הסיפורים המועמדים לפרס גפן 2021

תפרים וטפרים / קרן לנדסמן

“תשתחרר!” קלינג. “עכשיו!” קלינג. “דביל!” קלינג.

שחר ליוותה כל מילה בחבטה מכוונת היטב, מטיחה בבורג הפרפר את כל הכעס שלה מהשבוע האחרון, מהחודש האחרון, מהשנה האחרונה, ועדיין הוא סירב להשתחרר. היא אפילו לא הייתה בטוחה שזה באמת בורג. בהתחשב בגיל המנוע היה סיכוי שאלו רק קווי המתאר של בורג ובפנים ציפתה לה ערֵמת פירורי חלודה שתביט בה באותו בוז ששחר שמרה בדרך כלל לשומרי המערכת במקדש של אוֹקוֹלוֹ. חבורת אווילים משרישים שכל שידעו הוא לסגוד לערֵמת מתכת חמימה מלאת צינורות סבוכים שהובילו מי-ידע-מה מי-יודע-לאן. על פי השומרים היה מדובר במשהו שבנה אלוהים עצמו, כאילו שאיזשהו יצור עליון יטרח בכלל לבקר ב"שאול".

זה, כמובן, לא היה השם של העיר.

אוקולו היה השם שהגיע מהעבר, אבל איש פרט לשומרים לא השתמש בשם הזה. שחר שמעה פעם אחת את אחד האירונאוטים קורא לה “שאול” כי היא הייתה נקודה חמה באמצע ארץ קפואה, והיא כל כך צחקה, שהחליטה לאמץ את השם. לפחות זה היה עדיף על “צחנה”, השם שהאירונאוטים נתנו ל”מחט”, העיר הגבוהה ביותר בעולם.

“צריכה עזרה?” הראש של באג’ צץ דרך החור שהוביל לסולם המדרגות, שהוביל למבואה, שהובילה ליציאה מספינת האוויר המקוללת הזו.

“לא!” אמרה שחר וחבטה בבורג שוב. היא קיבלה את העבודה כי חשבה שזה יהיה נהדר ונפלא וקסום לתקן ספינת אוויר. סוף-סוף גם לה יהיו סיפורים על נסיעות למקומות מרוחקים, פגישות עם אנשים מרתקים, וחשוב מכול – תשלום מלא, כולל אוכל ולינה.

בפועל, מתוך השבועיים להם היא התחייבה, היא בילתה כבר שבוע וחצי בחדר המנועים בניסיון להפוך את כל החלקים המרותכים, ההטלאות והתיקונים הזמניים למשהו שיאפשר לספינה הזו להמשיך לטוס, והיא עדיין לא הצליחה לשכנע אף אחד משני האירונאוטים למכור את המנוע ולקנות חדש במקום לנסות לתקן משהו שבבירור הגיע זמנו להחזיר את נשמתו לאל המערכת.

“מיאו,” אמר אחד מגושי הפרווה ששרצו בספינה הזו והתלטף על הרגל שלה. הוא היה גדול יחסית ולא סגול, מה שאמר שהוא לא אפונה.

“פררר,” אמר הגוש ועבר לרחרח את בסיס המנוע. אה. זה הטיפש.

“גולם, לך מכאן,” אמרה שחר.

“גולם, בוא,” אמר באג’, וצקצק בשפתיו. הגוש השמיע “פררר” נוסף ועבר לרחרח את המגפיים של שחר. היא התאפקה לא לבעוט בו. היא הייתה יכולה לצעוק על המנוע, לקלל את הספינה ולהשמיץ את כל עבודת הריתוך ששני האירונאוטים השקיעו בה, ולא יעשו לה כלום. בפעם האחת והיחידה שבה העיפה מבט נוזף באחד מגושי הפרווה, האירונאוטית הזקנה איימה לזרוק אותה מפתח האוויר.

שחר חבטה בבורג פעם נוספת. אפילו הרעש הזה לא הצליח לגרום לחתול נטול התבונה להתרחק ממנה.

באג’ עלה במדרגות והתקרב אליה. הוא היה צריך להתכופף כדי לעמוד בחדר המנוע. מכיסו בקע גרגור מוכר.

“יש לך עוד חתול בפנים!” שחר נופפה במברג המתכוונן שלה. “סיכמנו שאתה מרחיק אותם ממני.”

הוא הכניס את כף ידו לכיס ושלף משם את החתולה הקטנה והסגולה. “אפונה רק רצתה להסתכל,” הוא אמר, ובעיניו היה זיק דומה לזה שהיה בעיניה של יהב כששחר פרקה את תסכוליה על המערכת בנאום ארוך ומלא בתנועות ידיים. רק שאצל יהב הזיק הזה היה מלווה בצחוק מתגלגל ומדי פעם “נו, זה לא כל כך גרוע”, ואצל באג’ הוא רק לווה בליטוף חתולה בגודל כף יד.

“אם היא לא מתכוונת לעזור לי לפרק את הצינור הזה, היא לא יכולה להישאר.” שחר הכתה בבורג שוב.

“מיאו,” אמרה אפונה.

“פררר,” אמר גולם.

“אני יכול לעזור,” אמר באג’, הניח את החתולה על הרצפה, נטל אזמל ונעמד ליד שחר, כפוף בשל גובה החדר. “מה לעשות?”

ביחד הם הצליחו לפרק את הבורג הסורר. החור שממנו הוא יצא היה מלא בחלודה וכמעט התפורר כשהיא נגעה בו.

“צריך להחליף את כל הצנרת שלכם,” היא רטנה וניקתה את האבק סביב הפתח באצבעה. היא עדיין חשה שזה לא טבעי לנקות כך דברים. היא הייתה רגילה מדי לעבוד בתוך המערכת, כשיהב שומרת עליה שהיא לא תשאף אבק, או תפוצץ אבן, או תשבור צינור, או תעבור על כל אחד משלושת אלפים ושמונים האיסורים המטופשים של השומרים. אבל יהב לא הייתה כאן אלא למטה, לחלוטין לא מודעת לשיחות ששחר ניהלה איתה במחשבתה, ובמקום יהב עטויה בבגדי מגן עמד לידה אירונאוט מחייך עם חתולים בכיסים, לבוש במדים שפורקו והוטלאו מחדש כי אף אירונאוט לא היה מוכן ללבוש בגד שנוצר על האדמה.

“את מבריגה כאן משהו אחר במקום?” באג’ שאל.

“עוד לא.” שחר נדה בראשה. “קודם אני אמלא את זה במילוימהיר, ההברגה כאן מתפוררת כבר לגמרי. אחר כך אני אחרוט הברגה חדשה, ורק אז אני אכניס בורג חדש.”

באג’ עקב אחריה כשהיא שלפה את שפופרת המילוימהיר והזריקה את החומר לחור הפעור בצינור. החומר התקשה במגע עם המתכת החמימה, ושחר החליקה אותו באצבעותיה, מתענגת לרגע על האפשרות לעשות זאת. “חבל שאי־אפשר לצפות את כל המנוע במילוימהיר.” באג’ נאנח.

“אפשר,” אמרה שחר, החליקה פעם אחרונה את החומר, ופתחה את הפנקס שלה ובו רשימת התיקונים שיש לעשות בספינה. היא הכינה את הרשימה ביומיים הראשונים שלה, וסידרה את הכול על פי משך התיקון, עלות החומרים והעבודה, וכמובן – הסיכוי שהתיקון הנדרש באמת אפשרי. “אבל אז הספינה לעולם לא תמריא.”

“כי הוא יימס?”

שחר נדה בראשה. “כי הוא יישבר. הרעידות של המנוע יסדקו אותו והוא ייפול, ואז...”

באג’ הנהן. “מה הדבר הבא?”

שחר הצביעה אל סעפת הפליטה שהיו עליה יותר סימני ריתוך מאשר פליז. “לחפש ולתקן דליפות.”

“אפשר לעזור?”

“קח את ה...” שחר התכוונה להגיד “מטרדים על ארבע”, אבל עצרה בזמן ואמרה, “החתולים מכאן. אני לא רוצה לטגן אותם בטעות אם אשחרר יותר מדי קיטור.”

באג’ לקח את גושי הפרווה. אפונה נכנסה חזרה לכיס, את גולם הוא נאלץ להרים בשתי ידיים, ושחר שמעה את האנקה שהוא החניק כשהוא הרים אותו.

“מה זה?” באג’ הצביע על המברג המחמם שלה. הוא לא נראה באמת כמו מברג. הוא היה בעיקר גליל עם מקום לאחוז בו וכפתורים ומחוונים שאפשרו לשלוט בכמויות החום שהוא פלט.

“זה...” שחר תהתה לרגע כמה היא יכולה להסביר מבחינה טכנית על מברג מבלי לשעמם את באג’. “זה יורה קרניים מחממות.”

באג’ רק הרים גבה אחת. “מה, כדי לחמם אוכל?”

“אוכל? לחמם...” שחר נתקעה. להשתמש במברג המחמם כדי לחמם אוכל היה כמו... כמו... כמו להשתמש בפטיש כדי לפרק בורג פרפר עיקש. אפשר לעשות את זה, אבל זו פעולה נואשת. “בעיקר בשביל לחמם מתכות שנמצאות בתוך מבנה אחר. אפשר למקד את החימום פנימה, ואז המתכת נוזלת ו...” שחר נעצרה והצביעה על המקום ממנו הם פירקו את הבורג קודם לכן. “הייתי למשל יכולה לחמם את המתכת כאן, ואז היא הייתה נוזלת ומתאחה מחדש.”

“אבל...” באג’ אמר, ושחר חייכה. היא אהבה כשאנשים הביעו עניין אמיתי בעבודה שלה.

“אבל זה לא היה מתאחה מחדש כמו שצריך בלי כלי עבודה מתאימים, וסביר שבעיקר הייתי יוצרת פקק מתכת שהיה סותם הכול.”

“אז אל תעשי את זה.”

שחר הנהנה. “וגם לוקח נצח לטעון אותו.”

“לקרוא לך לארוחת ערב?”

שחר נדה בראשה בהיסח הדעת, מתחילה לתכנן איך תתקן את הסעפת, שהיה ברור שאי־אפשר לתקן, אבל היא עדיין תצטרך לאטום.

אם היא תסיים את העבודה הזו, ואז את העבודה הבאה, היא תוכל לבלות ערב על הקרקע, בלי מנועים מתפרקים וגושי פרווה חסרי בינה, בניסיונות להחליט מה להגיד ליהב בפעם הבאה שהן ייפגשו. אם תהיה פעם באה. יהב הגיעה ללוות את שחר לקרבי המערכת רק פעם בשבועיים, ורק בימים אי־זוגיים, ורק אם לא ירד גשם. ובעיקר – רק אם שחר הייתה לבושה ממש מכוער, והשׂיער שלה הזדקר לכל הכיוונים. יהב מעולם לא הופיעה בשערי המקדש כששחר הייתה לבושה בסרבל חדש או כשהיא הצליחה לצרור את כל התלתלים לתוך הגומייה.

עכשיו, שחר החליטה, היא תנשום עמוק ותתרכז בסעפת. היא לא תחשוב על שום דבר, אלא תתרכז בסעפת, ואחר כך היא תתרכז בארוחת הערב, שאם יהיה לה מזל היא תוכל לאכול בלי אף גוש פרווה שירחרח לה את המזון.

כל מה שעמד בין שחר לבין ערב שלם בלי חתולים היה סעפת פליטה דולפת. היא החלה לתכנן באיזה חומר לעטוף אותה, כשבאג’ תקע את ראשו שוב בחור ואמר, “הדודה שלי מבקשת את העזרה שלך.”

שחר לא טרחה להסתובב אליו.

“בבקשה?”

שחר התאפקה לא לרטון. היא הסתובבה. “מה הבעיה?”

הפנים של באג’ נראו כאילו הוא היה מעדיף להיות בכל מקום פרט לחור הזה ברצפת חדר המנועים. “הדודה שלי אומרת שצריך דלק.”

שחר משכה בכתפיה. “יש כמה מקומות סבירים למטה. הדלק שלהם לא הכי טהור, אבל הוא בסדר בשביל להניע את המנוע שלכם.” היא לא הייתה אירונאוטית. היא לא יכולה לקרוא לבית שלה “שאול”. “אני אסיים, ואוכל לקחת אותך לשם.” ואז היא בוודאות תוכל לאכול בלי אף גוש פרווה בסביבה.

הסבל על פניו של באג’ גדל עוד יותר. “היא רוצה דלק מהמקדש.”

שחר שאפה עמוק. ברור שהאירונאוטית המטורפת תרצה את הדלק הטהור ביותר שיש. היא ספרה עד עשר ונשפה. לאט. “אני מקווה שהאל של אוקולו יחון את שאריות העיסה הספוגית בתוך הגולגולת שלה,” אמרה לבסוף.

“היא אמרה שנוכל לקחת את שמש,” אמר באג’, תחינה בקולו.

החתולה הכתומה, עם הפרווה הנעימה מכולם, שנמנמה תמיד בסיפון התצפית.

“היא קנרית?”

באג’ הנהן.

שחר גלגלה את עיניה. “לפחות זה.”

“אני מצטער,” אמר באג’.

שחר הכניסה את הפנקס לכיסה, וסגרה את כלי העבודה שלה במקומם. “אתם תחליפו לי את הריאות אם אחטוף ‘אבק’ כי הדודה נטולת הבינה שלך רוצה שאלך לטייל במבוך?”

באג’ היה נבון מספיק לא לסתור אותה, ולא לנסות להגן על הדודה שלו. לפחות זה. שחר הייתה יכולה להמשיך להתווכח, כמובן, אבל היא הייתה ילידת אוקולו, ובאמת עבר זמן רב מדי מאז שהקריבה מתכת ללהבת התמיד. היא הייתה כופרת בכל נימי נפשה, אבל כמו שאמא שלה תמיד אמרה, “זה שהאל של אוקולו לא קיים לא אומר שמותר לנו להכעיס אותו”.

שחר פרפה את הסרבל שלה מחדש. היא עבדה עם הסרבל חצי מופשל בחדר המנועים, אבל למטה היא תצטרך להיראות מהוגנת. בעיקר אם היא רוצה שלא יעשו לה יותר מדי בעיות בכניסה למקדש. “לא בדל עור ולא קצה שׂיער”, אמר הפסוק שהתחרה על מקום “הפסוק המעצבן ביותר ששומרים אומרים למכונאיות” עם “בנקוש החלול, אל תיגע. בהיאטם הצליל, אל תירא”, שהיה מה ששומרים אמרו למכונאיות כשהם מעמידים פנים שהם מבינים את קרבי המערכת טוב יותר מהן, או: “מקץ מחצית הזמן ולאחר מכן מחצית נוספת, ייוותר רק המאמין שבליבו אין פחד”, שהיה תירוץ עבור השומרים להוציא מכונאית באמצע העבודה ולהחליף אותה באחרת אחרי פרק זמן שרירותי שנקבע על ידי מי-יודע-מי, מי-יודע-מתי. הייתה בדיחה מרושעת מאוד לגבי הדרך בה שומרים מתרבים ואיך הם מחליפים את מי שהם מתרבים איתה.

הדבר האחרון שנותר היה לעטות את הצעיף שלה. הצעיף של המכונאיות לא רק סינן את האבק שהיה במקדשים, אלא גם וידא שאף אד רעיל לא יגיע לדרכי האוויר שלהן או ייגע בעורן. הוא עדיין היה לבן ברובו. טקס ההסמכה כלל קבלת צעיף, עטייתו, שבועה למלא בנאמנות את דבר השומרים, וברגע שהטקס הרשמי הסתיים, זריקת הצעיף על האדמה ודריכה עליו, כי אף מכונאית ראויה לשמה לא אפשרה לצעיף שלה להישאר לבן לחלוטין רגע אחרי ההסמכה.

שמש כבר הייתה קשורה לרתמה, הפסים הכתומים שלה בולטים על רקע הרתמה האפורה. לבאג’ לא היה צעיף, כמובן. הוא לא היה מכונאית. הוא אמר שהיו לו מסנני שאיפה מ”צחנה”, ושחר לא התכוונה להתעקש שהוא ילבש שכבה נוספת. אם הוא רוצה לחטוף “אבק”, זו בעיה שלו. 

כשהם יצאו מחדר המנועים שחר שמעה את מזד נוזפת, “צאי מהמחבת, פרח! רק לאפונה מותר להיכנס למחבתות!” ולאחר רגע נענתה ב”מיאו!” זועף. שחר ידעה לזהות את פרח כי היא הייתה החתולה היפה מבין הארבעה, והיחידה שלא נכנסה לחדר המנועים כששחר עבדה שם.

מזד הסתובבה אל שחר ובאג’. “ואל תתפשרו על הזבל הזה שמוכרים לתיירים!” מזד נופפה אל באג’ בכף עץ, בבירור ממשיכה שיחה ששחר לא הייתה חלק ממנה. “אתה שומע, מטר?”

תמיד כששחר שמעה את הכינוי בו הדודה של באג’ קראה לו, היא חשה פיתוי לקרוא לו כך גם. אבל היא לא העזה. זה היה הגבול בין לעבוד עבורם לבין להיות חלק מהם, והיא לא התכוונה להיות חלק מספינה מעופפת עם ארבעה חתולים, מנוע דולף ואירונאוטית קפריזית.

סולם החבלים התנודד והסתחרר ברוח, ושחר נאחזה בו והביטה ישר קדימה. לא למעלה, אל הספינה שריחפה מעליה, מוחזקת בכוחות שהיא לא הייתה מסוגלת לראות או לחוש, ובטח שלא למטה, אל האדמה שנראתה רחוקה ובלתי מושגת. לא, שחר הביטה היישר קדימה, אל האופק, מתרכזת אך ורק במגע החבל בידיה ובגישוש אחרי השלב הבא בסולם.

הרוח פיזרה את שׂערה. כשהיא תגיע למקדש היא תצטרך לצנוף אותו בכיסוי הייעודי, ולהזיע את נשמתה מתחת למעיל עבה, מגפיים ומסנן חיצוני. באג’ מעליה נאנק כשהרוח טלטלה את הסולם, ושחר הייתה גאה בעצמה שהיא הצליחה להחניק את היללה המבועתת שעמדה לבקוע מגרונה.

עוד שלב. עוד רוח. עוד עקצוץ של החבל בכף ידה. לא להסתכל למטה. לא להסתכל למעלה.

כששחר הגיעה סוף-סוף לקרקע היא לא הצליחה להחניק את אנחת הרווחה. נדמה היה שהאדמה פחות יציבה מהרגיל, ושחר המתינה עד שהסחרחורת תחלוף.

היא פינתה את המקום לבאג’, שפניו הביעו את הרגש ההפוך משלה. היא תהתה אם הוא פשוט רגיל לרחף בשחקים ולכן חש שלא בנוח על האדמה. הוא ליטף את שמש שגרגרה ברתמה שלה, ופסיה נראו עדיין כתומים.

הם החלו לצעוד מבלי לדבר בכיוון קוצי הענק באופק שסימלו את הכניסה למקדש.

שחר העיפה מבט אל באג’ שפסע לידה. הוא הזכיר פעם שהיה במשמר ב”מחט”, אבל לא פירט מה בדיוק היה התפקיד שלו. הוא בוודאות לא היה אחד מהשומרים של המבנה הענק שדקר את הרקיע. לפחות, כך אמרו. שחר מעולם לא הייתה שם. בשבוע וחצי האחרון הוא לא הזכיר דבר שנשמע כמו פסוקי דת או איסורים חסרי היגיון. היא לא שאלה, וכעת מעט התחרטה על כך. היו חוקים שמנעו משומרים של מקדש אחד להיכנס למקדש אחר, והם היו עוד פחות הגיוניים מהחוקים שקבעו על איזה חלק של המערכת מכונאית יכולה לעבוד בלי הפרעה.

האם הפסים של שמש זהרו יותר? או שמא זו רק השקיעה? לא משנה, כשהם ייכנסו למקדש היא תשנה את צבעה בוודאות.

הקירות המחפים על הכניסה למקדש נבעו מהאדמה. כשהייתה קטנה, שחר אהבה להסתובב בכניסה, לחפש את הנקודה המדויקת בה האדמה הפכה לקיר אבנים שהלך וגבה עד שהפך לדלתות עץ. רק אחרי ששחר התבגרה היא הבינה שהדלתות לא היו חלק מהמבנה הקדום, אלא עוד דרך בה השומרים חצצו בינם לבין העולם החיצון.

הקוצים הזדקרו מעליהם, בוהקים בשחור נוצץ, עשויים מחומר שהדרך לייצרו אבדה בערפילי הזמן. הוא לא הגיע משום מכרה או מקדש שהם הכירו. הוא לא דהה או העלה חלודה, לא נסדק ולא גידל טחב.

באג’ בחן את הקוצים שהתנשאו מעליהם, “הכניסה במורסאן רק מעוטרת בסמלים העתיקים.”

איש לא ידע מאיפה הגיעו הסמלים שנצבעו בדיו שלא דהתה במורסאן, או מי הניח את פסלי האנשים המעונים בכניסה למקדש באוצ’ואה. היו שטענו כי מדובר ביצורים מעולמות אחרים. היו שאמרו שזה מסר מהעתיד. השומרים כמובן טענו כי מדובר במעשה ידי האל, כל מקדש והאל שלו. שחר נטתה לצד אלו שאמרו שמדובר במסר מהדורות שקדמו להם, ומשמעות הסמלים המדויקת נקברה בענני האבק של העבר. לא שזה משנה. כל הטענות היו זהות מבחינת היכולת של שחר להפריך או לאשש אותן.

באג’ ליטף את שמש שגרגרה במנשא שלה. הפסים שלה בהחלט זהרו מעט יותר. לפחות היא לא מקולקלת. שחר התקרבה לדלת. היה מקוש שנועד לתיירים, אבל שחר לא התכוונה להשתמש בו. היא העיפה מבט קצר בבאג’, שנשא את פניו כלפי מעלה, אל הקיר שהתנשא מעליהם, פיו מעט פעור, ובעטה בדלת.

באג’ סגר את פיו מייד והפנה את פניו אליה.

“מה?” שחר שאלה, והחוותה בכפה כלפי הדלת. “הם לא ישמעו אחרת.”

זה, כמובן, לא היה נכון כלל, אבל ההבעה שכל התיירים עשו כששחר בעטה בדלת הייתה שווה את הנזיפה שהמתינה לה כשהשומר האחראי יפתח אותה.

באג’ לא אכזב. פניו נעו מאימה לבעתה, ושחר דמיינה את עורו הופך לירקרק מעט מתחת למעטה השחום. היא התאפקה לא לחייך.

מהצד השני של הדלת עמד שומר עטוף בגלימת פלסטיקעד כחולה, פניו מוסתרים מאחורי מגן פנים מלא. מגפיים שחורים כיסו את שוקיו עד מעל לברכיים. הסיבה היחידה בגללה שחר הייתה משוכנעת למדי שזו לא יהב הייתה שהוא נראה לה גבוה מכדי להיות יהב.

“מכונאית.” השומר הרכין את ראשו במידה המינימלית האפשרית. “לא קראנו לסיוע.” ברגע ששמעה את קולו, שחר זיהתה אותו. זה היה דוראן. היו לו שלושה ילדים וכלב עם שלוש רגליים, והוא ובת הזוג שלו תמיד צחקו שהם החליטו על מספר הילדים לפי מספר הרגליים של הכלב. בת הזוג שלו תמיד הזמינה את שחר לתה כשהגיעה לתקן את המערכת הפנאומטית הביתית שלהם, ושחר תמיד סירבה כי היא המתיקה אותו יותר מדי.

“הגעתי בשם אורחים.” שחר החוותה אל באג’. “נוסע מרחוק מבקש את עזרת המקדש.”

דוראן הביט אל באג’, אל שמש שהפסיקה לגרגר, וחזרה אל שחר. “את דוברת בשם הזר?”

“הזר דובר בשם עצמו,” אמר באג’, ושחר בחנה את עמידתו של דוראן. הרתיעה הקלה בכתפיים. כיווץ האגרופים. הוא לא רצה שהיא תגיע לשם. הוא לא רצה את באג’ שם. היא תצטרך לשאול את יהב מה קרה.

“ומה ברצון הזר?” כל מילה הייתה עמוסה בדעתו של השומר על השניים שבדלת המקדש.

על פי המסורת על באג’ היה עכשיו לחלוק כבוד לאל של אוקולו, לפאר ולהלל את המקדש המופלא שמול עיניו, אפילו שהוא טרם פסע פנימה, ולהתחנן שהשומר יסכים לתת לו מעט מהחומרים המקודשים בתמורה לסכום שערורייתי.

“זו שחר?” הקולה יהב נשמע מאחורי גבו של דוראן, והוא הסתובב. “כן, זו שחר,” הוא אמר ותבוסה בקולו.

שחר התאפקה כל כך לא לחייך עד שלסתה כאבה.

השומר פינה את המעבר, ומולה צצה יהב, האדם היחיד שהגלימה התאימה לו, הפלסטיקעד עוטף את גופה בזרימה אחידה, עיניה קורנות מאחורי מגן הפנים שהשתקפות אורות המסדרון נצנצה בו, המגפיים השחורים עוטפים את שוקיה בדייקנות מושלמת.

“היי,” אמרה יהב.

“היי,” ענתה שחר.

“לא ביקשנו ממנה לבוא,” השומר מאחורי יהב סינן מבין שיניים חשוקות.

“אני ביקשתי מהמכונאית הבכירה להוליך אותי לכאן,” אמר באג’, “בתקווה שהאל הנדיב של אוקולו יואיל לחלוק עימי מעט מאוצרותיו שמתחת לאדמה.”

“יפה לך השׂיער ככה,” אמרה יהב.

“האל של אוקולו אכן ידוע בנדיבותו, אולם גם בהגינותו,” אמר דוראן. “הוא חולק את סודותיו עם מי שחולק עימו את נשמתו.”

באג’ פתח את תיק הצד שלו. “ים מוויניץ.” הוא שלף כדור כחול שבתוכו השתברו גלים. כשהוא סובב את הכדור, הגלים גילו תמנון ענק שבזרועותיו לכודה בועה זהובה שנראתה כמעט כמו צוללות המעמקים.

שחר התאפקה לא לבהות בפסל. היא ידעה שלאירונאוטים היו פסלים מוויניץ. היא שמעה את מזד נוזפת בחתולים יותר מפעם אחת לא לשבור אותם. היא פשוט בילתה את כל זמנה בחדר המנועים, מבריגה, מפרקת, משמנת ומתקנת, ולא היה לה זמן לתור את הספינה.

דוראן החווה בראשו. “האל יבחן את הצעתכם.”

באג’ החווה קידה, תפס בזרועה של שחר, ומשך אותה לקידה איתו. שמש נהמה ברתמה כשבאג’ נע. כשהתרוממו, שחר הוציאה מכיסה את הבורג שבאג’ והיא שלפו ביחד. “מנחה לאל,” אמרה, “שנקטפה בייסורים.”

היה ניצוץ בעיניה של יהב. לפחות, שחר קיוותה שהיה ניצוץ בעיניה של יהב כשהיא אמרה, “אלווה אותך לחדר המנחה.”

“שחר, אנחנו ממהרים.” הפעם היה תורו של באג’ לסנן.

“אין להחיש את עבודת המאמינים.” יהב החוותה אל המסדרון מאחוריה.

דוראן ובאג’ החליפו מבטים ששחר התעלמה מהם, ורק לבשה את המעיל הענק שהמתין למבקרים בכניסה, עטתה את הכפפות שהיו בכיסה, צנפה את שׂערה במצנפת הייעודית, כרכה את הצעיף על פניה, וידאה שדבר לא חשוף לאוויר, חלפה על פניהם ועקבה אחרי יהב לתוככי המבוך.

בפעם הראשונה שנכנסה לתוך המבוך אבא שלה לקח אותה. הוא היה שומר בעבר, לפני שאמהּ הרתה, והכיר את המבוך בעל פה. שחר תמיד קיוותה שיום אחד היא תוכל לנווט שם כמו כל השומרים, אבל כבר ידעה שזה לא יצליח. מהמעט שהיא שמעה מיהב, ומכל מה שאביה סיפר לה, הניווט התבסס על שעות של חיפוש בחושך, מישוש קירות, נקישות הסוליות על האדמה, ותחושה שאביה סיכם בתור “אני פשוט יודע איפה אני, כמו שאת יודעת איזה חלק צריך להיכנס לאיפה”. שחר לא טרחה להסביר לאביה שהיא ידעה איך המערכת עובדת כי היא למדה אותה. אפשר היה להיות מכונאית גם בלי תחושת בטן טובה, אבל כדי להיות שומרת היא הייתה צריכה להקדיש את כל חייה לכך.

שמש זהרה בגוון אדום שהלך והתחזק ככל שהתקרבו, הבוהק ניתז מהקירות החשוכים. יהב פנתה פעמיים ימינה, ואז פעם נוספת שמאלה, חלפה על פני שלוש דלתות סגורות, ולבסוף ההמהום החמים בישר אפילו לשחר שהן הגיעו למזבח. מאחוריה באג’ מלמל משהו לשומר, ודוראן ענה לו, צחוק בקולו.

המבואה למזבח של אוקולו עוטרה בסמלים שהזכירו את הפסלים המעוותים של אוצ’ואה. אי־אפשר היה להיכנס פנימה, כמובן. מי שלא נצלה בחום, היה יוצא כווי ומשתנק. בכל שנה היה לפחות מאמין אחד אדוק מדי שהיה מנסה, ובכל שנה השומרים שהיו במשמרת באותו זמן היו מגיעים לעיר ושותים עד שהמראות נמחו מהם. כך שחר פגשה את יהב בפעם הראשונה, כשיהב חיפשה דרך לשכוח, ושחר חיפשה... משהו. עד היום היא לא הייתה בטוחה מה היא חיפשה באותו לילה, רק ידעה שהיא מצאה אותו.

השומרים שבכניסה נדו בראשם ליהב, שאותתה לשחר. שחר שלפה את הבורג העקשן מכיסה, 

והושיטה ליהב. יהב קיערה את כפותיה, ושחר הניחה את הבורג בתוכן. באג’ ודוראן הפסיקו לדבר. רק שמש גרגרה במנשא שלה, פרוותה מאירה בגוון אזהרה.

“מנחה לאל,” אמרה יהב ופנתה אל השומרים בכניסה לחדר המזבח.

השומר הימני הוציא מהמחבוא בקיר את הגליל הכסוף. הוא נראה כמו כל הגלילים ששחר הכירה, רק שבניגוד לגלילי הדואר, הוא לא נועד להחזיק מעמד. השומר השמאלי פתח את הגליל, ויהב הטילה את הבורג של שחר, ממלמלת את הברכה בשקט. “פיסה של עבודת אמת, פיסה של נפש, חון אותנו.”

זו הייתה הגרסה המודרנית של הברכה, ודוראן מאחוריהם המהם משהו שהביע בבירור את חוסר שביעות רצונו מהשינוי. אבל יהב ידעה ששחר התנגדה להמשך שדיבר על עילוי נשמות הוריה. “הם עדיין בחיים”, היא הסבירה ליהב פעם, והיא לא התכוונה לבקש מהאל של אוקולו לשמור עליהם לפני שיהיו חייבים להחזיר את נשמותיהם. למעשה, שחר לא התכוונה לבקש מהאל של אוקולו לשמור עליהם גם אחרי שיעזבו אותה, אבל זה היה נושא לשיחה אחרת, מאוחרת יותר.

השומר הימני הניח את הגליל בשקערורית בקיר, סגר אותה, וה”ווש” המוכר שאב אותו. שחר תמיד ניסתה לשמוע את הגליל נוחת בברֵכת התמיד, את ה”פלופ” של הפגיעה, שאביה סיפר שמזהים אותו אחרי שעומדים במשמרת מספיק זמן, אבל מעולם לא הצליחה לזהות את רגע הפגיעה. רק על פי ההקלה במתח בתנוחתה של יהב היא הבינה שהברָכה שלה נקלטה בברֵכת התמיד, וכעת הם יוכלו להמשיך בבטחה לתוך המבוך.

באג’ הביט סביבו. “איפה חדר הטהרה?”

“אין צורך בטהרה,” אמרה יהב, “באתם רק לבקש דלק.”

“במורסאן צריך להיטהר לפני כל כניסה,” מלמל באג’.

“אני מסכים לחלוטין,” אמר דוראן וטפח על זרועו של באג’. “זה מה שאני תמיד אומר, שלא נצמדים כאן מספיק למסורת.”