הסיפורים המועמדים לפרס גפן 2019

יש דברים בתוך המראות. הם נוזלים החוצה בלילה, כשאני מציצה בחצי עין עצומה והם לא יודעים שאני מסתכלת עליהם. אני יכולה לראות אותם מזדחלים מקצה המראה, לאורך הקיר, ומתנקזים ליד הרצפה בשלולית שקשה להבדיל בינה לבין הריצוף. אלעד התעקש שהריצוף יהיה אפור. אם הוא היה מסכים למרצפות לבנות כמו שרציתי הוא היה יכול לראות את השלוליות האלה בכל הבית. אבל הוא לא רצה משהו שיראו עליו כתמים. הוא פחד שאני ארגיש שאני חייבת לשטוף את הרצפה, ולכן רצה משהו שיֵראה נקי כל הזמן. או מלוכלך כל הזמן, כמו שאמא שלו אמרה בפעם היחידה שהיא באה לבקר. היא אמרה ש"דווקא נחמד שהרצפה לא נראית מבריקה", ואחר כך שאלה מה אני נותנת לאורי לאכול, והגתה את השם שלו לא נכון. קוראים לו אוֹרי. האוֹר שלי. לא אוּרי, כמו בשיר של רחל. למה שארצה לקרוא לבן שלי על שם שיר שבו הדוברת היא עקרה? אני בכלל לא כזו. רציתי את אוֹרי, ושמחתי כשהוא הגיע, אבל לא השתוקקתי אליו כאישה שלא יכולה להביא ילדים וכל המאהבים שלה היו נשואים ופלרטטנים.

השלוליות נספגות בין המרצפות לקיר. אם אני אזוז, אם אני אשמיע קול, הדברים ינזלו חזרה למראה. עשיתי את זה בפעם הראשונה שראיתי אותם. הערתי את אלעד והכרחתי אותו להדליק את האור והדברים לא היו שם. לא סימנים לאורך הקיר, לא מראה שהפנים שלה רוטטות, ולא שלוליות. כלום. הכול נסוג חזרה למציאות שאותה אלעד מכיר. אחר כך אלעד בדק שאני בסדר, ולא העזתי להעיר אותו שוב. כי כשהדברים חוזרים למראה אחר כך הם כועסים עוד יותר. הם מציגים מציאות יותר מעוותת ממה שהם הציגו קודם. כשהם רגועים הם מראים אותנו כמעט, אבל לא לגמרי, כמו שאנחנו. לאלעד במראה יש נקודת חן נוספת. אלעד לא יודע את זה, כי הוא לא מכיר את הפנים שלו לא במראה. אבל אני כן. ולאלעד במראה יש נקודת חן במקום שלאלעד במציאות היה פירור לחם בפעם הראשונה שהוא הביט במראות בבית הזה. אני חושבת שזה מה שהדברים עושים. הם לוקחים את מה שהראינו להם ומשמרים אותו, כדי שלא נדע שהם שם. בגלל זה אני לא מראה לאורי את עצמו במראה. אף פעם לא. גם כשאמא של אלעד הרימה אותו ואמרה שהוא ילד יפה ורצתה להראות אותו לעצמו, לקחתי אותו ממנה וצעקתי שאני לא מרשה, ולאלעד היה את החיוך המתנצל הזה שיש לו בכל פעם שאני אומרת משהו שהוא לא יכול להסביר, ואחר כך אמרתי שאני לא רוצה שאורי יתרגל לבבואה שלו, והדגשתי את השם שלו. אוֹ-רי. אבל זה לא עזר. אמא של אלעד המשיכה לקרוא לו בשם הלא נכון, ואחר כך עזבה.

השלולית כמעט מוכנה. הנזילה של הדברים איטית יותר עכשיו. כשהנזילה תיעצר לגמרי השלולית תהפוך לעיגול שמשקף כל מה שסביבו, ואז תגלוש בבית עד שתמצא מקום להישאר בו. יש לנו שלוליות כמעט בכל מקום בבית. אני לא יודעת מה אעשה כשאוֹרי יתחיל לזחול. כשאני מניחה משהו על השלוליות הן רק מפעפעות עד החלק העליון ונשארות שם. השלכתי מגבות וסמרטוטי רצפה בכל הבית, וזה לא עזר. הדברים פעפעו למעלה, וברגע שניסיתי להרים את הסמרטוטים מהרצפה, הדברים נטפו חזרה לשלולית. בגלל זה אני מתעקשת שכולם יהיו עם נעליים בבית. הם לא נדבקים לסוליות. מזל. ככה אני יודעת שהדברים מוגבלים לבית שלי. הייתי זורקת את כל המראות מהבית אבל אני מפחדת שזה יגרום לאלעד לכעוס עלַי. ואולי זה רק יגרום לדברים להגיע לבתים אחרים. ואולי הדברים רק מנצלים את המראות והם קשורים לבית שלנו, ואם אזרוק את המראות הם ימצאו דרך אחרת לחדור לכאן, והפעם לא אדע מאיפה, ולא אוכל להיזהר.

אוֹרי משמיע קול בעריסה לידי. אני מושיטה יד לאט ומוצאת את המוצץ שחמק. אמרו לנו שהוא חייב לאכול בלילה, אבל אם אני זזה הדברים באים אלַי. הם מרגישים תנועה. הם ייצמדו למיטה ולא ייתנו לי לרדת. או יטפסו על העריסה. מי יודע מה הדברים יעשו אם אוֹרי יסב את תשומת ליבם? עדיף שאוֹרי יאכל רק במשך היום. ולא אכפת לי שהאחות בטיפת חלב אמרה שהוא לא עולה מספיק במשקל ושלחה אותי לבירור גדילה, ושאלעד מספר לכולם שהילד שלנו כמעט לא בוכה בלילה והוא לא מבין למה כולם מתלוננים על תינוקות שלא נותנים לישון.

השלולית מוכנה. היא מתחילה לנזול לאורך הרצפה. כשהיא חומקת מתחת לדלת אני יורדת מהמיטה ומשחילה את רגליי לנעלי הבית הפרוותיות, נזהרת לא להשמיע רעש. חשוב לדעת לאן השלולית נוזלת, שלא אופתע בבוקר. אוֹרי ממלמל מתוך שינה, ואני מהדקת את המוצץ לפיו. אלעד נוחר. נחירות לא מפריעות לדברים. רק רעשים בלתי צפויים. בגלל זה אלעד ואני לא רבים בלילה. אלעד חושב שזה כי הוא מצליח לפייס אותי, כי תמיד ברגע שמחשיך אני מפסיקה לריב, אומרת לו שהוא צודק והולכת.

פעם אחת אלעד ואני רבנו בלילה, כשהוא לא ראה את השלולית בחושך, ואלעד צעק שנמאס לו שאני מבודדת את עצמי מהעולם וממציאה סיבות להישאר בבית וצריכה לצאת החוצה, והשלולית עצרה באמצע ההחלקה שלה. כשקפאתי והבטתי בה, הרגשתי את הדברים מביטים בי בחזרה. אלעד חיבק אותי והתנצל, והשתתקנו והשלולית המשיכה לנזול. למחרת היא הייתה במרפסת, והדברים עדיין הביטו אלַי. אני לא יוצאת יותר למרפסת.

יש שובל צמיגי של שאריות נוזל כסוף שמתווה את הדרך של השלולית בדירה. היא חומקת סביב כיסא הילדים מפלסטיק, עוקפת את שולחן האוכל הגדול ונכנסת לחדר האמבטיה. השובל שלה משורטט בין הצעצועים שהתפזרו אחרי האמבטיה האחרונה של אוֹרי, כי אלעד עשה לו אמבטיה. זה היה אחרי שהחשיך, ואני הייתי חייבת להיות במיטה ולפקח על המראה בחדר על המראה בחדה ולקפח על המראה ה של אני וותיותה שסביבו, ואז תגלוש בבית עד שהיא תמצא מקום חדש להשאר בו. השינה. המראה באמבטיה מוארת כל הזמן, אז דברים לא נוזלים ממנה. רציתי שנישן עם אור דולק, אבל אלעד לא הסכים. אפילו לא בשביל אוֹרי. הוא התפשר על אור באמבטיה ובמסדרון, אז המראות שם מוגנות. רק המראה בחדר השינה נמצאת בחדר חשוך בלילה.