרה, אמר לה הספר: "איזה חמוד החבר של הבת שלך, אני ממש מחבב אותו." את ההמשך לא צריך לפרט.

בלית ברירה נפרדנו למשך כמה שבועות, עד שהגעגועים הכריעו אותנו, ושבנו זה לזרועות זה. ושוב ההורים איימו ושוב הקשר נותק וחוזר חלילה. בחופש הגדול ההורים שלה אפילו שלחו אותה לחופשה ארוכה בחו"ל, רק כדי שלא תתראה איתי. זה היה קשה ומתסכל.

אחרי חודשים ארוכים של בכי וכעס, באתי אליה יום אחד ואמרתי: "אני חייב לשים לזה סוף. אני מבקש את רשותך לדבר עם ההורים שלך. אני אלך לאבא שלך, אסביר לו שאני אוהב אותך ותאמיני לי: הכול יהיה בסדר."

היא הביטה בי בעיניה הירוקות, הגדולות והיפות ואמרה: "תנסה."

אז ניסיתי.

במשך שבועיים התכוננתי לפגישה, עשיתי חזרות ותרגלתי שוב ושוב את מה שאגיד לאביה. בערב המיועד נסעתי באוטובוס מהקצה האחד לקצה השני של רמת גן, ירדתי בתחנה ופסעתי אל עבר הבניין שלה.

אני זוכר איך הלכתי בחושך, עליתי במדרגות אל הדירה, הדלקתי את האור ודפקתי על הדלת. כעבור רגע נפתחה הדלת, ואבא שלה עמד שם והסתכל עלי. בעיניים של הילד בן ה־17 שהייתי, נראָה לי שהוא גבוה ממני בשני ראשים לפחות.

וכך הוא עמד שם, הסתכל עלי וחייך. מעודד מהחיוך, יריתי את המשפט שהתאמנתי עליו כל כך הרבה: "אמנון," אמרתי לו, "אני כל כך אוהב את הבת שלך. בבקשה תסביר לי למה לא. אני מבטיח לך שאם תסביר לי למה לא, לא תראה אותי יותר אף פעם."

החיוך שלו הפך ציני וקר. "עוף לי מהעיניים, אני לא רוצה לראות אותך יותר. לא יֵצא ממך כלום," זרק לעברי וסגר לי את הדלת בפרצוף.

איך הייתם מרגישים אם החלום הכי גדול שלכם היה מתנפץ לרסיסים? התגובה הראשונה שלי היתה עלבון. נפגעתי עד עמקי נשמתי. רציתי לבכות, רציתי לקבור את עצמי. ריחמתי על עצמי.

אבל אחרי שעמדתי ארבע-חמש דקות בחדר המדרגות החשוך, גיליתי למרבה התדהמה שלא רק שאני מבין את אמנון, אני גם מזדהה איתו. זה נשמע לי אפילו הגיוני שהוא לא מוכן שאני אצא עם הבת שלו. למה? כי היא ילדת שמנת מרמת גן, עם ג'ינס ליווייס ונעלי דוקטור מרטינס, לאבא שלה יש אוטו גדול ומפואר, והם נוסעים לחו"ל פעמיים-שלוש בשנה. ואני? אני סתם ילד מפרדס כץ.

זה הזמן לקחת אתכם לטיול בנופי הילדות שלי בפרדס כץ. שכונה של בתי שיכון ישנים, שהשיחות בה מתקיימות בצעקות מחלון לחלון, עם אורוות סוסים, בסטות של אבטיחים, טווסים, חמורים ותרנגולים, בית כנסת בשבת וכדורגל בחוץ באמצע השבוע, כשאחרי המשחק כולם הולכים מכות באופן קבוע. ליווייס ודוקטור מרטינס? כשרצינו בגדים חדשים היינו הולכים ל"בוטיק החבל": נוסעים לרמת גן או לגבעתיים, מורידים בגדים מחבלי כביסה ובורחים.

מי שגדל בפרדס כץ הבין מגיל צעיר שיהיה לו מאוד קשה להצליח בחיים. אף אחד לא אמר לנו את זה במילים מפורשות, אבל המסר היה שם — במראות, בצלילים, בריחות.

שפע? מי ידע אז מה זה. ההורים שלי עבדו קשה, וגם אני עבדתי כילד בחופשות מבית הספר. בעצם כבר מכיתה ד' לא היה לי חופש גדול.

בגלל הכדורגל, פעם בחודש הייתי קורע זוג נעליים, ובכל פעם מחדש היה נערך אותו טקס: אבא שלי, כועס ומאוכזב, היה תופס אותי ביד ולוקח אותי לכביש הראשי ל"אלי נעליים". הוא היה נכנס איתי לחנות, מסתכל על אלי במבט חצי מיואש ואומר לו: "אלי, הילד קרע עוד פעם נעליים. כמה עולה זוג נעלי ספורט?"

אלי היה אומר לו: "200 שקל."

אבא שלי, כמו שחקן בקאמרי, היה אומר: "מה? 200 שקל? אתה השתגעת!" תופס אותי ביד ולוקח אותי החוצה.

אחרי כמה דקות היינו חוזרים לחנות, ושוב אותו הריטואל: "אלי, כמה הנעליים האלה?"

"200 שקל."

וככה היינו יוצאים וחוזרים, יוצאים וחוזרים. אחרי חצי שעה אלי היה מוריד את המחיר ל־170 שקל, ואני הייתי נבוך עד עמקי נשמתי. במשך שנים רבות לאחר מכן התקשיתי לנהל משא ומתן בגלל התחושה ההיא.

כשהיה יום הולדת למישהו מבני המשפחה, היינו הולכים למה שנראה לנו אז כמו מסעדה מפוארת: מסעדת השיפוד והמנגל של דני ולבנה, שהיתה גם היא על הכביש הראשי. ואיך היינו חוגגים? אוכלים לאפה, אבל רק עם סלטים, בלי בשר. למה? כי אין כסף. ככה גדלנו. וזה נראה לי מאוד מאוד נורמלי.

למדתי בבית הספר הממלכתי־דתי מקור חיים ונחשבתי תלמיד מצטיין. אבל בסוף כיתה ה' התרחש אירוע ששינה הכול. בטקס סוף השנה עמדו להכריז על מצטיין מכל שכבה בבית הספר. ידעתי שאקבל תעודת הצטיינות והתרגשתי לקראת הטקס. אלא שכמה דקות לפני חלוקת תעודות ההצטיינות קראה המורה לאמי ולי ואמרה: "חשוב שתדעו שערן תלמיד מצטיין, אך כמוסד חינוכי חשוב לנו גם לעודד ילדים נוספים להשתפר, ולכן בחרנו בתלמיד אחר כמצטיין שכבתי."

כעסתי מאוד, נעלבתי ונפגעתי וקיבלתי את ההחלטה המשמעותית הראשונה בחיי: לעבור לבית ספר אחר. להפתעתי המוחלטת, אמי כיבדה את החלטתי, ואת כיתה ו' התחלתי בבית הספר החילוני דוד רמז. 25 דקות נסיעה באוטובוס הביאו אותי לעולם אחר לגמרי.

בבית הספר הדתי למדנו בעיקר תורה, משנה וגמרא ומעט מאוד מתמטיקה ואנגלית. בבית הספר החדש הרמה הלימודית היתה גבוהה הרבה יותר, והיה חסר לי הרבה ידע. מתלמיד מוביל ומצטיין הפכתי לתלמיד בינוני ומטה. שם גם התחלתי להרגיש את המחסור הכלכלי מול ילדים שלבשו מותגים ושלהוריהם היה רכב חדש. הייתי ילד מופנם ושקט שמנסה לשרוד ולהשתלב בחברה שהרגשתי כמעט לא ראוי לה.

בבית ספר מקור חיים הייתי מוביל חברתי, ואילו בדוד רמז אפילו לא הזמינו אותי למסיבות. אני זוכר שפעם אבי הגיע לבית הספר להביא לי כריכים ששכחתי לקחת, והילדים לעגו למכונית הישנה והחבוטה שלו. מצאתי את עצמי משקר ואומר שזה רכב מהעבודה.

בסוף כיתה ח' המליצו לי ללכת לבית ספר מקצועי. במבחנים ראו שאני מוכשר בשרטוט, וכך הגעתי ללימודי אדריכלות באורט טכניקום בגבעתיים. תהליך היציאה שלי מהשכונה נמשך, וגם ההתמודדויות נמשכו: תחושת הפער הכלכלי רק החריפה. שם גם התאהבתי בנערה שסיפרתי עליה בתחילת הפרק.

ואז הגיעה השיחה ההיא עם אמנון ואחריה הרגעים בחדר המדרגות החשוך, שבהם הבנתי למה הוא לא רוצה שהבת שלו תסתובב עם "אחד כמוני".

מחדר המדרגות ההוא יצאתי אדם אחר לגמרי מזה שהייתי כשנכנסתי אליו: מי שנכנס לבניין היה ילד טוב ושקט שרק רצה להיות עם הנערה שהוא אוהב. מי שיצא מהבניין היה נער מלא כעס, שזועם על כל העולם ובעיקר על מי שגזל ממנו את החלום להיות עם הנערה שהוא אוהב. באותו רגע החלטתי: אני אראה לאמנון שממני יֵצא משהו. שאני ראוי. זה כמובן לא היה פשוט. כי מאותו רגע, במשך המון שנים, בכל פעם שהגעתי לצומת דרכים והייתי צריך לקבל החלטה, הרגשתי שאמנון יושב לי על הכתף ואומר: לא יֵצא ממך כלום.

דבר אחד היה ברור לי כשיצאתי מהבניין ההוא: אני חייב לצאת מהשכונה. ובגיל 18 היתה רק דרך אחת לגרום לזה לקרות: שירות צבאי משמעותי.

זה לא שהייתי פטריוט או מורעל, ואפילו לא נתקלתי עד אז בחבר'ה מורעלים בסביבה שלי. הרוב המוחלט של החבר'ה בפרדס כץ בכלל לא התגייסו לצבא, ואם כבר התגייסו אז היו ג'ובניקים. אבל אני הבנתי שכדי לסמן לעצמי נתיב אחר, אני צריך לעשות שירות קרבי ולצאת לקורס קצינים. וזה מה שעשיתי. בקורס קצינים גם הבנתי סופית שאיבדתי את האהבה הגדולה שלי, כשהיא הגיעה לשם פתאום לבקר צוער אחר שהתגלה כחבר החדש שלה.

כשהשתחררתי מצה"ל, נרשמתי ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר־אילן ועבדתי בכל עבודה שיכולתי למצוא: עבדתי כמאבטח במשרד הביטחון, עשיתי פר"ח באוניברסיטה, לפנות בוקר חילקתי עיתונים ובערב הייתי שליח של פיצה. בקיצור, עבדתי כמו חמור שעות ארוכות מדי יום, ללא מנוחה. וכל זה למה? כדי להראות לאמנון שממני יֵצא משהו.

בגיל 24 התחתנתי עם אישה מדהימה, הבאנו ילד לעולם, והכול נראה נהדר. התמניתי לראש צוות האבטחה במשרד הביטחון, ובגיל 26 קיבלתי הצעה מדהימה: לנהל את יחידת האבטחה הארצית של המשרד. אני, הצעיר מפרדס כץ, עומד לנהל יחידה של 500 עובדים עם תקציב של עשרות מיליוני שקלים! הייתי מבוהל, לא היה לי שום מושג איך מתחילים, אבל אמרתי כן.

ביום הראשון לעבודה שאלתי איפה המדריך שמסביר את נוהלי העבודה: איך מראיינים עובדים, איך מכניסים בהם מוטיבציה וכל זה.

"מדריך? אין דבר כזה," ענו לי, "אם אתה רוצה, אתה יכול לכתוב אחד בעצמך."

נכנסתי לתפקיד עם אפס כלים. כעבור שעה בערך העובדים כבר הבינו שעומד מולם ילד מבוהל, והתחילו לעשות לי תרגילים. פלא שלא שרדתי שם יותר מחצי שנה? ואז, עם סטירת הלחי, קפץ לי שוב הקול של אמנון: "מה חשבת לעצמך?" אמר לי הקול, "אמרתי לך שלא יֵצא ממך כלום."

התפקיד הבא שקיבלתי היה ניהול יחידת האבטחה של רכבת ישראל. היה לי קצת יותר ניסיון, אבל עדיין עשיתי טעויות של טירון. הפעם זה נגמר אחרי שמונה חודשים, ושוב קולו של אמנון ניקר לי בראש.

החלטתי לפתוח עסק. מסעדה. למה מסעדה? כי בתפיסה שלי כבחור בן 29, נראה שמי שפותח מסעדה מתעשר. מצאתי מקום ברעננה, עיר מגורי, והשקעתי בו את כל חסכונותַי. במשך חודשים שיפצתי, קניתי, ארגנתי והכנתי את המקום. חשבתי שאני יודע מה אני עושה, אבל היום אני יודע שזה היה חוסר אחריות מוחלט.

יום הפתיחה התקרב. בערב שלפני הפתיחה, כולי נרגש, הבאתי את אמא שלי לראות את המקום, ולאחר מכן הסעתי אותה הביתה לפרדס כץ. כשחזרתי לרעננה, שמעתי פתאום סירנות של מכבי אש ואחריהן עוד ועוד סירנות. משהו התחיל להציק לי בבטן. נסעתי בהיסטריה למסעדה, מתחנן לאלוהים שהשרפה לא אצלי, אבל זה לא עזר: כשהגעתי, ראיתי שהיא עולה באש. התברר שהיה קֶצר בצ'יפסר. 800,000 שקל ירדו לטמיון ברגע אחד.

ומה עם הביטוח? שאלה טובה וכאובה: רציתי לחסוך, אז הביטוח היה אמור להיכנס לתוקף רק ביום הפתיחה.

עמדתי מול המסעדה, בכיתי כמו ילד מול החלום שנגוז והכסף שנשרף, ומבעד לדמעות יכולתי שוב לשמוע את קולו של אמנון: "אידיוט שכמוך, מה חשבת לעצמך? הרי סיכמנו שממך לא יֵצא כלום."