המוות המוזר של אירופה

אירופה מתאבדת. לכל הפחות, מנהיגיה של אירופה החליטו להתאבד. השאלה אם עמי אירופה מצטרפים אליהם בהחלטה זו היא כמובן עניין שונה.

כשאני אומר שאירופה נמצאת בתהליך של הוצאת עצמה להורג אין כוונתי לכך שנטל הרגולציה של הנציבות האירופית הפך כבד מדי או שהאמנה האירופית לזכויות אדם לא עשתה די כדי לעמוד בדרישות של קהילה מסוימת. כוונתי היא שהציוויליזציה המוכרת לנו בשם אירופה נמצאת בתהליך של התאבדות, ושאין למדינה מערב אירופית כלשהי דרך להימלט מגורל זה, משום שכולן סובלות מאותם תסמינים ותחלואים. כתוצאה מכך, כשייתמו חייהם של רוב האנשים החיים היום, אירופה כבר לא תהיה אירופה, ועמי היבשת יאבדו את המקום שהם רואים בו בית.

ראוי לציין שההכרזות על קיצה של אירופה היו חלק בלתי נפרד מתולדותיה. אירופה לא הייתה אירופה בלי תחזיות חוזרות ונשנות למותה הקרב. עם זאת, כמה מהתחזיות באו בתזמון משכנע יותר מאחרות. בהעולם של אתמול, שיצא לאור בשנת 1942, כתב הסופר שטפן צוויג על אירופה מולדתו בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה: "דומה כי נגזר למוות דינה של אירופה שלנו בגלל טירופה שלה, אירופה מולדתנו הקדושה, ערש התרבות המערבית ומִקדשה הגדול, הפרתנון שלה".

נחמה פורתא מצא צוויג בארצות דרום אמריקה, שאליהן נמלט בערוב ימיו. בארגנטינה ובברזיל ראה צוויג איך יכולה תרבות להגר מיבשת אחת לאחרת, כך שגם אם ייגדע העץ שהעניק לתרבות חיים הוא עדיין יכול להניב "פריחה חדשה, פרי חדש". גם אם אירופה גמרה בדעתה להחריב את עצמה עד עפר יכול הסופר להתנחם בכך ש"מעולם לא הלכה לאיבוד יצירתם של דורות לפנינו וסביבנו".

היום, במידה לא מבוטלת בשל האסון שצוויג תיעד בספרו, העץ של אירופה אכן אבוד. אירופה של היום אינה משתוקקת לשבט את עצמה, להילחם למען עצמה או אפילו לעמוד לצד עצמה במחלוקת. נדמה שבעלי הכוח בה משוכנעים שאין זה מעלה או מוריד אם עמי אירופה ותרבות אירופה יאבדו לעולם. כמה מהם כבר החליטו (כפי שכתב ברטולט ברכט בשירו הפתרון משנת 1953) לפזר את העם ולבחור עם אחר, והטעם לכך הוא, כניסוחו של פרדריק ריינפלט, ראש הממשלה לשעבר של שוודיה מן המפלגה השמרנית, שמדינתו, ועוד שכמותה, הולידה רק ברבריות, וכל הדברים הטובים שבה באו מבחוץ.

למחלתה של אירופה אין סיבה אחת ויחידה. התרבות שנוצרה מהסתעפויות נהר התרבות היהודית-נוצרית, יוון העתיקה ורומא הקלאסית ותגליות תור הנאורות לא נעלמה בלי סיבה. אך המערכה האחרונה הזו החלה בשל צירוף אירועים בו-זמני, שממנו כבר לא הייתה לאירופה תקומה אפשרית.

צירוף האירועים הראשון היה הגירת המונים של עמים אל תוך אירופה. בכל מדינות מערב אירופה החל תהליך זה אחרי מלחמת העולם השנייה בגלל מחסור בכוח עבודה. עד מהרה התמכרה אירופה להגירה ולא הייתה מסוגלת לשים לה קץ גם אילו חפצה בכך. בעקבות זאת, אירופה שהייתה פעם ביתם של עמי אירופה הפכה בהדרגה לביתו של העולם כולו. המקומות שהיו אירופיים נעשו בהדרגה משהו אחר. כך, מקומות שבהם התגוררו מהגרים מפקיסטן נראו כמו פקיסטן בכל המובנים, למעט מיקומם. המהגרים החדשים וילדיהם אכלו את המאכלים האופייניים לארץ מוצאם, דיברו בשפתה ודבקו בדתה. הרחובות הקרים והגשומים של צפון אירופה מלאו אנשים בלבוש שנועד לשיפולי הגבעות בפקיסטן או לסופות החול של מדבריות ערב. "האימפריה מכה שנית", ציינו כמה משקיפים בחיוך זחוח. אך בעוד האימפריות של אירופה החלו להתפוגג, המושבות החדשות האלו נועדו לשרוד לעד.

האירופים מצאו עוד ועוד דרכים להעמיד פנים שהעסק הזה יוכל לעבוד. למשל, הם עמדו על כך שהגירה כזו היא דבר נורמלי. או שאם השילוב אינו מתרחש בדור הראשון, אולי הוא יתרחש בדור הבנים, הנכדים או בדור אחר שעדיין לא בא לעולם. או שהם גרסו שכלל אין זה משנה אם יש שילוב. לכל אורך הדרך בחרו האירופים לבטל את האפשרות הסבירה יותר — שבסופו של דבר העסק הזה פשוט לא יעבוד. מסקנה זו נולדה הרבה לפני משבר ההגירה של השנים האחרונות. המשבר רק זירז את הקץ.

וזה מביא אותי לצירוף האירועים השני. תנועת המונים של מיליוני אנשים אל תוך אירופה לא הייתה גזר דין מוות ליבשת, אלמלא העובדה (המקרית או שלא) שבמקביל איבדה אירופה את האמונה בערכיה, במסורותיה ובלגיטימיות שלה. להתפתחות זו תרמו גורמים רבים, אך אחד מהם הוא האופן שבו עמי מערב אירופה איבדו את מה שהפילוסוף הספרדי מיגל דה אונאמונו כינה "תחושת הטרגיות של החיים". הם שכחו את הלקח הכואב שלמדו צוויג ובני דורו: שכל דבר שאתה אוהב, ובכלל זה גם המורשת התרבותית הדגולה ביותר בתולדות האנושות, יכול להימחות אם יופקד בידי אנשים שאינם ראויים לכך. אחת הדרכים היחידות להימנע מתחושת הטרגיות הזו של החיים היא להדחיק אותה באמצעות אמונה בקִדמה האנושית. הטקטיקה הזו נותרה לפי שעה הגישה הנפוצה ביותר.

אך שוב ושוב האירופים מנסים לדלג על בורות של ספקות מעשה ידיהם, ולעיתים נופלים אליהם. שכן לצד הגרסה המוחצנת של אי אמון עצמי ניצבת גרסה עמוקה יותר של אשמה. יותר מכל יבשת או תרבות אחרת בעולם כורעת היום אירופה תחת משקל אשמת עברה. כי כן, אירופה נגועה בעייפות קיומית ובתחושה שאולי סיפורה מיצה את עצמו ועתה צריך לאפשר לסיפור חדש להתחיל. הגירה המונית — החלפת חלק גדול מאוכלוסיית אירופה בבני עמים אחרים — היא אחת הדרכים שבה דמיינו באירופה את תחילתו של הסיפור החדש הזה: שינוי, חשבו באירופה, אינו נופל בערכו ממנוחה. לאוּת קיומית ציוויליזציונית אינה תופעה ייחודית לאירופה המודרנית; אך מכך שחברה חשה בלאות כזו בדיוק באותו זמן שחברה חדשה החלה לנדוד לתוכה מתחייבים שינויים עצומים, שינויים שהם קיצו של עידן.

אילו אפשר היה לדון בעניינים אלו, ייתכן שהיה נמצא פתרון. אך אפילו בשנת 2015, בשיאו של משבר ההגירה הבלתי מוגבלת, הדיבור והחשיבה היו אלה שהוגבלו. בשיא המשבר, בספטמבר 2015, שאלה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל את מנכ"ל פייסבוק מרק צוקרברג מה אפשר לעשות כדי לעצור אזרחים אירופים מלבקר את מדיניות ההגירה שלה בפייסבוק. "אתם עובדים על זה?" הקשתה הקנצלרית. "בטח", אמר לה צוקרברג. הביקורת, החשיבה והדיונים היו צריכים להתנהל בלא מעצורים. במבט לאחור, מדהים לראות כיצד באותה שעה שאירופה פתחה את שעריה לעולם, היא נעלה כמעט לחלוטין את דלתות הדיון בנושא זה. לפני אלף שנים היו אנשי גנואה ופירנצה שונים מאוד זה מזה. היום כולם איטלקים, וההבדלים השבטיים ביניהם רודדו ולא העמיקו. החשיבה הרווחת היום היא שבשלב כלשהו בעתיד גם בני אריתריאה ואפגניסטן יתמזגו באירופה כפי שהתמזגו בני גנואה ופירנצה ונעשו לאיטלקים. צבע עורם של האנשים מאריתריאה ומאפגניסטן שונה ומוצאם האתני במקומות רחוקים יותר, אך אירופה עדיין תהיה אירופה ועמיה ימשיכו להתמזג זה בזה ברוחם של וולטר, פאולוס, דנטה, גתה ובאך.

כמו בחזיונות תעתועים נפוצים רבים, גם בזה יש גרעין של אמת. אירופה השתנתה בהתמדה והכילה תמיד — כפי שיעידו ערי סחר כמו ונציה — פתיחות גדולה, שאינה מצויה בדרך כלל, לרעיונות ולהשפעות זרות. מתקופת יוון ורומא העתיקות ואילך שילחו עמי אירופה את ספינותיהם לתור את העולם ולספר על מה שגילו בו. העולם לא גמל להם בסקרנות דומה, אך הספינות המשיכו להפליג ושבו כשעל סיפונן סיפורים ותגליות שפעפעו אל אווירה של אירופה. האירופים היו פתוחים לרעיונות רבים, אך הפתיחות לא הייתה בלתי מוגבלת.

מחלוקת נצחית, שאין להתירה, נטושה בין אנתרופולוגים לגבי הגבולות התוחמים תרבות. אך יש גבולות כאלה. לדוגמה, אירופה מעולם לא הייתה יבשת של אסלאם. אך המודעות לכך שהתרבות משתנה בהתמדה בדרכים סמויות מן העין היא בעלת שורשים עמוקים באירופה. הפילוסופים של יוון העתיקה הבינו את הבעיה המורכבת הזו, שהוצגה בגרסתה הנודעת ביותר בפרדוקס ספינת תזאוס, המובא אצל ההיסטוריון היווני פלוטרכוס. לפי הסיפור, הספינה בת שלושים המשוטים שבה הפליג תזאוס המיתולוגי נשמרה שנים רבות, עד ימיו של דמטריוס מפלרון במאה הרביעית לפני הספירה. האתונאים היו "מוציאים ממנה מפעם לפעם את הקורות הישנות וקובעים תחתיהן אחרות חדשות וחזקות".1 ועדיין, אף שלא נותר בה אפילו קצה בול עץ מהספינה שבה הפליג, האם לא נותרה הספינה ספינתו של תזאוס?

אנחנו יודעים שהיוונים היום אינם זהים לעם שישב ביוון בעת העתיקה. אנחנו יודעים שהאנגלים היום אינם כשהיו לפני אלף שנים, ואף הצרפתים אינם אותם צרפתים. ובכל זאת, את כולם אפשר לזהות כיוונים, כאנגלים וכצרפתים, וכולם אירופים. בזהויות האלו אנחנו מכירים בקיומה של ירושה תרבותית מסוימת: מורשת המשמרת איכויות (חיוביות כשליליות), מנהגים והתנהגויות מסוימים. אנחנו מכירים בכך שהתנועות הגדולות של הנורמאנים, הפראנקים והגאלים הניבו שינויים משמעותיים. ואנחנו יודעים מתיאורי העבר שתנועות מסוימות השפיעו אך מעט בטווח הארוך, שעה שאחרות חוללו שינוי בלתי הפיך. הבעיה באה לא מקבלַת השינוי אלא מכך שכאשר השינויים האלה באים בקצב מהיר מדי או שהם חדים מדי אנחנו הופכים לדבר אחר — אולי אף לדבר שמעולם לא רצינו להיות.

בה בשעה אנחנו תוהים איך זה אמור לעבוד. ברור כי אדם יכול לספוג תרבות מסוימת (בהינתן התלהבות מסוימת מצידו ומצד התרבות) בלי קשר לצבע עורו, אך אנו יודעים גם שהאירופים אינם יכולים להפוך לכל דבר. הם אינם יכולים להיעשות הודים או סינים, לדוגמה. ובכל זאת, מצפים מאיתנו להאמין שכל אחד בעולם יכול לעבור לאירופה ולהפוך אירופי. אם "אירופיות" אינה עניין של גזע — ויש לקוות כי לא זה המצב — כי אז מתחזק ההכרח לטעון שמהותה היא "ערכים". ומכאן נובעת חשיבות השאלה "מהם ערכים אירופיים?" אך זוהי נקודה נוספת שמעוררת בלבול ותהיות.

למשל, האם האירופים הם נוצרים? בתחילת האלף הנוכחי הדיון כאן התמקד בקטטה סביב הניסוח של חוקת האיחוד האירופי, שבו אין שום אזכור למורשת הנוצרית של היבשת. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ויורשו ניסו לתקן השמטה זו. יוחנן פאולוס כתב בשנת 2003: "עם כל הכבוד שיש לי לאופי החילוני של המוסדות, אני רוצה לפנות שוב לאנשים המנסחים את ההסכם החוקתי העתידי של אירופה ולבקש מהם לכלול התייחסות לדת ובייחוד למורשת הנוצרית של אירופה".

הפולמוס פילג את אירופה מבחינה גיאוגרפית ופוליטית, אך גם הצביע על שאיפה בולטת. אין זאת רק שהדת שקעה במערב אירופה; עם דעיכתה עלתה התשוקה להראות שבאירופה של המאה העשרים ואחת יש מבנה העומד בפני עצמו של זכויות, חוקים ומוסדות, היכול להתקיים גם בלי כל קשר למקור שלטענת רבים היה ערש הולדתו. כמו היונה של הפילוסוף קאנט, מבקשים האירופים לעוף מהר יותר בחלל הריק של ההבנה הטהורה, בלי טרדות הרוח בכנפיה. דברים רבים נשענו על הצלחתו של החלום הזה. במקום דת הוצבה הלשון המתנפחת והולכת של "זכויות האדם" (שהן כשלעצמן תפישה שיסודה בנצרות). לא ניתן מענה לשאלה אם הזכויות האלו נסמכות על אמונה שהיבשת דחתה מלפניה, או שמא הן קיימות בזכות עצמן. זו הייתה, למצער, שאלה חשובה מאוד שלא ניתנה לה תשובה שעה שמספר עצום ורב של אנשים היו אמורים "להשתלב" באירופה.

שאלה חשובה לא פחות התפרצה באותה עת סביב מעמדה ותכליתה של מדינת הלאום. מהסכם וסטפליה ב-1648, ששם קץ למלחמת שלושים השנה, ועד שלהי המאה העשרים נחשבה מדינת הלאום לא רק למעוז הסדר החוקתי והזכויות הליברליות, אלא גם לגורם החשוב ביותר לאבטחת השלום. אך הוודאות הזו נשחקה אף היא. אישים מרכזיים באירופה חלקו עליה. קנצלר גרמניה הלמוט קוהל, למשל, גרס ב-1996 כי "מדינת הלאום... אינה יכולה לתת פתרון לבעיות החשובות של המאה העשרים ואחת". התפוררות מדינות הלאום של אירופה אל תוך איחוד פוליטי משולב הייתה יעד כה חשוב, טען קוהל, עד שזו הייתה למעשה "שאלה של מלחמה ושלום במאה העשרים ואחת". היו שחלקו עליו. עשרים שנה אחרי ההכרזה הזו העידו יותר ממחצית מאזרחי בריטניה שטיעונו של קוהל לא שכנע אותם, והצביעו בעד פרישה מהאיחוד האירופי. כך או כך, זו הייתה שאלה הרת גורל, שאי אפשר היה להותיר אותה בלי מענה בתקופה שבה מתחולל שינוי עצום באוכלוסייה.

אי ודאות זו מבית לא ניכרה במאמצים העצומים של האירופים להפיץ את ערכיהם בעולם. בכל זאת, בכל מקום שבו ממשלות אירופה וצבאותיה התערבו בעניין כלשהו בשם "זכויות האדם" — לדוגמה, עיראק ב-2003, לוב ב-2011 — ההתערבות החמירה את המצב והולידה פגיעה בזכויות אדם. כשפרצה מלחמת האזרחים בסוריה קראו רבים לאומות המערב להתערב במלחמה בשם זכויות האדם שהופרו שם בידי הצדדים הלוחמים. אך לאיש באירופה לא היה אפילו שמץ של רצון להגן על זכויות כאלו, משום שבלי קשר לנפנוף בדגלי זכויות האדם מבית, אירופה איבדה את ביטחונה ביכולתה לקדם את זכויות האדם מחוצה לה. בשלב מסוים החלה לחלחל המחשבה ש"האוטופיה האחרונה" — המערכת האוניברסלית הראשונה שניתקה זכויות אדם מצווי אל ושליט — עלולה להתגלות כעוד שאיפה כושלת של אירופה, האחרונה בהן. אם אכן תתגלה ככזו, יישארו האירופים בלי רעיון מאחד המאפשר להם לבנות את סדרי ההווה או להתמודד עם העתיד.

אובדן סיפורים מאחדים על עברנו או רעיונות לגבי מה שאפשר לעשות בהווה או בעתיד הוא בעיה חמורה בכל מקרה. אך האובדן נעשה קטלני בתקופה של תהפוכות חברתיות עצומות. העולם בא אל תוך אירופה בדיוק בנקודה שבה אירופה כבר אינה יודעת מה היא. ייתכן שמעברם של מיליוני אנשים מתרבויות שונות אל תוך תרבות חזקה ותקיפה היה עשוי להצליח, אך לא כן תנועה של מיליוני אנשים אל תוך תרבות רדופת רגשות אשם, יגעה וגוועת.

מנהיגי אירופה מדברים על מאמץ נמרץ לשלב מיליוני אנשים באירופה. המאמץ הזה לא יעלה יפה. כדי לשלב אנשים רבים ממקורות שונים יש הכרח בהגדרה של הכללה שתהיה רחבה ככל האפשר ותעורר התנגדות מצומצמת ככל האפשר. כדי להיעשות בית לָעולם היא חייבת לחפש הגדרה עצמית שתהיה רחבה דיה להכיל את העולם. כלומר, ערכיה של אירופה יורחבו במידה כזו שהם ייעשו רדודים עד כדי חוסר משמעות באופן שיוביל לקריסת שאיפה זו. בעבר קושרה הזהות האירופית ליסודות היסטוריים ופילוסופיים עמוקים מסוימים (שלטון החוק, האתיקה שצמחה מתולדות היבשת והפילוסופיה שלה), אך היום האתיקה והאמונות של אירופה — ולמעשה, הזהות והאידאולוגיה שלה — עומדות על מונחים כגון "כבוד", "סובלנות" וכמובן "גיוון", מונח שכולו שלילת-העצמי. הגדרות עצמיות שטחיות כאלו יכולות לאפשר לאירופה לצלוע הלאה עוד כמה שנים, אך הן אינן מעוררות את הנאמנות העמוקה שחברה חייבת לעורר בקרב חבריה כדי לשרוד לאורך זמן.

זוהי רק אחת הסיבות לכך שהתרבות האירופית, ששרדה מאות בשנים ותרמה לעולם הישגים מופלאים של הרוח האנושית, אינה בת קיימא. כפי שאפשר ללמוד מהבחירות באוסטריה ובגרמניה בשנת 2017, שבהן זכו מפלגת החירות האוסטרית ואלטרנטיבה לגרמניה הגרמנית להצלחה מסחררת, השחיקה התרבותית היא בלתי נמנעת, שעה שהאפשרויות למגננה תרבותית ממשיכות להיות בלתי מתקבלות על הדעת. שטפן צוויג צדק בזיהוי טירופה של אירופה, וצדק בזיהוי גזר דין המוות שקבע לעצמו ערש התרבות המערבית. הוא טעה רק בתזמון. נדרשו עוד כמה עשרות שנים עד לביצוע גזר הדין של אירופה בידיה היא. כאן, בשנים שבין לבין, לא הייתה אירופה בית לעמיה אלא ניסתה להפוך ל"אוטופיה" במובן היווני המקורי של המילה: להיעשות "לא מקום". ספר זה מתעד את התהליך.

• • •

טיילתי באירופה לא מעט בעבר, אך תחקיר הספר וכתיבתו נשאו אותי לעיתים קרובות אל מקומות שלא הייתי מגיע אליהם בנסיבות אחרות. לאורך כמה שנים נסעתי לקצווי היבשת, מהאיים הרחוקים ביותר בדרום-מזרח יוון והאיים הדרומיים של איטליה ועד ללב צפון שוודיה, דרך אינספור פרווריהן של צרפת, הולנד, גרמניה ומדינות אחרות. במהלך הכתיבה הזדמן לי לשוחח עם אזרחים רבים כמו גם עם פוליטיקאים וקובעי מדיניות מכל קצוות הקשת הפוליטית, עם שומרי גבול, אנשי סוכנויות ביון, עובדים בארגונים לא-ממשלתיים ורבים אחרים הניצבים בקו החזית של אירופה. במובנים רבים, למדתי יותר מכול מפיהם של אלו שזה מקרוב באו לאירופה — לעיתים, אנשים שהגיעו אליה אך אתמול. על איי הנחיתה בדרום אירופה ובמקומות שהם שהו בהם או התיישבו בהם בדרכם צפונה. לכולם היו סיפורים משלהם, רבים מהם עגומים. כולם רואים באירופה מקום שבו יהיו חייהם טובים יותר.

האנשים שהיו מוכנים לדבר איתי ולחלוק עמי את סיפוריהם יצרו בהכרח הטיית בחירה. כשהסתובבתי בשולי מחנה בשעת ערב, היו מקרים שבהם ניגשו אליי אנשים שלא נראו כאילו יחסם ליבשת האירופית מונע מרוח נדיבות או הכרת תודה, וזאת בלשון המעטה. אך היו גם אחרים שהפגינו ידידותיות רבה והיו אסירי תודה על ההזדמנות להשמיע את סיפורם. בלי כל קשר להשקפתי על המצב שהביא אותם לכאן ושגרר את תגובתה של אירופה אליהם, שיחתנו הסתכמה תמיד במילה היחידה שיכולתי לומר בכנות ובלי כל סיוג: "בהצלחה".

1 מתוך פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי יוון ורומי, מיוונית: א"א הלוי, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ג, הפרק תיסיבס, סימן כג. כל הערות השוליים בתחתית העמוד הן מאת המתרגם.