הסדק

גואל יצא אל המסדרון ונעל אחריו את הדלת. השעה היתה עשרים לשמונה ומאחורי דלתות השכנים הדהדה תכונה של בוקר. דירת החדר הקטנה ששכר היתה בקצהו של מסדרון צר והשקיפה מהקומה השלישית על אחד מרחובותיה המרכזיים של בית לחם. כמו יתר הדירות בבניין האבן של אבּוּ אֵליאס, דירתו היתה משופצת ומרוהטת בפשטות, אך היה בה כל מה שנזקק לו: מטבחון מאובזר, חדר רחצה וספות סלון, בחלל אחד עם חדר השינה. שכניו היו צעירים שלמדו או עבדו בעיר, והדירה שעמה חלק קיר משותף היתה ריקה מרבית הזמן, לשמחתו. לעתים התאכסנו בה תיירים ולעתים ערבים ישראלים שבאו לבלות בסוף השבוע.

הוא ירד בחדר המדרגות אל קומת הכניסה. דלת משרדו הקטן של אבו אליאס הקשיש כבר היתה פתוחה לרווחה, כדי שיוכל, כהרגלו, לפקח על תנועת הדיירים.

"סַבּאח א-חֵ'יר!" גואל נקש על הדלת הירוקה ונשאר לעמוד במפתנה.

"סַבּאח א-נוּר, פְרַנסַאווי!" אבו אליאס הופיע מאחורי עמודי עיתון "אל-קוּדס" והסיר מעל חוטמו משקפי קריאה מיושנים. הוא עבר את גיל שבעים זה מכבר והתגורר בבית מטופח שנשק לכותלי בניין הדירות שבבעלותו. היו לו עוד כמה חנויות שהשכיר במרכז העיר, ואת ימיו העביר בשלווה ובנחת במשרד הקטן שישב בו עתה, לבוש כמו תמיד מכנסי בד רחבים וז'קט שכיסה אפודה ותחתיה חולצה לבנה מכופתרת.

"הנה שכר דירה לחודש נוסף," מסר לו גואל מעטפה לבנה קטנה.

"כבר עבר חודש?" תמה לכאורה אבו אליאס ונטל את המעטפה. "כמה זמן עוד תישאר, גַ'לַאל?" בהיסח הדעת ליטף את תליון הצלב שעל צווארו.

"חודש נוסף בינתיים," השיב גואל. "נראה איך יתפתחו העניינים בבית החולים. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך."

"אם תמשיך לשלם באירו אין בעיה!" צחק אבו אליאס צחוק שהפך בסופו לשיעול. "הלוואי שתישאר כאן גם שנה! לא כל יום מוצאים דיירים נחמדים כמוך. הצעירים שלנו... אתה רואה בעצמך..."

"אתה מגזים, אבו אליאס. כולם פה בסדר גמור," השיב גואל ופנה החוצה. מאחוריו שמע את בעל הבית מפטיר נחירת בוז ומותח את דפיו של העיתון. גואל הניח שאבו אליאס מדווח למודיעין הפלסטיני על דייריו המזדמנים ובוודאי על יוצא דופן שכמותו. יחסים חמים עם בעל הבית, ובעיקר עם ארנקו, היו תמריץ מועיל בהמלצת היושר.

גואל יצא אל הרחוב הראשי, וכהרגלו מדי יום בחודש האחרון, לפני שיסמן לאחת המוניות הצהובות צעד ברגל אל המאפייה. באוויר עמד ריח הרחוב הערבי האופייני כל כך, יהיה מיקומו בעולם אשר יהיה: תערובת ייחודית של ארומת בצק המאפים, קפה שנטחן, תבלינים, טבק נרגילות ואדי פליטה של מכוניות. הוא אהב את טביעת הריח הזאת - היא עוררה בו מחדש בכל יום ויום את חדות החושים והאדרנלין של הפעילות בשטח. המהות לא היתה שונה, אף שהפעם היו הנסיבות שונות בתכלית: זה חודש הוא פועל בכיסוי בלב עיר ערבית, והפעם למען מטרה שאין נשגב ממנה. שום דבר קרוב לזה לא הזדמן לו לעשות בעבר, ותחושת הערך העצמי שחזרה ונבנתה אצלו מיום ליום הציתה בו את אש התקווה.

מיד עם כניסתו למאפייה ארז עבורו המוכר בשקית ניילון כחולה שני מַנַאקִיש - מעין פיתה תפוחה ומעליה ממרח פלפלים ובצל - לפי העדפתו הידועה כבר של גואל. פיתה אחת נהג לאכול בו במקום, לצד כוס תה מתוק עם מרווה, שהיה בדרך כלל שונה מהסגנון הצפון-אפריקאי גדוש הנענע שעליו גדל. את הפיתה השנייה הכניס לתיק הצד שלו, בשביל האספרסו של עשר וחצי בבית החולים.

הוא יצא בחזרה אל הרחוב הראשי והניף את ידו לעבר מונית חולפת. אחרי שמסר לנהג את יעדו תקע מבטו בחלון מתוך כוונה להימנע מפטפוטים מיותרים. הדרך אל בית החולים היתה קצרה והכבישים היו עדיין מנומנמים. נופי בית לחם לא נבדלו מאלה של שאר ערי הגדה הפלסטיניות ואף לא ממזרח ירושלים: הרחובות מתעוררים לחיים מאוחר, ורק בעוד שעה או שעתיים יהמו אדם ורכב. הבניינים - מבני אבן נושנים לצד בנייה מודרנית וחנויות צפופות שמציגות את מרכולתן הססגונית על סיפן של מדרכות העיר, במרחק נגיעה מהכביש. בדבר אחד התייחדה: שלל מגדלי פעמוני הכנסיות שהתחרו על קו הרקיע במינרטים - צריחי המסגדים. צלבים על רקע סהרונים, דנדוּן על רקע קריאות מואזין.

בחלוף שני קילומטרים וחצי הגיעה המונית הצהובה אל שערי בית החולים הפסיכיאטרי של בית לחם. גואל שילם לנהג את שכרו ופנה אל השער הקשתי בחומת אבן הגיר הגבוהה שהקיפה את המתחם. משני צדיו של השער, על רקע חלקות אבני חומה שנצבעו בסיד לבן, התנוססו שני דיוקנאות ענק: מימין יאסר ערפאת ומשמאל אבו ג'יהאד. האחרון חוסל בסוף שנות השמונים בתוניס בידי לוחמי סיירת מטכ"ל, והראשון, כך משוכנעים הפלסטינים, הורעל בידי הביון הישראלי. לצד שניהם - סיסמאות גבורה ומאבק. גואל בירך לשלום את השוער ונכנס אל חצר פנימית רחבה. במרכזה - תוחם שלוש מפאותיה - עמד בניין אבן מרשים ביופיו ובקשתותיו המרובות. היה זה בניין ההנהלה והמשרדים הראשיים. מחלקות האשפוז נמצאו במבנים קטנים ופשוטים למראה שהיו פזורים ברחבי המתחם הגדול. מאחורי הבניין המרכזי השתרעה חורשה של עצי אורן וברוש תמירים ומוריקים, שכיית חמדה בלב אי של חוסר שפיות מוקף חומה. דמויות מהמחלקות הפתוחות, שחיו כל אחת בעולם משלה, שוטטו מסביב. על מי שאינו מורגל בכך - היה במראה כדי להטיל מורא. אבל המראות הקשים באמת היו במחלקות הסגורות, שם היו מאושפזים החולים הבעייתיים יותר.

גואל פסע על האספלט המבוקע של החצר הרחבה ופנה ללא כל עיכוב אל חדר הצוות שבמבנה המרכזי. אחדים מעמיתיו המטפלים כבר היו שם והתכוננו למשמרת. כשנכנס בירך סַבַּאח אל-חֵ'יר ואז נפנה אל ארונו האישי ולבש את חלוק המדים הלבן שהיה תלוי בתוכו על קולב פלסטיק זול. האחרים ענו לו בנימוס והמשיכו לעסוק בשלהם. עשרות רבות של מטפלים ואנשי צוות עבדו בבית החולים, ורק מקצתם הכיר באופן אישי. עליו, לעומת זאת, שמע כל אחד ואחד מהם: בן למשפחת מהגרים בצרפת שגמר אומר לבוא ולהתנדב בבית משוגעים פלסטיני בגדה המערבית. חלקם העריכו אותו על כך, אחרים חשבו שהשתגע בעצמו.

"שוּ, יא ג'לאל?" רַשִיד, עמיתו למחלקה, נכנס לחדר וטפח על שכמו. "יאללה, בוא נזוז, עוד חמש דקות יש תדריך בוקר."

רשיד, צעיר ממושקף ומזוקן, בן למשפחה ותיקה מבית לחם, היה מידידיו הראשונים של גואל בבית החולים הפסיכיאטרי. הוא עבד שם כמטפל קרוב לשנתיים, והכימיה ביניהם היתה כמעט מידית. רשיד היה בקיא ומעורה בפוליטיקה החברתית של המקום ורכלן לא קטן. תכונה זו שירתה את גואל היטב, אך בעטייה גם הקפיד להשאיר את החברות הזאת בעיקר בתחומי שעות העבודה. ככלל, דחה בנימוס הצעות חברתיות שחרגו מתחומי חומת אבני הגיר המצהיבות. "אני כותב ספר," היה שב ואומר. "התקופה פה היא ההזדמנות שלי ואני משקיע כל דקה פנויה בזה." היה זה גם כיסוי הגיוני למדי לכל רישומיו.

הם יצאו מהבניין המרכזי וטיפסו בצעידה מהירה על דרך האספלט הצרה שהובילה אל המחלקה הקבועה שלהם - מחלקת גברים שהמטופלים בה היו מאושפזים באופן קבוע, אך מצבם היה קל יחסית. הם הורשו לשוטט במתחם בית החולים כמעט ללא הגבלה, ולעתים, במבט ראשון, הטעו ונראו בריאים לגמרי. רק שיחה איתם הסגירה, במוקדם או במאוחר, את ההפרעות שסבלו מהן. שלא כמו החולים הקשים, שלמגע עמם היה ממד מלחיץ, השיחות עם אלו היו לעתים משעשעות.

גואל ורשיד נכנסו לבניין המחלקה, שתי קומות חסרות כל חן שצופו באבן מקומית. סורגי ברזל לבנים היו קבועים בחלונות, ופרצופים בוהים נראו מציצים מחלקם, בעיניים מצומצמות כנגד בוהק השמש. באולם הכניסה עמדו המטפלים האחרים, עטויי חלוקים לבנים, והמתינו לתדרוך החלפת המשמרת. המתח והדריכות שהיו מנת חלקו של גואל בימים הראשונים כמעט שככו. הוא חי בכיסוי כבר חודש שלם, ובכל יום שעבר נעשה יותר ג'לאל ופחות גואל. מעולם לא חשב על כך לפני שהזדמן לבית חולים פסיכיאטרי, אך באחרונה תהה על הקווים המקבילים בין הלוקים בנפשם, שבדרך מעוותת כלשהי נבנתה במוחם תמונת מציאות חסרת כל אחיזה, לבין לוחמים בכיסוי - אנשים אינטליגנטיים ושפויים, שכדי לשכנע בדמותם המומצאת מנסים להאמין באמיתותה בכל לב.

תדרוך החלפת המשמרת הסתיים והמטפלים התפזרו במחלקה, שהמסדרונות והחדרים בה נשטפו אור קר ממנורות פלורוסנטיות שחלקן ריצדו וזמזמו. ריח הצבע והריהוט החדש עדיין עמד באוויר - זכר לפרויקט השיפוץ הגדול שהסתיים רק לפני כמה חודשים, הודות לארגון סיוע הומניטרי בינלאומי. בטקס חניכת המקום לאחר השיפוץ נולדה היוזמה שגואל היה חלק ממנה. היא התאימה באופן מושלם למשימה שנטל על עצמו: ארגון הסיוע חיפש באירופה מתנדבים שמעוניינים לעבוד כמטפלים בבית החולים תמורת מלגת קיום צנועה. כשראה את הפרסום באינטרנט, במסגרת איסוף המודיעין המקדים שלו על בית החולים, לא היה יכול להישאר אדיש. הנה הזדמנות חייו. לא היה לו מה להפסיד - משגרת חיים של מחסנאי ברשת המרכולים של אביו היה יכול רק לצמוח, ואם תצלח תוכניתו - לא יהיה אחד בעולם כולו שלא ישמע על כך.

"ג'לאל! ג'לאל! בּוֹנסוָואר, ג'לאל!" קרא לעברו אחד המטופלים, בחור בתחילת שנות העשרים לחייו.

"בונז'ור!" תיקן אותו גואל, כמו בכל בוקר. "אתה זוכר, נכון? בונסוואר אומרים בערב. מה שלומך היום, חַבִּיבִּי?"

"הרביצו לי בראש וגם חשמלו אותי!" ייבב הצעיר בערבית. "הנה, תראה," והוא הרים את חולצתו וחשף גוף ללא רבב.

"מי עשה לך את זה?" התאמץ גואל להפגין התעניינות וחמלה לנוכח תלונותיו.

"אל-גַ'יֵש!" המשיך לייבב.

"איזה צבא?" צקצק גואל.

"אל-יהוד! שאללה ייקח אותם!" המטופל התחיל לנוע בעצבנות במקום. "תפסו אותי אתמול בלילה והרביצו לי עם ברזלים בראש... תראה! תראה!" הוא הרכין את ראשו וחפר בשערותיו. "הכול דם!"

גואל חיבק את הצעיר וניסה להרגיעו. "אתה כבר הבראת מזה... זה היה פעם, מזמן, ועכשיו הכול בסדר," אמר לו.

הצעיר פכר את ידיו בעצבנות. "לא נכון! זה היה בשבוע שעבר... השוטרים של הסוּלְטָה1 תפסו אותי והרביצו לי בחשמל... סתם... אני לא עשיתי להם כלום!"

"תראה אותך, איזה חזק אתה! אתה לא מפחד מהם, נכון?" הוסיף גואל והרגיע. כמעט בכל פעם שראה את הבחור היה הסיפור דומה, להוציא זהות המתעללים: ישראל, הרשות הפלסטינית, חמאס, הירדנים וחוזר חלילה. "הנה האופניים שלך," הצביע גואל, "לך תרכוב קצת, הכול יעבור לך."

על פניו של הצעיר עלה חיוך ילדותי. הוא קפץ על אופניו ויצא לרכוב ברחבי המתחם.

מאושפזי המחלקה חיבבו את גואל, והיו בהם שאף העדיפו אותו על המטפלים האחרים, המקומיים. הוא הפגין כלפיהם סבלנות וחמלה. הוא התייחס ברצינות לכל המעשיות שסיפרו. רשיד טען יותר מפעם אחת שעוד יבוא יום וסבלנותו תפקע. "אתה חדש בעסק הזה... כולנו ריחמנו עליהם בהתחלה, אבל אחרי כמה זמן אתה תתעייף ותהיה אדיש."

גואל הניח שזמנו במקום קצוב. הוא לא יוכל להישאר זמן רב מדי בבית לחם. ההתנדבות היתה סיפור כיסוי שאִפשר לו לחקור שם בחופשיות ואולי להצליח לחשוף את הדבר שחיפש. אך הכיסוי עלול להיפרם בכל תפר. מתוך תחושה של זמן אוזל, היה תמיד ראשון להתנדב להחליף משמרות, לעשות שעות נוספות ולשהות במקום בלילות - כל מה שיאפשר לו לבקר בכל חלקי בית החולים. על הצלבת הנתונים שאסף היה שוקד בדירתו הצנועה אצל אבו אליאס, בכיסוי של כתיבת ספר. בית החולים לא היה זירה קשה במיוחד לפעולה, אך כמו בכל פעילות בכיסוי זימנו לו החיים שם מדי פעם אתגרים לא מבוטלים. באחת הפעמים הצליח להשתמט מריאיון לכתבה שערך שם צוות של ערוץ אל-וַוטַן הפלסטיני. מנהל בית החולים הפציר בו להתראיין, אבל הדבר האחרון שהיה זקוק לו הוא תיעוד פניו, בזהות בדויה, קבל עם ועדה. הוא נעזר בתירוצים שנשענו על אינספור התרגולים במוסד שהכשירו אותו לכל סיטואציה אפשרית. בפעם אחרת, ימים ספורים לאחר שהגיע, רדף כוח צבא ישראלי, למורת רוחם של כוחות הביטחון הפלסטיניים, אחר מבוקש שניסה להימלט אל בית החולים באישון לילה. האירוע הזה הבהיל אותו, אך בסופו של דבר היה קצר ונטול כל נזקים.

גואל התענג על קרני השמש המחממות והשקיף על המטופל, שרכב במעגלים אינסופיים מסביב לכיכר קטנה שבלבה עץ זית עתיק, ליד המחלקה.

"היי, ג'לאל," קרא מאחוריו קול עדין וביישני.

"שלום, אוּחְ'תי אִבְּתִיסַאם," השיב וראה איך פניה הנאות של הנערה נמלאות אכזבה מהתואר "אחותי" שהצמיד לה.

"מה שלומך?" היא נעצרה לידו כשידיה מושטות קדימה, אוחזות בניירת רפואית.

"וואללה... רגיל..."

אבּתיסאם היתה צנומה ושברירית למראה. לראשה עטתה חיג'אב שחור שנגד את מדיה הצחורים. רשיד כבר לחש על אוזנו שהיא מתעניינת בו, בגואל, כדרך מפלט לחיים שלווים בצרפת, והוא הקפיד להפגין אדישות מוחלטת. אך ללא הועיל. אבּתיסאם לא התייאשה ולו לרגע. היא הופיעה בסביבתו בכל הזדמנות אפשרית, וגואל היה מוטרד מכך שזוג עיניים בוחנות תקועות בגבו וסוקרות את מעשיו.

"טוב. אז נתראה בעשר וחצי ליד מכונת האספרסו," סיננה בחיוך נבוך אך מלא תקווה והמשיכה בדרכה.

גישושי החיזור הללו העלו בזיכרונו כמעט מיד את יעל. זמן רב עבר אבל געגועיו אליה לא שככו. הוא השתוקק לשמוע את קולה ולו לרגע, אך עדיין לא אזר אומץ להתקשר. וגם אם יתקשר, מה הוא כבר יכול לספר לה? היא ממילא לא תאמין ותחשוב שירד לגמרי מהפסים. כולם יחשבו כך, ולכן אסור לאיש לדעת דבר, עד שישלים את משימתו. גם אז יהיה עליו למצוא דרך שתאפשר לו לחשוף את הסיפור באופן משכנע בלי שיואשם במשיחיות הזויה.

המולת המטופלים שהתרכזו באולם הכניסה למחלקה הגיעה לאוזניו. שעת הריפוי בעיסוק הגיעה. הוא הצטרף אל אנשי הצוות. הצעדתם של שבעה-עשר מטופלים בשבילי בית החולים, בואכה המבנה המרכזי, לא היתה משימה של מה בכך. לאנשים היו רצונות משלהם. חלקם היו מבוגרים והתקשו בהליכה, ואחרים בעלי נפש ילדותית והתנהגות קופצנית ורעשנית; ערב רב של סגנונות והתנהגויות לא צפויות. חברי הצוות הוותיקים התייחסו למוזרויותיהם של המטופלים בבדיחות הדעת. גואל עדיין נמנע מכך, אף שהבין לגמרי את הצורך בהומור במקום הקודר והכואב הזה. נדמה היה לו לעתים שבנוכחותו חבריו מתאמצים להתלוצץ על חשבון המטופלים יותר מהרגיל כדי לבחון את תגובותיו. ואולי הכול היה רק בדמיונו.

הקבוצה הגיעה ללא נפגעים אל הבניין המרכזי ונמסרה לאחריותם של מדריכי הפעילות. רשיד וגואל עזבו את מועדון היצירה וחמקו אל המטבחון. רשיד עמל על הכנת האספרסו ושלח את גואל להביא את המַנַאקִיש שאפסן בארונית שלו בחדר הצוות. מיד אחריו נכנסה לחדר אבּתיסאם.

"ג'לאל?" היא ניגשה אליו לאחר שווידאה שהם לבדם.

"כן, אחותי?" הוא המשיך את עיסוקיו בארונית בלי להסתובב אליה.

"אני יכולה לבקש ממך משהו קטן?"

"כמובן." הוא סגר את דלת הארונית והסתובב אליה כשבידו שקית הניילון החונקת את המאפה הריחני.

"אתה יכול להפסיק לקרוא לי 'אחותי'? זה קצת מעליב אותי."