הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה

משמעותו של המונח "היסטוריה" ביוונית היא תיעוד או חקירה. לאחר שההיסטוריון היווני הרודוטוס קרא כך לספר שכתב על מלחמות יוון ופרס, התקבלה המשמעות של מונח זה לצורך תיאור של אירועים, תהליכים ותקופות, אשר מבוססים על מחקר של מקורות קדומים. כך נוצרה ההבחנה בין היסטוריה (HISTORY) לבין סיפור (STORY), שגם הוא מתאר אירועים, תהליכים ותקופות, אבל לא בהכרח כאלה שמבוססים על חקירה ועל תיעוד.

המחקר ההיסטורי עוסק בחקר העבר על בסיס תעודות כתובות. הנתונים שאוסף ההיסטוריון הם בראש וראשונה נתונים כתובים, כמו יומנים, מכתבים ותעודות, אך הם כוללים גם מקורות אחרים כמו מקורות שבעל פה (כולל ראיונות ותיעוד מוקלט או מצולם), וכן תיעוד ממקורות שאינם כתובים כמו מפות ותיעוד תמונתי או קולנועי, וניתוח המשמעות ההיסטורית שעולה מהם. היסטוריונים של העת העתיקה מתבססים בשחזורים ההיסטוריים שלהם גם על ממצאים ארכאולוגיים ומנסים לדלות מהם את המשמעות ההיסטורית. לכל זה נוספים, כחלק מהותי מהמחקר ההיסטורי, גם התיאורים של היסטוריונים קדומים ששחזרו ותיארו תקופות ואירועים שונים.

רוב ההיסטוריונים עוסקים בשחזור ובניתוח של רצף של מאורעות מתועדים שיש להם הקשר משותף, לרוב על ציר זמן נתון, שכן הם צריכים להבין את השפות השונות, לדעת לקרוא את המקורות שעליהם הם מתבססים, והם צריכים להכיר את המקומות הגיאוגרפיים השונים ואת רצף האירועים שסובבים את התקופה שבה הם עוסקים. לכן, למרבית ההיסטוריונים יש התמחות בתקופה מסוימת ובאזור גיאוגרפי מוגדר. ברור מכאן מדוע המחקר ההיסטורי עוסק בתרבויות שבהן היו מערכות של כתב והן השאירו ממצאים כתובים, שבהם יכול ההיסטוריון לעסוק. זהו ההבדל הבסיסי בין המחקר ההיסטורי לבין המחקר הפרהיסטורי, שעוסק בתקופות שלפני המצאת הכתב. מובן שהגדרה זו כוללנית מאוד, שכן המחקר ההיסטורי פיתח כלים מגוונים שאינם מבוססים על טקסטים כתובים גם כדי לחקור חברות שבהן אין כתב, גם כדי לחקור תקופות שמהן או עליהן אין מקורות כתובים, וגם כדי לחקור תקופות קדומות בכלים היסטוריים.

בכל מחקר היסטורי הבסיס הוא העיסוק במקורות של המחקר וההבחנה בין המקורות לבין הפרשנות שלהם. היסטוריונים מבחינים בין מקורות ראשוניים, שהם מקורות מזמן התרחשותם של האירועים, ובין מקורות משניים, שהם מקורות שמתייחסים או מתארים את האירועים הקדומים מכלי שני, ובדרך כלל בהתבססות על מקורות ראשוניים.

מובן שארגון המקורות, זמנם, היחס ביניהם, הסדר שלהם, מידת המהימנות שלהם וכו', הוא השלב הראשון בכל מחקר היסטורי, והביקורת הראשונה שיש להפנות כלפי עבודת ההיסטוריון נוגעת לשאלות הללו: האם ההיסטוריון מצא את כל המקורות? האם הוא ערך אותם בסדר הנכון? האם הוא מיצה את המידע מכל המקורות שעמדו לרשותו? האם הוא עימת בין מקורות בעייתיים ופתר בעיות וסתירות שיש ביניהם? האם כל המקורות מהימנים באותה מידה? האם ניתן להתבסס על כולם באותה רמה? רק אחר כך, בשלב השני, יבוא השחזור והתיאור של רצף האירועים והסדר ההיסטורי שלהם, שאמור להיות שחזור אובייקטיבי, כזה שמבוסס על פרשנות המקורות, ובשלב השלישי יבואו הפרשנות, ההסבר והמחשבה והמחקר של הסיבתיות: למה הדברים קרו כפי שקרו? מה הוביל את מהלך האירועים? מי הגורמים שהשפיעו עליהם? מה המשמעות של הדברים ואיך הם השפיעו בהמשך?

כאן תבוא תמיד הסכנה של אנכרוניזם, שהפכה בשנים האחרונות קשה ובולטת יותר מבעבר, עם הנטייה לשפוט בכלים של היום את האירועים ואת האנשים שפעלו בעבר, פעמים רבות מתוך נקודות מבט פמיניסטיות, קולוניאליסטיות ופוסט־קולוניאליסטיות; במקרים רבים מבלי להבין או מתוך התעלמות מכוונת מהמציאות הקדומה ומעולם הערכים של הימים הרחוקים ההם, ובחלק מהמקרים גם לא כל כך רחוקים בכלל. בנושאים מהותיים כמו מקומן של הנשים, מקומה של העבדות, הערך של חיי האדם, מקומם של בעלי החיים, היחס לאוכלוסייה המקומית באזורים שנכבשו על ידי מעצמות, ניצול משאבי הטבע ועוד - הנטייה השיפוטית גדלה. יש לכל זה משמעות רבה גם בהקשר לחקר המקרא וחקר ההיסטוריה המקראית: האם נשפוט את יחסו של המקרא לנשים, לתופעת העבדות, להומוסקסואליות או להקרבת בעלי חיים ועוד על רקע עמדות שמקובלות על חלקים גדולים בעולם המערבי היום, או שנשכיל להבין ולנתח את העמדות של מחברי הטקסטים המקראיים על רקע התרבות והמציאות של המזרח הקדום?

מבחינתי, חשוב להדגיש את ההבדל בין העובדות לבין ההיסטוריה, שהיא תמיד הסיפור שמספר ההיסטוריון והגרסה שלו לאירועים. בהקשר זה חשוב תמיד לדעת את מקורותיו של ההיסטוריון (האם אלה הם מקורות ראשוניים או משניים?) את מטרת הכתיבה שלו ואת קהל היעד שאליו הוא ייעד את התיאור ההיסטורי שלו. יוספוס פלאוויוס היה עד ראייה לאירועי המרד הגדול אבל הוא כתב את גרסתו ואת תיאוריו כאשר היה בן חסות רומי וייעד את תיאוריו לקהל ברומא. בזכותו אנחנו יודעים הרבה על המרד הזה, אך האם התמונה שהוא מתאר בהכרח מדויקת? מנגד, אין לנו יוספוס לתיאור של מרד בר כוכבא ולכן האירוע הזה נותר בלתי ידוע כמעט לגמרי. בהמשך לכך, ברור לכולנו שהיסטוריון יהודי חילוני לא יתאר את ההיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל כמו היסטוריון יהודי חרדי, והתיאורים של היסטוריון פלסטיני יהיו שונים בדגשים, בפרשנות ואולי גם בעובדות שהוא יבחר להדגיש ולבסס את התיאור ההיסטורי שלו.

גם בנושא שלנו, בשלב הראשון אנסה לברר מה היו מקורותיהם של מחברי ההיסטוריה המקראית? על מה הם ביססו את התיאורים שלהם ועד כמה המקורות שלהם מדויקים ומאפשרים לנו לשחזר על בסיס התיאורים הללו מציאות היסטורית מהימנה, גם כשמדובר על העבר הרחוק מאוד, מאות שנים לפני זמן חיבורם של הטקסטים הללו. בשלב השני אבקש לברר את מטרת הכתיבה של המחברים המקראיים ואת קהל היעד שאליו הם ייעדו את התיאורים ההיסטוריים הללו. הם הרי חיברו את הדברים לקהל מוגדר של אנשים, שכפי שנגדיר בהמשך, היו, כמותם, בני העילית הירושלמית. גם קהל הקוראים שלהם ידע את ההיסטוריה שהם ידעו, והמחברים של התיאורים המקראיים לא יכלו לשנות את המציאות ההיסטורית שהיתה ידועה לבני דורם, לטוב ולרע. הם יכלו להדגיש דברים, להתעלם מדברים, להסביר דברים, אבל לא לשנות את ההיסטוריה הידועה, בלי קשר לשאלה אם זו היסטוריה מדויקת שאכן מבטאת את מה שהיה.

על רקע זה חשוב גם להכיר את המונח "היסטוריוגרפיה", שאותו אזכיר פעמים רבות בהמשך. מונח זה מורכב משתי מילים יווניות, שמשמעותן היא כתיבת ההיסטוריה, והכוונה היא למחקר הדרך שבה מתארים ההיסטוריונים את ההיסטוריה: אילו מקורות הם בוחרים או מעדיפים ואילו מקורות הם מחליטים לשים בצד, להתעלם מהם או להתייחס אליהם בעדיפות נמוכה. בהמשך אטען שהמחברים המקראיים של התיאורים המקראיים היו היסטוריוגרפים, ועיקר העניין שלי הוא בבחינת מה שהם בחרו לתאר ומה שהם הדגישו בתיאורים שלהם, לצד מה שהם בחרו להשמיט או להדגיש פחות.

ההיסטוריוגרפיה המקראית תעמוד במרכזו של הדיון שנפתח בהמשך הדרך, ולכן אבקש להמשיך מכאן לבחינת ייחודה של ההיסטוריוגרפיה המקראית ולהסבר על המתודות המקובלות למחקרה.

במחקר ההיסטורי נוהגים להתחיל את ההיסטוריה במובנה הקלאסי בתקופה ההלניסטית, עת פעלו ההיסטוריונים הראשונים שתיארו את ההיסטוריה של ימיהם. החוג להיסטוריה כללית במרבית האוניברסיטאות בעולם מתחיל את המחקר וההוראה בתקופות הקלאסיות. על רקע זה ברור מדוע ההיסטוריה של תקופת המקרא איננה שייכת לדיסציפלינות ההיסטוריות, וברוב העולם היא נחקרת או בפקולטות לתיאולוגיה או במכוני מחקר לתולדות הארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, וזאת בהתאם לדגש של החוקרים על המקור העיקרי שבו הם עוסקים.

אסביר: ההיסטוריה המקראית או ההיסטוריוגרפיה המקראית איננה דיסציפלינה היסטורית רגילה. היא מבוססת בראש ובראשונה על הספרות המקראית - בעיקר על הספרות ההיסטוריוגרפית אך גם על ספרות הנבואה, השירה והקינות. כל אלה אינם מקורות היסטוריים, הם לא נכתבו כמקור היסטורי ולא כוונו לתאר את המציאות ההיסטורית כפי שהיא. התיאורים הללו לא נועדו לשקף מציאות היסטורית אלא להשתמש בהיסטוריה כפי שהיתה ידועה בדורות שבהם היא נכתבה כדי להעביר מסרים רעיוניים, דתיים ופוליטיים של קבוצות מוגדרות, בזמנים מוגדרים ומתוך אידיאולוגיות מוגדרות. המחברים של התיאורים המקראיים מעולם לא התיימרו לשקף מציאות היסטורית. הם לא ניסו להיות היסטוריונים. גם הקוראים שלהם לא חשבו שהם קוראים היסטוריה "נקייה". כפי שכבר הוסבר לעיל, זוהי, למעשה, פרשנות של ההיסטוריה הידועה לכותבים ולקהל היעד שלהם, שנכתבה כדי להעביר מסרים בהווה של זמן הכתיבה לקהל הקוראים שעמד לנגד עיניהם של המחברים, וזאת במטרה להסביר להם מדוע הדברים קרו, איך הם יכולים ללמוד מההיסטוריה, ובעיקר - איך הם צריכים להתנהג היום.

התיאורים הללו לא נכתבו עבורנו, או עבור כל קהל אחר רחוק בזמן או במקום מהמחברים, ושלא היה נוכח מול עיניהם של המחברים, לא ידע את מה שהמחברים ידעו, ועל רקע זה לא הבין את מה שאותו קהל יעד באותו זמן של כתיבת הדברים הבין כמובן מאליו. קוראים במועד מאוחר יותר מזמן חיבורם של הדברים, שלא הכירו את המציאות ההיסטורית כפי שהכירו המחברים והקוראים בפרק הזמן המקורי שבו נכתבו הדברים, כבר התרחקו מהדרך שבה הדברים היו אמורים להיות מובנים לאותו קהל יעד. ולמרות זאת, זהו המקור היחיד שמתאר את תולדות עם ישראל מאז בריאת העולם ועד לחורבן הבית הראשון, ימי שיבת ציון וחלקים מראשית ימי הבית השני.

מה הם מאפייני הטקסט המקראי ומה הן הבעיות שיש איתו כמקור היסטורי? אחזור על נקודת המוצא שלי: הסיפור המקראי על תולדותיה של ממלכת יהודה, כפי שסופר בספרי שמואל ומלכים, מתאר את נקודת המבט של העילית הירושלמית: את מה שזו ידעה, את מה שרצתה לספר ואת מה ששירת את האינטרסים הפוליטיים, הדתיים וגם הכלכליים שלה. מקורות בכתב ובעל פה, חלקם קדומים מאוד, כאלה שמשקפים את העבר שלפני הקמת המלוכה, וחלקם כאלה שנוצרו תוך כדי מאות שנות קיומן של ממלכות ישראל ויהודה, הגיעו לסופרים הירושלמים בתהליכים שחלקם נסתרים מהעין. חלק מהמקורות הללו הגיע, ככל הנראה, בצורתם המקורית כסיפורים בעל פה או על גבי מגילות כתובות - כשירות עתיקות, כתפילות עתיקות שהיתה להן חשיבות רבה, כנבואות שנרשמו מפיהם של נביאים שונים שהיו ידועים בממלכות ישראל ויהודה (או שיוחסו לנביאים אלה) וכסיפורים מגובשים (חלקם סיפורים שסבבו את קורותיהם של הנביאים, חלקם סיפורים על מלחמות או על אירועים ניסיים, על קרבות מכריעים או על אירועים אחרים בקורות העם והארץ). חלק מהמקורות הללו הגיעו ליהודה לאחר שגובשו ונערכו, כמו למשל ספר המושיעים, שכלל סיפורי גבורה קדומים של מושיעים שפעלו בשטחיה של ממלכת הצפון - ממלכת ישראל - עוד לפני הקמתה, ושעיבוד שלו היווה את הבסיס לספר שופטים.

חוקרים רבים מסכימים על כך שכל המקורות הללו גובשו לראשונה לכדי יצירה היסטוריוגרפית מקיפה בשלהי ימי הבית הראשון, ככל הנראה בימיו של יאשיהו מלך יהודה ולאחר הרפורמה הפולחנית שנערכה ביהודה בפרק הזמן הזה (622 לפנה"ס). יצירה זו שירתה את האינטרסים הפוליטיים, הפולחניים והכלכליים של האליטה הירושלמית, ואת הרעיונות הדתיים שרווחו באותו פרק זמן בבירת הממלכה. היא כללה את המקורות שהיו בספריית המקדש בירושלים באותו פרק זמן, חלקם, כאמור, מקורות שהגיעו מממלכת ישראל הצפונית לאחר שזו חרבה כמאה שנה קודם לכן, וחלקם מקורות שנכתבו בממלכת יהודה הקטנה. שולבו בה מקורות ספרותיים שונים ומגוונים וכן רשימות מנהל שונות, שכללו גם את רשימת המלכים ביהודה, את שנות מלכותם ואת שם אִמם. זה היה גם השלד הכרונולוגי של החיבור כולו, והדרך שבה חושב זמנם של אירועים שונים וחושבו גם הסינכרוניזמים עם המלכים שמלכו בישראל. אפשר שאם יצירה זו היתה נכתבת מאה או מאתיים שנה מוקדם יותר, היא היתה נכתבת ונערכת בצורה שונה, לא רק מבחינת המקורות ששולבו בה, אלא גם מבחינת הדרך שבה עוצבה ההיסטוריה והועברו הרעיונות העיקריים שבעבורם נכתב התיאור.

המסקנה היא שהתיאור ההיסטורי הזה, שמשוקע ברובד הקדום שהניח את התשתית לספרים יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, יועד לבני הדור שבעבורו הוא חובר. עם זאת, מרבית החוקרים מניחים שהרובד הקדום הזה כלל רק חלק מצומצם מהטקסט של ספרים אלה, שמוכר לנו כיום, ושרוב הטקסט של הספרים הללו נכתב בשלבים שונים של תוספות ועריכות מאוחר יותר לשלהי ימי הבית הראשון, במהלך ימי שיבת ציון ואף בתקופה ההלניסטית הקדומה.

התיאור ההיסטורי הזה נועד להעביר את המסר האידיאולוגי לבני אותו דור, ובעיקר לאליטה הירושלמית של אותו פרק זמן. היה זה טקסט שנכתב על ידי אותה אליטה בעבור אותה אליטה ירושלמית, על בסיס המקורות ועל בסיס ההיסטוריה שהיתה ידועה לאותה אליטה באותו פרק זמן. ההיסטוריוגרפים שחיברו את היצירה ההיסטוריוגרפית הקדומה הזאת, היצירה הראשונה והקדומה ביותר שנכתבה ביהודה כיצירה מקיפה וכוללת, והחיבור הקדום ביותר שנמצא במקרא כפי שהוא קיים היום בידינו, שיקפו בו את השקפת עולמם לא כדי לספר את ההיסטוריה של יהודה (או של ישראל ויהודה) אלא כדי להסביר את ההשתלשלות ההיסטורית ואת המצב והסיבה לכך שיהודה וירושלים נמצאות במקום שבו הן נמצאות באותו פרק זמן. זהו טקסט היסטוריוגרפי שנועד להסביר את ההיסטוריה, ולא ספרות היסטורית שנועדה לספר את מה שהיה. כך צריך לקרוא אותו וכך צריך להבין אותו.

מתי נכתב התיאור ההיסטוריוגרפי המקראי? מה היו מקורותיו? מה הם הרעיונות המנחים בכתיבה של ההיסטוריוגרפיה המקראית? בזה נעסוק בפרקים הבאים.