הערפילאים 3: גיבור העידנים



לרוע המזל, אני גיבור העידנים.

פרק 1

פאטרן מצמץ אל השמש האדומה שהסתתרה מאחורי מעטה הערפילים האפל. אפר שחור נפל בעצלתיים מהשמים, כמו ברוב הימים האחרונים. הפתיתים העבים נפלו היישר למטה, ללא משב רוח שיסיט אותם ממסלולם. האוויר היה חם ומחניק, אפילו בלי רוח קלילה שתרומם את רוחו הנכאה של פאטרן. הוא נאנח, נשען לאחור על חומת האדמה והביט לכיוון וטישיאן. העיירה שלו.

“עוד כמה זמן?” הוא שאל.

דרופל גירד את אפו. פניו היו שחורות מאפר. באחרונה הוא לא הקדיש מחשבה רבה לניקיונו האישי. בהתחשב בלחצים שהוא היה נתון בהם בחודשים האחרונים, פאטרן ידע שהוא עצמו ודאי לא נראה טוב ממנו.

“בערך עוד שעה”, אמר דרופל וירק על החומה.

פאטרן נאנח והביט באפר היורד. “אתה חושב שהם צודקים, דרופל? אתה מאמין במה שכולם אומרים?”

“מה?” שאל דרופל. “שסוף העולם מגיע?”

פאטרן הנהן.

“לא יודע”, אמר דרופל. “האמת היא שגם לא אכפת לי”.

“איך אתה יכול לומר דבר כזה?”

דרופל משך בכתפיו והתגרד. “בקרוב הקולוסים יגיעו ואני אמות. בשבילי זה כבר יהיה סוף העולם”.

פאטרן השתתק. הוא לא אהב להביע את ספקותיו בקול רם; הוא היה צריך להיות החזק מביניהם. כשהלורדים עזבו את העיירה - קהילה חקלאית, בקושי עירונית יותר ממטע צפוני פשוט - פאטרן היה האיש ששכנע את הסקאא להמשיך בנטיעות. פאטרן היה האיש שסילק מהעיירה את חוליות הגיוס. בזמנים שבהם רוב הכפרים והמטעים איבדו את הגברים לצבא זה או אחר, לווטישיאן עדיין הייתה אוכלוסייה יצרנית. הם שילמו על כך מחיר כבד של תבואה, אבל פאטרן הגן על אנשיו.

לפחות על רובם.

“הערפילים לא עזבו היום עד הצהריים”, אמר פאטרן בשקט. “הם נשארים יותר ויותר במשך היום. ראית את התבואה, דרוף. היא לא גדלה טוב. לדעתי היא לא מקבלת מספיק אור שמש. לא יהיה לנו מה לאכול החורף”.

“לא נחיה עד החורף”, אמר דרופל. “לא בטוח שנצליח לשרוד את הלילה”.

הדבר העצוב - הדבר שבאמת דיכא אותו - הוא שדרופל היה פעם אופטימיסט. פאטרן לא שמע את אחיו צוחק כבר חודשים. צחוקו היה הקול האהוב ביותר על פאטרן.

אפילו הטחנות של השליט הגדול לא הצליחו לעקור מדרופל את צחוקו, חשב פאטרן. אבל השנתיים האחרונות עשו זאת.

“פאטס!” קרא קול. “פאטס!”

פאטרן נשא את עיניו וראה נער צעיר רץ לאורך החומה. זה עתה הם סיימו לבנות את הביצורים - זה היה רעיון של דרופל, עוד מהתקופה שקדמה להחלטתו לוותר. בעיירה היו שבעת אלפים איש, אוכלוסייה לא קטנה בכלל. הייתה זו מלאכה קשה להקיף את היישוב כולו בסוללת הגנה.

לפאטרן היו בקושי אלף חיילים אמיתיים - היה קשה מאוד לאסוף אפילו כמות כזאת מאוכלוסייה קטנה יחסית - והיו אולי אלף אנשים נוספים שהיו צעירים מדי, זקנים מדי או לא מיומנים מספיק כדי להילחם היטב. הוא לא ידע כמה גדול היה צבא הקולוסים, אבל הוא ודאי מנה יותר מאלפיים לוחמים. החומה לא תועיל להם כלל.

הנער - שנקרא סֵב - נעצר ליד פאטרן כשהוא מתנשם בכבדות. “פאטס”, אמר סב. “מישהו מגיע!”

“כבר?” שאל פאטרן. “דרוף אמר שהקולוסים עוד רחוקים!”

“אלה לא הקולוסים, פאטס”, אמר הנער. “זה אדם. בוא תראה!”

פאטרן פנה אל דרוף, שמחט את אפו ומשך בכתפיו. הם הלכו בעקבות סב מסביב לחומה אל השער הראשי. אפר ואבק התערבלו על האדמה המעובדת ונערמו בפינות. באחרונה לא היה להם זמן רב להקדיש לניקיון. הנשים היו צריכות לעבוד בשדות בזמן שהגברים התאמנו לקראת הקרב.

לקראת הקרב. פאטרן אמר לעצמו שהיה לו כוח המונה אלפיים “חיילים”, אבל מה שבאמת היה לו הוא אלף סקאא איכרים עם חרבות. הם התאמנו במשך שנתיים, נכון, אבל עדיין לא היה להם ניסיון רב בלחימה.

קבוצת אנשים התאספה מסביב לשער הראשי, עומדים על החומה או נשענים עליה. אולי לא הייתי צריך לבזבז משאבים כה רבים על אימון החיילים, חשב פאטרן. אם אלף האנשים האלה היו עובדים במכרות, יכולנו לשחד את הצבאות בעופרת שהיינו כורים.

אלא שהקולוסים לא קיבלו שוחד. הם רק הרגו. פאטרן נרעד כשחשב על גורלה של גארת’ווד. העיירה הזאת הייתה גדולה יותר משלו, אבל רק פחות ממאה ניצולים הגיעו ממנה אל וטישיאן. זה היה לפני שלושה חודשים. הוא קיווה, בניגוד לכל היגיון, שהקולוסים יבואו על סיפוקם בהשמדת העיירה הזאת.

אסור היה לו לשגות באשליות. הקולוסים מעולם לא באו על סיפוקם.

פאטרן עלה על חומת האדמה, והחיילים הלבושים בחלקי מדים שונים ועטויים בגבב של חלקי שריון פינו לו את הדרך. הוא הביט מבעד לאפר היורד אל הנוף האפל שנראה כאילו הוא עטוף במעטה שלג שחור.

רוכב יחיד התקרב, לבוש בגלימה כהה וראשו מכוסה בברדס.

“מה אתה חושב, פאטס?” שאל אחד מהחיילים. “סייר של הקולוסים?”

פאטרן נחר בבוז. “קולוסים לא שולחים סיירים, במיוחד לא בן אדם”.

“יש לו סוס”, אמר דרופל ונאנח. “עוד סוס היה יכול להועיל לנו”. בעיירה היו רק חמישה סוסים, וכולם סבלו מתת-תזונה.

“סוחר”, אמר אחד החיילים.

“אין לו סחורה”, אמר פאטרן. “ורק סוחר אמיץ יעז לנדוד באזורים האלה בגפו”.

“מעולם לא ראיתי פליט על סוס”, אמר אחד מהאנשים. הוא הרים את קשתו והביט בפאטרן.

פאטרן הניד בראשו בשלילה. איש לא ירה לכיוונו של הזר, שהתקרב אליהם בעצלתיים. הוא עצר את סוסו היישר מול שערי העיר. פאטרן היה גאה בהם. הם היו שערי עץ אמיתיים שנקבעו בחומת האדמה. הוא השיג את העצים ואת האבנים מביתו של הלורד ששכן במרכז העיירה.

לא היה ניתן להבחין בתווי פניו של הזר מתחת לגלימה השחורה והעבה שלבש כדי להתגונן מפני האפר. פאטרן הביט מעל לחומה ובחן את הזר, ואז הביט באחיו ומשך בכתפיו. האפר נפל בדממה.

הזר זינק מסוסו.

הוא נורה היישר מעלה כאילו מישהו זרק אותו מגב הסוס, כשהגלימה מתנפנפת סביבו. מתחת לגלימה הוא לבש מדים לבנים בוהקים.

פאטרן סינן קללה וזינק לאחור כאשר הזר ריחף מעל לחומת האדמה ונחת על שער העץ עצמו. האיש היה אלומנטיקן. אציל. פאטרן קיווה שהם יישארו במקומם בצפון ויעזבו את אנשיו במנוחה.

או לכל הפחות יניחו להם למות בשקט.

הזר הסתובב. היה לו זקן קצר ושערו השחור היה קצוץ. “בסדר, חיילים”, הוא אמר בעודו צועד לאורך השער בשיווי משקל מדהים, “אין לנו הרבה זמן. בואו נתחיל לעבוד”. הוא ירד מהשער אל החומה. דרופל שלף מיד את חרבו והפנה אותה אל הזר.

החרב נרעדה בידו של דרופל ונזרקה משם בכוח בלתי נראה. הזר חטף את כלי הנשק כאשר הוא חלף ליד ראשו. הוא סובב את החרב ובחן אותה. “פלדה טובה”, הוא אמר והנהן. “מרשים. לכמה מהחיילים שלך יש ציוד טוב שכזה?” הוא סובב את החרב בידו והושיט אותה בחזרה אל דרופל.

דרופל הביט בפאטרן, מבולבל לגמרי.

“ימי אתה, זר?” שאל פאטרן בשאריות האומץ שנותרו לו. הוא לא ידע הרבה על אלומנטיקה, אבל הוא היה די בטוח שהאיש הזה היה ערפילאי. הזר היה יכול להרוג את כל האנשים שהיו ליד החומה במחשבה אחת.

הזר התעלם מהשאלה ופנה לסקור את העיר. “החומה הזאת מקיפה את כל העיירה?” הוא שאל כשהוא פונה אל אחד מהחיילים.

“אמממ... כן, אדוני הלורד”, אמר האיש.

“כמה שערים יש בה?”

“רק השער הזה, אדוני הלורד”.

“פתח את השער והכנס את סוסי”, אמר הזר. “אני מאמין שיש לכם אורוות?”

“כן, אדוני הלורד”, אמר החייל.

טוב, חשב פאטרן בכעס כשהחייל יצא למלא את פקודותיו, הזר הזה יודע לפקד על אנשים. החייל של פאטרן אפילו לא עצר כדי להבין שהוא מציית לפקודותיו של זר בלי לבקש ממנו רשות. פאטרן ראה את החיילים האחרים זוקפים את גבם, מאבדים את עייפותם. הזר הזה דיבר כאילו ציפה שיצייתו לו, והחיילים הגיבו בהתאם. זה לא היה אציל כמו אלה שפאטרן הכיר בימים שבהם היה משרת בביתו של הלורד. האיש הזה היה שונה.

הזר המשיך לבחון את העיירה. אפר נפל על מדיו הלבנים היפים ופאטרן חשב שחבל לראות את הבגדים הנאים האלה מתלכלכים. הזר הנהן לעצמו ואז החל ללכת לאורך החומה.

“המתן”, אמר פאטרן, והזר עצר במקומו. “ימי אתה?”

הזר פנה אליו, מביט היישר לתוך עיניו של פאטרן. “שמי אלנד ונטור. אני הקיסר שלך”.

ובמילים אלה פנה האיש והמשיך ללכת לאורך החומה. החיילים פינו לו דרך; ורבים מהם החלו ללכת בעקבותיו.

פאטרן הביט באחיו.

“קיסר?” מלמל דרופל וירק אל הקרקע.

פאטרן הסכים עם הבעת הרגש הזאת. מה עליו לעשות? הוא מעולם לא נלחם נגד אלומנטיקן בעבר; והוא לא היה בטוח כיצד לעשות זאת. ה”קיסר” ודאי היה מסוגל לחסל את דרופל בקלות.

“ארגן את אנשי העיירה”, אמר הזר - אלנד ונטור - לפניהם. “הקולוסים מגיעים מהצפון - הם יתעלמו מהשער ויטפסו על חומת האדמה. אני רוצה שהילדים והזקנים יתאספו בחלק הדרומי ביותר של העיירה. אסוף אותם ביחד בכמה מבנים”.

“במה זה יועיל?” שאל פאטרן. הוא מיהר אחרי ה”קיסר” - הוא לא ראה לפניו אפשרות אחרת.

“הקולוסים מסוכנים ביותר כשהם נתקפים בטירוף דמים”, אמר ונטור תוך כדי הליכה. “אם הם יכבשו את העיר, לא תרצה לבזבז את הזמן שלך בחיפוש אחר אנשיך. אם הטירוף של הקולוסים ידעך במהלך החיפוש, הם ישתעממו ויחליטו לבזוז. אז האנשים שלך יוכלו להימלט בלי שירדפו אחריהם”.

ונטור עצר במקומו ואז פנה להביט בעיניו של פאטרן. הבעתו של הזר הייתה קודרת. “זוהי תקווה קלושה, אני יודע. אבל זה לפחות משהו”. ובזאת הוא המשיך לצעוד, הולך לאורך השדרה הראשית של העיר.

מאחוריו, שמע פאטרן את החיילים מתלחששים. כולם שמעו על האיש שנקרא אלנד ונטור. הוא היה האדם שהשתלט על לות’אדל אחרי מותו של השליט הגדול לפני שנתיים. כמעט לא הגיעו אליהם חדשות מהצפון, ועל אלה שהגיעו לא תמיד היה ניתן לסמוך, אבל רובן הזכירו את ונטור. הוא נלחם נגד כל היריבים לכתר, ואפילו הרג את אביו. הוא הסתיר את היותו ערפילאי ועמד להינשא לאישה שהרגה את השליט הגדול. פאטרן לא האמין שאדם כה חשוב - אדם שהיה יותר אגדה מאשר אדם אמיתי - יגיע עד לעיירה הצנועה שלו במשלט הדרומי, במיוחד בלי כוח ליווי. אפילו המכרות בקרבת מקום לא היו חשובים כל-כך. הזר ודאי משקר בנוגע לזהותו.

אבל... אין ספק בכך שהוא אכן אלומנטיקן...

פאטרן מיהר אחרי הזר. ונטור - או מי שהוא היה - עצר מול מבנה גדול ליד מרכז העיר. המשרדים הישנים של מיניסטריון הפלדה. פאטרן ציווה לחסום את הדלתות והחלונות של המקום בקרשים.

“מצאתם את כלי הנשק בפנים?” שאל ונטור ופנה אל פאטרן.

פאטרן עמד במקומו לרגע. לבסוף הוא הניד בראשו. “לקחנו אותם מביתו של הלורד”.

“הוא השאיר כלי נשק מאחור?” שאל ונטור בפליאה.

“אנחנו חושבים שהוא התכוון לחזור”, אמר פאטרן. “החיילים שהוא השאיר מאחור החליטו לערוק והצטרפו לאחד הצבאות שעבר באזור. הם לקחו כל מה שיכלו לקחת. אנחנו לקחנו את כל מה שנותר מאחור”.

ונטור הנהן לעצמו, וגירד בזקנו כשהוא שקוע במחשבות בעודו מביט בבניין המיניסטריון הישן. הוא היה גבוה ומאיים, למרות - ואולי בגלל - מצבו הרעוע. “אנשיך נראים מאומנים היטב. לא ציפיתי לזה. האם יש להם ניסיון בלחימה?”

דרופל נחר בשקט, מפגין את דעתו על הזר הדוחף את אפו לעניינים לא לו.

“אנשינו נלחמו מספיק כדי להוות סכנה, זר”, אמר פאטרן. “כמה שודדים חשבו שהם יכולים לכבוש את העיר שלנו. הם חשבו שאנחנו חלשים ויצליחו להכניע אותנו בקלות”.

אם הזר ראה במילים איום, הוא לא הראה זאת. הוא פשוט הנהן. “האם מישהו מכם נלחם פעם נגד קולוסים?”

פאטרן החליף מבט עם דרופל. “אנשים שנלחמים נגד קולוסים לא נשארים בחיים, זר”, הוא אמר לבסוף.

“אילו זה היה נכון”, אמר ונטור, “הייתי נהרג לפחות עשר פעמים”. הוא פנה להביט בקהל החיילים ואנשי העיירה שמאחוריו. “אלמד אתכם כל שאוכל בנוגע ללחימה נגד קולוסים, אבל אין לנו הרבה זמן. אני רוצה שהמפקדים וראשי החוליות שלכם יתאספו בשער העיר בעוד עשר דקות. חיילים רגילים יתאספו בשורות לאורך חומת העיר - אני אלמד את ראשי החוליות והמפקדים כמה תרגילים חדשים, והם יעבירו אותם לאנשיהם”.

כמה מהחיילים פנו ללכת, אבל - ייאמר לזכותם - רובם נותרו במקומם. הזר לא נעלב מכך שלא צייתו לפקודתו. הוא עמד בשקט והביט לעבר הקהל החמוש. הוא לא נראה מפוחד, וגם לא נראה כועס או גוער. הוא פשוט נראה... מלכותי.

“אדוני הלורד”, אמר אחד ממפקדי הצבא. “האם... הבאת צבא שיעזור לנו?”

“למעשה, הבאתי שניים”, אמר ונטור. “אבל אין לנו זמן להמתין להם”. הוא הביט בעיניו של פאטרן. “כתבת לי וביקשת את עזרתי. וכשליטך, הבאתי לך עזרה. אתה עדיין רוצה אותה?”

פאטרן הזעיף פניו. הוא מעולם לא ביקש מהאיש הזה - או מכל לורד אחר - עזרה. הוא פתח את פיו, אבל אז היסס. הוא נותן לי הזדמנות להעמיד פנים שקראתי לו, חשב פאטרן. הוא נותן לי הזדמנות להראות שזאת הייתה התוכנית מלכתחילה. אוכל לוותר על הפיקוד בלי להודות בכישלון.

אנחנו הולכים למות. אבל כשאני מביט בעיניו של האיש הזה, אני כמעט מאמין שיש לנו סיכוי.

“לא... ציפיתי שתגיע לבדך, אדוני הלורד”, אמר פאטרן, מופתע מדבריו שלו. “הופתעתי לראותך”.

ונטור הנהן. “זה מובן. בוא, הבה נדבר על טקטיקות בזמן שחייליך מתאספים”.

“בסדר גמור”, אמר פאטרן. כשהתחיל להתקדם, אחז דרופל בזרועו.

“מה אתה עושה?” סינן אחיו מבין שיניו. “אתה קראת לאיש הזה? אני לא מאמין”.

“אסוף את החיילים, דרוף”, אמר פאטרן.

דרופל קפא לרגע, ואז סינן קללה והלך משם. לא נראה שהייתה לו כוונה לאסוף את החיילים, ולכן פאטרן קרא לשניים מהמפקדים שלו ופקד עליהם לעשות כן. אחרי שמסר את הוראותיו, הוא הצטרף אל ונטור והשניים הלכו בחזרה אל השערים, כשוונטור פוקד על כמה חיילים ללכת לפניו כדי שאנשים לא יפריעו לו ולפאטרן לדבר בפרטיות. אפר המשיך ליפול מהשמים, משחיר את הרחוב, נאגר על הגגות של הבתים הנמוכים והכפופים של העיירה.

“מי אתה?” שאל פאטרן בשקט.

“כבר אמרתי מי אני”, אמר ונטור.

“איני מאמין לך”.

“אבל אתה בוטח בי”, אמר ונטור.

“לא. אני פשוט לא רוצה להתווכח עם אלומנטיקן”.

“זה מספיק טוב לעת עתה”, אמר ונטור. “תראה, ידידי, עשרת אלפים קולוסים צועדים לעבר העיירה שלך. אתה זקוק לכל אדם שמציע לך עזרה”.

עשרת אלפים? חשב פאטרן, מוכה אלם.

“אני מניח שאתה השליט של העיירה הזאת?” שאל ונטור.

פאטרן התנער מהתדהמה שאחזה בו. “כן”, הוא אמר. “קוראים לי פאטרן”.

“בסדר גמור, לורד פאטרן, אנחנו –”

“אני לא לורד”, אמר פאטרן.

“טוב, ברגע זה הפכת ללורד”, אמר ונטור. “תוכל לבחור לעצמך שם משפחה אחר-כך. עכשיו, לפני שנמשיך, אתה צריך לדעת מה התנאים שאני מציב תמורת עזרתי”.

“אלו תנאים?”

“מהסוג שלא ניתן לדון עליהם”, אמר ונטור. “אם ננצח, אתה נשבע לי אמונים”.

פאטרן הזעיף פניו ונעצר במקומו. אפר נפל סביבו. “אז זה העניין? אתה מגיע לפה לפני הקרב וטוען שאתה איזה לורד נעלה כדי שתוכל לזקוף לזכותך את הניצחון הזה? מדוע שאשבע אמונים לאדם שפגשתי רק לפני כמה דקות?”

“כי אם לא תעשה זאת”, אמר ונטור בשקט, “אני בכל מקרה אקח פיקוד על כוחות העיר”. הוא המשיך ללכת.

פאטרן עמד לרגע; לאחר מכן הוא רץ קדימה והשיג את ונטור. “הו, אני מבין. אפילו אם נשרוד את הקרב הזה, סופנו שנישלט בידי עריץ”.

“כן”, אמר ונטור.

פאטרן הזעיף פניו. הוא לא ציפה שהאיש יהיה בוטה כל-כך.

ונטור הניד בראשו והביט בעיר מבעד לאפר היורד. “פעם חשבתי שאוכל לעשות דברים בדרך שונה. ואני עדיין מאמין שאוכל לעשות זאת, יום אחד. אבל לעת עתה, אין לי ברֵרה. אני זקוק לחיילים שלך ואני זקוק לעיירה שלך”.

“לעיירה שלי?” שאל פאטרן מזעיף פניו. “מדוע?”

ונטור זקף את אצבעו. “תחילה עלינו לשרוד את הקרב”, הוא אמר. “נגיע לנושאים האלה אחר-כך”.

פאטרן היסס, והופתע לגלות שהוא באמת בטח בזר הזה. הוא לא היה מסוגל להסביר בדיוק מדוע הרגיש כך. זה היה פשוט אדם שצריך ללכת אחריו - מנהיג כמו שפאטרן תמיד רצה להיות.

ונטור לא המתין שפאטרן יסכים ל”תנאים” שלו. זו לא הייתה הצעה, אלא אולטימטום. פאטרן מיהר שוב אחרי ונטור, שכבר נכנס אל הכיכר הקטנה שמול שערי העיר. חיילים הסתובבו במקום. איש מהם לא לבש מדים - הדרך היחידה להבחין בין מפקד ובין חייל פשוט הייתה סרט אדום הקשור סביב הזרוע. ונטור לא נתן להם זמן רב להיערך - אבל כולם ידעו שהעיירה עומדת בפני התקפה. הם התאספו שם בכל מקרה.

“הזמן קצר”, אמר ונטור בקול רם. “אני יכול ללמד אתכם רק כמה דברים, אבל הם יוכלו לשנות את תוצאת הקרב.

“הקולוסים אינם זהים בגודלם. כמה מהם קטנים, בגובה מטר וחצי, וכמה מהם ענקיים ומגיעים לגובה של ארבעה מטרים. אבל אפילו הקטנים יהיו חזקים מכם. למרבה המזל, היצורים האלה נלחמים ללא כל סדר וארגון. אם אחד הקולוסים נמצא בצרה, חברו לא יעזור לו.

“הם תוקפים ישירות, בלי עורמה, ומשתמשים בכוחם האדיר כדי להכריע את הקרב. אל תניחו להם לעשות זאת! אמרו לאנשיכם לתקוף בקבוצות ולהתמקד בקולוסים יחידים - שני אנשים על קולוס קטן, שלושה או ארבעה על קולוס גדול. לא נוכל לשמור על קו חזית ארוך, אבל הקו הזה ישאיר אותנו בחיים.

“אל תחששו שהיצורים יעקפו את הקו וייכנסו אל העיירה - נדאג להסתיר את האזרחים בקצה האחורי של העיירה, והקולוסים שיעקפו את קו ההגנה יבזזו את המקום ויותירו את הלחימה לאחרים. זה מה שאנחנו רוצים! אל תרדפו אחריהם אל תוך העיר. המשפחות שלכם יהיו בטוחות.

“אם אתם נלחמים נגד קולוסים גדולים, תקפו את הרגליים, הפילו אותם לפני שאתם הורגים אותם. אם אתם נלחמים נגד קולוסים קטנים, דאגו לכך שהחרב או החנית שלכם לא תיתפס בעור הרפוי שלהם. עליכם להבין שהקולוסים לא טיפשים - הם פשוט לא מתוחכמים. ניתן לחזות את צעדיהם מראש. הם יתקפו בדרך הפשוטה ביותר ובאופן הישיר ביותר.

“הדבר החשוב ביותר שעליכם להבין הוא שניתן לנצח אותם. נעשה את זה היום. אל תפחדו מהם! הילחמו בתיאום, היו שקולים, ואני מבטיח לכם שאנחנו נשרוד”.

המפקדים עמדו בקבוצה קטנה והביטו בוונטור. הם לא הריעו לנאומו, אבל כמה מהם נראו בטוחים יותר בעצמם. הם הסתלקו כדי למסור את הוראותיו של ונטור לאנשיהם.

פאטרן התקרב באטיות אל הקיסר. “אם אתה צודק לגבי גודל הצבא, אז יש להם עלינו יתרון של חמישה לאחד”.

ונטור הנהן.

“הם גדולים יותר, חזקים יותר ומאומנים טוב יותר מאיתנו”.

ונטור הנהן שוב. “אם כך, אנחנו אבודים”.

ונטור הביט לבסוף אל פאטרן והזעיף את פניו. אפר שחור כיסה את כתפיו. “אתם לא אבודים. יש לכם משהו שלהם אין - משהו חשוב מאוד”.

“ומה זה?”

ונטור הביט בעיניו. “יש לכם אותי”.

“אדוני הקיסר!” קרא קול מחומת האדמה. “הקולוסים נצפו מרחוק!”

הם כבר פונים ישירות אליו, חשב פאטרן. הוא לא היה בטוח אם עליו להיעלב או להתרשם.

ונטור זינק מיד אל ראש חומת האדמה, משתמש באלומנטיקה שלו כדי לחצות את המרחק בזינוק אחד. רוב החיילים התכופפו או הסתתרו מאחורי הביצורים, נשארים במסתור למרות המרחק הרב מאויביהם. אבל ונטור עמד גבוה וגאה בגלימתו ומדיו הלבנים, מצל על עיניו, ממצמץ אל האופק.

“הם מקימים מחנה”, הוא אמר וחייך. “טוב מאוד. לורד פאטרן, הכן את החיילים להתקפה”.

“יהתקפה?” שאל פאטרן, רץ מאחורי ונטור.

הקיסר הנהן. “הקולוסים עייפים מהצעדה, ודעתם מוסחת בשל הקמת המחנה. לא תהיה לנו הזדמנות טובה יותר לתקוף אותם”.

“אבל אנחנו במגננה!”

ונטור הניד בראשו. “אם נמתין, בסופו של דבר הם ייתקפו בטירוף דמים ואז יצאו נגדנו. אנחנו צריכים לתקוף אותם במקום להמתין שיטבחו בנו”.

“ולזנוח את חומת האדמה?”

“הביצורים מרשימים ביותר, לורד פאטרן, אבל בסופו של דבר הם אינם יעילים. אין לך די כוח אדם כדי להגן על כל העיירה, והקולוסים גבוהים וחזקים יותר מבני אדם. הם היו כובשים מכם את החומה ואחרי שהיו משתלטים על השטח המבוצר היו שולחים כוחות לתוך העיר”.

“אבל –”

ונטור הביט בו. עיניו היו רגועות, אבל מבטו היה נוקשה והחלטי. המסר היה פשוט. אני אחראי עכשיו. לא יהיו ויכוחים נוספים.

“כן, אדוני הלורד”, אמר פאטרן וקרא לשליחים שלו למסור את הפקודות.

ונטור עמד והביט בשליחים יוצאים לדרכם. נראה שהיה בלבול בקרב האנשים - הם לא ציפו שיהיה עליהם לצאת להתקפה. יותר ויותר עיניים נפנו לעבר ונטור, כשבעליהן משפילים אליו את מבטם מחומת האדמה.

הוא באמת נראה כמו קיסר, חשב פאטרן לעצמו.

הפקודות עברו לאורך השורה. זמן חלף. לבסוף, הצבא כולו הביט בו. ונטור שלף את חרבו והחזיק אותה גבוה כנגד השמים שממטרי אפר צנחו מהם. אז הוא זינק מחומת האבן בקפיצה על-אנושית והסתער במהירות לכיוון מחנה הקולוסים.

לרגע אחד הוא רץ לבדו. ואז, באופן שהפתיע את עצמו, פאטרן חשק שיניים כדי להרגיע את עצביו הרופפים ויצא בעקבותיו.

האנשים על חומת האדמה התפרצו בזעקה והסתערו קדימה, ממהרים אל מותם בכלי נשק שלופים.