הנהר הקפוא

נפחיית קלארק

יום חמישי, 26 בנובמבר

"אל תפחדי," אני אומרת לבֶּטסי קלארק. "בכל השנים שאני מטפלת ביולדות, אף פעם לא איבדתי אימא."

הצעירה מסתכלת עליי בעיניים פעורות, אגלי זיעה על רקותיה, ומהנהנת. אבל אני לא חושבת שהיא מאמינה לי. הן אף פעם לא מאמינות. כל יולדת חושדת שהיא למעשה על סף מוות. זה רגיל. ואני לא נעלבת מזה. אישה היא הכי פגיעה בזמן לידה. וגם הכי חזקה. כמו חיה פצועה, דחוקה אל הקיר ונואשת, היא עוברת את הצירים בהצטנפות מצד אחד והשתלחות מצד שני. התהליך הזה, שבו פְּנים האישה הופך לחוץ, אמור להרוג אותה. על פי כל היגיון, אף אחת לא אמורה לשרוד מדבר כזה. ובכל זאת, באורח פלא, הן שורדות, שוב ושוב.

ג'ון קוֹאַן – השוליה הצעיר, שעוזר לבעלה הנַפּח של בטסי – בא להזעיק אותי לפני שעתיים ואמרתי לו שאי אפשר להתמהמה. הילדים של בטסי יוצאים אל העולם בשאגה, חלקלקים וסמוקים. אבל קטנים כל כך שאף על פי שנולדו בעיתם, אני מצליחה להחזיק את ישבניהם בכף היד. קטנטנים כאלה. ג'ון התייחס להנחיות שלי ברצינות ויצא בקצב מהיר כל כך שהגוף עדיין כואב לי מהרכיבה המואצת דרך האלוֹוֶל.

אבל עכשיו, זמן קצר אחרי שהגעתי והתמקמתי, אני מגלה שראש התינוק כבר מבצבץ. הצירים של בטסי מגיעים כל שלושים שניות. הילד – כמו האחרים שלה – ממהר לאימא שלו. למרבה המזל, יש לה גוף שבנוי היטב ללידה.

"הגיע הזמן," אני אומרת לה ומניחה את ידיי החמימות על הברכיים שלה. אני מפשקת אותן בעדינות ועוזרת לצעירה להפשיל בהתפתלות את כותונת הלילה גבוה יותר, מעל בטנה החשופה. הבטן נוקשה, אחוזה בשיא ציר, ובטסי חושקת שיניים ומנסה לא לבכות.

לֵידה הופכת כל אישה למבכירה. כל פעם היא הפעם הראשונה, והמיומנות מגיעה אך ורק ממי שבאות לעזור. לפיכך כינסה בטסי את הנשים שלה: אימא, אחיות, דודנית, דודה. לידה היא עניין קהילתי, וכשנחישותה מתפוגגת והיא צועקת בכאב, כולן מזנקות לפעולה. הן יודעות מה פירוש הדבר. אפילו אם אין להן תפקיד מוגדר הן מוצאות מה לעשות. להרתיח מים. לטפל באש. לקפל בגדים. זו עבודת נשים בצורתה הבסיסית ביותר. לגברים אין מקום בחדר הזה, אין להם זכות, ובעלה של בטסי נסוג לכבשן שלו באין אונים, כדי להטיח את פחדיו ותסכולו על הסדן, להכות במתכת מלובנת עד שתיכנע.

הנשים של בטסי עובדות בתיאום, הן צופות בי, מגיבות לכל סימן. אני מושיטה יד, ופיסת בד רטובה וחמימה מונחת עליה. ברגע שאני מוחה את ההתפרצות האחרונה של דם ומים, פיסת הבד נחטפת מידי ומוחלפת בפיסת בד נקייה. קרובת המשפחה הצעירה ביותר של בטסי – דודנית שגילה שתים־עשרה, לכל היותר – אחראית על ניקוי הסמרטוטים המלוכלכים, היא אחראית שהקומקום ירתח בכל עת ועל מילוי מחדש של דלי הרחצה. היא מתמסרת למשימה בלי שמץ של תלונה.

"הנה התינוק שלך," אני אומרת כשידי על הראש החמים והחלק. "קירח כמו ביצה. בדיוק כמו האחרים."

בטסי זוקרת סנטר, וכשהציר מרפה מאחיזתו היא אומרת בפנים מעוותות, "זאת אומרת שזאת עוד בת?"

"אין לזה שום משמעות." אני שומרת על מבט יציב ועל יד מונחת בעדינות על הראש הזעיר שנלחץ לתוך ידי.

"צ'רלס רוצה בן," היא מתנשפת.

צ'רלס לא מחליט, אני חושבת.

עוד גל פראי שוטף את בטסי, ואחיותיה באות להרים לה את הרגליים ולהחזיק אותן.

"אני אספור ואת תדחפי," אני אומרת לה. "אחת. שתיים. שלוש." אני רואה את הציר מתנחשל, מקמר את בטנה. "עכשיו."

היא עוצרת את הנשימה, לוחצת, ועוד שני סנטימטרים של ראש קירח נחשפים, שולי אוזניים קטנות מבצבצים מחוץ לגופה. אין לה הזדמנות להסדיר את הנשימה לפני שהגל הבא שוטף אותה ואז הם באים, בלי הפסקה, בזה אחר זה, לא מרפים לרגע את אחיזתם ברחם. בטסי דוחפת. משתנקת. דוחפת שוב. שוב. ושוב. מישהי מוחה לה זיעה מהמצח ודמעות מהלחיים, אבל אני לא מסיטה את המבט. לבסוף, הראש יוצא.

אני שולחת יד קדימה בעדינות, חופנת לחי ואוזן קטנה. "עכשיו רק הכתפיים. עוד שתי דחיפות וזה אמור להיגמר."

אבל בטסי בשלה לגמור עם העניין והיא דוחפת בכל הכוח שנשאר לה. כשהתינוק משתחרר מגופה בצליל ווּש ישר לתוך ידיי היא צונחת לאחור על המיטה, והחיבור היחיד ביניהם נותר חבל כסוף וחלק.

צווחה זעירה וזועמת ממלאת את החדר, אבל הנשים של בטסי לא מריעות ולא מוחאות כפיים. הן צופות בדממה, ממתינות להכרזה שלי.

"שלום קטינא," אני לוחשת ואז מרימה את התינוק כדי שבטסי תראה. "יש לך עוד בת."

"אה," היא אומרת בדכדוך ואז דוחפת את עצמה על האמות כדי לראות את התינוקת.

העבודה לא הסתיימה, ואני ניגשת אליה בתשומת לב. אני מניחה את התינוקת על המיטה בין הרגליים של אימא שלה וגוזרת את חבל הטבור במספריים שלי. ברגע שהקשר הקדמוני נחתך, אני כורכת חוט סביב הקצה שלו. אחר כך אני טובלת את הידיים בדלי השטיפה, מנקה אותן ומחליקה אגודל לפיה של התינוקת, כדי למשש את החך העליון. אין שפה שסועה. עוד נס זעיר שאני מונה בלי קול אחרי כל לידה מוצלחת. אני מוחה את הדם והוורניקס השעוותי מהרכה הנולדת החלקלקה והמתפתלת, תוך כדי השגחה שבטסי לא תאבד דם רב מדי. הכול נראה תקין.

הנשים של בטסי אוספות לה את השיער, שוטפות לה את הפנים, משקות אותה תה פושר. הן עוזרות לה להתיישב וללבוש שמלה נקייה. הן מכינות אותה להנקה.

"תראו אותך, איזו יפה," אני אומרת לתינוקת ומוסיפה, "תראי כמה את אהובה."

ואני מתפללת לאלוהים שזו האמת.

צ'רלס קלארק כל כך נואש לבן – זה הילד השלישי שלהם בארבע שנים – עד שהנחישות שלו עלולה להרוג את אשתו, אם לא ייזהר. בטסי מצידה נואשת להשביע את רצון בעלה ולעולם לא תסרב לו.

נראה שהכול כשורה אצל האם והתינוקת, אז אני עוטפת אותה בפשתן רך ונקי ומוסרת אותה לבטסי. היא מצמידה את הצרור לשד ופולטת אוויר כשהתינוקת נצמדת לפטמה. זה מכווץ לה את הבטן שוב, כדי להיפטר מהשליה. אפילו זה מרתק בעיניי ואני סוקרת את שאריות הלידה, מחפשת חריגות, כדי לוודא שהיא ללא פגע, ששום דבר לא נשאר מאחור. גם השליה תקינה, ואני משליכה אותה לתוך הדלי שלרגליי.

"עוד דבר אחד," אני מזהירה.

בטסי מהנהנת. זאת לא הפעם הראשונה שלה.

"זה ייקח רק כמה שניות, אבל זה עלול לכאוב. תהיי סבלנית."

"בסדר, תעשי את זה."

אני לשה את בטנה של בסטי, דוחקת את בסיסי כפות הידיים לכיוון אחד, ואז לכיוון השני, עוזרת לבטן להתכווץ. הצעירה מתכווצת אבל לא צועקת, ואז לא נותר לה דבר לעשות מלבד להיניק את התינוקת.

"איך תקראי לה?" אני שואלת.

"מרי."

שם שפירושו 'מרירות', אני חושבת, אבל מחייכת לאם הצעירה באישור, כמצופה ממני.

הנשים מנקות את בטסי בתיאום, כורכות בדים נקיים ויבשים סביב חלציה. את הבדים יחליפו בימים הקרובים הנשים שיטפלו בה מדי שעה.

השעה ארבע וחצי לפנות בוקר – נותרו שעות עד לזריחה – והנשים של בטסי חומקות לנקות את מה שנשאר מהמהומה ואז לישון כמה שיספיקו. בשבוע הקרוב הן יבואו בתורנות לטפל בבטסי ובילדים שלה. זו המנוחה היחידה שרעייתו הצעירה של הנפח תזכה לה.

אני מסירה את הסינר המלוכלך, שוטפת שוב ידיים, אוספת את קווצות השיער שהתפזרו ואז מתיישבת בקצה המיטה ושותה כוס תה – שהתקרר – שהגישו לי כשהגעתי. במשך רגעים אחדים אני צופה באם ובתינוקת שלה.

"לעדכן את צ'רלס שהכול בסדר?" אני שואלת.

"כן," אומרת בטסי. "אבל אל תגידי לי אם הוא כועס."

"אין לו זכות לכעוס. ילדת לו תינוקת יפיפייה."

"זה לא משנה אם יש לו או אין לו זכות לכעוס."

אני נושמת נשימה עמוקה ומייצבת ואז מרגיעה אותה. "אל תדאגי בקשר לצ'רלס. אני אטפל בו. תיהני מהבת שלך."

הזוג קלארק גרים בבקתה קטנה אשר צמודה לנפחייה היחידה בשלושה מחוזות. זו הליכה קצרה, אבל אני לובשת את גלימת הרכיבה בכל מקרה.

האוויר הקפוא מצליף בי כמו סטירה, מפתיע כל כך אחרי החום המעיק כמעט שבחדר הלידה. כל שאיפה צורבת לי את פנים האף. הלילה בהיר וצלול, הירח גאה וכוכבים נוצצים על רקע שמיכת השמיים השחורה כדיו.

אני לא טורחת לנקוש על דלת הנפחייה – בכל מקרה צ'רלס לא ישמע אותי בגלל ההמולה שבפנים – אלא פותחת את הדלת בלי להודיע על בואי. בעלה של בטסי צועד מצד לצד, ממלמל קללות ותפילות. הוא חסר אונים לחלוטין, ואשם בתכלית במכאוביה האחרונים של רעייתו.

כשאני נכנסת לשדה הראייה שלו צ'רלס זוקף את הראש ומטיח פטיש צלב במוט ברזל מלובן בכוח רב כל כך שאני מרגישה את האדמה הדחוסה מתחתיי רוטטת. בית המלאכה מדיף ריח מתכת חמה וטיט אפוי. זיעה ופחד. צ'רלס קלארק מזדקף, מניח את הפטיש ומזיז מהמצח קווצת שיער רטוב. הוא מתחיל להקריח – אני רואה את קו השיער הנסוג בשתי הרקות – ונראה מבוגר משלושים שנותיו. שיער כהה. עיניים כהות. זקן כהה. אילולי גילה עניין בנפחות, היה מתאים לו להיות פיראט.

הוא אוזר אומץ, מעיף מבט לעברי ומייד מפנה את מבטו. "אשתי חיה?" הוא שואל, ואז מכחכח כדי להסתיר את הרגש – יהא אשר יהא – שתקף אותו.

"כן. כמובן. היא בריאה ושלמה."

כנראה שלא אראה אותו רועד אף פעם, אבל מה שאני רואה עכשיו הכי קרוב לזה. הקלה פתאומית שוטפת אותו ויש לו פיק ברכיים, אבל הוא מתעשת ופונה אליי.

"והתינוק?"

"יש לה ריאות חזקות מאוד."

הבעתו לא מתפוררת אלא מתרסקת. אני רואה את שרירי הלסת מתכווצים כשהוא חושק שיניים. לבסוף הוא בולע רוק בכוח ושואל, "בטסי נתנה לה שם?"

"מרי."

"קיוויתי לבן."

"אני יודעת."

"בגלל הנפחייה. אני צריך עזרה. אני…" צ'רלס נבון, הוא מבין מה אמר. "אני אוהב את הבנות שלי."

"לא אמרתי אחרת."

"אני פשוט צריך עוד ידיים. יש כל כך הרבה עבודה. ורציתי ללמד אותו."

אני לא טורחת להגיד לצ'רלס שאותו לא קיים, ושפעוטות בכל מקרה הם לא ידיים עובדות בנפחייה. שהיה עובר עשור לפחות, לפני שבן – לו היה לו – היה יכול לתרום אפילו תרומה זעירה לעסק המשפחתי.

"ג'ון קואן עוזר לך. ואולי עוד ייוולד לך בן. בטסי עדיין צעירה. וגם אתה."

צ'רלס מהנהן כאילו גמלה בליבו החלטה חשובה. "בפעם הבאה נתאמץ יותר. אני אדאג לזה."

טיפש.

אני מתקרבת ללבנים הלוהטות ושולחת יד עד שהיא מגיעה אל אמת ידו של צ'רלס. היא שרירית ומצולקת, חמה מהאש. כל השערות שצמחו עליה בעבר נחרכו מזמן.

"לא בחודשים הקרובים," אני אומרת לו. "לכל הפחות. אם אתה רוצה בן, אתה צריך לתת לגוף שלה זמן להתאושש. ואפילו אז - אלוהים, לא אתה, הוא זה שבוחר מה ייוולד לכם. אתה מבין אותי?"

"אני לא אכזרי," הוא אומר.

רק תובעני וכפוי טובה. אבל את זה אני שומרת לעצמי.

הוא מסוג הגברים ששומעים את האמת רק כשהיא נאמרת בעקיפין.

"אבל בטסי צריכה עכשיו יותר מזה. היא צריכה שתהיה עדין. וסבלני."

הוא לא עונה ואני לוחצת את זרועו לחיצה אחרונה ומניחה לו לחזור לעבודתו. ג'ון קואן סיים את עבודתו להערב וחזר לעליית הגג שלו, שבקצה האחר של הנפחייה. הוא צעיר חסון, חזק כמו שור ולא חכם ממנו בהרבה. כרגע הוא שקוע בשינה עמוקה ורועמת, בלתי מודע לחיים החדשים שהגיעו לעולם ולמהלומות הפטיש של המעסיק שלו. הימים של ג'ון מלאים בצלצולי מתכת, למה שחלומותיו יהיו שונים?

אני חוזרת לבקתה, מוצאת מקום ריק ליד האח ומשתרעת על מזרן הקש שהושאר עבורי. בעוד כמה שעות יקומו הנשים של בטסי לבשל ארוחה חגיגית לכבוד הרך הנולד. זה המנהג המקובל בהאלוול. ילד נולד – מגישים ארוחה. לפעמים זו סעודה אלגנטית המוגשת על מפות פשתן ולפעמים זה כיבוד קר ודל שהוכן בחופזה. לפעמים אני ישנה במיטה לאורחים ולפעמים אין לי איפה לישון בכלל. ביליתי יותר מלילה אחד בישיבה על כיסא, שבו התעוררתי בקפיצה בכל פעם שראשי נשמט. אבל הלילה מאפיין את רוב הלידות שאני מגיעה אליהן. בית צנוע, לידה רגילה, מיטה פשוטה, ובבוקר ארוחה מזינה.

אני שוכבת מצונפת מתחת לגלימת הרכיבה שלי, בוהה בקורות התקרה הגסות, מאזינה לצלילים סביבי. נחירות קלות, רשרושים ולחשים מהנשים של בטסי ששוכבות לישון. כשעיניי נעשות כבדות, דלת החזית נפתחת וצ'רלס חוצה את לוחות הרצפה החורקים לעבר חדר השינה. אני מטה אוזן לצלילים כעוסים, אבל שומעת רק גבר לוחש בעדינות לאשתו.

כף יד גדולה ומיובלת על כתפי מעירה אותי. נדמה כאילו בקושי עצמתי עין. צ'רלס שם, עם עששית ביד השנייה ודחיפוּת בקולו.

"גברת בּאלארד," הוא לוחש. "את צריכה לקום."

אני מסתכלת לעבר חדר השינה שבו השארתי את האם והתינוקת, אחוזת בהלה שמא משהו השתבש במהלך הלילה.

"הן בסדר." הוא מצביע על דלת הכניסה. "אבל מישהו רוצה לדבר איתך. הוא אומר שזה דחוף."

חלפה אולי שעה, לכל היותר, מאז שנרדמתי. אני מרגישה כאילו ראשי מלא קורי עכביש ועיניי מכוסות מוך, אבל אני כורכת את גלימת הרכיבה חזק יותר סביב הכתפיים ויוצאת בעקבות צ'רלס. מכת האוויר הקר פתאומית וחסרת רחמים, ואני משתנקת ומצטמררת.

צ'רלס מניף את העששית ואני מזהה את הגבר היושב על הסוס. הוא לא מבוגר מאוד, גובהו ממוצע והוא לא נאה במיוחד, אבל אני לא מבינה למה הוא שם ולא על רפסודה, עם הבן שלי, באמצע הדרך ללונג ריץ'.

ג'יימס ווֹל נראה תשוש, כמו אחרי לילה שלם בלי שינה בקור פראי. עיניו מוקפות אדמומית, שערו סתור והוא לא מגולח. הוא מלקק את שפתיו הסדוקות. "תסלחי לי, מרתה, לא התכוונתי להפריע," הוא אומר. "אבל צריכים אותך בעיירה. ברגע זה."

"חשבתי שאתה וג'ונתן הפלגתם על הרפסודה לפני שעות."

"זה נכון," הוא אמר. "אבל הייתה תאונה."