העיתונאית של הסולטן

"ותרי על זה כבר, ג'ק. את רודפת אחרי משהו שלא ניתן לתפוס." קולו של אימראן גבר על ההמולה של האנשים ושל כלי הרכב וחיות המשק שגדשו את הרחוב ביום הזה של טרום בחירות.

"לא!" ג'קי נדה בראשה. אתה תראה, זה יהיה שווה את זה."

זה חייב להיות כדאי. נקרתה להם הזדמנות לראיין את אחד ממנהיגי האופוזיציה שהכי קשה לפגוש, רפורמטור מעורר השראה שהרשויות היו מוכנות לעשות הכול כדי להשתיקו. זו הזדמנות שפשוט אסור להחמיץ.

ועם זאת, איזו תחושה של חוסר נוחות התעוררה בקרבה. הרחוב ההומה הזה היה איכשהו מוכר לה. כאילו שהיא כבר היתה פה פעם. האבק וריחות הצחנה העזים של זיעה, תבלינים וגללי חיות גירו את נחיריה. תחושה מציקה של דז'ה-וו גרמה לה להיעצר במקומה.

ג'קי חגה לאחור כדי לחפש את פניו המוכרים של אימראן.

חרדה פילחה את ליבה. עורפה עקצץ. "אימראן?"

"כאן, ג'ק." היא חגה לאחור, והנה הוא לפניה, בגודל טבעי, עם מצלמת הווידיאו על כתף אחת, ועיניו הצוחקות מצומצמות כנגד בוהק קרני השמש.

תחושה של הקלה הלמה בחזהּ. ג'קי כבר חששה לרגע ש... חששה שמה? שרשרת המחשבות שלה גוועה.

"זה הימור גדול מאוד, למרות המידע שהוגנב לאוזנינו," היא אמרה. "אם אתה מעדיף לחזור למלון, אני אנסה לאתר אותו ואז אתקשר אליך."

הבעת פניו של אימראן לא השתנתה.

האם היא אמרה את זה בקול או רק חשבה את זה בראשה? היא הרימה את ידה אל מצחה בבלבול מוחלט. איכשהו שום דבר לא נראה מציאותי לגמרי. הכול נראה כאילו מרוחק. אפילו פני האנשים המקיפים אותם נראו מטושטשים.

כולם מלבד אימראן.

ג'קי מצמצה והשתדלה למקד את מבטה. המשימה. המידע שהיא קיבלה. זה עמד להיות הסיפור הכי גדול שלהם עד כה. עורך החדשות לא יאמין כשהם יביאו לו את הסקופ האקסקלוסיבי הזה.

זאת הזדמנות לחשוף את האמת בנוגע למשטר המדכא הזה. המעצמות הגדולות כבר לא יוכלו לטעון שזה לא היה ידוע להן, לא יוכלו להעלים עין מהאלימות המתחוללת פה.

"קדימה, ג'ק, אל תשתהי." אימראן צעד קדימה, מפלס לו דרך בקלות ברחוב הצפוף מדי.

ג'קי ניסתה ללכת אחריו, אבל רגליה כאילו נתקעו בקרקע, אבריה הרגישו כאילו התמלאו עופרת. במאמץ כביר היא הצליחה לעשות צעד קדימה. רק אחד. וגם ההמון סביבה האט, כמו סרט שמתקדם פריים אחרי פריים.

כולם מלבד אימראן שצעד קדימה במרץ, בין האנשים שכמעט לא זזו. וכל צעד שלו נשא אותו והרחיקו ממנה.

ג'קי פתחה את פיה לקרוא לו, לבקש ממנו לעצור. תחושת הדז'ה-וו חזרה, והפעם אף חזקה יותר. בשרה עקצץ בתחושה נוראה מבשרת רע. גרונה התכווץ, שיתק את מיתרי הקול המתאמצים שלה.

בחוסר ישע היא ראתה איך הוא נבלע בהמון.

ואז זה שב ועלה בזיכרונה. הדבר חסר השם הזה, שהיא ציפתה לו מבלי דעת. רטט אילם שעבר באוויר, רעד שגרם לקרקע תחת רגליה להזדעזע בעוצמה.

ואז הרעם הנורא. קיר הרעש המחריש שהסתחרר סביבה. חזק עד כדי כך שאוזניה הוסיפו לצלצל עוד ועוד.

הקיפאון שלה נשבר סוף-סוף. היא רצה בריאות מפמפמות כשהנשימה קורעת את גרונה. אבל עדיין לא היתה מסוגלת להשמיע קול ולצעוק.

היא נעצרה בבת אחת. מצלמתו של אימראן היתה מוטלת על הקרקע, עדשתה המנופצת נצצה באור השמש המאובק. הוא החזיק אותה חזק, אצבעותיו מהודקות סביבה.

ג'קי כרעה, מוחה משתדל להפנים את התמונה שנגלתה לעיניה. סבך הזרועות והרגליים, התנוחה הבלתי ניתנת להבנה. והתערובת הנוראית של אבק ונוזל אדום בוהק שהתפשטה סביבה, נספגת בקרקע, ממלאת את נחיריה.

היא שלחה את ידה לגעת במה שהיה פעם הבן-אדם שהיא הכירה יותר מכל אחד אחר. בן-אדם בריא, שלם...

וקולה, שסוף-סוף הצליחה למצוא אותו, מילא את האוויר בצרחה רמה ומבועתת, נטולת מילים.

אסים צעד לאורך המסדרון הריק החוצה אל החצר הפנימית שטופת אור הירח. הכעס האריך את צעדיו וגרם לדם לגעוש בעורקיו.

איך בכלל עלה בדעת השגריר שלו להציע את האישה הזאת כרעיה אפשרית? או לרמוז לאמיר הקשיש שכדאי לו להביא את אחייניתו? זה היה אמור להיות ביקור ממלכתי פשוט כדי לסכם את מיזם האנרגיה המשותף בין שתי המדינות. ובמקום זאת הפך ביקורו של האמיר בג'אזיר לאסון דיפלומטי פוטנציאלי.

אסים חלף על פני הגן המבושם, אל עוד אכסדרה. בארמון העתיק ורחב הידיים היה שפע של חללים שמתאים להתבודד בהם לבד עם חוסר הסבלנות שלו.

לא מספק כמו נהיגה משוחררת ברכב ארבע על ארבע, אל הדיונות שבמעמקי המדבר, אבל התענוג הזה נגזל ממנו. אסים היה חייב להישאר בארמון, למלא בבוקר את תפקיד המארח של האמיר ושל אחייניתו הלא רצויה. הוא היה חייב ללטף את גאוותו הפגועה של האמיר, ובה בעת גם להבהיר לו שאת הכלה שלו הוא כבר ימצא באיזה מקום אחר.

הוא העווה פנים. אילו יופי היה הדרישה היחידה, יכול להיות שהיא היתה יכולה להיחשב למועמדת ראויה. בדרכה הבוטה היא היתה אחת הנשים היפות ביותר שהוא פגש אי-פעם.

לא עניין של מה בכך. בנעוריו רכש אסים לעצמו מוניטין מוצדקים למדי של בר-סמכא בנוגע לנשים יפות. בלונדיניות, ברונטיות, אדמוניות, דקיקות או עגולות חמוקיים, גבוהות או קטנטנות. הוא נהנה מכל סוגי הנשים.

האם הם האמינו שהוא ייפול בשבי קסמיה עד כדי כך שיתעלם מאופייה? הערב היא התנהגה בצניעות רבה, אבל אסים ידע שבאתרי הנופש המאוד אקסקלוסיביים של המגה-עשירים, שמה הלך לפניה כמי שיודעת לבלות ברצינות, עם שפע של מאהבים, אפילו בו-זמנית, ועם כל מיני סמים ממריצים.

רק שוטה היה מעלה בדעתו שהוא יעלים עין מעניינים כאלה!

האישה שאסים ייקח תהיה רעיית הסולטן של ג'אזיר. היא תהיה אינטליגנטית, יפהפייה ובעלת יכולות. היא תהיה אם מסורה. היא תהיה אישה בעלת כבוד, שליטה עצמית ואמות מוסר נטולות רבב. לא אחת כזאת שמרכלים עליה.

אשתו תהיה כל מה שאמא שלו לא היתה.

הו, היא היתה יפה. ואוהבת, בדרכה שלה.

אצבע של כפור זחלה במורד גבו של אסים.

ישמור אותו הגורל מפני אהבה!

הקללה הזאת הרסה את הוריו, ועכשיו גם את אחותו. לא היתה לו שום כוונה ללכת בדרכם ולחוות גורל דומה.

הוא לקח נשימה עמוקה ואיטית. הוא קיווה לשמור בסוד את תוכניותיו לגבי בחירת אישה לעצמו. עכשיו השמועות לא יחדלו מלהסתובב, והוא ייאלץ להתמודד עם שפע של מועמדות מלאות תקווה.

זעקת כאב חדה גרמה לו לעצור במהלך צעידתו. אסים הרים את ראשו והפנה אותו לחפש את מקור הקול.

הזעקה שבה ונשמעה, צרחה שלא מהעולם הזה, שנישאה באוויר הלילה הדומם וגרמה לשיער שעל עורפו לסמור. לא היה מדובר באיזה טווס או כלב משוטט בקצה העיר.

אסים צעד תחת קשת של שער, אל תוך בניין עתיק יותר מחלקיו האחרים של הארמון, שלא היה בשום שימוש מזה שנים. הזעקה נשמעה שוב כשהוא הגיע אל עוד חלל, רחב ידיים יותר ומעוצב פחות מהגנים שמהם הוא בא.

הוא הכיר את המקום הזה. בילדותו הוא הקשיב לסיפורים הנושנים על סבל ועל טרגדיות, וחיפש בעצמו עדויות לכך שהגן הזה אכן רדוף שדים ורוחות רפאים.

כעת, בגיל שלושים וחמש, אסים לא לקח ברצינות את האפשרות שהוא עומד להיתקל ברוח רפאים. מה שעניין אותו יותר היה המקור – בשר ודם – של הצעקות הללו.

הזעקה שבה ונשמעה, חדה, גבוהה, חסרת מילים ומלאה כאב. נימת המצוקה שלה הניעה אותו למהר קדימה. כשהתקרב אל המבנה שבקצה המרוחק של החצר, לכד את עינו נוגה עמום, והאדרנלין החל לגעוש בדמו.

אסים דהר קדימה, לעבר האור. שריפה שתתפשט בבניין בין מאות השנים תהיה ממש הרסנית.

אלא שלא היה שום ריח של עשן, שום קול התפצחות של בערה. אולי להבות האש עוד לא הצליחו לתפוס.

הוא התפרץ דרך פתח הכניסה הרחב, חלף על פני חדרים אפלים וריקים, עד שהגיע לדלת שאור בקע דרכה.

הוא נעצר בבת אחת, בלב הולם. השלווה של הסצנה שנגלתה לעיניו, בהשוואה לסערה שהוא ראה בעיני רוחו, לרגע הדהימה אותו, והוא השתדל להבין מה הוא רואה בדיוק.

מנורה תלויה, בסגנון מיושן, הטילה אלומות של אור ססגוניות על ציורי הקיר ועל המרצפות המשובצות. החדר היה נטול רהיטים, מלבד מיטה, שולחן קטן ושידה מגולפת.

המיטה היא שלכדה את עינו במיוחד. הוא בהה כלא מאמין באישה העירומה שהיתה שרועה עליה.

אסים לקח נשימה משתאה, ואצבעותיו התהדקו סביב ידית הדלת.

אור המנורה צבע את גופה העירום בקשת עדינה של צבעים. זהב על רגליה הארוכות והדקיקות, האתלטיות וחסרות המנוחה. ורוד על מותניה, על בטנה הצחורה והחלקה, ועל משולש שיער הערווה החום-אדמדם שלה. סגול לבנדר על התפיחה המושלמת של שדיה המוצקים והגבוהים, שרעדו ורטטו עם נשימתה הנסערת. תכלת בהירה על גבי הלסת האלגנטית שלה ועל צווארה הדק ופיה המתעוות.

הפתעה, סקרנות ופרץ של רעב גברי גועש נאבקו בתוכו על הבכורה לנוכח המראה הזה שנגלה לעיניו.

כשזרועותיה מורמות גבוה מעל ראשה, על גבי כריות הסטין, היא נראתה כמו איזו מנה מעוררת תיאבון שהוגשה לו להנאתו – הזמנה לגעת ולטעום.

הריגוש המיני שלו הלם בו בעוצמה, השתלט על כל גופו.

אסים בלע במאמץ כשחלציו התהדקו והדם החל לזרום בגופו מהר יותר. מבטו נע מתפיחת שדיה המעודנים אל ירכיה המתנועעות.

הוא פלט נשימה לא יציבה, נאבק לשוב לשפיות הדעת וצעד קדימה.

קווצות שיער לח, חום בהיר, התפזרו על גבי הכרית כשהיא טלטלה את ראשה מתוך שינה. גרונה עלה וירד, ויבבה חרישית בקעה מבין שפתיה. זה היה קול מצוקה, ללא ספק, אך איזה חלק פרימיטיבי בתוכו תהה איך היא תישמע כשתהיה נתונה בעבותות של תשוקה עזה.

חום בקע ממנה. אסים חש בו כשהתייצב לצדה. הוא שילב במכוון את ידיו מאחורי גבו, לכבוש את הדחף הבסיסי שלו שעודד אותו לשלוח יד, לגעת בה.

הוא היה צריך להרגיע אותה, אבל הדחף לגעת בה נבע באותה המידה גם מהצורך לחוש את עורה הצח, לדעת אם הוא באמת חלק וענוג כמו שהוא נראה.

אסים העביר על פיו יד לא יציבה, להתגבר על דחפים שבשום פנים לא יכולים להיות מכובדים.

מי זאת האישה הזאת?

מה היא עושה בחלק העתיק ביותר של הארמון שלו, לבד ועירומה לגמרי?

למרות מעמדו המלכותי הנכבד, לא מעט נשים עשו מאמצים בלתי מבוטלים בכלל להציע לו את עצמן.

האם היא אחת מהן? האם זהו לדעתה מין סגנון חדש במשחק החיזור עתיק הימים?

התגובה של גופו העידה שהיא הצליחה לעורר את העניין שלו.

בימי נעוריו הפרועים יותר הוא היה עשוי להתפתות על ידי מהלך שכזה. אבל עכשיו הוא מחפש לעצמו רעיה, לא מישהי לבילוי של לילה אחד.

בלי שום שליטה נמשך מבטו בחזרה אל גופה. היא היתה דקיקה, כמעט עד כדי כך שתיחשב לרזה. דוגמנית, אולי? היא בהחלט היתה מספיק גבוהה. ועם זאת, היא היתה נטולת כל תכשיטים – אפילו לא טבעת או שרשרת זהב דקיקה.

הוא לא הכיר אף אישה שלא עונדת שום תכשיטים, אפילו אם מדובר בעגילים בלבד.

היא היתה כה... חשופה.

ויחד עם זאת לא ניתן היה לטעות בנוגע לגל התשוקה העז ששטף אותו. למשקל המעיק בחלק התחתון של גופו, להלמות ליבו שהתגברה בציפייה. לנשימתו שהאיצה את מהלכה.

אסים מתח את ידו קדימה. הוא פתח את כף ידו, כמטר מעל לגופה, ודמיין לעצמו איך זה ירגיש ללטף בכף ידו אחד מחלוקי האבן המזדקרים של פטמותיה. זרם חשמלי חלף מקצה אצבעותיו במעלה זרועו ועד לחלציו. הוא אגרף את ידו כדי לגבור על הדחף להוריד את ידו ולחפון אותה ממש שם.

פתאום היא זזה, נעה אל קצה המיטה. ראשה הסתובב מצד אל צד. היא לקחה נשימה ענקית שרוקנה לגמרי את בטנה, ודחקה מעלה את שדיה עם הפטמות המזדקרות, ויבבה חנוקה חמקה מבין שפתיה.

אסים נרתע אחורה, תחושת בושה ותדהמה מילאו אותו. הוא התנהג כמו איזה מציצן סוטה.

"הגיע הזמן להתעורר," הוא אמר וקולו קיבל את נימת הציווי המוכרת והרגילה שלו.

פיו התעוות. אילו רק היה מסוגל לצוות בהצלחה רבה כל כך גם על דחפיו הגסים והחייתיים.

הוא פתח את פיו כדי לחזור על הפקודה כשהיא השמיעה אנקה של הפתעה, התפתלה וצרחה בשיא העוצמה.

"הגיע הזמן להתעורר... הזמן להתעורר." המילים הללו הסתחררו בתוך ראשה של ג'קי כמו איזו מנטרה שנשכחה למחצה. האדמה רעדה שוב, טלטלה אותה מעלה-מטה כמו איזו בובת סמרטוטים חסרת עצמות. היא לא ברחה. לאן היתה יכולה בכלל לברוח? למה היתה צריכה לברוח? היא הובילה את אימראן אל תוך הסכנה הזאת, ועכשיו הוא מת. איך היא יכולה בכלל לחשוב על ההישרדות שלה עצמה?

חום הציף אותה כמו חיבוק, בניגוד גמור לצינה שעמדה בעצמותיה. ועדיין היא נאחזה בידו של אימראן, וחשבה לעצמה שהלוואי והיתה יכולה להשיב את הזמן לאחור. כי היא ידעה ששום דבר כבר לא יוכל להחזיר אותו אליה.

אבל הקול הזה המשיך ותבע ממנה להקשיב לו, ציווה עליה ל... להתעורר.

הקול המחריש פסק פתאום. לקח לג'קי רגע להבין שהקול הזה היה הקול של צעקותיה. גרונה כאב מרוב זעקות, והחזה שלה התרומם וצנח בהתנשמה. פחד חלחל בתוכה למרות שהפאניקה הנוראה החלה כבר לשכוך.

היא כבר עשתה את זה בעבר. היא ידעה בוודאות מה זה אומר. שוב היא חלמה אחד מחלומות הביעותים שלה. ולמרות שהיא אמרה לעצמה שזוהי המציאות, כאן, בארמון השקט והשלו הזה, מוחה הוסיף לזמזם בחרדה.

"זה כבר טוב יותר." שוב היה זה הקול הזה. חרישי, מרגיע, כה עמוק שהרטט שלו חדר עמוק עד ליבת גופה. "את כבר ערה עכשיו, נכון?"

למשך רגע אחד נוסף היא עוד יכלה להישבע שהיא אוחזת את ידו של אימראן, החמימה עדיין. ואז נמוגה התחושה.

הוא איננו עוד. יגון נורא פער חלל ריק בבטנה.

דמעות הציפו את עיניה וזלגו על לחייה. דמעות חסרות ישע, מטופשות, שהופיעו בקלות רבה מדי. היא ניגבה את פניה בידה, מחתה את רטיבותן, ניסתה להעלים את הדמעות. גוש מחניק של רגש היה תקוע בגרונה, והיא בלעה במאמץ, ללא שום התחשבות בכאב.

משהו השתנה. החום בכתפיה שכך. באיחור מה היא קלטה שמה שהיא הרגישה היה מגע של אצבעות ארוכות, של כפות ידיים מחוספסות.

הפיסות האחרונות של הסיוט שלה התפוגגו כשההבנה חדרה לראשה. עיניה של ג'קי נפקחו בבת אחת בתדהמה.

היא לא לבד.

עיניים כהות, משוקעות עמוק מתחת לגבות דקות וישרות, פגשו את עיניה. הן היו ערניות כל כך, נוקבות כל כך, שהיא לא יכלה לראות שום דבר מלבדן, ואנקה של תדהמה בקעה מפיה.

קמט חרץ את מצחו הרחב, וקמטים דקיקים הופיעו בזוויות עיניו והעניקו לו מראה של בן-אדם שהרבה לבלות בחוץ, בשמש העזה.

ג'קי מצמצה ולא יכלה לעשות הרבה יותר מאשר לנסות להפנים את העובדה שהיא ערה ונמצאת בחברתו של מישהו לגמרי לא מוכר לה.

מישהו לא מוכר לה שנועץ בה את מבטו האפל.

ועם זאת, ממש בעת שהיא חשבה את הדברים הללו, הזיכרון החל להתעורר בקרבה, איזה שמץ של היכרות. הוא נראה טיפה... מוכר.

"את כבר בסדר?" נימת הדאגה בקולו עמדה בקנה אחד עם הקמט במצחו ועם שפתיו המכווצות.

או שמא היה זה רוגז?

מבולבלת ומסוחררת ככל שהיתה בעקבות חלום הבלהות שלה, היא עדיין לא פחדה, לא חשה שום איום. היה ברור לה שקולו החמים והעמוק הוא מה שחילץ אותה מהזוועות והשיבה אל המציאות. בתוך הערפל שלה היא חשה הקלה על כך שכבר אינה לבד באפלה.

ג'קי התאמצה לקחת נשימה עמוקה, וזו מילאה אותה בתחושה של הקלה, ואת ריאותיה באוויר, ולו רק כדי לגרש מנחיריה את הריח החלוד של דמו של אימראן.

האיש עמד כל כך קרוב שהיא יכלה לחוש את הריח של עורו, כמו ניחוחות עמוקים שמרכיבים מי קולון יקרים מאוד, רק שהיה זה ריח אמיתי, לא משהו שמיוצר ומשווק בבקבוקים. הריח הזכיר לה תבלינים אקזוטיים, ורוחות מדבר חמות.

נשימתו היתה חמימה על מצחה ועל שפתיה הפשוקות כשהיא שאפה לריאותיה עוד אוויר. ריסים ארוכים חיפו על עיניו כשמבטו פנה אל פיה. להט הציף מיד את עורה ואת דמה, כאילו מישהו קירב גפרור דולק אל חומר בעירה. כל עורה הסמיק, ושדיה החשופים התהדקו.

התגובה הזאת היתה כה פתאומית, כה מדהימה ולא מוכרת, שהיא פשוט הביטה בחזרה, לגמרי המומה, ומוחה התאמץ להבין מה המשמעות של כל זה.

"כן, תודה. אני –" ההבנה נחתה עליה כמו רעם ביום בהיר. "עירומה!" היא נאנקה, וגופה התקפל בהתרוממה לישיבה.

במעומעם היא חשה אסירת תודה על כך שהוא צעד אחורה, אך מלוא תשומת ליבה היתה נתונה לניסיון למצוא את הסדין שהיא בוודאי השליכה מעליה. היא קיוותה שהיא השליכה אותו. שהוא לא הוסר מעליה בשנתה, על ידי האיש הזר הזה.

בהלה טיילה כמו אצבעות גרומות במעלה ובמורד גבה של ג'קי בעת שתפסה את כיסוי המיטה הרקום שהחליק ארצה. לא היה לה שום זיכרון שמישהו מישש אותה. היא לא יכלה לזכור דבר מלבד החמימות היציבה והמנחמת של כפות הידיים הרחבות על כתפיה, אבל איך היא יכולה לדעת לבטח?

כעבור כמה שניות, כשהסדין כרוך לבטח סביב גופה המלוהט, היא חגה בחזרה להתייצב מולו.

לעולם אל תפני את גבך לסכנה.

היא התרשמה שהזר הוא גבה-קומה, כך זה נראה בהתחשב במבנה הגוף הגבוה שלה. מעטים היו הגברים שגרמו לה להרגיש קטנטונת. התחושה של גובהו ושל עוצמתו הודגשה עוד יותר על ידי כתפיו הרחבות שמילאו את כל מפתח הדלת. התרשמותה הראשונה של ג'קי היתה של גבריות נוקשה ושרירית. התרשמותה השנייה היתה שהוא מסתיר דבר מה.

הבעת פניו היתה אטומה, חמורת סבר כמעט, ועם זאת עמד מבטו בניגוד ליחס הרציני שלו. העיניים הללו נראו כבדות עפעפיים וצופנות סוד. הן נותרו נעוצות בפניה, ולמרבה ההקלה לא נשמטו למטה, אל המקום שבו אצבעותיה התאמצו לתחוב קצה בד סורר מתחת לזרועה.

מעולם היא לא חוותה תגובה גופנית כל כך עזה וספונטנית כלפי אף גבר. זה בלבל אותה כמעט כמו זה שהיא פקחה את עיניה ומצאה אותו עומד שם, מעליה.

ג'קי מתחה מעלה את הבד של הסדין וחישקה את הלסת שלה בניסיון למשול בחשש שגרם לכל בשרה להתכווץ. אפילו ההתחככות התמימה של הבד בעורה עוררה בה תחושה עזה, הזכירה לה את עירומה.

במהלך שנות מסעותיה היא זיקקה את אריזת המטען שלה ממש לכדי אמנות. זה רק העיד עד כמה דעתה היתה מוסחת, העובדה שלראשונה אי-פעם היא שכחה להביא איתה את חולצת הטריקו הישנה שבה היא נהגה לישון. זה לא נראה לה כה חשוב, לפני שעתיים, אבל אז היא לא ציפתה להתעורר ולמצוא את גיבור הפנטזיות של לילות ערב מתנשא מעליה. או אולי את הנבל של הסיפור?

"מי אתה?" קולה יצא חלוש וצרוד. היא שנאה את הרעד שנשמע בו. היא כחכחה בגרונה. "מה אתה עושה פה?"

הוא לא זז עדיין ממקומו, ולה היה נדמה שהוא ניצב זקוף יותר, מרשים יותר, אם זה ייתכן בכלל.

"אני מאמין שזה מה שאני צריך לשאול." הוא השתתק בגבות מורמות, כאילו הוא ממתין למענה שלה.

אלא שג'קי למדה לעולם לא להפגין חולשה או איזה שמץ של ספק. היתה לה כל זכות להיות שם, והיא סירבה להיראות מבוהלת כאילו עשתה משהו אסור. הלא הוא זה שבא וחדר לפרטיות שלה!

לפני שהיא הספיקה להגיד לו את זה, הוא כבר שב ודיבר.

"מי את, ומה את עושה בהרמון שלי?"