הספירלה

פרק 1 כלוא בתוך עצמך

אי אפשר לצאת מהכלא אם אתה לא מודע לכך שאתה שם

בחרתי לקרוא לפרק הזה "כלוא בתוך עצמך" משום שלכל אחד מאיתנו יש בית כלא פרטי משלו, והאמת היא שלא ניתן לצאת ממנו אם אנחנו לא מודעים לעובדה שאנחנו כלואים בו.

הספר הזה נועד לעזור לכם לעשות חיבור לאהבה עצמית וליכולת בחירה בטוב, ובפרק הזה חשוב לי ליצור הבנה מהו אותו בית כלא פנימי שבתוכנו ואיך ניתן להשתחרר ממנו ולצאת לחופשי.

מהו חופש? הגדרת חופש היא אישית מאוד ומשתנה מאדם לאדם.

בהיותנו אנשים חופשיים החיים בתרבות מודרנית, מהו החופש הפנימי שלך? ומכאן, מה המשמעות להיות כלוא בתוך עצמך, ואיך זה בכלל מרגיש?

להיות כלואים בתוך עצמנו, משמע שמבלי שימת לב, יצרנו מסביבנו גדר בלתי נראית, שחוסמת אותנו מלהיות במלואנו, לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו בכל הרבדים.

הגדרה זו היא אומנם בלתי נראית אך היא מאוד נוכחת ומשפיעה על חיינו. לצערי, לרוב, אנחנו נעשים מודעים לה ומרגישים בה רק כשכבר ממש קשה, בדרך כלל בממד הפיזי, כאשר מחלה או אירוע חיצוני קורה בחיינו. רק אז, בעקבותיו, בלית ברירה, אנחנו עוצרים.

באמצעות האירועים האלו אנחנו יכולים לזהות האם אנחנו באמת חופשיים או לא. את האנרגיה הפיזית אנחנו מרגישים באופן ברור ומוחשי לעומת האנרגיה הרגשית והרוחית, אותה בדרך כלל אנחנו מרגישים פחות.

האנרגיה היא אותה אנרגיה בכל הרבדים שלנו. יש אנרגיה אחת. אלא שרובנו מרגישים אותה ברובד הפיזי, רק כשזה מגיע לכדי מיחושים פיזיים ומחלות, אז אנחנו מרגישים חנוקים, כאילו אין לנו יכולת לנשום, אנחנו לא נושמים בקלות, והתחושה, אף על פי שזו תחושה מוטעית ולא אמיתית, היא שאנחנו באמת כלואים.

כשאנחנו כלואים בתוך עצמנו אנחנו עלולים להרגיש תחושה של חנק, היעדר שמחת חיים, תחושה של סתמיות וחוסר משמעות, תחושה של חוסר כיוון ומטרה בחיים, תחושה של תקיעות שלא מאפשרת לנו לפעול גם כשאנחנו כן יודעים מה אנחנו רוצים.

כשאנחנו כלואים בתוך עצמנו אנחנו מתנהלים מכוח האינרציה, בחוסר התלהבות, חיים רק כי צריך לחיות, מתפקדים. אנחנו לא מודעים למצב שבו אנחנו נמצאים. לעיתים ייתכן מצב שבו אנחנו יודעים שאנחנו רוצים לשנות סיטואציה שלא מיטיבה איתנו, שלא רצויה לנו, ואנחנו לא יודעים איך. אנחנו לא עושים שום דבר כדי לצאת מזה. מצב כזה יכול להוביל לאובדן תחושה, גם ברמה הפיזית וגם ברמה הרגשית. בשונה מתחושה של חנק, עומס, חשיבה לא בהירה או לחץ, יכולה להופיע תחושת ערפול, כמו סוג של מוות, חיים אבל לא באמת חיים וזה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני תחושות ותופעות, בין השאר בעייפות מאוד גדולה.

כשאנחנו כלואים בתוך עצמנו התחושה היא כאילו אנחנו סגורים בתוך מקום מגודר. הגדר הזאת לא נוצרה על-ידי משהו או מישהו חיצוני לנו, אלא אנחנו הם אלה שהצבנו אותה לעצמנו בעצמנו, באופן לא מודע, לעתים כבר בגיל צעיר. הגדר הזו היא כמו תקרת זכוכית שחוסמת אותנו, והיא נוצרה מהדעות הקדומות ומהאמונות שלנו, מהאמירות ומהפחדים שהוטבעו בנו - וכל אלה לא מאפשרים לנו להתקדם הלאה. היא יוצרת בנו תחושה כאילו אנחנו לא יכולים לזוז, מעין גזירת גורל שאנחנו לא יכולים לה - וזו לא האמת.

כשאנחנו כלואים בתוך עצמנו, אנחנו מרגישים "נמוך", אנחנו לא באמת חיים. אנחנו עושים את מה שצריך, אנחנו מתפקדים, נושמים, מתנהלים אבל אין התלהבות ממה שקורה בחיים שלנו, או כפי שנאמר: זה שאתה נושם זה לא אומר שאתה חי.

אנחנו מתנהלים מתוך חוסר שמחה, עצב או סתמיות, תחושה של "ככה זה החיים ואין לי הרבה מה לעשות עם זה" - תחושה של כניעה וקבלת המצב הקיים כאילו אין יכולת לשנות.

כשאנחנו כלואים בתוך עצמנו, זה יכול לבוא לידי ביטוי ברמה הפיזית בכמה אופנים, כמחלה או כתחושה של חוסר חיות, כאילו אנחנו קמלים ונבולים - העור נהיה אפור, חיוור וחסר צבע, העיניים כבויות ולא זורחות ובאופן כללי המראה הוא חסר חיים.

במשך 12 שנים עבדתי כעובדת סוציאלית. אהבתי את המקצוע ואת אופי העבודה, ואף הייתי בוחרת בו שוב, אך בשלב מסוים הרגשתי שמיציתי, והתעורר בי רצון לעשות דברים אחרים ולהתפתח במחוזות חדשים. אך למרות הרצון העז לעשות שינוי הייתה לי תחושה שאין שום דבר אחר שאני יודעת לעשות. שאני לא יכולה לוותר על השכר שקיבלתי, אפילו שהיה נמוך. הייתי כבולה בתחושה שאני לא באמת יכולה לעזוב, שאין לי ברירה אחרת ואני לא יכולה לצאת משם.

זו הייתה תחושה איומה, מצד אחד הייתי מודעת לכך שאני רוצה לזוז ומצד שני הרגשתי שאני לא יכולה - וזו כמובן הייתה תחושה שקרית שנבעה מהכלא הלא מודע שהייתי שבויה בו בזמנו.

בדיעבד התברר לי, לאחר עבודת מודעות והסכמה ללכת באומץ עם החלומות שלי, שברגע שעושים צעד אחד, מיד דברים רבים משתנים ולטובה. אני רואה היום הרבה מטפלים (ולא רק) שעדיין נמצאים במצב שבו הייתי, כלואים בחשיבה של "לְמה אני ראוי?", "מה אני מסוגלת לעשות?", "כמה כסף אני יכולה להרוויח?", באמונה שלא ראוי לעשות כסף ממצוקה של אנשים ולכן הם מסתפקים בשכר נמוך, מתנהלים מתוך תחושת "לא נעים" בכל מה שקשור לכסף במקום להתמודד עם התפיסות הפרטיות שלהם בנוגע אליו.

הם בחרו במקצוע קסום עם שליחות אבל הם סגורים באמונה הזו שמטפלים לא מרוויחים, עובדים לשם שמיים ומצילים את העולם. זו אכן עבודת קודש, אבל אין סיבה לא להרוויח וזה פער תפיסתי ואמונתי שהם צריכים לעבור. זה אחד מבתי הכלא הגדולים שיש לאנשים - האמונה לְמה הם ראויים ולְמה לא.

סיסמוגרף הרגש

סיסמוגרף הרגש מראה לנו איפה אנחנו נמצאים מבחינה רגשית על סקלת הרגשות. האם אנחנו ברגשות נמוכים או ברגשות גבוהים. כשאנחנו נעשים מודעים לסיסמוגרף הרגש, אנחנו יכולים על בסיס יום-יומי, בכל רגע נתון, לדעת מה מצבנו. רגשות נמוכים הם רגשות בתדר נמוך, כגון: פחד, חרדה, לחץ, ייאוש, כעס, קנאה, אכזבה, עצב שנאה ותסכול. רגשות שעולים בנו כאשר אנחנו ביקורתיים, עצבניים או שיפוטיים, רגשות שגורמים לנו להרגיש רע מאוד.

כשאנחנו פועלים מתוך רגשות נמוכים - ככה החיים נראים, חיים בתדר נמוך שלא מקדם אותנו ולא מאפשר לנו לצמוח ולגדול. עד הנקודה שבה אנחנו מודעים להיותנו כלואים בתוך עצמנו.

רגשות גבוהים הם רגשות בתדר גבוה, כגון: אהבה, שמחה, אושר והנאה. רגשות שמתעוררים בנו בעקבות צחוק, נתינה והכרת תודה. רגשות גבוהים נמצאים בתוך כל אחד מאיתנו, מאז ומעולם ולתמיד, וכל אחד יכול להגיע אליהם, בפשטות, לא צריך לעשות שום דבר מיוחד כדי להרגיש אותם.

איך נוכל לדעת היכן אנחנו על הסקאלה?

באמצעות סיסמוגרף הרגש אנחנו יכולים לזהות איפה אנחנו נמצאים על הסקאלה. כשאנחנו מרגישים רגשות נמוכים או שליליים התחושה היא של תקיעות, כאילו אין אוויר, אנחנו לא נושמים טוב, אנחנו עצבניים מאוד, נרגנים וכועסים - ואת זה מאוד קל לנו להרגיש ולזהות.

לעומת זאת, כשאנחנו מרגישים רגשות גבוהים, יש תחושה של התרחבות בגוף, כאילו החזה נפתח, הנשימה פתוחה, טובה ורכה, ופתאום עולה בנו חיוך ואנחנו מבינים שהכול בסדר, בדיוק כפי שהוא. כשאנחנו פועלים מתוך המקום הגבוה, השמים הם הגבול. אין סוף לטוב שאנחנו יכולים לקבל, לרווחה שאנחנו יכולים להרגיש, הכול אפשרי.

סיסמוגרף הרגש עוזר לנו לזהות את המקום בו אנו נמצאים, והיכולת שלנו לשאול שאלות עוזרת לנו לנוע מהרגשות הנמוכים לגבוהים ומהגבוהים לנמוכים, כאשר איכות השאלות קובעת את איכות התשובות שתגענה.

שאלות מורידות הן שאלות שגורמות לנו במהירות ובמידיות לנוע כלפי הרגשות הנמוכים שעל הסקאלה: למה זה קורה לי? למה עוד פעם אני? איך זה שוב קרה? למה כל מה שאני עושה לא עוזר? אלו הן שאלות שנובעות מתודעת קורבנות כאשר אנחנו מחפשים להאשים גורם חיצוני במצב.

לעומתן, שאלות מעלות-מועילות הן שאלות שמניעות אותנו לכיוון הצד החיובי הגבוה של הסקאלה. אלו הן שאלות שמחברות אותנו לתחושת שליטה ואחריות, ומביאות אותנו למצוא תשובה מתוך המקור והכוח הפנימי שבנו: איך אני יכול לשפר את מצבי? מה בתוך המקום הזה עובד לטובתי? מתי ואיך הצלחתי בעבר להתרומם ממקום כזה? מה החוויה הזו באה ללמד אותי? מה השיעור? איך במצב הזה אני מביא באופן אופטימלי לכדי מימוש את הפוטנציאל שלי?

בשלב הבא, לאחר ששאלנו את השאלות, אנחנו רוצים להתבונן על החיים שלנו, איך החיים שלנו באמת נראים? ייתכן שעדיין ישנם דברים שאינם לשביעות רצוננו ואנחנו צריכים לבחור מה לעשות בנוגע אליהם. במקום הזה, האם אנחנו מקטרים? האם אנחנו מובסים על-ידי הקושי ונכנעים לו? או שאנחנו שואלים שאלה טובה ומקדמת שתעזור לנו לצאת מהמצב הלא רצוי לנו?

פרשנות של המצב

הפרשנות היא זו שקובעת את איכות חיינו, אין אמת אבסולוטית אחת, יש רק פרשנות לחיים שלנו והיא זו שקובעת איך הם ייראו ואיך נחווה אותם. הפרשנות שלנו תקבע האם נהיה במקום של קורבנות, מסכנות, מרירות, מקום שמאשים את החוץ או שנהיה במקום של אחריות, יצירתיות, הכרת תודה ושמחה.

אנשים נוטים לחשוב רבות על העבר, מה היה קורה אם? ומה היה קורה אילו? אלא שהשאלות האלו לא תורמות לנו דבר וחשוב בעיניי לראות איך הן משפיעות עלינו רגשית. אילו היה לי... אילו רק הייתי... אז בוודאי הייתי מאושרת...? אלו שאלות שהיום, מבחינתי, אחרי כל התהליכים שעברתי, אין מה לעסוק בהן יותר. העבר כבר עבר, ואין לנו יכולת לשנות אותו.

הדבר היחידי שאנחנו יכולים לשנות הוא את הפרשנות שלנו לגבי העבר ולגבי מה שקרה, את האופן שבו אנחנו תופסים את מה שקרה - וזה משפיע מידית, קרדינלית, על איך שאנחנו חיים את ההווה, ובהכרח ישפיע על איך שנחיה בעתיד.

המטרה שלי היא לעזור לכם לבחור לראות את הדברים כך שתוכלו לפרש אותם, תמיד, לטובתכם הגבוהה ביותר. זה לא משנה איך זה נראה כלפי חוץ, זה לא משנה מה אחרים אומרים - משנה רק איך זה משפיע על החיים שלי. אם ממקום של תסכול וייאוש זה מביא אותי למקום של הכרת תודה, שמחה והודיה על מה שיש, אז הרווחתי את החיים שלי. עצם העיסוק בתודעה הרחבה אינו מונע מהחיים להתרחש מסביבנו, החיים הם החיים, ואירועים ממשיכים להופיע ולהתרחש, לפעמים גם קשים. עליות ומורדות תהיינה כל הזמן, עצם העובדה שאנחנו מתרגלים מדיטציות ועוברים תהליכי מודעות לא משחררת אותנו מהתמודדות היום-יומית עם החיים - ממש לא. מה שישנה את חוויית החיים שלנו, זו הפרשנות שלנו ולכן חשוב שזו תהיה תמיד לטובתנו הגבוהה.

מי אנחנו באמת?

מי אנחנו באמת? זו שאלה נפוצה ומוכרת, שהרי משחר ההיסטוריה כל מי שעובר תהליכי מודעות, הקשבה וחקירה עצמית שואל את עצמו את השאלה הזו. כדי לצאת מהכלא הרגשי, אנחנו צריכים לדעת מי אנחנו באמת. בין אם אנחנו כלואים או לא, אנחנו רוצים לקבל מענה על השאלה.

הנה כמה נקודות שחשוב לשים אליהן לב, כדי לגלות מי אנחנו באמת:

הארה - לא לבודהה לבדו

הארה משמע לחיות באופן מודע ביומיום, לחיות מתוך חיבור לשמים וארץ, למזג בתוכנו את הרוחני ואת הגשמי. הארה באה לידי ביטוי במפגש שלנו עם האינטואיציה, ביכולת שלנו להיות מחוברים לאותו קול פנימי חיובי שבתוכנו, ולהאמין לו.

בשלבים הראשונים של תהליך המודעות, ייתכן מצב שבו נשמע את הקול הפנימי ונתקשה להאמין לְמה שאנחנו שומעים, עד שנוכל למזג בין חיים גשמיים, רגילים לגמרי, לבין מודעות וחיבור לתדרים רוחניים וגבוהים יותר - וזו הארה.

בתוך תוכנו אנחנו כבר יודעים מי אנחנו, גם אם אנחנו לא זוכרים זאת בכל רגע נתון. אנחנו לא מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו כלואים, אנחנו לא הרגשות שלנו, התסכול, הייאוש, העצב והכעס - אלה רק עוברים דרכנו. להפך, במהותנו אנחנו שייכים לתדרים הגבוהים של אהבה, נתינה ושמחה. כדי להגיע להארה אנחנו צריכים לעבור תהליך של היזכרות, להיזכר מי אנחנו, להיפרד ממצב השכחה שבו אנחנו לא מסונכרנים עם המהות העמוקה שלנו, להפסיק לחיות חיים שהם ליד החיים ולהפסיק את הכאב שמצב השכחה יוצר.

להיות מקור של אור ואהבה

המהות האמיתית שלנו היא אור ואהבה, תדר מזוכך ונקי של טוב. לאורך השנים ובעקבות נסיבות חיינו אנחנו אט אט סוגרים את המקום הזה, מפחדים להראות אותו, מפחדים מהתגובה של הסביבה אם נחשוף אותו. זהו מקום אמיתי, מהותי שיכול לרפא אותנו ואת הסביבה שלנו אם רק נעז להיות שם. בין שאנחנו לא זוכרים מי אנחנו ובין שאנחנו לא מעזים להיות מי שאנחנו, מבלי שנשים לב אנחנו עוטים על עצמנו מסכה.

כמה פעמים ביום אנחנו עוטים מסכות? וכמה סוגי מסכות סיגלנו לעצמנו? ולאילו זמנים או מצבים? ומפני מי? ומפני מה? כולנו עוטים מסכות. זהו כמעט כורח בחברה שלנו לא להראות יותר מדי, לא לחשוף, להישמר. בין שאנחנו מודעים לכך ובין שלא, בין שאנחנו מסכימים לזה ובין שלא.

מסכה היא הגנה, הסתרה מהפגיעות, מהעלבון, מהחולשה, מחוסר הביטחון, מהכעס, מהכמיהה. לאו דווקא כדי להראות את מה שאני לא, אלא לרוב כדי להסתיר את מה שאני כן. עצם ההודאה שהמסכות קיימות כבר מאפשרת פתח לשינוי. זיהוי התשובות לשאלות האלה עשוי להביא מזור לצורך בחיפוי ובמקומו - לאפשר ריפוי.

היכולת להוריד את המסכה ולהיפרד ממנה מצריכה אמון בסיסי בטוב, ביטחון עצמי מהותי במי שאנחנו, אומץ, נכונות ותעוזה. כשאנחנו חשופים, נטולי מסכה, מתאפשרת שם קרבה, מתאפשרת אינטימיות, מתאפשר קשר שנובע מתוך חופש וקבלה. מתאפשרת אמת - גלויה, פשוטה, יפה. מתאפשר שקט, עמוק. פנימי. כנות אין קץ ואהבה עצמית גדולה ועצומה, כזו שמקרינה על כל מהלכי חיינו.

מנגד החשיפה מעמידה אותנו בסכנת פגיעה, להיות מושא ללעג על עצם השוני, לכעס על החוצפה וההעזה. באופן אישי, הייתי שמחה להיות במקום שאין בו צורך להתחפש יותר, שאין צורך להסתיר, להתגונן. שאפשר להיות "אני". אנחנו נעים בין חשיפה למסכה, בין היכולת להיפרד מהסתרה ובין החזרה אל המצב המוגן והמוכר, אל מערך האמונות המגבילות, אל בית הכלא שיצרנו לנו.

אנחנו בוחרים להמשיך מכוח האינרציה, עם מה שכבר ידוע ומוכר, נעים ונוח לנו. אני רוצה להזהיר - החיבור לקושי הוא מסוכן, ואני מרחיבה על כך בהמשך, אנחנו לא מעזים להיחשף ולהיות מי שאנחנו, משום שאנחנו מפחדים להישמע יומרניים, יהירים או לא אמיתיים, אנחנו מפחדים שלא יאמינו לנו, שניתפס כזייפנים. אז נשאלת השאלה "האם אני בוחרת להיות אני? האם יש לי אומץ ללכת ללא חת, עד הסוף, עם הבחירה ולהביא את עצמי כמו שאני, כמו שאני יודעת שזה אני?" - וזו השאלה הנכונה שעליכם לשאול את עצמכם.

להוציא החוצה את היהלום שבתוכי

במקור מהותנו, בתוך תוכנו, נמצא יהלום, כמו שרבים ממוריי הטובים אמרו. כשאנחנו מחוברים ליהלום שאנחנו, מאיר מתוכנו אור זוהר, ואנחנו פשוטו כמשמעו זורחים.

אך כשהיהלום שבתוכנו חבוי, אפשר לראות רק את השכבות שעוטפות אותו, שכבות של רגשות שליליים, של כעס ושל פגיעות. להיות מי שאנחנו באמת, זה אומר להיפרד משכבות ההגנה ולאפשר ליהלום לזהור החוצה.

חיבור לאינטואיציה = הארה

ברגע שאנחנו נוגעים בשקט הפנימי הקיים בתוכנו, באותו יהלום זוהר, ומכירים בו כשלנו, אף אחד כבר לא יכול לקחת זאת מאיתנו. זה המקום של הארה, היכולת להתחבר באמת לאמת, למי שאנחנו באמת.

מטופלים שאני מנחה באופן אישי אחד על אחד, משתתפים בסדנאות שלי וסטודנטים שלומדים אצלי, חווים זאת בעוצמה רבה, פעם אחר פעם, וזו חוויה מופלאה.

איך תדעו שאתם שם? איך זה מרגיש בגוף? חוויה של הארה מורגשת כהתרחבות פיזית של האברים, תחושה שהגוף גדול יותר, שהוא תופס מרחבים אין-סופיים, תחושה של שלווה שעוטפת את הגוף, התנתקות של התודעה (Mind) ושקט. ברגע שנגענו בשקט הזה, ברגע שאנחנו מודעים לתחושה הזו, הוא כבר נמצא ואפשר בתוך כמה נשימות לחזור אליו, בכל רגע נתון.

לסמוך ולהסכים

המקום המאתגר ביותר בעבודה הרוחנית, הוא היכולת שלנו לסמוך על האינטואיציה, על האור ועל ההארה והוא זה שמאפשר לנו לצאת מהכלא. לסמוך ולהאמין שמה שאנחנו מרגישים הוא אמיתי ונכון, לסמוך שזה אפשרי עבורנו.

מהו האור שעליו אנחנו רוצים לסמוך? האור הוא תדר קליל, נוח ומאפשר, תדר שמחבר אותנו בשיא הפשטות לטוב. בהתחלה זה משהו שמדמיינים אותו, כאילו הוא נכנס מהקודקוד אל תוך עמוד השדרה ומאיר משם את הגוף - אתם יכולים לדמיין אלומת אור שנכנסת ומחלחלת אליכם, מאירה את כל החלקים הפנימיים שבגוף. את הלב, את הבטן, שם נמצאים בין השאר גם הפחדים שלנו.

וברגע שהאור הזה, הרך, הנעים, המרפא, נוגע בכל חלקי הגוף, הוא מנקה, מזכך ומאיר אותו, כמו הירח שניקה את כתמי הפחם משמלתה של חנה'לה בסיפור "שמלת השבת של חנה'לה". הגוף פשוט מתחיל לזרוח וזו תחושה עילאית.

החיבור לאור הוא מקום קסום של אהבה. בהתחלה אנחנו מדמיינים את האור, ואחר-כך עם הנשימה אנחנו יכולים להרגיש את האור הזה נכנס ועוטף אותנו. תדרי האור קיימים מאז ומעולם וזמינים עבור כולנו, וברגע שאנחנו מגלים אותם נותר לנו רק להסכים ולקבל.

מי שזה חדש לו עלול להיבהל מפאת הקושי לחבר בין חיי היום יום לעבודת המודעות והחיבור לאור. הכול בסדר, אפשר להמשיך להיות בנאדם רציונלי והגיוני "כרגיל" - וגם לראות את האור ולהתחבר אליו.

לסמוך ולהאמין לְמה שאנחנו מרגישים ורואים פירושו של דבר פשוט להיות, לחוות את הדברים בלי לפרש אותם, להיות As Is, פשוט כפי שזה.

אנחנו עומדים לצלול פנימה להסבר על אותו כלא שרובנו היינו או עדיין שבויים בתוכו, אותו מקום שבו אנחנו פועלים מתוך "מה שנכון" או "מה שצריך", ועושים רק את מה שלכאורה ראוי.

החברה המודרנית המערבית שבה אנו חיים היא חברה מאוד מאצ'ואיסטית, גברית וחזקה, ועוד יותר מכך אנחנו הישראלים, בעקבות ההתמודדויות שלנו לאורך ההיסטוריה, נעשינו נוקשים מאוד, קשוחים ומשוריינים, גברים ונשים כאחד. אנחנו חיים בתפיסה כאילו אנחנו מוכרחים שתהיה לנו הגנה ולכן אנחנו מאמינים שחובה עלינו לעטות שריון, ורק כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להתחבר לאור אנחנו יכולים להסיר את המסכות ואת ההגנות שלנו.

נראה שאנחנו חיים בחברה שיש בה מסלול מקובל וידוע מראש, שמצופה מאיתנו לעבור. מצב ש"לא משאיר יותר מדי אוויר", ולא מאפשר מרחב בחירה. ואני רוצה לקרוא על זה תיגר, אני רוצה להציע אופציה למסלול הזה, ולאפשר לעצמנו חופש פנימי, כדי שנוכל לגלות באמת מי אנחנו ולצאת מהכלא שיצרנו בתוכנו, וזאת תוך כדי התמודדות עם אתגרי החיים בכאן ועכשיו.

מהו המסלול הידוע מראש?

הליכה במסלול הידוע מראש ועשייה על פי מה שמצופה ומקובל אצלנו בחברה הישראלית, נחלקות לכמה תחומים: השפעת ההורים, השפעת החברה והשפעת האמונות הפנימיות המגבילות שלנו, וכולן פועלות עלינו בו זמנית ובמקביל.

כל אחד מאיתנו קיבל בירושה מהוריו אמונות ודעות אשר השפיעו על מהלך חייו. האמירות שאותן שמענו בבית ההורים כיוונו אותנו למסלול מסוים. למשל, מי שגדל בבית של מצליחנים והפנים את ה"חינוך" למצליחנות, לא יכול להרשות לעצמו להסכים עם בינוניות או אי הצלחה, כל הישג שאינו שיא ההצלחה עלול להיחשב כהישג בינוני, וזה עלול לגרום ללחץ כבר מגיל צעיר מאוד לענות על ציפיות, "לספק את הסחורה" ולהצטיין בכל דבר שהוא עושה.

להיות הישגי זה לא דבר שלילי, להיפך, הרצון להתקדם ולהשתפר זו תכונה מצוינת שמניעה לטוב. השאלה היחידה היא האם יש לנו את החופש לבחור מה אנחנו רוצים לעשות? האם אנחנו נעים במסלול מתוך בחירה?

לעומת זאת, מי שגדל בבית שבו לא "דוחפים" להישגים ולא מאיצים להצליח, "מה שיהיה יהיה"... גדל להיות אדם אחר, רגוע ובטוח בעצמו יותר אולי, אך לא בהכרח פחות הישגי. בתהליך המודעות עלינו לבחון מאיפה באנו והאם המסלול הזה מתאים לנו. כל בחירה היא בחירה טובה כל עוד היא בחירה מודעת.

עלינו לשאול את עצמנו "האם אני פועל במסלול שלי או במסלול שהוכתב לי מראש על-ידי הוריי?", אם אני מרגיש כלוא - אני לא במסלול שלי. זה מאוד ברור. העניין הוא שמרבית האנשים אפילו לא מעזים להעלות על דעתם שהם יכולים לשנות את המסלול, וזאת מכיוון שמצפים מהם לעשות את כל הצעדים שנקבעו מראש. הפחד הוא שאם אחרוג מהמסלול אשלם מחיר, לעיתים כבד, מול ההורים ומול החברה, ויש אינסוף דוגמאות לכך.

כל אחד מאיתנו, בנקודת זמן כזו או אחרת במהלך החיים, התמודד עם השאלה האם הוא עושה את מה שההורים שלו אמרו לו או מצפים ממנו לעשות. האמירות שאותן שמענו בבית ההורים כבר מוטבעות בתוכנו, הן חלק מהותי ובלתי נפרד מאיתנו והן משפיעות באופן לא מודע על הבחירות שלנו. אדם שנעשה מודע, מעז לעשות את הבחירות האמיתיות שלו הרלוונטיות לחייו.

לדוגמה, אותה אישה שבוחרת לחיות חיים פשוטים ולא חיי קריירה אינטנסיביים, אף על פי שהיא מבריקה, אם היא באה מבית שדוחף להישגיות, סביר להניח שיהיה עליה להתמודד עם השאלה "האם מותר לי לבחור בזאת?", "האם מותר לי שלא להשתמש במנת המשכל העצומה שקיבלתי, ולוותר על האפשרות לממש קריירה אדירה כי זה מה שאני בוחרת לעשות?", "האם אני מסתכנת שיתייחסו אליי ככישלון, כחסרת אמביציה, כאילו משהו לא בסדר איתי?"...

כשהייתי סטודנטית בת 23 הזדמנה לי האפשרות להדריך בארגון "גשר", ארגון שעוסק בקירוב בין דתיים לחילונים. וכשסיפרתי על כך להוריי, הם הגיעו אליי הביתה במהירות שיא, במטרה להניא אותי מהרעיון. הם היו נרגשים ומבוהלים שמא אחזור בתשובה והתחננו שלא אקבל את ההצעה. היה ברור לי שהם מפחדים לאבד אותי, ראיתי שהיה שם כאב אמיתי, הם באמת האמינו שזה מה שעומד לקרות.

אני הייתי המומה מהתגובה שלהם, מצד אחד כעסתי, איך הם מעזים לקבוע לי משהו בחיים ומצד שני הבנתי את המקום שלהם. לי היה ברור שאני לא חוזרת בתשובה, לי היה ברור שזו עבודה מדהימה של קירוב לבבות ולמרות זאת הקשבתי להם ודחיתי את ההצעה.

במשך תקופה לאחר מכן עסקתי בשאלה עד כמה ההחלטה הזו השפיעה על מסלול חיי, כמו החלטות אחרות שקיבלתי בהשפעת הוריי. תשאלו את עצמכם, עד כמה אתם נותנים לאחרים לנהל לכם את החיים?

המערכת הבאה המשמעותית שמשפיעה עלינו היא המערכת הזוגית. בתוך המערכת הזוגית הגבול בין התחשבות לכפייה הוא לעיתים דק. פעמים רבות שמעתי את האמירה "אני לא יכולה כי בן הזוג...", במקום לומר "בן הזוג שלי לא מסכים" אנחנו אומרים "זה לא מתאפשר", "אני נורא רוצה אבל אי אפשר", אף על פי שלרוב הסיבה היא משום שבן הזוג לא רוצה.

המערכת הזוגית היא אולי המערכת המאתגרת מכולן מכיוון שבן הזוג אינו אלא מראה עבורנו, באמצעותו אנחנו זוכים לראות את עצמנו ובכך גם לזכות באפשרות לצמיחה הגדולה ביותר. כאשר אנחנו מבקשים שלא לעשות משהו באמתלה שבן הזוג אוסר עלינו, יש בזה משהו אמיתי שכדאי להתבונן בו ולבחון אותו. כשאנחנו נענים לאי הסכמה של בן הזוג ולא בוחנים מה נכון לנו אנחנו כולאים את עצמנו מבלי לשים לב. התחשבות היא דבר נפלא ואי אפשר בלעדיה, אך הגבול בין התחשבות לביטול עצמי הוא דק לעיתים וכדאי לבחון אותו.

בנוסף לכך אנחנו מאמצים עוד "תירוצים" מתוך שיקולים כלכליים - "אני לא יכולה כי אין לי מספיק כסף לזה", "אני לא יכולה להרשות לעצמי כי מה לעשות, אני צריכה להתפרנס". אני לא אומרת שזה לא נכון, ישנם מצבים אובייקטיביים של אילוצים כלכליים אבל מסתבר שלא תמיד הם אמיתיים.

לכל השכירים שבינינו, מקום העבודה הוא מושא נפוץ להאשמה, אנשים מטילים את האשמה על היותם כלואים במקום העבודה. "אני לא יכולה לעשות את זה כי התפקיד שלי בעבודה לא מאפשר לי...", ויש אין סוף תירוצים מדוע לא ללכת אחר נהיית הלב.

לראיה, אנשים רבים שבוחרים בדרך הזאת, שהיא לא בהכרח קלה, שבוחרים במסלול הזה להיות נאמנים לעצמם, למי שהם, לרוב מוצאים את הדרך לחיות באיזון עם כל מעגלי החיים ועדיין לעשות את מה שנכון עבורם. עם זאת, חשוב לי לציין, גם מתוך ניסיוני האישי, שלנאמנות הזו לעצמך יש לעיתים מחירים גבוהים. יתרה מכך, לתגמולים ולמתנות המובטחות לא אחת לוקח זמן רב מאוד להופיע וזה עלול לייאש במהלך הדרך.

כלומר ייתכן מצב שבו אנחנו צועדים בנאמנות בדרכנו, קשובים לעצמנו ועדיין משלמים מחירים יקרים, כשלא ברור מה הרווח ואיך בכלל מגיעים לאיזון. הקדשתי לכך פרק שלם בהמשך, אך כעת חשוב לי רק לציין כי בעיניי, מנקודת מבטי כיום, המחירים של לא להיות נאמן לעצמך גבוהים הרבה יותר ממחיר הנאמנות לעצמך.

המסלול המצופה מאיתנו על-פי החברה הוא מסלול ידוע מראש: סיום בית הספר, קבלת תעודת בגרות, גיוס לצבא, ברור שקרבי, שלא יעלה על דעתו שעם פרופיל כמו שלו הוא לא יעשה צבא "כמו שצריך"... אחר-כך טיול לחו"ל, וכמובן מיד עם החזרה, מסלול לימודים, קריירה, משפחה וכסף, עדיף הרבה.

בנוסף למסלול "החיצוני" על-פי ציפיות החברה, יש התוויה סמויה יותר והיא "לעשות את מה שצריך" על-פי החינוך שקיבלנו ועל-פי המודל שראינו אצל ההורים ובסביבה שבה גדלנו.

ההתוויה הזו מועברת אלינו בשקט, בלי שאנחנו שמים לב, באמצעות מסרים סמויים כיצד עלינו להתנהג, מה מצופה מאיתנו, ומה עלינו לעשות. אילוצים חברתיים מצד ההורים, בני הזוג והילדים, ואפילו אילוצים עקב מצב כלכלי והמצב במקום העבודה.

כשאנחנו פועלים רק מתוך "מה שצריך" אנחנו עלולים לשלם מחיר הרבה יותר גבוה מן המשוער.

חשוב לי להדגיש, אני לא נגד "לעשות מה שנכון ומה שצריך", אבל אם אנחנו עושים רק את מה שנכון ורק את מה שצריך, אנחנו צריכים לבדוק מהו הגבול. האם אנחנו כבר לא נאמנים לעצמנו ופועלים מתוך בית הכלא הפנימי שיצרנו או שאנחנו פועלים מתוך איזון ועושים את "מה שצריך ומה שנכון" מתוך קבלה עצמית והשלמה.

פעמים רבות אנחנו מתעוררים רק כשכבר מאוחר, למשל, כשמתגלה מחלה פיזית בגוף. נוכחתי לראות שאנשים רבים מגלים שהמחלה הפיזית שלהם קשורה לבית הכלא הפרטי שלהם. זה אולי מצמרר לשמוע אבל זו האמת. כל האיסורים שאימצנו לעצמנו, כל הגבולות, הגְּדֵרוֹת, המגבלות והאילוצים שלכאורה היינו צריכים להתנהל על-פיהם, יכולים להופיע, חס וחלילה, כמחלה פיזית בגוף. רק אז אנחנו מתעוררים, רק כשהגוף מכריח אותנו לעצור או כשמשהו חמור אחר קורה, תאונה, התקף לב, אירוע מוחי, או אם חלילה משהו קורה לילדים שלנו או לבית שלנו. כל מיני קטסטרופות ומשברים מהסוג הזה שגורמים לנו לעצור.

היו ערים לכל האיסורים שאימצתם לעצמכם כדי שתוכלו לפעול מתוך חופש עוד לפני שיגיע המשבר.

הטעות הגדולה היא שאנחנו סוגרים את עצמנו מבלי לבדוק או לשאול, שאנחנו לוקחים כמובן מאליו את מה שצריך ומה שנכון, מבלי לראות שדלתות הכלא פתוחות כבר מזמן וזה רק אנחנו שלא מעזים לפרוש כנפיים ולצאת משם - וזה אולי המחיר הגדול ביותר שאנחנו משלמים - אנחנו "חיים ללא רוח חיים". אני קוראת לכם לשים לב לזה, משום שלחופש שלנו אין מחיר וראוי שנמצא את האיזון בין חיים שנכונים לנו לבין חיים שנכונים לסביבה שלנו.

ואני רוצה לסכם את הפרק הזה ולהגיד שהכלא הכי גדול שלנו, אחרי כל מה שאמרתי, עם כל ה"צריך" החיצוני, הכלא הכי גדול שלנו, הוא המחשבות שלנו. המחשבות שלנו על עצמנו והמחשבות שלנו על העולם.

אנחנו מוצפים באמונות מגבילות שמונעות מאיתנו לחיות חיים מלאים והבסיס לאמונות המגבילות הללו הוא המחשבה הגורפת, חובקת כלל אנושות שאנחנו לא מספיק ראויים, לא מספיק שווים ולא מספיק טובים. ויש לכך השלכות רבות וכאובות על החיים, החל במציאת בני זוג, בקריירה, בהתנהלות היום-יומית ועד למימוש הכלכלי, הרגשי והרוחני שלנו.

הסיפור האחרון שאני רוצה לשתף בפרק הזה הוא סיפורה של אחת המטופלות שלי, בחורה מקסימה, יפהפייה, מהממת כמו שחקנית קולנוע, שהתנהלה מול בן-זוגה מתוך תחושת איום פנימית, פחד נטישה ובגידה. כל מבט שלו אל עבר מישהי אחרת, כל מחמאה שהוא נתן הוציאה אותה מדעתה. היא לא הצליחה לראות כמה היא אהובה, שאין בסיס לאיום שהיא מרגישה, שלמעשה היא שבויה בפחדים ובקנאה שלא באמת שייכים לה.

זו דוגמה קטנה לבית כלא של המחשבות שלנו, שיכול להוביל להרס מערכות יחסים. לשמחתי, התמסרותה לטיפול שחררה אותה מכלאה. במהלך הטיפול היא הצליחה להשתחרר מאמונות מגבילות, להבין שהתפיסות הללו הן לא שלה, הן לא חלק ממנה ולהתחבר למקור הכוח, האור והביטחון שהיא. חייה הזוגיים השתפרו לאין ערוך. היא נרגעה, היא פועלת מתוך ביטחון והיא יודעת מי היא.

והאמת היא שניתן לצאת מבית הכלא הזה. ומכאן ואילך אנחנו נלמד איך לעשות זאת, צעד אחר צעד.